בעניין פאה נכרית

נשאלתי בעניין פאה נכרית, שיש משיער טבעי וכאלה שאי אפשר להבחין שאינן בגילוי שער, והאשה נראית כפנויה. האם יש להחמיר בזה.

מצד ההלכה אין כאן הרבה מקום לדון לעניות דעתי. שבוודאי פשוט שדין כיסוי ראש מדאורייתא וגם מדת יהודית נאמר רק על שיער מחובר. שאם היה נאמר גם על תלוש היה נאסר לגלות שיער תלוש גם כשאינו על ראש האשה.
אלא בוודאי שיער תלוש דינו כבגד. וממילא נחשב כיסוי לשיער המחובר.

ראיתי מי שרוצה להחמיר מצד "כוונת התורה" וטעם הדין לכסות שיער, שבאופן זה לא מתקיים טעמו.
אמנם לעניות דעתי פשוט מאוד שלהלכה אסור לדון לפי טעם המצווה, אלא רק לפי גדריה ההלכתיים.

ראיתי מובא בשם הרב יוסף משאש [לא ראיתי דבריו בפנים, רק שהביאו בשמו, ואפשר שהוא עצמו לא התכוון לזה] שפריעת ראש האשה נחשבת ניוול. והיום הוא להיפך, שנחשב נוי וכבוד, ולכן רצה להתיר לנשים ללכת היום בגילוי ראש.
אם הולכים לפי הטעמים של המצוות כל ההלכה נהרסת לגמרי. שהרי יש שאומרים, לא מבני תורה, שכיוון שכוונת התורה ששבת תהיה מנוחה, ובימיהם היה טורח להדליק אש, ולא היה מפריע למהלך החיים אם לא מדליקים, שרק לבישול וחימום אפשר להדליק לפני שבת, לכן אין לאסור בימינו חשמל ונסיעה במכונית וכיו"ב, שאין טרחה להדליק, וחסרונם מפריע למהלך החיים וזה היפך ממנוחה אלא עול והכבדה, ואין זו כוונת התורה לאסור באופן זה.
יש כאלה שחושבים שמכירת חמץ, או שעון שבת, או היתר עסקה בריבית, או היתר מכירה בשביעית למי שסובר שהוא על פי הדין, או עירוב תחומין, הם לעקוף את כוונת התורה. ויש כמובן עוד כיוצא באלה הרבה.

בתלמוד מוסבר במאמרים כתבתי מאמר באריכות בעניין טעמי המצוות מה עניינם ואיך להבין אותם.
אני מביא חלק מהדברים:
"בכל המצוות, טעם המצווה הוא ענין נוסף על המצווה עצמה ונפרד ממנה ולעולם אינו כולל את כל חלקי המצווה ופרטיה.

לדוגמה הלכות מזוזה.
כתב הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה י"ג:
חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכול תמיד.  וכל עת שייכנס וייצא יפגע בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ויזכור אהבתו, וייעור משינתו ושגייתו בהבלי הזמן. ויידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים.  אמרו חכמים, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו מוחזק לו שלא יחטא.  שהרי יש לו מזכירים רבים. והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

זהו הטעם של מצוות מזוזה. החלק המובן, ההבנה מה טובה ותועלתה של המצווה לאדם המקיים אותה.

אמנם יש הלכות במזוזה כגון:

הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל, וכותבין במקום השיער. ושיהיו כותבין התפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר. ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס, וכותבין במקום השיער.  וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסל. (שם פרק א הלכה ח)

אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמרה למשה מסיני שיהיו כותבין בדיו. למעט שאר מיני צבעונים, כגון האדום והירוק וכיוצא בהן.  שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין. (שם פרק א הלכה ה)

שמונה הלכות יש במעשה התפילין, כולן הלכה למשה מסיני לפיכך כולן מעכבות, ואם שינה באחת מהן, פסל.  ואלו הן:  שיהיו מרובעות, וכן תפירתן בריבוע, ואלכסונן בריבוע, עד שיהיה להם ארבע זווייות שוות. ושיהיה בעור של ראש צורת שין מימין ומשמאל. ושיכרוך הפרשיות במטלית. ושיכרוך אותן בשיער על המטלית ואחר כך מכניסן בבתיהן. ושיהיו תופרין אותם בגידין. ושעושין להן מעברת מעור החיפוי שתיכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תובר שלה. ושיהיו הרצועות שחורות. ושיהיה קשר שלהן קשר ידוע כצורת דאל. (שם פרק ג הלכה א)

פרטי הלכות אלה ועוד כיוצא בהם אינם מוסברים כלל על ידי הטעם שהביא הרמב"ם, ואין בהם שום טעם והבנה כלל, מלבד לבעלי מדרגות גבוהות הבקיאים ברזי הצורות העליונות. וגם אצלם ההבנה היא רק כטיפה מן הים, ואל הבנה מקיפה ושלמה. שהמצוות כולן נאצלו מהבורא יתברך והן גילוי שלו, ואין שום אדם בעולם, אף לא משה רבינו, שיכול להקיף בשכלו ולרדת לסוף עניינן של המצוות. שהן באות ממי שהוא אינסוף, ואדם והבנתו הם מוגבלים.

העניין הוא שגוף המצווה עומד בפני עצמו באופן נפרד מהטעם, ועניינו לכוון את החומר לפי סדרי צורות עליונות.
מלבד זה יש גם טעם כללי שלא מסביר את כל חלקי המצווה.

כדרך זה הוא בכל מצוות התורה וגם במצוות המשפטים". עד כאן מהמאמר.

בחנוכה מכיוון שכוונת המצווה היא לפרסם את הנס, במקום נר נוכל להדליק זרקורים ולשים שלטים גדולים ומנגינות בראש חוצות.

במקום מזוזה נוכל לשים על המשקוף מדבקה יפה שתזכיר לנו את ייחוד הבורא, וכך כמעט בכל עניין.

אין צורך להאריך בדוגמאות עד כמה ההליכה אחרי מה שנדמה לנו שאנחנו מבינים את כוונת התורה היא שכחת התורה גמורה.

במקום להחליט שאנו מבינים את כוונת התורה ולנהוג לפי זה, יש לנו להקשיב לתורה כיצד היא אומרת לנו לנהוג.

יש בתורה הלכות ויש חובות הלבבות, וגם חלק חובות הלבבות יש ללמוד אותו בעיון גדול כמו את חלק ההלכה, ולהקשיב גם בו מה כתוב ומה אומרים לנו. גם בחלק חובות הלבבות נדרש עמל התורה ככל גדריו ולפי דרכי הלימוד שהורו גדולי מוסרי התורה שבכל דור, וכפיפת אוזן והתלמדות, וגם בו אסור להחליט מה שנראה לפי דעתנו העצמית.

גם נבל ברשות התורה הוא עניין שיש ללמוד. יש מצוות קדושים תהיו, שבאה להורות על דברים שלא תמיד נכללים בפרטי הדין. וגם מצווה זו טעונה לימוד ועיון ועמל התורה ככל מצווה אחרת. וגם בה אסור ללכת לפי ההרגש הטבעי והדעה העצמית כמו בכל מצווה אחרת. ומה שאמרו שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה, נאמר גם על זה.

לפי עניות דעתי אחרי שבחלק מהקהילות נהגו גדולי הדור בפאה נוכרית ואף נשותיהם שלהם עצמם, גם בדור הקודם וגם בדור שלנו שהפאות כבר היו דומות מאוד לשיער אמיתי, אין לנו הקטנים כלל לדון בשאלה אם זה נגד כוונת התורה או דרכי הצניעות או קדושים תהיו  וכל כיו"ב.

אם יש קהילות שלפי מנהגם והרגלם או החינוך שחינכו רבותיהם, זה מורגש כדבר זר ולא צנוע, זהו עניין למי שרוצה להיות חלק מאותה קהילה מבחינה חברתית, ואינו עניין תורני כלל, ולא שייך להשיב על זה בתשובה הלכתית.

זה דומה למי שחושב להניח על ראשו כיפה מצויירת בצבעים, בקהילה שכולם נוהגים בכיפה שחורה. שמבחינת הרגשת הקהילה זה מורגש כעניין שנוגע לתורה, אבל באמת אינו עניין תורני משום צד, גם לא מדיני מנהג. אלא רק חברתי. וכמו ללבוש שטריימל בשבת, או מעיל שחור או פסים וכיו"ב. שאמנם יש בתורה ובהלכה "מנהג", וכמו שיש דינים מהתורה ומדרבנן יש גם מנהגים, ובמקום גזירה יהרג ובל יעבור גם על ערקתא דמסאנא. אבל לא כל דבר שקהילה נוהגת בו שייך ל"מנהג" במובן שנזכר בספרי פוסקים. גם לא כל מנהג לבוש נכלל בערקתא דמסאנא שגם בו יש גדרים הלכתיים מה הוא. ואפילו אם שייך לעניין צניעות כמו מעיל ארוך לגברים או גילוח ראש לנשים או גרבים אטומות או לפנויות שיער אסוף או פזור וכל כיו"ב.

לעניות דעתי הרבה ממה שמקפידים בבית יעקב וכיו"ב על "צניעות", נובע מרצון להרחיק את הבנות מה"רחוב". בשם מטרה זו מציגים מנהגים וחומרות כדיני צניעות ומנהגי צניעות. אמנם גם לצורך מטרה כזו אסור לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, ויש להפריד בין החינוך להתרחק מהרחוב לבין דיני הצניעות התורניים. שאת דיני ומנהגי התורה בענייני צניעות יש ללמוד וללמד כפי שהם באופן מדוייק. ואת החינוך להתרחק מהרחוב לעשות בלי לבדות ולזייף ולעוות הלכות ומנהגים.

כהערה, לעניות דעתי כמי שהתנסה שנים רבות בחינוך צעירים, לא על ידי הפחדה וכח וכפיית גדרי לבוש יותר ממה שהדין והמנהג מחייבים, מגיעים אל המטרה הרצוייה.

עוד טענה ראיתי, שזה גורם לחשוב שהיא פנויה. ולעניות דעתי איני רואה כאן טענה, שמה בכך, אם ירצו לשאת אותה הרי אינה מתקדשת אלא לדעתה, ואונס אסור גם בפנויה, ואם ישאלו תוכל לומר שאינה פנויה.

מה שזה יכול לגרום הרהור, הארכתי בתלמוד מוסבר על ברכות כ"ד א' שיש אופנים שהאשה מחוייבת לא להיות במקום שיש מי שיכול להתעורר בו הרהור בגללה, ולא לצאת לרשות הרבים באופן שיכולה לגרום להרהור. ויש אופנים שמותר לה לצאת ועל הגבר מוטל להימנע מללכת במקום שהיא שם. יעויין שם באריכות. ולפי מה שכתבתי שם בוודאי בפאה מותר לה לצאת, ואם זה גורם הרהור, על הגבר מוטל שלא להסתכל או לא לעבור במקום שהיא שם.

להלכה בוודאי אין זה מהדברים שגבר מחוייב שלא להסתכל משום הרהור ושיער באשה ערווה, אלא רק אם יודע בעצמו שזה יגרום לו הרהור מחוייב שלא להסתכל. ועיין בברכות שם בענייני טפח באשה ושיער וקול באשה.

מודעות פרסומת

14 תגובות to “בעניין פאה נכרית”

  1. benarza@neto.bezeqint.net Says:

    שלום רב, מועדים לשמחה

    בענין פאה נכרית – אם כי הדברים נכוחים בעיקרם, רציתי להעיר שהושמטה העובדה שכמה מגדולי הדור ששתקו בענין, הדגישו שעדיף ומידת חסידות להימנע מלבישת פאה נכרית. ואף יש שהתבטאו שאין ללמוד ממנהג נשותיהם. גם בשם החזו"א אומרים ש'ריח דאוריתא' יש בזה.
    גם באופן עקרוני, כמדומני שיש מקום גדול לתחושה הטבעית והבריאה של בני אדם בכללותם – אם כי לא מבחינת 'הלכה' המחייבת – ונראה לי שהרבה מאד אנשים חשים שיש בזה חוסר צניעות. ועכ"פ לאותם אנשים בודאי יש להימנע מכך, ולא מצד הענין החברתי אלא מ עצם הענין.
    בהזדמנות זו אביע את תודתי על דברים מעניינים וחשובים שבבלוג. ניכר שהם באים מאמת פנימית וממחשבה רעננה. אם כי חושבני שיש גם דברים מחודשים מאד שהנם דעת יחיד, ולדעתי היה ראוי למנוע את פרסומם לרבים.

    בהצלחה. יוסי

  2. אליהו רוזנפלד Says:

    ברצוני להעיר כי אותו מגיב (יוסי) שהזכיר את ה"חזון איש", שקר דיבר, ואין שום יסוד לשמועה זאת המתפרסמת בציבור, ע"י אינשי דלא מעלי, שאינם בוחלים בהפצת דברי שקר וכזב, ובלבד שכמה נשים ישתכנעו להסיר הפאה מראשן.

    וה"חזון איש" התיר פאה, ואשתו הלכה עם פאה, והיה מעדיף פאה על מטפחת, ואמר כי יש יתרון לפאה על מטפחת, כיון שהיא מכסה את השערות היטב, ובמטפחת אין זה תמיד מכוסה, והובאו דבריו בספר "דינים והנהגות מהחזון איש" (חלק ב' פ"ח אות ט'): "על פאה נכרית שמענו שאמר פעם שלפעמים יש בזה גם יתרון על מטפחת, שמכסה יותר טוב את כל השיער".

    ואמר הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, ראש ישיבת הנגב, במעמד כמה מתלמידיו, שהחזו"א התיר לאחותו לעשות פאה משערות עצמה (ולגבי פאה נכרית אמר כי היתר הש"ג ברור, ואי אפשר לחלוק עליו מסברת הכרס בדבר שאינו מפורש לאיסור בגמ' ובראשונים). וכמו כן אמר הגאון רבי יעקב פרידמן שליט"א ראש ישיבת תושיה, שהחזו"א החשיב מאוד את המנהג ללבוש פאה נכרית, ועל כן נוהגות בנות משפחתו (של הגר"י פרידמן) לכסות ראשן רק בפאה. וכן אמר הגר"ח גריינמן שליט"א. וכן כתב הגר"ח קניבסקי שליט"א, במענה לשאלה האם יש לכסות דוקא בפאה, כשיטת החזון איש, וענה "יתכן" (=דעתו נוטה כך).

    ובספר "מעשה איש" (חלק ג' פרק ו' – מעשה רב) מובא:

    "הרה"ג רבי אליהו פרידמן זצ"ל הגיע פעם לבית רבינו [החזו"א]… היה תמוה אצלו שראה את הרבנית, אשת רבינו, הולכת עם פאה על ראשה, וכנער ירושלמי, היה הדבר אצלו לפלא. אמר לו רבינו: ראיתיך תמה… מה שלבשה אשתי – אין זה שיער עצמי אלא פאה, ובאיזורים שלנו כך נהגו ללכת".

    וכן בספר "אורחות רבינו הקהילות יעקב" ((חלק ג' אות ס"ג) מובא:

    "אמר לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, זקנתו הרבנית ע"ה, אמו של מרן החזו"א זצוק"ל, לבשה פאה נכרית, וכן הרבנית ע"ה זוגתו של מרן החזו"א לבשה פאה נכרית, וכן הרבנית ע"ה זוגתו של מו"ר זצוק"ל [בעל הקהילות יעקב] לבשה פאה נכרית (כמדומה שלבשו את הפאה בשבתות ימים טובים ובשמחות)"

  3. שמעון כנפו Says:

    גם אני מצטרף לחזק את דברי הרב הכותב שליט"א, שאינני יודע את שמו, אך דבריו נכוחים, דברי טעם ודעת, ודבר שפתיים אך למחסור.

    ובהמשך לדברי המגיב הקודם, הנני לציין כי למרות מה שהושרש בציבור, כביכול "כולי עלמא" סוברים שפאה היא ענין של בדיעבד, הרי רוב גדולי הדור סוברים שפאה עדיפה ממטפחת או כובע ושאר הכיסויים הנפוצים בימינו (כגון כובע רשת, ברט, בנדנה, מטפחת משי, וכו') שאינם מכסים את כל השיער בשלימותו, ולעיתים נראה אפילו שליש הראש גלוי. ויש שהוסיפו טעמים משום שלא תתגנה על בעלה ויתן עיניו באחרות.

    והנה רשימה קצרה מדבריהם של המעדיפים פאה:

    א. מרן החזון איש, סבר שיש עדיפות לפאה על מטפחת, כיון שהיא מכסה את כל השערות כראוי, ובמטפחת לפעמים מתגלות שערותיה. והובאה דעתו בספר דינים והנהגות מהחזו"א (חלק ב' פ"ח אות ט'). כמו כן מעידים תלמידיו, הגר"י מאיר זצ"ל (שהעיד גם שהחזו"א התיר לאחותו לעשות פאה משערות עצמה, במעמד כמה מתלמידיו), הגר"י פרידמן, הגר"ח גריינמן, ועוד.

    ב. מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, במענה לשאלה שהובאה בספר "נזר החיים" (דף רי"ד): "בשם החזון איש אומרים, שיש מעלה בפאה, משום שמכסה את כל השערות… ויש אחרונים שמחמירים בפאה, אך אצלנו לא נהגו להחמיר".

    ובמענה לשאלה, האם להלכה ולמעשה יש עדיפות לפאה נכרית על המטפחות המצויות בזמן הזה, וכפי שהובא בספר דינים והנהגות מהחזו"א? ענה הגר"ח קניבסקי בזה הלשון: "יתכן". (ויש לציין כי בקובץ "אליבא דהלכתא" ח', כתב הרב אברהם חיים שציגל: "פעם אחת אמר לי מרן [הגר"ח קניבסקי] שליט"א, שכשכותב "יתכן", הכוונה שכך נראה לו יותר. וכן הביא בשם מרן בספר נקיות וכבוד בתפילה").

    ובספר מאיר עוז (סימן ע"ה) הביא את דברי הגר"ח קניבסקי שליט"א:

    "וכן הורה לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, כששאלתיו אם ראוי לי להחמיר בזה, ונקט לשון המשנה ברורה, ושבמקומותינו המנהג ללכת עם פאה, והוסיף שאשתו של החזון איש הלכה עם פאה, וכן אמו אשת הקהילות יעקב, וסבתו, וכל נשות ליטא, הלכו עם פאה, ובוודאי שלא היו עושות דברים שאינם לכתחילה".

    ג. מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף ומגדולי הפוסקים הספרדיים:

    בקונטרס "כיסוי ראש לאשה" (יו"ל בתשס"ח) מובא, "יש מהעולם שרצו לטעון שה"אור לציון" רק הליץ בעד המנהג אבל למעשה לא התיר, ולכן שאלתי את בנו הגאון רבי אליהו אבא שאול שליט"א האם נכון הדבר, וענה לי בזה הלשון, באופן כללי סבר אבי שמטפחת עדיפא, אבל כיון שיש נשים שיוצאות להן שערות מהמטפחת, העדיף אבי את הפאה והנהיג בביתו ללבוש פאה נכרית, שזה כיסוי יותר טוב, וכך הורה לנשים אחרות" (עיין בשו"ת אור לציון חלק ב' פרק מ"ה הלכה ט"ז, שם התיר במפורש).

    ואכן אימתו את הענין עם הגאון רבי אליהו אבא שאול שליט"א, ראש ישיבת "אור לציון" ורבה של שכונת מטרסדורף בירושלים, ואמר כי כך הם הדברים, ממש כמו שכתב בקונטרס הנ"ל. וגם אישר את השמועה כי יש עמו מכתב ארוך מאביו הגאון זצ"ל בענין זה, ובו הוא כותב בפירוש כי יש עדיפות לפאה על מטפחת מפני שמצוי בה גילוי שערות, ואין הוא סובר כדעת המתירים גילוי אצבע אחת או שתי אצבעות וכו'. אך לא רצה לפרסם את המכתב עד אריכות ימים ושנים של הגר"ע יוסף.

    ורמז למכתב זה ניתן לראות בספר "תפארת ציון", ושם כתב בזה הלשון: "והיתה לו (לגרב"צ אבא שאול זצ"ל) חכמה בפסק, לצאת מתוך בעיות סבוכות, ואכמ"ל. והיו הוראות שהיה עונה בחכמה, עד שיש שלא היו יורדים לסוף דעתו. וכגון בענין פאה נכרית… היה מסתיר פסקים מסויימים מחמת השלום. פעם אמר לי לערוך מפיו תשובה ארוכה ומנומקת בענין מסויים, ולהסתירה שלא תתפרסם אלא לאחר אריכות ימים ושנים".

    ד. מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, ראב"ד ירושלים ורבה של יהדות מרוקו (תבואות שמש אה"ע סי' קל"ז, שמש ומגן חלק ב' סי' ט"ו-י"ז):

    "אני רואה במנהג זה [של לבישת פאה נכרית] דבר חשוב ביותר, ומעלה גדולה נמצאה בו, לפי מש"כ הפוסקים החולקים על מהר"ם אלשקר על מה שהתיר גילוי שערות חוץ לצמתן… והנה באלו הנשים הלובשות מטפחת, אי אפשר לומר "ונקה", כי המטפחת בורחת מן הראש, וגם מי שלובשות כובע נשאר הרבה שיער חוץ לצמתן, ועיני ראו נשי הרבנים קרוב לשליש ראשן מגולה, וכסהו והתגלה".

    ועוד כתב, "טוב שנקח מנהג זה שיש בו כיסוי הראש לגמרי בלי להניח שום שערה יוצאת חוץ וכו', משתלבש מטפחת או כובע ותלך אחר מנהג שיש בו מחלוקת. ולדעת צד אחד יש בו משום פריעת ראש דאורייתא שנגלה שערה מגופה ממש".

    ועוד כתב, "מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן וכו' בהיתר, ולא להתנוול ע"י מטפחת ויגרמו לבעליהן לתת עיניהם באחרות ח"ו, וכמה חששו חז"ל והתירו הרבה איסורין שלא תתגנה האשה על בעלה".

    ה. מרן הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, חבר מועצת גדולי התורה, בשו"ת "אז נדברו" (חלק י"ב סי' מ"א):

    "גם האיסור דפריעת ראש באשה אינו מוכרח שזה רק בגלל צניעות, אלא ככל התורה שיש עוד טעמים שנעלמו מאיתנו, והראיה שהרי לפי הזוהר אסור גם בחדרי חדרים, ומשמע אפי' אין שם שום איש היא מוזהרת שלא יצאו השערות מחוץ להכיסוי. וזה לשון הזוהר פרשת נשא [מתורגם], "אמר ר' יהודה, שיער הראש של האשה שמתגלה, גורם לאחר להתגלות ולפגום אותה, בשל כך צריכה האשה שאפילו קורות ביתה לא יראו שערה אחת מראשה, כל שכן בחוץ". וכו'. ולזה ברור הוא שהשערות של הפאה לא הוי כשערות הטבעיים שלה, ויש לזה מעלה שאפשר לקיים בקל דברי הזוהר "דאפילו וכו' שערה אחת מראשה".

    ו. מרן הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית, בשו"ת דת והלכה (סי' א'):

    "בעוונותינו הרבים אלו הצעירות שמסירות הפאה נכרית לובשות מטפחת שאינה מכסה כל שערות הראש ממש, והבאנו שבזה האיסור לכ"ע חמור טפי אלף פעמים מאיסור פאה נכרית, וכן בלאו הכי לרוב הפוסקים שצריך מטפחת דוקא, כוונתם שצריך שני כיסויים מטפחת עם רדיד, שלא יתראה כלל משערות ראשן וכמבואר ברמב"ם ושו"ע, וזהו המנהג העתיק גם אצל הספרדים, וא"כ מצינו שבמטפחת לבד אין כאן תיקון רק פירצה ח"ו, והעיקר ביארנו שאין לחלק בענין זה בין אשכנזים לספרדים, שכולן נהגו פעם בלי פאה נכרית… ועל כן המחמיר יחמיר לעצמו אבל לא יקרא תגר על כל בית ישראל, ובפרט שחומרא בזה עלולה נמי לפעמים להביא ח"ו הרבה קלקולים, עד שמגיעים לאיסור תורה ממש, שהמחמיר צריך להיזהר ביותר לכסות כל השערות ממש במטפחת, שבלאו הכי יצא שכרו בהפסדו…

    וביותר רצוני להדגיש, דהאוסר היום לכל אחד פאה נכרית מדינא, אינו מחמיר רק מיקל בזה מאוד, שאשה היום במטפחת אינה מכסה כל שערותיה תמיד, וזה מקום לחוש לאסור מדינא אפי' מהתורה לרשות הרבים, ואם בפאה נכרית החשש לרוב הפוסקים רק מדת יהודית, במטפחת החשש מגילוי שיער, והיינו פגיעה בדת משה ממש, וא"כ המחמיר עלול להקל לגרום איסור תורה, שרק יחידים אצל הספרדים שיפרקו פאה נכרית, יזהרו במטפחת שתכסה תמיד כל השערות כדין, וגם אם בפאה נכרית הרי זה שינוי מדרכי אבותינו, במטפחת לחוד ובמיוחד לספרדים הרי זה שינוי טפי, שזה מפורש בשו"ע שצריך עוד לרשות הרבים רדיד ולא סגי במטפחת לבד, וכן נהגו באמת אצלם מדורי דורות, עד שסביבם נשתנה המנהג והתחילו במטפחת לבד. וא"כ אפי' במטפחת אין בזה חומרא, רק קולא נגד הפסק ומנהג מדורי דורות שצריך חוץ מהמטפחת רדיד דוקא".

    ז. הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', במכתב שהובא בקובץ בית הלל י"ט:

    "בס"ד, י"ז סיון תשס"ד. למעלת כבוד הרב… על דבר אשר כמה שאלו בזה שחתמתי על כרוז שמשתמע ממנו קריאה להרחקת חבישת פאה נכרית, אפרש דעתי בענין.

    הנה דבר פשוט שלא היתה כוונתי לחוות דעתי בעצם היתרון של הפאה הנכרית, אשר נידון זה כבר עלה על שולחן מלכים גדולי הדורות הקדמונים זי"ע, ומגדולי הדורות ז"ל היו שהנהיגו כן בביתם ונהרא נהרא ופשטיה, ובהרהור אחר פסקם יש בה פרצה.

    ובאמת דכיסוי הראש ע"י פאה גרמה טובה לכיסוי נאות של שערות הראש לבל יראו החוצה, גם לאלו שע"י כיסוי המטפחת לא היה דבר זה נשמר אצלם היטב, וכל מטרת החתימה היתה לבקשת קבוצה לחזק המנהגים שהנהיגו ע"פ אמותיהם והחיזוק היה בתרתי, האחד שלא יראו עצמן כיוצאים מן הכלל, ועוד והוא העיקר, שלא יבואו ע"י המטפחת לפרוץ ולהוציא משערן החוצה כאשר נכשלו בזה רבים.

    אבל התעמולה שעושין בדבר, יש בזה סכנה, לערער עיקרי הצניעות המחוייבת מן הדין, ואין דעת תורה נוחה מזה שיצא ח"ו איזה פרצה, ואלו המבינים ישפיעו על השניים בכדי שהצניעות יהיה שמור בכלל ישראל".

    ח. הגאון רבי משה ווינער שליט"א, חבר אגודת הרבנים דארה"ב וקנדה, בספרו "כבודה בת מלך":

    "יש להעדיף לבישת פאה נכרית על כיסוי השיער ע"י מטפחת או כובע, מכיון שבהן קשה לכסות כל השיער בתמידות".

    ט. הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א, ראש כולל "אוהל תורה" בלייקווד, בשו"ת אור יצחק (אה"ע סי' ג'), מעיד על דברי מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל:

    "וזכורני מיד לאחר נשואי שאלתי את הגאון הגדול הנ"ל [בעל אגרות משה] אם צריך ללבוש כובע על הפאה נכרית, ואמר לי שאין צריך. ועוד הוסיף לומר לי כי פאה נכרית יותר טוב ממטפחת, כי פאה נכרית מכסה את כל השערות, ועוד שבזה תמיד נשאר מכוסה כל זמן שהיא על ראשה, מה שאין כן במטפחת".

    י. והוסיף על כך הגר"י עבאדי שליט"א – "ופוק חזי שדבריו צודקים".

    יא. הגאון רבי יהודה טשזנר שליט"א, אב"ד ומו"צ באופקים, בספרו שערי תורת הבית:

    "חובה על כל אשה נשואה לכסות ראשה. והרבה נשים שואלות במה עדיף לכסות ראשן, עם מטפחת או עם פאה? והנה מעיקר הדין כל דבר המכסה הוא כשר, אלא שיש כאן ענין של הידור מצוה. כי לכסות עם מטפחת הוא יותר צנוע מלבישת פאה, אכן הפאה מכסה יותר טוב את השערות שלה, כי בזה אפשר בקלות לכסות גם את כל השערות שבצדדים, וגם היא צמודה היטב ואינה נופלת, אבל עם מטפחת קשה לכסות את כל השערות שבצדדים, וגם המטפחת הרבה פעמים מחליקה וע"י זה מתגלים שערותיה. על כן, אשה שיודעת איך לקשור את המטפחת באופן שמכסה היטב את כל שערותיה, ובלי להחליק פה ושם, יש עדיפות והידור בלבישת מטפחת, אבל אם אינה יכולה להיזהר בזה, עדיף ללבוש פאה. ויש לשים לב, כי כל ענין כיסוי הראש הוא משום צניעות, שלא יראה מהשערות הטבעיות שלה החוצה".

    יב. מרן הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א, אב"ד חניכי הישיבות, בספר "והיה מחניך קדוש":

    "וצריכה להיזהר מאוד שלא יצא משיער ראשה אף משהו, ונשים שמשאירות שערות גדולות יקשה הדבר מאוד שלא יצאו מעט שערות דרך המטפחת, ועדיף שתלך עם פאה נכרית אף בבית, וע"י זה לא יצאו שערות".

    יג. הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, רב ומו"צ בבורו פארק, מח"ס "נטעי גבריאל", בקובץ אור ישראל (ל"ו-ל"ז):

    "ולאחרונה שכשנודע החשש על הפאות שהם מע"ז הסירו הנשים את הפאות ולבשו מטפחות, וראינו בכמה מקומות ובפרט בערי ארה"ב שהיו יוצאות שערותיהן מבעד המטפחת, מה שלא אירע בפאה נכרית".

    ועוד כתב: "יש מעלה בחבישת הפאה, שהרי בכיסוי מטפחת מצוי שחלק השיער מגולה, וכבר נתבאר בפוסקים לאסור כלל, דלא כדברי מהר"ם אלשקר סי' ל"ה".

    ועוד כתב: "והנה בימים ההם היו נוהגים ללבוש צעיף ועליו המטפחת, שני כיסויים, או בכמה מקומות שנשים גילחו את שערות ראשן, ובימינו אין הדבר נהוג בכמה קהילות ישראל, לכן יש מעלה לחבוש פאה המכסה את כל השערות".

    יד. הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל, מגדולי חכמי תימן, כתב בתשובה כתב יד שהתפרסמה בחוברת 'המשביר':

    "פאה נכרית קדושה ומקודשת, והלוואי וכל בנות ישראל ינהגו בה. כי אין שום הלכה אצלנו שיש לקחת את האישה לדקורטור כדי שיבחר ויתאים לה את הלבוש המכער אותה דוקא, אלא מותרת להתנאות בפאה נכרית".

    וכן הביא בספר "ברכת משה" על הלכות ברכות (פרק א' סעיף מ"ב בהערה): "וכ"כ מורי הגאון זצ"ל בתשובה כתב יד וזה לשונו, גם כיום לדעתי יכולה הכלה לחבוש פאה נכרית יפה שביפות ונהדרה שבנהדרות, והכי איתא במשנה, והוי כיסוי ראש מעליא".

    טו. הגאון רבי שלמה אליעזר שיק שליט"א, מגדולי רבני חסידות ברסלב, בספר "שיחות מוהרא"ש" חלק ט':

    "אלו הנשים שהולכות בשערותיהן, לא די שיש להן מטפחת, כי רואים בחוש אשר דרכה של המטפחת לזוז ממקומה, ובכך נראות שערות ראשה בחוץ. ועל כן טוב מאוד לחבוש פאה נכרית, שעל ידי זה לכל הפחות תהיינה מכוסות השערות. ואף שיש מהנשים הספרדיות הנוהגות שלא ללבוש פאה נכרית משום פריצותא, עם זאת מי שרוצה להסתכל בעין אמת ולהבין את האמת, ההכרח לו להודות, אשר אי אפשר בשום פנים ואופן לכסות את השערות במטפחת בלבד, כי היא נוטה הצידה, ואז נראות השערות בחוץ, ויש על זה קללה מהזוהר הקדוש, עד כדי כך שאומר הזוהר, שכל העניות והדחקות שאדם סובל, היא רק מחמת שהאשה הולכת בגילוי שערותיה בביתה, ומכל שכן בחוץ, ועל כן בזה שהאשה חובשת פאה נכרית הרי זה כמי שמתלבשת באיזה כובע, כי סוף כל סוף אין זה השיער שלה, כי אם כמו כובע על השיער, אשר זה טוב יותר, ובזה היא מכסה את כל שערותיה שאין רואים אותן בחוץ".

    ובספר שיחות מוהרא"ש חלק י"ג: "בקרב הספרדים נוהגות רוב הנשים לילך רק בצעיף משי על השיער (מטפחת), והסכנה בזה, שהצעיף מחליק מהשיער, ואז נתגלות השערות. ואז טוב יותר לילך בפאה".

    ובספר אשר בנחל (חלק ל"א, תשובה ה'-כ"ד): "כפי שהיום הולכות הנשים עם שערותיהן בלי תגלחת, ואזי חצי ראש בחוץ בגילוי שיער, בודאי עדיף ללכת עם פאה שיכסה את השערות לגמרי, וזה ברור מאד מאד".

    טז. האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל:

    החילוק בין פאה למטפחת – "בעצם הענין דלבישת פאה נכרית, ולא להסתפק בכובע ומטפחת, מבואר ההכרח בזה בכמה מקומות. והרי רואים במוחש אשר לבישת כובע ואפי' מטפחת, משאירה חלק השיער בלתי מכוסה, על כל פנים במשך זמן קצר, זאת אומרת שעוברים על האיסור הגדול, וכהפסק דין בשו"ע או"ח סי' ע"ה" (אגרות קודש חלק י"ט, איגרת ז'תכ"ה).

    הוראה לכל נשי חב"ד, ללא יוצא מן הכלל – "מבלי להיכנס לסיבות שמנעו עד עתה את ההנהגה של דברים מסויימים בבתי אנ"ש, בלבושים ובחינוך הבנים, רצוני להדגיש לכן שוב, שמהיום ואילך על כולן, ללא יוצא מן הכלל, להתאחד עם נשות אנ"ש הלובשות פאה" (אגרות קודש חלק י', איגרת ב'תתק"ע. מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב'. הובא גם בליקוטי שיחות חלק כ"ג עמ' שמ"ט. איגרת זו נשלחה לכמה ארגוני נשים).

    הוראה לכל אשה הלובשת פאה, לשכנע את חברותיה לעשות כמותה – "במענה למכתבה מד' תצוה בנוגע לפאה, בו כותבת שאינה מבינה בדיוק מה הכוונה בזה, ענין הפאה הוא, שהשערות תהיינה מכוסות לגמרי, ובמילא אם מכסים רק חלק, אין זה כפי שהכוונה בזה היא. גם היתה צריכה להשתדל שגם אחרות יעשו כן, ולבאר להן שזוהי הדרך וסגולה לבריאות, פרנסה ונחת אמיתי מהילדים, והשי"ת יעזור לבשר בשורות בזה" (אגרות קודש חלק ח', איגרת ב'תס"ג. מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב').

    גם אם מישהי תבטיח לכסות היטב עם מטפחת, יש להורות לה ללבוש פאה – "ובפרט שכאמור זהו נוגע לרבים, שאפילו אם פלונית אומרת שבהנוגע אליה אין נפקא מינה באיזה אופן תכסה ראשה, כיון שבכל אופן יהיה הכיסוי כדבעי, מובן שאינה יכולה להבטיח בהנוגע לאחרות" (אגרות קודש חלק ט"ו, איגרת ה'תקי"ג).

    הוראה לאשה להדר וללכת עם פאה, אף אם אמה הלכה עם מטפחת – "יש מקום לומר שמי שהוא יטעון על דבר הנהגת האמהות שלאו דוקא בפאה. אבל כבר מילתי אמורה, שהרי זה מברכות עקבתא דמשיחא, אשר בת קמה באמה להוסיף עליה בשמירת התורה והמצוה" (שם).

    וכך כתב הגאון רבי מרדכי שמואל אשכנזי שליט"א, רב ואב"ד דכפר חב"ד, במכתב מיוחד שפירסם:

    "ב"ה, ערב ראש השנה תשס"ח. אל אנ"ש שיחיו תושבי הכפר. בקשר לכיסוי הראש של נשים נשואות, אשר לאחרונה נהייתה בזה פירצה נוראה – הנני להודיע: א. מובן ופשוט אשר בחבישת מטפחת או כובע, כשאפי' רק מקצת מהשערות מגולות – הרי זה היפך השולחן ערוך! ב. ע"פ הוראות כ"ק אדמו"ר, על האשה לחבוש אך ורק פאה נכרית! הדברים מחייבים את כל אחת ואחת ללא יוצאת מן הכלל. אי לכך: אין לתושבת הכפר לצאת מביתה ללא חבישת פאה, והנני רואה בהוראה זו חלק מתקנון הכפר! ונזכה לכתיבה וחתימה טובה, כהבטחותיו הקדושות של הרבי שע"י חבישת הפאה זוכים לבני חיי ומזוני ולפרנסה".

    וכן הביא בספר "מאיר עוז" (סי' ע"ה סעיף ב' אות ב') בשם כל גדולי ישראל, וזה לשונו: "ושמעתי שהורו גדולי ישראל, אחר שנתגלה שיש שערות הבאות מע"ז, ורצו אברכים יר"ש לשנות המנהג ולהתחיל ללכת עם כיסוי ראש מבד – לא הסכימו לזה, וטענו שכיון שלמעשה בכיסוי ראש רגיל בדרך כלל מתגלה מקצת מהשערות, משא"כ בפאה, לכן אין לשנות את המנהג".

  4. יעקב רוזן Says:

    ברצוני להגיב על דבריו של יוסי, המגיב הראשון, שדיבר על "התחושה הטבעית והבריאה של בני אדם", כאשר הם חסים שפאה היא חוסר צניעות.

    ראשית – יש בדבריו חוצפה כלפי גדולי הדורות, החל מהגאון בעל שלטי הגיבורים שחי בזמנו של ה"בית יוסף", והוא מגדולי האחרונים, ורבבות יהודים לומדים את דבריו הנמצאים על דף הגמ', בחיבוריו עין משפט נר מצוה, מסורת הש"ס וכו', והגאון רמ"א, והגאון סמ"ע בחיבורו "פרישה", והגאון מגן אברהם, ופרי מגדים, והגר"א, וגדולי האחרונים בימינו – בעל המשנה ברורה, בעל כף החיים, מרן הגר"ש משאש, מרן הגר"מ פיינשטיין, מרן הגרב"צ אבא שאול, מרן הגר"ב זילבר, ועוד ועוד אחרונים רבים, שלדידם פאה היא לא פריצות, ואין להם "תחושה טבעית ובריאה של בני אדם" כלשונו של אותו מגיב.

    ושנית – באמת יש להבין מהיכן נובעת תחושה זו. ומדוע כשאותם המתנגדים לפאות, וסבורים שיש בזה פריצות, רואים אשה רווקה עם שיער ארוך ופרוע, אין בזה פריצות, ומאידך פאה היא פריצות לשיטתם. והתשובה לכך מובאת בשו"ת "רבי עזריאל" (חלק א' סי' ח') להגר"ע הילדסהיימר זצ"ל, ושם שאל השואל על ההיתר לבתולות ללכת בשערן, וזה לשונו: "איני יודע טעם נכון, דלדעתי בבתולות שהולכים לגמרי בפירוע ראש יש הרהור יותר ויותר מנשים שהולכים רק קצת בגילוי שיער, ובש"ס קאמר סתם "שיער באשה ערוה" ואשה משמע גם פנויה".
    וענה לו הגר"ע הילדסהיימר: "הרהור תלוי באיסור, ומים גנובים ימתקו, ומשום דמותר לבתולות לילך, ע"כ ליכא איסור בזה". ע"כ לשון התשובה. וכוונתו שהאיסור גורם את ההרהור, ומפני זה אין הרהור בבתולה, כי התירו לה לגלות שערותיה. וממילא הוא הדין גם לפאה נכרית, שאחר שהתירוה עשרות הפוסקים, אין בה הרהור יותר, כי האיסור גורם את ההרהור, וכשיודעים שהדבר מותר, אין מהרהרים. אולם התעמולה האדירה שיש בנושא זה כבר עשרות שנים, ע"י עלונים, חוברות, דיסקים לצפיה ולשמיעה, מודעות רחוב וכו', הזועקים שיש בזה פריצות איומה ונוראה, גרמו לאנשים לחשוב שיש בזה איסור – וממילא יש בזה הרהור.

    וכן כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, בשו"ת "אז נדברו" (חלק י"ד סי' מ"ח):

    "ואין לבדות מלבנו לדמות האיסור הסתכלות שבאה"ע סי' כ"א למלבושי נשים, הלאו דלא תתורו נאמר בעיקר על הסתכלות באשת איש (דאין זנות אלא באשת איש), והרבה מיני הסתכלות אסרו משום הרהור הנלמד בעיקר מ"ונשמרתם", וגם בענינים אלו אין לערבב הפרשיות, ואין לדון משם מה שמותר ומה שאסור להתלבש, והרי מפורש אמרו שאסור להסתכל על בגדי צבעונין, ואפי' הכי לא אסרו לאשה ללכת בבגדי צבעונין בשוק (ורק באדום אסרו, דהצבע ניכר מאוד גם מרחוק), והוא הדין באם הבגד כמראה הבשר, וכמובן שיש עוד לחלק מבגדי צבעונין אבל אין לדמות זה לבשר מגולה ממש.

    ודמות ראיה שהאיסור גורם ההרהור, והרי בתולות פנויות יש שסוברים בשיטת השו"ע באה"ע סי' כ"א שנוהגות שלא ללכת בפריעת ראש, ואפי' הכי פסק באו"ח סי' ע"ה שאין איסור לקרות ק"ש כנגדה, ובנכריות מסתפק המ"ב דמותר, משמע אפי' אם דרכן לכסות, ויתכן שזה יותר מדמות ראיה שהאיסור גורם ההרהור וכאמור.

    וברור שאשה שאין שערותיה יפות ומתביישת לצאת בלא מטפחת, דמכל מקום כנגד שערה הטבעי אסור לומר דבר שבקדושה, ובכלל איסור פריעה הוי, וכשמכסה ראשה במטפחת או בפאה (במקומות שנהגו להתיר), אף שמתייפה בזה מכל מקום מותר".

    וכדברים האלה ראיתי בספר "כפתור ופרח" להגאון רבי גרשון גולדשלגר שליט"א, ושם כתב בזה הלשון:

    "התועמלנים המפיצים כאילו יש בפאות משום פריצות ח"ו, גורמים שאנשים מתחילים לחשוב שזה באמת כך, והדבר מפריע להם וגורם הרהורים ח"ו. אך אם ידעו האמת, שאין בפאות כלום ואינם אלא כמטפחת, זה לא יפריע כלל. וזה אחד מהמכשולים שגורמים מפיצי הכרוזים, ומסיבה זו גם אי אפשר לשכנע אותם שהפוסקים התירו את הפאה, כי מטבע הדברים הם השתכנעו שזה כך אחר שקראו את דברי הגנאי החמורים שהתפרסמו בנושא, ואיך יסכימו לדבר שהוא נגד ההגיון וההרגשה שלהם? אך למי שלא נשבה בתעמולתם, אין הבדל לדידו בין פאה צנועה למטפחת בענין זה".

    "כשטענתי בפני אחד העסקנים בנושא מדוע אתם מתמקדים דוקא בפאה, שהיא מותרת לרוב הפוסקים, ולא בבגדים צרים וקצרים שהוא באמת איסור ותועבה, וביותר יקשה שהרי מאבק זה הורס את כל המאבקים האחרים למען הצניעות, שהרי הנשים משוות בין הנושאים במודעות, ומסיקות שהמודעות מגזימות, או שממילא כל הנשים לא בסדר, ולא מייחסים לזה חשיבות. וענה לי הנ"ל, שלדעת כמה נשים שחשבו בענין, הכל תלוי בכיסוי הראש, ואם הוא יהיה צנוע יותר, הנשים יקפידו יותר בכל לבושן ותיפתר בעיית הצניעות…"

    "אמנם מה נעשה שכנגד "כמה נשים" שיש להם "דעת תורה" (ויתכן בהחלט שהקנאה והרצון שכולן יהיו כמותן גרם להם לחשוב כך), שמענו דעת תורה מגדולי תורה מפורסמים, ולדעתם נשים שיחליפו את הפאה למטפחת בלחץ התעמולה, ישלימו את החסר בהתקשטות יתר בצורה לא צנועה ובבגדי שחץ. וזאת מבלי לדבר על כך שהתרבו לאחרונה המגלות שערן מבעד למטפחת שאינה מכסה היטב, וכמדומה שזה אצל רוב רובן רח"ל. וכפי ששמענו מכמה וכמה. וצניעות לא משיגים כשאוסרים את המותר, אלא ע"י חינוך והסברה שהתבלטות מגונה היא ומחטיאה את הרבים. וידועים גם בעיות חמורות בשלום בית ע"י שנוצרו כתוצאה ממעבר מפאה למטפחת".

    "כלל הדברים, העמדת המנהג על ההלכה, מהווה תועלת רוחנית לנשים רבות, ומהתעמולה בנושא נגרמים נזקים רבים והרס הצניעות. וכנ"ל. וסביר להניח שחלק מהתעמולה נעשית כתוצאה מנגיעות אישיות. מי שרוצה להדר וללבוש שני כיסויים ובעלה מסכים לכך תבוא עליה הברכה, אבל מכאן רחוקה הדרך לתעמולה בסגנון של שקרים כאילו אין על מי לסמוך. ואם יש מקום לתעמולה בנושא הוא רק בסגנון של בואו ונהדר יותר בצניעות". עכ"ל שם.

    ומצינו לרבנים נוספים שזעקו על תעמולת השקר, והתוצאות החמורות הנגרמות מכך.

    הגאון רבי שמואל דוד הכהן מונק זצ"ל, רב דק"ק חרדים בחיפה וראש בית המדרש להוראה שם, במכתב שפורסם בקובץ "אהלי שם" (קובץ ט'), כתב:

    "ב"ה, חיפה ח' מרחשון תשל"ז לפ"ק. יהא שלמא רבה מן שמיא וחיים להרה"ג… אחר דרישת שלומו הטוב כמשפט. הנה כבר כתבתי בענין זה להראב"ד הגר"י וייס שליט"א, וגם לר' אלעזר בריזל שליט"א, אבל אחשוב שיהיה לתועלת שיתערבו בזה גם אנשים אחרים, שיש הכרח לסלק ממשמרת הצניעות את האנשים הנותנים חיתתם בארץ חיים, ורוצים לכוף רצונם על בעלי הוראה.

    אמנם מחלה ירושלמית היא לומר דעות לרבנים, אבל עד הנה לא היה בדרך כלל דברי גנאי, ויש צורך להשתיק זאת ההנהגה בעודנה באיבה. אם לא יסלקו את האנשים האלה, יהא דין משמרת הצניעות כדין המזרחי וגרוע מזה, כי גם המזרחי רגיל לכוף דעותיו על רבנים.

    מה שראיתי מתוך מכתבו של מעלת כבודו שכבר העיזו פניהם כלפי הפמ"ג (אולי עוד יעיזו כלפי מג"א ורמ"א) לא אבין בכלל, והרי המשנ"ב הוא שהסכים לפסק הפמ"ג, וא"כ לא בלבד על הפמ"ג אנו סומכין אלא אף על המשנ"ב.

    ומה שטענו ששלטי הגיבורים מיירי בחצר דוקא, כבר שמעתי, ואיני מבין הרי זו ממש טענת החולק מהר"י קצנלנבוגן זצ"ל, ולא עלה על דעתו להפוך בזכותו של שלטי הגיבורים דמיירי בחצר דוקא. ומה שהעתיקו במודעה שלהם דברי המשנ"ב במקוטע, דהיינו הצד להחמיר ולא הצד להקל, זהו זיוף… זהו מה שבדקתי אחריהם והחלק יעיד על הכלל… ואכפול דברי שיש הכרח לסלק את האנשים הללו ממשמרת הצניעות".

    והגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, מגדולי דורנו (הובאו דבריו בקובץ בית הלל – י"ט), כתב שיש עדיפות לפאה על מטפחת כיון שאינה מגלה שערות, ובגילוי דעת שהתפרסם בשמו הוצאו דבריו מהקשרם לגמרי – כלומר רמאות ממש, ובתעמולה נגד לובשות הפאות יש סכנה:

    "בס"ד, י"ז סיון תשס"ד. למעלת כבוד הרב… על דבר אשר כמה שאלו בזה שחתמתי על כרוז שמשתמע ממנו קריאה להרחקת חבישת פאה נכרית, אפרש דעתי בענין.

    הנה דבר פשוט שלא היתה כוונתי לחוות דעתי בעצם היתרון של הפאה הנכרית, אשר נידון זה כבר עלה על שולחן מלכים גדולי הדורות הקדמונים זי"ע, ומגדולי הדורות ז"ל היו שהנהיגו כן בביתם ונהרא נהרא ופשטיה, ובהרהור אחר פסקם יש בה פרצה.

    ובאמת דכיסוי הראש ע"י פאה גרמה טובה לכיסוי נאות של שערות הראש לבל יראו החוצה, גם לאלו שע"י כיסוי המטפחת לא היה דבר זה נשמר אצלם היטב, וכל מטרת החתימה היתה לבקשת קבוצה לחזק המנהגים שהנהיגו ע"פ אמותיהם והחיזוק היה בתרתי, האחד שלא יראו עצמן כיוצאים מן הכלל, ועוד והוא העיקר, שלא יבואו ע"י המטפחת לפרוץ ולהוציא משערן החוצה כאשר נכשלו בזה רבים.

    אבל התעמולה שעושין בדבר, יש בזה סכנה, לערער עיקרי הצניעות המחוייבת מן הדין, ואין דעת תורה נוחה מזה שיצא ח"ו איזה פרצה, ואלו המבינים ישפיעו על השניים בכדי שהצניעות יהיה שמור בכלל ישראל".

    והגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית בארץ הקודש, פרסם כרוז בחודש מרחשון תשל"ז (והעתיק דבריו הגר"ז שכטר שליט"א, בקובץ אור ישראל כ"א):

    "לאור הכרוזים על "איסור" לאשה לצאת בפאה נכרית, והשמועה שיש נשים ובמיוחד מהספרדים שהורידו הפאה נכרית ולובשות מטפחת, יש בזה מכשול רב מאוד, דמצוי שאינה מכסה כל שערות ראשה, וכן ברשות הרבים לא מספיק מטפחת לבד, וצריכה מעיקר הדין גם רדיד, דהיינו שני כיסויים כמפורש בשו"ע, שלא להיכשל במקצת שערות מגולות, והיות שלא מסכימות לכסות כל השערות, על כן מקצת שערותיהן מגולות, ויש בזה איסור תורה וגילוי ערוה.

    הריני מודיע דעתי שכל המהרהר אחר מנהג שנהגו בו רבבות אלפי כשרי ישראל, ובראשם גאונים וצדיקים, ידו על התחתונה, שיש לפאה נכרית יסוד בהלכה במנהגי ישראל וגדולי הפוסקים, ואין לחלק בין אשכנזים לספרדים, שהפוסקים שהתירו סמכו על הגאון הספרדי שלטי גיבורים".

    וכשמדברים על "פריצות" בפאות בזמננו, יש לזכור שלמעשה היה צריך להתיר לגמרי לגלות את הראש בזמנינו, ורק משום גזירת הכתוב, נותר האיסור על כנו.

    וכמו שכתב מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת "שמש ומגן" (אה"ע ח"ב סימן ט"ז):

    "ואם באנו לשפוט לפי ההגיון והסברה, כבר כתבתי בספרי תבואות שמש חלק אה"ע (סי' קל"ח), שאין שום הרהור כלל בגילוי הראש בזמנינו גם בנשואות, דאיזה שכל והגיון יאמר דשעה אחת או רגע אחד קודם שתקבל טבעת אחת של קידושין לא היה בה הרהור, ותיכף שקיבלה הטבעת ועדיין גלויה לפנינו יחזור להיות בה הרהור, ואיזה שינוי נעשה בגופה שיביא לידי הרהור חדש? וקרוב להיות הדבר בהיפך, שקודם נישואין יש מקום להרהור כיון שהיא מותרת וחזיא לנישואין לכל גבר. לא כן אחר הנישואין דלא חזיא והיא מיוחדת לבעלה, ההרהור פחות הרבה כיון שיודע שאי אפשר להשיגה, וכמש"כ הראב"ע גבי לא תחמוד. וזה היה בימי קדם שהנשואות היו מכסות ראשן, ואם תראה אותה אח"כ מגולה, יש שינוי בגוף וראיה חדשה ויש בזה הרהור, אבל בזמן שלא נשתנה בה שום דבר, גם שיהיה באיסור, אבל לגבי ההרהור לא התחדש שום דבר.

    והאיסור שלה לא מפני הרואים, אלא מפני החציפות שעושה בגילוי ראש, שדרך הנשים לכסות במטפחת או בפאה נכרית והיא נשארה מגולה, ועוברת על דת משה, ולכן די לנו לקבל את מה שאסרה תורה בפירוש בגילוי שערה ממש, ואף שהיום פג הטעם דחציפות כיון שהכל עושין כך, עכ"ז גזירה דאורייתא נקבל. אבל אין לנו להוסיף עליה שום דבר קטן או גדול, כיון דבעיקרא דמילתא אין כאן חציפות ואין הרהור".

    וכמו שכתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשו"ת "דת והלכה" (סימן א'):

    "ומהאחרונים שדנו שגילוי שערות מביא לידי הרהור וכבגדי צבעונין שלה, וזהו שורש חיוב כיסוי הראש באשה, וא"כ אפי' יש עלה פאה נכרית כיון שאינו מכיר מיד שזוהי פאה הלוא בא לידי הרהור, ומהאי טעמא גופא פירשו דלא מהני פאה נכרית, שמחויבת לכסות אפי' הפאה נכרית שלה, מטעם זה אין לאסור בזמנינו כלל. שאם שורש איסור גילוי שערות מפני שמהרהר בה, בזמנינו שכל הנשים פרועות ראש רחמנא ליצלן אינו מהרהר כלל, והוה לן להתיר לגמרי איסור פריעת ראש בזה הזמן".

    וכמו שכתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה של חיפה:

    "מידי הוא טעמא בבתולות משום שאין הרהור ברגיל לראות, הוא הדין בנשואות הרגילות האידנא, אין הרהור ברגיל, וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן ומהרהר. והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר".

    (אמנם מטעם זה התיר לגמרי לגלות הראש, והוא דעה יחידאה. והרב הכותב שליט"א הביא את דבריו במאמרו, והיה צריך לציין במפורש שמדובר בהגר"י משאש ולא בהגר"ש משאש, רבה של ירושלים).

    ומעין זה כתב גם הגר"ע יוסף שליט"א, בשו"ת יביע אומר (חלק ו' סימן י"ג):

    "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור… וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' ע"ו) דהני מילי בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. וכן בקולה לרגיל בו. וכ"ה בהגמ"י (ספ"ג מה' ק"ש). ובמרדכי (פ"ג דברכות סי' פ'). וכן פסק הרא"ש והטוש"ע לגבי שיער בתולות… יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה… והכי נמי לענין זה, ודוקא בזמנם שלא היו רואים אשה בחוץ שכל כבודה בת מלך פנימה, ובראיית אשה מיד באים לידי הרהור במחשבה שבלב, משא"כ עתה שהנשים עוסקות במשא ומתן, ומורגלות בינינו, ואין האדם מתפעל בראייתן ובשיחתן לבוא לידי הרהור… נשים שהורגלו לצאת לרה"ר בגילוי הראש, וכל אדם העובר ברה"ר יראה כהנה וכהנה, ואין הרהור מצוי כ"כ בזה מרוב הרגלן בינינו, אין בזה משום שיער באשה ערוה אע"פ שעושות כן שלא ברצון חכמים, דלגבי דידן הו"ל כבתולות שרגילות בכך".

  5. שלמה בן דוד Says:

    כמעט בכל מילה שכתב הרב שליט"א, זכה לכוון לדברי גדולי הדורות שקדמו לו. ואציין רק שתי נקודות, כמסת הפנאי:

    א. מה שכתב "שיער תלוש דינו כבגד, וממילא נחשב כיסוי לשיער המחובר" – מובא כבר ב"שלטי הגיבורים", שחי לפני כחמש מאות שנה, והובא פירוש לדבריו ע"י הגאון הגדול רבי גבריאל ציננער שליט"א, אב"ד 'נטעי גבריאל' בברוקלין ארה"ב ומח"ס סידרת הספרים "נטעי גבריאל". וכך כתב בקובץ אור ישראל ל"ו:

    "שיער האשה עצמה אינו ערוה. עוד יסוד חדש למדין מדברי הש"ג, שכתב שיער באשה ערוה היינו דוקא כשנראה הבשר עמהן אבל השערות לעצמן אינן ערוה כלל, והביא ראיה מרש"י בברכות ולכאורה כוונתו סתומה. אולם איתא שם בפרק מי שמתו (דף כד.) "שיער יוצא בבגדו מהו", ופרש"י שנקב יש בבגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השיער דרך הנקב מהו, מי הוי ערוה לקרות ק"ש נגדו או לא. ולכאורה למה מבעיא ליה דוקא ביוצא דרך הנקב, ולא בשיוכל לראות שם דרך הנקב כשבגדו מגולה, אלא על כרחך דזה פשיטא ליה דבנראה השיער עם הבשר דהוי ערוה, רק בשיער לבדו מבעיא ליה, ומסיק דליכא שום ערוה בשיער לבד כדאיתא התם, וכ"כ החזו"א באורח חיים (סי' ט"ז סק"י) בקיצור הדברים ע"ש. ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז אה"ע סי' ט"ז) הוסיף לבאר טעם בדבר, דקים להו לרבנן שאין היצה"ר שולט אלא בדבר הדבוק בגוף האשה עצמה, היינו בדבר הדבוק בגוף הערוה עצמה, דאין שליטה ליצה"ר אלא בדבר שיש לו נפש חיונית לא בדבר שאין לו נפש חיונית. ולכן בנתלש מגוף האשה דניטל ממנו נפש החיונית, הרי פקע ממנו אותה ערוה שהיתה עליו בזמן שהיה דבוק בגוף האשה, דהרי הוא כפגר מת שאין להיצה"ר שליטה בו, הרי לא יבוא לידי הרהור".

    ב. מה שכתב "לעניות דעתי פשוט מאוד שלהלכה אסור לדון לפי טעם המצווה, אלא רק לפי גדריה ההלכתיים", כן הובא בספר "מאורי אור" (חלק "קן טהור" למסכת נדרים דף ל' דף קצ"ד ע"א), להגאון רבי אהרן וירמש זצ"ל, רב ואב"ד בעיר מיץ, מתלמידיו הגדולים של בעל "שאגת אריה", לפני שלוש מאות שנה:

    "וגם החוש מכחיש, דשיער אינו הרהור כגילוי שוק וקול זמר. והלא לא אסרו לקרות כנגד פנים יפות. אלא על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה, ואינו תימהון דוקא במחובר. וכמו בשיער אשה מונח לפניו, אינו כלום. וכמה דברים שלא נגלו טעמם… אלא טעמם ונימוקם עמם. והאליה רבה באורח חיים סי' ע"ה בשם מהר"ם אלשקר מתיר לגלות חוץ לצמתם, וזאת לא מסתברא. דבפ"ו דשבת "כליא פרוחי", ובדף ס' פרש"י "מחט לצניעות, דשיער באשה ערוה", ואדרבה ראוי לאסור. אבל פאה נכרית מסתברא להיתר, כדין רבינו הרמ"א. ונהניתי שמצאתי המג"א שם כתב להתיר, שדברי הגאון באר שבע הם דברים דחויים. וגם מתני' דשבת פאה נכרית מוכח דשרי, דאין לפרש שמכוסה מתחת הסבכה, דהא מוכח בדף ס"ד ע"ב שמגולה כפירוש רש"י שמחכו עלה".

    ומלבד זה, הרי כשאנחנו בכל זאת מחפשים טעם למצוות כיסוי הראש, הרי טעם זה אינו "צניעות", ועיקר הטעם מובא בגמ' בעירובין (דף ק:), "עשר קללות נתקללה חוה, ואחת מהם עטופה כאבל", ופירש רש"י "בושה לצאת בראשה פרוע". ומפתיע גם לראות מה שכתב הגאון רבי יוסף חיים, ה"בן איש חי", בעירובין שם, בספרו "בן יהוידע":

    "כי אתא רב דימי אמר עטופה כאבל [פירוש, אחת הקללות שנתקללה חוה וכל הנשים, שעטופה כאבל ובושה לפרוע שיער ראשה]. ונראה לי בס"ד, כי הני אינם קללות גמורות, דכיסוי הראש יש כמה נשים דניחא להו ביה, כדי לעשות תכשיטין וקישוטין נאים בכיסוי הראש שלהם". מעניין שהבן איש חי לא הבין שעיקר הטעם הוא צניעות ולא קישוטים ותכשיטים נאים…

    כמו כן, הטעם המובא ברש"י על הגמרא בכתובות (דף עב:), הוא שפריעת שיער היא ניוול לאשה, ולכן נצטוותה לכסות שערה. ועל זה כתב הגאון הגדול רבי יצחק עבאדי שליט"א, בשו"ת "אור יצחק" (אה"ע סי' ג'):

    "ובענין פאה נכרית לאשת איש אי שרי או לא, הנה לפי מה שכתבנו שכל הטעם של כיסוי הראש הוא שלא תיראה מנוולת, וא"כ בפאה נכרית הרי היא מקיימת מצוות הכיסוי שאינה נראית מנוולת, ואדרבה פאה נכרית הרי היא כקליעה, ובקליעה כבר הבאנו ראיה מהגמ' לעיל דזה נוי לאשה והיפך מניוול. ואף שמשמעות כמה ספרים נראה שטעם כיסוי הראש הוא כדי שלא להראות יופיה, הנה הוא טעות גמור, ומזה יצא להם שאם היא לובשת פאה נכרית יפה זה עוד יותר גרוע, וההיפך הוא האמת.

    והנה כתוב מפורש בגמ' (שבת צה.) ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם, ע"כ. הרי דהשערות כשהם קלועות הוי נוי, והרי היא מקיימת שני דברים, גם כיסוי הראש וגם שתיראה נאה, וכמו אלה שמכסות ראשיהן במטפחת או בכובע, וכידוע שגם באלה יש מכל המינים, יפים יותר ויפים פחות, ובוודאי שלא יעלה על הדעת לומר לאשה ללבוש מה שפחות יפה, וכל אשה עם הטעם שלה, והרי כל בנות ישראל בנות מלכים הן וראויות הן לאיצטלה היפה ביותר".

    ועוד, שהטעם העיקרי המובא ברש"י, הוא שאיסור גילוי שיער הוא "גזירת הכתוב". והרחיב בזה הרה"ג רבי אליעזר זאב מרילוס שליט"א, מכולל "חזון איש" בבני ברק, בתשובה שכתב בקובץ אור ישראל כ"א:

    "ועיין חת"ס יורה דעה סי' רנ"ד, שנקטינן דדרשינן טעמא דקרא לחומרא, וא"כ היה מקום לאסור פאה נכרית כמו שהתורה החליטה ששיער באשה ערוה, כלומר כמו ששיער מביא לידי הרהור, כמו כן כל דבר שמביא לאותו מדת הרהור אסור, מטעם דדרשינן טעמא דקרא לחומרא, וזו באמת טענת בעל חסד לאברהם (מה"ת אה"ע סי' פ"ז) וכן היה אפשר לפרש טענת הב"ש. וכוונת לשון הב"ש "מראית העין" נפרש שרצונו לומר דבר שאינו ראוי ואינו יפה (עיין תוס' ישנים בכורות ז'). אמנם החסד לאברהם כתב טענה זו אדעתא דנפשיה, ולא אמר שזו כוונת הב"ש וכנראה הוא הבין מראית עין כפשוטו.

    וכיוון דאתינן להכי, שיתכן שפאה נכרית אסורה ועומדת מהאי טעמא שהשיער הטבעי נאסר ע"י התורה, עלינו לברר האם בכלל יש איזה טעם הידוע לנו שבגינו אסרה תורה השיער הטבעי, שנוכל לומר שמטעם זה גם הפאה נכרית אסורה.

    והנה כבר הבאנו לעיל שיטת הרמב"ם שאיסור גילוי שיער חל הן על אשת איש והן על פנויה, והיעב"ץ בספרו מור וקציעה (על שו"ע או"ח סי' ע"ה) פסק כן להלכה בין לענין יציאה לרה"ר ובין לענין איסור ק"ש. ולפי שיטה זו אכן יתכן לומר שהתורה גילתה לנו ששיער אשה הוי ערוה ומביא לידי הרהור, וא"כ נדרוש טעמא דקרא לחומרא ונאסור גם פאה נכרית שהחוש מעיד שמביא לידי הרהור כמו שיער אשה (אין בכוונתנו לומר שגם המור וקציעה אוסר מטעם זה, שהרי בספרו שו"ת יעב"ץ ח"א סי' ט' כתב שאיסור פאה נכרית הוא משום שדינה כקלתה שבגמ', ולא באנו אלא לברר טענת בעל חסד לאברהם שמראית העין הוא גורם האיסור).

    אבל אי אפשר לומר כן בדעת הרמב"ם אליביה דהכסף משנה, שסובר בדעת הרמב"ם בהלכות ק"ש פרק ג' הלכה י"ז שמותר לקרות ק"ש כנגד שיער מגולה ואסור לקרות ק"ש כנגד טפח מגולה, וא"כ ברור שלדעתו אין איסור חפצא של ערוה בשיער וגם אינו מביא לידי הרהור, ומוכרח דשיער נחשב פחות מביא לידי הרהור מאשר טפח מגולה, וע"כ איסור גילוי שיער לא הוה משום פריצות, אלא גזירת הכתוב בלא טעמא.

    ואפשר להביא קצת ראיה לכך שאין שיער באשה ערוה בעצם מן התורה, מהגמ' ברכות (דף כד.) דאיתא התם, אמר רב ששת שיער באשה ערוה, שנאמר שערך כעדר העזים. ולכאורה למה אינו מביא פסוק מן התורה, ופרע את ראש האשה. אבל להאמור שהאיסור לגלות שיער מן התורה הוא גזירת הכתוב בלי טעם, אפשר לומר שבא להשמיענו ששערות נחשבות עכ"פ כמו מהארכובה למטה במקומות שאינם מגולין דאסור להסתכל בה, דהוה דבר הבולט ושונה מהרגיל.

    ונראה שכן גם דעת הרא"ש (שנפסקה להלכה) שאיסור גילוי שיער באשה הוא גזירת הכתוב בלא טעמא, וזה לשון הרא"ש (ברכות ג', ל"ז) "אמר רב ששת, שיער באשה ערוה, (פירוש) לנשים שדרכן לכסות שערן, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות ק"ש כנגדן", מבואר דסבירא ליה שהיתר או איסור ק"ש תלוי במה שהאשה מותרת ללכת ברה"ר, וכן מבואר שדעת הרא"ש שפנויות מותרות ללכת בגילוי ראש (וכבר כתבנו לעיל שזה לכאורה נגד סתימת לשון התנא דבי ר"י שכתב שלא יצאו "בנות ישראל" בגילוי ראש, וצריך לדחוק בדבריו שלישנא דתנא דבי ר"י לאו דוקא, וכיון שהלימוד מהפס' ופרע בסוטה מיירי באשת איש, א"כ אין האיסור אלא באשת איש).

    ואם טעמא דקרא משום פריצות מאי שנא אשת איש ומאי שנא פנויה, הרי אין לחלק בהרהור בין אשת איש לפנויה, ששניהם אסורים מן התורה כמבואר בבית יוסף (אעה"ז סי' כ"א). וגם אם נדחוק ונאמר שהתורה רק אסרה במקום שהביאה אסורה מהתורה, היה לנו לאסור בזה הזמן גם פנויות, שהפנויות נדות הם (ואפי' להפרישה דס"ל לענין קול באשה שקול זמר פנויה מותר, כתב הפמ"ג בהלכות ק"ש סי' ע"ה שקול פנויה נדה אסור). וגם יקשה על הרא"ש גופיה, דאם טעמא משום פריצות, נימא לאידך גיסא שגם פנויות נצטוו בפריצות זו לחומרא, ואיך החליט לקולא שרק אשת איש בכלל הציווי, שהרי דרשינן טעמא דקרא לחומרא ולא לקולא.

    וגם אין לומר שהתורה גילתה לנו שיש מצוה להבדיל בין אשת איש לפנויה (ושיער אינו ערוה בעצם), שא"כ לא יובן לישנא דתנא דבי ר' ישמעאל "בנות ישראל" שבפשטות כולל גם פנויות, והרי עיקר הציווי הוא להבדיל בין אשת איש לבנות ישראל.

    ועוד לרווחא דמילתא, הרי ברור שלא אמרינן "דרשינן טעמא דקרא לחומרא" אלא רק היכן שהטעם מפורש בתורה (כדוגמת מצוות כתיבת ס"ת שמפורש בה למען שימה בפיהם) או לא תחסום שור (עיין תוס' הרא"ש בבא מציעא צ"א) שברור שטעם האיסור הוא לטובת השור, אבל ספק טעם שנדרש לחומרא לא שמענו, דא"כ נאסור בשר בחלב מלאכותי, שמא הקפידה התורה על הטעם המעודן של בשר בחלב.

    אלא צריך לומר בשיטת הרא"ש שהפס' ופרע את ראש האשה גזירת הכתוב הוא בלא טעם, ולא משום פריצות, ומאחר שהפס' מיירי באשת איש אין לך בו אלא חידושו דהיינו רק שיער של אשת איש, וממילא הוא הדין שרק שערה המחובר דוקא ולא התלוש.

    והא דאסור לקרות ק"ש כנגד שיער האשה, הוא תוצאה מחיוב הכיסוי שגזרה תורה, דמאחר שהתורה אסרה גילוי ראש, נעשה שיער אשת איש דבר שדרכה לכסות, וכל שדרכה לכסות ואינה מכוסה נחשב לדבר שיכול להביא לידי הרהור, שכל דבר השונה ממה שרגילים בו מביא לידי הרהור, ולא משום שעצם השיער מביא לידי הרהור, ולשיטת הרא"ש דבר הבולט ושונה ממצבו שצריך להימצא בו נחשב מדרבנן גם לערוה, ואסמכינהו אקרא דשיר השירים, וכמו מארכובה ולמטה במקום שהדרך לכסות, גילויין נחשב לבולט ושונה וגורם לאיסור הסתכלות, ולרא"ש גם לאיסור ערוה לגבי ק"ש.

    וזה לשון הפמ"ג במשבצות זהב (סי' ע"ה ס"ק א'), "נמצא כל הרגל עד הארכובה במקום שהולכין יחף ומגולה אפשר שאין חשש, ובמקום שדרכן לכסות (אסור) בטפח". אלא שבארכובה למטה איסור הבולט והשונה תלוי במנהג המקום, ובשיער תלוי בין אשת איש לפנויה.

    ונראה דגם דעת החזון איש כן. דהנה לכאורה יש להקשות, מאחר שהאיסור תלוי במציאות אם הדבר בולט ושונה בסביבתה ובמצבה וכו', א"כ באינו מכירה או במקום שרבו פרוצות יהיה מותר לראות ולקרות ק"ש כנגד שיער אשה כמו במקום שנהגו לגלות מהארכובה ולמטה. ובאמת כן דעת ערוך השולחן (בסי' ע"ה סעיף ז'), שבמקום שרבו הפרוצות מותר לקרות ק"ש כנגדן, דליכא הרהור, אע"פ שהנשים עוברות על איסור תורה של "ופרע את ראש האשה". (ופשוט שהערוך השולחן לא בא להתיר לקרות ק"ש כנגד שוק או זרועות מגולות שנחשב לערוה בעצם, אפי' במקום שרוב פרוצות אינן מכסות אותן, ששוק וכדו' מביא לידי הרהור גם ברגיל, והוה ערוה בעצם ולא תלוי במקום ובזמן).

    וזה לשון מרן החזו"א בהלכות ק"ש (ט"ז סוף סי' ח'), "ובשיער דמותר בפנויה ואסור בנשואה לכאורה לא היה ראוי לאסור אלא באשה שהוא מכירה ורואה אותה תמיד בשיער מכוסה, וכי מגלה השתא חשיב ערוה, אבל רואה אשה שאינו מכירה לא עדיפה מפנויה. אלא הכי קבעו חכמים דשיער אשה נשואה כיון דחייבת לכסותה עשוה כערוה לכ"ע". הרי מפורש בדברי קדשו שאין פריצות בעצם בשיער, וביסוד הגזירה הוא מסכים לבעל ערוך השולחן שרק במכירה שייך הרהור (משום שבולט ושונה כנ"ל), אלא שלא חילקו חז"ל בין מכירה לאינו מכירה או בין כשירה לפרוצה, וחיוב הכיסוי הוא המחשיבה כערוה ולאיסור לקרות ק"ש כנגדה, וממילא אם מצד ההלכה יוצאת ידי חובת כיסוי השיער ע"י שמכסה בפאה נכרית, אין לאסור משום הרהור, דלא גרע מפנויה".

  6. שלמה בן דוד Says:

    בהמשך לתגובתי הקודמת, אציין עוד שתי נקודות שהרב שליט"א כיוון בהם לגדולי הדורות:

    א. מה שכתב "אחרי שבחלק מהקהילות נהגו גדולי הדור בפאה נכרית ואף נשותיהם שלהם עצמם, גם בדור הקודם וגם בדור שלנו שהפאות כבר היו דומות מאוד לשיער אמיתי, אין לנו הקטנים כלל לדון בשאלה", כבר קדמו הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', שכתב במכתבו (הובא בקובץ בית הלל י"ט):

    "בס"ד, י"ז סיון תשס"ד. למעלת כבוד הרב… על דבר אשר כמה שאלו בזה שחתמתי על כרוז שמשתמע ממנו קריאה להרחקת חבישת פאה נכרית, אפרש דעתי בענין.

    הנה דבר פשוט שלא היתה כוונתי לחוות דעתי בעצם היתרון של הפאה הנכרית, אשר נידון זה כבר עלה על שולחן מלכים גדולי הדורות הקדמונים זי"ע, ומגדולי הדורות ז"ל היו שהנהיגו כן בביתם ונהרא נהרא ופשטיה, ובהרהור אחר פסקם יש בה פרצה.

    ובאמת דכיסוי הראש ע"י פאה גרמה טובה לכיסוי נאות של שערות הראש לבל יראו החוצה, גם לאלו שע"י כיסוי המטפחת לא היה דבר זה נשמר אצלם היטב, וכל מטרת החתימה היתה לבקשת קבוצה לחזק המנהגים שהנהיגו ע"פ אמותיהם והחיזוק היה בתרתי, האחד שלא יראו עצמן כיוצאים מן הכלל, ועוד והוא העיקר, שלא יבואו ע"י המטפחת לפרוץ ולהוציא משערן החוצה כאשר נכשלו בזה רבים.

    אבל התעמולה שעושין בדבר, יש בזה סכנה, לערער עיקרי הצניעות המחוייבת מן הדין, ואין דעת תורה נוחה מזה שיצא ח"ו איזה פרצה, ואלו המבינים ישפיעו על השניים בכדי שהצניעות יהיה שמור בכלל ישראל".

    וראה בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ח), שכתב בזה הלשון: "ידע מעלתו, מה שהנשים מקילין בפאה נכרית מגולה, אין זה דבר חדש אלא כבר היה לעולמים, כן נראה מפשט לשון הש"ג במסכת שבת ובמסכת נזיר, שכבר נהגו להקל משנים קדמוניות, טרם אשר שלטי הגבורים מצא להם ההיתר. ובא זה ולימד זכות על הנשים צדקניות שבאותו הדור, על פי ראיותיו. וכן נכון הדבר לעשות וללמד זכות על נשים כשרות, ובפרט בדורות הראשונים אשר מסרו נפשם על קדושת השם, ואילו היו בכלל עוברות על דת יהודית, גדולי הדור לא החרישו, ושרים לא היו עוצרים במילים ובשוטים, שלא תהיינה עוברות על דת".

    והגאון רבי יצחק אבולעפיא מדמשק כתב בשו"ת פני יצחק (חלק ו' סי' ו' – נדפס בשנת תרל"א): "מנהג דנדון דידן הוא קדמון מזה שנים רבות, יותר מארבע מאות שנה [היינו משנת רל"א – זמן לידתו המשוערת של הש"ג], והיו כמה רבנים מארי דאתרין ז"ל והיו רואים שכן נהגו ולא מיחו בידן כלל, וליכא למימר שגם המה בחכמתם טעו. וכסבורין היו דהוא מותר גמור, ולזה שתקו ולא מיחו, דחלילה לן לתלות בוקי סריקי בהו שטעו בדין ח"ו".

    ובנותן טעם להביא כאן מש"כ מהר"י חאגיז זצ"ל, מגדולי האחרונים, בספרו שו"ת הלכות קטנות (סי' ט'), וזה לשונו: "כלל גדול שהוא מוסד בידינו, אם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר, כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל, יסיר מכשול מדרכיהם, ולא יטו כל העולם אחר היחיד, אילו סברתו דחויה", עכ"ל. והביאו הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א (בקובץ אור ישראל ל"ז), והוסיף: "ודון מינה שרבבות נשים כשרות הולכות כן כמה שנים… ולמעשה רוב נשותיהם של גדולי ישראל במאה שנים האחרונות הלכו בפאה נכרית, וא"כ אין להרעיש על המקילים".

    ויש לדעת, כי גם רוב הפוסקים שאסרו זאת בעבר – עשו זאת מטעמים שאינם קיימים כיום, ולכן יש לומר שהיום היו חוזרים בהם ומתירים. וכמו שמובא בפוסקי ההלכה של ימינו:

    מרן הגאון רבי שלום משאש כתב בשו"ת "שמש ומגן" (חלק ב' אה"ע סי' ט"ו והלאה): "רוב הפוסקים המחמירים היינו משום דת יהודית ומראית העין וכו', וזה היה קודם התפשטות המנהג בכל העולם. וכמו שכתבו בדבריהם 'אם תימצא אחת בעיר בטלה במיעוטה'. לא כן היום שכולם פרצו גדר ונעשה מנהג פשוט, וגם המחמירים יחזרו בהם להתיר, ונמצא רוב הפוסקים לצד ההיתר".

    כיוצא בזה כתב הגר"מ גרוס שליט"א בספרו "אום אני חומה" (דף צ"ד), וזה לשונו: "רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום".

    וכן כתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, מח"ס "נטעי גבריאל": "שיטת הפוסקים המחמירים הוא או בשביל חשש מראית העין או משום שהם משיער המת שאסור בהנאה או משום הרהור או משום דת יהודית או משום חוקות הגויים, וא"כ בזמננו שנתפשט שבנות ישראל הכשרות הולכות בפאה נכרית, והקלות דעת וכל שכן נכריות אינן הולכות רק בגילוי שערות ממש, לא שייך כל החששות. ומה שהביא רשימות של כמה גדולים שאסרו, טעם של רובם לא שייך בזמננו". (קובץ אור ישראל ל"ז).

    והגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואח"כ רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, בספרו "אבני ישפה" (חלק ה' סי' קמ"ה), כתב: "בזמננו יש מודעות רחוב שבני אדם תולים ברחובות על האיסור של הפאה הנכרית, וכמה הדבר חמור. אבל כפי מה שהוכחנו שכיום הדבר ברור שאין כאן מראית העין, לא שייכים דברי הפוסקים שאסרו הפאה משום מראית העין, כי היום השתנתה המציאות. ולכן מי שתולה מודעה על חומר האיסור, הוא מטעה את הרבים, כי יש על מה לסמוך".

    וכן כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, בשו"ת "דת והלכה" (סי' א'): "ויש בזה צורך היום להתיר הדבר לספרדים ותימנים, שאם נעמוד לאסור להו פאה נכרית, יכשלו רובן ככולן של הצעירות במטפחת למחצה לשליש ולרביע רחמנא ליצלן, דהוה גם לדידהו איסור חמור טפי וכמש"כ, ולכן אנן שליחותייהו דקמאי עבדי לצורך השעה להתיר פאות, שיש בזה צורך ודת יהודית יותר מגילוי שערות במקצת. ואין ספק בחשש כהאי גוונא היום בעוונותינו הרבים, והגאונים שאסרו היו מצטרפים להורות כדברינו וזה פשוט".

    וגם הגאונים בעל שו"ת "שואל ומשיב" ובעל "מאמר מרדכי" בספרם "מגן גיבורים" (או"ח סי' ע"ה), כתבו להתיר פאה נכרית, על אף שהם נכדי מהר"י קצנלנבוגן שהיה ראש וראשון לאוסרים, וביארו שמהר"י אסר רק בזמנו ובמקומו, שהיה זה בגדר פירצה חדשה. וזה לשונם שם: "וגם זקנינו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו היתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא".

    והפוסקים הראשונים והעיקריים שכתבו בספריהם לאסור לבישת פאה, הלא הם "באר שבע" והגאון יעב"ץ וסיעתם, אסרו גם לבישת מטפחת והצריכו רדיד עליה, כמבואר בדברי מהר"י קצנלנבוגן שהביאו הב"ש, וזה לשונו שם: "אע"פ שמכוסה במטפחת דעביד ביחוד לכיסוי השיער, וגם הוא כיסוי מעליא שהוא מכסה לגמרי השערות, אפי' הכי לא סגי, משום דשני כיסויים גמורים בעינן, ודעבידי ביחוד לכיסוי השיער, כמטפחת או סבכה והדומה לה, ועל המטפחת רדיד". ולכן פירש את המשנה בשבת שמדובר בפאה נכרית מכוסה, כי לשיטתו צריך שני כיסויים, ואין נפק"מ בין מטפחת לפאה.

    וממילא אי אפשר לעשות "פלגינן דיבורא" בשיטתם, ולהביא היום ראיה מהם שהפאה אסורה ללא רדיד עליה, ומאידך להתיר לבישת מטפחת שאין עליה רדיד, דלא כדבריהם, ובפרט במטפחות המצויות כיום. ורוב אוסרי הפאה כתבו דברים חריפים בחומרת גילוי מקצת שערות.

    והיעב"ץ בספרו "מור וקציעה" (סי' ע"ה) אסר אף לבתולות ללכת בגילוי ראש, וכתב שצריכות ללבוש מטפחת. ובדומה לכך מצינו פוסקים נוספים שרגילים להביאם כאוסרים את הפאה, כמו ספר "משא מלך" שאסר מטפחת ממשי שחור שדומה לשערות האשה, ובעל "דברי חיים" מצאנז, שאסר גם הוא מטפחת כזו, ואסר גם את כל סוגי הכובעים (ובלשונו "מצנפת"), ועוד. וממילא אין להביאם כדי לאסור פאה ולהתיר מטפחת שאסרו במפורש.

    ב. מה שכתב "עוד טענה ראיתי, שזה גורם לחשוב שהיא פנויה. ולעניות דעתי איני רואה כאן טענה, שמה בכך, אם ירצו לשאת אותה הרי אינה מתקדשת אלא לדעתה, ואונס אסור גם בפנויה, ואם ישאלו תוכל לומר שאינה פנויה", כבר קדמו הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, חבר מועצת גדולי התורה, בשו"ת "אז נדברו" (חלק י"א סי' נ'):

    "ומה שיש אומרים שיש לעשות היכר בין אשת איש לבתולה שלא יבוא להיכשל באשת איש, כבר מחו ליה המוחים בהרבה ספרים (ומובא ביביע אומר שם) שאין גוזרים גזירות מעצמנו, וגם אצלנו גם הפנויות בכלל עריות, וגם בארצות המזרח היה המנהג שגם הבתולות מכסות ראשן".

    וכוונת הגר"ב זילבר היא למש"כ בשו"ת יביע אומר חלק ה' (סי' ה' אות ו'), וזה לשונו: "ובהיותי בזה ראיתי בספר מקרי דרדקי (בראשית אות ל"ה) שכתב… איסור תורה הוא שתצא אשה בפאה נכרית, כיוון שע"י כך אין היכר בין נשואה לפנויה, ותוכל לבוא לידי קריבה דגילוי עריות, מפני שנראית שהיא פנויה. ע"כ. ולענ"ד אין דבריו מחוורים כלל… ועוד שאפי' לדבריו אין בזה אלא גזירה מדרבנן, שמא יבואו לידי קריבה באשה נשואה בחשבם שהיא פנויה, וברור שאחר התלמוד אין לנו לגזור גזירות מדעתנו, וכנודע מדברי הרא"ש (שבת כד.) וכ"כ הרב המגיד (פ"ה מהלכות חוה"מ הלכה כ'), והר"ן בתשובת הריב"ש (סי' ש"צ), והבית יוסף (או"ח סי' תס"ב). וכ"כ הרבה מגדולי האחרונים… "

    "ומכל שכן בזמן הזה שכל הפנויות הן בחזקת נדות, שאינן טובלות אלא סמוך לחופתן, ומשום גדר וסייג נהגו כן, וכמש"כ בשו"ת הריב"ש (סי' תכ"ה). וע"ע באה"ע (סי' כ"ו). נמצא שגם בפנויות יש לאו דקריבה דגילוי עריות, ואיסור כרת בביאה. ומה לי איסור כרת או איסור סקילה. והן אמת שמצאתי להחוות יאיר (סי' קצ"ו) שכתב כיו"ב בדין ארוסה (בקידושין) שצריכה לכסות ראשה בצאתה לרה"ר מכמה טעמים, ואחד מהם, כי מנהג הבחורים לנהוג קלות ראש עם הפנויות, ויש לחוש פן יכשלו בה ח"ו, משא"כ עם הנשואות דגדרו גדר ואין מי שינהג בהו קלות ראש. ע"ש. אך בשו"ת נחלת דוד (סי' ל') כתב על דעת החוות יאיר דלא נהירא, שאין בידינו לגזור גזירות מה שלא גזרו חז"ל". ע"כ לשון הגר"ע יוסף שליט"א שם. ויש להוסיף על זה, שאם נאמר שכיסוי הראש נועד להראות שהאשה נשואה, לא מובן מדוע גרושה ואלמנה חייבות בכיסוי ראשן, והרי אדרבה יש להן להראות שהן פנויות.

    ובפרט שלשון הגמ' בכתובות (עב.) "אזהרה לבנות ישראל", משמע רווקות ונשואות, ולא מוזכר כלל שצריך להיות היכר בין נשואה לבתולה, וכן כתב הב"ח (אה"ע כ"א), וכן פשט לשונם של הרמב"ם והשו"ע "אחת פנויה ואחת אשת איש", וגם הטעמים שנאמרו בגמ' לאסור גילוי שיער, אם משום ניוול (בכתובות שם) שזהו עיקר הטעם, אם משום קללת חוה (עירובין ק:) ואם משום שיער באשה ערוה ששיבחו הכתוב (ברכות כד.), שייכים בין בנשואה ובין ברווקה. ורק מפני המנהג הרווח בימינו שבתולות יוצאות פרועות ראש, נדחקו האחרונים בביאור הגמ' ובביאור דברי הרמב"ם.

    ואין לחלק בין נשואה לבתולה ולומר שנשואה גורמת יותר הרהורי עבירה, מפני שהיא בבחינת "מים גנובים ימתקו". כי זה אינו, שהרי כל מה שלא שייך לאדם ולא נמצא בחזקתו הרי זה מים גנובים בשבילו (ראה נדרים צא: ובביאור תוס' שם, ומה שפירש בזה הגר"א דסלר זצ"ל בספר מכתב מאליהו ח"א, קונטרס החסד עמ' מ"ב), ואין נפק"מ בין נשואה לבתולה. ובגמ' סנהדרין (דף עה.) מוכח במפורש ששייך "מים גנובים ימתקו" גם בפנויה. ומרן הגר"ש משאש כתב שבתולה גורמת יותר הרהורי עבירה מנשואה, כי הרואה נשואה יודע שאי אפשר להשיגה מחמת שהיא נשואה ולא מהרהר בה, וכמש"כ הראב"ע לגבי לא תחמוד, אבל בתולה אולי תסכים להינשא לו. וכן כתב הגר"י שיינפלד שליט"א בשו"ת אוסרי לגפן (ח"ט דף קע"ה והלאה), וזה לשונו: "הניסיון מוכיח שהיום אדרבה, פנויות גורמות להם הרהורים יותר מאשר נשואות, מפני שנכנסים לדמיון אולי תסכים להינשא להם". עכ"ל.

    ואין לומר שבתולה צריכה להיות נאה ולגלות שערותיה כדי "דלקפצו עלה למינסבה", כי היום תיתכן מציאות שאדם רווק יראה בתולה ותמצא חן בעיניו, אך להתחתן איתה לא יוכל מפני כמה וכמה סיבות (כמו עדות שונות או הפרשי גיל וכדו'), ואדם שהוא נשוי לא יוכל להתחתן איתה כלל, כי לא נהגו היום לשאת שתי נשים, וגם היא בוודאי לא תסכים ע"פ רוב להינשא לו ולחכות שיתגרש מאשתו, ומדוע יתירו לבתולה ללכת בגילוי שיער בשביל מיעוט דמיעוט של גברים הראויים להינשא לה? וגם מבחינת "מים גנובים ימתקו" כנ"ל, הרי היא בשביל רוב הגברים כמים גנובים, כיון שבדרך הטבע אין היא יכולה להינשא להם. ולכן אין מקום לחלק בין נשואה לבתולה, וגם לא מצינו שום חילוק בדברי חז"ל בדיני הצניעות בין נשואה לבתולה. ומפני סברה זו נהגו מקצת נשים מחוגים מסוימים ללכת בכיסוי ראש חלקי בלבד, וכשמעירים להן שאין זה כיסוי כלל, הן אומרות שאין הכיסוי מיועד לכסות את הראש, אלא רק לעשות היכר בין נשואה לרווקה.

  7. דוד כהן Says:

    הערה לכת"ר. הרב כתב "ראיתי מובא בשם הרב משאש… ולכן רצה להתיר לנשים ללכת היום בגילוי ראש". רצוי שהרב יתקן את דבריו ויכתוב "הרב יוסף משאש, רבה של חיפה", כי סתם "הרב משאש" ידוע בציבור כהרב שלום משאש זצוק"ל, רבה של ירושלים, וגדול רבני מרוקו, והוא חלק בתוקף על בן דודו, הרב יוסף משאש, ואסר לחלוטין לאשה ללכת בגילוי ראש.

    ואלה דבריו בשו"ת תבואות שמש אבן העזר סימן קל"ח:

    "ותחילה אדבר על ענין איסור גילוי הראש לגמרי, דודאי לפי דעתי ישתקע הדבר ולא יאמר, ולא נמצא שום פוסק שיתיר באיסור דאורייתא, שכיון שהתורה קבעה לאסור, אי אפשר להתיר בשום אופן ובשום טעם שהוא, כי מחוקק התורה ידע מראש את כל דורות הבאים, ודבר ציוה לאלף דור, ולא תשתנה ולא תתחלף לעולם ועד, וזה אחד מעיקרי התורה. גם צריכים אנחנו ללכת אחרי כללי הפוסקים, וכיון ששום אחד מהראשונים ואחרונים לא עלה על דעתו לחדש דבר זה, אין לנו לחדש דבר מדעתנו".

  8. שלמה בן דוד Says:

    המשך "מראה מקומות" לדברי הרב שליט"א:

    מה שכתב הרב "בוודאי בפאה מותר לה לצאת, ואם זה גורם הרהור, על הגבר
    מוטל שלא להסתכל או לא לעבור במקום שהיא שם", מובא כבר בדברי מרן הגאון רבי שלום משאש, בשו"ת תבואות שמש חלק אה"ע סי' קל"ח:

    "עוד כתב הגאון [הרב עובדיה יוסף] לאסור משום שנעשית במומחיות רבה עד שלא ניכר כלל אם היא פאה נכרית, ויש בזה פריצות, וגם גורמת להרהורי עבירה הקשים מעבירה, ששיער באשה ערוה, ע"ש באורך וברוחב.

    והנה אמת נכון הדבר, אבל הלא עכ"פ לא אסרו חכמים לאשה שתתייפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר, ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם. ואם באנו לזה, הלא כמה נשים יפיפיות שאפי' יכסו ראשן במטפחת ובצעיף, הלא רק מחמת רוב יופיין יש גירוי יצה"ר, האם נאסור עליהם לצאת לשוק, או נאמר להם לכסות פניהם כגויים כדי שלא יביטו בהם אנשים? וגם ישנם היום הלובשים איזה כובעים או מטפחות על ראשן יוצאים מן הכלל ובוחרים בזה יותר משערותיהן, ויש בזה גירוי יותר מהשיער, האם נאסור להם? גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפים האשה מאד, האם נאסור להם? אלא ודאי כל מה שהוא מותר ע"פ הדין, בין אם תכסה בבגד, או בשיער, העיקר הוא שלא יהיה מגופה, הוי ליה מלבוש על ראשה, ואין לנו להיכנס אם הוא מייפה אותה או לא, דזהו ענין הגברים שחובתם שלא להביט, ואפי' תהיה מכוסה בכובע אין ראוי להביט". עכ"ל.

    ומאחר שפאה הרי היא קישוט חיצוני ואין היא שערה הטבעי של האשה שאסרה התורה, יש להביא ראיה להיתר הפאה מהא דאסור להסתכל בבגד צבעוני של אשה, דאיתא בגמ' (עבודה זרה כ:) "ונשמרת מכל דבר רע – שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה… א"ר יהודה אמר שמואל: אפילו שטוחין על גבי כותל". וכתב רש"י, "לא בבגדי צבע של אשה – שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה" (וראה עוד ביבמות (דף עו.) "אמר אביי: מעברינן קמיה בגדי צבעונין", ופרש"י: "בגדי צבעונים של אשה, והוא מהרהר באשה ונקרי"). ולמרות שזה גורם הרהורים ומייפה את האשה, וגם האשה לובשת זאת בכוונה שיסתכלו בה הגברים (כדכתב רש"י בפרשת ויחי עה"פ "בני אתונו": "וצבעונין הוא לשון סותה שהאשה לובשתן ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה"), לא אסרו לאשה ללבוש בגדי צבע, וכן הביא הבית יוסף (או"ח סי' תקכ"ט): "ובפרק ערבי פסחים (קט.) תנו רבנן, חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל… ר' יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, אנשים בראוי להם, ביין. ונשים בראוי להן, תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין". וחובת הגבר הוא שלא להסתכל בזה. ורק בגד אדום נאסר ללבישה, מפני שהוא בולט לעין.

    וכדבריו כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, חבר מועצת גדולי התורה, בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ז), וזה לשונו: "אשה מותרת לצאת בבגדי צבעונין, אף שמדינא אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה, אפי' בתלויות בכותל… וכן ביו"ט משמחה בבגדי צבעונין, ולא אמרו שצריכה להתלבש בחוץ בבגדים שחורים. וכל הפרק במה אשה יוצאת המדובר באיסור יציאה בשבת בתכשיטין, משמע דבחול שרי ולא חוששין להסתכלות, דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלים בכוונה על נשים". עכ"ל.

    ושם בסי' מ"ח כתב עוד: "ומה שמעכ"ק שליט"א כותב פשיטא שגורם הרהורים רעים שאסור מן התורה "ולא תתורו" וכו', הלוא גם בגדי צבעונין של אשה גורם הרהורים ואסור להסתכל גם כשתולין בחוץ, והלא אין לך דבר שגורם הרהורים יותר מיופי האשה שע"ז נאמר בעיקר ולא תתורו, וגם אסור משום "ונשמרת" כמבואר בע"ז (דף כ') באשת איש אפי' מכוערת, ואפי' הכי נשים יוצאות בגילוי פנים".

    ובחלק י' (סי' כ"ח) כתב עוד: "בימינו שנשים יוצאות מקושטות, ואין הבדל אם היא מקושטת בפאה נכרית צנועה או אם היא מקושטת גם בכובע ובמטפחת, כלומר שני קישוטין ביחד, השאלה של פאה נכרית שייכת להלכות אה"ע ולא לצניעות, כי הלוא אנו נמצאים על הארץ, ולכל הפחות ברגל אחת אנו עומדים על הארץ ומרגישים היטב מה מושך להסתכל, אם פאה נכרית צנועה או הכובע והמטפחת, ובפרט מטפחת אדומה או רב גוונים, וכובע מקושט, ומי יכול היום להתפאר שמקיים מאמר חז"ל, לא ניתנו תכשיטין לאשה להתקשט אלא בפני בעלה".

    וכן כתב הגאון רבי יהודה שיינפלד שליט"א, בשו"ת "אוסרי לגפן" (חלק ט' עמ' קע"ה ואילך): "אי אפשר לאסור להתנאות ברה"ר, דכך טבע האשה מבריאת העולם (עכ"פ מאז שאכלה מעץ הדעת), ובזמן חז"ל יצאו בתכשיטין לרה"ר בימות החול, ורק בשבת אסרו שמא תשלוף להראות לחברתה, ומבואר שהתכשיטין היו להתנאות לפני חברותיה ולא רק בפני בעלה, ומפורש בחז"ל שמשמחים אותה ברגל בבגדי צבעונין, ועיין כתובות (סה.) רש"י ד"ה לך ולחברך ולחברורך, "שלא אתבזה על הבריות", הרי שכך דרך האשה מאז ומתמיד, צא ובדוק אצל הנשים הצנועות ביותר, שלובשות בגדים נאים יותר מבעליהן שלובשים חליפה שחורה פשוטה". עכ"ל.

    והיתר יציאה לרה"ר בתכשיטין, מפורש במסכת שבת, וראה בתוס' שם (דף סד: ד"ה רבי ענני), וזה לשונו: "ואנו שאין לנו רשות הרבים גמור… הרי היא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים". וברא"ש שם: "הלכך מותר להתקשט בחצר וכן נמי ברשות הרבים שאין רחב ט"ו אמה". ובשו"ע או"ח (סי' ש"ג סעיף י"ח): "והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין". וברמ"א שם: "עכשיו שכיחי תכשיטין, ויוצאים בהם אף בחול". והביאוהו כל האחרונים.

    ואם בשאר מלבושים ותכשיטים כך, קל וחומר בפאה נכרית, שהיא פחותה מתכשיט, שהרי כיום רוב נשות העולם יוצאות בשערותיהן בכל מיני תסרוקות, וכל הרווקות הולכות בגילוי ראש, וגם בין הנשים הנשואות פשט המנהג לילך בפאה נכרית, וממילא אין אדם בא לידי הרהור מראיית שיער, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר (חלק ו' סי' י"ג): "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור… יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר גם בבתולות פנויות, וא"כ יש לומר שלא שכיח הרהור כ"כ בזה". עכ"ל (וראה עוד מה שהבאנו לעיל מדבריו). והגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה של חיפה, כתב בספרו אוצר המכתבים (חלק ג' סי' אלף תתפ"ד): "וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן ומהרהר. והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר". עכ"ל.

    ועל זה הדרך כתב בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) לגבי גילוי שיער האשה היוצא חוץ לצמתה, שאין לאסרו משום שגורם להרהור, וזה לשונו: "דבר שדרכו להיות מגולה דלבו גס ביה מותר, ואפי' לק"ש, כדפרישית, וכן כתבו המפרשים ז"ל, וכן כתב ראבי"ה ז"ל, כל אלו שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי השער לא חיישינן דליכא הרהור, וכן הסכים בעל המרדכי והרא"ש ז"ל והכל כפי המנהגות והמקומות…

    ואלא מעתה לפי דרכם שיער גבות עיניה נמי היה להם לאסור, דשיער קרייה רחמנא נמי, דכתיב יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגו', וכל שכן פניה ידיה ורגליה דהוה להו נמי למיסרן, ומאי שנא אותו שיער, ואי משום דדרכן להיות מגולין, האי נמי דרכו להיות מגולה. ואי לא איירו אלא באשת איש ובמסתכל ומתכוין ליהנות, אטו באשת איש וברשיעי עסקינן? ובבירור אמרו זכרונם לברכה, דאפילו באצבע קטנה אסור להסתכל, ואפילו בבגדי צבעונין שלה נמי אסור, וכל שכן בשערה, דת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה וכו', ואמר רב יהודה אמר שמואל ואפי' שטוחין ומונחין על גבי הכותל. אלא שדברים אלו בטלין הם, דלית בהו מששא כלל.

    וכמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא דקאמר לה להאי מילתא, דכיון שנהגו לגלותו מימי עולם ומשנים קדמוניות ברוב תפוצות הגולה שתחת יד ישמעאל ואין בידו למחות, איך עלה בלבו לאוסרו? ואף אם היה אסור, דאפילו באיסורא דאורייתא אמרינן הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, כדאסיקנא בביצה פרק המביא… והשתא אם בדאוריתא ובדרבנן אמרינן הנח להם, כל שכן בדבר המותר שנהגו בו היתר, שכל המוכיחן בזה לא בדעת ידבר, ונמצא מכשילן ח"ו, ועתיד ליתן את הדין… ובכמה וכמה דברים הקילו רבותינו ז"ל כדי שלא תתגנה האשה על בעלה. ואין צורך באורך".

  9. אלחנן Says:

    מדוע הרב לא תיקן את המאמר, לפי ההערה הנ"ל, ולא כתב במאמר "הרב יוסף משאש" כנדרש?

  10. נראה לכאורה Says:

    סליחה, תיקנתי כדבריך.

  11. דוב Says:

    לע"ד פשוט דטעמא דקרא אינו משום חוסר צניעות ע"י ש"שער באשה ערוה", וכמה ראיות יש לזה, ומהם:

    א) יגעתי ולא מצאתי אף אחד מן הראשונים בכתובות שם שיתייחס להלכה זו הא דשער באשה ערוה.

    ב) להלכה מסיק הגמ' בכתובות דיוצאת ידי חובת "ופרע את ראש האשה" ע"י קלתה. והרי בקלתה איכא גילוי שער.

    ג) בכל הגמ' למה אינו מוזכר ענין של "שער", למה רק מופיע מילת "ראש"?

    ד) אם לא כדברי, בברכות הו"ל לדרוש מכאן ששער באשה ערוה.

    ה) אם "שער באשה ערוה" היא דרשה גמורה למה לא מוכרחים לדרוש ג"כ מ"עניך יונים" שעניים באשה ערוה?

    ועוד כהנה.

    מיהו מה נעשה הרי עכ"פ למעשה ג"כ איכא דין ד"שער באשה ערוה". אען ואומר שזה היה המקור של ה"דת יהודית" – המנהג שהיה להן לכסות כל הראש. וכן מצאתי בפירוש בשטמ"ק בשם הרי"ץ (נדרים נדרים דף ל: בד"ה ונשים). ועל דין זה של "שער באשה ערוה" כבר כתב הערוך השלחן דלית לן בה לענין אמירת דברים שבקדושה, וכן הסכימו הרבה מגדולי הפוסקים, ולפיכך לע"ד נראה דלית לן בה נמי לעינן זה, כי כל המנהג היה לענין של צניעות, ועכשיו כבר דנו הפוסקים ופסקו דכיום אין חוסר צניעות בגילוי שער. לכן לדידן לא נשאר כי אם הענין של "דת משה" שאינו משום צניעות.

    שו"ר שכבר העיר "שלמה בן דוד" מזה בעוד ראיות בטוב טעם ודעת, ולע"ד הדברים ברורים. עוד ראיתי שהביא דברי מוה"ר יצחק עבאדי שליט"א ולולא שהביאם הייתי מעתיקם בעצמי.

    אגב, על מה שכתב כתר"ה –

    "פרטי הלכות אלה ועוד כיוצא בהם אינם מוסברים כלל על ידי הטעם שהביא הרמב"ם…"

    עיין במורה ח"ג פכ"ד, ששם כותב הרמב"ם שבאמת אין טעמים מיוחדים אלא לכללי המצוות לא לפרטיהן, כי טעם הפרטים רק "לצרף את הבריות" (מלשון מצרף נחשת).

  12. נראה לכאורה Says:

    מסגנון הדברים אני שומע שיש כאן איזשהי "מלחמה" שהיא מעבר לבירור סוגיא הלכתית גרידא.
    במחלוקת למשל סביב פתיחת פקק בקבוקי שתיה בשבת, שהיא עניין הנוגע הלכה למעשה לכל אחד במלאכת שבת, שהוא עניין לא פחות חמור, לא ראיתי שעד כדי כך עמלים להביא את כל הדעות שנאמרו בזה אי פעם ובהתלהטות כזו של ויכוח.
    מכיוון שאישרתי את התגובה הראשונה שהביאה דעות בנושא זה, כי לא ידעתי כמה הנושא הזה טעון, אני מרגיש שכעת הגון לאשר גם את כל שאר התגובות. יש בתגובות הרבה מאוד מראי מקומות, שזה טוב, רק שמשום כך לא היה לי הפנאי לעיין בכל הדברים ואין לי דעה לגופו של עניין לגבי דברי המגיבים הנכבדים.
    קשה לי לשמוע מי שאומר שאין בכלל דעה להתיר פאה נכרית ואומר דברי גנאי על מי שמתיר כאילו עצם מה שהוא רוצה להתיר מכריח שאינו יהודי נאמן ותלמיד חכם, כיוון שרבותי מגדולי ישראל שלמדתי מהם כולם התירו בשופי לנשותיהם ובנותיהם ולא ראו בזה שום בעיה, וידוע לי שכך היה גם בדור הקודם אצל גדולי ליטא, ולא שמעתי מרבותי שחילקו בעניין זה בין סוגים של פיאות.
    זה דבר ידוע לכל שהיה פשוט ומקובל אצל כל גדולי ליטא בדור הקודם להתיר פאה ונשותיהם ובנותיהם לבשו פאה. וזו דעה שאי אפשר לבטל ולומר שאין דעה כזו, כיוון שרבים מהם הוכרו כגדולים מאוד בכל הקהילות. רק יש שמחלקים שאז הפאות היו מכוערות ולא משיער טבעי ולא מאוד דומות לשיער, ולכן גם הם היו מודים שהפאות של היום אסורות. לעניות דעתי קשה לחלק כך, כי הפאות בדור הקודם בסופו של דבר היו חיקוי לשיער. אם באמת יש דין שחיקוי לשיער אסור, מכל טעם שלא יהיה (ואני לא כל כך רואה טעם כזה) אז אין מקום עד כדי כך לדקדק בגווני גוונים עד כמה באמת הדמיון לשיער מושלם או שאינו כל כך מושלם. אם זה בא מתוך כוונה לחקות שיער ויש לזה דמיון לשיער היה צריך לאסור גם בדור הקודם. ואם אין דין כזה אז גם אם זה מאוד דומה לשיער כמו בימינו אין מקור הלכתי לאסור.
    אין שום מקור בסוגיות לומר שהחיוב לכסות את השיער טעמו כדי שיהיה מובחן מי נשואה ומי פנויה, ומכח זה לומר שבפאות של הדור הקודם היה ניכר שזו פיאה וידעו שהיא נשואה והיום אי אפשר להבחין ולא יודעים שהיא נשואה.
    כמובן כמו כל לבוש מדובר בגבולות הטעם הטוב ולא במשהו חריג. אם מישהי תלבש שמלה שמכסה הכל כמו שצריך אבל בצבעים מאוד נוצצים וזוהרים באופן חריג כמובן שאין זה מדרכי הצניעות, ואני לא מתכוון לפאות שדומות לעניין כזה.
    רבותי, וגם כל גדולי ליטא בדור הקודם, כמובן הם לא בהכרח רבותיהם של כל הכלל ישראל, וכמובן אם יש דעות אחרות ויש גדולים אחרים שפוסקים אחרת אני מכבד את זה מאוד ומקבל שיש גם את הדעות שלהם, והבוחר יבחר לפי דעתו או דעת רבותיו. אבל קשה לי לשמוע מי שאומר שמה שראיתי בעיני אצל רבותי הוא לא דעה שיש לה מקום כלל ועיקר ושמותר לגנותה בדברי זלזול וגנאי.

    כשלעצמי אם אני בא מצד הוראת מי שגדול ממני, די לי ברבותי שלמדתי אצלם, ואין לי עניין ברשימות אינסופיות של פוסקים שכמובן כולם גדולים וכולם חביבים ומכובדים, אבל מה זה אומר לי. מה אכפת לי שאלפי ענקי תורה חשובים מכל מיני דורות ומכל מיני קהילות זה אמר בכה וזה אמר בכה, אני לא יכול להיות תלמיד של אלפים רבים של רבותינו האחרונים מכל מיני דורות וכל מיני קהילות. אני תלמיד של רבותי שאצלם למדתי ואותם שימשתי ומהם שאבתי את מימי, ודי לי לעשות כמוהם בלי להתחשב באלפי דעות אחרונים מכל הקהילות והדורות לכאן ולכאן.
    אי אפשר להכריע הלכה לפי רשימות ארוכות כאלה. זה לא עניין של כמות בלבד, שאם אמצא שלושת אלפים אחרונים להתיר וחמשת אלפים אחרונים לאסור אז צריך להכריע לאסור כי כך הרוב. ההלכה לא נפסקת באופן כזה. הרי אין סוף לרבנים הגדולים שהיו בכל הדורות ובכל הקהילות, תמיד אפשר למצוא עוד ספר של איזה רב עיר כלשהי שחי לפני מאתיים שנה בתוניס או תורקיה או פולין, ואפשר שהיה גדול מאוד בתורה ובמדרגות הקדושה וחלילה לנו לזלזל בגדולתו וחשיבותו, ונצרף גם אותו למניין, ואין לזה סוף.
    לא לכל אחרון יש אותו משקל לעניין הכרעת הלכה, יש בזה מסורת וקבלה שיש אחרונים שמשקלם אחר, למעלה או להיפך, משל אחרונים אחרים בני דורם. וגם יש לפעמים שאחרון גדול שמשקלו רב להלכה אומר דעה דחוקה ומוקשה ומחודשת המתמיהה את הדעת, ויש אחרון פחות גדול שאומר דעה מבוררת ופשוטה בסברא ישרה שמאירה היטב את הסוגיא, ואז נשקול יותר את דעת האחרון הפחות גדול, והדבר דורש שימוש תלמידי חכמים וחכמת התורה לדעת איך לשקול את הדעות, וחלילה לחשוב שזה רק ספירה של כמות ותלוי רק באורך הרשימה.
    הדבר גם מצריך ללמוד בעיון רב כל דעה שאנו מצרפים למניין. בלי לימוד מאוד עמוק בעיון נמרץ ובדקדוק היטב בכל מילה, ובחשבון כל חילוק וכל צדדי הסברות, אי אפשר לדעת מה באמת דעתו של אותו מחבר שאנו מונים אותה לצד האוסרים או צד המתירים. דברי תורה והלכה לא נקנים בקריאה שטחית ומהירה. מעשים שבכל יום שיש דיונים ארוכים בספרים כגון האגרות משה או המנחת יצחק לגבי מה דעתו של אחרון מסויים מלפני מאה שנה, וכל אחד מהם מדקדק בלשונו לכאן ולכאן. ואם כן פשוט שלפני שמצרפים אחרון מסויים למניין הפוסקים צריך ללבן היטב את דקדוק לשונו. קשה לי להאמין שמי שערך רשימות של עשרות דעות לכאן או לכאן, באמת עמל בכל העיון הראוי בדקדוק כל מילה היטב בלמדנות עמוקה ובחשבון מדוקדק של המהלך מכל צדדיו לטחנו דק היטב, בכל תשובה ותשובה שאותה צירף לרשימה, חובה עלי להניח שמי שלא למד ככה תשובה הלכתית לא באמת יודע מה כתוב בה. כבודה של תורה וכבודם של אותם חכמים שכתבו את התשובות מחייב אותי להניח הנחה זו. הם הרי לא סתם חשבו משהו וכתבו אותו. הם לנו היטב בעומקה של הלכה לפני שכתבו את תשובתם, וחישבו את כל מהלכי הסוגיא ואת כל צדדי הסברות, ולרוב כתבו בקיצור נמרץ כי סמכו שהמעיין הוא תלמיד חכם שוודאי ידקדק היטב בכל תיבה ותיבה, הרי רק לכאלה הם ייעדו את דבריהם. הם לא כתבו שיעור עממי לקהל הרחב אלא תשובה הלכתית שמיועדת לרבנים ופוסקים. וממילא דבריהם בוודאי עמוקים מיני עמוק ומחייבים לעמוד על כל תיבה ותיבה לדקדק מה בדיוק כוונתם בה.
    אני לא בא לזלזל בגדולתם בתורה של המגיבים כאן ששלחו את רשימות הדעות. אבל לםי מה שאני מכיר בדורנו, חוץ אולי משניים או שלושה יחידי סגולה גאונים שהם במעמד רשכבה"ג, אין בין תלמידי החכמים הגדולים ביותר בדורנו מי שעתותיו וכוחו מאפשרים לו ללמוד כל כך הרבה תשובות באותו נושא, בעיון הנמרץ שבאמת ראוי להן.

    כל זה לגבי לעשות כהוראת מי שגדול ממני, שכמו שביארתי לעניות דעתי כל אותן רשימות לא מעלות ולא מורידות לגבי זה.
    אם אני בא ללמוד בעצמי את הסוגיא בעיון למדני ולהסיק מהלימוד מה דעתי בה, ולא רק לעשות כפי הוראת מי שגדול ממני, אז כל שכן שאין לי שום יכולת ללמוד בעיון נמרץ בעומקה של הלכה מאות ואלפי תשובות של רבנים בעניין הזה וללמוד את הסוגיא לפי מהלכו של כל רב ורב ולדון במהלך שלו בסוגיא בלמדנות ועומק העיון ולראות אם דבריו מתקבלים לפי עניות דעתי או לא. זה ייקח הרבה יותר מזמן חייו של אדם. ומצידי אין בזה קיום של אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ.
    לכן מצידי אין לי תועלת ועניין ברשימות ארוכות כאלה של מראי מקומות.

  13. מ. Says:

    כבוד הרב כתב: "פשוט שדין כיסוי ראש מדאורייתא וגם מדת יהודית נאמר רק על שיער מחובר. שאם היה נאמר גם על תלוש היה נאסר לגלות שיער תלוש גם כשאינו על ראש האשה. אלא בוודאי שיער תלוש דינו כבגד. וממילא נחשב כיסוי לשיער המחובר".

    האם דין כיסוי ראש תלוי רק באשה עצמה או גם במקום הימצאה? אומרת הגמרא (כתובות עב ע"ב): אילימא בשוק דת יהודית היא אלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה. התוספות פירשו: בחצר אפילו בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש, משמע שדין כיסוי ראש תלוי במקום, וחמור יותר ברשות הרבים מברשות היחיד. וכך גם הירושלמי: היוצאה בקפלטין שלה אין בה משום ראשה פרוע, הדא תימר לחצר אבל למבוי יש בה משום ראשה פרוע.

    מאחר שנשים היוצאות בפאה נכרית ניראות כמו נשים היוצאות בראש פרוע (ואין פאה נכרית כמו כובע המשמש לקישוט שעליו שיער שניכר היותו תלוש), ומאחר שדין כיסוי ראש תלוי במקום, הרי שלענ"ד שימוש בפאה נכרית הנראית כשיער טבעי ברשות הרבים אסור משום מראית עין. הרב משה פינשטיין (שו"ת אגרות משה אבן העזר, חלק ב סימן יב), הביא את הטעמים הבאים מדוע אין איסור משום מראית עין:

    1. והטעם פשוט שכיון שלא מצינו בגמ' שאסרו אין למילף ממקומות אחרים שאסרו משום מראית עין, דאין למילף חדא מאידך, ולכן נאמר איסור מראית עין ביחוד בכל דבר שאסרו. ובפאה נכרית ודאי הא אין למילף חדא דאין זה איסור לאו אלא איסור עשה דעל האשה להיות צנועה ולכסות ראשה ואין למילף ממה שאסרו בשבת ועוד איסורי לאוין.
    2. משום שברוב הפעמים ניכר שהשערות הם מפאה נכרית, ואף אם אינו ניכר לאנשים שאין מסתכלין כ"כ בנשים עד שיכירו מ"מ לנשים ודאי ניכר ברובא דרובא ואולי גם כולן ניכרות, ולכן בשביל מה שנזדמן לפעמים רחוקות שלא ניכר לא אסרו.
    3. דידוע לכל שיש ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה אין לאסור דמה"ת יחשדוה הרואים מרחוק ואלו שאין מסתכלין כ"כ בנשים שהשער הנראה הוא משערות האשה עצמה כיון שהיא מוחזקת לאשה כשרה ויודעין שמקרוב ודאי מכירין שאינן שערותיה והרואים אותה בקרוב ומסתכלין הרי ברוב הפעמים יכירו שהיא פאה נכרית. ואין לומר שבמדינתנו זו בזה"ז שנתפרצה שרוב נשים בעוה"ר אין מכסות ראשן שלכן יאמרו גם עליה שהיא מהפרוצות בזה, שלכן אף שלא אסרי רבנן אנן יש לאסור, חדא דאנן אין מחדשין איסור מה שלא אסרו מתחלה בגמ' והגאונים, ועוד הא א"א לחוש שיצא קלקול מזה דלהמכירין אותה לא יהיה שום חשד כיון שיודעין שהיא אשה כשרה, ולהאין מכירין אותה ויאמרו שגם היא מהפרוצות בזה הרי לא ילמדו ממנה יותר משאר הפרוצות שהן הרבה בעוה"ר, ולא מצינו שאסרו בכה"ג.

    תשובה לדברים שכתב:
    אין שום צורך לאסור מנהגים שהציבור ממילא אוסר על עצמו או מנהגים שאינם נפוצים אצל הציבור. פירש רש"י פאה נכרית (ערכין ז): רגילות היו נשים ששערן מועט לקשור שער נשים נכריות לשערן והוא פאה נכרית. וכך גם פירוש הערוך: אשה שאין לה רוב שיער לוקחת שיער מנשים אחרות ומשימה על ראשה שנראה שהוא כמו שערה. כלומר, השימוש בפאה נכרית היה למען האשה תיראה בעלת שיער ולא תתגנה בעיני בעלה. מאחר שברשות הרבים נשים יוצאות בכיסוי ראש, לא שייך טעם השימוש בפאה נכרית לרשות הרבים, ועל-כן, כפירוש הבאר-שבע (סימן י"ח), אותן נשים שהשתמשו בפאה נכרית כתוספת לשיער הטבעי היו מכסים אותה בכיסוי ראש ברשות הרבים.

    בדורנו נשים מסורתיות או בעלות תשובה או נשים חילוניות חפצות בעומק לבן ללמוד מנשים כשרות, ובראותן נשים כשרות החובשות פאה נכרית הנראית כשיער טבעי, ומשמשת ככיסוי ראש ולהתייפות, עלולות לסבור בנקל שפאה נכרית מנהג שטות, והתוצאות לדאבוננו חומרות כגון רדידים המכסים את כל הפנים וכל הגוף או התרחקות מהתורה. לפיכך, לענ"ד שיקול הדעת בסוגיות כאלה בדורות של קיבוץ גלויות לא"י איננו כשיקולים שהיו להנהגת קהילות בגולה.

  14. נראה לכאורה Says:

    אני מעתיק מדברי המגיב:
    1". והטעם פשוט שכיון שלא מצינו בגמ' שאסרו אין למילף ממקומות אחרים שאסרו משום מראית עין, דאין למילף חדא מאידך, ולכן נאמר איסור מראית עין ביחוד בכל דבר שאסרו. ובפאה נכרית ודאי הא אין למילף חדא דאין זה איסור לאו אלא איסור עשה דעל האשה להיות צנועה ולכסות ראשה ואין למילף ממה שאסרו בשבת ועוד איסורי לאוין".

    לעניות דעתי טעם זה פשוט וברור עד למאוד והוא מובן מעצמו ואין צורך בכל שאר הטעמים והדיון. ולא הצלחתי להבין מהדברים מה בדיוק הטעם ומאיפה היסוד והכח לחלוק על זה.

התגובות סגורות.


%d בלוגרים אהבו את זה: