שימוש בחשמל בשבת

בספר חזון איש כתב שבסגירת מעגל חשמלי בשבת יש משום מלאכת בונה או מכה בפטיש. ובספר מנחת שלמה מהגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ז"ל האריך בזה בדברים ישרים וניסה להבין דברי החזון איש וליישבם ולא עלה בידו, והמעיין ביושר יראה שדברי החזון איש אינם מיושבים מהשגותיו. וכן הסכמת כל הפוסקים שראיתי, ורבים דנו בזה ולא מצאתי מי שמיישב דברי החזון איש בזה.

נראה שהבנת החזון איש בעיקר העניין, שחיבור מכשיר חשמלי לחשמל אינה דומה להגברת או החלשת עוצמת הקול, אלא כשאינו מחובר אין כאן כלי שלם וגמור אלא רק חומר לעשות ממנו כלי, וכשמחברו לחשמל נעשה ממתכת מתה לכלי שלם שעושה את פעולתו. לכן לא אכפת לנו שעומד לזה והדרך בכך, שאם יש כאן יצירה חדשה של השלמת הכלי יש כאן בכל פעם מכה בפטיש חדש.

לפי זה לכאורה גם בתנור שיש בו שטח מחרס או מתכת שעליו האפיה ותחתיו אש שמחממת את השטח, אם מבעיר בו אש הופך את השטח של האפיה לכלי. או אם פותח מים להפעיל ריחיים שמסתובבים על ידי מים, או אם מסובב אבני ריחיים, יהיה בזה מכה בפטיש על הכלי של הריחיים, מלבד ההבערה והטחינה, שכשאינם מסתובבים אינם כלי הראוי לטחון ורק כשמסובבם מחדש שיהיו כלי הראוי לטחון, וזה בוודאי היה מוזכר בגמרא או בפוסקים אם היה בזה ממש.

אם יחמם גחלת של מתכת על ידי אש עד שתוכל להאיר או לבשל וכיו"ב, האם נאמר שעשה כלי מהמתכת, שהיא כעת מתכת שיש בה חום ואור וקודם היתה מתכת מתה?

יש כמובן לחלק שבחשמל אין זה כמו אותו כלי עצמו רק שנתחדש בו חום או תנועה, אלא כאילו נתחדש מציאות חדשה, שנשתנה עיקר מהות הכלי ונעשה לא רק מתכת עם כח בה, אלא דבר חדש שהוא כח חשמל הפועל והמתכת רק משמשת אותו וטפלה אליו. ולא כמו מתכת שנתחדש בה כח חום או תנועה, אלא כדבר שעיקרו חדש ביחס למה שהיה לפני שחובר לחשמל, וכשהיה כבוי היה רק כמו חומר לאותו דבר שהתחדש. ואם הוא חידוש כזה במהות הדבר אינו דומה לדלת העשויה לסגור או לפתוח, אלא כל פעם שמחבר יש יצירה חדשה וכמו אוהל שעומד לבנות ולסתור שחייב כל פעם ולא כמו דלת שעומדת לסגור ולפתוח. ויש בודאי מקום לזה בסברא, אבל נראה לעניות דעתי ברור שזהו גדר חדש של מתקן כלי שגם אם אפשר שנכון בסברא אבל אינו נכלל בגדרי המלאכה שנאמרה בתורה, אלא רק דומה להם אבל לא דמיון שיש בו די כדי שנאמר שנכלל בהם. שסוף סוף אפילו שיש לחלק שאינו דומה למתכת שנתחממה ויש בו חידוש של יצירת דבר אחר ממה שהיה לפני החיבור לחשמל, יותר ממה שיש חידוש בחימום מתכת ביחס למה שהיתה כשהיתה קרה, מכל מקום עדיין אין זה כמו חידוש בשינוי קבוע של צורת החומר עצמו או חיזוקו באופן קבוע שיהיה ראוי לשימוש, כמו האופנים של גדרי המלאכה המבוארים בגמרא, ולכן אין להכלילו בגדרי המלאכה.

וסיוע לדברי מכך שלא נמצא בשום פוסק או משיב או מפרש שיעלה על דעתו לדון האם כלי שפועל רק כשהוא חם כמו תנור יהיה בחימומו משום תיקון כלי, ואפילו כסברא דחויה לא עלה זה על דעת אדם מעולם.

ומגדרי מלאכת תיקון כלי שבגמרא וכמו שביאר במנחת שלמה שם נראה שלפי גדרי המלאכה יש לדון בחיבור כלי לחשמל שהוא כמו כלי שעומד בשלמותו גם כשאינו מחובר לחשמל והחיבור לחשמל הוא רק שימוש בו ולא השלמת תיקונו, וכמו מיטה של פרקים ופותח וסוגר דלת, שאין זו יצירת כלי חדש מתחילתו כל פעם שמחברו לחשמל כיוון שאין שינוי גשמי בו.

וכבר האריכו בפרטי הסוגיא ואין צורך להאריך כאן.

[אחרי שנכתבו דברים אלה עיינתי שוב וחזרתי בי וכתבתי:

"לאחר העיון, נראה לעניות דעתי שהנה צדקו דברי החזון אי"ש שיש במה שמתעורר הגשם על ידי שנתחדש בו זרם חשמלי יצירה חדשה כעין עשיית מלאכה. רק שהחזון איש כתב שמשום כך יש לכלול דבר זה בתולדת בונה כלי או מכה בפטיש, וזה קשה לקבל שאין זה בגדר מלאכות אלה שעניינן בניית דבר חדש בגשם הכלי.
אבל אחרי העיון נראה שאם באנו לומר שייאסר משום תולדת מבעיר קשה יותר לדחות את סברת החזון איש.
בהבערת אש היצירה החדשה שבמלאכה אינה גוף חדש, אלא כח חדש המוכן לשימוש האדם בו. שאין האיסור משום עצם הגוף של השלהבת שאין בה ממש וקיום, אלא במה שנתחדש על ידי מציאות השלהבת כח פועל שמוכן להשתמש בו. ופעולת חשמל בסגירת מעגל חשמלי לחוד בלא חוט להט, אינה אש, אלא כח אחר, שאינו עומד כגוף בפני עצמו אלא מציאותו שוכנת בגוף אחר, וכעין שלהבת השוכנת בגחלת. או הלהט השוכן בגוף המתכת בגחלת של מתכת. ואין לנו ידיעה מוחלטת שכח אחר מלבד אש לא ייאסר משום תולדת אש, אם הוא דומה לאש בהיותו כח מוכן לשימוש שצריך לחדש את מציאותו שתהיה שוכנת בגוף המוכן לו כדי שיעמוד הכח מוכן להשתמש בו.
על ידי חיבור מעגל חשמלי מתחדש כח מוכן לשימוש, כמו שעל ידי הבערת אש מתחדש כח מוכן לשימוש. ואי אפשר להחליט שדווקא בכח אש אסרה תורה ולא בכח אחר. ולפי זה גם שינוי עוצמה של מעגל חשמלי שכבר היה מחובר לפני השבת ייאסר כמו ליבוי אש שכבר בוערת. עדיין זהו דבר מחודש ואי אפשר להחליט לאסור, אבל גם לעניות דעתי אי אפשר להחליט להיתר, ואני חוזר ממה שכתבתי להיתר, וצריך עוד עיון".

אחר כך חזרתי ועיינתי היטב בפעם השלישית בעניין חמור זה, ונראה לי להסיק להיתר. מאוד קשה להתיר והלב ממאן בזה, כיוון שבאמת סגירת מעגל חשמלי היא יצירת דבר חדש כמו מלאכות שבת שנאסרו, ואינה פחות מלאכה מהבערת אש, אבל מה נעשה שמלאכה זו לא כתובה בתורה ולא היתה במשכן ואין לנו מקור לאסרה. אם היה כתוב בגמרא שהיא תולדת אש כמו שכתבתי היה קל להבין שאכן זה כך. אבל מכיוון שאינו כתוב, אי אפשר על דעת עצמנו לחדש שזו תולדת אש. כיוון שמלאכת מבעיר נאמרה דווקא על כח של אש ולא על כח אחר. ואין יצירה זו יכולה להכנס לגדר שום מלאכה מהמלאכות שנאמרו. לכן אי אפשר אלא להסיק שהאמת שאין בזה איסור]

.

(אני מצרף כאן מכתב בעניין זה:

יש כאן דבר מעניין, במבט ראשון נראה שכשאין אש מהיכי תיתי לאסור ופשוט שיהיה מותר. ויש שמתירים מכח הסתכלות זו.
אמנם לעניות דעתי במבט שני זה מתהפך ונראה שהתמיהה  היא מהיכי תיתי להתיר.

הבערת אש אינה משום יצירת החפץ שלהבת, וגם חימום מתכת שתהיה אדומה הוא מבעיר, אלא היו כאן עצים סתם או ברזל סתם, ועשית שכעת יש כאן עצים "חיים" שיש בהם מציאות אנרגיה שעומדת לשימוש. זו המלאכה.
ואם כן כשהכנסת מכשיר חשמלי לשקע הפכת אותו מברזלים סתם לברזלים "חיים", שיש בהם אנרגיה שעומדת לשימוש.
לכן אנשים אומרים "תדליק את המזגן" אפילו שאין בו שום דבר שמזכיר אש. שזה נתפס כמו הדלקת אש שחידשת שתהיה כאן מציאות אנרגיה פועלת ולא רק חומר מת.
כשמתבוננים בזה היטב באמת זה נראה מלאכה גמורה. כך לעניות דעתי וכך גם סבר החזון איש. הוא דיבר על לתת חיים בגשם מת. הבעייה רק שלא היתה במשכן.
וכאן מתחילה הבעייה הגדולה, האם דבר שבמהותו זהה לגמרי להגדרת "מלאכה" רק לא היה במשכן יכול להיות מותר. הרי לשם כך לכאורה יש תולדות להכליל כל דבר שהוא "מלאכה" בגדרי מלאכות המשכן שהן אמורות להיות אבות לכל מה שהוא בגדר מלאכה וממילא אם דבר הוא בגדר מלאכה עליו למצוא את מקומו בתוך תולדותיהן.

המשכן הוא צמצום של העולם, דגם מוקטן. הכל מונח בו בסמלים מוקטנים ומוכללים. בשבת נאמר לא תעשה כל מלאכה, ביום השביעי תשבות. והפשטות היא שכל "מלאכה" אסורה ולא רק מקצת המלאכות שהיו במשכן והאחרות מותרות. רק שמה שהיה במשכן הוא השרשים הכלליים וכל מלאכה בעולם היא פרט של אחד השורשים האלה על ידי שהוא תולדה.
זו הבנה הרבה יותר מסתברת מלומר שהכוונה לא תעשה כל מלאכה ותשבות היא לאו דווקא, ויש גזירת הכתוב לחלק ללא שום טעם שרק מלאכות המשכן יאסרו ומלאכות גמורות אחרות מותרות.
וזה מכריח שהפעלת חשמל הוא תולדה של איזו מלאכה, ואם אנו לא מוצאים בגדרי מלאכת בונה שיכללו חשמל אולי אין הגדרים שאנו מכירים מהגמרא סוף דבר, ואולי יש גדרים נוספים במלאכה שעדיין לא למדנו וגילינו. ומכך שחשמל במהותו הוא מלאכה מוכרח שגדרים אלה נמצאים שם וצריך לגלות אותם. לכן ראה החזון איש מקום לחדש קצת בגדרי מלאכת בונה שיכללו גם הפעלת חשמל. ולא מתוך לחפש להחמיר ולאנוס את ההלכה, אלא רק מקו האמת.
וזה לעניות דעתי צד מאוד חזק לאסור. ובני אדם תופשים כך מליבם גם בלי ניתוח הלכתי ולכן כולם נוהגים איסור כדבר מובן מאליו, שהלב ממאן שייתכן שתהיה מלאכה ממש שמותרת.

ההכרעה מסברא בלבד נגד זה, בלי ראייה, להקל באיסור כרת של חילול שבת, ובהכרה בכך שזו מלאכה ממש ובלי שיהיה לי תירוץ אם כן כיצד ייתכן שתהיה מותרת שהרי אמור להיות שכל המלאכות הן תולדות של מלאכת משכן, להכריע נגד כל זה היה מאוד מאוד קשה וכבדה והדיר שינה רבה מעיני. גם לולא החזון איש היה מאוד קשה להכריע, ואחרי שיש כאן הכרעה שלו שהוא חוליה בעמוד השדרה של פסיקת ההלכה עם הגר"א והחפץ חיים, בוודאי קשה הרבה יותר. ויש הרבה יותר מקום לתקוף אותי על חוצפה זו מאשר על ההיתר של הוצאת זרע ששם רק הצגתי מקורות מפורשים ולא סברות ופרשנויות והכרעות שלי)

.

– – –

.

בספר בית יצחק חידש לומר שיש בהפעלת חשמל בשבת משום איסור מוליד מדרבנן וכמו מוליד ריח בבגדים. עיין שו"ת ציץ אליעזר חלק א' סימן כ' פרק י' שהביא בשם חתנו של הבית יצחק לחלוק על זה, והסכים הציץ אליעזר איתו חיזק דבריו. וכן ראיתי בכמה פוסקים שדחו סברא זו והקשו עליה, שלא מצאנו שאסרו לחמם בגד אלא דוקא להוליד ריח, ועוד שהמכשיר החשמלי עשוי לכך לחבר ולנתק ועוד קושיות רבות, ודין מוליד ריח הוא דין פרטי ואין להוסיף על דברי חז"ל אלא אם הדמיון קרוב וברור מאוד, וכאן אינו דומה כלל. ונראה פשוט שלהלכה אין לחשוש לזה.

.

על פי רוב כשמחבר מעגל חשמלי נוצר ניצוץ בעת ההתחברות. גם משום כך אין לחשוש כלל מכמה טעמים.
בפרי מגדים סימן תק"ב כתב שלהוציא ניצוץ על ידי הקשת ברזל על אבן אינו מלאכת מבעיר מהתורה ויש כמה טעמים לדבריו ואין כאן המקום להאריך. ועיין עוד בשו"ת רב פעלים חלק ב' אורח חיים סימן נ"ג שיש מי שמחמיר אבל העיקר כדברי הפרי מגדים. מכל מקום גם אם נאמר שהעושה בכוונה להוציא ניצוץ הוא מבעיר מהתורה, אע"פ שאין הלכה כן, באופן כזה שסוגר מעגל חשמלי וממילא יוצא ניצוץ בוודאי אין בו איסור.
עיין שולחן ערוך אורח חיים סימן של"ו סעיף ג' שמותר ללכת על גבי עשבים אע"פ שאפשר שיעקור. וגם בניצוץ אינו פסיק רישא.
ועיין שם בביאור הלכה שהביא דברי המהרש"ל שגם בפסיק רישא מותר באופן זה כיוון שאינו מלאכת מחשבת. והתמיהה עליו היא רק בפירוש הגמרא בעירובין, אבל יסוד דבריו פשוט. שמשום כך מותר ללכת על עפר אע"פ שכל צעד עושה גומא, שאין לזה חשיבות מלאכה כלל ואינו כתלישת עשבים או דריכה על נמלים ומותר גם אם הוא פסיק רישא [ומה שכתב במשנה ברורה סימן ש"ח סעיף קטן קנ"ח הוא דווקא במשחקים ולא בהולכים כדרכם ואין כאן מקום להאריך]. לכן פשוט שגם בניצוץ כאן מותר מטעם זה גם אם היה אסור מהתורה, וכל שכן שלהלכה אין בו מלאכה מהתורה כהפרי מגדים ובדרבנן פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר.

ושמעתי מתלמיד חכם נאמן שהיה מקורב לרב מבריסק ז"ל, ששמע מהרב מבריסק שרבי שמחה זעליג שהיה מורה הוראה בבית דינו של הגאון רבי חיים הלוי סולובייצ'יק ז"ל מבריסק והגר"ח סמך על הוראותיו, נשאל שכשחותכים את הסוכר בסכין פעמים שיוצא ניצוץ מהסכין, והשיב שאין לחשוש לזה מכח הפרי מגדים ובדרבנן כל שלא ניחא ליה מותר. וכמדומני שראיתי דבר זה מובא בכתובים ואיני זוכר כעת היכן.

במנורה שיש בה חוט להט, או בתנור חימום שמתלהט חוט, וכן בטוסטר וכיו"ב, פשוט שהתלהטות החוט נחשב אש גמור והוא איסור מהתורה של מבעיר אש. וכל שכן שמצינו כיוצא בזה בגחלת של מתכת והוא פשוט מסברא ומה שהיו שרצו לחלק חילוקים בזה לומר שאינו כמו אש אין בדבריהם ממש וכך הכרעת רבינו בעל האחיעזר ז"ל ודעת כל הפוסקים.

לגבי מנורות פלואורוסנט ומנורות חדשות הנקראות לד, איני יודע כיצד לדון. הדין אינו תלוי כלל באופן המדעי של פעולתן, ואין שום צורך להכיר כיצד הן פועלות, שהדין תלוי רק האם צורת הדבר היא כמו אש. ויש בהן צורה כמו של אש והן משמשות למאור כמו אש, רק שיש להסתפק שמא משום שאין בהם התחממות כלל אינן כצורת אש. והוא עניין התלוי בהכרעת סברא, ונראה יותר כהסברא להקל אבל יראתי להחליט בזה.

אמנם כל דבר שאין בו חוט המתלהט, או מנורת פלואורוסנט וכיו"ב, אין בו שום חשש ומותר להפעילו לכתחילה ואין שום צד להחמיר בזה. ואף אם יש בו מנוע וכגון מעלית וכל כיו"ב. ומותר גם להפעיל מזגן לחימום שאינו מחמם על ידי אש. וכן מיקרוגל מותר להפעילו משום שאין זו אש, ונראה שמותר גם לבשל במיקרוגל כיוון שזה כמבשל בחמה עצמה ולא בתולדת חמה. וכן מכשיר טלפון וכל כיו"ב אין בו שום חשש ושום צד להחמיר.

גזירה שמא יתקן כלי לא שייכת בזה כלל, ואם היתה שייכת היה אסור גם להשאיר מאור וכירה של שבת מלפני השבת ולהשתמש בשעון שבת.
גם עובדין דחול לא שייך לחדש בזה שאין לנו אלא מה שגזרו חז"ל.

יש שכתבו שיש לאסור משום אווירה של שבת וקדושת השבת. אמנם לדעתי אסור לגלות פנים בתורה שלא כהלכה מטעמים כאלה. שמה שנאמר למשה מסיני שאסור הוא אסור, ומה שנאמר שמותר הוא מותר, ואין אנו בעלים על ההלכה לעשות בה כחפצנו. ואלה עניינים שתלויים בלב וברצון, ומי שרוצה יכול לחשוב בעסקיו ולקרוא פוליטיקה בעיתון גם לאור הנר, ומי שרוצה לעבוד את הקב"ה וללמוד תורה ולהתפלל ולשבח לבוראו יכול לעשות כן גם אם מפעיל חשמל. ומה שמפעילים מבעוד יום או על ידי שעון שבת אינו מבטל אווירת שבת וקדושת שבת כיוון שהוא מותר, ואם מותר גם להפעיל מדוע שיהיה חילוק.
גם לא כל מה שמותר הוא חובה, ומי שרוצה שלא להפעיל חשמל כיוון שמרגיש כך אווירה של שבת הרשות בידו. ואסור בתכלית לאסור מה שהתיר הקב"ה משום כך.

יש גם שכתבו שאם נתיר יבואו להתיר גם באופן שמבעיר אש. וזה לעניות דעתי תמוה, שהרי לא קשה להבחין בין אש כגון מנורה או תנור לבין דבר שאין בו אש ולא צריך ידיעות מיוחדות לשם כך. ואי אפשר לשמור שבת בלי ללמוד מה מותר ומה אסור. וכמו שלומדים שמותר לברור אוכל מתוך פסולת ואסור פסולת מתוך אוכל, ולא אוסרים לברור אוכל מתוך פסולת שמא יבואו להתיר גם פסולת מתוך אוכל, וכל הלכות שבת כך הן שיש חילוקים בין האסור למותר ולפעמים הם דקים, ואין משום כך לאסור את המותר אלא רק היכן שגזרו חז"ל בפירוש.

ולעניות דעתי אדרבא, מי שמחמיר היכן שאין מחלוקת ואין מקום להחמיר מסלף דברי אלוהים חיים ומצער עצמו ללא צורך ונקרא חוטא. והוא כמו מה שכתבו הקדמונים על מי שאינו רוצה להשאיר אש דלוקה מערב שבת, ויושב בחושך ואוכל מאכלו קר. והוא ממש מאותו טעם של הממאנים בהיתר החשמל בשבת, שאומרים שרוצים לשמור על "רוח הדברים" וכוונת התורה, ולהתחכם יותר מההלכה המסורה למשה מסיני.  ובאמת אינם דבקים בתורה ובנותנה, אלא הולכים בשרירות ליבם ובודים דת זרה וכתבו עליהם בראשונים דברים חמורים.

– – –

לגבי כתיבה במחשב בשבת, וכן בטלפון כשמקיש את הספרות הן נכתבות על גבי הצג.
הנה המנורות שבמסך המחשב פשוט שאינן דומות לאש, שאין בהם חום כלל ואין אורן מלהט. ואינו צורת בעירה כלל.
אמנם יש לדון בזה מצד כותב. ונראה פשוט שאין בזה שום חשש גם לא מדרבנן.

הטעם העיקרי שאין כאן שום כתיבה של ממש, שלא נצבע או נרשם או מוטבע שום דבר על גבי שום דבר. וקל יותר מכותב בדבר שאין בו ממש, שכאן אינו כותב כלל שלא יוצר צורה הרשומה על דבר.
מלבד זאת בכל אות שכותב הרי זזות האותיות האחרות, וכשהן זזות אין אלה אותן אותיות שזזות אלא אלה נמחקות ואלה נכתבות מחדש וכך הוא דרך פעולתו ואין כאן מלאכה מתקיימת כלל.
עיין בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א' סימן קל"ה שלפי מה שכתב שם כל שכן שיש להתיר כתיבה על ידי מחשב.
וכן הסכמת הפוסקים להתיר כתב שעל חודי הדפים של ספר שכשפותח את הספר מוחקו וכשסוגר את הספר כותבו, והמשנה ברורה סימן ש"מ סעיף קטן י"ז כתב שראוי להחמיר רק אם יש לו ספר אחר. ובאין לו ספר אחר אין להחמיר וכל שכן כאן שאין רשומות האותיות ברושם של ממש על דבר שאין בזה בית מחוש.
לכן נראה פשוט שלא רק שמותר להפעיל מחשב בשבת, אלא גם מותר הלכה למעשה לכתוב בו, ואין כאן צד להחמיר.

.

– – –

אחר כך קיבלתי מכתב בנוגע לתשובה זו, השואל האם לפי זה גם תהיה מותרת הרכבת הקלה ההולכת ונבנית בירושלים, וכן אם תהיינה מכוניות המונעות בכח החשמל, ויתבטל בזה כל צביון השבת.

איני יודע להשיב על הרכבת ועל מכוניות המונעות בחשמל כיוון שאיני מכיר דרך פעולתם, ומן הסתם בוודאי יש בהם מנורות ואולי גם שאר דברים שהם אש.
אמנם לו יצוייר שאין בהם מנורות והדלקת אש בשום אופן, ורק המנוע פועל מכח החשמל, עיין בשו"ת רב פעלים מבעל הבן איש חי חלק א' אורח חיים סימן כ"ה לגבי קרון הנוסע על ידי אופניים הנהוג בהודו, שכתב שבעיר שיש בה עירוב מותר לכתחילה ואין בו משום עובדין דחול וזלזול בכבוד השבת ויום טוב ואין מקום לחשוש שמא יבוא לתיקון כלי, ומותר אף אם הולך לטיול ולא לצורך מצווה. ודבריו שם ברורים ונכונים ופשוטים למעיין ביושר [בסוף הדברים העתקתי את כל התשובה. אמנם במה שפירש שם דברי הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות שבת לגבי שופך מים לביב שכתב שעל ידי כוחו אינו מלאכה מהתורה לעניות דעתי יש לפרש דברי הרמב"ם באופן אחר ואין להקל משום כך, אבל אין זה נוגע לדין עיר שיש בה עירוב]. ועיין שם שכתב שאין לחשוש שמתוך זה יבואו להתיר גם בעניינים אחרים שאין להוסיף על מה שגזרו חז"ל. ולפי זה כל שכן שמותר באופניים הנהוגים היום.
ועיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן ש"ה סעיף י"ח ובמשנה ברורה שרכיבה על סוס בשבת נאסרה רק משום שמא יחתוך זמורה, וישיבה בקרון שמושכת אותו בהמה נאסרה רק משום מחמר ושמא יחתוך זמורה, ואין בזה משום עובדין דחול וזלזול בכבוד השבת וחשש שמא יתקן כלי.

וכמו שכתבתי לעיל, יש הלכות הנוגעות לכבוד שבת ועונג שבת וכל שמקיים אותן מקיים כבוד ועונג בשבת מצד ההלכה. ויש עוד חובת הלבבות לעבוד את השם במצוות שבת, וזה תלוי בלב מה מרגיש ומהרהר, ואם היחיד מרגיש שעבודת השם שלו בשבת תהיה נכונה יותר אם לא ישתמש בחשמל בוודאי יכול לעשות כך, אבל אין משום כך לאסור את המותר מצד הדין.

מתוך דברי הכותב נשמע שיש בו כעס כלפי הדברים כאילו יש כאן כוונה לפגוע חס וחלילה בקיום הדת באיזו דרך.

הנה מצויים רבים שרואים בעצמם יהודים יראי שמיים מקיימי תורה ומצוות ומאמינים בתורה. ואם תשאל אותם מהם עיקרי היהדות, ישיבו שהעיקר הגדול הוא להדליק נר בקברי צדיקים מלומדים בניסים, וכן גם לשחוט כבש במירון בל"ג בעומר, ולשתות מים מבורכים וקדושים ולסוך בשמן קדוש, ולעשות סעודות לכבוד הצדיק ולהשתמש במיני קמיעות וסגולות משונים, ולתת ממון למקובל הצדיק שעושה ניסים, ולקרוא בספר הזוהר, ולעשות מנהג כפרות ביום כיפור ותשליך בראש השנה ולומר קדיש על המת ועוד כיו"ב.
ואם תשאל אותם האם הם מכינים נייר חתוך מערב שבת כדי לא לחתוך מהגליל שהוא חילול שבת מהתורה, או כל שאר מלאכות שבת מלבד נסיעה במכונית והדלקת אש ואור, או האם מקפידים על טבילה במקווה ובדיקה וספירת נקיים, או שסכך סוכתם יהיה בו עומד מרובה על הפרוץ או שהלולב יהיה בו ד' טפחים, או קריאת שמע בזמנה, וכל שאר עניינים שהם מעיקרי המצוות החמורות ויסודות היהדות, יהיה כל זה בעיניהם כדקדוקים של הבל, ואף אם תראה להם שכך כתוב בשולחן ערוך ובגמרא ובפסוקי התורה לא ירצו לשמוע.
הטעם שכך הוא, שהנה האדם נולד עייר פרא ועבודתו לזכך מידותיו וטבעיו וליישרם. והיא עבודה קשה של שבירת הטבע לשבור גאוותו להיות מתלמד ולכוף אזנו להקשיב לדברי חכמים ולהמית עצמו באהלה של תורה.
ובטבע האדם שיש בכוחות נפשו כח של אמונה. וכח זה בצורתו הטבעית ללא עבודת העמל בתורה ובמצוות היא צורה של עבודה זרה. וממנו באות כל אמונות ההבל והשקר הממלאות את העולם. ואם האדם רוצה להיות יהודי ולהיות מאמין באמונת התורה המסורה למשה מסיני, עליו לשבור טבע כח האמונה הטבוע בו מלידתו וליישרו להיות אמונה ישרה וזכה כפי המסור לנו בתורה, ואם אינו מקבל עליו עול זה, הדרך שיש לו לפטור את עצמו מהעול היא לבדות מדעתו מה היא יהדות ומה היא התורה באופן שיתאים לטבעו ולהתעקש על טעותו.

בימינו גם באהלי תורה רבה העזובה. אמנם נתרבו לומדי תורה, אבל הם בגדר בעלי משנה ולא בגדר בעלי גמרא, כיוון שרק יודעים מה כתוב ולחבר המילים, אבל אינם מבינים מה שלומדים לראות צורתא דשמעתתא מלבד מועטים יחידי סגולה שאין קולם נשמע ברבים. וגם אבדה היכולת להכיר מהם בעלי משנה ומהם בעלי גמרא, וכל מי שמרים קולו ואומר רב אני שומעים לו אם רק יודע לחזור על הכתוב בספר. וגם באהלי תורה רוב העם חיים לפי מושג בדוי מהי התורה המסורה לנו ואינם קשובים ללמוד ולשמוע מה באמת נאמר. לכן בזמן כזה אסור להקשיב לקול ה"רגש הדתי" שחזקתו שלא ממקור טהור הוא בא, ואסור לקבוע על פיו מה נאמר למשה מסיני, אלא ללמוד את ההלכה ולקבל מה שהיא אומרת. לעניות דעתי גם אותו כעס שנשמע בדברים לגבי מה שכתבתי מקורו משם, והוא יכול להחשב ריתחא דאורייתא רק אם יש טענה תורנית הלכתית של ממש ומכח היותו סבור שהטענה צודקת מאוד מתעורר בו רתחא דאורייתא. אבל אם אין שום טענה הלכתית, רתחא סתם ללא טעם אינו ריתחא דאורייתא ואינו הדרך ללבן סוגיא.

.

אווירת השבת אצלנו והאווירה בכל הימים, אינה דומה ולו במעט לאווירה בסורא ופומפדיתא, או לאווירה בעיירות בהן שכנו תלמידי הבעל שם טוב הקדוש, או בבית מדרשו של הבן איש חי, או בוילנא של הגאון, או בראדין אצל החפץ חיים. ואפילו לא לאווירה שהיתה בסביבתם של החזון איש או הרב מבריסק או האדמו"ר הקודם מבעלז ועוד כיו"ב מלפני דור ושניים. ואין שום טעם לנסות באמצעים מלאכותיים חיצוניים לנסות להשליט באילוץ אווירה כזו, ואין לזה אפשרות להצליח באמת. אווירה שאינה נובעת מעצמה כמו שאור נובע מנר, מכח יראת השמיים והעדינות והאמונה ועבודת השם שיש בלבבות היחידים המרכיבים את הציבור, רב מאוד נזקה מתועלתה. תורה ו"מסגרת" הם תרתי דסתרי. כל עניינה של התורה הוא חרות ומחשבה ובחירה וחיי נפש פנימיים. ועיין מה שכתבתי עוד בעניין זה בתשובה שנקראת "בעניין צורת חיי התורה הציבוריים בזמננו".

.

– – –

.

[תשובת רב פעלים חלק א' אורח חיים סימן כ"ה:
"בענין הקרון שקורין באי"י סכ"ל [Bicycle אופניים], דרוכבים בו בשבת.

שאלה. נשאלתי מאת היקר המשכיל סי' מאיר צאלח נר"ו בעיר במביי, נמצא קרון שקורין גאר"י שקבוע בו שני גלגלים, ואינם מושכין אותו בהמות ולא בני אדם, אלא הוא מהלך מאליו על ידי אדם היושב בו, שדוחה את הגלגלים ברגליו, ורצינו לדעת אם מותר לרכוב בזה הגאר"י בשבת ויו"ט או לאו, יורינו המורה, ושכמ"ה.

תשובה. מרן ז"ל פסק בשולחנו הטהור בהלכות יום טוב סי' תקכ"ב ס"ב, אין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה, ואיש שהיו רבים צריכין לו מותר, ע"ש. והיינו טעמא דאיסורא משום זלותא דיו"ט, דמחזי עובדין דחול. והנה דין זה אתמר בביצה דף כ"ה גבי יו"ט, והרי"ף והרמב"ם והרא"ש הביאוהו בהלכות יו"ט, והטור הביאו ג"כ בהלכות שבת סי' ש"א.
וכתב מרן בב"י על הטור משמע מדבריו דאפילו להוציאו לרשות הרבים שרי כשרבים צריכין לו, והרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו דין זה גבי שבת, משום דס"ל דדוקא ביו"ט דלא מיתסר הוצאה בכה"ג אלא מדרבנן, משום זילותא דיו"ט, היכא דרבים צריכין לו לא גזרו רבנן, אבל בשבת לרה"ר ודאי אסור, ואפילו לכרמלית אסור אטו רה"ר דקי"ל כרבא וכו', ואפשר דמשמע ליה, דכיון דקי"ל בשבת דף צ"ד דחי נושא את עצמו לא מתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן, ובמקום שרבים צריכין לו לא גזרו עכ"ל ע"ש. ואין להתקשות בדברי מרן אלו, נהי דמטעם החי נושא את עצמו לא נתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן, מ"מ הלא הם נושאין את הכסא ג"כ ברה"ר, דאין זו קושיא, דידוע דכסא בטל לגבי אדם ואין חייבין עליו, וכמ"ש את החי במטה המטה טפילה לו. והגאון דרישה ז"ל תירץ להערת מרן ז"ל, דהטור מיירי בהיכא שמוצאין אותו למבוי שיש בו עירוב, ואין כאן איסור הוצאה ורק משום עובדין דחול נגעו בה. והגאון מג"א סי' ש"א ס"ק כ"ז תירץ נמי בהכי, דהטור מיירי במקום שיש עירוב, דליכא איסור הוצאה כי אם משום זילותא דשבת דמחזי עובדין דחול, ולהכי התיר כשרבים צריכין לו, ובספר אליה רבה הביא דבריו וסיים וצ"ע יע"ש.

והנה אע"פ דמרן ז"ל הסביר לנו בכונת הטור, דמתיר בשבת בהיכא דרבים צריכין לו, מטעם דהחי נושא את עצמו ואין בזה אלא איסור דרבנן, אפ"ה השמיט דין זה בשולחנו הטהור בהלכות שבת משום דלא ס"ל כהטור ז"ל בזה, דסבר מר דוקא ביו"ט דליכא אלא רק משום עובדין דחול התירו ברבים צריכין לו, אבל בשבת דאיכא איסור הוצאה אע"ג דהאיסור הוא מדרבנן, מטעם דהחי הוא נושא את עצמו, עכ"ז מאחר שהוא גדר מלאכה אין להתיר אפילו למי שרבים לו, וכ"כ הגאון מש"ז בסי' ש"א ס"ק י"ב, דמטעם זה השמיט מרן דין זה בה"ש בש"ע, וכתב שגם רמ"א שהשמיט דין זה בהגה"ה משמע דס"ל דאין להתיר בכך בשבת כלל וסיים הגאון מש"ז שם וז"ל, ומיהו למאן דמתיר שבות דשבות במקום מצוה, י"ל רבים ומיהו לת"ח שרי דהחי נושא את עצמו, ואף ברה"ר שרי ע"י גוי בכה"ג, אבל הב"ח כתב דבשבת נמי שרי דהוה דרבנן, ומה שנוהגין בקצת מקומות להושיב הסנדקית עם תינוק בכסא, ולשאת אותם לבית הכנסת, בשבת על ידי ישראל ודאי אסור אף בכרמלית, דאין התינוק טפלה לסנדקית וחייב עליו חטאת ברה"ר, עכ"ל.

וראיתי להגאון הצל"ח ז"ל במסכת ביצה דף כ"ה בד"ה ת"ר וז"ל, הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הביאו דינים אלו ביו"ט ולא הזכירו מזה בשבת, ונראה מזה שדעתן משום הוצאה נגעו בזה וחוץ לעירוב מיירי וקמ"ל דאסור אי משום דלא מחשב צורך קצת, שאפילו אם זה יש לו צורך שאינו רוצה להטריח ברגליו, מ"מ אלו הנושאין אותו אין להם צורך יו"ט בזה, והמה מוציאין ביו"ט שלא לצורך, אבל ברשות היחיד או בחצר המעורבת אין כאן איסור כלל, ולכך לא הוצרכו להזכיר דבר מזה, שהרי בשבת אסורה ההוצאה חוץ לעירוב בכל גווני עכ"ל, וכונתו הוא שביו"ט לא הותרה ההוצאה בעיר שאינה מעורבת, אלא דוקא לצורך אבל שלא לצורך אסור להוציא, וכמ"ש בסי' תקי"ח, וס"ל דדין זה נזכר ביו"ט על עיר שאינה מעורבת, וכיון דאין לנושאין צורך בזה לכך אסור באין רבים צריכין לו, אבל בעיר שיש בה עירוב מותר ביו"ט לכל אדם, דהוי כרה"י דמותר אפילו שלא לצורך, ולכן לא הזכירו דין זה בשבת, יען כי בשבת ההוצאה בעיר שאינה מעורבת אסורה בין לצורך בין שלא לצורך. ועיין להגאון הנז' בספרו נו"ב מ"ק א"ח סי' י"א, דמתיר לישא כפו"ט שעז"א בעיר שיש בה עירוב אפילו למי שאין רבים צריכין לו, דס"ל לא אתמר דין זה ביו"ט לאסור באין רבים צריכין לו אלא דוקא בעיר דליכא עירוב, והאיסור משום זלזול יו"ט דמחזי עובדין דחול, אבל בעיר דאיכא עירוב ליכא חשש משום עובדין דחול, ולכן בזה בין בשבת בין ביו"ט מותר, וכ"כ בספרו נו"ב תניינא א"ח סי' כ"ח יע"ש.

גם הגאון שואל ומשיב תנינא בחלק ג' סי' ע"ד הביא דברי נו"ב הנז', וכתב דשפיר דייק יע"ש, וטעם הגאונים הנז' הוא פשוט כיון דאיכא עירוב הו"ל כל העיר כרשות היחיד, וכמו דתוך רשות היחיד ליכא איסור הוצאה וטלטול, וליכא זלזול בטלטולו ומשאו של אדם מחדר לחדר ומזוית לזוית, כן הוא ברחובות העיר שיש בה עירוב, דליכא זלזול בהכי.

גם הגאון מחב"ר סי' תקכ"ב, הביא לנו דברי הרשב"א בספר עבודת הקודש, וכתב וז"ל עין רואה פום ממלל רברבן הרשב"א שכתב בהדיה, דדין זה הוא לרה"ר, ומדברי מהרש"ל מוכח דבשבת במקום שיש עירוב מותר, וכן מוכח קצת ממ"ש הרב אליה רבא סי' ש"א ס"ק ל"ו עכ"ל. מיהו הרדב"ז חלק ה' סי' ב' אלפים קס"ג, אסר בשבת בחצר המעורבת משום עובדין דחול, והביא דבריו בברכ"י ובמחב"ר, והוא לא ראה דברי הרשב"א הנז', דמפרש דין זה דוקא לרה"ר, ואי הוה חזי ליה הוה הדר ביה בודאי.

הנה כי כן נראה דיש להתיר לרכוב בגאר"י זה הנזכר בשאלה, שהולך על ידי האדם עצמו היושב בו, בין בשבת בין ביו"ט בתוך העיר שיש בה עירוב, דליכא בזה זלזול משום עובדין דחול, כיון שהוא בתוך העיר שיש בה עירוב, דכל העיר נחשבת כרה"י, דיש לסמוך על המתירים בזה בפירוש.

ואמינא מילתא חדתא בנידון דידן, כ"ע יודו להתיר בעיר שיש בה עירוב, כיון דהיושב הוא רק דוחה ברגליו, והוא מהלך מאיליו, שאני טובא מדין הכסא דנושאין אותו בני אדם להדיה, וכן נמי שאני טובא מדין המקל שתופסו בידו ומעלה ומוריד בו, משא"כ זה שהוא הולך מאיליו על ידי דחייתו ברגליו כלאחר יד, ולכן נ"ל דיש להתיר בשופי בנ"ד בין בשבת בין ביו"ט, בעיר שיש בה עירוב אפילו הולך לטייל, וכ"ש שהולך לדבר מצוה.

ועוד איכא סניף טעמא בנ"ד, דלא מחזי כעובדין דחול משום שבזה הגאר"י הנזכר בשאלה על הרוב אינו עשוי לרכוב בו אלא רק אדם אחד לבדו, ולכן אינו נראה כהולך למקום רחוק, דאין דרך לילך למקום רחוק אדם יחידי.

ודע דאין לנו לגזור בנ"ד שמא יבואו ללמוד היתר לרכוב בקרון, שמושכין אותו בהמות או בני אדם, חדא דלא אתו למטעי, כי עין רואה שיש הפרש גדול בין זה לזה, ועוד אין לגזור גזירות חדשות מדעתינו, ודי שיעמדו אנשי הדורות האלה להזהר בגזירות המפורשים להדיא בדברי חכמים, על כן יש להתיר בשופי בין בשבת בין ביו"ט, בעיר שיש בה עירוב אפילו הולך לטייל.

והנה נודע שיש בגאר"י זה הנזכר בשאלה סביבות הגלגל עור אחד עשוי לאסתי"ג, והוא מקיף חודו של הגלגל, וזה העור מכניסין בו רוח על ידי כלי אחד המוכן לכך, כדי שיהיה בו נפח, שזה העור הוא הנוגע בפני הקרקע בהליכת הגלגלים, וצריך ליזהר שלא יעשה הכנסת הרוח בזה העור בשבת או יו"ט, משום דהוי מתקן מנא, אלא יזהר לעשות דבר זה מע"ש או ערב יו"ט שיהיה נפוח ועומד מבעוד יום ואע"פ שהעור מתחכך בסלעים ונגרר ממנו לית לן בה, דדבר שאינו מתכוין דלאו פסיק רישא מותר.

ברם בעיר שאין בה עירוב ורחובותיה הם כרמלית, דההוצאה שם איסור, אין להתיר אלא רק למי שרבים צריכין לו, ולאו דוקא רבים צריכין לו לשמוע חכמתו, או שהוא הולך לפקח על עסקי רבים, וכמ"ש בש"ע להגאון ר"ז ז"ל, אלא ה"ה אם הוא שליח צבור, ואין מי שיכול לקרות הפרשה זולתו, גם זה חשיב רבים צריכין לו, ולא עוד אלא דיש להתיר נמי בהולך לדבר מצוה, כגון לבה"כ לשמוע קדיש וקדושה, שהיא מ"ע לדעת זוה"ק, והדרך רחוק, והוא חלוש מאד מחמת חולי או זקנה, שאינו יכול לילך ברגליו, גם בזה יש להתיר כדין מי שרבים צריכין לו. והגם שמצינו בענין לעבור בספינה העשויה כעין גשר, כדי להתפלל, דיש מתירים ויש אוסרים, כנז' בברכ"י סי' של"ט ובמחב"ר ס"ס רמ"ח ובתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' י"ג, התם שאני דאין לנו לחדש היתר באיסור דרבנן מדעתינו, משום מצוה לדמות מילתא למילתא, דאיכא למימר אפשר בדבר זה התירו, ובדבר זה העמידו דבריהם לאסור בכל גוונא אפילו בדאיכא מצוה, וכמ"ש הגאון חוות יאיר ז"ל, ברם בנ"ד דמצינו שהתירו להדיא למי שרבים צריכין לו, יש לנו להתיר ג"כ לצורך מצוה גדולה, ואין זה חידוש.

וכל זה בכרמלית, אבל בעיר שרחובות שלה רחבים ט"ז אמה כעיר במביי וכיוצא, אין להתיר אפילו למי שרבים צריכין לו והולך למצוה גדולה, יען דידוע כמה רבוותא ס"ל דאיכא דין רה"ר בזה"ז, בהיכא דהרחובות רחבים ט"ז אמה, אע"פ שאין ס' ריבוא בוקעים בו בכל יום, ויש כמה מן האחרונים דס"ל בדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו דהכי ס"ל. ועיין מ"ש בזה בסה"ק רב ברכות דף קנ"א וקנ"ב, ואע"ג דאיכא דס"ל דאין להחליט דעת מרן בהכי, ועיין שיורי ברכה סי' תקפ"ט, הנה אנא עבדא כתבתי בס"ד בתשובה אחרת, דהעיקר נראה בדעת מרן הוא דס"ל יש דין רה"ר בזה"ז, דהעיקר נראה איכא פלוגתא בזה באיסור תורה, דצריך למיזל לחומרא, וזה ההולך בקרון הנזכר בשאלה אע"פ דאפשר שיוציאו מרשות לרשות ע"י גוי, הא עכ"פ כשהולך בו ברחוב העיר הוא מעבירו ד' אמות ברה"ר, לדעת מאן דאמר יש רה"ר בזה"ז, על כן אין להתיר לרכוב בקרון זה בעיר במביי אפילו מי שרבים צריכין לו והולך למצוה גדולה. ושמעתי שהרב החסיד ראשון לציון מהר"א גאגין ז"ל, התיר לאנשי במביי לרכוב בפ' אלכ"י שנושאין אותו בני אדם ביו"ט דוקא, אבל בשבת לא התיר להם.

דע כי מצאתי עוד היתר לקרון זה הנזכר בשאלה מטעם אחר, ע"פ שלשה תנאים אשר אבאר, והוא דראיתי להרב ים יששכר שכתב בענין קושית מרן ז"ל בדברי הטור ז"ל, נ"ל לתרץ דבסי' שמ"ה סעיף ו' כתב כלי שיש בו ד' על ד' וגבוה עשרה הוי רה"י, ואיתא בגמרא דשבת דף ח' ע"א זרק כוורת לרה"ר, אם הוא גבוה עשרה ורחב ארבעה פטור, דהוי רשות לעצמו דהיינו רה"י, וכל פטורי שבת הם פטור אבל אסור, ולפ"ז בכסא דידן דהיינו פארי"ט דשע"ס הנז"ל, מן הסתם הוא גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, ומדאורייתא מותר להוציא לרשות הרבים ככוורת, ורק מדרבנן אסור, וחי נושא את עצמו, וליכא נמי רק איסור דרבנן, ולפ"ז הוי כאן כמו שבות דשבות, חדא מדאורייתא מותר והוי כמוציא את רה"י לרשות הרבים, ובודאי מותר נמי להוציא עם הרשות כל מה שבתוכו ורק מדרבנן אסור, ובלא"ה נמי ליכא אלא איסור דרבנן אם אינו רחב ארבעה, דהחי נושא את עצמו והכסא טפלה לו כמו חי במטה, לכך התיר במקום שרבים צריכין לו. ולפ"ז אף דכל הפוסקים השמיטוהו, מ"מ נ"ל על ידי גוי ודאי מותר אם רבים צריכין לו, ולא מבעיא ברה"ר דידן דהוי כרמלית, אלא אפילו ברה"ר גמור נמי מותר, עכ"ל.

והנה מה שהעלה הרב ז"ל דאם הכסא רחב ד' על ד' וגבוה עשרה, דחשיב רשות בפ"ע דהיינו רה"י ומותר להוציאו מן התורה לרה"ר גמורה ורק איסור דרבנן איכא, דבר זה הוא אמת, וכן מצאתי להגאון מג"א סי' רס"ו סוף ס"ק ז' בד"ה ודע וכו', שכתב מיהו בגובה עשרה לא מחייב, כדאיתא בשבת דף ח' לענין כוורת ע"כ, ועיין תוספת שבת סוף ס"ק י"ד מה שביאר בדברי המג"א הנז', וכן ביאר הגאון אשל אברהם ז"ל, ומה שטען הרב מחצית השקל יש להשיב, והעיקר הוא כמ"ש תוספת שבת ואשל אברהם, וכמו שהעלה הרב ים יששכר הנז'. וכן ראיתי דבר זה מפורש בדברי רבינו המאירי ז"ל בשיטתו לשבת דף ח' יע"ש. מיהו מה שהוסיף הרב ים יששכר להתיר מן התורה להוציא עם הרשות כל מה שיש בתוכו, יש לפקפק בזה, די"ל דוקא הוצאת הרשות עצמו מותר מן התורה, וכן מוכח מדברי המג"א, וכן מפורש להדיא בדברי הרב תוספת שבת.

על כן זה הגאר"י הנזכר בשאלה, יש להתירו גם בעיר במביי להולך בשביל מצוה גדולה או שרבים צריכין לו, ע"פ שלשה תנאים אלו, הא', שיהיה המוליך הקרון הזה שהוא הדוחה את הגלגלים ברגליו הוא גוי, ששמענו שיש בזה הגאר"י מין שירכבו שנים האחד אינו עושה כלום, והב' הוא לבדו עוסק בגלגלים והוא המוליך את הקרון. ותנאי הב', שיהיה זה הגאר"י גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, ואם לא יש בו רחב ד' על ד' אפשר לקבוע בו לוח אחד רחב ד' על ד' יוצא מאחוריו, דאז בזה יהיה הגאר"י דין רה"י בפ"ע. ותנאי הג', שלא ישא הישראל היושב בו שום חפץ כלל. וע"פ שלשה תנאים אלו יש להתיר אפילו ברחובות שיש להם דין רה"ר, אך כל זה דוקא למי שרבים צריכין לו או הולך בשביל מצוה גדולה, אבל להולך בשביל טיול אסור. וכבר כתבתי לעיל דהכנסת הרוח בעור הסובב ומקיף על הגלגלים מבע"י, דאסור לתקן זה בשבת ויו"ט. מיהו היתר זה שהוא עפ"י שלשה תנאים הנז' קשה מציאותו, כי רוב אלו הגאר"י אין יכולין לישב בהם אלא אדם אחד, ואיך יוכל לעשות זה ע"י גוי, גם רחבו ארבעה על ארבעה קשה מציאותו.

ודע דאין לעשות טעם היתר בנ"ד, לומר כיון דדוחהו ברגליו הו"ל כלאחר יד, וכמ"ש בסי' של"ו סעיף ט' בדין הצינור, דאם ממעכן ברגליו הוי כלאחר יד, דזה אינו, כי בנ"ד אורחיה בהכי גם בימות החול שמהלך זה הגאר"י על ידי דחייתו ברגליו, וכיון דאורחיה בהכי אין זה כלאחר יד.

אמנם מצאתי בס"ד פתח היתר להעברת זה הגאר"י מטעם אחר, והוא ע"פ מ"ש הרמב"ם ז"ל בה"ש פרק ט"ו גבי ביב ששופכין לתוכו מים, דכוחו ברה"ר אסרו חכמים, וכוחו בכרמלית לא אסרו, אבל כח כוחו מותר לכתחילה אפילו ברה"ר, יע"ש. ובתשובה אחרת שכתבתי בס"ד בענין המקוה שמימיו באין ע"י המוכנ"י, הבאתי דין זה האמור גבי הוצאה, דכוחו מותר מן התורה ורק אסור מדברי סופרים ולכך לא נאסר אלא ברה"ר אבל בכרמלית מותר, והקשתי על זה מדין שבת עצמו, דנופח בשבת חייב משום מבעיר, הרי כוחו חשיב כגופו מן התורה, ואיך גבי הוצאה לא אסרו בכוחו אלא מדרבנן. ותרצתי, דקי"ל כל מלאכת שבת גמרינן ממשכן, וכל מידי דלא הוה במשכן אינו חייב עליו מן התורה, על כן בשלמא נופח הוה במשכן, דודאי היו נופחין להבעיר באש כשהיו צריכים למלאכתם, אבל הוצאה כה"ג שהוא כוחו דוקא ששופך המים ויוצא לחוץ ודאי לא הוה זה במשכן, דההוצאה והכנסה שהיתה במשכן הוה מה שהיו נוטלין בידם מן הקרקע שהוא רה"ר והניחום בידם בעגלות שהוא רה"י, או אפכא, כמ"ש בלבוש ז"ל סי' שע"ז וכל הוצאתם והכנסתם היתה על ידי גופם להדיא, ולא כוחם בלבד, וכיון דלא הוה כה"ג במשכן בהוצאה והכנסה, לא אסיר כוחו בהוצאה והכנסה מן התורה, ורק רבנן גזרו בכוחו גבי הוצאה. ואע"ג דזורק מן רה"י לרה"ר חייב מן התורה, היינו משום דהוה זריקה במשכן, והזריקה אינה בכלל כוחו, דזו הוצאה להדיא, כיון דלא נח בקרקע רה"י, ואח"כ יצאה לרה"ר. ויש אריכות בענין זה, ואין כאן מקומו.

והנה שם בדין המקוה הבאתי שם הוכחות על כח כח, דאינו חשוב כלום, והבאתי מדין יין נסך דסי' קכ"ה ס"ב, דאתמר שם כח כוחו כגופו דמי ואסור, ואם הוא כח כח כוחו, כגון קורת הגת שגלגלה הגוי ע"י הגלגל, שיש שם שלשה כוחות, שהגוי מגלגל הגלגל, והגלגל מפיל הקורה על הדפים המונחים על הענבים, ונסחטין הענבים ע"י הדפים, דהוי כח כח כוחו, שהוא הגלגל והקורה והדפים, מותר בדיעבד אפילו בשתיה, וכתבו דלכתחילה אסור אפילו בעשרה כוחות ויותר. ונתקשיתי בזה, ואמרתי דיין נסך שהוא משום סרך ע"ז שאני, דאחמירו ביה טפי, דהא חזינן ביה חומרות אחרים שלא נמצאו בשאר איסורים.

אשר על כן בנ"ד דהוי כח כוחו יש להתיר, יען דהיושב בזה הגאר"י אינו דוחה הגלגלים עצמן ברגליו, אלא הוא דורס בשתי חתיכות המחוברים בזה הגאר"י, שנקראים בשם יאי"י וזה היאי"י דוחה את הגלגלים, והגלגלים מושכין ומהלכין לזה הגאר"י שהאדם יושב בו. ומה שתופס זה היושב בידו את העמודים של ברזל, שהם מגופו של זה הגאר"י אין תפיסתו בהם עושה פעולה בעיקר ההילוך והעברה של זה הגאר"י, כי אם רק כדי להטותו אל המסלה שרוצה לדרוך בה, אבל פועל ההילוך כולו נעשה ע"י הגלגלים, והרי זה נעשה בכח כוחו, דקי"ל בדיני הוצאה וטלטול מרשות לרשות בשבת, דמותר לכתחילה בכח כוחו גם ברשות הרבים.

ואם תאמר נהי דהגאר"י עצמו הוא הולך בכח כוחו, עכ"ז מהלך הגלגלים הוא בכוחו, וקי"ל כוחו ברה"ר אסור מד"ס, זה אינו, דעל מהלך הגלגלים אין לנו לחוש, דהם בטלי לגבי הגאר"י, שהם עשויים למהלך של הגאר"י ובטלי לגביה, וכמ"ש את החי במטה המטה טפלה לו, וכן האוכף בטל לגבי האדם, ומאחר דהעברת זה הגאר"י היא נעשית בכח כוחו, אין בזה איסור מעביר אפילו מד"ס.

ולכן גם אם זה הגאר"י אינו גבוה עשרה ורחב ארבעה, אין כאן איסור הוצאה, ורק צריך שיזהר זה היושב בו שיהיה יושב בו בעודו ברה"י ויצא בו לרה"ר, כדי שתהיה היציאה מרשות לרשות בכח כוחו, וה"ה כשיכנס מרה"ר לרה"י יכנס בעודו יושב בו, כדי שתהיה כניסתו בכח כוחו, אבל לא ירד ברה"ר סמוך לפתח ויגררנו בידו ויכניסנו לרה"ר, דנמצא בזה הוא מכניסו ומטלטלו בידו מרשות לרשות. וגם יזהר זה היושב בו שלא יוציא ולא ישא שום דבר ושום חפץ עמו כלל ועיקר. וגם יזהר בתיקון זה העור של לאסתי"ג, שהוא סביב חודן של הגלגלים להכניס בו הרוח ע"י כלי הידוע כדי שיהיה בו נפח לעשות זה קודם שבת ויו"ט, דבשבת ויו"ט אסור לתקן זה, וכאשר כתבתי לעיל.

מיהו כל זה אין להתיר אלא למי שרבים צריכין לו, או שהולך לעשות מצוה גדולה, כאשר כתבתי לעיל, אבל להלוך דרך טיול או אפילו לדבר מצוה, ואין לו הכרח שילך בזה הגאר"י, אלא הוא יכול לילך ברגליו, לא ירכוב בזה הגאר"י אפילו בעיר שרחובות שלה הם כרמלית, אבל בעיר שיש בה עירוב מותר לרכוב בזה הגאר"י אפילו לטייל בין בשבת בין ביו"ט. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר]

.

.

חלק מהתגובות לא הובאו כאן מחמת האריכות וניתן למצאם ב http://tshuvotarchiv.wordpress.com

מודעות פרסומת

27 תגובות to “שימוש בחשמל בשבת”

  1. אור הלבנה Says:

    מה בדבר חשיבותו של המנהג? הרי המוני בתי ישראל שומרי המצוות נוהגים שלא להפעיל שום מכשיר חשמלי בשבת, וזה בעיניהם אחד מעיקרי השבת. זהו מנהג שהתקבל על דעת כל יהודי הרואה עצמו מחויב להלכה. מלבד זאת, לא תמיד שמים לב איזה מכשיר חשמלי כולל בתוכו גם הדלקת נורה, דבר שגם לדעתך מהווה חילול שבת מדאורייתא.

  2. שמעלץ Says:

    לעניין שימוש בLED וכתיבה במחשב בשבת:
    זכורני שיעור מפי ראש הישבה בה למדתי כי ככה"נ אין איסור שימוש בLED בשבת, החשש היחידי הוא שאנשים לא ידעו להבדיל בין סוגי הנורות ובטעות יבואו להדליק נורות להט, או שסברו שהותרו כל הנורות בשימוש. ולכן למעשה לא להשתמש.
    כמו כן, ראש הישבה היה מתיר בשעת צורך אמיתי (לשומרים וכד') להגביר ולהנמיך עצמת הרמקול של מכשיר קשר, אם מדובר בכפתור שמסובבים אותו כך שהשינוי הוא רציף ולא משנה נורות חיווי וכד'.
    ולעניין כתיבה במחשב, כשהתייחס לבחורים בשירות צבאי, שנשארים לתורנות בשבת וחייבים לכתוב במחשב (בחיל מודיעין למשל, יש זמנים של פיקוח נפש ממש, וההתייחסות הייתה גם לתפקוד שוטף של החמ"ל שאמנם אין בו פיקוח נפש דווקא ברגע זה- אך חייבים לשמור על תפקודו התקין כי אי אפשר תמיד לדעת מתי זה כן ומתי זה לא פיקוח נפש, ובעצם שמירת התפקוד התקין של החמ"ל יש גם צורך גדול), כשאני הייתי בצבא הרב התיר לכתוב במחשב ולזכרוני גם אמר שהדבר יותר קל מכתיבה בשינוי או ב"עט שבת". לאחר מספר שנים שמעתי כי מצא אולי דווקא סברה להחמיר – מכיוון שעיקר הכתיבה בימינו נעשית במחשב, ומכיוון שכתיבה במחשב משתמרת יותר מאשר כתיבה על נייר.

    דברים אלו מזכרוני. ייתכן וטעיתי בחלקם.

  3. ד.א Says:

    תודה רבה. קראתי כמה ממאמריך כאן ונהניתי מהסברה הישרה. לענין חשמל בשבת – כבר שנים אני סבור כך, ושמחתי לראות את הדברים מבוססים [אגב, כמדומני היו מחכמי המזרח שהתירו הדלקת חשמל ביום טוב. אולי דן בזה צבי זוהר בספרו על התמודדות חכמי המזרח עם המודרנה]. לו היו מתירים להדליק מזגן בשבתות חמות, או לפחות מאוורר, שוודאי אין בו שום נורה, היה בזה עונג שבת וקיום ההלכה הרבה יותר.
    כמו כן נראה לי שאיסור נגינה בשבת נובע יותר מן "הרגש הדתי" שדיברת עליו. היינו יכולים לחוות חוייה דתית נעלה לו היינו מלווים את תפילות השבת בנגינה, כפי שעשו הלווים בזמן ההקרבה במקדש, וכפי שנהגו יהודי אתיופיה עד לעלייתם. נראה לי ברור שההתנגדות נבעה משיקולים חוץ-הלכתיים, של הדמיון לכנסיות ו"חדש אסור מן התורה" וכו', ורק על זה נוספו הטיעונים ההלכתיים הממשיים.
    ברשותך כמה שאלות – בזמנו בישיבה שלנו הוכיח ראש הישיבה שאין שום איסור בנשיאת מטריה בשבת, אבל, סיכם למעשה "אני מוכן להירטב בשבת לכבודו של הנודע ביהודה (שהיה הראשון שהעלה את הבעיה הזו וטען שיש בזה משום אוהל וכו')". האם לדעתך זה שיקול בהלכה? כמו כן פוסקים לעתים מעלים את הטיעון של "פריצת גדר" וכו'. מה דעתך על כך, בפרט ש"חשמל" נתפס היום כאב מלאכה לכל דבר? ואם יורשה לי לשאול, כיצד אתה נוהג למעשה בענין?

  4. נראה לכאורה Says:

    תודה,

    לגבי נגינה בשבת הוא סעיף מפורש בשולחן ערוך אורח חיים סימן של"ח סעיף א', כך שזה נובע בהחלט מעיקר הדין ומגוף ההלכה ולא ממקור אחר. וזו לא התנגדות של מישהו למשהו אלא סעיף בשולחן ערוך.

    לגבי מטריה, בוודאי אוהל בשבת הוא מלאכה. השאלה האם במטריה יש משום אוהל היא מאוד עמוקה ודורשת בירור היטב של גדרי המלאכה, ולא עיינתי בזה כעת ואין לי דעה בזה, וכדי לנטות מדעתו של הנודע ביהודה צריך שהסוגייא תהיה מבוררת כשמלה. וכל זמן שאין זה כך בוודאי יש לחוש לדבריו באיסור מלאכת שבת, שהוא מעמודי ההוראה של כל הדורות.
    גם אם לראש הישיבה יצא מאוד ברור שאין להחמיר עדיין יפה שהוא חש לכבודו של הנודע ביהודה, וכיוון שהוא ראש ישיבה ומכבד גדולי התורה איני רואה טעם למה שלא יעשה כך.

    לגבי פריצת גדר זו שאלה מאוד מורכבת. הדעה שלי היא שכיום יש גם פריצת גדר לכיוון ההפוך, שנשכח העניין של דעת תורה שאינה כדעת בעלי בתים, ואנשים רבים נסחפים מתוך תחושה רגשית שכמה שיותר יחמירו ויקצינו כך יהיו טובים יותר בעיני הקב"ה. ואומרים הסר יצר הרע מלפנינו ומאחרינו, שלפעמים יצר הרע דוחף קדימה יותר מדי, ונעשה על ידי כך שכחת התורה גמורה שכבר אין זו תורת חיים על פי אור התורה שניתנה בהר סיני אלא דבר שנשלט על ידי רגשות פאנאטיים וסופו שהוא מלא התלהמות והחצנה ונוקשות ואין זו כלל התורה שקיבלנו מהר סיני.
    וכדי לסתום פרצות התורה מהכיוון הזה ראיתי לנכון דווקא לפרסם גם דברים שמותרים על פי דין תורה ויש בהם סתירה לרגש הקיצוניות שנפוץ בהמון אנשים שכוונתם טובה אך אין להם שייכות לדעת תורה ולא יודעים שיש לעשות לפי דעת תורה.

    אבל כל זה כמובן רק לגבי הציבור הרחב, ולא נוגע לתלמידי חכמים וראשי ישיבה שאם ליבם מרגיש לנהוג חומרא, או לומר לתלמידיהם לנהוג חומרא, בוודאי טעמם עימם וחלילה לי לומר דעה על הנהגתם ודבריהם.

    לגבי המנהג שלי כיוון שאני רתוק למיטת חולי ל"ע אין הדינים במצב זה שווים לדינים הנוהגים לגבי כל אדם, אלא תלויים בפרטי מצבי המיוחד ואין זה שייך לנדון.

    בברכה

  5. נראה לכאורה Says:

    החשש מלומר היתר משום שלא יידעו להבדיל בין נורות לד לנורות להט, לעניות דעתי צריך להזהר מלחשוש לזה היכן שאין טעם גדול לחוש. כי חז"ל התירו בורר אוכל מתוך פסולת ולא חששו שאם כן יבואו גם לברור פסולת מתוך אוכל, שהרי אי אפשר לקיים שמירת שבת בלי ללמוד היטב את פרטי ההלכות וחילוקי הדינים. ואם חוששים שלא ילמדו ולא יבחינו אי אפשר יהיה לעשות שום דבר. בחזון איש כתב שחז"ל שקלו בפלס את הגבול בין האסור לבין המותר. וכוונתו שלא רק שאסור להתיר את האסור, אלא גם אסור לאסור את המותר, וכן הוא בווידוי רב נסים גאון את שאסרת התרתי ואת שהתרת אסרתי, כיוון שעיקר התורה הוא חיי הנפשות, וזה כמו צמח שצריך להשקותו במידה הנכונה, וכמו שמחוסר השקייה יכול למות, כך גם מעודף השקייה יכול למות. וחז"ל היו הגנן המומחה שידע בדיוק כמה מים צריך וכמה זה יותר מדי. תכלית התורה שהצמח, הוא הנפש הטהורה יחיה. שהיא עץ החיים ותורת חיים. ותכלית העבירה על דברי תורה הוא לגרום לצמח למות. ואין חילוק בין להרגו על ידי מיעוט מים או על ידי ריבוי מים. כלומר להרוג את הנפש על ידי מיעוט מצוות וגדרים או על ידי ריבוי מצוות וסייגים יותר ממה שקבעו חז"ל. כך שבעיני המגמה של כל המחמיר יותר הרי הוא משובח חמורה כמו המגמה של רפורמיות שמותר להקל ככל שחפצים. ששניהם הם זיוף התורה ועקירתה במידה שווה ובדרך שניהם אין קיום לחיי הנפש הטהורה. ומה שהמחמירים נושאים רוממות ה' בגרונם לא מחשיב אותם בעיני כפחות מסוכנים לתורה. ואדרבה הם יותר מסוכנים כי מהם אנשים כשרים לא יודעים להזהר.
    ויש בגמרא ששמואל אמר שהוא כחומץ לגבי יין ביחס לאביו כיוון שאביו החמיר לחכות שתים עשרה שעות בין בשר לחלב והוא מחכה רק שש. ולכאורה קשה שאם בעיניו זהו להיות חומץ אז אדרבה שיחמיר כמו אביו. וכמו שבימינו כל נער צעיר מאמץ את חומרות הרב מבריסק והחזון אי"ש, או האדמו"רים שהוא שייך אליהם, וכיו"ב, בלי שום בחינה והתבוננות. וכי היה כל כך קשה לשמואל להתאפק מלאכול חלב. אלא ודאי הוא שלא החמיר כי כל חומרא היא בחזקת זיוף התורה, שהרי הקב"ה נגלה בהר סיני ואמר שמותר, וכי אינו ראוי בעיניך לסמוך עליו? הוא לא מספיק בריסקער? לכן להחמיר זה לחלוק על דברי הקב"ה בהר סיני. הדרך היחידה בה חומרא היא אינה גילוי פנים בתורה שלא כהלכה היא רק אם היא נובעת באופן אמיתי לגמרי ממדרגה גבוהה בעבודת השם שאינה כמדרגת כל אדם, ומכח שהוא קרוב לקב"ה יותר משאר כל בני אדם הוא באמת מחוייב בדברים שאחרים לא מחוייבים בהם. ורק אם ברור לו שכך הוא מותר להחמיר. ולכן שמואל הצטער שאינו במדרגה שיהיה מותר לו להחמיר כאביו.
    וכמובן אם יש חומרות שהפוסקים כתבו שנכון להחמיר בהם זה כבר נעשה פסק הלכה ונוגע לכל אדם וכבר אינו בגדר "חומרא", כיוון שהוא הכרעה של פוסקים נעשה שעיקר הדין הוא שראוי להחמיר.

    לגבי הסברות שכתבת להחמיר, לעניות דעתי אין נראה שמשום סברות אלה ישתנה גדר הדין ויש לדון בזה באורך ואין כאן מקומו.

  6. נראה לכאורה Says:

    השבתי לשתי תגובות אחרות בנוגע לעניין חשמל בשבת ועיקר מה שהיה לי לומר לגבי השאלה של האפשרות שיבואו להתיר יותר והפגיעה ברגש הדתי שהתרגל לאיסור בזה כבר כתבתי שם.

    בוודאי מנהג הוא חלק מגוף התורה. כמו שיש הלכות מדאורייתא ויש הלכות מדרבנן יש גם מנהגים והם מגוף התורה עצמה כמו שאר החלקים שלה. אמנם אנו יודעים שמנהג הוא מחייב והוא מגופי תורה רק משום שכך נמסר לנו בתורה שבעל פה מהר סיני. ויחד עם מסירה זו ניתנו גם הלכות מנהגים שהן הלכות עמוקות וחמורות וארוכות, הררים התלויים בשערה, שהרוב הוא בספרי שו"ת ומיעוטו בגמרא, וכמו כל חלק אחר של התורה זהו עניין הטעון לימוד עמוק וארוך לברר היטב את הגדרים וגם זה כמו כל דבר בתורה, בין בהלכה ומנהג ובין בחובות הלבבות מוסר ומחשבה ודרך ארץ, אינו מסור לדעת בעלי בתים ולרגש שאינו כפוף ליגיעת התורה. כי כל מה שאינו כפוף ליגיעת התורה ובירורה הדק היטב מניין לנו שזה מה שנאמר למשה בהר סיני?
    ויש מנהגים שהם מנהג בטעות ומצווה לבטלם, ביניהם גם מנהגים לחומרא, ויש מנהגי רשות ויש מנהגים שחובה לנהוג בהם. לפי עניות דעתי מה שנהגו איסור בחשמל אינו נכנס לגדר מנהג הקהילות שמחוייבים לנהוג בו מכמה טעמים ואין כאן המקום להאריך בזה.

  7. אלון Says:

    כמה דברים לגבי חשמל בשבת:
    1. דורשי רשומות מספרים כי החזון איש בעצמו ידע שאין בסגירת מעגל חשמלי בשבת "בונה" אלא שמלכתחילה פסק כי לא ייתכן שהפעלת חשמל וסגירת מעגלים בשבת יהיה מותר, שהרי בוודאי יצירה חדשה יש כאן, ומכאן הלך ו"אנס" את מלאכת בורר להכיל סגירת מעגל חשמלי. גם כמדומני הגדיר החזו"א את השימוש בחשמל כ"אבי אבות המלאכה".

    2. ר' חיים הירשנזון בספרו "מלכי בקודש" כותב תשובה על איך צריכים להיראות חיי התעשייה והמסחר במדינת ישראל ע"פ התורה, ושם מסיק שלא ייתכן שיהיה אסור להשתמש בחשמל בשבת וכדאי לעיין בתשובתו.

    3. ר' מרדכי הלפרין מביא בספרו רמזים כי לדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל אין איסור בכיבוי מנורת (להט!) בשבת, שהרי אין כאן כיבוי בידיים אלא רק הפסקה של זרם החשמל אל המנורה, ואולי התלבט בדבר כי סוף סוף בהרבה מקרים אנו דנים על פי מה שרואות העיניים אף על פי שבמציאות אין זה בדיוק כך, ומכיוון שרואים שבאמת הנורה נכבית לא פורסם הדבר להיתר, ואולי מפני חשש ממה שבבחינת אין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ יכול לעמוד בה, והציבור לא יכול לעמוד בקולא שכזו…

    4. כדאי מאד ללמוד את ה"מנוחת אהבה" על דיני חשמל בשבת, והמעיין טוב טוב בהערותיו רואה כי הבין כל הנ"ל, שבשימוש במכשירים חשמליים ללא נורת להט קשה למצוא איסור, שהרי רבים חלקו על "מוליד זרם" של ה"בית יצחק", ואין כאן "מכה בפטיש" אלא משתמש במכשיר, ועל איסור "בונה" של החזו"א חלקו רבים, ובראשם הגרש"ז אוירבך. הוא מרמז שהאיסור הוא סך הכל מחמת ה"מנהג" שנהגו ישראל שלא להשתמש במכשירי חשמל בשבת, ומדובר כאן בחידוש גדול, ורבים מאנשי התורה לא יודעים שהדלקת מאוורר בשבת, או נורות לד וכיוצא בזה אסורים רק מחמת "מנהג" זה שאולי בכלל יסודו בטעות, שהרי חשבו שמדובר באיסור גמור?!

    5. לגבי נורת להט – אף על פי שרבים רבים הם האוסרים, ומדמים לגחלת של מתכת או אש ממש, יעויין במספר מקומות שסוברים שאין מדובר ב"אש" שעליה אסרה התורה. ניתן לראות דוגמאות בשו"ת "חמדה גנוזה" להרב שלוש שליט"א רבה של נתניה, ויש מעמידים זאת במחלוקת "אבני נזר" ושו"ע הרב כמדומני, בהגדרת אש – האם היא מה ששורף ומכלה או מה שמרבה חום ואור. שהרי חוט הלהט לא שורף ומכלה כמו אש רגילה (שאין לו חמצן, ואם היה לו היסוד של חמצן היה כאש רגילה כנראה), אך מרבה חום ואור. ויש שסוברים שחוט הלהט מדרבנן, ויש שסוברים כי אינה "אש". (יעויין במאמרו של פרופ' יהודה הלוי – "חוט להט בתורת אש" באיזה כתב עת ששכחתי את שמו כרגע).

    6. לגבי חשמל ביו"ט – בעבר חשבו שהדלקת הנורה היא המשכת האור מחברת החשמל וכאילו יש כאן העברה מאש לאש, והתירו רבים, בראשם ערוך השולחן, וצור מדבש. אלא שרבים חלקו עליהם, אם כי במקומות רבים היה מנהג להתיר ביום טוב, אף בין החרדים באירופה, ובארצות המזרח. עד היום רבים וכשרים אינם נוהגים איסור בחשמל ביום טוב (ראה שו"ת חמדה גנוזה הנ"ל, ושו"ת של הרב משאש זצ"ל מים חיים כמדומני ועוד). מעניינת תשובתו של הציץ אליעזר שאף על פי שידע שערוך השולחן לא הכיר המציאות על בוריה, ומה שנמשך מחברת החשמל הוא הזרם ולא האור עצמו, עדיין התיר להדליק חשמל ביום טוב מטעם של "גרמא"!
    גם הרב עובדיה יוסף מספר שבמצרים נהגו להדליק חשמל ביו"ט והוא ניסה למונעם מזה, אך גם הוא מביא תשובתו של הציץ אליעזר שמתיר.

  8. נראה לכאורה Says:

    תודה על הדברים המחכימים והידיעות החשובות.

    נראה פשוט שבסגירת מעגל חשמלי יש יצירה של דבר חדש לא פחות ממה שיש במלאכות שבת שאסורות מה"ת, ולכן כל כך פשוט לציבור שלא ייתכן שזה מותר ואכן מאוד מאוד יראתי משום כך לכתוב שלעניות דעתי אין בזה איסור.
    כשלעצמי לא נוח לי בדיבורים כגון אלה אודות החזון איש שהיה איש אמת באופן הכי קיצוני ודבק במידת האמת כאחד ממלאכי השרת, ואם כתב שלדעתו יש בזה משום בונה אני מוכרח לקבל שבאמת הוא סבר כן.
    רק שתורה מונחת וניתנה לכל ישראל, ולכל אחד שעמל כפי יכולתו ביושר לב ויראה ונאמנות למסירת התורה הרשות להניח גם את דעתו לפני הלומדים (אם כי כמובן זה לא אומר שראוי ונכון להקשיב לו).
    ולעניות דעתי היה נראה כדעת הגרש"ז שאכן זה לא מתיישב עם גדרי בונה או מכה בפטיש וגם לא נכון מה שעלה בדעתי לחדש שסגירת המעגל תחשב תולדה של מבעיר גם ללא אש.
    ולזה גם החזון איש הסכים שאם החשמל לא נכלל בגדרי אחת מהמלאכות שהיו במשכן אי אפשר לאסור אותו רק משום שיש בו יצירת דבר חדש. שאין יותר מל"ט מלאכות בשבת.

    לגבי חוט להט ראיתי מה שכתבו שאולי אינו אש ולעניות דעתי לא מצאתי ממש בסברות להקל. והרי גם גחלת של מתכת אינה אש אוכלת.

    הגדר של גרמא אינו תלוי בניתוח "מדעי", שהרי גם להקיש שתי אבנים ויוצא ניצוץ אפשר לראות בו גרמא שאינו עושה את הניצוץ בעצמו, וכל כיו"ב ואין לזה סוף, ואם מתעמקים בתהליכים החימיים במיקרוסקופ לעולם לא יהיה שום מעשה שאינו גרמא, ולפי המדע החדש הרי הכל הוא חלקיקים שאין להם גוף שנעים על פי המקרה ושום תנועה אינה סיבה לתנועה אחרת. ואם לא הולכים אחרי המדע בזה ממילא לא נותר שום גדר אחר מלבד דעת בני אדם פשוטים באופן פשוט וישר.
    וכל שבדעת בני אדם נחשב מעשה גמור על פי דין דינו מעשה גמור וכך מוכח בהרבה סוגיות ואכמ"ל, ובוודאי בדעת בני אדם לחיצה על הכפתור היא מעשה גמור של הדלקה או כיבוי של הנורה. וכן ירייה באקדח היא מעשה גמור של זריקת חץ ונחשבת כוחו ולא כח כוחו וכל כיו"ב.
    לדוגמה אפשר להביא שלשמוט כלי מראש הגג נחשב מעשה מזיק של שבירת הכלי, ולא אומרים שזה כמו נתקל באבן ונשוף בקרקע שפטור כיוון שהקרקע עשתה גם היא חלק מההיזק. וכן לא אומרים שגרם שכח הכובד והקרקע ישברו את הכלי שהוא רק הרפה מאחיזתו. כיוון שלהפיל מהגג בדעת בני אדם הוא מעשה שבירה גמור כבר לא אכפת לנו שהקרקע השתתפה במעשה ההיזק. ואם אדם יגלגל כלי ברזל אל מתחת למגנט חזק והמגנט ימשוך אותו בכח וישבור אולי יהיה מקום לעיין אם הוא גרמא או שדומה לדוחף לבור אע"פ שזה לגמרי דומה לגלגול כלי שיפול מראש הגג, ואין שום חילוק מלבד איך הדבר נתפס בדעת בני אדם. ובאמת כך מוכח מסוגיות רבות מאוד ואכמ"ל.
    תלמידי רבי ירוחם ממיר חונכו השכם והערב שכל גדרי התורה כך הם משום שהאדם הוא עולם קטן והתורה היא תוכנית העולם, ונאמר מבשרי אחזה אלוק. ואדם הראשון שנברא ישר לפני שביקשו חשבונות רבים, כל מה שהיה פשוט בדעתו בהסתכלות פשוטה שכך צורת הדבר זהו הגדר של דין התורה השייך לזה. וחז"ל ידעו לשער מהי דעת בני אדם ישרה לגמרי ולפי זה נקבעים כל גדרי הדינים. ואם נכנסים לניתוח "מדעי" עמוק מדי מאבדים את ההסתכלות הזו, ואז שום גדר אין לו הכרעה בהירה.
    לכן מהו מעשה הדלקה או כיבוי ומהי אש לעניות דעתי יש לראות כפי צורת הדברים הפשוטה ולהזהר מניתוח מפורט מדי.

    איני זוכר כעת במדוייק, יש מקום בחזון איש לגבי דיני מוקצה בשבת בדין כלי שמלאכתו לאיסור, שאומר שמאנינות הנפש הוא שאדם לא יניח מנורת נפט ככיסוי לכוס אע"פ שהיא נקייה, אבל יטול בחפץ לב פטיש לפצח אגוז, ולכן על פי דין דינם שונה לעניין מוקצה אע"פ שלכאורה אין שום חילוק ביניהם. אלא הכל לפי איך שנפש האדם תופסת את הדבר ואף שאין בו טעם מובן לשכל.

    לכן גם לעניות דעתי בנורת חשמל יוצאים ידי חובת נר שבת ולא הסכמתי עם הרב בן ציון אבא שאול ז"ל שאמר שאין יוצאים כיוון שאחרי הרגע הראשון הנורה דולקת מהגנרטור של חברת החשמל ולא ממעשה ההדלקה של המדליק.
    שאלתי מה זה שונה ממדליק נר שהולך ודולק מכח שאיבת השלהבת את השמן ולא מהמעשה הראשון של המדליק והוא השיב היטב שהשאיבה קורה כיוון שהדליק, ולכן זהו כוחו, אבל הגנרטור מזרים את הזרם לא מכוחו ודומא לשקיל בדקא דמיא שרק הרגע הראשון הוא כוחו. וסברתו חזקה וברורה, והוא לא הסכים עם דעתי בזה, ואעפ"כ לעניות דעתי כיוון שבדעת בני אדם פשוט שהמשך דליקת הנורה הוא כמו במדליק נר שמן, לכן לדינא כל המשך הבעירה נחשב כוחו. ואין לנו להכנס לצד המדעי שבזה.

    לגבי יום טוב איני יודע שום חילוק להקל בו יותר, וגם אם סברו שממש אש זורמת בחוט מחברת החשמל, הרי לפני שהגיעה אותה אש לחוט הלהט לא רואים אותה, ועל ידי הדלקת הנורה פתאום היא נגלית ויש בצורת המעשה הולדה של אש חדשה.

    יפה כתבת שיש קולות שהן "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה". ובאמת לפעמים זה נובע מיראת שמיים ואין שום טעם לפרסם כנגד זה. רק שלעניות דעתי באופן כללי יש כאן מקום גדול לדאגה גדולה. לדוגמה לפני כשלושים שנה היה חידוש גדול ברוב קהילות בני התורה לומר שיש חסרון צניעות ויר"ש בפיאה של נשים. והתחיל ממעטים ולא מהגדולים שדרשו ועוררו, ועם הזמן נעשה אצל הציבור כאילו פשוט שזו דרגה גבוהה יותר ביראת שמיים.
    וכעת צצו כת חדשים מקרוב באו שנשים מתעטפות כמו המוסלמים הקיצונים ומכסות את הפנים, ובתחילה הכל התייחסו לזה כאל כת משוגעים וכופרים, והיום אני שומע שיש הרבה שאומרים שבצניעות אין "יותר מדי" ובדור פרוץ כל המרבה בצניעות משובח, וכבר שמעתי דרשנים שאע"פ שלא ממש הטיפו לזה אבל אמרו שזה דבר נאה.
    וזה לעניות דעתי בא בתולדה שהטיפו לאסור פיאה שלא כדין, ואם כן למה לא גם לכסות את הפנים שלא כדין. שאם לא אכפת לנו הדין כלל והכל נעשה רק לפי רגש שטחי ומתלהם אין שום מעצור לזה. וחוששני מאוד שעוד כמה שנים יתרבו הנוהגים כך ויתקבלו כמשובחים וצנועים, כמו שהיום מתקבלים אלה שלא חובשים פיאה.
    וזו רק דוגמה קטנה אחת מיני רבות מאוד, וזהו מהלך של שכחת התורה שהוא כנהר סוחף בכח גדול וחלקו אינו נגלה על פני השטח, ורבים אינם נזהרים ממנו כי כביכול הסחיפה היא לכיוון של להרבות תורה ויר"ש.

    ולעניות דעתי אפש רגם שלבסוף יבוא מזה שיאמרו שגם אם על פי דין אין לקצוץ יד של גנב מכל מקום יש בזה להרבות יראת שמיים שיהיה ניכר כמה חמור לעבור איסור תורה. ותהיה לבסוף דת זרה לגמרי שדומה יותר לאיסלם הקיצוני מאשר לתורה שניתנה בסיני, ולא יהיה שום אדם שיידע את הזיוף והכל יהיו בטוחים שכך היא מסורת אבותינו ושכך נאמר מסיני. והרבה מאוד זיוף כזה כבר נעשה במהלך חמישים השנים האחרונות וכל יום הולך ונעשה עוד במהירות הולכת וגוברת.

    ומה שאני חרד לו אינו ההנהגה המעשית, שהרי ללכת עם פיאה אינו מנהג עתיק ומקודש, ולכסות את הפנים ברעלה אינו איסור, והיו קהילות שהיו קוצצות יד של גנב על פי טובי העיר ואם הוא צורך השעה מצווה בכך. אלא מה שזה גורם בפנימיות הלב. שבמקום חיי נפש פנימיים עדינים ומאירים של אהבה זכה וענווה ושמחה של מצווה יתחנכו לרגש של עזות והתלהמות וקולניות שזה חורבן המקדש שבתוך הלב שהוא היחיד שנותר לנו.
    והחזון איש כתב שאמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש, וללא עדינות הנפש והקשבה לדקויות אין מציאות כלל לאמונה האמיתית.

    לכן לעניות דעתי בימינו שסכנה זו אורבת אין להתחשב בקושי של הציבור לקבל קולות שהן על פי דין, ואדרבה מצווה לפרסם בכל דבר דעת תורה ישרה כפי שהיא בלי להטותה לשום צד.

    כל טוב ורוב ברכות

  9. לב כואב Says:

    בקראי את דברי תורתו הנכונים והישרים, עולה וזועקת תמיהה רבתי !

    הכיצד ייתכן שגדולי התורה שבדורנו [לעומת הגאונים זצ"ל בעל ה'מנחת שלמה' ובעל ה'ציץ אליעזר' הקרובים יותר לסגנון תורתו] שאינם פוסקים כלל כסגנון תורתו אלא להפך החמירו לאסור מעלית שבת, וקולנועית שבת, ומקררים חדשים לסוגיהם, וגם מקימים חדשים לבקרים תקנונים מחמירים בענייני צניעות, מכשירים סלולארים, מחשבים סרטים והאינטרנט, ועוד כיוב"ז. והיד עוד נטויה.

    לאן נעלמה בדורנו דעת תורה ישרה השזורה כחוט השני בתורתו ??

    מדוע בדורנו הכל כגזירת מלך וכל המחמיר הרי"ז משובח ??

    איה עבודת ה' מאהבה ??

    נ.ב.
    אנא אשרו פרסום תגובה זו כי בנפשי הדבר וברצוני לדעת את ה' והשתוקקותי כה רבה לתשובה אמיתת בעניין רגיש וכאוב שעומד ברומו של עולם.

  10. נראה לכאורה Says:

    מה שיש לי לומר בזה הוא דבר נוקב שיסודו בתורת רבי ירוחם ז"ל המשגיח ממיר.
    ובוודאי אין זה מתייחס לכל תלמיד חכם שמחמיר באיזה דבר, שבוודאי לפעמים תלמיד חכם לומד ועולה לו הסוגיא להחמיר בדבר שהיה מקובל וידוע להקל, וכך היא האמת לדעתו, ואין שום מצווה דווקא לחזר אחרי צד הקולא אלא יש ללמוד לשם שמיים וכפי האמת והיושר בין אם עולה לחומרא או לקולא (כתבו לי במייל שנראה סתירה בדברי שלפעמים אני כותב דברים שנשמעים כמו הקו של תלמידי חזון איש, ולפעמים אני כותב דברים שהם בקו של רבנים מקילים, וכאילו אני פוסח על שני הסעיפים. ובאמת אני מתאמץ לא להיות בשום "קו" אלא ללמוד כל סוגיא בתמימות וביושר לב, ומה שעולה באותה סוגיה אני כותב כפי שנדמה לעניות דעתי שהיא האמת)

    רבי ירוחם לימד שאין שום כח נפש שהוא רע וגם לא שהוא טוב. אלא כל כח יכול לצאת לפועל בדרך טובה או רעה. ולמשל כח הנפש של אהבת אשה, אותו כח עצמו יכול לצאת בדרך של בניית בית שהוא משכן לשכינה ויכול לצאת בדרך של ערווה וזנות. וכך כל כוחות הנפש.
    אמונה היא גם כח נפש שמוטבע בטבע כל ברייה. וכמו שכתוב הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם. בלא כח הנפש של אמונה לא היה יכול שום אדם בעולם לזרוע מחשש שמא לא יירד גשם. כל התפתחות, צמיחה, עסק כלשהו, בנויים על השקעה, זריעה, שבאה מכח אמונה. לא תמיד קוראים לזה בשם אמונה אבל בשמות שונים ואופנים שונים הוא כח חזק מאוד הפועל בכל תחומי החיים.
    כמו כל כח הוא יכול לצאת אל הפועל בדרך רעה. כל סוגי עבודה זרה, לאומנות, פאנאטיות מכל סוג, אמונות טפלות וכשפים ואסטרולוגיה וכל כיו"ב, אפילו אהדת קבוצת כדורגל באדיקות שייך לזה ועוד פנים רבות.
    רבי ירוחם לימד דבר נורא, שכח האמונה הטבעי שאדם נולד איתו, בא בטבע בצורה של עבודה זרה. אמונה שיסודה ניכור, פחד, חיצוניות וקבוצתיות, חיפוש תועלת וכיו"ב. רק אם האדם עמל כראוי מתוך ידיעה ומסירות נפש הוא יכול לשנות את יציאת כח האמונה הטבעי שתהיה בדרך נכונה וישרה של אהבה אמיתית, ענווה ומסירת לב.
    לכן רוב הרע שבעולם יש לו שייכות לדתות. גם קומוניזם ונאציזם ופשיזם ושאר מיני לאומנות שגרמו את כל המלחמות מבחינת כוחות הנפש הם דתות. האינקויזיציה, מסעות הצלב, מגדלי התאומים נעשו בשם דתות הדוגלות בתנ"ך.
    אכזריות ואטימות לב, השפלה ודיכוי של נשים, יחסי הורים וילדים המושתתים על הטלת מורא ודיכוי והרבה כיו"ב צומחים על קרקע של דתות או דברים שמבחינת כוחות הנפש הם כמו דתות.
    מידות של נצחנות, התלהמות, קבוצתיות, דוגמטיות ועוד ועוד צומחות על קרקע של דת. וכל הדתות יש להן אופי כמעט שווה מבחינה זו.
    לכן הדגישו גדולי הדורות כיסוד לזכור שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה. ומדובר בשאלות של רגש דתי והתנהגות דתית. כי דעת בעלי בתים מיוסדת על הרגש הדתי שנולדים איתו שהוא רגש של עבודה זרה, והוא ההיפך הגמור מרגש של תורה זכה ומבוררת. ומלחמה תמידית יש בין התורה לעבודה זרה, וכשנחלש כח זה עולה כח זה.

    מעשה היה בדידי, ילדה בגיל תשע יצאה לטיול שנתי, ותקנון בית הספר היה דווקא גרביונים שלמים ולא גרביונים שהם שתי גרביים נפרדות ארוכות. ואירע שהגרביונים הכשרים היו בכביסה ובלחץ השעה היא לבשה גרביונים נפרדים בתקווה שלא יתגלה. ובאמצע הנסיעה התגלה. ועצרו את חמשת האוטובוסים בצד הדרך, ונזפו בה לפני כל המחזור, ולקחו אותה במונית בחזרה הביתה, וכל בית הספר חיכה כשעתיים עד שתחזור ויוכלו להמשיך בנסיעה. אחרי כמה שעות הילדה הוחזרה הבייתה ממררת ורועדת בבכי נורא מחמת הלבנת הפנים ולקחו ימים ארוכים עד שנרגעה.
    האופי, הטעם והריח, של מעשה כזה, דומה למעשים הנעשים במנזרים חמורי חינוך או בתי חינוך מוסלמים קיצוניים וכיו"ב. התורה אמורה להיבדל מהם ולהיות ההיפך הגמור מהם לא רק בשם ובכותרת, שהם אומרים הנביא הוא פלוני ואנחנו אומרים הנביא הוא אלמוני, אלא ההבדל צריך להיות בכל האופי והטעם והריח והצביון והאווירה והתחושה. השם לבד אין לו שום משמעות, וידועים דברי הגר"י לוינשטיין בשם הרמב"ם שיכול אדם לעבוד להשם אלוקי ישראל ובשמיים יגידו לו שעבד עבודה זרה, והחפץ חיים אמר שאדם יכול לקרוא לעצמו קומוניסט והוא באמת עובד השם ומקיים תורה בדרגה הכי גבוהה, וכמעשה רבי אליעזר בן דורדיא.
    הסיבה לכך שאצלנו נוהגים כך היא אותה סיבה שבמנזרים ובמסגדים נוהגים כך. שכך הוא יצר העבודה זרה הנטוע בליבו של אדם מטבעו, שיש בו מיסוד האכזריות וקור הלב. והוא נטוע אצלנו כמו שאצלם. וההבדל היחיד הוא שאנו אמורים לא ללכת באופן טבעי ובלי בחינה אחרי הרגש הדתי אלא לזכך ולברר אותו ולהעמידו על אמיתתו, כפי מסירת התורה שבעל פה שבידינו. וכשיש חולשה במסירת התורה וחולשה בהקשבת העם למסירה זו, ממילא מרים כח העבודה זרה את ראשו וסוחף את ההמון ואת חלק מראשיו שאין תוכם כברם, ומתרבים הקוראים שמעו לי רב גדול אני וצדיק גדול אני ומחמיר יותר מאחרים, וכמו שאמרו שהחוצפה היא מלכות בלא כתר, ושבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, ואין שואל ואין מבקש על מי יש להשען על אבינו שבשמים.

  11. אריה ב. Says:

    בעניין לשמוע מוזיקה ממחשב או נגן בשבת ע"י אוזניות [כדי שלא להכנס לשאלה של 'אוושא מילתא']
    יש להסתפק אי הוי בכלל הגזירה של כלי שיר או דלמא כיון שאין הקול יוצא ע"י מעשה כמו בכלי נגינה או במחיאת כף, אלא המחשב והנגן משמיעים קולות מעצמם לא הוי בכלל הגזרה וכמו שריקה בפיו שהתירו כיוון שגזרו היכא דעביד 'מעשה' משא"כ דעביד בפה וכ"ש היכא דלא עביד מעשה אפילו בפיו.
    ועוד שבנגן ומחשב אין בקיאים כלל בעשייתם וליכא חשש שמא יתקן.
    ועוד אפשר שנגן וכ"ש מחשב אינם כלי שיר כלל אלא מכשירים שמכילים בתוכם בין השאר קבצי מוזיקה ומאפשרים את השמעתם.

    לאור האמור דליכא איסור אפי' דרבנן ביצירת מעגל חשמלי, ומכ"ש בשינוי תדרים אלקטרונים בבקרת פיקוד של מחשב או נגן ע"י מסך מגע וכדומה.
    אשמח מאד באם כת"ר יש יב דעתו בעניין זה.

  12. המעיין Says:

    העתקתי לכאן חלק ממאמר של הרב יצחק ברנד שליט"א. ועיקר יסוד טענתו שמצד החשיבות הרגישו הפוסקים שחשמל הוא מלאכה דאו', והביא לזה ראיה מירושלמי ובבלי ומהרמב"ם, אע"פ שמסברא ישרה אין נראה כך, מ"מ יש להשיב על הראיות.

    חשמל בשבת משום מאי חייב

    הנה הרבה מגדולי ישראל אמרו שחשמל בשבת הוא איסור תורה אף שאין בו חוט לוהטת, יש שאמרו משום מבעיר ויש שאמרו משום בונה, ואחד מהם הראי"ה קוק זצ"ל שכתב שזה איסור תורה של מבעיר לדבר ברמקול, (אורח משפט ס' ע"א), וכן דעת הרב מטשיבין זצ"ל, הובא במנחת יצחק ח"ג ס' מ"א, וכן הובא בציץ אליעזר ח"ז ס' י"א (רק המנחת יצחק והצ"א מתקשים בזה ואוסרים מטעם אחר) וכ"כ במנחת יצחק ח"א ס' ל"ז בשם הגאון שמואל יצחק יפה, תל אביב (חתן הבית הלוי) שמדבר במיקלרופון חייב משום מבעיר, וכ"כ בשו"ת קול מבשר שמדבר ברמקול חייב (ח"ב ס' כ"ה) וע"ע ביביע אומר ח"א או"ח ס' י"ט שהביא הרבה אחרונים שלדבר בטלפון הוא מבעיר, וכ"כ הג"ר בנימין זילבר זצ"ל בברית עולם מלאכת מבעיר, והחזון איש כתב בס' נ' שחשמל חייב משום בונה, והגאון ר' ש"ז אויערבך זצ"ל (קובץ מאמרים לענין חשמל עמוד 41 בענין מקרופון וטלפון) חלק על כולם, רק חשש לדעת החז"א מפני שכבר הורה זקן, ודעת הבית יצחק (מה"ג ר' יצחק שמעלקיש זצ"ל) יו"ד ח"ב השמטות בסוף הספר לס' לא, ובאחיעזר ח"ד ס' ו' שאיסור חשמל כשאין בו חוט לוהטת הוא מוליד ע"פ הגמ' ביצה כג. סחופי כסא אשיראי אסור, שאסור לתת ריח בבגד, ויש ללמוד מן המ"א ס' תקי"א ס"ק י"א שגם אם יש כבר חשמל והוא מוסיף, כל מקום שיש חשיבות בהוספה אסור, ע' מ"ב שם ס"ק כ"ו (ע' בזה במאמר 'גרמא כמעשה' במכתב שני להרב ישראל רוזן אות יח, המאמר אפשר למצוא באתר שלנו, ערוץ הלכות שבת (וע"ע שבט הלוי ח"א ס"ס ס"ו).

    וע' בחיבורינו רשפיה רשפי אש ס' א' ס"ק ג' ד' ה' שהסברנו הדבר (אפשר לראות באתר שלנו בערוץ הלכות שבת) ששורש כל אלו הגדולים שחשבו שזה מלאכה מן התורה באו ממקור אחד, שהרגישו שיש כאן מלאכה דאורייתא, רק חלקו בזה לאיזה מן המלאכות לצרפו, ויש לזה מקור בירושלמי פ' כלל גדול הל' ב' דרבי יוחנן ור"ל הוציאו ל"ט תולדות על כל מלאכה, וכל מלאכה שהיו יכולים ליחס לאחד מן האבות, יחסו לו, ואם לא היו יכולים ליחס, יחסו למכה בפטיש, ורואים משם שהרגישו שיש מלאכה גם לפני שידעו למה ליחס. ובגמ' חגיגה י. שיסודי מלאכת שבת א"צ ללמוד ממשכן רק חילוק החטאות, אלמא שכל תולדה יש בו סברה שחייב. ולכן כל הטכנולוגיה החדשה צריך לדון אם יש לחייב משום איזה מלאכה ע"פ רוח הדברים שחז"ל אמרו ולא ע"פ דימוי המוחלט למה שנאמר בזמן הגמרא. ועוד, הרי כל הטכנולוגיה שנתחדש בכל דור ודור הוא ביסודי הבריאה כמו שכתב הנצי"ב בהעמק דבר על הפסוק אשר ברא א-לקים לעשות, ונלמד מזה שגם זה נקרא מלאכה אף שלא היה אף פעם, וגם על זה נאמר טעם לחיוב שביתה בשבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. גם הרמב"ם חידש תולדות שלא כתובים בגמרא, ע' לענין תולדות מפשיט שהוא מפרק דוכסוסטוס מן הקלף, (פי"א הל' י' ע' מרכבת המשנה שם) ותולדות נקרא אף שאין בו רק קצת דמיון לאב, כמו משקה מים לזרעים שהוא תולדות זורע (מ"ק ב:) ומגבן שהוא תולדות בונה (שבת צה.).

    כן ביארתי שם שהגרש"ז אויערבך זצ"ל היה לו שיטה שלא מחדשים שום מלאכה חדשה בזמנינו רק כל מלאכות שבת כפופים למה שהיה פעם, (במקום שאילו היו מחדשים היה יוצא איסור עי"ז) ורק אם זה בצורה מאוד מדוייקת כמו פעם הוא בכלל מלאכה, וע"ש הצע"ג על שיטה זו. (וע' בקובץ מאמרים בענין חשמל בשבת ע' 85 הערה 4 בענין מה שרצה לומר שלבשל במיקרו-גל הוא רק איסור דרבנן משום שאינו אש אלא דומה למבשל בתולדות חמה שאסור רק מדרבנן, אף שבמיקרו-גל דרך לבשל, וזה צע"ג מרש"י שבת לט. ד"ה דשרי, שכל היתר לבשל בחמה משום שאין דרך לבשל וזה לא שייך במיקרו-גל, והגרשז"א חלק על טעם של רש"י וס"ל שזה הלכה למשה מסיני שרק באש חייב משום מבשל ולא בחמה, (ע' מנחת שלמה ס' י"ב שוליים מס' 4) אולם זה צע"ג שאם אין סברה אלא הללמ"מ, איך שואל הגמרא שבת קמ"ו: על מה שמותר לבשל בחמה 'פשיטא', איך שייך פשיטה שיש כאן הללמ"מ, אלא מוכרח כמו רש"י שזה סברה, ובודאי הלכה כדעת האגרת משה או"ח ח"ג ס' נ"ב שמחייב וכן ס"ל לבעל שבט הלוי (ראיתי זה באיזה ספר בשמו), (וע' מה שכתבנו בחיבור גרמא מעשה במכתב שני להרב ישראל רוזן אות י"ז).

    הנה היה ויכוח עז בין החזון איש והגרשז"א בצעירותו לענין מזלג חשמלי מסוימת שנותנים בתוך מים והמזלג לא מתחמם רק המים, אם חייב עליו משום בישול או לא (הובא במנחת שלמה ס' יב בשוליים אות 3) שדעת החז"א שזה עיבור לאש וחייב משום מבשל ודעת הגרשז"א שלחדש זה צריך רשב"א ואין לנו רשב"א היום, ויסוד המחלוקת הוא אם אנו כפופים לענין חיוב בשבת לצורה המדויקת למה שהיה פעם וכל שיש איזה שינוי קטן ממה שהיה פעם אין לנו רשות לחדש כי לזה צריך רשב"א, ואין לנו רשב"א היום, וממילא נשאר הדין שמתנהגים באלו הדברים כאיסור דרבנן, כך סבר הגרשז"א, והחז"א סבר שכל דור ודור לפי דורשיו ויפתח בדורו כשמואל בדורו ואם רואים שמה שנתחדש בטכנולוגיה דומה במהותו ובשורשו למה שהיה בזמן חז"ל, אפשר להרחיב החיוב ואנו צריכים להתנהג כאיסור תורה.

    ובזה נראה ברור שדעת הראי"ה (בתש' הנ"ל) ושאר האחרונים כדעת החז"א, בהשקפה כללית, שאפשר להרחיב מלאכת שבת אף שאין דומים לגמרי למה שהיה פעם, ויש לזה השלכות בלי סוף, ויתרבו עוד ככל שיתפתח הטכנולוגיה עד שבמשך הזמן יהיו הבדלים עמוקים בין שתי הגישות, שבמקום מסוים ישמרו שבת ומקום אחר יהא כמעט נשכח השבת, כי מכל דאורייתא יעשו דרבנן ע"י שינוי קטן ומכל דרבנן כבר יעקרו בקלות בגרמא וכדומה, וזה ממהר הרבה תהליך עקירת השבת, עד שלא יהא עוד שבת.

  13. נראה לכאורה Says:

    תודה גדולה על הרחבת היריעה. אני בוודאי שומע את הצד לאיסור ויש בו הרבה מאוד טעם. באמת ניסיתי למצוא דוגמה לדבר שהוא מלאכה ולא נאסר כי לא היה במשכן ולא מצאתי. ונראה בפשטות שבאמת מלאכות המשכן כוללות כל מלאכה, ולא שיש מלאכות שאע"פ שהן מלאכה מותרות כי לא היו במשכן. ואין לי תירוץ אם כן כיצד ייתכן שחשמל לא נאסר.

    לעניות דעתי חשוב לחדד את ההסבר במחלוקת הזו ומן הסתם לזו הכוונה של הכותב רק רציתי להבהיר יותר.
    אין כאן מחלוקת לענין "שיטה" שזה סובר שיש להרחיב הגדרים וזה סובר שיש לדייק לאסור רק בדיוק כפי שהיה פעם. שהרי הכל מודים שאנו חייבים ללכת בדיוק לפי גדרי ההלכה המסורים ולא לשנות מגדרי ההלכות כמלוא נימה כל זמן שאין השינוי מסור לנו לפי דרך הלימוד ומסורת הלימוד שבידינו. שיש לפעמים לפי דרך לימוד מקום לומר שאע"פ שזה חידוש זה כלול בדברים שנאמרו או כלול בגרעין הסברא והגדר שנאמרו. ויש חידוש שאינו כלול בהם ואז הוא לא אמיתי. ומה כלול ומה לא הוא עניין של דרך לימוד והבחנה ועיון שקונים על ידי שימוש תלמידי חכמים. וכמו שמדמים דבר לדבר אין חופש לומר זה דומה לזה או לא. אלא יש דרך לימוד ועיון שנמסרה ולפיה נקבע האם דומה או לא דומה. ויש בזה הבחנה בין אמת לשקר ודעה מותרת רק לפי כללי הלימוד המסורים.
    אם נאמר לחומרא דברים שאינם כפופים לגמרי לדרך הלימוד מה ימנע ממישהו לחדש לקולא דברים שאינם לאמיתה של תורה. ובין לחומרא בין לקולא, אין אנו בעלים על התורה לעשות בה כחפצנו ולגלות בה פנים, גם לא כשהכוונה לשם שמיים שלא תשתכח תורת שבת. והדרך היחידה שהתורה נשארת תורה מסיני היא אך ורק אם אנו הולכים לפי כללי הלימוד לאמיתה של תורה.
    ובכל זה בוודאי לא נחלק אדם מעולם, ובוודאי כל מי שהרחיב את הגדרים לא סבר שהוא מחדש דבר שאינו כתוב בתורה חלילה. וממילא המחלוקת רק אם זה כתוב בתורה או לא, שהכל משועבדים לומר רק מה שכתוב. וזה כמו כל מחלוקת למדנית בכל מקום שאחד סובר ש"זה מה שכתוב כאן", והשני סובר שהפשט הוא אחרת. והמחלוקת היא רק איך לקרוא את הפשט ולא מחלוקת שדעתי מצד עצמי כך או כך.
    מי שהרחיב את הגדרים למד שהפשט במסכת שבת שמתבאר מלשון המסכת עצמה שהגדרים הכתובים בגמרא אינם בדווקא רק בדיוק מה שפורש ותו לא, אלא גדרי המלאכה כוללים אפשרות לגדרים נוספים שיש מקום מסברא שנובעת מהמסכת עצמה לומר שגם הם בכלל המלאכה. ובהכרח שהוא קרא בכתוב שכך הפשט, שאינו יכול לחדש מדעת עצמו שלא כגדרי ההלכה לפי דרך הלימוד. ולעניות דעתי מה שעלה לי ונכנס ללב בכוונת לשון הסוגיות היה לא כך. וזה כמו כל דף גמרא שאני לומד פירוש של מישהו ולפעמים לעניות דעתי המילים בדף אומרות לי את עצמן באופן אחר.
    כך שאין כאן שיקול דעת מה דעתי ומה נראה בעיני. אלא יש כאן עמל בלימוד ונסיון להתבונן מה עולה כתמצית מהעמל במסכת שאני מנסה לשמוע בכפיפת אוזן והקשבה מתוך הכתוב במסכת שהיא עצמה אומרת כך. וכל אחד מקשיב למסכת ושומע את דברה בדרך זו לפי כלי ההקשבה שלו, ואין זה שכל אחד אומר מה הוא בעצמו סבור. אלא אם כן יש גדול שיש לו כתפיים לומר מדעת עצמו שהוא יודע בנפשו שהוא במדרגה לכוון לדעת תורה מתוך ליבו גם ללא הקשבה לכתוב ויש מקומות בחזון איש שאמר כך בפירוש כמדומה בעניין גיוס בנות. אבל בעניין סוגייתנו לא אמר כך אלא אמר שהוא מפרש את הסוגיא ובזה כל מי שלומד יכול לומר איך הוא שומע את הסוגיא. ולא עלה על דעתי סתם להביע דעה אלא רק להשיח איך שמעתי את הסוגיא. ולכן גם איני בן חורין לומר שאם גדולים ורבים החמירו עלי לחשוב כמוהם. שאם לא אקשיב למה שאזני שומעות בסוגיא בגלל שהרשב"א יותר יודע ממני, לא אוכל ללמוד כלל אלא רק לצטט רשב"א.

    אני רק משתף את מה שעלה במחשבתי, ואולי יהיה לעזר למי שמעיין בזה, ולא חלילה בא לומר שאני יותר קרוב לכוון לאמת ממישהו, או שיש להעמיד דעתי באיזה משקל כלשהו מול דעת גדולים לאין שיעור ומידה ממני.

    אוסיף הערה שהטעם של "ממהר את תהליך עקירת השבת" לעניות דעתי אינו ממין העניין, כי השאלה האם מהלכות שבת זה אסור או מותר, ועל הצד שזה מותר אם באנו לאסרו מטעם שלא תשכח השבת זה כמו שאנו גוזרים תקנת חכמים חדשה. ולכל היותר אפשר לומר שאע"פ שמעיקר הדין מותר מצד חינוך ויידישקייט אנו מחמירים כדי לשמור על זכירת השבת. וזה מסור להחלטות של חינוך והנהגה ולא שייך להכרעה ההלכתית.

    לגבי בישול במיקרוגל, בפשטות לענ"ד זה דומה לחמה ולא לתולדת חמה, שאין כאן דבר חם שיכול להתחלף בתולדת אש. לגבי מה שכתב רש"י שהוא מטעם דרך בני אדם, לעניות דעתי דרך בני אדם אין הכוונה דרך מקרית שנתחדשה במקרה באותו מקום וזמן שגילו מכשיר חדש, אלא הוא עניין יסודי שכך טבע הדברים בעיקר צורת הבריאה ועיקר טבע האדם, והרבה דיני חכמים כאלה הם קבועים ולא תלויים בהשתנויות מקריות שבכל דור. ובוודאי בפשטות אם ינהגו באיזה זמן הרבה אנשים לבשל בחמה לא ישתנה הדין, שהגמרא לא באה לומר שבחמה מותר כי במקרה בבבל בדורנו אין דרך לבשל בחמה. אלא באופן כללי בישול בחמה נתפש תמיד בדעת בני אדם כצורת בישול שאינה כעיקר דרך בישול. גם אם במקרה יהיה זמן שכולם יבשלו בחמה עדיין ירגישו שלא זו הצורה העיקרית של בישול.

    כל טוב ושבוע טוב

  14. נראה לכאורה Says:

    לעניות דעתי כל הסברות נכונות.

    אבל הברור ביותר הוא משום שאינו עושה מעשה כמו שהבאת מהשולחן ערוך אורח חיים של"ח ובמג"א סק"ב שזה מגן אברהם מפורש ועדיף מלהיזקק לסברות, ולא ראיתי מקום למה להסתפק.

  15. אחד Says:

    1- האם הדלקת נורת led, מחשב או פלפון וכו' יותר פשוט להתיר מהדלקת מאוורר מזגן וכו'

    2- האם החום שנוצר עקב הפעלת המכשיר אינו סבה לאסור (מעבד המחשב יכול להגיע לטמפרטורות גבוהות ולולי מערכת קירור הוא היה נשרף ובכלל חלק ממערכות הקירור בחלק מהמעבדים עובדים ע"י נוזלים מסוגים שונים שסופגים את החום ואולי יש איסור מבשל)

    3- לדעת החזו"א מדוע יהיה אסור להשתמש למשל במחשב שכבר הודלק מערב שבת או לשנות עוצמה במזגן שכבר היה דלוק וכבר היה בו "חיים"

  16. נראה לכאורה Says:

    לעניות דעתי מזגן יותר פשוט כי זו שאלה רק של מעגל חשמלי, ובלד וכיו"ב יש אולי קצת צד לדמות לאש כיוון שהוא מאיר. אם הוא לד שמשמש לפנס של מכונית או פנס כיס, נראה שיש מקום להחמיר בו משום דמיון לאש, אע"פ שאינו מתחמם ולא נראה כבעירה שסוף סוף הוא מאיר כאבוקת אש ואפשר שדי בזה שיהיה נחשב כמו אש. ורק מסך מחשב שאינו בצורת שימוש אבוקה או אש כלל, וכן נוריות קטנות המציינות אם מכשיר כבוי או פועל וכיו"ב אין בהם דמיון לאש משום צד.

    לגבי התחממות המעבד ובישול נוזלי הקירור וכיו"ב, בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. שצריך שתהיה חשיבות לתוצאות המלאכה וכוונה ותשומת לב אליהן ורצון בהם. ולפעמים אם יש חשיבות לתוצאת המלאכה ומכיר בה ורוצה אותה, אז גם אם התכוון לפעולה אחרת יש מקום לאסור מצד פסיק רישא וכו' וכמו בפותח דלת מקרר ונדלקת הנורה.

    אבל אם אין שום חשיבות בתוצאות המלאכה ושום רצון בהם, ואין שום כוונה לזה, אין זו מלאכת מחשבת כלל. וכמו שכתבתי לגבי ניצוץ שנוצר בהפעלת מנוע חשמלי שאין זו הבערה כי אינו מלאכת מחשבת. וכמו שהולך על חול ונעשות גומות מפסיעותיו שאין זה חורש כיוון שאין לו רצון וחשיבות וכוונה בגומות (אני כותב כיסוד כללי כי יש בזה חילוקים דקים בין דורך על עשבים לדורך על חול למשחק בכדור על אדמה ועוד חילוקים דקים, ויש בזה אריכות בכל פרט, אבל זה היסוד ובאופן כזה שכתבת על המעבד ודאי אין שום חשיבות במלאכה הזו ושום תשומת לב אליה ופשוט שמותר משום שאינה מלאכת מחשבת כלל.
    אם רק מתכת מתחממת זה יהיה בישול רק כשיהיה התרככות או התקשות בה כמדומני לפני העיון, ובנוזלים כאלה מלבד העניין של מלאכת מחשבת יש הרבה צדדים שהם לא מהתורה שאין תיקון שלהם בחימום ואין כשיעור ואינם ראויים לכלום ועוד. הנפקא מינה שדבר שהוא מהתורה, יש מקומות שהחמירו בו מדרבנן גם כשאינו מלאכת מחשבת, ותלוי כמה שימת לב וחשיבות יש בו ויש בזה חילוקים דקים. אבל אם מצדדים אחרי ממילא אינו מהתורה, אם נעשה ללא כל כוונה ורצון ותועלת ולא בדרך מלאכת מחשבת, לא החמירו).

    לפי החזון איש אם מחובר לחשמל מערב שבת אני לא רואה צד לאסור להגביר עוצמה וכיו"ב. וכמדומני שמקובל שהוא אכן לא אסר באופן כזה. וממילא זה לא מקבל דין מוקצה.
    אפילו למי שיסבור שזו תולדת אש ובאש אסור להוסיף על השלהבת, לעניות דעתי יהיה מותר כי אין כאן תוספת בכח הפועל באותה צורה כמו שיש תוספת בהגדלת השלהבת. אפילו אם עוצמת הקול חזקה יותר.

    לדעתי גם אם נוהגים כהחזון איש אין מקום לרדת לעומק הפעולה הטכנית של כל מכשיר האם הנמכה והגברה כרוכים בניתוק והפעלה מחדש של מעגלים, שהכל הולך לפי צורת המעשה בדעת אדם הדיוט שלא בקי בצד המדעי.

  17. ת"ח Says:

    כתבת: לדעתי גם אם נוהגים כהחזון איש אין מקום לרדת לעומק הפעולה הטכנית של כל מכשיר האם הנמכה והגברה כרוכים בניתוק והפעלה מחדש של מעגלים, שהכל הולך לפי צורת המעשה בדעת אדם הדיוט שלא בקי בצד המדעי.

    אתמהה ?????
    למה הייתה כוונתך ?????
    האיסור הוא על יצירת 'חיים' משום בונה, ולא צורת מעשה שנחשבת אצל האדם כיצירת חיים. [לפי"ז בטלת הרבה דברים האסורים משום בונה ומכה בפטיש שאינם נחשבים אצל האדם לכלום]

    עניין אחר הגרש"ז התיר למי ששכחו לכבות את הרדיו בשבת מחמת הפסקת חשמל, ובשבת כחזר החשמל נדלק הרדיו בקול רם, והתיר להם להנמיך כיוון שאין בזה פתיחת מעגל חשמלי.

    הערת אגב: מאד נהניתי מהסברה הנכונה בעניין המיקרוגל, ודעת האגר"מ בזה צ"ב.

  18. נראה לכאורה Says:

    אתה צודק בהערה. מדובר ביסוד עמוק שגדריו דקים, הארכתי בזה הרבה במאמץ גדול בתלמוד מוסבר על בבא קמא בכמה סוגיות, לכן התעצלתי והתכוונתי לרמוז לדברים ההם ובוודאי זה תמוה מאוד ובצדק למי שרואה את הדברים כמו שהם כתובים כאן.
    בוודאי לא התכוונתי חלילה שהגדר יהיה נקבע לפי אדם מן השוק שדעתו מגושמת ולא חריף ולמדן ולא נהיר לו בדיוק מה הוא עושה.
    כל גדרי התורה הם לפי צורת מעשה שנחשבת בדעת בני אדם כהמעשה. למשל אם אדם נועץ סכין בלב חבירו, ויעידו על זה, הוא יתחייב מיתה. ואם נבוא לברר האם במציאות היה כאן מעשה נטילת נשמה נראה שבאמת אין על זה בירור וגם לא חזקה ורוב. אולי בדיוק הוא קיבל שבץ או התקף לב מהבהלה לפני שחדר הסכין עד עומק חזהו. יש הרבה שנדקרו עמוק ולא מתו, ואין אנו יודעים בדיוק במה זה תלוי, ויש סיבות אינספור למה מת שלא מחמת הדקירה.
    אם עדים ראו שאחד רדף אחרי חבירו לבית שיש סגור ויצא כשהסכין נוטפת דם והלה דקור ומת, אינם יכולים להעיד כי זו עדות ידיעה וצריך עדות ראייה.
    אם ראו מרחוק שניים קרובים זה לזה ואחד הניף יד עם סכין והוריד ונמצא זה דקור הם מעיים שראו רציחה. ומה באמת הם ראו, וכי ביררו שזו לא סכין פלסטיק שהלהב נכנס פנימה לידית כמו שעושים בהצגות, או שלא עקצו עקרב באותה שעה או שלא קיבל דום לב.
    ואפשר שיש שם הרבה עקרבים ואם היו מתקרבים מעט היו מייד רואים שדבוק לרגלו עקרב שעקץ, ואין שום דין להתקרב ולבדוק דברים כאלה לפני שמוציאים את הרוצח למיתה. שהדין הוא שעל עדות על צורת מעשה רציחה בדעת בני אדם מוציאים למיתה ולא על מעשה רציחה "באמת". ולכן לא אכפת לנו כלל מה היה "באמת" ולא טורחים להתקרב ולהסתכל. המתת רוצח היא מצווה כדי לדבוק בקב"ה וטעמי המצווה הם רק חלק ממנה, וכמו שטעם מזוזה לפגוע בייחוד השם לא מסביר למה דווקא דוכסוסוטוס בצד בשר וכיו"ב. והמצווה היא לא אמצעי להעניש רוצחים או להגן על החברה מרוצחים. לזה יש את תקנות הקהילות וז' טובי העיר שמסיעין על קיצתן וקונסים ועונשים שלא מן הדין.

    לגבי גלות נאמר בגיטין ע' ב': "תניא: "שחט בו [בשוגג] שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה". הא איתמר עלה אמר ר' הושעיא חיישינן שמא הרוח בלבלתו [ואלמלא הרוח לא מת. רש"י], אי נמי הוא קירב את מיתתו [על ידי שפירכס ונמצא שלא הרגו זה. רש"י]".
    וכתבו שם בתוספות: "דווקא בגלות חיישינן להני טעמי אבל במזיד לעולם חייב. ושמא יש שום דרשא גבי גלות כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין דרך ירידה ועליה". וכן לעניין מזיק אם אחד שחט שניים או רוב שניים בבהמת חבירו, לא אומרים שייפטר מחיוב תשלומי נזק משום שאפשר שהרוח הרגה את הבהמה או שהפירכוס שלה הרגה.
    יש דרשא לגבי גלות לחשוש לטעמים אלה, ומבואר שיש צד במציאות לחשוש להם, ואם כן ברוצח במזיד כיצד אנו ממיתים אותו אחרי שיש צד במציאות שאולי הרג את עצמו ע"י שהרוח הרגתו או שפרכס. ואע"פ שאין דרשא לחשוש לזה למה לא חיישינן מעצמנו.
    אלא וודאי שלולא שיש דרשא לחשוש לזה לא חוששים לכל כהאי גוונא כיוון שצורת המעשה בדעת בני אדם היא של מעשה רציחה.

    ועל דרך זו הם כל גדרי התורה למתבונן.
    הסיבה שזה נשמע מחודש היא משום שבמאות השנים האחרונות חכמי אומות העולם עזבו את דרך המחשבה של אריסטו שעד אז שלטה בכל העולם ויצרו דרך מחשבה חדשה, המחשבה המדעית המודרנית. וגם בני התורה קלטו את זה ונעשה אצלם פשוט כך. בזמן הגמרא דרך המחשבה שניסיתי לתאר היתה מובנת מאליה ופשוטה לגמרי גם אצל אומות העולם שקיבלו כולם את כלי המחשבה של אריסטו, ולא היה בזה שום חידוש שטעון הסבר. עיקר החידוש של רבי חיים מבריסק היה לחזור לכלי המחשבה של אריסטו, רק השמות למונחים נשתנו. לכן שם לו רבי חיים ליסוד את הרמב"ם שהיה מגדולי תלמידי ומפרשי אריסטו בכל מה שלא נגע לאמונה, ולכן היתה הרגשה שרבי חיים גרם לגמרא להאיר באור חדש. בזמן תור הזהב בספרד כתבי אריסטו היו מקור משיכה שגרם להרבה צעירים מוכשרים לעזוב את לימוד התורה ואת האמונה ולכן הרחיקוהו בכל תוקף מאהלי תורה והפכו את שמו לשם נרדף לכפירה ואפיקורסות, ודרכו נשתכחה וזה גרם לירידה ביכולת להבין את סוגיות הגמרא, עד שבא רבי חיים והחזירה מבלי לקרוא לה בשמה.

    יש עוד דבר נפרד מזה, שהוא סברא יותר שטחית ומובנת, ואמיתית גם כן, למשל המעמיקים בבירור עניין תולעים במזון גילו שבתות שדה יש חרקים שאם מתבוננים היטב רואים בלי זכוכית מגדלת. ושמעתי מהרב חיים גרינימן שהתיר ואכל בעצמו כיוון שרק מומחים וידענים יכולים להבחין בזה. כמו כן ידוע לי שהגרש"ז היה אומר, וכן החזון איש, שמצד הדין די להעיף מבט רגיל באתרוג ואין צריך לעיין באריכות ודקדוק. כמו כן שמעתי בעצמי מבא ביתו של החזון איש שהיתה לו מגירה עם לחם, ובערב פסח היה בודק אותה עם נר ונוצה ומניח שם את המצות בלי מגבת או עיון ארוך ומאומץ. כיוון שבירור לפי דין תורה הוא מה שנחשב בירור בדעת בני אדם ולא בירור "באמת". שהרי בירור באמת לא שייך כלל, שאחרי כל בדיקה וניקוי שבעולם אין לנו ידיעה ודאית שלא נותר שם חמץ שהרי לא ראיתי אינה ראייה. והטעם שהתירו בלי בירור "באמת", אינו משום שקשה מדי לברר באמת וכאילו הוא קולא מתוך אונס. אלא משום שלכתחילה כך הם כל גדריה של תורה. שהיא דיבור עם בני אדם וניתנה לבני אדם כפי דעת בני אדם ודרך תפישתם בלי שהם מדענים. והסברא הפשוטה שיהיה אכפת לקב"ה לא אם באמת אכלת חמץ, אלא אם עשית מעשה שבדעת בני אדם צורתו מעשה אכילת חמץ. מכיוון שהתורה כך גם המציאות כך. אריסטו ביאר את זה באריכות ועומק, והרמב"ם כתב שבדברים של מדע ולא אמונה דבריו הם אמת, שהמציאות עצמה הם צורות הדברים ולא חומרם. קשה מאוד לבאר את זה במסגרת מצומצמת כזו. אני כותב רק מעט ראשי פרקים.

    הגבול בזה למעשה הוא מאוד דק. מצד אחד החזון איש אסר נקודות שחורות על קליפת תפוז כי הם כנימות, ובעצמו הקשה על עצמו שאדם מן השורה לא רואה בזה שרצים והיא קושיה גדולה, והכריע שאעפ"כ זה נכלל בגבול שאדם מן השורה אם הוא לא מגושם בדעתו והמוני יראה בזה שרץ. ומה שיש על התות שדה או גם בבצל הכריע הרב גרינימן שאינו בכלל זה. ושרצים על חסה כן אוסרים אע"פ שגם הם דורשים מומחיות להבחין. והחילוק דק ודורש דעת תורה.
    אגב יש להעיר ששמעתי בשם הגרש"ז אוירבך ז"ל שהטעם שמותר להרוג כינים בשבת הוא משום שלעין סתם בני אדם נראה שהם נוצרים מהזיעה ולא פרים ורבים, והדין נקבע לפי זה ולא לפי הידיעות המדעיות. ולעניות דעתי הכוונה אינה רק משום קטנותם, אלא משום שכך נראית צורתם באופן כללי. וכן בתולעים שנוצרות מהגבינה וכיו"ב.
    ויש דעות אחרות בעניין הכינים, אמנם לעניות דעתי הברור בזה הוא כהגרש"ז ז"ל.

    לגבי מכשירים חשמליים ראיתי ספרים שעוסקים בזה ונכנסים מאוד לעומק למדעי הפיזיקה והאלקטרוניקה. מכח זה לעניות דעתי מגיעים לשיבושים גדולים בהלכה בין לחומרא ובין לקולא. וגם מאבדים כל בהירות כי אי אפשר לראות בשכל ישר ציור ברור על מהות החשמל וזרימתו אם מסתכלים מדי מקרוב. וכמעט כל ענייני מדע אם עין השכל מתקרבת מדי לפרטים מגיעים למצב ששכל ישר כבר לא מצייר אותם בבהירות. כדי להביע התנגדות לדרך זו הוספתי את ההערה. וכמובן כל מכשיר וכל כפתור צריך שיקול דעת עמוק בפני עצמו, לא מדעי אלא הלכתי, להצד שפוסקים כהחזון איש. ולא באתי חלילה לומר היתר על הכל.

    אם מעניין לקרוא על זה יותר בהרחבה ועומק אפשר לראות כאן.

  19. יאיר Says:

    לגבי איסור החשמל, בגלל שדעתם של מקיימי המצוות בעם ישראל שזהו איסור גמור שמהווה אחד מיסודות השבת, האם אין מקום לראות את זה כגזירה בסיסית שקיבלו על עצמם בדומה לאיסור שתי נשים (אף לאלו שלא קיבלו עצמם חדר"ג)?

  20. נראה לכאורה Says:

    לעניות דעתי יש חילוק, שלגבי מנהג כמו איסור לשאת אשה על אשתו, ידעו שעל פי דין מותר, ואעפ"כ נהגו, והיה טעם גדול לנהוג כך שהרגישו שבזמנינו שלום בית כראוי ייתכן רק עם אשה אחת.
    כאן לעניות דעתי אין זה "שדעתם של מקיימי המצוות כו' שזה איסור גמור", כיוון שהסיבה שנהגו כך אינה משום שלמדו בעיון את הצד להתיר ואת הצד לאסור והכריעו, שאז זו נקראת דעה, וגם לא משום שקיבלו את הכרעת החזון איש, שכמעט כל גדולי הרבנים והפוסקים לא קיבלו את דעתו. הציבור שאוסרים רובם מאלה שאינם תלמידי החזון איש לנהוג כמותו בכל פרטי הדינים, וכיוון שכמעט כל הגדולים האחרים לא הסכימו איתו, נראה שלא מכוחו נולד המנהג.
    לכן נראה שנהגו כן כי יש הרגשה שזו מלאכה ולא יצאה בזה הכרעה ברורה, ומתוך המבוכה כיוון שלא היה מי שהתיר בפירוש אסרו. אם סוברים שמן הדין מותר אין שום טעם במנהג לאסור, ומה שכבר נהגו, יש מנהגים שאע"פ שנהגו נחשבים כמנהג בטעות ולא כל מנהג מקודש רק מכח שכך נהגו.

  21. שנשים מתעטפות כמו המוסלמים Says:

    http://tiny.cc/sk4yq

  22. תלמיד Says:

    אני לא מסכים עמך בתשובתך ל"רב מוסמך".
    אין לקבל דעות הלכתיות מאדם שלא סמכו אותו ידיהם של רבנים מוכרים ומקובלים על כלל ישראל.
    כלומר, לעניין חברותא – אין עם זה בעיה. אנו רואים שכל אדם יכול ללמוד בחברותא, להתפלפל ולהעלות סברות.
    שאלתו של נתן הייתה לבירור, האם כל הנאמר כאן, אני מתייחס אליו בגדר לימוד "חברותא" סתמי שאינו חשוב ובעל משקל, או שאני יכול להתייחס לנאמר כאן כבעל משקל כבד בהלכה.
    לא מדובר כאן במי שהולך לבית הכנסת וקורא לציבור מתוך השולחן ערוך או המשנה ברורה.
    אתם מעלים כאן סברות שהן ההיפך ממה שהורונו חכמים.
    על כן, בכדי להתייחס לדברים ברצינות, יש חשיבות עצומה לדעת מי עומד מאחורי הכתוב, ומי סמך את ידו עליו.
    או שמא מדובר במקרה קלאסי של: צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם.

  23. נראה לכאורה Says:

    כתבת: "שאלתו של נתן הייתה לבירור, האם כל הנאמר כאן, אני מתייחס אליו בגדר לימוד "חברותא" סתמי שאינו חשוב ובעל משקל, או שאני יכול להתייחס לנאמר כאן כבעל משקל כבד בהלכה".
    על זה השבתי באופן ברור כהצד הראשון, ואתה מסכים שבאופן כזה אין בעיה להביע דעות.
    מטבע העולם שכל טיפש מתייחס למחשבות של עצמו ברצינות, ולא אותו יש לשאול האם להתייחס לדבריו ברצינות אלא ההחלטה על זה מסורה לשומעים. ואם יש מהשומעים שאינם רוצים לסמוך על עצמם הם יכולים לשאול על זה את מי שהם מכירים וסומכים עליו. לא ברור לי על מה מזה אתה לא מסכים ולמה.
    מה שכתבת שהם דברים הפוכים ממה שהורונו חכמים, הרי מותר ללמוד סוגיא גם באופן אחר מהדרך שהלכו בה גדולים ומה בכך. מלבד זאת לפי מיעוט דעתי, וכך מקובל להבין על ידי כל מי שראיתי שדיבר בזה, יש בעיקר העניין מחלוקת בין החזון-איש ז"ל לבין הגרש"ז אוירבך ז"ל, ואם כתבתי שכשלמדתי הסתברה לי יותר דעת הגרש"ז אני לא רואה כאן הליכה נגד הוראת חכמים. והבאתי בנושא העיקרי השני מדברי בעל הבן איש חי, וגם בשאר דברים כתבתי דברים שנכתבו כבר על ידי גדולים.

  24. י.ל Says:

    בס"ד

    אבקש לשאול:
    אני מרותק לכסא גלגלים חשמלי. ישנו פיקוד שבת של מכון צומת, שעלותו לכסא שברשותי – 12000 ש"ח ללא התקנה.
    השאלה , האם כמרותק החפץ להגיע לבית הכנסת בשבת, מותר להשתמש בכסא ללא הפיקוד? האם המוגבלות מתירה לי זאת?
    אשמח לשמוע על סוגייה זו.

    בכבוד רב

  25. נראה לכאורה Says:

    שלום רב,
    אני מאוד מבין את המצב, גם אני מרותק אם כי לא לכסא אלא למיטה. אם אתה שואל הלכה למעשה אני לא הכתובת המתאימה, שאלות שהן הלכה למעשה צריך לשאול מישהו שאתה מכיר אותו וסומך עליו.
    אם זה סתם "לשמוע על הסוגיא" כדי להרחיב את ידיעותיך, כתבתי בפנים שבעיקר השאלה, לגבי הפעלת מעגל חשמלי, יש גדולים שמתירים ובראשם הגרש"ז אוירבך ז"ל, ולגבי השאלה אם מותר לנסוע על כלי כגון אופניים בעל הבן איש חי מתיר. ולדעתי הענייה נראה מסתבר יותר כהמתירים. וזה בתנאי שאין מנורות. אני מניח שגם אם יש אפשר להוציא אותן לפני שבת.

    לעניין ההתקן של מכון צומת, אני לא מכיר את הדרך בה הוא בנוי, אבל אם הוא בנוי שכשלוחצים על כפתור ואז בדרך של גרמא נסגר מעגל חשמלי, למי שאוסר לסגור מעגל חשמלי אז גם באופן כזה יהיה אסור.
    מלאכת זורה בשבת אסורה אע"פ שהפרדת הגרעינים מהמוץ היא בגרמא כמבואר בבבא קמא ס' א', ומלאכה שהותרה בגרמא בשבת היא כשיש שריפה מניח חביות מים וכשהאש תגיע לחביות הן יישברו והמים יכבו את האש כמבואר במסכת שבת ק"כ ב'.
    וצריך ביאור מה החילוק בין זורה שאסור אע"פ שהוא גרמא לבין גרם כיבוי על ידי חביות שמותר כיוון שהוא גרמא.

    החילוק בין גרמא בנזיקין שפטור לבין מלאכת זורה שאסרה תורה נאמר בבבא קמא ס' א' שהוא משום שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה.
    וכתב הרא"ש שם: "דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"פ דלא הוי אלא גרמא בעלמא, בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח".
    אפשר לפרש שרק מלאכות שעיקר דרכן הוא תמיד בדווקא רק על ידי גרמא נאסרו אם עושה אותן בגרמא, וכגון זורה וצד וזורע וכו'. אבל מלאכה שאין עיקר דרך עשייתה בדווקא על ידי גרמא, אם עושה אותה על ידי גרמא יהיה מותר. וכן יש שרצו לפרש בדעת המגן אברהם על אורח חיים סימן רנ"ב סעיף קטן כ'.
    אמנם הסברא נותנת שרק במניח חביות והאש באה אליהן, שהאדם אינו עושה בעצמו פעולה של כיבוי כלל ועיקר, אז הותר בשבת משום גרמא. אבל כל שעושה בעצמו את המלאכה אסור אע"פ שלעניין נזיקין היה נחשב גרמא, כיוון שניחא ליה ונתקיימה מחשבתו. וכך דעת האחיעזר חלק ג' סימן ס'. שהרי הגמרא חילקה בין נזיקין לשבת משום שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולא משום שיש עניין מיוחד במלאכת זורה. וכן כתב רש"י שם, "מלאכת מחשבת – נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו", ומשמע שכל שעושה ונתקיימה מחשבתו אסור, ולא רק במלאכה שנעשית תמיד דווקא בדרך של גרמא. ועיין עוד באחיעזר שם שהביא תמוכות לדרך זו ולעניות דעתי כך העיקר.
    ועולה מזה שאם אחרי ההתקן של מכון צומת עדיין נשאר שלוחץ על כפתור וכתוצאה מכך נסגר מעגל חשמלי, זה יהיה אסור למי שאוסר סגירת מעגל חשמלי ואין תועלת במה שיש בפנים איזה מנגנון שנעשה על ידי גרמא, כיוון שנתקיימה מחשבתו וניחא ליה, וגם אם יש השהיית זמן בין הלחיצה על הכפתור לבין התחלת הפעולה אני לא רואה שיש בזה חילוק, שאין זה דומה למניח חביות ששם אינו עושה פעולת כיבוי על האש כלל. הדרך היחידה שאני יכול לחשוב עליה שהמנגנון שלהם יתיר יותר ממה שממילא זה מותר, היא רק אם המנוע פועל רצוף מערב שבת עד מוצאי שבת, ורק יש מנגנון מכאני שמנתק את פעולת המנוע מהגלגלים כמו שבמכונית יש הילוך ניוטרל. ואז לשלב להילוך סרק או הילוך שמניע אין בו צד איסור כלל.

    אם אתה מפעיל את הכסא בדרך שינוי, וכגון ללחוץ על הכפתור בגב היד או במרפק או בפה, לחולה שאין בו סכנה מותר לעשות בדרך שינוי ואף אם אין זה לצורך ריפוי אלא רק סתם צורכו של החולה, עיין בזה בשולחן ערוך אורח חיים סימן שכ"ח סעיף י"ז במשנה ברורה ובמפרשים. [ונראה עיקר שאין להחמיר בזה משום נסמך למלאכה ואכמ"ל]
    אמנם בשולחן ערוך אורח חיים סימן ש"א סעיפים ט"ו ט"ז, לא התיר שבות מדרבנן לקיטע שרוצה לצאת בקב לרשות הרבים מדין חולה שאין בו סכנה אלא התיר רק היכן שאין חשש שיבוא לטלטל (מדין הוצאה מרשות לרשות ברוב המקומות יש עירוב, וגם כשאין עירוב מותר לפי המבואר שם במקרה כמו שלך). אבל לעניות דעתי אין משם ראיה כלל שקיטע אינו מצב שמחשיב כחולה שאין בו סכנה, ששם השולחן ערוך עוסק רק בדיני טלטול ולא בדיני רפואה. ואם יש קיטע שאין לו כאבים ומחושים ואין לו כאב נפשי על שאינו יכול לצאת מחצירו לרשות הרבים ולבוא בין הבריות, באמת באופן כזה לא מותרים לו הדברים שמותרים לחולה שאין בו סכנה. אינני מכיר את המקרה המסויים שלך, אבל ברוב הגדול של הפעמים מצב כזה כרוך גם בכאבי גוף ונפש שבוודאי יש בהם דין חולה שאין בו סכנה.

    אם אתה מפעיל בדרך שינוי לכל הדעות אין בזה איסור מדאורייתא, ואז כיוון שהגרש"ז אוירבך וסייעתו סוברים שאין איסור בסגירת מעגל חשמלי יש מקום לסמוך עליו גם ללא שמכריעים באופן מוחלט כמוהו אלא מחשיבים זאת לספק.

    יש אולי עוד דרך. אינני מכיר את הכסא ואת הצדדים הטכניים ולא בטוח שזה מעשי, אני רק מציע כיוון מחשבה ואולי תוכל עם תוספת מחשבה לגרום לו להיות מעשי.
    אם מפעילים את הכסא לפני שבת, ומניחים אותו על הגבהה כלשהי כגון שרפרף או כל דבר שאינו מוקצה, כך שהגלגלים מסתובבים באויר, וכשרוצים לנסוע מסלקים את ההגבהה והכסא נוסע, זהו וודאי מותר לכתחילה גם לפי כל צדדי החומרא. רק שמן הסתם עד הבוקר הסוללה תיגמר.
    אינני בקי כלל בחלק הטכני של הכסא, אני רק מציע כיוון מחשבה, אם יש לכסא כבל שמחובר לסוללה והוא תקוע בשקע חשמלי כדי לטעון אותה, אם אתה בערב מניח את הכסא פועל על הגבהה וגלגליו מסתובבים באויר והכבל בתוך השקע [ועל ידי זה אין הסוללה נגמרת], ובבוקר אתה מוציא את הכבל מהשקע, מסלק את ההגבהה ונוסע, אפשר להתיר באופן כזה גם למחמירים.
    שהרי הכבל רק טוען את הסוללה ובסילוקו מהשקע לא נפסקת פעולת מעגל חשמלי שהיה "נותן חיים" למתכת ומפעיל פעולת המכשיר, אלא רק מפסיק את טעינת הסוללה שבזה אין חשש לכל הדעות, ועדיין למכשיר יש חשמל מהסוללה, והמכשיר פועל כמקודם ואין בהוצאת הכבל בעייה.

    אם רוצים להדר אפשר להוציא את השקע על ידי שינוי כגון כשגב היד מופנה לכיוון השקע ואוחזים אותו כך בין האצבעות (שאז מסתלקים מכל חשש דאורייתא).

    במחשבה שנייה, אם רוצים שההיתר יהיה עוד יותר "חלק", אפשר להניח את הכסא על הגבהה וגלגליו מסתובבים באויר מערב שבת וכאמור, והכבל של הטעינה בשקע החשמל כדי שלא תיגמר הסוללה. יש שעון שבת שבת שיש בו מצד אחד תקע ומצד שני שקע. אפשר שכבל הטעינה יהיה מחובר עם שעון כזה לשקע שבקיר ולכוון את השעון שינתק את הזרם מעט לפני הזמן שאתה רוצה להשתמש בכסא, ואז אחרי שהשעון כיבה את החשמל אין שום בעיה כלל להוציא את השקע ולסלק את ההגבהה ולנסוע בכסא.

    במהלך הנסיעה להגביר ולהאט את המהירות אם אין בזה פתיחת מעגל וסגירת מעגל חדש מותר גם לפי החזון איש. אני לא יודע אם זה מעשי לנסוע בלי לעצור תוך כדי הנסיעה, בהנחה שכל עצירה מכבה לגמרי את החשמל. אולי אפשר להאט מאוד ואז לאחוז את הגלגלים בידיים בכח ולהגיע לכמעט עצירה. וכשמגיעים יהיה צורך שוב להניח את הכסא על הגבהה כלשהי שלא ימשיך לנסוע.
    אם צריך טעינה בבית הכנסת כדי שיהיה אפשר לחזור, אם יש שקע עם שעון שבת ועל ידי השעון הוא מנותק, ורק אחרי שהגעת והכנסת את התקע לשקע הזה, אז שעון השבת מדליק אותו, באופן כזה זה דומה לגרמא של חביות ומותר גם לחזון-איש.
    וכאמור לפי החזון-איש מותר להכניס לשקע לצורך טעינה גם בלי שעון שבת, שאין לפי שום דעה איסור בעצם מה שנסגר מעגל חשמלי, אלא מה שהמתכת נכנס בה כאילו רוח חיים על ידי החשמל והיא נעה או מתלהטת יש בזה משום בניית כלי או מבעיר. אבל כשמכניס לשקע לצורך טעינת הסוללה לא נעשה על ידי זה פעולה של מתכת ולא התהפכה מתכת לחיים, ולא נעשה כח שרואים אותו פועל שאפשר לדמות לאש, ואין בזה צד איסור גם לחזון איש וסייעתו שמחמירים.

    הסברות לאסור הפעלת מעגל חשמלי, אם משום מכה בפטיש ובונה או משום מבעיר, לגבי ניתוק מעגל הן הרבה יותר חלשות ויש צד גדול שגם מי שסובר אותן יאסור רק להפעיל ולא לנתק, ואם מנתקים על ידי שינוי שאז הוא מדרבנן יש מקום גדול לצרף את זה לקולא. כך שאם זה מנחה אפשר בבית הכנסת לכבות בשינוי ולהדליק אחרי צאת השבת.

    הרעיון של הגבהת הכסא כשהגלגלים ממשיכים להסתובב הוא בעצם הרעיון הבסיסי של לשלב להילוך ניוטרל בדרך מכנית. אני מניח שמכונאי יוכל להתקין במנגנון שמעביר את ההינע מהמנוע לגלגל איזשהו חלק שמאפשר לנטרל ולשלב את התנועה באופן מכני על ידי הפעלת ידית וכיו"ב, בלי עלות גבוהה (אולי לחבר קלאץ' של טוסטוס או משהו כזה…). כך יהיה אפשר תוך כדי הנסיעה לעצור לפני כניסה לצומת וכיו"ב ולהמשיך לנסוע בלי לכבות ולהדליק את החשמל. כאמור להגדיל את המאמץ של המנוע אין בזה בעיה גם להחזון איש, וגם משום ניצוצות אין לחשוש לפי שום דעה כמו שהארכתי בפנים. ולגבי טעינה אפשר עם שעון שבת. זו תהיה דרך מותרת לכתחילה לגמרי ולמהדרין בלי שום צד חשש, הרבה יותר מהמנגנון של צומת.

    ושוב כמובן כל זה הוא רק מחשבות לגבי לימוד הנושא ולא במקום לשאול רב שאתה מכיר.

    שנה טובה ומתוקה וכל טוב.

  26. עמי Says:

    שלום וברכה
    הרב שליט"א כתב "במנורה שיש בה חוט להט, או בתנור חימום שמתלהט חוט, וכן בטוסטר וכיו"ב, פשוט שהתלהטות החוט נחשב אש גמור והוא איסור מהתורה של מבעיר אש. וכל שכן שמצינו כיוצא בזה בגחלת של מתכת".
    ראיתי בשו"ע בהלכות יום טוב סימן תק"י גבי מיתוק חרדל ביו"ט "אין ממתקין אותו בגחלת של עץ, אבל בשל מתכת מותר". וכתב מ"א "מתכת מותר דאינו שורף וליכא כיבוי. ונ"ל דמה"ט מותר ליתן שפוד מלובן לתוך המשקה כדי שיתחמץ אם ראוי לשתותו בו ביום". ובשו"ע הרב כתב "אין שייך כיבוי במתכת שאף אם לא יכבנו לא ישרף ולא יעשה פחם, ואף בשבת אין איסור לכבותו אלא מדברי סופרים". וכן כתב רש" בשבת מב, א וקלד, א.
    ולכאורה לפ"ז אם כיבוי אינו נחשב כיבוי, גם הבערתו אינה הבערה, כי אינו אש, ואם נניח יש אש קיימת והוא יכניס לשם המתכת לא חשיב הבערה. ובשבת יהיה אסור רק מדברי סופרים
    מסתבר מאוד שהענין רחב וגדול ויש בו הרבה חילוקים ופרטים ואיני מכיר הנושא, רק רציתי להבין איך זה מסתדר ביחס למקומות הנ"ל שראיתי
    תודה רבה

  27. נראה לכאורה Says:

    באמת זו סוגיא עמוקה שטעונה בירור.
    ברמב"ם פרק י"ב משבת הלכה א' כתב: "המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב".
    ובהשגות כתב:
    "המחמם וכו'. כתב הראב"ד ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט, עכ"ל. א"א והמחמם את הברזל והמצרפו במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסומו מ"מ חיוב אין בו דצרוף דרבנן הוא, עכ"ל".

    ובמגיד משנה כתב: "המחמם את הברזל וכו'. ובהשגות א"א ולמה לא משום מבשל כו' דצרוף דרבנן הוא, עכ"ל. ומ"ש לחייבו משום מבשל אינו נ"ל שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר, וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור וזה נראה ברור".
    ועיין שם עוד שהאריך בזה.

    ועיין עוד שם בהלכה ב' שכתב הרמב"ם: " אבל המכבה גחלת של מתכת פטור. ואם נתכוין לצרף חייב. שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו. וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה. ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים".
    ובהשגות שם: "אחד המכבה וכו'. כתב הראב"ד ואם הוא מכבה למה אינו חייב אע"פ שאינו מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות הוא ואפילו לא יהא צריך לצרופו והא איהו כר"י ס"ל, ועוד מה בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ והלא בשתיהם לדבריו יש בהן משום מבעיר ומשום מכבה ובפרק מילה אמרינן ממתקין החרדל בגחלת של מתכת בי"ט אבל לא בגחלת של עץ ועוד דבמסכת יומא אמרינן צירוף דרבנן הוא וחיובא ליכא וביו"כ שרי ליה בטבילת כ"ג משום מצוה ואפילו לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, עכ"ל".

    ובפרק ט' הלכה ו' כתב הרמב"ם: "המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל".

    וזו סוגיא עמוקה וארוכה שטעונה הרבה בירור. כשכתבתי לגבי נורה לא עיינתי בכל זה כראוי, רק סמכתי על מה שנקטו באחרונים להלכה כדברי המגיד משנה שכתב: "שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר, וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור וזה נראה ברור".

התגובות סגורות.


%d בלוגרים אהבו את זה: