לימוד ישיבתי וטעם בלימוד

נשאלתי כמה שאלות לגבי עצות בדרך הלימוד.

מי שיש לו טעם וסיפוק בלימודו וודאי שימשיך ללמוד כפי שרגיל ולא ישנה מאומה.
בתשובה אחרת כתבתי שהעיקר בלימוד הוא שילמד במקום שלבו חפץ, ואם ליבו חפץ במה שלומד, אין לו צורך בשום עצות ודרכים. כי אין בזה דרך אחת יותר נכונה מאחרת, והכל לפי מה שהוא.

דברי מכוונים רק למי שאין ליבו עמו בלימודו, ומחפש לעשות שינוי בהרגלו ואין לו הרגשה מה מושך אותו ומה יגרום לו שליבו יחפץ יותר.

אני כותב על סמך נסיוני במשך שנים רבות ללמד בישיבות. אלה רק הצעות ולא דברים מוחלטים, ולא מתאימים לכל אחד. רק אם מישהו מרגיש בעצמו שיכול לקבל מזה תועלת, יש מקום שינסה ויראה אם זה מועיל לו.

רבי ירוחם הלוי אמר פעמים רבות, שעיקר תפקיד הרב הוא למדוד את דבריו לפי הכלים של התלמיד. ולהשפיע עליו בדיוק לפי כמה שנצרך לו. לא פחות ולא יותר.

היסוד הראשון הוא, ש"הבנה" בלימוד הוא מה שמבין בעצמו ולא מה שאומר דברי אחרים מה הם הבינו.
דברי אחרים יש בהם תועלת רק "לפתוח" את העניין. לפעמים לומד קורא את הסוגיא והיא כספר החתום, ואינו יודע מה לשאול ומהיכן להתחיל לחשוב.
דברי אחרים יכולים להועיל לו להעלות את מה שיש לדון ולשאול, שיוכל להתחיל בעצמו לחשוב.

לדעתי אחד הקילקולים הגדולים בלימוד, הוא שלומדים את שיטות הראשונים.
בוודאי אין ביכולתנו לנסות להבין סוגיא בגמרא רק מלשון הגמרא. ומי שמנסה לא יעלה בידו אלא שיבושים והבלים. מוכרח לנו לפרשה לפי דרכו של אחד הראשונים.
אבל העמל להבין את הסוגיא היטב לעומקה לפי דרך של ראשון אחד הוא כל כך גדול, שאם רוצים להבין לפי עוד שיטות נעשה העמל ארוך וכבד מכפי יכולת לומד רגיל, ומראש כבר הוא בקוצר רוח ובבלבול.
לכן יש לבחור רק ראשון אחד וללמוד רק איתו. מי שיכול שיהיה זה רק רש"י, עדיף. אמנם רש"י מצריך דקדוק גדול, שדבריו מאוד בקיצור. ומי שאינו רואה ברש"י דרך ברורה, יכול לבחור לו בנוסף לרש"י ראשון ברור יותר.

שיטות ראשונים יש ללמוד כשלומדים הלכה. לימוד הלכה לעצמו כדי שלא יכשל, הנכון ללמוד משנה ברורה או כל פוסק אחר שנוהג על פיו. כי אם ילמד עם סוגיות הגמרא, או שיבלה שנה או שנתיים בלימוד נושא אחד ובינתיים לא ידע מה לנהוג למעשה בנושאים אחרים, או שילמד בלי עיון מדוייק ועמוק היטב וישתבש ולא יהיה לו טעם בלימוד.

אם נשאו לבו ללמוד הלכה כדי שתהיה לו ידיעת תורה במדרגה גבוהה, וזה המקום בתורה שלבו חפץ, אז כמובן יש ללבן היטב את כל שיטות הראשונים שמובאות בבית יוסף ובגדולי הפוסקים.

אבל אם לומד גמרא, מה תועלת יש לו מלדעת עוד שיטה ועוד שיטה.
הרי לא רק הראשונים ידעו ללמוד, וגם באחרונים ובתשובות יש מהלכים נפלאים ומאירי עיניים בסוגיא. ובמדרגתנו אין הבדל בין הראשונים לגדולי האחרונים. כמו שאין בראייתנו הבדל בין כוכב גבוה יותר או פחות.
אין סוף לכמה שיטות יכולות להיות בסוגיא. אחרי שילמד רי"ף, רמב"ם, תוספות, ורא"ש, ומרדכי, ורמב"ן, ורשב"א, וריטב"א, ור"ן, ונימוקי יוסף, ומאירי, ולמה לא גם סמ"ג ואור זרוע וכיו"ב, יגלה שגם למבי"ט יש מהלך בזה, וגם למהרי"ט צהלון, ולמהריק"ש, ולמהר"ם פדואה, וכל הפוסקים והאחרונים יש לכל אחד מהם הבנה משלו המיוחדת לו, ואולי למו"צ בקראקא מלפני מאה שנה יש גם מהלך אמיתי ומקורי משלו בסוגיא, ולא יכלו מלהמנות. וכולם דברי אלוהים חיים.
ואם יהיה נדמה לו שמבין דרך הרשב"א בסוגיא, יגלה בנודע ביהודה שיש לו דרך אחרת להבין את הרשב"א, ושהחתם סופר מבין את אותו רשב"א בדרך משלו, וימצא לפעמים גם כמה שיטות איך להבין דברי החתם סופר, ואם ילמד ספר עמוק כמו פרי מגדים יגלה עוד דברים בזה שלא ידע. בלי גוזמה יש דפים בש"ס שיוכל ללמוד אותם שנה או יותר ולסכם עשרות רבות של מהלכים ובני מהלכים.
ומה זה נותן למי שעדיין אינו רב גדול מלבד בלבול?
הרי אי אפשר ללמוד כל מה שאמרו על הדף ואי אפשר "להחזיק" את זה בראש, ולראות הכל בתוך לשון הגמרא עצמה, ולזכור משהו מזה לאורך שנים.
התכלית היא לא לדעת "הכל". גם ממילא לא יידע הכל, כי לא יספיקו חיי אנוש לסיים את כל הש"ס בלימוד כזה.

התכלית היא להידבק באור תורה שבעל פה שיאיר לו. אם ילמד שיטה אחת ויעמול היטב בכל כוחו להבין, ומכיוון שיודע שלומד רק שיטה אחת, יהיה לו יותר כח לתת את כל ליבו ונפשו להיתדפק על דלתיה עד שתאיר לו, אז יזכה לאור באורה של הסוגיא. ומי שלומד גמרא זוהי תכלית לימודו.
כך גם יזכור מה שלומד, ויוסיף סוגיא על סוגיא עם הזמן ויגדל בתורה, ועם הזמן יגדל כוחו ויוכל להקיף עוד שיטות.

לפי הסתכלות זו, דברי תוספות הכרחיים רק כשהם מקשים על רש"י, שעל ידי קושיותיהם מתלבנת שיטתו. או במקומות שהם מדברים בדברים יסודיים בסוגיא. אבל במקום שהם מביאים שיטות נוספות על רש"י, או דברים המסתעפים שאינם נוגעים ישירות להבנת הסוגיא, אין שום סיבה לאלץ עצמו לעמול בהם. באותו זמן יכול ללמדו עוד דף ויהיה לו קניין יותר חשוב.

אין זה נכון שמי שלומד מסכת עם רשב"א, מבין אותה יותר טוב ממי שלומד אותה רק עם רש"י. מי שלמד עם רש"י מבין את הסוגיות לשיטת רש"י ברמת הבנה מסויימת. אם הוא כעת ילמד רשב"א על המסכת, במקרה הטוב הוא יבין את הסוגיות לשיטת רש"י באותה רמת הבנה, ויבין גם את שיטת רשב"א באותה רמת הבנה. הרי שלמד יותר בכמות, אבל לא הוסיף באיכות ובהבנה. ואם להרבות כמות, טוב לו שישתמש בזמן הזה ללמוד עוד דפים, במקום ללמוד עוד שיטות על אותו דף.

לפעמים הרשב"א אכן מאיר דבר שמועיל להבין יותר טוב את שיטת רש"י.
כדי ששיטת הרשב"א תאיר על הבנת שיטת רש"י, צריך להיות לומד מאוד מעמיק ויסודי, שמגיע לשרשי הדברים הנאמרים, ויכול ללמוד מזה על זה.
למי שאינו בדרגה הזו, הרשב"א יועיל להבין את רש"י רק במקומות מועטים, כשמתייחס ישירות לדבריו או לעניין שדן בו. אם מרגיש שצריך עזרה בהבנת רש"י, יכול ללמוד רק את המקומות המועטים האלה, ובשביל זה יש מורים ומשיבים בישיבה שידריכו. ולא להסיח דעתו ולהתבלבל בלימוד דברים שכמעט כולם אינם עוסקים בהבנת הסוגיא לשיטת רש"י, אלא לעניינים אחרים לגמרי.
ברשב"א למשל יש הרבה עסק בשיטות של גאונים וראב"ד ובבירור גרסאות כתבי יד שונות. שהם דברי תורה נשגבים מצד עצמם, אבל ללומד צעיר הם רק מסיחים את הדעת ומבלבלים.איפה כתוב שמצווה עליו לעמול בזה?

אמנם לפי דעת בעלי בתים כאילו זה נמסר מהר סיני שמי שלומד מסכת עם רשב"א, הוא למדן גדול לאין שיעור למי שלומד רק גמרא ורש"י.

אם במסכת קידושין ב' ב' יש סוגיא העוסקת בדינים עמוקים בהלכות נטע רבעי וספיחי שביעית, הרי אי אפשר להבין בזה דבר וחצי דבר בלי להיות בעניין ולהיות מצוי בעומק עניינים אלה. האם נאמין שהקב"ה לא ישמח בו, אם יחליט שיניח עניינים אלה לזמן שבו יקדיש עצמו ללמוד הלכות נטע רבעי באופן מסודר, וכעת כשלומד קידושין ידלג ויעסוק בענייני קידושין?

מה גורם לבחור לאנוס עצמו להכנס לסוגיות נטע רבעי וספיחי שביעית שזרות לו, רק בגלל שיש תוספות עליהן בדף שלומד בו? עצם הרגש של "חובה" ו"ללכת בתלם" הוא זה שטעון בדיקה. אי אפשר לשמוח בלימוד ולהרגיש בו טעם אם אין בו חופש ללב לבחור את דרכו.

עניין נוסף שיש לדבר בו הוא חידושי ראשי הישיבות.
לפני השואה היתה נדרשת מסירות נפש יוצאת מהכלל כדי ללמוד בישיבה.
מתוך יהדות שמנתה באירופה לפני השואה סביב לשנים עשר מליון נפש, היו כמדומני פחות מחמשת אלפים לומדים בישיבות עיוניות.
ראשי הישיבות למדו עם מעט תלמידים יחידי סגולה שהיו מאוד גדולים בתורה, וליבנו איתם את חידושיהם בחבורה בעמל עצום ונורא. הרבה מהם היו בחורים כבני שלושים וארבעים. כיוון שכמעט לא היה בנמצא מי שימסור נפשו להשתדך עם בן ישיבה.

מי שנשאו ליבו וחפץ בזה, יכול לעמול על חידוש אחד במשך זמן ארוך עד שבאמת יראה בעצמו ברור וכמו חי מה היה קשה, ולמה אי אפשר לחיות בלי החידוש הזה, ובלעדיו הוא מרגיש "העם ההולכים בחושך", ולראות איך הוא צומח מגוף תיבות הגמרא ומוציא לגילוי את היושר והאמת והאור הגדול של כוונת האמוראים האמיתית כשאמרו את דבריהם. עד שכשיקרא את לשון האמוראים ישמע איך ממש הם אומרים בפירוש את דברי ראש הישיבה. ודברי ראש הישיבה נעלמו ואינם, כי כעת זה הפשט הפשוט בלשון הסוגיא עצמה.
כל זמן שאין זה כך, הרי שאצלו, בשכל ובהבנה העצמיים שלו,  יש שני דברים, הלשון הפשוט של הסוגיא, ומהלך השיעור ה"מבריק" של ראש הישיבה. ואם הם שניים ולא אחד, מי מהם נאמר בסיני ומי לא? וזה מוכיח שלא ירד כלל לסוף דעתו של אותו שיעור או חידוש, כי ראש הישיבה ראה את דבריו שהם כתובים בלשון האמוראים הפשוטה, ומוכרחים לגמרי מלב הסוגיא. אחרת לא היה אומרם.
ללמוד לחזור על דברים, כשמבין רק את קישור המילים והמשפטים ולא רואה את תוכנם העמוק האמיתי, ולא מרגיש שאין הסוגיא מניחה לו לישון בלילה כי חסר לו בה ההבנה והאור שנאמרו על ידי אותו ראש ישיבה, הרי זה כמו שאפשר לכבות מדורה אם שופכים עליה הרבה נפט בבת אחת. ואין הרבה דברים שיכולים להחשיך ללומד את לימודו יותר מזה.
במקום לקבל מזה דרך איך לפתוח עיניים ולב, וגישה לעמקות בלימוד, יקבל מזה הרגל לבדות דברים ולומר דברים בלי שום הכרח ואמת ויושר ואור.

כמה פעמים ישבתי ליד נער בן שש עשרה שעמל ב"קצות". שאלתי מה כתוב בקצות, והוא ידע לחזור יפה על הדברים במילים שלו.
אחר כך הסתכלתי איתו בסוגיא עצמה, ושאלתי כמה שאלות יסודיות במה שכתוב סוגיא עצמה. אחרי קצת מחשבה ביחד, התחיל להתברר שהיסודות של העניינים שהקצות דן בהם לא ברורים ולא מדוייקים, ובעצם אין לו מושג כלל מה כאב ל"קצות", מה הכריח אותו לומר מה שאמר, וכיצד רואה הקצות את יסודות הסוגיא.

לפעמים במקרים כאלה, רמזתי בעדינות, שאולי טוב לו לחכות עוד זמן עד שיהיה מוכן ללימוד קצות, ושיקדיש את הזמן המוגבל שיש לו לפני שיעברו בישיבה לדף הבא, לברר את יסודות הסוגיא באופן יותר יסודי ועמוק. והצעתי ספרים ודרכים שיעזרו בזה.
ללא יוצא מהכלל נתקלתי בסירוב מוחלט ועקשני. עד שגם אם אליהו היה נגלה לאותו בחור לא היה יכול להשפיע עליו. כי בעיניו זה מוכיח שאינו מוצלח וחשוב, ואינו ממלא מה שמצופה ממנו. ומאכזב את הוריו ורבותיו, ושם עצמו ללעג בעיני חבריו. שלומד לימוד של חדר כשהוא כבר בישיבה גדולה.
אם מדברים על זה, הוא יהיה מוכן להודות שמבחינת הלכות תלמוד תורה אין חיוב ללמוד דווקא "קצות" ולא רש"י. ושהקב"ה לא יתאכזב ממנו אם ילמד מה שמבין ומה שבאמת מצד עצמו ליבו חפץ. ושבעיני הקב"ה אין פחיתות וחוסר חביבות בלימוד רש"י ביחס ללימוד "קצות".
אבל יותר מכל מה שראיתי, צדקו על זה דברי רבי יוחנן בן זכאי, הלוואי שיהיה עליכם מורא שמיים כמורא בשר ודם.

אין אני ראוי להוכיח ולא יודע להוכיח. אבל ממה שראיתי, לפי מה ששכלי ולבי אורמים לי, רוב ראשי הישיבות היום, חוטאים מאוד בנפש הנערים. שלא נזהרים למדוד להם את השפע לפי גודל הכלים האמיתי שלהם. ועל ידי זה נשברים הכלים.
ובאמת אין זה תלוי באופן פשוט בראשי הישיבות. כי ראש ישיבה שאצלו אין "הישגים", לא יבואו ללמוד בישיבה שלו. ולכן גם בעלי הבית של הישיבה לא ירצו שהוא יהיה ראש ישיבה בה.

מה נקרא "הישגים" בלימוד, נקבע לפי דעת בעלי בתים של האבות והאמהות והדודות, שמתמוגגים באושר כשהילד בגיל שלוש עשרה יודע לומר "והפני יהושע שואל", "והרבי עקיבא אייגר מתרץ", "המחנה אפריים אומר", ולא מבינים שהילד מואבס בזה כמו אווז לפיטום, ושהם ממיתים בו את הסקרנות והרעב הטבעי ללימוד. שהוא בטבע כמו רעב לאוכל. ומאבדים אותו כשמואבסים בכל יותר מכלי הקיבול, כמו שקורה עם אוכל ממש. ורוצחים בו את היכולת להבחין בין מה שהוא באמת מבין בדעתו ולבו העצמיים, לבין מה שיודע רק לחזור ולהוציא מהפה ולחוץ. ויכולת זו אחרי שאבדה כמעט אי אפשר לה שתחזור.
כתבתי לשון חריפה, וזה לא רק בגלל רתחא, כיוון שזה צלם אלוהים שבאדם וכל חיותו הרוחנית תלויה בזה. ורק זה מה שמבדיל בין אדם לבהמה. והילד חסר אונים ואינו יודע, ומה שעושים לו מנסיוני הורג בו את היכולת להבחין מה הוא באמת מבין בשכל ובלב המיוחדים שלו שנתן בוראו רק לו.
בוודאי אינו מבין את רבי עקיבא אייגר באמת בדעתו העצמית אם הוא בן שלוש עשרה או שש עשרה. אלא אם כן זכינו בגאון מוילנא חדש.

וחושבים על יוקרה ועל שידוך. והם שקובעים לאיזו ישיבה לשלוח. וככל שמדקלמים יותר אחרונים ומפרשים וראשי ישיבות, ולומדים יותר שיטות, כך נראה להם שהוא מקום יותר טוב לשלוח אליו את הילד.
ואם הישיבה לא תהיה כפי דעתם הם לא ישלחו, ותיסגר הישיבה. והתורמים גם הם בעלי בתים, וכן המנהלים, ואם אין הישגים לפי דעתם לא יתרמו והישיבה תיסגר. ולכן ראשי הישיבות משועבדים להם, ומלמדים ילדים צאן אדם שלא ידעו מימינם ומשמאלם, כאילו היו עשרים שנה מבוגרים מגילם וכאילו הם בני חבורתם של רבי ברוך בער ורבי שמעון שקאפ. ומבחינה רוחנית זה גיא ההריגה ממש. ויש מזה השלכות חמורות על הרבה דברים גם מחוץ לכתלי בית המדרש.

מה שאני כותב "תלמוד מוסבר", נראה על פניו כמיועד רק למי שלא הורגל בלימוד כלל. כיוון שיש בו תרגום הארמית. ואכן גם לאלה הוא מיועד. אבל גם הוא מיועד לעזור לבני ישיבה שרוצים ללכת בדרך זו. והשתדלתי לפתוח עניינים שמתחילים משאלות פשוטות ומובנות הנוגעות רק לפשט שנאמר בפירוש בסוגיא, ובעיקרי הדברים שהסוגיא דנה, ולהראות איך משאלה פשוטה והתבוננות פשוטה אפשר להגיע להבנה שיש בה אור ועומק, בלי להפליג לשיטות ולדברים רחוקים ומסובכים שאינם עוסקים בעיקר דברי הגמרא ורש"י.

מודעות פרסומת

4 תגובות to “לימוד ישיבתי וטעם בלימוד”

  1. בן ישיבה Says:

    האם מה שכתב הוא על פי דעת החזו"א על הלימוד הישיבתי? או שהוא על דרך הגר"א שאומר לחנך לפי הגילים הכתובים הגמרא?

  2. נראה לכאורה Says:

    השתדלתי לקיים מה שכתבתי, וכתבתי על פי מה שנראה לי בעצמי מנסיוני ולפי עניות דעתי.
    אני כלשעצמי, מקום שליבי חפץ בלימוד גמרא היה ועודנו בספרי הגר"ח והברכת שמואל והגרי"ז והגרנ"ט.
    זכיתי לעסוק הרבה בדברי החזו"א. אבל בעיקר כשנוגע לבירור הלכה וללמוד דרך הכרעת הלכה. שאחרי שנתברר כל מה שיש להקשות וליישב על כל אחד מהצדדים, ולרוב שני הצדדים אחרי העמל מיושב כל מה שקשה בהם. איך מגיעים להכרעה למעשה כאחד מהם.
    שלי לא היה ועדיין אין לי, מורה גדול ממנו בתחום זה. אבל פחות כמפרש על סוגיות.
    ההרגשה שלי כלעצמי שכדי להגיע לראיית צורתא דשמעתתא באופן שנפשי חפצה, הם הועילו לי יותר. וכך הדרכתי את מי שרצה בהדרכתי.
    לא שאני מאן דאמר מול דברי החזו"א, אבל אפשר אולי לומר אולי שאמרתי ההיפך. שקבלתי על כך שהישיבות אינן די ישיבתיות. שהדרך הישיבתית היא דרך של הבנה עמוקה בדרך שפתחו ולימדו רבי חיים והברכת שמואל ושאר ראשי הישיבות, ולהגיע ל"צורתא דשמעתתא", ולא דרך של לצטט הרבה ולהפריח סברות ללא עמל מספיק ויסוד מספיק.
    כמדומני שהמעיין היטב בכתבי הגר"ח והברכת שמואל ועוד, יראה שעמלו היטב היטב לדקדק בחשבון הפשט באופן הכי יסודי שאפשר, ורק מזה צמחו להם החידושים שחידשו. ומעולם לא עלה על דעתם לומר כלום לפני שעלה הדבר והאיר מעצמו על ידי עמל היטב עד דק בפשט הכתוב. עמול וחזור הרבה.

    מסופר על בעל הברכת שמואל שהיה בכינוס רבנים. ודיברו שם על רשב"א מוקשה. זה אומר בכה וזה אומר בכה. והיו גם הגרח"ע ומגדולי בעלי הלכה.
    ושאלוהו לדעתו. ואמר שאין לו שום דעה.
    ואמר שהרשב"א אינו פוטבול שאפשר להפכו כך או כך, אלא על רשב"א כזה עליו להיות חולה לפחות שבועיים עד שתהיה לו איזו דעה בו.
    וניכר מספרו שכך היה. ומה שנהיה רושם היום שדרך הישיבות יש בה פחות עמל גדול בבירור הפשט, על זה עצמו באתי לומר שלא כך לימדו ולא כך עשו גדולי ראשי הישיבות.
    רק שבכתביהם לא האריכו בזה, אלא בפרי שצמח להם מהעמל הזה, הסברא העמוקה ו"צורתא דשמעתתא", כיוון שהיה פשוט אצלם שלא יהין איש לקרב אל הקודש לפני שהסוגיא אצלו נטחנה עד דק כקמח מבחינת חשבון הפשט. ולא עלה על דעתם שעד כדי כך ישבשו את דרכם שיבואו לעסוק מייד בסברות עמוקות שלא הוכרחו מדקדוק הפשט, ולכן לא ראו צורך לחנך לזה. וחלילה לגלות פנים שלא כהלכה ולחשוב שזה לא היה העיקר והיסוד לדעתם. וכל מי שזכה לשימוש תלמידי חכמים אצלם ולא רק מפי כתבם, אין לו שום ספק בזה.
    החזו"א חלק עם רבי חיים ותלמידיו על עצם ההגדרה למה יש לקרוא "הבנה עמוקה". שהוא חתר ולימד לחתור לאופי שונה של הבנה. כמו שניכר מספריו.
    זה עיקר העניין שביניהם.
    ההערות של החזון איש לגבי עזיבת הדקדוק בפשט היטב אינן קשורות כלל לגדולי ראשי הישיבות עצמם ולדרכם, אלא רק לתלמידים טועים שלא שימשו ואיבדו דרכם. ולראשי ישיבות שהיו בימיו שאינם מהגדולים שלא עמדו בפרץ לתקן הקילקול.
    מי שמכיר ויודע כיצד היה היחס בין החזון איש לרב מבריסק לא יעלה על דעתו כלל שהחזון איש יעיר לגבי עמל התורה ואמיתיות התורה של הרב מבריסק.
    וכמובן לא עולה על דעתי לחשוב שזה גדול ומשובח מזה. וכל אחד יאחז בענף עץ החיים כפי מה שהוא.

    לגבי מה שכתבת "דרך הגר"א", לעניות דעתי אין דבר כזה בימינו כלל "דרך הגר"א", וכל מי שמדבר בזה אינו יודע מה הוא שח במקרה הטוב.
    זה כמו שמישהו יאמר שהוא הולך בדרך רב פפא. ומדלג על כל חוליות מסירת התורה שהיו מאז ימי רב פפא עד ימינו.
    אין בכח שום אנוש בימינו להבין לבדו שום דבר שקשור לדרך הגר"א. רבותינו ראשי הישיבות ובראשם רבי חיים ראו את עצמם והעידו על עצמם שהם ממשיכי דרך הגר"א. בעלי המוסר ראו את עצמם כממשיכים ישירים וכמוסרי השמועה של דרך הגר"א. וכן מתנגדיהם. החזון איש כמובן ראה עצמו כתלמיד הגר"א והולך בדרכו. גם החפץ חיים כך.
    כולם הם מסורות שמעבירות אלינו את דרך הגר"א על ידי גדולי מוסרי התורה, שקיבלו איש מפי איש, ואין בכח שום אדם להתרומם מעל כתפם ולהתיימר שהוא יכול לכוון לדעת הגר"א יותר מהם. וזה כאילו הוא מעיד על עצמו שהוא גדול וקרוב אל הגר"א כמו רבי חיים מוולאז'ין.
    אין די מילים להביע כמה שכחת התורה יש בדברים כאלה.

  3. moshik799@gmail.com Says:

    אני מוכרח לומר שהמאמר הנ"ל עורר אותי לחשוב על דרך לימוד חדשה-ישנה
    שניסיתי לעמוד עליה מכבר ולדרוך בעקבותיה ורק עכשיו, לאחר כשנה, אני
    מצליח לראות ממנה פרי. דרך לימוד זו מזכירה לי קצת את הדברים שכתבת והיא מה שאני, בעניותי, הצלחתי לדלות מדרך הבהירות וההבנה המופשטת בדברי חז"ל המופיעה בספרי המהר"ל בעיקר. אלא שאני נסיתי לדלות ממנה כלים ולהשליכם גם על סוגיות הלכתיות ולא רק על אגדתות.
    אמנם דרך לימוד זו מזכירה את דרכם של ראשי הישיבות בניסיון להפשיט את הסוגיא ע"מ להבין את יסודותיה, אך גם שונה ממנה במקצת. בעוד שדרכם של ראשי הישיבות היא להתחיל בקושיה ולתרץ תירוץ שהוא בעצמו יסוד, דרך לימוד זו ניגשת את דברי האמורים ומציגה אותם כמשל וחותרת להבנת הנמשל.

    אביא דוג' קצרה להמחשה:

    בב"ק דף ה',ב' "למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? להלכותיהן וכו'", הנה, כל היזק מורכב מכמה זויות התבוננות:
    א.המזיק ב.הניזק ג.מעשה ההיזק ד.מקום ההיזק ה.אחריות הנזק ו.מידת התשלומים.
    והנה, בידוע שלכל אבות הנזיקין ישנם שני גורמים משותפים: מעשה ההיזק ואחריות התשלומין, כדתנן "הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך". ובסוגיין ישנו חידוש גדול דלמאי הוצרכה התורה לכתוב כל אב ואב, לחלק בין כל אב מכל זוית התבוננות של הנזק. קרן לחלק בין תמה למועדת, והיינו חילוק בהניזק עצמו בין אם הועד כבר או לא, אע"פ שאין חילוק כלל במעשה ההיזק בין אם נעשה משור תם או מועד, ומסברא היינו מחייבים בשווה כיון דהמעשה הוא אותה מעשה, ולהכי כתבינהו רחמנא. שן ורגל לפוטרן ברה"ר והיינו חילוק במקום שנעשה הנזק, ושוב אע"ג דליכא חילוק במעשה הנזק בין אם נעשה ברה"י או ברה"ר. בור לפטר בו את הכלים והיינו חילוק בהניזק עצמו בין אם היה בע"ח או לא, גם אם אין חילוק במעשה ההיזק בין אם היה הניזוק עצם או בע"ח. אדם לחייבו בד' דברים והיינו חילוק בתשלומי ההיזק, אע"ג דליכא חילוק במעשה ההיזק אם נעשה ע"י שור או אדם. וכן לגבי אש לפטור בה את הטמון והיינו חילוק באחריות השמירה וכו'.

    עוד הייתי רוצה לבקש אם תוכל להרחיב את הדיבור במה שכתבת:

    "החזו"א חלק עם רבי חיים ותלמידיו על עצם ההגדרה למה יש לקרוא "הבנה עמוקה". שהוא חתר ולימד לחתור לאופי שונה של הבנה. כמו שניכר מספריו."

    מהי אותה ההגדרה של החזו"א להנ"ל? אני אישית התקשתי להסביר ולהגדיר לעצמי מהי בדיוק דרכו של החזו"א בלימוד, אמנם קיבלתי מושג מספריו ומאיגרותיו אך הוא די מעורפל.

  4. נראה לכאורה Says:

    הדברים שכתבת נראים בעיני יפים ומעניינים וישרים.
    לגבי החזון איש, כמו שאי אפשר להגדיר מהות ואופי של אדם כך אי אפשר להגדיר את אופי דרך הלימוד שלו. צריך פשוט לפגוש את זה ולהתבשם מזה כמו שהוא.
    מה שאני למדתי מספריו כדבר כללי הוא שהוא ניגש לסוגיות לפי מה שהוא, בעינייים העצמיות שלו ובמחשבה העצמית שלו. לא לפי שום שיטה מסויימת.
    והוא ניגש מאוד מאוד ברצינות וכנות ומתוך עמל גדול וצמא גדול. בלי הנחות מוקדמות ובלי טכניקת לימוד קבועה מראש ומתוך הקשבה היטב היטב ועמל גדול לנסות לראות ולברר מה בדיוק כתוב לפני שאני אומר בעצמי איך אני מבין את זה. יש כאן קב"ה שמדבר איתי, ואי אפשר סתם לבוא ומייד להראות שאני מבין גדול ויש לי הבנות וסברות, ואי אפשר לבוא עם הנחות מוקדמות ועם שיטה מוכנה מראש, הוא מדבר איתי ולא עם איזשהי שיטה. אלא צריך בהבנה ועמל גדול לברר מה בדיוק הוא אומר, מה בדיוק כתוב ומה בדיוק משמע מהכתוב ומה בדיוק יש להקשות על הכתוב, ולמשמש בזה הרבה שוב ושוב, עד שמתוך הדברים עצמם והמישמוש בהם נפתח פתח הבנה שנובע מהדברים עצמם ומהקשבה בענווה לקב"ה, ולא מגאונות וכשרון שלי שהלבשתי עליהם.
    אם כל אחד ניגש לפי מה שהוא לכל אחד תצא מזה דרך לימוד אחרת, אבל הכללים האלה הם כללים בגישה עצמה, ועל ידם יוצא שכל אחד מגיע לדרך הלימוד שהיא באמת מה שהוא ומתחברת למה שהוא כאדם. וכשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינן שוות.
    חושבים שהחזון איש היתה לו ביקורת על דרך הלימוד הישיבתית, או על הדרך של בעלי המוסר. לפי המעט שהצלחתי לנסות לשמוע לדעתי אין זה כך. הוא באמת אחז מאוד מכל דבר תורה של הרב מבריסק, וכן של חלק מגדולי המוסר, ולא רק משום כבודם. ויש בו קטעים של ישיבתיות ועיון בדרך בריסק, ובוודאי יש בו הרבה קטעים שהוא מדבר כאחד מבעלי המוסר. הרב מבריסק באמת למד בעמל עצום וביושר ובירר כל דבר מההתחלה בלי שיטה ובלי הנחות מוקדמות ובהקשבה גדולה למה שכתוב לפי הבנתו העצמית האמיתית. ואם יצא לו מזה שיטת בריסק זה לא בגלל שהוא היה 'בריסקר' אלא בגלל שהוא היה באמת אדם כזה והלימוד שלו שיקף את המהות שלו כאדם. ועל זה לחזון איש לא היתה שום ביקורת. מה שהוא אמר ביקורת הוא משום שתלמידים ותלמידי תלמידים חיקו את שיטת רבם, ולמדו לפי שיטה וטכניקה מסויימת, והזניחו את עמל הבירור של כל דבר מההתחלה להקשיב ולמצוא את דרך ההבנה האמיתית שלי כאדם יחיד שעומד מול קב"ה יחיד שמדבר אליו. והשתמשו בדרך הלימוד המשוכללת שקיבלו כדי ליצור בקלות ובמהירות הברקות שמצלצלות יפה. לדעתי אותה ביקורת עצמה היה החזון איש אומר היום גם על חלק מה"חזונאישניקים".
    לא לכל אחד יש דעת רחבה כל כך כמו לחזון איש ללמוד בדרך כל כך מקורית וייחודית משלו. וצריך להעזר בדרך לימוד שמקבלים, כל אחד ממי שמתאים לו ולהלך רוחו. אבל דרך לימוד שמקבלים היא רק כלים שאפשר להסתייע בהם כשמחפשים איך אני בעצמי באמת כאדם פרטי ויחיד וחד-פעמי יכול להבין או לא להבין מה כתוב. והחזון התריע שזה צריך לשמש באופן כזה ולא שעל ידי זה מנסים לקצר את הדרך ולא לברר הכל מההתחלה ממש, וללמוד לפי דרך סלולה והנחות שאחרים אמרו בלי להתמודד ולחפש איפה באמת אני נמצא בתוך זה. ובתוך כל שיטה ודרך לימוד ובית מדרש יש לומדים שהביקורת שלו שייכת אליהם, ויש כאלה שלא. כי כל שיטה יכולה לשמש לטובה ככלי לאדם להגיע ללימוד העצמי האמיתי שלו, ויכולה לשמש לו כקיצור דרך לא להתמודד לבד מחדש עם הלימוד. לדעתי הוא לא התכוון כלל להעמיד שיטת לימוד מסויימת, אלא להיפך, להזהיר מזה. אומרים בשם רבי עקיבא איגר שהתלמוד נקרא ים התלמוד, כי הוא כמו ים שאוניה שעברה לא משאירה נתיב ומסלול, וכל אניה מפלסת לה דרך מחדש כאילו מעולם לא עבר שם אדם. אני לא בא לזלזל בחשיבות שימוש תלמידי חכמים וקבלת דרך לימוד מהם. לפעמים אם הולכים בדרך עצמאית מדי יכולים ללכת לאיבוד ולהתבלבל ולא להתקרב כלל להקשבה ממשית לסוגיא. זה פלס שצריך לשקול בזהירות וגם להקשיב לביקורת מאחרים. יש בתורה רק צד מסויים שפתוח לנו להקשיב לו בהקשבה עצמית ואישית. למשל אם מישהו ירצה ללמוד רק משניות בלי הגמרא והמפרשים, בוודאי ככל שהוא יעמול עדיין הוא יישאר מחוץ להתחלת הבנת הדברים וכל דבריו יהיו רק דמיונות ולא הקשבה אמיתית למה שכתוב. צריך לדעת איפה הגבול בין מה שצריך לקבל מהקודמים לבין החלק שיש לנו לחדש מעצמנו, וזה דבר שמקבלים משימוש תלמידי חכמים ודיבוק חברים. רק שזה צריך לעזור להתפתחות של העצמיות של הלומד ולא לבוא במקומה. מנקודת מבט כזו אי אפשר לומר כלל שיש לאיזשהי דרך לימוד עדיפות על פני אחרת, כי אם זה רק כלי להביא את הלומד לעמוד על דעתו העצמית, ממילא כל דרך שמועילה לזה לפי האופי של הלומד היא זו שטובה ביותר עבורו. ואחר כך ערך לימודו נשפט רק לפי כמה הוא עמל בענווה וצמאון וכמה הקשיב רוב קשב למה שכתוב, וכמה הגיע להשתמש בדעתו העצמית, וכבר אין נפקא מינה כלל לפי איזו "שיטה" הוא לומד.

סגור לתגובות.


%d בלוגרים אהבו את זה: