נשאלתי לגבי ללחוץ יד לנשים, אם יש מקום להתיר.
כתב בבית יוסף יורה דעה סימן קצ"ה אות י"ז:
"וכתב עוד בתרומת הדשן (סי' רנב) בשם גדול אחד דאשה [נדה] חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדפק.
ונראה מדבריו שאפילו בשאין רופא זולתו אסור.
וגם בתשובות להרמב"ן סימן קכ"ז אסר לבעל למשש דפק אשתו נדה.
ואע"פ שלשון השאלה היה בשיש שם רופאים אחרים, אלא דבעלה ניחא לה משום דמזומן תדיר, נראה דלמאי דאסר, לא שני לן בין יש שם רופאים אחרים לאינם.
ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש.
אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל (בהשגות על סה"מ ל"ת שנג) דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן אבל להרמב"ם (סה"מ שם, והל' איסו"ב פכ"א ה"א) דנגיעת ערוה אסורה מן התורה, הכא אע"פ שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות וצריך עיון".
יש שלמדו מכאן שדעתו לאסור נגיעה בערווה אפילו שאינה דרך חיבה ותאווה.
לעניות דעתי אי אפשר לפרש כן.
מקור הדין שעל אביזרייהו של גילוי עריות יהרג ואל יעבור הוא במסכת סנהדרין ע"ה א':
אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל.
אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו.
תעמוד לפניו ערומה?
ימות ואל תעמוד לפניו ערומה.
תספר עמו מאחורי הגדר?
ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר.
פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני.
חד אמר: אשת איש היתה, וחד אמר: פנויה היתה.
בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה, שפיר. אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי? רב פפא אמר: משום פגם משפחה.
רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות.
ולינסבה מינסב [שיישא אותה ויבוא עליה בהיתר]?
לא מייתבה דעתיה [לא מתיישבת דעתו], כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר: "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם".
הנה זה פשוט שאביזרייהו של גילוי עריות הוא רק משום כוונת הערווה. שאפילו מעשה היתר לדבר עם פנויה מעבר לגדר, שגם ביאתה ממש בלא קידושין אינו איסור ערווה, נכלל ביהרג ובל יעבור, ובעל כרחך רק משום כוונת ותאוות ערווה שבו.
וגם במתרפא בעצי אשרה, בפסחים כ"ה א' עיין ברש"י ותוספות, שהוא ביהרג ובל יעבור רק משום שנראה כמודה בה, או שמא יימשכו אחריה, ואין זה משום עצמותו של המעשה.
ומכייון שדן בה הבית יוסף לגבי ייהרג ובל יעבור מוכרח שסבר שמכיוון שהיא אשתו ורגיל בה, חוששים להנאה וכוונת ערווה גם בממשש את הדופק.
וברופאים אחרים מתיר הבית יוסף שימששו, כיוון שאין בזה כוונת ערווה. ואף על פי שכלפיהם יש גם איסור אשת איש. ואם להבית יוסף אסור בלי תאווה כלל, למה התיר ברופאים אחרים?
וכן כתב הש"ך יורה דעה קצ"ה סעיף קטן כ':
"וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה".
וכעין זה בכתובות י"ז א':
רב אחא מרכיב לה [את הכלה במשתה החתונה] אכתפיה [על כתפו] ומרקד.
אמרי ליה רבנן: אנן מהו למיעבד הכי [אנחנו מהו לעשות כך]?
אמר להו: אי דמיין עלייכו ככשורא [אם דומות עליכם כקורה] – לחיי, ואי [ואם] לא – לא.
בבית שמואל על אבן העזר סימן כ', סעיף קטן א' כתב:
"וכתב בתשובה [הרמב"ן] אפילו אם אינו עושה דרך חיבה סבירא ליה לרמב"ם מדאורייתא אסור. והוא סבירא ליה דאסור מדרבנן. והיינו מה שכתב הבית יוסף ביורה דעה סימן קצ"ה לשיטות הרמב"ן. והש"ך השיג עליו בחנם. ועיין בסוגיא בסנהדרין תמות ואל תעמוד עמה אחורי הגדר וכו'".
ויש שהבינו שאומר שנגיעה שאינה דרך חיבה אסורה.
וזה וודאי אינו נכון, כיוון שאם כך ייאסר גם על רופאים אחרים למשש את הדופק. ובמפורש התיר הבית יוסף ברופאים אחרים.
שהרי מה שעוסקים באומנותם רק גורם שלא יהיה דרך חיבה. ואם אסור גם באינו דרך חיבה, ייאסר גם עליהם.
וכן מה הביא את הסוגיא בסנהדרין, הרי שם היה דרך חיבה ותאווה.
אלא כך נראה לעניות דעתי כוונת הבית שמואל,
יש מעשים שגוף עצם המעשה וצורתו הם מעשה של חיבה ומעניין תשמיש. כגון חיבוק ונישוק דרך תאווה.
באלה אסרה תורה בעריות בלי שייכות לכוונתו, כיוון שהם בעצמם מעשה שמהותו היא מעשה חיבת ביאה.
יש מעשים שעצם גוף המעשה וצורתו אינם מעשה של חיבת ביאה. למשל למשש את הדופק.
באלה היה מקום לומר שאינם נכללים באיסור קריבה לעריות. ואין בהם יהרג ובל יעבור, אפילו אם מתכוון כשנוגע להנות מהנגיעה הנאת ערווה. כיוון שאין כאן מציאות של מעשה כדמות מעשה ביאה. גם אם רבנן אסרו אותם כשמתכוון בהם לשם חיבה.
וכן משמע בפשטות מהרמב"ם תחילת פרק כ"א מאיסורי ביאה:
"כל הבא על ערווה מן העריות דרך אברים, או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה: שנאמר "לבלתי עשות מחוקות התועבות" (ויקרא יח,ל); ונאמר "לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא יח,ו), כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערווה".
ומשמע שמדבר רק בחיבוק ונישוק וביאה דרך איברים וכיו"ב. ולא במישוש דופק אפילו אם יש לו הנאה ממנו.
כלפי זה חידש הבית שמואל, שגם במישוש דופק, אפילו שעצם צורת המעשה אינה של מעשה שמהותו חיבת ביאה ותאווה, אם נהנה אסור ונכלל בלאו כמו נישוק וחיבוק.
והוכיח כן מסוגיא בסנהדרין. ששם מדובר שדיבר עמה מאחרי הגדר. ובוודאי אינו מעשה שמהותו וצורתו כשל מעשה חיבת ביאה כמו חיבוק ונישוק. אבל מכיוון שמתאווה אליה נכלל באיסור לא תקרבו ויהרג ובל יעבור.
אבל אם אין כוונת ותאוות ביאה כלל, פשוט שגם לבית שמואל מותר.
לעניות דעתי אין מי שסובר שנגיעה בלא כוונת ערווה כלל תאסר. שאין מי שחלק שמותר לרופא שאינו בעלה למשש את הדופק. ומעשים בכל יום שרופא נוגע באשת איש, ועולים לאוטובוס גם אם יש דוחק ואי אשר שלא יגעו, וכל כיו"ב.
גם האוהל מועד שמביאים, לעניות דעתי לפום ריהטא נראה שכוונתו רק לומר שבחיבוק ונישוק יש לאסור גם בלי כוונת הנאה, אבל לא בנגיעה כמו מישוש דופק שאינה דרך חיבה מצד צורתה העצמית. אבל אינו תחת ידי ולא עיינתי בו בפנים.
לחיצת יד דרך נימוס הנהוגה בימינו, פשוט שהיא כמו מישוש דופק ולא כמו חיבוק ונישוק דרך תאווה.
לפי זה אם אין כוונת ערווה וחיבת אישות, בוודאי שמותר בלי פקפוק.
זהו להלכה בלבד. אבל הלכה למעשה לעניות דעתי הוא איסור גמור. כי בימינו לא נראה שמישהו יכול לשלוט בעצמו ולדעת בוודאי שלא תהיה לו הנאה לפחות בחלק מהפעמים.
המבחן הוא אם יש לו הנאה בלחיצת יד אשה יותר מבלחיצת יד גבר. לעניות דעתי רובנו ככולנו כסוס במרוצתו ואיננו שמים לב כלל אם יש הנאה כלשהו מלחיצת היד או לא. ולכן בנקל לדמות שלא נהנה.
גם מכיוון שיש גירויים גדולים בכל מקום, עניין לחיצת היד בטל בשישים ואינו מורגש, אבל אין זה אומר שאין הנאה ושמותר.
אין לנו ידיעה מה שיעור מידת ההנאה. ועד כמה הנאה תהיה קטנה ולא נחשבת עד שלא תגרום איסור כלל. ואם היא אינה נחשבת ואינה מורגשת מרוב גירויים גדולים ממנה אין בזה שום היתר.
ברור שיש הרבה לחיצות יד ללא הנאה כלל. אבל אם היא גדולה בנוי וכבר מהרהר בה משום מראיה, בוודאי יהנה מלחיצת ידה. ואם רגיל בזה כיצד יוכל להבחין בכל פעם. ולפעמים אם רואה אותה לרגע, ומייד לוחץ ידה, רק אחר כך ישים לב שליבו נמשך אליה ונהנה מהלחיצה. כל זה הוא דק מן הדק עד אין נבדק, ומי שמתרגל בלחיצת יד לעניות דעתי אי אפשר שלא יבוא מזה לבסוף ללחיצה אחת שיהנה בה, ויעבור איסור חמור מאוד. בין אם הוא מדרבנן ובין אם הוא מדאורייתא. בין אם הוא ביהרג ובל יעבור ובין שלא.
לגבי מצב של פיקוח נפש. אם חולה באהבתו אליה, פשוט שיהרג ובל יעבור. שזה חמור מלדבר מאחרי הגדר. אם נכרי אומר שאם לא ילחץ ידה יהרגנו, או שצריך להציל אותה, פשוט שמותר, כיוון שאינו מעשה קריבה לעריות בעצמו, ורק חוששים שמא יהרהר בה. ובוודאי לא אם עסוק בהצלתה שאין דעתו על תאוות ביאה וזה כמו שרופא ממשש.
ואפילו היא אשתו מותר, שלדינא אין להחמיר כהבית יוסף במקום פיקוח נפש, שרבים המתירים בזה על האוסרים, והש"ך הוא בתראה, והסכימו איתו האחרונים. והבית יוסף בעצמו נשאר בצריך עיון. וכתב כן רק לשיטת הרמב"ם.
Tshuvot 
יוני 27, 2010 ב- 11:53 pm
בשו"ת בני בנים להרב יהודה הרצל הנקין שליט"א, נכד להרב יוסף אליהו הנקין זצ"ל מאמריקה, בסימן ל"ב כמדומני בחלק ב' כתב תשובה ארוכה בדין זה והוא מסיק מעיקר הדין להיתר בלחיצת יד לשם נימוס, ומביא שם אוצר נרחב (פני יהושע כמדומני, רמב"ן, הש"ך הנ"ל, רשב"א ואחרים) שעליהם נסמך. בנוסף מביא מתשובות הרמב"ן את התשובה על איסור מישוש הדפק לאשתו נידה ומוכיח שלא הרמב"ן כתב זה, אלא זה תשובות המיוחסות לרמב"ן ונדמה לי שמסקנתו היא שלמעשה חלקן לפחות נכתב ע"י רבינו יונה. ובאמת הרמב"ן עצמו הולך בשיטת הירושלמי של "היא בל תקרב – היא בל תגלה" ואולי אף כדעת רב פדת בגמרא שבת י"ג וע"ז י"ז, שכל שאינו בגילוי ערווה ממש האיסור מדרבנן כאסמכתא. וכל התשובה הזו של הרב הנקין באה כתגובה לדברים שפורסמו בשם הרב אבינר שליט"א שפסקו חומרות בהלכות צניעות – הרבה ממה שהיה נהוג בזמנו אצל הציבור הציוני דתי, והרב הנקין בא להראות תמונה שלמה יותר בהלכה.
ידוע שבגרמניה ובעוד מקומות באירופה בעיקר לא נהגו איסור ב"תקיעת כף" בין אנשים ונשים למנהג שלום, גם בין ראשי ישיבות, ולא ראו בזה דבר ערווה חלילה. וכך כתב ר' חיים מברלין בשו"ת נשמת חיים:
"לתת יד לאשה – לשון הש"ס הוא (ברכות ס"א א') 'המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה' – מבואר דאם אינו מכוין לשום דבר, וכל שכן שאינו עושה כדי להסתכל בה כמו מעלתו שכל מעשיו לשם שמים אין איסור בזה לרצות מעות מידו לידה. ודאי אם יוכל להזהר בזה מה טוב, אבל אם אי אפשר לו להנצל מזה כגון אם הנכרית הקדימה והושיטה לו את ידה ואין דעתו לשם הרהור ח"ו אין להחמיר בזה, ודרכיה דרכי נועם, ואהבת את ה' אלקיך אמרו חכמים (יומא פ"ו א') שיהא שם שמים מתאהב על ידך, ולא יאמרו על יראי ה' שהם משוגעים ואינם בעלי דרך ארץ".
מי שאינו מחזיר יד לאשה שהושיטה לו את ידה יאמרו עליו שהוא "משוגע ואינו בעל דרך ארץ"… זוהי הייתה הרוח בגרמניה, והיום יש שפוסקים שזה ייהרג ואל יעבור!
גם הבן איש חי כתב ב"עוד יוסף חי" כמדומני חלק ב' פרשת חוקת על המנהג שנהגו הנשים לנשק ידי החכמים שם (ידיו שלו בעצמו?). ויש בזה חומרא – שמדובר על נישוק, שחמור מנגיעה, אך יש גם קולא – שנעשה לשם כבוד ווודאי שאין לחוש לתאוות חיבה, מה שאין כן בלחיצת יד שאז יש מקום לחשוש לזה.
קיים גם ירושלמי מפורסם על כך שהכהן צריך להניח ידיו תחת ידיה של הסוטה בהנפת הקורבן, והירושלמי שואל "ואין הדבר כאור (=כעור)?" ואחד התירוצים הוא שאין יצר הרע מצוי לאותה שעה. ואולי כנראה שבגלל שמדובר בזמן קצר מאד אין כאן חשש להרהור עבירה, ולכן אולי ניתן לומר גם בלחיצת יד, שמדובר בזמן קצר מאד וגם כאן לא יהיה מקום לחשוש להרהור עבירה. (אולם הרמב"ם פירש שמפסיק בין ידי הכהן לידי האישה כלי).
באגרות משה נשאל פעמיים לפחות גם על לחיצת יד לנשים, ועוד נשאל על נסיעה באוטובוס גברים ונשים יחד כשיש חשש לנגיעה. באוטובוס פסק להיתר – משום שוודאי אין נגיעת חיבה ואין כאן כוונה כזו, וללחיצת יד בתשובה אחת פסק לאסור, ובתשובה אחרת כתב בלשון יותר רכה על כך שיש יראי ה' שנותנים יד לנשים בחושבם שאין כאן חשש תאוות חיבה, וכתב שקצת קשה לסמוך על זה.
ונראה לדעתי שאיסור על כל נגיעה שהיא הוא גזירה מיוחדת באשתו נידה, שרק בה יש איסור נגיעה כללי. ובשאר עריות אין איסור נגיעה בלא כוונת חיבה, ובנוגע לכוונת חיבה – מחלוקת רמב"ם ורמב"ן אם אסור מדאורייתא או מדרבנן, אם כי המנהג לפסוק כהרמב"ם שאסור מדאורייתא. והכל תלוי בכוונה: גם קריצה יכולה להיות אסורה מדאורייתא ואפילו בייהרג ואל יעבור במקרים מסויימים, דומיא ד"תספר עימו מאחורי הגדר" שאיזה איסור יש בזה למ"ד פנויה הייתה? אלא שהאיסור הוא בגלל ההתחלה – "מעשה באדם שנתן עיניו באשה אחת", ומשום שנתן עיינו באותה אשה אפילו לספר מאחורי הגדר ייהרג ואל יעבור, שהרי כוונת חיבה ותאווה יש כאן. (וצ"ל לומר לדעתי שמדובר בפנויה שאינה טהורה, שאם לא כן אינה ערווה עליו, או שזו גזירה מיוחדת והוראת שעה).
ובדברים אלו כנראה "הכל לשם שמיים" כפי שרבים רבים כתבו בסוגיות הצניעות.
יוני 28, 2010 ב- 7:41 am
תודה על הדברים מאירי העיניים ורחבי היריעה,
גם לעניות דעתי הכל תלוי בכוונה וכמ"ש, שבלא כוונה מותר גם אם איסור קריבה בנגיעה הוא מה"ת, ויפה כתבת שגזירה על כל נגיעה היא רק בנידה.
מכח דבריך התעוררתי כעת לחשוב שיש לחלק בזה, שאם כבר יש מנהג קבוע שנוהגים היתר בלחיצת יד, מסתבר שאין לחשוש שתתעורר כוונת הנאה כיוון שהוא מעשה של נימוס מקובל ומורגל ונעשה ללא תשומת לב ו"עניין". ורק אם אדם פרטי יודע בעצמו שזה גורם לו להרהור הנאה, או באשה מסויימת שנאה בעיניו וכיו"ב, עליו להימנע ולנסות שלא יהיה ניכר כדי לא להתמיה ולפגוע בדרך ארץ, אבל לסתם אדם אין לאסור כיוון שעושה בדרך של מעשה נהוג שאין בו אופי של התקרבות לאשה.
ואם נהוג לנשק על היד דרך כבוד ממילא גם זה כבר עושים דרך הרגל ואין מהרהרים.
וזה קצת דומה לרופא שלא חוששים כלל שנוגע וממשמש כיוון שרגיל בזה ואין אופי המעשה מורגש אצלו כשייך לקריבת ערווה.
אבל במקום שלא נהגו היתר אם אחד יבוא לחדש מנהגו להיתר מכיוון שמן הדין מותר אם אינו מהרהר וסבור שלא יהרהר, בזה יש יותר חשש כיוון שאין זה מעשה מורגל אצלו ולא ראה כן מאבותיו ולא עשה כן מנעוריו, לכן יש אפשרות שבזמן מעשה יתעורר הרהור כיוון שאצלו זה "עניין" וחידוש לגעת באשה זרה.
ובזה צדקו האומרים שהמחמיר נוהג כמשוגע חסר דרך ארץ כיוון שדיברו במקום שהרוב נהגו להיתר ואז באמת אין מקום לחשוש, ואין לחשוש יותר מהצורך כיוון שאם נהגו להיתר ממילא אינו דרך ארץ להימנע, ולעשות שלא כדרך ארץ משום חומרא בעלמא הוא באמת מנהג שטות ושגעון ויש בזה גם עבירה.
אבל צדקו גם הגר"מ פיינשטיין ועוד גדולים שחששו ליהרג ובל יעבור, שהם חיו בתוך ציבור שרובו כבר נהג להחמיר, וכיוון שהרוב נוהגים להחמיר אין בזה פגיעה בדרך ארץ שהאשה לא מצפה לזה, וכיוון שאינו דבר רגיל יש בו יותר חשש להרהור ואפשר להמליץ על זה "חדש אסור מהתורה", שמכיוון שאצלו הוא חידוש ללחוץ יד לאשה יש צד גדול שיבוא מזה להרהור. ועולה מזה מסקנא נוחה שוודאי כל הקורא יקיים, שעל הנוהגים להקל להמשיך להקל ועל הנוהגים להחמיר להמשיך להחמיר.
לפי זה אפשר להתיר למי שחוזר בתשובה להמשיך לנהוג כהרגלו כשהוא בין חביריו ומשפחתו החילוניים, או במקום עבודתו וכיו"ב, אם זו לחיצת יד או טפיחה על השכם או כל מעשה כיו"ב שהוא מורגל ושגור ונעשה ללא "עניין" ותשומת לב.