מה כדאי ללמוד ואיפה

נשאלתי כמה שאלות בנוגע מה ללמוד, האם גמרא או הלכה, עיון או בקיאות, באיזו מסגרת וכיו"ב.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א:
כי אם בתורת ה' חפצו – אמר רבי: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ [לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו. שאם ישנה לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו. רש"י], שנאמר: (תהלים א) כי אם בתורת ה' חפצו.
לוי ורבי שמעון ברבי [בן רבי] יתבי קמיה דרבי [ישבו לפני רבי] וקא פסקי סידרא [פרשיות של מקרא. רש"י], סליק ספרא [סיימו את אחד מן הספרים. רש"י], לוי אמר: לייתו לן משלי [יביאו לנו משלי. שהיה חפץ ללמוד ספר משלי], רבי שמעון ברבי אמר: לייתו לן תילים [ספר תהילים].
כפייה ללוי [כפו את לוי] ואייתו תילים [והביאו תהילים].
כי מטו הכא [כשהגיעו לכאן] "כי אם בתורת ה' חפצו", פריש [פירש] רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ.
אמר לוי: רבי, נתת לנו רשות לעמוד [כפה עצמו ללמוד תהילים מפני כבודו של רבי. וכעת שפירש רבי כך את הפסוק, ניתנה ללוי הרשות לעמוד מן הלימוד].

זוהר חדש – תיקונים כרך ב דף עז עמוד ב:
ובגין דא "כי אם בתורת ה' חפצו" ואוקמוה [והעמידוה] רבנן [ע"ז די"ט] דלית לאתעסקא בר נש באורייתא [שאין לעסוק אדם בתורה] אלא במה שלבו חפץ.

בספר החזון איש התייחס לשאלה כיצד הוא חולק על גדולי הראשונים, וכתב שהשכל הוא המלאך המחבר בין האדם לבוראו, ומה יעשה ששכלו אונס אותו לראות כך, אי אפשר לו בשום פנים להתכחש לשכלו. ומי שלא ירצה לסמוך עליו שלא יסמוך.

שכל בלשון חכמים אין הכוונה לאינטלקט או כושר ניתוח וכיו"ב. שכל הוא הכח בנו שמכיר שאסור לגנוב או לרצוח, גם לולא שהיה זה כתוב. או שראוי לאהוב ולהיטיב ככל יכולתו וכל כיו"ב.

האמונה והרצון ללמוד תורה מקורם באותו שכל שמרגיש שהדברים פורטים על מיתרים בתוכו, וגורמים לו לרצות להתקרב ולהידבק.

הבאתי את הזוהר כי מלשונו משמע שאסור ללמוד אם לא במקום שלבו חפץ.

על כל סוג לימוד יש להביא מאמרים כמה רבה מעלת מי שעוסק בו. וכל סוג לימוד צריך שיהיו אנשים העוסקים בו. לכן אין לכוון את הסדר במה ילמד ואיך ילמד לפי שום המלצות או מעלות. אלא רק לפי מה שליבו מושך אותו.

יש משל נפלא ויסודי של המגיד מדובנא. על הפסוק (ישעיהו מ"ג)"ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל".
סוחר יהלומים מגיע לעיר בערב שבת, הוא ממהר לביתו ושולח את נערו להביא את מזוודתו. הלה מגיע נושם נושף ומזיע, ומודיע שמילא את שליחותו. אוי, אומר הסוחר, אם המזוודה כל כך כבדה – אין היא שלי, שלי מלאה יהלומים והיא קלה ונעימה למשא.

נאמר באיכה רבה: "ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי [אומרים]: כתיב (ירמיה טז), "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו ". הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו. מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב".
מבואר ממאמר זה שיש אפשרות שישמרו את התורה בזמן שהם עוזבים את ה'. שמירת התורה אינה מבטיחה שלא יהיה האדם במצב של אותי עזבו.
רק כשלומד במקום שלבו חפץ, ליבו נמצא היכן שלומד, והתורה מחברת את ליבו עם נותן התורה.

כל מה שאמרו על עמל התורה, שיהיה כשור לעול וכחמור למשא, הוא על דרך שיעקב עבד שבע שנים ברחל, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.

לכן השיקול היחיד שמותר כשבוחרים מה ואיך ואיפה ללמוד הוא, הוא להיכן נמשך הלב.

.

בבבא קמא ס' ב' מובא מעשה מופלא:

יתיב [ישבו] רב אמי ורב אסי קמיה [לפני] דר' יצחק נפחא, מר [אחד מהם, רב אמי או רב אסי] אמר ליה לימא [לומר] מר שמעתתא [סוגיית הלכה], ומר אמר ליה לימא מר אגדתא. פתח למימר [לומר] אגדתא ולא שביק מר [התלמיד שביקש ללמוד הלכה לא הניח לו לומר אגדה], פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר [התלמיד שביקש ללמוד אגדה לא הניח לו לומר הלכה].

אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקינה, ילדה מלקטת לו [שערות] לבנות, זקינה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן.

כיוון שישבו לפניו מוכח שהיה רבם. ופלא כיצד לא חששו לכבוד רבם, שהוא פתח בדברים והם השתיקוהו ואין לך זלזול וחוצפא יותר מזה, וכיצד הוא לא הקפיד עליהם.

ולפי מה שכתבתי מיושב, שאסור להם ללמוד במקום שאין ליבם חפץ, והוא עיקר תלמוד תורה שיהיה דווקא במקום שליבו חפץ, ולכן כיוון שלא היה ליבם חפץ הותר להם אפילו להשתיקו כשרצה לפתוח בדברים. שזה עצמו כבוד התורה שאינו לומד אלא רק כפי חפץ ליבו ושום סיבה אחרת לא גורמת לו ללמוד במקום אחר. ועיין עוד בתלמוד מוסבר על בבא קמא ס' ב' שהוספתי לבאר דבר עמוק בעניין זה.

.

.

– – –

.

.

מתוך מכתב:

יש בלימוד התורה כמה גישות ודרכים, וכל אחד צריך ללמוד במקום שליבו חפץ.

הדרך שקרובה לליבי היא מה שנקרא הדרך הישיבתית ורבותי לזה הם בעיקר חידושי הגר"ח סולובייצ'יק והברכת שמואל ושיחות המשגיח רבי ירוחם הלוי ממיר. זה כמובן רק תיאור מה שנגע בליבי ואין בזה אמירה לגבי מה הדרך שאדם אחר צריך ללכת בה.

אנסה לתאר מה שהבנתי מדרכם, ושוב כמובן יש דרכים אחרות וכל אחד יכול לבחור במה שמתאים לו.
הם חינכו בלימוד הסוגיות ההלכתיות בגמרא לנסות להבין את גדרי הדינים ולא לעסוק בטעם למה הדין הוגדר דווקא כך. ידועה האימרה בשם רבי חיים שיש לעמול להבין "מה כתוב" ולא "למה כתוב".

מה שעומד מאחרי זה לעניות דעתי הוא, שוודאי התכלית והשתוקקות הלב זהו לזכות לגעת ולטעום בטעמי תורה כטיפה מן הים. אמנם התורה יש בה כמה רבדים. נאמר בחז"ל שמאחד מעשרה שנכנסים למקרא אחד יוצא למשנה, ומעשרה שנכנסים למשנה אחד יוצא לגמרא. וגמרא נקראת בפי חז"ל "טעמי תורה". ואמרו שיש בתורה פשט רמז דרש וסוד. ולכל חלק מאלה יש את דרך הלימוד והעיון המיוחדת לו.
יש בתורה צד שאמור להיות מובן בפשטות לכל אדם מהשוק באופן ברור.
אבל יש בה גם צד שפותח פתח לדרך של ראייה והתבוננות עמוקים יותר. זה לא מיועד לכל אדם. לפי המדרש רק אחד ממאה שנכנס ללימוד תורה יכול להגיע לנסות לגעת ב"תלמוד", ולא רק במקרא או משנה. את התלמוד הכתוב אפשר ללמוד בדרך של "משנה" ואפשר ללמוד בדרך של "תלמוד", דהיינו טעמי תורה.

כדי להגיע להבנה עמוקה בטעמי התורה, צריך ללמוד דרך חדשה לגמרי של ראייה מחשבה, לקבל כלים אחרים של מחשבה, להיות אדם אחר. זה דרך אחרת לגמרי של הסתכלות ומחשבה מאשר זו של האדם בשוק.
מקובל לומר בישיבות שמה שאתה לא יכול להסביר לאדם בשוק סימן שלא הבנת כראוי. זה נאמר על גדרי הדינים, לא על טעמיהם, ובא להיות מבחן כיוון שכשמנסים להכנס לעיון עמוק אפשר ללכת לאיבוד ולאבד את השכל הישר וקו האמת.

העניין הוא שאם אני רואה לפני דבר שכתוב בתורה ולכאורה אין בו טעם מובן. אני יכול עם הכלים שלי ודרך המחשבה שלי לנסות לתת בו טעם. זה בסדר גמור כשלומדים בדרך של מקרא או משנה.
כשרוצים להכנס פנימה אל הקודש לדרך לימוד של "תלמוד", לקבל את דרך החשיבה עצמה מהתורה, נתינת טעם בדרך כזו נחשבת כאילו אני "מלביש" על התורה טעם שבא מהשכל שלי.
הדרך היא דרך מאוד ארוכה שדורשת שנים רבות של עמל גדול באורך רוח, ונאמר על זה העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, שלפני שרואים אור צריך ללכת בחושך הרבה ולהיות מסוגלים לשאת את זה.
ההליכה בחושך היא לנסות לברר מאוד לעומק את גדרי הדינים, ולהיות מסוגלים להתאפק לגבי הרצון של להבין את הטעם. ולקבל ששום דבר לא מובן עד הסוף ובמלואו, והכל הוא רק אחיזה בקצה של דבר שאת ההמשך שלו אנחנו לא רואים.
כמו ילד שמנסה להבין דעה של זקן, מתוך כבוד, שהוא שותה בצמא כל פירור, ויודע שהוא לא יכול להבין את הכל כיוון שאין לו כלים לרדת לסוף דעתו של מי שדעתו רחבה ממנו, והכל הוא רק ככלב שלוקק מן הים, ובוודאי הטעות שולטת מאוד כי אם נוגעים רק בחלק ואין תמונה שלמה בוודאי אפשר בקלות לטעות.
אחרי שנים רבות של עמל גדול בבירור גדרי הדינים בדרך עמוקה ויסודית, וכל פעם הסתכלות מזווית חדשה על אותם דברים, שאין לשום דבר רק הסבר אחד פשוט ומלא אלא כמה זוויות וצדדים, אמור להיות שאם מקשיבים היטב לכל הידע שהצטבר, לכל הפירורים שנלקטו בעמל עם השנים, הקשבה מתוך כפיפת אוזן, בהכנעה וענווה, כלומר לא שאני בעצמי אתן טעם והסבר, אלא רק אתאמץ מאוד להקשיב להסבר שעולה מעצמו מתוך הדברים, אז זוכים לקבל מעט גם מההבנה של הטעמים. ובאופן שנותן לאדם נגיעה בצד הלא גלוי ולא פשוט של העולם, בצד הפנימי והנסתר.

כתוב כתת עצמך על דברי תורה, זה כמו זיתים שמכתתים אותם עד שיוצא שמן. הכתיתה היא על ידי ההשלמה והרכנת הראש שאפשר לזכות רק לפירורים, ושהתחלת הכניסה היא בעסק בגדרי הדינים בלבד, לחרוש ולחרוש בגדרי הדינים, כל פעם מצד אחר, ושוב ושוב, וההבנה בטעמים היא הפרי שמבשיל ועולה אחר כך מתוך הזריעה, ועד שהוא לא מגיע מקיימים הזורעים בדמעה. וכשמתחילים להגיע נבטי הבנה, מגיעה איתם גם דרך מחשבה אחרת שמתאימה להם ובאה איתם, והיא לא אותה דרך מחשבה שטבעית לאדם כמו שהוא כאדם מן השוק. בפוסקים הובא שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה. זו לא התנשאות שלבעלי בתים אין חכמה ושכל. זה שכל שיכול להיות חכם מאוד, הוא רק במהלך אחר. עם דעת בעלי בתים אפשר להיות גאונים עצומים במדעים ופילוסופיה ואמנות וכל מיני חכמה, ולהבין בזה יותר ממי שלומד תורה. התורה שבעל פה נקראת מיסטורין של הקב"ה, ואין מי שלומד אותה אלא אם כן אוהב את הקב"ה בכל ליבו ובכל מאודו. היא כניסה לחדר פנימי של הקב"ה, הביאני המלך חדריו. ושם בחדרי חדרים שלו הפנימיים יש שיח אוהבים שקט שיש לו את השפה שלו ואת הראייה שלו ונדרש לימוד תורה לשמה באהבה ויגיעה מתוך ציפייה של אוהב שלומד באהבה ורעב כל מילה שיוצאת מפי אהובו גם אם הוא לא מבין. כמו אוהב שיושב מבחוץ על שער בית אהובו זמנים רבים בשלג ובגשם ולא יודע ומבין מאומה. עד שזוכה להיכנס פנימה.

רבי ירוחם רצה להקים ישיבה שתהיה כמו עולם קטן בפני עצמו. בבחינת תיבת נח. וכך אמרו תלמידיו שכשהיו מגיעים לישיבה הם כאילו הגיעו לעולם אחר לגמרי שנמצא בזמן אחר.

מטבעה הבנה כזו היא דבר שקשה מאוד להסביר אותו ברור. זה דבר שקט ופנימי ועמוק. זה כמו למשל שמישהו מבוגר מנסה להסביר לילד בן שמונה מה זה אבל ושכול וגלות, מה זו אהבה והתאחדות, מה זה עמל ויגיעה. קשה למצוא מילים, וגם אם מוצאים ומסבירים זה לא מועיל לשום דבר, ואדרבא יכול רק להזיק. כך גם העמל רב השנים בנסיון להבין את גדרי הדינים גורם שאדם זוכה להתפתח מבחינת ההשגה והראייה ולקבל מהתורה דרך ראייה מפותחת יותר, ואז כבר קשה לו להסביר ברור. לכן משה רבינו היה כבד פה וכבד לשון. לכן מה שיש למצוא בספרים מוסבר הוא רק החלק של בירור גדרי הדינים, והשאר בא ברמיזה בלבד כראשי פרקים לחכם המבין מדעתו, ועם הזמן והעמל מבינים אותו יותר ויותר. לגבי חלק הנסתר שבתורה, תורת הסוד, אמרו בפירוש שאי אפשר לאמרו אלא רק בראשי פרקים לחכם המבין מדעתו. וחלק הנסתר שבתורה נקרא "טעמי תורה". וגם ההבנה לעומקה בטעמי הסוגיות ההלכתיות שבתלמוד נקרא "טעמי תורה" והם עולים למקום אחד ובשניהם שייך מה שאמרו שכל מה שכתוב ונאמר הוא רק ראשי פרקים לחכם המבין מדעתו.

ולא יטיל בו יותר מג' חובין – דרך הסורקים לתת לולאות של טוי במחט לאורכו של בגד שמותחו בהן כשהוא נסרק וחובטו במקלות וכשנגמר ובולטין אותו מקום הלולאות שנמתח שם משוה אותן ונוטל אותן הקצועים לעצמו כדאמר לקמן ואשמועינן תנא שלא יתפרם לאותן לולאות בחזקה כדי שלא יכול למתחו יותר מדאי אלא ג' חבין יפיינ"ץ בלעז ג' תפירות במחט:

ומשויהו – מקום הבליטות שנמתח שם נוטל במספרים:

אפילו עד טפח – ליטול ממנו רצועות רחבות טפח:

אלימי – גסין שנים:

גלימא – טלית העשויה לכל יום וכשהוא סורק לשתיו נוחה ליקרע מהר:

סרבלא – עשוי. לכבוד ולנוי וכשהוא סורק לשתיו נאה יותר:

גלימא משויהו לארכו – כדפרישית לעיל:

המיונא – אינו נראה אלא שני ראשיה התלויין לכך משוה לרחבה ב' ראשיה התלויין:

ה"ג אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי ואתויי תרי – מנהג תופר אומן להוליך ולהביא המחט בבגד קודם שימשוך כל החוט וקא מבעיא ליה הנך ג' חוטין דקתני מי חשיבא הולכה והובאה חד דהוו להו ג' הולכות וג' הובאות א"ד הולכה והובאה תרי חשיב להו:

אירין – דרך הגרדי להניח צמר בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן והוא של בעה"ב:

נירין – ליציי"ץ:

פקעיות – לוישיי"ל:

פונקלין – טריימ"ש שעושין ליריעות הנארגות מעומד ואין עושין להו קנה כדרך הגרדין:

בגד מנומר – כלומר אפילו מנומר בצבעים הרבה אע"פ שרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים שארג לוקחין מהן דקנינהו בשינוי:

טווי אריג – והיינו אירין דאמרן לא יקח אם טלאן הגרדי לוקחין דקנינהו בשינוי:

ארוג מבעי – הא ה"ל טווי קודם לאריג:

תיכי – שרשרות שרימ"ש דלא טוואן קודם לכן:

אותות – כשמביאין לו בגד לצבוע חותך ממנו מעט לפני בעליו לידע אם יקלוט את הצבע ופעמים שמעכבו אצלו ושכחו בעלים:

דוגמאות – שמביאין לו הבעלים צמר לצבוע ומביא עמו מעט צמר צבוע ואומר כזה צבע לי:

תלושי צמר – שתלש מן הגיזה הצמר מעט מעט:

אבל לוקחין ממנו בגד צבוע – דבגד שלם לא גנב ואי נמי גנבו קנייה בשינוי:

טווי ובגדים – והנך דוגמאות שטוואן או עשה מהן בגדים לוקחין:

השתא טווי שקלינן בגדים מבעיא – הא אין בגדים אא"כ טוואן:

נמטי – לבדין פליטר"ש בלע"ז ואין שם טווי:

הקיצועין – רונייור"ש בלע"ז שמקצע מן העור סביב:

והתלושין – צמר התלוש מן העור:

צמר העולה מן שטף המים שלו – דדבר מועט הוא ואפקורי מפקר ליה:

קצרא שמיה וקצרא שקיל ליה – הכובס נקרא קצרי בלשון ארמי וקצרא שהוא מקצר מן הבגד איהו שקיל ליה ודידיה הוא:

הכל עולין למנין תכלת – אותן שלשה חוטין אם לא קצרן הכובס עולין למדת מלא קשר גודל שצריך להרחיק את תכלת של ציצית משפת הבגד במסכת מנחות (דף מב.):

קפיד עלייהו – ונוטלן:

מלא המחט – מלא אורך המחט:

וחוץ למחט – שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא המחט מצומצם אין יכול לתוחבו בבגד: בברייתא גרסינן ומטלית שהיא פחותה מג' על ג':

לסיכתא – חבין שפירשנו למעלה:

פחות מכאן למאי חזי – הא אין יכול להפוך המחט ולתוחבו:

מגירה – שייר"ה בלע"ז וסכין הוא שיש בו פגימות הרבה וקוצצת מהר:

הנפסק במגירה – פסקי עצים שהעץ ארוך ופוסקו:

מקדח – טרייד"א והיוצא משם דק כעפר:

רהיטני – פליינ"א:

והנגרר במגירה – דק דק שהיא משרת במקום חתך דק כעפר:

חד הוא דאיכא – ורבתי היא ומשרת שפאי גסין:

מסתתי אבנים – מרבע אותן ומחליק אותן:

מפסגי אילנות – כשיש בהן ענפים יותר מדאי קוצץ אחת מבינתים והיינו פיסוג לשון דילוג והרחבה:

ניקוף – שייך בהיגא כמו ונקף סבכי היער בברזל (ישעיהו י):

היגא – סנה:

ומנכשי זרעים – נוטלים ירקות מביניהם:

ועודרי ירקות – כשהן תכופות יותר מדאי נוטל אחת מבינתים כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט:

חזיז – שחת של תבואה חטין ושעורין בעודן ירק:

מתא מחסיא – מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב:

מודעות פרסומת

%d בלוגרים אהבו את זה: