שמיעת זמר אשתו נדה

נשאלתי על ידי ראש כולל בארה"ב שאחד האברכים אצלו שאל אותו, שאשתו מתפרנסת משירה, והוא מקליט אותה, ובימי הנדה אסור לו לשמוע קול זמרתה ומגיע לידי הפסד האם יש מקום להתיר.

לדבריו הגר"מ פיינשטיין ז"ל שהיה רבו, הורה לחוש לדברי הפתחי תשובה שנשאר בצריך עיון לגבי עיקר הדין האם קול באשה ערווה נאמר לגבי אשתו נדה. אבל שאלתו מכיוון שהפתחי תשובה נשאר בצריך עיון, ורק מחמירים לספיקו, אולי במקום צורך והפסד יש להתיר, ואולי אם הוא דרך אומנות ומלאכה יש להתיר יותר מסתם מי ששומע לשם הנאה.

בספר פתחי תשובה, על שולחן ערוך יורה דעה סי' קצ"ה, הביא את הסוגיא בשבת דף י"ג א' שלומד היקש מפסוק, מאשת איש לנדה, שכמו שבאשת איש לשכב הוא בבגדו והיא בבגדה באותה מיטה אסור, כך אסור דבר זה גם בנדה.
ומצדד הפתחי תשובה אולי כמו כן יש ללמוד מאותו היקש כל דבר איסור הרחקה מאשת איש לאשתו נדה. חוץ מאיסור ייחוד שבפירוש התירו בנדה. וכמו שאשת איש אסור לשמוע קול זמר שלה, כך יהיה אסור לשמוע קול זמר אשתו נדה.

וכעין זה כתב בעל הקיצור שולחן ערוך בלחם ושמלה שם, ובבן איש חי ובעוד אחרונים.

אמנם לענית דעתי הוא מותר בוודאי, וכסתימת כל הפוסקים הקדמונים שלא כתבו לאסור אף על פי שהוא עניין שכיח.

כתב בשולחן ערוך יורה דעה סי' קצ"ה סעיף ז' לגבי אשתו נדה:
"לא יסתכל אפילו בעקבה ולא במקומות המכוסים שבה. הגה: אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלוים אע"פ שנהנה בראייתה (ב"י בשם הרמב"ם)".

ובאבן העזר סימן כ"א סעיף ד':
"מותר לאדם להביט באשתו, אע"פ שהיא נדה והיא ערוה לו, אע"פ שיש לו הנאה בראייתה. הואיל והיא מותרת לאחר זמן אינו בא בזה לידי מכשול. אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה".

באשת איש אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה ובכל מקום מגולה אם יש לו הנאה בראייתה. כמו שאמרו בברכות כ"ד א' ובעוד מקומות.

והרי שלעניין להסתכל במקום מגולה לשם הנאה לא לומדים איסור מאשת איש לאשתו נדה.

ברכות כ"ד א':
אמר רב ששת, למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף.

ובהלכות קטנות לרא"ש במנחות, הלכות חלה סימן ג, הביא מהירושלמי הלכה ד':
תני המסתכל בעקבה של אשה כאילו מסתכל בבית הרחם, והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה.

לא כתוב שבאשת איש אסור להסתכל לשם הנאה כי זה גדר שמא יבוא עליה.
באשת איש האיסור להסתכל לשם הנאה הוא לא גדר שמא יעבור איסור אחר אלא הוא איסור עצמי.
כשם שאסור להנות ממנה על ידי ביאה, כי היא אשת רעהו, כך אסורה גם כל הנאה אחרת ממנה בדרך הנאת אישות ותאווה. זה מה שאמרו "כאילו" מסתכל וכו' – "כאילו" מסתכל במקום התורף, ו"כאילו" בא עליה, לא "שמא" יבוא עליה.

הרמב"ן בהשגות על ספר המצוות מצוות לא תעשה שנ"ג כתב: "דכל דמתהני מאיסורא איסורא הוא, כענין בחצי שיעור ".

אמנם באשתו נדה אין שום איסור ליהנות ממנה שהרי היא אשתו. בנדה נאסרה הביאה לא בגלל שאסור לו להנות ממנה.
כל איסורי הרחקה בנדה הם רק לעניין שמא יבוא עליה, ואינם אסורים מצד עצמם בגלל שנהנה ממנה.

באשת איש יש איסורים שטעמם סייג שמא יבוא עליה, ויש איסורים שטעמם שאסור להנות ממנה באיסור עצמי ולא משום סייג. הלימוד בשבת י"ג מאשת איש לנדה, הוא רק לגבי דברים שהם גדר פן יבוא לבוא עליה. לגבי איסור להנות ממנה שלא על ידי ביאה, אין על זה היקש כי זה לא שייך בנדה כלל. עיין לשון הרמב"ם תחילת פרק כ"א מאיסורי ביאה, שכך מדוייק מלשונו.

הראשונים שאלו לגבי איסור ייחוד למה לא נלמד מאשת איש לנדה מהיקש זה. ויש בדבריהם כמה שיטות עמוקות בזה. עיין רש"י שם ובתוספות, בהשגות הרמב"ן לספר המצוות שם ובעוד ראשונים. אין כאן המקום לבאר כל השיטות, אבל אם מדקדקים היטב בדבריהם עולה שאף אחד מהם לא למד את הסוגיא בפשטות כמו הפתחי תשובה שלומדים כל דבר מאשת איש לנדה חוץ מייחוד.
אם היה כדברי הפתחי תשובה, היתה מתעוררת שאלה האם נלמד שנדה מותרת ביחוד מסוגה בשושנים, או שאסורה מההיקש. מניין לנו איזה מהלימודים הסותרים עדיף?
והתוספות אכן שאלו למה לא נלמד מההיקש לאסור ייחוד, הרי שלא היה פשוט להם שהלימוד להתיר ייחוד עדיף מהלימוד מההיקש לאסרו.

קול באשה ערווה בוודאי אינו גדר שמא יבוא עליה, אלא איסור להנות ממנה כמו מסתכל באצבע קטנה.

לכן אין מקום לאסור מכח הסוגיא ההיא, ומכיוון שלא נזכר איסור זה בדברי השולחן ערוך וכל הפוסקים שלפניו, אין לאסור.
לדמות קול באשה ערווה בנדה להיתר להסתכל לשם הנאה באשתו נדה הוא דמיון חזק מאוד, ואין בספיקו של הפתחי תשובה כדי לדחות אותו.

כתב הרמב"ם פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה ב':
"המסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה ונתכוון ליהנות, כמי שנסתכל במקום התורף. ואפילו לשמוע קול הערווה או לראות שיערה אסור".
מהלשון "אפילו" מבואר שקול חמור פחות מלהסתכל באצבע קטנה, ומבואר שקול והסתכלות באצבע קטנה שייכים לאותו גדר איסור, שאומר לכלול באותו איסור של הסתכלות באצבע קטנה, אפילו שמיעת קול (עיין בתלמוד מוסבר על ברכות כ"ד א', ב"חומר למחשבה" שהארכתי לבאר שיטת הרא"ש והרמב"ם בסוגיית קול באשה). לכן אם מותר באשתו נדה להסתכל באצבע קטנה (כמו שכתב שם הרמב"ם בהמשך: " ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נידה, ואף על פי שהיא ערווה, ואף על פי שיש לו הנאת לב בראייתה"), בוודאי גם מותר לשמוע קול.
ואם לכל הפחות לשיטת הרמב"ם מוכח בוודאי שלא שייך בזה ההיקש של הגמרא בשבת י"ג ללמוד מאשת איש לנדה, ואין שום ראשון אחר שאומר שכן שייך, אין לנו לומר בלי יסוד ששאר הראשונים חלקו על הרמב"ם וסברו שההיקש שייך גם על זה.

שוב ראיתי בספר שבת של מי על שבת י"ג א' שכתב שאין לשאול על הלימוד מאשת איש לנדה שאין היקש למחצה.

ראיתי בתשובות אחרונים שעירבבו בעניין זה מאמרי חז"ל האוסרים דבר שיביא להרהור תאווה שמא יבוא לידי הוצאת זרע לבטלה.
הנה לגבי זרע לבטלה כל דבר שמביא להרהור אסור. ואסור לעורר בעצמו היצר על ידי הרהור גם בלא שמסתכל בשום דבר. יש דברים שאמרו חז"ל שהם יכולים לעורר הרהור שיביא לזרע לבטלה, שבהם חייב להימנע בלי לבדוק בעצמו אם זה מעורר אותו להרהור או לא. ומלבדם כל דבר שיודע שיביא אותו לידי הרהור אסור, משום שאסור להרהר, ולא משום שאסור להסתכל בדברים אלה.
קול באשה אינו מהדברים שמנו חז"ל שאסורים משום גדר זרע לבטלה. אם יודע בעצמו שקול אשתו נדה יביא אותו לזה, אז אסור מדין זה. אבל מדין הרחקות נדה אין לאסור.

כעת מצאתי בשו"ת חמדת משה (פרלמוטר), מבעל יד משה, חלק יורה דעה סימן נ"ח, שכתב להתיר שהוא כמו הסתכלות באשתו נדה, ודייק כן מהפרישה ודחה דברי הפתחי תשובה, עיין שם עוד. ושמחתי שכיוונתי לדבריו.

אם רצונו לחוש לדברי רבו שהחמיר כהפתחי תשובה, ושואל רק האם רבו היה מודה שמותר משום הפסד מרובה או שעושה דרך מלאכה, קשה לי להשיב, כיוון שכדי להשיב על זה יש לשקול את חומרת האיסור. ומכיוון שלעניות דעתי ההיתר פשוט מאוד, ליבי נוטה לקולא בזה וקשה לי לשקול במאזני צדק איך לדון בזה על צד שהוא אסור. כלל גדול בהלכה שאסור שתהיה נטיית לב לקולא או לחומרא כשבאים לשקול במאזני יושר פסק הלכה. וכאן אינני יכול לעשות כן, כי ליבי נוקפני לאסור את המותר שהוא חטא שאינו קטן מלהתיר את האסור, ומה אעשה שלעניות דעתי אין דברי הגר"מ פיינשטיין ז"ל צודקים בזה.

אמנם אני יכול רק להפנותו למראה מקום, שהנה הבית יוסף, יורה דעה סי' קצ"ה, כתב לגבי נדה, שאם בעלה רופא וצריכה שימשש לה את הדופק, יש מקום לדון לאסור אפילו במקום פיקוח נפש משום אביזרייהו של גילוי עריות.
פשוט שאביזרייהו של גילוי עריות הוא בייהרג ובל יעבור רק אם יש כוונת ערווה.
הרי שסבר הבית יוסף שאפילו שהוא רופא ועוסק באומנותו, חוששים לכוונת ערווה.
וזה דווקא בבעלה, שרגיל לבוא עליה ולגעת בה דרך חיבה, ולכן בכל מגע חוששים לדרך חיבה. שהרי מתיר לרופא אחר כיוון שעוסק באומנותו ולא חוששים לכוונת ערווה.
לפי זה אין להתיר שמיעת קול אשתו נדה למי שאוסר מטעם שעוסק באומנותו, כיוון שבבעלה לא סומכים על כך שבגלל זה יימנע מלהרהר בה.

הש"ך ביורה דעה קצ"ה סעיף קטן כ', וקנ"ז סעיף קטן י', חולק על הבית יוסף, אבל אין מדבריו היתר לנדון דידן, כיוון שהוא לא חולק על מה שמחלק הבית יוסף שלגבי אשתו לא אומרים אומן באומנותו עסוק.

About these ads

3 תגובות to “שמיעת זמר אשתו נדה”

  1. בעילום שם Says:

    בספר משמרת הטהרה להגרמ"מ קארפ [ סימן קצ"ה אות צ"ד ובהערה 207] הביא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שמותר לשמוע קול זמר אשתו נידה שרגיל בו (כדעת הפרד"ר) ובלבד שלא תשיר לפניו שירים בשבילו דאסור משום שחוק וקלות ראש.
    והוסיף שם שלענייות דעתו אין פלוגתא בזה כלל שהאוסרים (לחו"ש, טהר"י,) דיברו בקול זמר שאינו רגיל בו, אבל בקול זמר שרגיל בו לדעת כולם מותר.

  2. אריה ב. Says:

    הייתי שמח לדעת מה דעת מע"כ בעניין נדה בזמנינו שלא מצוי כלל 'הרגשה' אי הוי רק מדרבנן או דהוי ספק דאורייתא או דילמא ודאי מהתורה.

    שמעתי בזה כמה דרכים.

    א. דדווקא בזמן קצר אמרינן דא"א לומר שהרגישה ולאו אדעתא משא"כ בזמן ארוך, וא"כ הוי ספק דאו' לחומרא.

    ב. דחזקה שכל ראייה שהיא כדרך הטבע יש בה 'הרגשה', ודווקא בזמנם אמרינן בוודאי דא"א שהרגישה ולאו אדעתא אבל בזמנינו שנחלשו החושים ומאידך איכא חזקה שהרגישה הוי ספק נדה מהתורה, משא"כ בכתם שאינו כדרך הטבע ליכא חזקה שהרגישה הלכך סומכים עליה של הייתה הרגשה וטמאה רק מדרבנן.

    ג. דבזמנינו שנחלשו החושים [וגם דלא ידעינן בדיוק גדר באיכות ההרגשה] לא שייך כלל לומר דא"א שהרגישה ולאו אדעתא, הלכך הוי טמאה בוודאי מדאו' שרב דמים בהרגשה, משא"כ כתם שאינו כדרך הטבע הוי ספק דאו' לחומרא [ולפי"ז בידעינן שהדם ודאי מגופה, אפילו בפחות מכגריס או בנמצא על דבר שאינו מק"ט או בגד צבוע הוי ספק דאו' וטמאה]

    ד. דחיישינן להנך שיטות בראשונים, שמפרשים את גזה"כ בבשרה עד שתרגיש בבשרה שטמאה רק בראיה כזאת שיודעת שבא מבשרה [וצ"ל שהידיעה מטמאת דווקא כשהיא מחמת הראיה עצמה כגון 'הרגשה'] ש'הרגשה' הוי 'ידיעה' שבא מבשרה, הלכך בכתם טהורה כיוון שא"א לדעת מהראיה עצמה שהדם בא מבשרה אלא ע"י הרגשה, משא"כ במחזור סדיר בעצם הראיה של דמים מרובים הוי ידיעה שבא מבשרה, הלכך הוי טמאה בודאי מהתורה.

    אשמח מאד באם כת"ר יאיר את עיניינו

  3. נראה לכאורה Says:

    לצערי אני לא יכול לעזור הרבה, ובוודאי לא להאיר עיניים, כי עברו כבר שנים רבות מהפעם האחרונה שלמדתי את המסכת וזה אינו דף אחד שאפשר לעבור עליו שוב אלא תלוי בהרבה סוגיות ומצריך להיות מונח היטב בכל המסכת.

    רק לשם “דיבור בלימוד” סתם, ולעורר בלבד, אכתוב משהו לפום ריהטא מהמעט שאני זוכר באופן כללי.

    בנדה נ”ז ב’, “אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר (ויקרא טו, ז) בבשרה עד שתרגיש בבשרה”. ומשמע להסלקא דעתא שלשמואל אין בכלל דין טומאת כתמים. וכן כתבו בתוספות שם שמכל המשניות של כתמים היה אפשר להקשות עליו.

    ובסוף יש שני תירוצים, אחד שבאמת יש לו טומאת כתמים ואמר רק שטהורה מהתורה אבל מדרבנן מודה שטמאה, והשני שבכל כתמים טמאה מדרבנן וכאן באמת טהורה לדינא כי לא גזרו על דבר שאינו מקבל טומאה.

    משמע שהאופן ששמואל דיבר בו נחשב שידוע בוודאי שיצא ממנה. שזה כמו קינוח וכן בסוף הסוגיא אמר על זה “אלא אפילו קרקע דמבדק שפיר דאיכא למימר מגופה אתיא טהור”. ומכיוון שלא גזרו על דבר שאינו מקבל טומאה טהורה ומשמע שאין כאן חשש טומאה מהתורה אע”פ שידוע בוודאי שיצא ממנה כיוון שלא הרגישה, ומה שלא ידוע לה שהרגישה נחשב בירור ודאי מהתורה שבאמת לא הרגישה. ולא היתה הרגשת מי רגלים או שמש או עד שנאמר שלכן יש מקום לומר שהרגישה ולא ידעה.

    אם אינה יודעת אם היא הרגשת דם או עד או שמש טמאה מהתורה בוודאי, שבנמצא על שלו או על שלה אתיום חייבים קרבן בוודאי אע”פ שאין ידיעה שהרגישה, ואין זה דין ספק, שאומרים שחזקה או רוב שכן הרגישה בתורת וודאי. אפילו שההרגשה אינה בירור על היציאה מגופה. כי אי אפשר להבחין אם היתה הרגשת שמש או הרגשת דם ואין אנו יודעים איזו הרגשה היתה, ומה שיצא דם זה מברר שהיתה הרגשת דם ולא הרגשת שמש, וההרגשה עצמה אינה בירור כלל על יציאת הדם אלא היציאת דם היא בירור על ההרגשה. ומשמע שההרגשה לא שייכת כלל לעניין בירור שנאמר שהיא משמשת בירור על היציאה והדין שבעינן יציאה מבוררת. אלא הוא דין שצריך יציאה באופן שמזעזע ומורגש, שכך היא ראיית נדה, ויציאה שאינה באופן זה אינה יציאה. וכאילו אמרו שדם נדה יציאתו באופן שמצטבר ובבת אחת פורץ בכח באופן שמורגש בבשר. ודם ששותת מעט מעט בלי לעורר הרגשה אין זה דם נדה אלא נחשב כדם שיוצא מפצע באותו מקום.

    בפשטות אם יכניס סכין לחדר ויפצע שם ויצא דם מהחדר אין זה דם נדה אע”פ שיצא מהחדר. וכך גם דינו של דם שלא בהרגשה. שאם אין ההרגשה מטעם בירור לכאורה בהכרח שהיא מטעם זה שכך מהות ראיית נדה. ואם יש יציאה כזו שגורמת זעזוע והרגשה לא אכפת לנו שאין עליה בירור מכח ההרגשה. וזה לכאורה לא כהראשונים שהבאת באות ד’, וצ”ע לפו”ר.

    לא מסתבר לומר שהיום כל יציאות הדם יוצאות בלי לזעזע ולגרום הרגשה כלל. שאז בטלה לגמרי טומאת נדה מהתורה. שזה כאילו בני אדם נעשו ברייה אחרת. שהמצוות שייכות לקומת האדם ותרי"ג הם כנגד גידים ואיברים.

    ונראה יותר לומר שהיא כן הרגישה ורק לא שמה לב. וכמו שגם בימיהם אם ראתה דם בהרגשה והיתה שיכורה, או שבדיוק היתה באמצע שריפה גדולה ונאבקה על חייה או שהכו אותה מכות קשות באותו זמן וכל כיו"ב, שאם נשאל אותה לא שמה לב לכלום ולא יודעת כלום. והרי גם אם לא יודעת אם היא הרגשת מי רגליים או דם שפיר נחשב שהרגישה, והרי שאין זה מגרע דין ההרגשה אם אין בירור שהרגישה.

    לגבי כתמים לכאורה בזמנם אינם מהתורה כי חזקתה שאם היתה מרגישה היתה יודעת ואם לא הרגישה הוא בירור מהתורה שלא הרגישה ורק מדרבנן חששו שמא הרגישה ולאו אדעתא (רש”י על התירוץ של רבי ירמיה מדפתי שם). ובזמננו לכאורה יש מקום לחשוש שמא הרגישה כי אין בירור ממה שלא הרגישה, ובכל ראיה שלא יודעים אם הרגישה מחזיקים שהרגישה בוודאי שהרי בנמצא על שלה אתיום מביאה קרבן אפילו שלא ידוע אם הרגישה כל שאין הוכחה מכך שלא הרגישה. ולכאורה כל הכתמים יהיו טומאה בוודאי מהתורה.

    אבל אולי ייתכן שאין זה כך. אם למשל כהן הולך במקום שאין ידיעה שספק אבד שם קבר לא חוששים אולי יש באדמה קבר ישן, כי הדין הוא לא לעורר ספק אם אין סיבה ידועה לעורר את הספק. וכך הוא בכל הדינים וזה פשוט ומעשים שבכל יום.

    לדוגמה אם אדם זקן מאוד יצא למדינת הים ואשתו צעירה, גם אחרי הרבה שנים כשהוא כבר אמור להיות בגיל שאף אחד לא מגיע אליו, עדיין לא מתירים אותה להינשא. והטעם משום שלא נוצרה סיבה לעורר ספק אולי הוא מת (זה הביאור בחזקת חי ולא משום חזקה דמעיקרא שמכריעה ספקות ואין כאן מקום להאריך). ואם תשאל הרי כשהוא אמור להיות בן מאתיים הרי מאוד מאוד קרוב לוודאי שמת ואיך נאמר שלא התעורר בכלל ספק. והתשובה היא שאין גדר קבוע מדוייק ממתי מתחיל התעוררות הספק. האם מגיל מאה תעורר ספק, או מאה ואחת, או מאה ושתיים. וכל שאין לך סיבה להכריע דווקא מאה ולא מאה ואחת עדיין נשאר שלא התעורר הספק, כי כל רגע אין לך סיבה לעצור עכשיו ולומר מעכשיו דווקא התחיל ספק.

    אם נמצא כתם הרי הרבה דם יש בעולם ובוודאי לא כל דם שנמצא בעולם הוא התעוררות ספק שיצא ממנה דם. ואם משום שהוא בקרבת מקום אליה ובריחוק ממקור אחר מוכרח שיהיה איזה שיעור קבוע מתי נחשב שיש סיבה לעורר ספק. ואין לנו הכרעה האם מטר קרוב אליה יתעורר ספק, או חצי מטר או רבע מטר. ותלוי גם בכינה וכיו"ב, וכל שאין גדר קבוע שאז ידוע שיש לעורר ספק, אין התעוררות ספק כלל, וכמו בהלך למדינת הים שגם אחרי מאה שנה לא מתעורר ספק שמא מת, גם כאן גם במקום שמאוד מסתבר וקרוב שבא ממנה לא יהיה דין שהתעורר ספק, כל שאינו כגון קינוח שנחשב בירור.

    כשחכמים תקנו דיני כתמים וקבעו איזה כתם תולים בה ואיזה לא, לא היה אכפת להם התעוררות הספק שמא בא מגופה, שגם אם בוודאי בא מגופה הרי מהתורה דינה וודאי שלא הרגישה ואין בזה נפקא מינה. שהרי לשמואל אפילו בוודאי בא מגופה אין ספיקא דאורייתא שמא הרגישה ולכן טהורה מטעם שקרקע אינו מקבל טומאה והוא כמו כל כתם אף שוודאי בא מגופה. וכן משמע מסוגיות כתמים שהגדרים שקבעו מתי תולים בה ומתי לא, קשורים רק לטעמים של תקנת כתמים שגזרו על דם שבסביבתה במקרים מסויימים מטעם גזירת כתמים ולא קבעו לפי הגדרים מה הוא סיבה אמיתית להתעוררות ספק אם בא מגופה, שאין נפ”מ בזה.

    ואם אין ללמוד מדיני כתמים מה נקרא התעוררות ספק לגבי הדין שיתחדש ספק דאורייתא, מסתבר שבשום כתם אין דין ידיעה שהתעורר ספק ולכן אין צריך לחשוש לספק דאורייתא שבא מגופה והרגישה ולא שמה לב.

    אבל אם זה קינוח וכיו”ב כמו הציור של שמואל שנחשב שוודאי בא מגופה לכאורה בכל כתם צריך לטמא בוודאי מהתורה. שמניין לנו הידיעה והיסוד לשער מה נחשב “מחזור” ומה “ראייה מקרית” שאין חזקתה שיצאה בהרגשה. ובפשטות אין זו אלא התרשמות שמצד הדין אין לה יסוד. בפרט אם אין וסת קבועה. וגם אם יש, צריך הרבה בירור אם הוסת תגרום לומר שדם שבא שלא בזמן הוסת אין בו את החזקה שיש בכל דם שבא בהרגשה. שוסת רק מועילה שלא נחמיר לטמא מעת לעת שהיא חומרא בלי יסוד מהתורה כלל, וכן נאמרו וסתות להחמיר. אבל שתועיל הוסת לקולא לגרע חזקה מהתורה שהדם יצא בהרגשה צריך ראייה לזה.

    כתבתי רק כדי לא לצאת בלא כלום ואין בידי כעת להתייחס לכל הצדדים שהעליתם שהם דברים עמוקים וצריך הרבה עיון בכל אחד מהם.

    שבוע טוב וכל טוב.

סגור לתגובות.


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 52 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: