בעניין הורדת קבצים למחשב

נשאלתי לגבי הורדת קבצים מהאינטרנט, העתקת תוכנות או קבצי מוזיקה, שיש עליהם זכויות יוצרים.

ראשית יש להבהיר יסוד פשוט בדיני קניינים. קניין מדין תורה חל רק על דבר שיש בו ממש. כגון חפץ או קרקע. גם כשעושים קניין על שכירות פועל, חל קניין שכירות על גופו של הפועל [ומה שיכול לחזור בו הוא הפקעה של הקניין מכח הפסוק עבדי הם וכמבואר בבבא מציעא י' א']. לא שייך קניין על זכות או ידיעה וכיו"ב גם אם בני אדם מעריכים שוויה של זכות זו או ידיעה זו בכסף, וגם אם בשוק יש קונים ומוכרים לזכות זו, כל זמן שאין לה גוף גשמי אינה ממון כלל והקניין לא חל והתשלום הוא מכח הסכמה בעלמא ולא מדיני ממונות של התורה.

זה מבואר בטור ושולחן ערוך חושן משפט סימן רי"ב, ומבואר יסוד זה היטב בתשובות מהרשד"ם, מהר"מ אלשיך, מבי"ט ומהר"י בן לב, שהביא הש"ך על חושן משפט שם בסעיף קטן א' (ש"ות המבי"ט שם הוא בחלק א'). יעויין שם.

ויסוד העומד בליבן של סוגיות רבות ועמוקות בדיני ממונות ומוכח מהרבה לשונות בגמרא וראשונים ופוסקים והוא פשוט לכל לומד, ואין צורך להאריך בזה.

מכיוון שאין קניין על דבר שאין בו גוף  גם אין בו גזל. ואע"פ שדנים דינא דגרמי ויש איסור תורה להזיק על ידי גרמא, זהו דווקא כשעושה מעשה שנפעל על גוף כלשהו שאז יש לו גדרי מעשה לעניין הלכות נזיקין להחשב כעשה גרמת היזק. אבל דבר שאין לו גוף שיהא נפעל עליו המעשה נדון כלא עשה מאומה ואף לא גרמא.

.

ומלבד המקומות הרבים שיסוד זה מבואר ונדון, יש להביא ראיה חדשה ופשוטה שלא ראיתי כעת בדברי האחרונים בעניין זה מהמשנה בבבא מציעא ט' ב': "היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי, נטלה [חבירו] ואמר אני זכיתי בה זכה בה". ומשמע שמדובר שהרוכב ראה את המציאה ראשון, והרי יש כאן ידיעה וקניין רוחני וזכויות יוצרים על הידיעה היכן נמצאת המציאה, שהרוכב ידע וההולך לידו לא ידע, והרוכב גילה לו רק על מנת שיזכה בשליחותו לא שיזכה לעצמו. ואעפ"כ הובאה המשנה להלכה בפשטות שאין דין בדיני ממונות המונע מההולך לזכות לעצמו ולהשתמש בידיעה שגילה לו הרוכב שלא ברשות הרוכב, ומונע רווח מהרוכב בשימוש זה. ואחרי שכך פשטות המשנה שהרוכב ראה מקודם ולכן אמר להולך ומן הסתם משום שראשו גבוה יותר, היה לפוסקים לחלק שמותר להולך לזכות לעצמו רק אם ראה בעצמו את המציאה ולא אם נודע לו עליה מפי הרוכב. וממה שלא חילקו וודאי פשוט שלהלכה אין בדיני ממונות דין המונע מההולך להשתמש בידיעה של הרוכב שלא ברשותו ואפילו באופן שגורם לו מניעת רווח, ואפילו אם הרוכב הוציא ממון וטורח לחפש מציאות עד שגילה מציאה זו.

.

.

אם מפיץ את מה שהעתיק ועל ידי זה פוגע באופן מורגש וניכר היטב בפרנסת היוצר, זה נכנס לדיני יורד לאומנותו של חבירו, שנתבארו בבבא בתרא דף כ"א ב'. ולא פשוט כלל שאפשר לאסור מכח דינים אלה, שבעל אומנות יכול לאסור על אחרים רק את מבואו, ואף מי שמוכר בשווה לכל העולם אינו יכול לאסור על אחרים את כל העולם ולהחשיב את כל העולם כמבוי שלו, שלא נתנו לאדם כח לאסור על אחרים אלא את מבואו שלו שהם יכולים לילך למבוי אחר ולהתפרנס משם. ולגבי כל העולם אחרים נחשבים כבני אותו מבוי.

כן יש חרם הקהילות על מדפיסי ספרים שפוגעים במחיית מי שהדפיס לפניהם. וגדרי החרם אינם מבוררים היטב שאינו סוגיית הלכה אלא רק מה שגזרו, ומספק אין לאסור, ולכן קשה לאסור מכח חרם זה.

 

אם אינו מפיץ באופן מסחרי, הרי אין פרנסת היוצר נפגעת באופן ניכר מהפסד לקוח אחד, ולא שייכים בזה כלל האיסורים של יורד לאומנות חבירו וחרם הקהילות על מדפיסי ספרים.

.

.

על פי דין תורה בדיני ממונות לא אומרים מה יהיה אם כל אחד יעשה כך. אלא כל אחד נידון בפני עצמו על המעשה שלו בלבד.

כן מבואר מירושלמי דמאי פרק ג' הלכה ב', שלקחת קיסם קטן שאין בו שווה פרוטה מגדר חבירו, כדי לחצוץ שיניו, מותר מן הדין. והטענה שאם כל אחד יעשה כך לא תישאר גדר היא מידת חסידות שנהגו בה החכמים ואינה מעיקר הדין.

וכן באנשי סדום אמרו חז"ל, שהיו באים לאדם וכל אחד לוקח ממנו פחות משווה פרוטה עד שהיה מתרושש. ואמרו שלא עשו איסור מן הדין. והוא רשעות מכיוון שעשו כן כולם ביחד בכוונה לרוששו. אבל רק לוקח לעצמו לצרכו הוא כמו קיסם מהגדר, שרק מידת חסידות היא לחשוש מה יהיה אם כולם יעשו כך. ומן הדין הוא אחראי רק למעשי עצמו.

וזה דבר פשוט בכמה סוגיות ואין כאן המקום להאריך.

.

.

הדין היחיד ששייך בזה, הוא הדין החמור ביותר בתורה, כי כולה רק פירושו של דין זה. והוא מה שהלל הזקן אמר במסכת שבת ל"א א':

"דעלך סני לחברך לא תעביד" [מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך] זו היא כל התורה כולה. ואידך פירושה הוא זיל גמור [והשאר פירושה הוא, לך למד].

יש אופנים רבים מאוד שאפשר להזיק ולצער בלי שיהיה אסור לפי שום פרט הלכתי מסויים. וברור ופשוט שמי שלא חש לזה אין לו שייכות לתורה כלל, ורשע גמור הוא, גם אם מקפיד על פרטים דיניים קלה כבחמורה.

"מה ששנוא עליך" לא נאמר כפרט הלכתי, שיאמרו הלכה "אסור לאדם לעשות לחבירו מה ששנוא עליו". אלא רק נאמר לגר על ידי הלל, ככלל של כל התורה.
כי פרטי הלכות הם כמו איברים מגוף התורה. ומה ששנוא עליך הוא כמו הנשמה הכללית של כל הגוף. ואי אפשר למנות את הנשמה כאחד מהפרטים. אבל מי שאין לו נשמה כל איבריו מתים, ומי שאינו חש ל"מה ששנוא עליך", כל פרטי הדינים שהוא מקיים אינם כלום, והם בכלל מה שאמרו מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי.

אמנם לפי זה יש היתר, שאם וודאי לו שגם לולא שהיה מעתיק בחינם בכל אופן לא היה קונה בכסף, והוא באופן שמסתבר שאם היוצר היה יודע ומאמין לו שבאמת כך הוא לא היה שנוא עליו שיעתיק, אז אין בזה איסור.

.

.

לגבי מה שמתירים להעתיק בגלל שהיוצר נכרי, לדברינו אין זו סיבה להתיר.
טעם הדינים הממוניים שמחלקים בין ישראל לנכרי, אינו בגלל ייחוס אבותיו, אלא בגלל שזה מאמין בטוב וביושר ובאמת, וזה מאמין ברשע ומרמה ושקר.
בזמן התורה, היה בירור, שמי שמאמין בטוב, נקבץ אל האחרים שגם הם מאמינים בטוב. וכמו שנאמר על המלחמה בבני עמון, בבבא קמא ל"ח:
"אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי. שתי פרידות (גוזלים) טובות יש לי להוציא מהם, רות המואבייה ונעמה העמונית".

וממילא כשיצאו הפרידות הטובות ונקבצו אל הדומים להם, נשארו שאר העמים ריקים מהם.

כמו שאילן שגדל באדמה, חיותו גורמת לשאוב מהאדמה את הטוב והמזון, ולברור אותם מהפסולת, כך חיות הנשמה הכללית שהיא השכינה שאבה מכל מקום את הטוב והותירה את הרע.

אמנם בזמננו שכינה בגלות  והסתר ואין הפרידות הטובות נקבצות אל מקום אחד, ונשארות מפוזרות בכל האומות.

לגבי פרטי דינים הלכתיים יש לדון על פי הלכות יוחסין וגירות. אבל מכיוון שמה ששנוא עליך אינו פרט הלכתי אלא הוא נשמת הדברים, יש לנהוג בזה לפי איך שהדברים הם מצד האמת.

.

– – –

אחר כך ראיתי מאמר בעניין זה. שם כתב :"יכול בעל דין לבוא ולומר שאכן ההלכה אינה מכירה כלל בזכויותיו המיוחדות של יוצר על יצירתו, ושוללת את קיומן מן הבחינה העקרונית ומשיקולים ערכיים. אין זה מקרה, לפי השקפה זו, שלא נוכל למצוא בהלכה את המושג של קניין רוחני. אם אכן כך, הדיון בשאלת זכויות יוצרים אכן מתמצה ביישום דיני תחרות ודיני הנאה, כמו בכל תחום אחר. אפשר לטעון שההלכה אינה מכסה את כל זכויות היוצרים על כל היקפן, פשוט משום שמבחינה מהותית אינה מכירה בזכויות כאלו. ואכן, היה בין חכמי דורנו מי שטען שכל הדיבורים על זכות יוצרים הם טעות גמורה, שנולדו מ"נימוסי אומות העולם".
הנה אם אדם זרק כלי מראש הגג על כרים וכסתות, ובא אחר וסילק את הכרים והכסתות ועל ידי זה נשבר הכלי, פטור המסלק את הכרים כי זה נחשב גרמא ולא מעשה מזיק. אם אדם חפר בור בחצירו ואחר כך הפקיר את החצר והבור ונעשו רשות הרבים ונופלים אנשים לבור, פטור המפקיר כי מבחינה הלכתית אין הבור נחשב שלו.
אם אדם שבר בכוונה משקפי ראייה יקרות של חבירו, או חפץ בעל ערך רגשי גדול, פטור מכיוון שאין לחפץ שווי על פי ההלכה.
אם אדם שבר ידו של זקן חולה, פטור מתשלומי נזק, כי אין לו שווי בשוק העבדים.
ויש דוגמאות כגון אלה לאין מספר.
האם נאמר שעמדת ההלכה מבחינה "ערכית ומוסרית ומהותית" היא לא לשלול מעשים כאלה?

אני מעתיק כאן קטע ממאמר שכתבתי על טעמי המצוות:
"מצוות התורה העוסקות במשפטים כגון נזיקין, קניינים, שטרות, עדות, סנהדרין, שומרים, שכירות, ריבית וכיו"ב, הן מצוות דתיות כמו שאר מצוות התורה. כלומר עניינן להעמיד את המציאות הגשמית בסדר התואם צורות רוחניות עליונות כדי לחבר בין צורות קדושות המגלות את אורו של הבורא לבין העולם הגשמי.

בכל המצוות, טעם המצווה הוא ענין נוסף על המצווה עצמה ונפרד ממנה ולעולם אינו כולל את כל חלקי המצווה ופרטיה.
לדוגמה הלכות מזוזה.
כתב הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה י"ג:
חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכול תמיד.  וכל עת שייכנס וייצא יפגע בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ויזכור אהבתו, וייעור משינתו ושגייתו בהבלי הזמן. ויידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים.  אמרו חכמים, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו מוחזק לו שלא יחטא.  שהרי יש לו מזכירים רבים. והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

זהו הטעם של מצוות מזוזה. החלק המובן, ההבנה מה טובה ותועלתה של המצווה לאדם המקיים אותה.

אמנם יש הלכות במזוזה כגון:

הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל, וכותבין במקום השיער. ושיהיו כותבין התפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר. ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס, וכותבין במקום השיער.  וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסל. (שם פרק א הלכה ח)

אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמרה למשה מסיני שיהיו כותבין בדיו. למעט שאר מיני צבעונים, כגון האדום והירוק וכיוצא בהן.  שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין. (שם פרק א הלכה ה)

שמונה הלכות יש במעשה התפילין, כולן הלכה למשה מסיני לפיכך כולן מעכבות, ואם שינה באחת מהן, פסל.  ואלו הן:  שיהיו מרובעות, וכן תפירתן בריבוע, ואלכסונן בריבוע, עד שיהיה להם ארבע זווייות שוות. ושיהיה בעור של ראש צורת שין מימין ומשמאל. ושיכרוך הפרשיות במטלית. ושיכרוך אותן בשיער על המטלית ואחר כך מכניסן בבתיהן. ושיהיו תופרין אותם בגידין. ושעושין להן מעברת מעור החיפוי שתיכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תובר שלה. ושיהיו הרצועות שחורות. ושיהיה קשר שלהן קשר ידוע כצורת דאל. (שם פרק ג הלכה א)

פרטי הלכות אלה ועוד כיוצא בהם אינם מוסברים כלל על ידי הטעם שהביא הרמב"ם, ואין בהם שום טעם והבנה כלל, מלבד לבעלי מדרגות גבוהות הבקיאים ברזי הצורות העליונות. וגם אצלם ההבנה היא רק כטיפה מן הים, ולא הבנה מקיפה ושלמה. שהמצוות כולן נאצלו מהבורא יתברך והן גילוי שלו, ואין שום אדם בעולם, אף לא משה רבינו, שיכול להקיף בשכלו ולרדת לסוף עניינן של המצוות. שהן באות ממי שהוא אינסוף, ואדם והבנתו הם מוגבלים.

העניין הוא שגוף המצווה עומד בפני עצמו באופן נפרד מהטעם, ועניינו לכוון את החומר לפי סדרי צורות עליונות.
מלבד זה יש גם טעם כללי שלא מסביר את כל חלקי המצווה".

במצוות יש מצוות שיש להן טעם כמו לא תגנוב ולא תרצח, ויש שהן גזרות כמו איסור שעטנז.

ואמרו חז"ל שלולא שניתנה תורה היינו לומדים גזל מנמלה.

אמנם האם היינו לומדים מנמלה האם בגזלן שינוי קונה בקנייני גזילה או לא, או האם היינו יודעים האם בעבדים יש דין גזילה או שאין בהם משום שהוקשו לקרקעות, או האם כדי לגזול צריך הגבהה טפח או ג' טפחים, וכל כיוצא באלה שאלות שהלכות גניבה וגזילה בשולחן ערוך והמפרשים מלאות מהם. אלא בוודאי גם במצוות גזל מלבד הטעם המובן יש פרטים הלכתים שאינם קשורים לטעם, כמו בכל מצוות התורה.

לומר שבנדון הלכתי אם זכויות יוצרים יש בהן הלכות גזל או לא יש בו משום הבעת עמדה ערכית מהותית ועקרונית, זה כמו לומר שבשאלה אם כדי להחשב גזלן צריך הגבהה של טפח או ג' טפחים יש הבעת עמדה עקרונית ערכית.

העניין של נבל ברשות התורה נובע מכך, שבתורה יש חילוק בין החלק שמלמד עמדות ערכיות, שהוא חלק חובת הלבבות, האגדתא והמוסר, לבין החלק ההלכתי, שעוסק ברמות רוחניות של המצוות שהן הרבה יותר גבוהות ואינן מובנות בהבנה האנושית הפשוטה אלא יכולות להיות מובנות חלקית רק לעוסקים בסתקי תורה, ולא באופן ששייך לעמדות ערכיות וכיו"ב.

לכן חילקתי את הנדון לשני חלקים. החלק ההלכתי, שבו ככל הנראה אין שום הלכה המחייבת לכבד זכויות יוצרים, לבין החלק של חובות הלבבות והמוסר ואהבת לרעך כמוך, שאינו פחות מחיב מההלכה, ובו בוודאי פשוט שאין להיות נבל אפילו אם מבחינה הלכתית אין על זה הלכה שאוסרת.

כשלא מבינים שההלכות אינן הבעת עמדה "ערכית מהותית ועקרונית", נובע מזה שנוטלים חרות לשנות את ההלכות. כי אם ברור לנו כשמש שמבחינה ערכית צריך להיות כך או כך, ממילא נאמר שבהכרח כך צריכה להיות ההלכה. ובזה הופכים את התורה מדברי אלוהים חיים שניתנו ממקור אינסוף "הנעלם מכל רעיון", לקובץ פילוסופי משפטי הדן בבעיות אנושיות מוסריות ואינו שונה מאלפי הספרים האחרים שנכתבו על נושאים אלה.

באותו מאמר הביא הכותב דברי מיודעי הרב מונק ז"ל בספרו פאת שדך, סימן קנ"ח, שכתב לגבי הדפסה חוזרת של ספר בלי רשות מיורשי המחבר: "ושמא תחוש שיטעון שירש זכות ההדפסה, ואם כן יחשוב את המדפיס היום כמו גוזל, (אבל לא כמשיג גבול ומזיק), זו היא לעניות דעתי טעות גמורה שנולדה בעוונותינו הרבים מחמת שהורגלו בנימוסי אומות העולם, כי לעניות דעתי היא מלתא דפשיטא טפי מביעתא בכותחא שבדברי תורה אין שום זכות בעלות על דברי תורה וכל שכן שאין כאן חפצים שאפשר להוריש בזכות ההדפסה".

ופירש הכותב שכוונתו שמבחינה מהותית עקרונית אין התורה מכירה בזכויות יוצרים.

וזכיתי להכיר את הרב מונק ולדון איתו בדברי תורה, ופשוט לי בלי שום ספק שאין כוונת הרב מונק להביע דעה "עקרונית", שהוא ידע לחלק בין חלק ההלכה שבתורה לחלק חובת הלבבות והמוסר שבתורה.

אלא כוונתו היא שאומות העולם רואות בכל המשפטים ודיני הממון הסכמות חברתיות בין בני אדם. ולכן פשוט להם שמה שמהסברא נראה נכון וברור וצודק בעיני כל האנשים ואין בו מחלוקת, ממילא יש להתייחס אליו כאל חוק ומשפט. ואם כתבו אותו בספר החוקים או לא היא רק שאלה שנוגעת ליכולת להעניש מי שעובר, אבל אם פשוט לכל בר דעת בעולם שכך נכון, ועבירה על זה היא עוול, ממילא זה נחשב כמו חוק ומשפט למי שרוצה להיות ישר. והכתיבה בספר החוקים היא רק כדי להעניש את מי שאינו רוצה.

ואכן הם צודקים שפגיעה בזכויות יוצרים היא בוודאי עוול ומעשה לא מוסרי. וממילא פשוט להם שיש "לעגן את זה בחקיקה". כי אין חילוק אצלם בין חקיקה לבין מה שמורים המצפון והשכל.

ועל זה כתב הרב מונק שזו טעות שנולדה מההרגל בנימוסי אומות העולם, לחשוב שהתורה היא כמו קובץ חוקים אזרחי חברתי. שמה שמצד המוסר והשכל הוא גזל, ממילא נאמר שלפי ההלכה הוא גזל. ויש בזה שכחת התורה, שאינה ספר חוקים להסדיר חברת בני האדם, אלא ספר מצוות דתיות וגם משפטי הממון הם מצוות, ויש למצוות גדרים משלהם, מחמת שהן הידבקות האדם עם עולם הצורות העליונות שגילה בו הבורא את עצמו לבני האדם אוהביו החפצים להידבק בו, וכולן משלים ורמזים לאותן צורות עליונות, ולכן יש בהן דברים שאינם שייכים להסדרת חברת בני אדם על אדני היושר והצדק. ובענייננו יש גדר הלכתי שגזל אינו אלא על חפץ גשמי, ואם לא הולכים בנימוסי אומות העולם מבינים שגדרים הלכתיים כאלה אין להם שייכות לחוש הצדק והשכל האנושי האומרים לנו שיש לכבד זכויות יוצרים.

וההלכה בוודאי מסכימה עם רגש הצדק שאומר לכבד זכויות יוצרים, שהרי ההלכה אינה מחייבת את האדם להיות נבל ברשות התורה במקום שאין איסור הלכתי. רק שההלכה לבדה אינה מתיימרת להנהיג ולכוון את כל מעשי האדם בעולם. שהרי אם כן למה יש בתורה חלק של דרך ארץ וחלק של מוסר ומסכת אבות ו"קדושים תהיו" ועבודת המידות וואהבת לרעך כמוך, וכל כיוצא בזה. הרי אם ההלכה מדריכה את האדם בכל מעשיו מה הצורך בכל אלה. אלא וודאי יש גם צורך בכל קהילה בהנהגת טובי העיר והפרנסים והרבנים לסדר את הסדר החברתי [וכמבואר בשות הרשב"א ודרשות הר"ן שהבאתי בתלמוד מוסבר במאמר על משפט עברי וטעמי מצוות עיין שם], ויש צורך בדרך ארץ ומוסר וחובות הלבבות, כדי להורות איך לנהוג במקום שההלכה אינה מורה. וכך הוא בענייננו, שממה שאין איסור הלכתי אין להסיק מזה שהתורה מורה לאדם שיכול לעשות כן. כי ההלכה היא לא לבדה מה שעל פי התורה מורה לאדם איך לנהוג. ההלכה רק אומרת שאיסור הלכתי אין כאן, אבל חובת הלבבות אומרת שאין לעשות כך.

.

בבא קמא ל"ח
מודעות פרסומת

11 תגובות to “בעניין הורדת קבצים למחשב”

  1. בעילום שם Says:

    לא הבנתי מה שייך "ואהבת לרעך" "מה ששנוא עליך" באנשים שהם בחזקת גויים גמורים.
    אכן אפשר להבין שיש עניין להיות ישר ולא לנסות לעקוף באופן לא חוקי כמו שאין לשקר גם כשמן הדין מותר משום "וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ, לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ"(ירמיהו ט, ה. ועי' גמרא יבמות סג ע"א)

    והנצי"ב [בהקדמה לספר בראשית] כותב וז"ל:צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צדוק הדין, שהקדוש ברוך הוא "ישר" הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חֻורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ.
    וזה היה שבח האבות, שמִלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אע"ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם, עכ"ל הזהב.

  2. נראה לכאורה Says:

    כבוד ושמחה הוא לי שתלמיד חכם מעיר הערות מאירות על הדברים.

    בעניין מה שהעיר על "רעך", אכן לא ביארתי את כוונתי וההערה נכונה. אנסה להסביר. אני מדגיש מראש שכל הדברים לא נוגעים להלכה כלל בשום עניין ואופן. ובוודאי להלכה דנים לפי מה שמוחזק אדם כישראל או כנכרי, וככל הדינים שבשולחן ערוך כפשוטם. אלא הם דברים הנוגעים אך ורק לחובת הלבבות.

    בסוף מסכת סוטה נאמר: "ר' פנחס בן יאיר אומר משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש ואין שואל על מי לנו להשען על אבינו שבשמים.
    רבי אליעזר הגדול אומר מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזניא וחזניא כעמא דארעא ועמא דארעא. אזלא ודלדלה ואין שואל ואין מבקש. על מי יש להשען על אבינו שבשמים.
    בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר הגפן תתן פריה והיין ביוקר ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת בית וועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים בן מנוול אב בת קמה באמה כלה בחמותה אויבי איש אנשי ביתו פני הדור כפני הכלב הבן אינו מתבייש מאביו ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים".

    לפי ספרי פנימיות זהו מצב שניצוצות הקדושה אינם אסופים בתוך גדר הצורה הרוחנית שנקראת ישראל, אלא מפוזרים בכל העולם.

    מכיוון שנתקיימו בנו ביתר שאת מה שנאמר בסוף סוטה, המעלה הרוחנית של ישראל לעומת נכרי, אינה ניכרת היום בפועל ובגילוי. אלא היא רק בבחינת "בכח" והיא נסתרת.

    החלוקה בין חיי פריצות והוללות וקלות ראש וכיעור, לבין חיים של צניעות וערכים ומחשבה וכובד ראש, היא חלוקה שקימת גם בתוך המחנה של יראי השמיים, וגם בכלל ישראל, וגם אצל נכרים יש חלוקה בין כאלה שבחרו באורח חיים כזה או כזה. הרבה מהם בחרו בחיים שמחוייבים לערכים באופן אישי, ויש גם שעשו כן כקבוצות. מבחינה זו אין חילוק מהותי בימינו בין ישראל לנכרים.
    המעלה הרוחנית של ישראל היא עניין אחר לגמרי. במהר"ל האריך בזה בהרבה מקומות.

    מכיוון שלא ניכרת בגילוי הבדל מעלת "ישראל", גם שנאת ישראל הרוחנית כמעט ולא קיימת בימינו. מה שיש הרבה שונאים, היום זה ברובו עניין של לאומיות ופוליטיקה וכיו"ב, שאינו עניין תורני.

    באופן כללי הנכון הוא שאדם יהיה ענוותן ואוהב כלפי כל הברואים.
    אם יש ריחוק מנכרים בגלל השנאה הרוחנית שלהם לקדושה, או בגלל הבדל שנראה ומורגש במעלה הרוחנית, אין בכך סתירה ללהיות עניו ואוהב.

    אבל היום שלא ניכר בגילוי ההבדל הרוחני האמיתי, אם אדם יש בו רגש שלילי לנכרי רק בגלל שהוא נכרי, מבחינת כוחות הנפש מה טבעו של הרגש הזה?
    בהכרח הוא מתחבר לשורש הנפשי שגורם לכל האומות לשנוא זו את זו, כי "הם" לא "כמונו". אותו שורש שבגללו הלבנים שונאים שחורים, וממנו כל עניין הלאומנות, ומתח ושנאה בין עדות ומחנות, וחסידים וליטאים, "אנחנו" ו"הם", חסידה שעושה חסד רק לבני מינה, וכל כיו"ב.
    זה שורש בכוחות הנפש פורה ראש ולענה מאין כמותו, והוא רעל רוחני חזק מאוד לנפש. בכל אדם יש נטיה טבעית חזקה לזה, ומהעיקרים בעבודת השם הוא לנקות את הנפש מזה עד הקצה האפשרי.

    כדי להינצל מרעל נפשי זה, אם אי אפשר לראות באמת את הבדל המעלה הרוחנית, ובדורנו אין לנו גישה בכלל להתחיל להבין במה מדובר, כל שכן שלא לראות את זה, יש להימנע מרגש שלילי כלפי נכרי מהסיבה שהוא נכרי.
    כאמור אין זה נוגע כלום לכל ההלכות שנוגעות לנכרי וישראל. אבל מה ששנוא עליך הוא יסוד בחובת הלבבות ולא גדר דיני. לכן כתבתי שראוי שלא לחלק בזה בין ישראל לנכרי.

  3. בעילום שם Says:

    דבריך הנעימים חזיתי, ועל כל זאת יש לי להשיב אך בקיצור האומר, ואקווה שעי"כ יתבררו הדברים.

    גם בזמנינו ברור שנשמת היהודי גבוהה מנפש הגוי כמבואר בספרים, שיש ה' דרגות, ישראל, גוי, בע"ח, צומח, דומם. אבל בעוונותינו כשישראל יורדים וכו'

    ובאמת שהעניין שלא לשנוא שום ברייה ושום יצור הוא פשוט בתכלית, גם בזמנים שהיה ניכר מעלת ישראל מעל שאר האומות, גם הקב"ה אמר מעשה ידי טובעים בים וכו'. רק על עמלק נאמר מחה תמחה וכו', אך שאר האומות פשוט שאין לשונאם בחינם, מה הוא רחום וכו'.

    ואפילו מה שנאמר משנאך ד' אשנא וכו' ואחז"ל שמומר שטבע בנהר אין מעלים אותו, כבר כתב השטימ"ק שאל תהיו מן הממהרים לשפוך דם ודבר זה צריך לשאול לחכמים בשיקול הדעת וכו' שדווקא באופן שאם יצילו יתגבר על ידו מינות וחטאים בעולם בזה צריך שלא להצילו.

    נמצא שרגש שלילי כלפי גוי בוודאי אינו דרך התורה והמוסר. ואע"פ כן חייב אדם לאהוב כל איש מישראל כמו שאוהב את עצמו, ואילו לגבי גוי לא מצינו שיהיה עניין לאוהבו עד כדי כך.

  4. מישהו אחד Says:

    מוסרת אפשר לטעון שאדם לא יקנה כל כך הרבה תוכנות כפי שהרשת מציעה להורדה.
    וגם לא כל כך הרבה שירים, וגם לא כל כך הרבה סרטים.

    מפיקי השירים והסרטים ממשיכים להפיק כי יש שוק מסוים.
    והרי אין אדם יכול לרכוש כל סרט וכל תוכנה הקיימת בעולם. והבקשה להתאפק מלהוריד, היא לא בקשה בסיסית של הבנה לכבשת הרש הגנובה.

    אלא ההיפך, לרוב מפיקים הם עשירים כקורח שיוצרים מנופולים כלכליים ומבקשים מחירים שיעשרו אותם עושר רב.

    שוב אין אני מתייחס לפן ההלכתי, אלא לפן הרגשי.

  5. 'אור-היושר' Says:

    שח הגאון רבי יוסף כהנמן זצ"ל: שכאשר ביקר בבית רבו מרן הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, התעניין אצלו "החפץ חיים" על מצבם של הכושים באפריקה, וסיפר לו הרב כהנמן על עוניים ומצוקתם.

    הביע "החפץ חיים" רגשי חמלה עליהם ואמר: "הלא הם אנשים, גם הם!".

    (ירחון "בית יעקב", שנה ד', גיליון 52. שיחה עם הרב מפוניבז)

  6. עמי Says:

    שלום רב
    הרב שליט"א כתב "מכיוון שלא ניכרת בגילוי הבדל מעלת "ישראל", גם שנאת ישראל הרוחנית כמעט ולא קיימת בימינו. מה שיש הרבה שונאים, היום זה ברובו עניין של לאומיות ופוליטיקה וכיו"ב, שאינו עניין תורני".
    לא הבנתי היטב, מה הכונה שנאת ישראל הרוחנית, שהמניעים שלה רוחניים? ומדוע היא תלויה בכך אם מעלתו של עם ישראל גלויה או לא?
    מתי בהיסטוריה ניכרה מעלת ישראל והשנאה לנו היתה רוחנית? כשהמחלוקת בינינו לאומות העולם היתה מחלוקת דתית ורצו להעבירנו על דת?
    והשואה, האם לא נבעה משנאת ישראל משום שהם ישראל? גם אז כבר החלוקה בין מאמינים באל לאתיאיסטים היתה נחלת הכל בין יהודים בין גוים, בעיקר במערב אירופה. זו היתה שנאה גזעית או לאומית גרידא, ועם ישראל דינו כדין הצוענים והנכים וההומוסקסואלים שהנאצים השמידו?
    אם השנאה לנו היום היא כשנאת שחורים ולבנים, איך זה שכ"כ הרבה אנשים מכל העולם שאין ביניהם דבר משותף, בין שחורים בין לבנים, בין נוצרים בין מוסלמים, בין מאמינים ובין אתאיסטים וכו', שונאים אותנו? אנו לא מאיימים עליהם ואני לא חושב שהם מרגישים מאויימים מאיתנו. לכאורה הם היו אמורים להרגיש אדישים כלפינו כפי שרוב העולם אדיש כלפי ההודים למשל. הכל זה רק כוחה של תקשורת בגלל הסוגיה הפלסטינית?
    אשמח אם הרב יוכל להרחיב ולבאר הענין

  7. נראה לכאורה Says:

    נראה לי שאני צריך לתקן את מה שכתבתי. כעת קשה לי ואי"ה אתקן כשאוכל.
    .
    אין לי שום יומרה לנסות להבין את ההיסטוריה ואת מה שקורה בעולם. אני חושב שרוב הנסיונות בכיוון הזה הם לא רציניים ומסוכנים. לקב"ה יש מהלכים מאוד עמוקים ונסתרים בגלגול הסיבות בעולם, ומאוד קשה לקבל אפילו תמונה שטחית על מה קורה, ומכאן עד לנסות לשער למה זה קורה עוד הדרך רחוקה. בתנ"ך ההיסטוריה מסופרת כשהיא מבוארת, אבל להבין לבד מה קורה צריך לדעתי להיות נביא או קרוב לזה.
    אין לי שום מושג מה באמת הדעה הכללית על היהודים אצל אומות העולם. התקשורת היא לא מקור אמין ומדוייק לזה, וגם בתקשורת אני לא בקי. ולגבי הסיבות לזה בוודאי שאין לי שום ידיעה.
    .
    הכוונה שלי, גם אם טעיתי בכתיבה, היתה לומר דבר מאוד מאוד כללי. בתורה נאמר שיש מעלה לישראל ביחס לאומות העולם, ונאמר שיש שנאה אצל אומות העולם שנובעת ממעלה זו, וכמו שאמרו שהר סיני נקרא שמו סיני כיוון שבו ירדה שנאה לישראל מצד אומות העולם.
    יש הרבה דברים שכתובים בתורה שבכתב או בע"פ, והדברים ודאי נכונים תמיד גם לזמננו, אבל אם מבינים את התוכן שלהם ועל מה הם נאמרו, לפעמים רואים שהפירוש הנכון שלהם הוא לא כמו שנראה בהשקפה שטחית.
    .
    כשמדובר על ישראל, לפי הבנתי לא מדובר על לאום או על גזע, אלא על תוכן רוחני מסויים. רחמנים, ביישנים. גומלי חסדים. עין טובה רוח נמוכה ונפש שפלה (מתלמידיו של אברהם אבינו), ישרים, וכיו"ב. בזמן האבות הקדושים ועד מתן תורה, היה בירור בין כל האומות ומי שאחז מהתוכן הזה הצטרף לאחרים שאחזו ממנו, ומי שלא אחז מזה נשאר עומד מנגד. לפני כריתת הברית במתן תורה הקב"ה חיזר אחר כל האומות לשאול אם נשאר מי שרוצה לקבל את התורה ולהכנס לברית. ואחר כך נמצא שנשארו שתי פרידות טובות רות המואביה ונעמה העמונית והיה המעשה של מגילת רות להביאם למקום אליו הן שייכות. וגם אחר כך נשארה האפשרות לכל מי שיחפוץ לנכנס לברית בקרבן מילה וטבילה כמו שנכנסו בהר סיני. ונמצא שכל מי ששייך לתוכן הזה נכלל בברית שכרת הקב"ה עם מי שבחר להיות שייך לזה, בלי קשר בלל ללאום ולגזע, וכל מי שנשאר מחוץ לברית הוא משום שהוא בחר מרצונו ומתוך ידיעה שלא להשתייך לזה. ונאמר בחז"ל בכמה מקומות שמי שלא בוחר להיות שייך לתוכן הרוחני הזה, כלול בזה ממילא גם שנאה ומלחמה נגד מי שכן בוחר. מי שבוחר במודע וברצון דווקא ברשע וגאווה וחוסר אהבה ויושר וכו', מטבע הדברים הוא אוייב למי שבחר ההיפך. יש כח נפש מאוד עמוק ויסודי של לשנוא את החיים ולשנוא את התגלות הקב"ה בעולם. בבחינה היטב כולנו לוקים בזה במידה לא מעטה. זה הכח שמניע לבחור ברע, ולזה קוראים יצר הרע. ומי שבוחר להיות נשלט על ידי הכח הזה כלול בזה שהוא אוייב ורוצה להילחם נגד החיים והטוב והתגלות הבורא בעולם. לשנאה הזו התכוונתי שנאת ישראל הרוחנית שבאה ממניעים רוחניים. והיא היתה קיימת באור כשדים כשהטילו את אברהם לאש, ובמלחמת המלכים עליו, ובמי שהתעשקו עם יצחק, ובעשיו ששנא את יעקב, ובלבן הארמי, ובפרעה, ובעמלק. התכוונתי רק לזה לעניין שנאה רוחנית ששייכת למעלת ישראל ולברית, לא לתקופות מאוחרות יותר. המן האגגי הוא אולי הזמן המאוחר ביותר שעדין נגלה מתוך ההסתר עניין זה, באופן שאנו יודעים בוודאי ולא בהשערות מעורפלות.
    .
    זה היה בזמן שהעולם היה ברור, לפני הגלות (מלבד מגילת אסתר שהוא אור שהאיר בתוך הגלות). ועל המצב הזה נאמר מה שנאמר בתורה על מעלת ישראל והגנאי לאומות העולם.
    .
    לאחר הגלות הבירור התפזר שוב, וכבר לא היה מבורר שכל מי ששייך לתוכן הזה הוא בתוך הברית עם הקב"ה בהר סיני וכל מי שנגד התוכן הזה הוא מחוץ לברית. לכן לדעתי לא נכון לפרש באופן שטחי שכל מי שהיום הוא מבחינה הלכתית בחזקת יהודי עליו נאמר מה שנאמר בתורה על מעלת ישראל, וכל מי שמבחינה הלכתית אינו בחזקת יהודי נאמר עליו מה שנאמר על אומות העולם.
    .
    יש הרבה מבני ישראל שלפי הגמרא דינם כגוי לגבי רוב ההלכות, גם בין חובשי כיפה ושומרי שבת, והוציאו את עצמם מכלל הברית של הר סיני בין הקב"ה לבין מי שנאמן לו ואין להם חלק לעולם הבא, ויש חסידי אומות העולם שזוכים לעולם הבא, ויש נשמות הגרים שזוכים למעלה גבוהה גם אם בפועל לא התגיירו וסופם שמקבץ נדחי ישראל יקבץ גם אותם להכנס לברית עם הקב"ה להיות בני ישראל גמורים. ואם העולם היה מבורר והיו יודעים היו מצטרפים לברית במילה וטבילה. ולפי זה ייתכן שיש הרבה בני אדם ששייכים לברית עם הקב"ה ולמעלת ישראל אע"פ שאינם מוחזקים מבחינה הלכתית כבנים לאם יהודיה, ויש הרבה שהם כן בנים לאם יהודיה ואינם במעלה זו. ולכן לעניות דעתי בזמן הגלות אין זה נכון להתייחס למי שיהודי על פי ההלכה כאל בן המעלה שהתורה מייחסת לישראל, ואל מי שאינו יהודי על פי ההלכה כאל מי שראוי לגנות שהתורה מגנה את אומות העולם.
    ההבחנה ההלכתית לגבי מי יהודי ומי לא, נוגעת רק לשאלה האם כשיבחר להכלל בברית של הר סיני הוא צריך קרבן מילה וטבילה, או שאינו צריך כיוון שאבותיו כבר עשו זאת, ולעוד כמה פרטים הלכתיים.
    יש לכל עם נטיה לחשוב שהוא מעולה יותר מאחרים, וזה מהגרועים והפחותים שבכוחות הנפש. לעניות דעתי בזמן הגלות מה שמוצאים שכתוב בתורה על מעלת ישראל אין זה פירוש נכון להשתמש בזה להצדיק את הנטיה הזו. ואדרבא, מעלת ישראל ומתלמידי אברהם אבינו היא רוח נמוכה ונפש שפלה, ולא לחיות בהרגשה ש"אנחנו" המעולים ו"הם" הפחותים.
    .
    כך שההבחנה שהתכוונתי אליה נוגעת רק להבחנה כללית מאוד בין זמן התורה כשהעולם היה מבורר לבין זמן הגלות כשהעולם אינו מבורר. להכנס יותר מזה לפרטים לגבי האם יש אנטישמיות היום ומה הסיבות אני לגמרי לא יודע ומה שכתבתי לגבי זה נכתב בטעות ואני חוזר בי. ואני מודה על ההערה.
    .
    .
    .
    .

    מצד שיחת חולין בענייני פוליטיקה, אני מביע סתם דעה שטחית שלא נובעת מלימוד תורה. הנאצים ימ"ש שקדו על השמדת הצוענים לא פחות מאשר על השמדת היהודים. והתורכים עשו שואה בארמנים ובני ההוטו עשו השמדה שיטתית בבני הטוטסי ויש עוד. אני באמת לא בא לטעון שלדעתי אין הבדל, קשה לי כיהודי לחשוב שההשמדה של סבא וסבתא שלי היא מקרה מסיבות פוליטיות וכיו"ב כמו ההשמדות האחרות ושאין לה משמעות עמוקה הרבה יותר. אבל לבני אותם עמים שהושמדו מי מהם שמאמין בבורא עולם גם לו יש הרגשה שיש בזה משהו מיוחד ובעל משמעות עמוקה ודתית. ואפשר שזה לא סותר. אבל מכיוון שיש השמדות דומות לא רק ליהודים לעניות דעתי אין כאן שום דבר ברור ומגולה לגבי הסיבות והמשמעות, ואני כשלעצמי מרגיש לגביהשואה שנסתרות דרכי השם ואין לי מבוא בכלל לשער לגבי הסיבות אלא רק רגש דתי של קבלת יסורים בשתיקה והרכנת ראש כמו וידום אהרן וכמו כשהיה לגבי הרוגי מלכות וכיו"ב.
    .
    לגבי דעת הקהל השלילית בעולם, כבר אמרתי שאין לי ידיעות ולא הבנה. אבל כמחשבה תיאורטית, בבחינת שיחת חולין ולא כלימוד תורה, אם מנסים להסתכל על המצב שלנו בעיניים חיצוניות, למשל הגרמנים קמו על הצרפתים והאנגלים והרוסים לרצחם נפש על לא עוול בכפם, ועשו עליהם מלחמה אכזרית ונוראה בחוסר צדק הכי קיצוני, ומעצמות הברית הגנו על עצמם בצדק גמור וניצחו במחיר דמים נורא וכבשו את גרמניה. ולא עלה על דעת אף אחד שלא להחזיר לגרמנים עם כל רשעותם ואשמתם את האדמה שכבשו מהם, ולהרוס את ישוביהם ולגרש אותם וליישב עם אחר תחתם, או להשאיר אותם כבושים תחת המנצחים, או לא להחזיר למקומם את הפליטים הגרמנים שברחו. ולא עשו כך בשום מלחמה בעת החדשה וזה לא מקובל לפי המוסר האנושי הנהוג. וגם על מה שעשו בארצות הברית לאינדיאנים הם מכים על חטא ומנסים לתקן והיום לא היתה מתקבלת התנהגות כזו וגם אז הרבה התנגדו לזה. ואילו כאן יש מאות אלפי פליטי מלחמה שכבר יותר משישים שנה הם פליטים, ונחרבו הרבה ישובים שלהם ונלקחו הרבה אדמות שלהם, ונבנו תחתם ישובים שלנו.
    .

    לכן גם אם הם תקפו אותנו בחוסר צדק ואנחנו הגנו על עצמנו בצדק, אין זה מקובל על דעת אומות העולם שעם שנוצח במלחמה לא יוכל לשוב למקומו ואדמתו שהיה דר בה לפני כן, ושיאלץ לחיות תחת כיבוש באופן קבוע. עצם הטענה לבוא למקום שיש בו תושבים ולטעון על בעלות על מקומם מכח זכרון היסטורי שקרה לפני אלפיים שנה, או אפילו מכח שבאירופה טבחו בנו, בעיני עמים אחרים אני יכול לראות שזה שערוריה. זה שאנחנו פליטים לא מקנה את הזכות לגרש אחרים מבתיהם ולשבת במקומם.
    גם את דרום אפריקה כשהיתה בה אפליה כל האומות נידו והחרימו ושנאו והשמיצו ועסקו בהם הרבה בחדשות, למה שהעניין הפלסטיני יהיה פחות חשוב להם. כשבדרום ארצות הברית לא הסכימו לתת שויון וחופש לשחורים אחיהם קמו עליהם למלחמה עקובה מדם. לא רק עלינו כועסים כשיש חוסר צדק מקומם ושחצני בעיניהם.
    .
    האו"ם אישר תוכנית של חלוקת הארץ וקבע גבולות, ולכן אע"פ שהם קמו עלינו למלחמה ורצו להשמידנו וניצחנו במלחמת מגן, הם מצפים שאחרי הנצחון נחזור לגבולות המוסכמים שהיו לפני המלחמה, כמו שהם חזרו לגבולות אחרי מלחמת העולם השנייה. ומבחינתם זה ויתור כלפינו להסכים שנחזור לגבולות הקו הירוק, ואנו דוחים בבוז גם את ההצעה לחזור לגבולות האלה.

    לגבי האינדיאנים בארצות הברית, מה שהיה היה והיום אי אפשר להחזיר את המצב, וגם כאן אי אפשר עכשיו להחזיר את המצב. אבל לגבי האינדיאנים הם מנסים לתקן ומביעים חרטה. ואם היו אומרים שהם צדקו בגירוש האינדיאנים וירושת אדמתם היו קמים כל העולם לשנוא אותם ולהחרים אותם כפי היכולת. ואילו אנחנו מכריזים שאנו צודקים ולא מנסים לתקן מה שאפשר ואדרבא ממשיכים לבנות התנחלויות בהתרסה וגאווה. אני לא מתפלא שזה מכעיס את אומות העולם.

    אני בא לומר שלדעתי אין הוכחה שהיחס בדעת הקהל קשור באמת לאנטישמיות במובן התורני של שנאת עשיו ליעקב, שקשורה על פי דברי חז"ל לכניסה לברית עם הקב"ה בהר סיני. אולי זה כמו ששנאו את דרום אפריקה. אני לא בטוח שלא, ואני לא מספיק בקי ומבין בזה כדי לומר שאין הוכחה. רק מהשקפה שטחית לגמרי לכאורה נראה לי שאפשר שהדבר נובע מסיבות מלבד אנטישמיות. הרבה שנים היתה גזענות נגד שחורים, יש שנאה בין ספרדים לאשכנזים, בין חסידים לליטאים. היהודים המערב אירופאים שנאו בתכלית את ה"אוסט יודן", היהודים של מזרח אירופה. הרוסים שונאים את בני הרפובליקות המוסלמיות כמו האוזבקים והצ'צ'נים. אצל ההודים המעמדות הגבוהים שונאים את המעמד הנמוך בשנאה שהיא אצלם מצווה דתית כמעט. והרבה פעמים זה היה מלווה בכינויי גנאי ותעמולה ותיאוריות גזעניות ועלילות ופוגרומים וכו'. לא כל שנאה כלפי מישהו שונה בהכרח שייכת לאנטישמיות במובן התורני.

  8. עמי Says:

    תודה רבה על ההבהרות וההסברים מאירי העינים
    הדברים של הרב הזכירו לי מה שאמרו בגמ' שפוקד עון אבות על בנים זה דוקא באוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כלומר שהוא אתם בשייכות אחת ודרך אחת פנימית, הא לאו הכי איש בחטאו יומת ואין לאדם שום קשר לאבותיו בזה.
    רציתי להוסיף לשאול. אם מהות הענין של להיות יהודי הוא אינו שייך לגזע או לאום אלא שייכות לתוכן הרוחני של להיות יהודי, וכפי שהרב הראה שענין הגירות מלמד על כך, מדוע הדרך היא רק חד סטרית? מדוע ההלכה אינה מאפשרת למי שאינו שייך לתוכן רוחני זה, ובפנימיותו אינו יהודי, להפרד מן היהדות גם מבחינה הלכתית ולהפוך להיות אדם ששייך לשאר אומות העולם? איזו משמעות יש לכך שאמו יהודיה ואת מי זה מעניין? מה זה נותן לאותו אדם להשאר קשור ומה זה נותן כביכול לעם היהודי? ומדוע הוא עדיין חייב בכל מצותיה של תורה ויקבל שכר טוב על כל מצוה ויתן דין על כל עון שהוא מוסיף לעשות.
    שאלה זו היא דוגמה לשאלה עקרונית יותר, והיא, מדוע כחווה סובייקטיבי אני מרגיש לפעמים פער עצום בין פרטי ההלכה "היבשה" לבין תוכן הדברים שהאקט ההלכתי אמור לכאורה לייצג (לפי פשוטי טעמי המצות). הלב מתחבר בקלות לתוכן הרוחני, אך מתנגד לאופן וצורת הביצוע.

  9. נראה לכאורה Says:

    השאלה העקרונית שאתה שואל היא מאוד קשה, ואין לי עליה תשובה טובה. עצם העלאת השאלה היא כבר דבר גדול. ההבנה שיש כאן בעיה, שהלב צריך להתחבר.
    .
    אני יכול לומר קצת דברים מופשטים, אבל כשזה מגיע למעשה ולשאלה איך חיים את זה אין לי תשובה.
    .
    נראה לי שחלק מהבעיה הוא, שההרגשה שאדם חופשי לגמרי ועצמאי לגמרי מבחינה נפשית ורוחנית היא יסוד חיוני להרגשה של להיות חי מהבחינות האלה וליכולת להתחבר למשהו. זו כבר מדרגה גדולה שלא כל אחד זוכה אליה להרגיש שבתחום של המחשבה הוא חופשי ולכן יכול להתחבר למה שהוא חושב ומאמין. אבל כזה מגיע לקיום הלכות מעשיות מאוד קשה שלא תהיה סתירה להרגשה של להיות חופשי ועצמאי. וחופש הוא כמו חמצן לנפש, בלעדיו היא נחנקת.
    .
    אברהם אבינו קיים כל תרי"ג מצוות וכל הדינים מדרבנן עד עירובי תבשילין, ואז לא נתנה תורה והוא לא היה יהודי חרדי כי הוא היה בן אור כשדים ממשפחה גויית והיה יחיד בעולם בדרכו ולא היה אז מתן תורה, וגם לא היתה לו הדרכה של התגלות מהקב"ה, שהקב"ה התגלה אליו בנבואה רק כשהגיע לשלמות בדרכו ולא כשהיה באמצע הדרך.
    .
    בהלכות עבודת כוכבים פרק א' הלכה ג' הרמב"ם מאריך לספר על חיי אברהם.
    "כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה וכו".
    "ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת וכו'".
    "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, וכו'".
    .
    עד גיל ארבעים גם לא היתה לו עזרה והדרכה מהקב"ה.
    .
    הרמב"ם הוא ספר הלכה והוא מספר את כל זה כי זה יסוד הלכתי. בחובת הלבבות מאריך בזה, ומבאר שעבודת ה' יש לה דרך של ההערה השכלית שהיא דרכו של אברהם שעשה הכל כיוון ששכלו העצמי עורר אותו, ויש את ההערה התוריית, שהיא מכח הכתוב בתורה. ומדבריו שם עולה שעבודת השם העיקרית והשלמה והרצויה היא דרך ההערה השכלית, כמו אברהם, וההערה התוריית היא רק כמו סולם להגיע לזה.
    .
    בכמה מקומות הארכתי, קשה לי כעת למצוא את העיקריים, שיסוד המצוות אינו שהם פקודות מה צריך לעשות, אלא הם תיאור של המציאות. כמו רופא שאומר המציאות היא כך וכך, ולכן אם תעשה כך תהיה בריא יותר ואם תעשה כך וכך תהיה חולה יותר. או כמו חכם טבע שאומר שאם הולכים בדרך מסויימת מגיעים לכך וכך. הם לא מצווים עליך ולא נותנים פקודות, רק מתארים את המציאות ואתה בוחר לבד אם להישמע להם או לא. כשאדם מבחירתו חי חיים בריאים, מבחינה גופנית או נפשית, ונעזר ברופא כדי ללמוד מה ההנהגה הבריאה, זה לא סותר את הרגשת החופש שלו. אפילו אם למעשה הוא מוותר על החופש, למשל אם הוא חי עם אשה אחת ומנסה לבנות קשר עמוק, ולא עובר מאשה לאשה לפי החשק הרגעי, או מתאמץ לגדל את בניו ולא מפקיר אותם לפי החשק הרגעי, או אוכל אוכל בריא ולא כל מה שהחשק מעורר אותו באותו רגע. כך שלמעשה הוא חי לפי כללים והגבלות שסותרים את הרצון השטחי של הרגע, אבל כיוון שהוא מבין היטב שההגבלות האלה גורמות לו לחיות כמו שהוא באמת בוחר ורוצה, הוא לא מרגיש חסר חופש.
    .
    גם עולם הבא וגיהנום הם על דרך זו. מי שחי חיים שלמים ואמיתיים והתחבר לשורש מה שחי בתוכו, אותו הדבר עצמו שזכה לו מכח זה, להיות חי, כשהעולם יהיה במצב של גילוי ובירור מה האמת ייווכח כמה אור וטוב יש בזה עצמו. ומי שבחר לחטוא לחיים שבתוכו ולפגוע בהם, כשיגיע למצב שבו הדברים גלויים החרטה והכאב על הקילקול ועל חוסר החיים שבתוכו הם אש הגיהנום. במהר"ל וברמח"ל כתבו בכמה מקומות בזה, ורבי ירוחם דיבר בזה בשיחותיו. העולם הבא הוא אותו הדבר שקיים בפנים גם כאן. אם אדם חי חיים אמיתים וטובים משהו בתוכו שמח וחי ומסופק ומלא, וזה עצמו אותו הדבר שיהיה נקרא עולם הבא כשהעולם יהיה במצב שהוא מגלה את האמת ולא מסתיר אותה, אם לעתיד לבוא, או בעולם הנשמות שאחרי המוות. זה לא נקמה או פרס.
    .

    יש הרבה אנשים שחיים חיים שטחיים. שכל התוכן בהם הוא רק לספור כסף או לנהל חיי חברה חיצוניים או לבלות, ותו לא.
    לפעמים מרגישים שיש בזה מחנק ואז מגיעים למשהו רוחני שהוא ריחוף והתנתקות מהחיים הממשיים.
    .
    הצד של המצוות שנאמרו מסיני כדברים הקשים כגידים, דברים שנאמרו כשההר עומד מעל ראשם ונאמר להם אם לא תקבלו כאן תהיה קבורתכם, יש בזה מכת גרזן על מי שכל תוכן חייו זה לספור כסף, שיתעורר. ומצד שני גם הנחת משקולות על כנפיו של מי שמגביה עוף לעולמות רוחניים בלי שרגליו נשארות לעמוד על הקרקע.
    .
    זה מיוסד על ההנחה שבאמת בתוך האדם קיים משהו ששואף לתוכן בחיים יותר התוכן השטחי של רק לספור כסף. ושהתוכן האמיתי יש לו מציאות וקיום רק כשהוא באופן של רגליו מונחות ארצה וראשו מגיע השמיימה, ולא כשרגליו מאבדות את האחיזה עם הקרקע. אם שאיפה כזו באמת קיימת בתוך האדם, רק שהיא או רדומה או אובדת דרך, המכה הזו אמורה לשחרר אותו ולהביא אותו למקום שבו הוא רוצה להיות.
    .
    אם אין בתוכו את זה, אז זו מכה סתם שרק מכאיבה ולא תורמת.
    .
    ולפני מתן תורה, וגם אחריה לגרים, יש את הבחירה האם להכנס לזה.
    .
    מי שעמד בהר סיני נאמר שהברית נכרתה גם עם צאצאיו עד סוף הדורות. צאצאים ביולוגיים יש בהם מבחינה רוחנית מאוד עמוקה ואל מושגת לנו גם בחינה של המשך רוחני, כמו ענפים שיוצאים מגזע. זה לא ניכר דווקא בתכונות אופי או דברים שאנו יכולים להשיג. זה במישור עמוק יותר. זה נצרב במקום כל כך עמוק בנשמה שזה הגיע גם לפוטנציאל של מה שיצמח ממנה גם בדורות הבאים. מכח זה ההנחה היא שהצאצאים של מי שעמדו בהר סיני באמת יש משהו עמוק בתוכם ששואף לחיים כאלה. מה שההלכ האומרת להם שאם לא יקיימו מצוות זה נחשב להם עבירות, הכוונה שהם חוטאים לנשמה שלהם אם הם חיים חיים שאין בהם יחס אליה.
    .
    לנו מאוד מאוד קשה להבין את זה, אבל כל התרי"ג מצוות וגם עירובי תבשילין אמורים להיות ביטוי של הטבע האנושי הטבעי והבסיסי, כשהוא חי וישר. ע אברהם אבינו שאלו מניין ידע לקיים את המצוות, ואמרו שכליותיו נעשו לו כשני רבנים ואמרו לו. בשיחות של רבי ירוחם עמד הרבה על העניין של כליות.
    כליות זה החלק הכי גשמי ונמוך בקומת אדם. כליותיו יעצו לו, או מוסר כליות, זה לא נבואה או גילוי אלוהי שמיימי בדרך כלשהי. זה טבע האדם העצמי במקום הכי בסיסי וגופני וטבעי. כמעט במקום שהאדם הוא סוג של בעל חיים.
    למשל אם אדם החליט בשכל שנכון לרצוח מישהו ולקחת את ממונו כי הוא רשע וכל ממונו משמש רק לרשע, ואני צריך אותו לצורך טוב לגמרי. ונניח שמלבד השכל גם הלב הסכים לזה מרוב ייאוש ומחנק וכאב והרגשה שאין מוצא אחר. וברגע שהאדם מגביה את הסכין גופו בוגד בו, ידו רועדת והוא מבחינה גופנית פשוט לא מצליח להנחית את מכת המוות. היד לא נעה, כאילו יש לה רצון משל עצמה. זה נקרא מוסר כליות. מה שמונח בגוף עצמו. זה נקרא שכליותיו אמרו לו את המצווה "לא תרצח".
    אחרי שהוא נרגע וחוזר לביתו ומבין מה קרה, הוא מבין שכליותיו לא עצרו והגבילו את החופש שלו, אלא להיפך, כליותיו שחררו אותו להיות חופשי באמת. הן גילו לו מה באמת הרצון העצמי העמוק שלו והוציאו אותו החוצה. ואם הוא היה חוטא לו הוא היה כל ימיו מרגיש מת. לא יכול לטעום טעם באוכל ולא לשמוח ולא להרגיש חי בשום דרך. בשפת התורה יורש גיהנום.
    .
    על דרך זו כליותיו אמרו לאברהם את כל המצוות. ולכן לא היתה בהן הגבלה של החופש שלו.
    .
    אנחנו לא במדרגה של אברהם. לפי חובת הלבבות הדרך לגשת אל קיום תורה ומצוות היא להבין מקודם שהדרך לקיים היא כמו אצל אברהם. ואחר כך לחשוב, אם אינני יכול להגיע לכל זה לבד כמוהו, אשתמש בספר התורה ובקיום המצוות על דרך ציות לספר, ככלי לימודי, כסולם, להתקדם לאט לאט לכיוון של אברהם. דרך ספר התורה אכיר מה המצוות, אתלמד בעשיה שלהן, ואנסה לאט לאט למצוא בתוכי את המקום שהכליות עצמן אומרות לי שזה חפצן, שהן מוצאות טעם, ולהגיע למצב שאני כבר לא צריך את הספר כדי לקיים.
    אם למשל אדם באמת בוחר להיות נגן פסנתר, הוא לא נחנק מתרגילי האצבעות שמתחילים צריכים, כי יש לו מטרה סופית מתוך בחירה שהוא רואה אותה תוך כדי הדרך, מתוך התירגול הוא לאט לאט יגיע למצב שהוא יכול לנגן את המוזיקה שלו, בחופשיות. וכשהוא חושב על זה בשעת התרגול זה נעשה ברצון אע"פ שזה עשייה קשה ומשעממת ונטולת חופש.
    .
    אני מבין היטב שכל זה יפה בתיאוריה, וכשמגיעים למעשה הדברים לא כל כך וורודים.
    .
    .
    אני יכול לנסות להציע שני דברים שיכולים אולי קצת לעזור.
    האחד זה שההלכה לא דורשת מאדם מה שמעבר לכוחותיו. ונכלל בזה גם כוחותיו הנפשיים, לא רק בגשמיים. גם על זה נאמר וחי בהם ולא שימות בהם, ואנוס רחמנא פטריה. בתשובה על השחתת זרע ויותר בתגובות שם הארכתי בזה הרבה והבאתי ראיות והסברים.
    .
    אם אדם אומר אני עושה לי מה שכוחות הנפש שלי מאפשרים לי ולא יותר, יש בזה שני אופנים. למשל אם אדם מתחתן ואחר כך אומר לאשתו אני אפרנס אותך רק לפי כמה שיהיה לי כח. אם היום אין לי חשק להתעורר בבוקר אז היום לא אלך לעבודה. ואם היום אין לי חשק להיות נאמן היום לא אהיה נאמן. ואם אדם מביא ילד לעולם אם הוא יאמר אעשה רק לפי כוחותי הנפשיים והיום לא אטפל בילד כי אין לי כח, לא לזה התכוונתי.
    .
    אבל אם אדם מאוד רוצה להינשא, או להביא ילד, והוא מודד לעומק את כוחותיו הנפשיים, ומגיע להחלטה שכעת הכלים הנפשיים שלו חלשים מדי לשם כך והוא דוחה את זה כי הוא אומר למרות שזה חשוב וזה חיוב ואני באופן כללי מאוד חפץ בזה, אני לא עושה יותר ממה שהכוחות הנפשיים שלי מסוגלים, לאופן כזה התכוונתי.
    אם אופן כזה של התבוננות גורם לאדם לא להשלים את החובות ההלכתיות, לדעתי ההלכה לא מחייבת אותו לעשות יותר, ומכח הדין של וחי בהם ואנוס רחמנא פטריה.
    .
    .
    הדבר השני הוא שיש הנחת יסוד שהפירוש הנכון לתורה, או הקרוב להיות נכון וממנו צריך להתחיל ואחר כך לתקן מה שאפשר, הוא אורח החיים ואופי קיום התורה של הקהל הדתי. זה אמור להיות כך. אבל לעניות דעתי חלק מעומק חשכת הגלות הוא שזה בהדרגה הפסיק להיות נכון, והמעט שנשאר נכון, נעלם כמעט לגמרי לפני כשישים שנה. והיום צריך לחפש שרידים מועטים מאוד ונסתרים כדי למצוא ממי להתלמד. ומה שרואים גלוי אצל ציבור הדתיים הוא לעניות דעתי, ושמעתי כך גם מגדולים כמו הרב ש"ך והרב לוינשטיין ועוד, רחוק מאוד ברוב העניינים מהדרך הישרה והנכונה איך לגשת לקיום תורה ומצוות.
    זה מצריך לחפש ולנסות לגלות וללמוד את הכל מההתחלה, בלי להתחשב במה שקיים. כמו אברהם. מצד אחד זה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי. אבל מצד שני זה מסיר הרבה מהמכשולים שעומדים בדרכו של בר לבב כשהוא תר אחר דרכו בענין הזה.
    .
    .
    מנסיוני האישי לא הגעתי לדרך שלמעשה אני יכול לומר שהיא מצליחה. הגעתי לכך שאני מבין את הקשיים. אני מקווה ומאחל שיהיה בהצלחה.

  10. עמי Says:

    שלום וברכה
    ראיתי ברבינו בחיי על אבות במשנת אנטיגנוס שכותב: וזהו שאמר אנטיגנוס לתלמידיו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב וכו', כלומר אל תחשבו שהמצוה והשכר על עשייתה יהיו שני דברים, אינו אלא דבר אחד. והענין כי הנפש בעשותה המצוה אור המצוה חל עליה, והוא הוא גן עדן הנשמות, ועל זה רמזו ואמרו העושה מצוה אחת מקדמתו ומוליכתו לעולם הבא, שנאמר והלך לפניך צדקך. והוא הדין בעבירה, כי הנפש בעשותה העבירה תחול עליה מידת החושך, והיא היא העונש שלה והייסורין שאין להם סוף . וכתב שזהו הכונה שכר מצוה מצוה, ומרחיב שם. וזה באמת יובן אם המצוות אינם פקודות אלא תיאור המציאות כמו שכתבת

  11. נראה לכאורה Says:

    בשאלה האם המצוות הן פקודות או תיאור מציאות דנתי גם מהצד ההלכתי לגבי הנדון האם ספיקא דאורייתא לחומרא הוא דין מדאורייתא או מדרבנן. בתלמוד מוסבר על בבא מציעא ז' א'.

    ותודה על רבינו בחיי המאיר עיניים.

סגור לתגובות.


%d בלוגרים אהבו את זה: