בעניין פילגש

נשאלתי לאחרונה מספר פעמים האם יש להתיר אישות בלי קידושין באופן ששומרים הלכות נדה והיא מיוחדת לו.

וידוע לי שיש לא מעט בחורי ישיבות שנוהגים כך בסתר, ששמעו מפי השמועה שאין בזה איסור הלכתי, ורוצים לשמוע מי שיתיר להם בפירוש.

לעניות דעתי יש בזה איסור חמור מהתורה ואין לנהוג בו היתר.

הנה מדיני איסורי ביאה, עיין שולחן ערוך אבן העזר סימן כ"ו סעיף א' שהרמ"א מביא מחלוקת הראב"ד והרמב"ם בזה האם יש איסור משום "לא תהיה קדשה  מבנות ישראל" באופן שטובלת ומיוחדת לו, ופוסק לאיסור, שכידוע הלכה כיש אומרים. והבית שמואל והחלקת מחוקק והפרישה באות ה' מצדדים להיתר. ובביאור הגר"א שם אות ז' מצדד לאיסור.

ומצד הדין הנכון הוא להחמיר בזה כיוון שיש צד שהוא איסור תורה והשולחן ערוך בהג"ה הכריע כהאוסרים, ואע"פ שהנושאי כלים הבית שמואל חלקת מחוקק והפרישה מצדדים להיתר, הגר"א סובר כהשולחן ערוך. וכדאי הוא הגר"א להעמיד פסק השולחן ערוך על מכונו ועלה הדין לחומרא.

.

אמנם מצד דין קדשה קשה למחות ביד מי שרוצה להקל, שהרמב"ן ועוד מגדולי הראשונים ותשובות קדמונים פשוט להם להיתר, ויש המפרשים גם בדעת הרמב"ם שאסר רק כשאינה מיוחדת לאחד ומשמע כך מלשונו, וגם מהסוברים שהרמב"ם אסר גם במיוחדת יש סוברים שאינו איסור מדאורייתא. והשאילת יעב"ץ העלה להיתר וכבר האריכו בזה.

בשו"ת שאילת יעבץ חלק ב' סימן ט"ו האריך מאוד לברר דברי הראשונים והפוסקים והמשיבים בזה והעלה להיתר ברור מצד דין קדשה, ובסוף דבריו כתב דברים שיש בהם כמה יסודות גדולים וחשובים בענייני קיום התורה באופן כללי: "דכבר נתבאר לעיל דפילגש לא נאסרה כלל במנין ולא נודע שקבלוה לאיסור. אדרבא רבו המתירין והיחיד שנמשך אחר דעת הרמב"ם בטלו דבריו מחמת שאין להם על מה להשען. ומה שנמנעו במדינות הללו מפילגש מעצמם ומאליהם נמנעו בחשבם שיש בו איסור. ומנהג בטעות אינו מנהג ומתירין אותו בפניהם אם נהגו מחמת שהיו סבורים שהוא אסור. ובאמת הוא מותר ולסייג לא קבלוהו מעולם (אע"פ שנטה לדעת זו מאן דמחמיר בה אעפ"כ לא נתקבלה בהסכמה כלל) רק מחסרון ידיעה בלבד עשו כן או שהמורה לאסור אף הוא טעה, ואמנם האיסור אין בו משום סייג כמו שכתבתי לעיל. אדרבא ההפך הוא סייג לתורה אי משום להרחיק מן העברה ההפקר והזנות ולמעט בזמה דנשג"ז [נדה שפחה גויה זונה] להוצאת שכבת זרע לבטלה מן הבלתי נשואים. וגם הנשואים בעת שאין נשותיהם מצויות להם ואם כדי לסייע בקיום מצות עשה הגדולה דפריה ורביה שנמנעת פעמים הרבה אף מן הנשואים בסבת התקשרם באשה אחת בלבד לכן אין אומה ראויה להרבות בנשים אלא האומה הקדושה. לפיכך התירה התורה אותן לאיש הישראלי מפני שאסרה לו הזנות והנאוף. וגם אשתו אסורה לו בימים רבים של נדה וזבה ולידה למען יוכל עמוד בהן לפיכך לא לחנם התירתן תורה. וגם כדי להרבות זרע ישראל ובדין שיאסרו האומות עליהן יותר מאחת שבלאו הכי הם רבים ואין צריכים אלא לישוב המדינה ומהראוי היה למנוע מלאסור ליהודי שתי נשים משום איסור דבחוקותיהם לא תלכו, רק משום שהוא בשב ואל תעשה וגם מחמת הסכנה ליהודים השוכנים בין הערלים. כשנושאים שתי נשים הוצרך רבינו גרשם מאור הגולה לגזור איסור זה שלא מן הדין. וכו'

והשלישית לאסור דבר המותר לאותם שאינם בני תורה כבני בשכר ובני גבלא ודכוותייהו שאני הנהו דלא הוו שכיחי רבנן גבייהו משא"כ האידנא אע"ג דלא אכשור דרי, מ"מ בני תורה הם במקומות הללו שנתפשט בהן התלמוד וספרי הוראה וכל דבריהם עושים על פיהם אין כאן בית מיחוש בלי ספק וכענין שכתבתי בכיוצא בה במו"ק א"ח סתנ"ג. וכו'

לכן לדעתי הוא דבר מצוה רבה לפרסם ההיתר. ביחוד בדורנו זה שהכנעני אז בארץ שאהב את הזמה ובפרטות אחר שנתערבו בישראל המופקרים כת ש"ץ שר"י שר הנואפים הרוצים שיכלו הנשמות עם הגופות למען הביא משיח לפי טומאו עם שפחות חרופות מלבד שאר כתות דבהפקרא ניחא להו דטבא עבדינן להו כי היכי דלשבקו איסורא וליכלו היתרא. לא לגעו באיסורי דאורייתא כרת ומיתת בית דין. ואע"פ שמובטח אני שלא תצא תקלה מתחת ידי. כמזכה את הרבים שאין חטא בא על ידו. ותודה לאל זכו רבים על ידי בכמה גופי תורה ושמירות וסייגות לתורה ע"י חיבוריי. שכל מגמתי בהם לזכות את ישראל ולשפות שלום ביניהם לאביהם שבשמים. וביחוד מסרתי נפשי והפקרתי חיי וממוני בשביל טובתם ותקנתם ותועלתם האמתית בזה ובבא. וזולת זה כבר אבדה האמונה מפיהם. לולי ד' שהיה לנו. והציגני למשול עמים ולשום רסן על לחייהם. והסכים על ידינו לתת כבוד לשמו. וחשף את זרוע קדשו לעיני העמים למען לא תאבד תורה מישראל חלילה.
מכל מקום איני רוצה שיסמוך אדם על ידי בזה כי אם על פי הסכמת גדולי הדור. ואם ייטבו דברי אלה בעיניהם. יהי חלקי עמהם הריני נמנה ונלוה אליהם לדבר מצוה וסניף לאריות כי קטן יעקב ודל. מכונה יעבץ.

עוד אני מעיד במי שרוצה לסמוך על הוראתי זאת עכ"פ לא יעשה כזאת עד שימלך ברב ומורה צדק לעדתו. שיסדר לו ההתר ע"פ יחוד גמור בטוח ממכשול דהיינו לייחד לה חדר בביתו ולהזהירה מיחוד כל שאר אדם. ושבאם תמצא שעברה ולא נזהרה ישלחנה מיד מביתו. וכן יצוונה שתטבול בזמנה ויודיענה שאין בזה בושה כלל. ולבאר לה ג"כ שהבנים שתלד ממנו כשרים כשאר מיוחסים שבישראל כשתשמור בריתה ותהא נאמנת לאיש הזה. משא"כ אם תזנה עליו אזי בניה בני זנונים וחייבים עליה משום קדשה על כל ביאה וביאה בין איש זה בין אחרים. ובאופן זה אם ישמעו ויעשו ככל האמור אזי אין אחריות מכשול עון כל שהו בדבר זה ולמצוה יחשב להרים המכשלות את הרשעים. וגם ת"ח צריכים לכך ביותר שכל הגדול מחברו יצרו גדול וראוי להיות לו פת בסלו ולקיים זרע אם אינו זוכה לו מאשתו שנפלו בגורלו והכל הולך אחר כוונת הלב. בלבד שיכוין אדם דעתו לשמים. רחמנא לבא בעי. רגלי חסידיו ישמור. ושמר רגליהם מלכד ואל תהי צדיק הרבה למען לא תרשע הרבה כמו שהוכיח הנסיון גם בבני אדם גם בבני איש. ודי בזה. וכבר הארכתי יותר מדי למבין ומשכיל על דבר. שהוא משום עת לעשות וגו'".

.

כנגד דברי היעב"ץ עומדים דברי מרן רשכבה"ג בעל האחיעזר שנתקבלו הוראותיו שכתב בחלק ג' סימן כ"ג:

"ובכלל בפילגש דהתירא נחלקו גדולי עולם והחמיר בזה הריב"ש, והיא פירצה גדולה בקדושת האישות ובפרט בימינו אלה שתמלא הארץ זמה". מדבריו משמע כמו שנתבאר שאינו מוחלט מצד הדין לאיסור אבל ההכרעה היא שיש להחמיר מצד הדין. ואם היה מוחלט אצלו הדין לא היה צריך להוסיף שהוא פירצה גדולה. ומבואר גם שאינו סובר כהיעב"ץ בעניין זה שהוא תקנה ואדרבא מציל מהחטא.

.

ידועה גדולתו של היעב"ץ שהיה משכמו ומעלה, ודבריו ישרים. ודברי אינם באים לחלוק על דבריו, אלא שהוא אמר דבריו לפי עניין זמנו וביאר טעמו, ובזמננו העניין אחר, ולא על זה כיוון היעב"ץ.

הנה כבר הרבה מאוד דורות הרגישו כל העם בדבר זה כדבר אסור ומכוער.
בדור האחרון שרבתה שכחת התורה והעזובה יש הרבה דברים שהציבור נוהג ומרגיש שאינם על פי התורה. אבל בעניין הפילגש הוא מנהג ורגש של קהילות ישראל מהרבה דורות לפנינו ובמקומות תורה ומלבד היעב"ץ מעולם לא כתבו נגד הרגש הזה. ועל כעין זה נאמר אם לא נביאים הם בני נביאים הם, ואין להקל ראש בזה.

בטור אבן העזר סימן כ"ו כתב:
"וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה: פנויה המשרתת בבית ראובן ויצא קלא דלא פסיק [קול שאינו נפסק] שמתייחד עמה, לא מיבעיא שבני משפחתה יכולין למחות בידו שהוא פגם להם שתהיה פלגשו, אלא בית דין כופין אותו להוציאה מביתו שדבר ידוע שהיא בושה לטבול ונמצא שבועל נדה".
ומבואר שהם שני עניינים, האחד שבית דין כופים והוא משום חשש איסור נידה, והדבר השני הוא שבני משפחתה יכולים למחות בידו שהוא פגם להם שתהיה פילגשו. ונתקשו הפוסקים בכוונת דבר זה מה פגם יש בזה מלבד חשש איסור נדה. ולעניות דעתי פשוט שכוונתו לרגש שיש בלב בני אדם כשרים שדבר זה מכוער ואינו ראוי, וסובר שרגש זה צודק אע"פ שאינו מסיבה הלכתית. והראיה שאין לזה יסוד הלכתי היא מכך שכדי שיוכל בית דין לכוף הוצרך לומר משום חשש נדה, שמשום רגש לבד אין בית דין כופין. אבל אם בני משפחתה מוחים הם עושים כראוי, ואינם עוברים על מצוות שלום בין הבריות.

ועיין בביאור הגר"א שם באות ד' שפירש דברי הרא"ש שהוא משום שיש בו בושה, והביא ממדרש רבה שדרכו של מלך כשהוא הולך אצל פילגשו הולך במטמוניות, שיש בושה בעצמיות הדבר, ומשום שיש בושה בדבר עצמו חוששים גם שתהיה בושה מלטבול. ונראה כוונתו שאם לא היתה בושה בעצמיות הדבר היינו אומרים לה שאדרבא תטבול ולא תחוש מפני המלעיגים, שבדבר מצווה אין לחוש למלעיגים כמו שכתב בתחילת השולחן ערוך. אלא כאן בושתה צודקת שיש בדבר עצמו סיבה בושה.

הנה חרם דרבינו גרשם שלא לישא יותר מאשה אחת לא נתפרש טעמו, והוא נתקבל קרוב לחומרת איסור תורה ברוב הקהילות. ובוודאי הקבלה אינה רק מכוחו של רבינו גרשם אלא מרגש העם עצמו שכך ראוי. שרבינו גרשם לא תיקן אלא עד סוף האלף החמישי ולא לכל הקהילות.

הטעם לזה נראה ברור לעניות דעתי, שהנה החיים מצד עצמם הם עיקר הקדושה עצמה. שהקב"ה עצם מהות גילויו בעולם נגלה כחיים. והוא נקרא אלוהים חיים. ומה שהעולם חי, החיים עצמם הם הדבר הקרוב ביותר שיש ביד נברא לומר על אלוהיו שזהו האלוהים עצמו. והתורה נקראת עץ החיים. ונאמר בה "וחי בהם", ומשום וחי בהם ולא שימות בהם מותרות כל עבירות שבתורה חוץ מג' החמורות, שהעבירה עליהן ממיתה את הנפש עד שמה שנשאר אינו אלא כגוף חלול ללא חיי נפש ובחייהם נקראים מתים.
ואנו מתפללים זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים.
וכל שלב לו מכיר מעצמו בערך קדושת החיים שאין מעליו כלום. ואם באים גויים על עיר ואומרים מסרו לנו אחד מכם או שנהרוג את כולכם ייהרגו כולם. שערך החיים אינו יכול להימדד במספרים ובכמות שאין שום דבר מעל ערך חיי אדם אחד.

וחיים באמת אינם חיי הגוף לבדו. ומשום כך בגילוי עריות ועבודה זרה יהרג ואל יעבור. וצדיקים במותם נקראים חיים ורשעים בחיים קרויים מתים.

טעות מה שחושבים שחיים כדי ללמוד תורה או כדי לקיים מצוות וגמילות חסד. אלא להיפך, לומדים תורה ומקיימים מצוות וגומלים חסד כדי לחיות. וכמו שאוכלים כדי לחיות ולא חיים כדי לאכול. שהתכלית האחרונה היא החיים מצד עצמם והחיים עצמם אינם תכלית לשום דבר אחר. וזהו עומק עניין ללמוד תורה לשמה. שהוא לשם החיים. שהתורה היא כמו אוכל ומשקה ואויר לנשימה, ולומדה כדי לחיות כמו שאוכל כדי לחיות. והרבה חושך יש במחשבה שחי כדי ללמוד תורה והרבה מוות רוחני נולד ממנה.

.

נישואין הם עיקר היות האדם חי. אדם שהגיע לזמן שהבשילה נפשו לשאת אשה ואינו נושא הוא כמת מבחינה נפשית. וכך הוא הרגש הפנימי בכל אדם שלב לו, שמתאמץ להקים משפחה יותר ממה שמתאמץ על כל דבר אחר בחייו. וכתוב "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" ופירשו חז"ל גם על התורה וגם על אשתו ממש, שהם אותו עניין ושקולים הם.
ואמרו האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו, ואמרו שהנפרד מאשת נעוריו מזבח מזיל עליו דמעות ועוד כיו"ב הרבה.

קידושין ע' א': "אמר רבה בר רב אדא אמר רב כל הנושא אשה לשום ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנים שנאמר: (הושע ה, ז) "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו"". והובאה גמרא זו בשולחן ערוך אבן העזר סימן ב' סעיף א', ועיין שם היטב בחלקת מחוקק סעיף קטן א' ובביאור הגר"א סעיף קטן ו', שהביאור שרק אם היה נושאה גם בלא הממון ורוצים משפחתה לתת לו ממון ברצון טוב מותר ליקח, אבל אם לא היה נושאה בלא הממון נקרא נושא אשה לשם ממון אף אם אינה פסולה לו. וגם דברי רש"י ניתן ליישב על דרך זה.

והטעם בזה משום שהחיים הם עצמיות הקדושה ואסור להשתמש בקדושה לשום תכלית מלבד לתכלית הקדושה לשמה. ונישואין הם עצמיות החיים. וכמו שעץ  גדל ופורח ונותן פרי זהו עצם היותו חי כך גם אדם מה שמתאחד עם אשה ועושה פרי זהו עצם היותו חי. וכמו שאסור לישא לשם ממון כך אסור לישא לשם שום תכלית אחרת, וגם לא לתכלית פורקן היצר ולהימנע מהוצאת זרע לבטלה. אלא רק מכח שבתוכיותו מרגיש שהחיים שבו קוראים לו להינשא לאשה זו דווקא ולאהבה באמת. וכמו שיש זמן שהחיים קוראים לאיש ולאשה להביא ילדים לעולם ומי שלא זוכה לזה אחרי שהבשילו החיים שבו לצמוח לזה מתייסר בייסורים המשולים למיתה כל יום ויום וכידוע. ומי שלא הבשילה נפשו לנישואין מבחינה זו אסור לו להינשא בשום פנים, שאין אלה חיים וכמו שאין חיים של אילן לתת פרי כשעדיין הוא נטיעה רכה, וממילא זו השחתה של עיקר החיים. וכמו כן ללדת לפני שהלב מרגיש בתוכיותו שהחיים שבו נזקקים לזה וחפצים בזה באמת. ואסור לנהוג בזה כיבוד הורים וכל שכן לשמוע לקול אחרים.
וזה מה שנאמר על זה בפסוק "בה' בגדו", שלישא לשם ממון הוא בגידה בשם עצמו, שבוגד בחיים עצמם. ונובע מזה שהבנים זרים. שכיוון שמת העץ ויבש גזעו ואין בו לחלוחית חיים, גם פירותיו יבשים ורעים.

עניין זה לא האריכו בו חז"ל והפוסקים כל צרכו, כיוון שהיה להם פשוט לגמרי שאין זה צריך תלמוד אלא דבר שכולם יודעים אותו. וגם משום שכל עניין ששייך ללב פנימה העדיפו חז"ל למעט בדיבור בו שלא יצא לחיצוניות על ידי רוב מילים.

וכבר הרבה דורות שהאופי והכח הנפשי נשתנה ממה שהיה בימים קדמונים ואין בכוחנו הנפשי להתאחד עם יותר מאשה אחת איחוד שלם ועמוק באהבה גמורה עד והיו לבשר אחד וכמו נפש אחת, וכמו שכתבו בספרי קבלה שאיש ואשה הם שני חצאי נשמה שמנוסרת ובאיחודם חוזרת להיות אחת. וכתבו בספרי מוסר על פי תורת האר"י ז"ל שאדם לא יכול לזכות לאהבת התורה אם לא אהב מקודם אשה.

ונראה פשוט שמטעם זה הרגישו העם מעצמם שיש להימנע מלשאת יותר מאשה אחת ונהגו בזה איסור חמור מאוד. וגם בקהילות שרבותיהם כתבו בפירוש שלא קיבלו חרם דרבינו גרשם בדורות מאוחרים כמעט לא בנמצא שישאו יותר מאשה אחת.  והחמירו בו עד מאוד וכופין ומנדים על זה, ובכל קהילה היו עבריינים בכל מיני עניינים אבל לא נמצא כמעט מי שעבר על זה, וכמו שלא נמצא כמעט מי שלא מל, עיין שולחן ערוך אבן העזר סימן א' סעיף ז' ובמפרשים. וכל זה מכח רגש העם שקיבל מתוך ליבו שהרי רבינו גרשם תיקן רק עד סוף אלף חמישי, ומצד ההלכה אחרי האלף החמישי הוא היתר גמור ופשוט.

ועניין פילגש דומה לזה. שאם אוהב את האשה בכל ליבו ומאודו וחפץ להתאחד כראוי, יש לו לקדשה ולנושאה כראוי. ואם אינו אוהבה כך, עניין זה של איחוד איש ואשה אסור שיתקיים לשם פורקן היצר והנאה סתם ושעשוע וכיו"ב. והוא בגידה בה' יותר מנושא לשם ממון. ואם אנוס הוא על פורקן היצר ואינו יכול להימנע מותר לו להוציא זרע לבטלה וכמו שכתבתי בתשובה אחרת, אבל לחלל ענין חיבור איש ואשה לעשותו לשם הנאה ושעשוע הוא בגידה בחיים עצמם והוא חמור לא פחות מהלכה מפורשת ובצד מסויים אפשר שחמור יותר. וכעין שנהגו חומרא יתירה כמו באיסור תורה מהחמורות ביותר בחרם דרבינו גרשם.

האופן היחיד שלעניות דעתי אפשר להתיר הוא באופן שהאיש והאשה אוהבים זה את זה וחפצים בלב שלם להינשא כדין ולחיות כנשואים, ורק יש איזו סיבה שמונעת מהם את האפשרות להינשא ואינם יכולים להינשא בשום פנים ואופן. ואז אם הברירה היחידה היא לחיות ללא קידושין או להיפרד, לעניות דעתי נכון יותר שיחיו ללא קידושין ויסמכו על המתירים מאשר שיפרדו. ומייד כשיוכלו ינשאו.

.

– – –

.

זכורני שבדרשת שבת חתן לפני שנים רבות אמר רב אחד בדרשתו שהאיש נברא כדי ללמוד תורה והאשה נבראה כדי לסייע לו ללמוד וזהו הבית היהודי השלם בטהרתו וזהו ייעודו.
ואחר כך כיבדוני לומר דברים ושאלתי מדוע לא נבראה האשה בדמות פועל חזק ובעל שרירים או בדמות שור וחמור, שאז היתה יכולה לסייע לבעלה ללמוד תורה כראוי שהיה כוחה רב וצרכיה מועטים.
וכעת שנבראה רכה ורגישה וצריכה זמן לשיחה וענייני חמימות ואהבה וכיו"ב, וצריכה מלבושים נאים ותכשיטים ומיני תפנוקים וממתקים, ואם אין בעלה משמחה ואם חסרים צרכיה נוטה לשקוע בעצבות, וקל עלבונה, ואינה מסוגלת לפרנסה כמו איש, הרי כביכול אינה כמו כל הנבראים שנבראו באופן המתאים ביותר לייעודם ותכליתם. ולו היתה אוכלת רק חציר ושמחה תמיד בחלקה וחזקה תמיד הרי היה קל יותר לאברך ללמוד.
ומהו שנאמר במסכת כתובות אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לתכשיטי אשה?

וחלק מהנוכחים היה ניכר שאין הדברים נוחים להם לשמוע [החתן היה תלמידי וידעתי שנוח לו בזה], וזו היא שכחה נוראה של העיקר הכי גדול ויסודי בתורה, שהיא תורת חיים וניתנה לאדם כדי שיהיה יותר חי ויותר אדם ויותר אנושי ויותר בעל לב ויותר אוהב ומרגיש ממה שהיה לולא היתה ניתנת לו. ורבי ירוחם המשגיח ז"ל אמר שהתורה אינה אלא גפרורים להצית נשמת האדם, ואינה אלא טרמוס להחזיק את החום של התייחדות האהבה שהיתה בהר סיני. ולפני שנעקרו קהילות התורה ממקומן במלחמה הנוראה ובעליית בני בבל ומרוקו ואלג'יר ותימן ועוד לארץ ישראל, לא היה כלל וכלל אף לא שמץ מחשיכה כזו אצל בני התורה ולא עלתה כזו על דעת אדם מעולם. ועל זה אמר המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין שהיטלר לא הרג רק ששה מליון אלא הרג את הכלל ישראל, את נשמת חיי התורה שעברה כמו נר מנר מדור לדור.

ובזה יובן שאין דברי חולקים עם דברי היעב"ץ, שהוא דיבר באנשים שמרוב גודל כח החיים שבהם לא די להם באשה אחת. ואם נמצאת אשה שרוצה ובוחרת בזה וטוב הוא לה מאיזה טעם, אע"פ שפשוט שלסתם אשה הוא רע, כתב להתיר. ולכן גם לא היתה רוחו נוחה מחרם דרבינו גרשם. עיין בפנים שלא הבאתי כל דבריו הנוגעים לחרם דרבינו גרשם. ולכן כתב שמצווה להתיר להם, ובפרט לתלמידי חכמים שיש בהם יותר כח חיים.
ואילו השואלים בזמננו אין בהם כח חיים, והיות "איש", אפילו כדי אשה אחת אחת. והם מאחרים להבשיל מבחינה נפשית עד גיל מאוחר וסובלים מבדידות ומחוסר חום ופורקן ליצר, ואינם בוגרים דיים להינשא, ומתוך מצוקה זו רוצים קשר של בוסר וילדות שאינו אהבה של ממש ובלי העומק והמסירות והנתינה והמחוייבות של אהבה של ממש. וחלק מהבגרות והיות "איש" הוא היכולת להימנע מקשרי בוסר וילדות שטחיים ולהבין ולהרגיש את החילול של עניין האישות שיש בהם, ולא שייך בזה כלל המצווה להתיר שכתב היעב"ץ. והוא אסור כי מי שבעל לב אמור להרגיש שליבו ממאן בזה כי הוא בגידה בהיותו חי, ובחרת בחיים היא יסוד התורה.

.

– – –

.

אני מביא כאן תשובה נוספת שיש בה צד אחר של העניין:

תודה רבה על תשובתך הפרקטית ,,  אכן הרגשתי שיש בתשובתך מעין אוזן קשבת מציאותית המאפשרת לקיים יחסי זוגיות מתוך שיקול דעת ולא מתוך הימור..
כפי שהבנת ממכתבי אני גרוש (אחרי 25 שנות נישואין) מזה 3 שנים ומנסה לבנות פרק ב' בחיי ולצורך כך הולך לכל מיני מפגשים – דתיים כמובן – ולצערי זה ממש לא פשוט , כל אחד ואחת עם הרגליהם השונים אנשים נכוו והמשקעים רבים וכל אחד ואחת נזהרין בצוננין ועל פי הבנתי בעניין , הצורך בקיום יחסי זוגיות כדי לבדוק כל אחד את הצד השני הוא פשוט בלתי נמנע..
הייתי שמח לקרוא את את תשובתך המפורטת בנושא פילגש.. וכן מבקש לדעת מי הם הפוסקים והמקורות השונים שניתן לסמוך עליהם .. ובכך לאפשר גם לאחרים לעיין בתשובתך ובכך לשחרר את הנפש המתנגשת ממצוקתה היומיומית באמונתה ..
להבנתי, במילים אחרות , בדרך מסויימת יש פתרון ואני ממש שמח על כך.   יישר כוח.
.
– – –
.
שלום,
אני מצרף קישור לתשובה.
(כאן בא קישור לתשובה שכאן לעיל) 

מה שכתבתי שם לא מכוון למצב שלך. השאלה שנשאלתי היתה לגבי בחורים צעירים לפני גיל נישואין, שיש מהם שנפגשים עם צעירות בסתר, ותוהים אולי במקום לעשות בסתר ובאיסור יש מקום לתת מסגרת הלכתית לקשר שמקובל אצל חילונים כ"חבר וחברה". וכיוון שיש הרבה פוסקים שסוברים שאין איסור הלכתי בקשר כזה ויש מקום לסמוך עליהם, אולי אם ההלכה מתירה אין סיבה להימנע.

לגבי השאלה הזו הארכתי שמלבד האיסור ההלכתי בעניין לא תהיה קדשה בבנות ישראל, שכאמור הרבה סוברים שהוא נאמר רק למי שמופקרת לכל ולא למי שמיוחדת לאחד, יש כאן בעיה אחרת, הרבה יותר חמורה ומרכזית, שקשורה למקום הרציני בחיים ובנפש שאמור לתפוס קשר זוגי.

בהתחלה הבאתי בקיצור את הדעות העיקריות בפוסקים לגבי האיסור ההלכתי של לא תהיה קדשה, וכל האריכות בהמשך היא על עצם הבנת מהות קשר הנישואין, שמכוון לצעירים, ולאור ניסיונך לא נראה לי שזה יחדש לך משהו.

אני מבין בהחלט את המצב שאתה מתאר. כשמתחתנים בשידוך בגיל תשע עשרה מכיוון ששניהם ילדים רכים וחסרי מושג על עצמם, יש סיכוי שכשיתבגרו ביחד במשך הזמן יתקרבו וילמדו לאהוב ולהתחבר. אבל בפרק שני כשלאדם יש כבר אישיות מגובשת ומפותחת, ומצד שני יש בוודאי הרבה צלקות וכאב, בהחלט אי אפשר לקפוץ מייד לחתונה, ומוכרחים שתהיה אפשרות הדרגתית של התקרבות והיכרות רצינית ובניית אמון וכו'.
מצב כזה הוא הפוך לגמרי מה שהתייחסתי אליו בתשובה. שם היה מדובר על נסיון לקיים קשר אישות מתוך חוסר רצינות, כבילוי ופורקן ליצר.  וכאן זה בדיוק הפוך, שמתוך הבנה של גודל הרצינות והמשקל של הנישואין לא יכולים להכנס אליהם בקפיצה עיוורת ומוכרחים לעשות את זה בהדרגה מתוך למידה והתבוננות. לכן אדרבא, לדעתי זו לא קולא ופשרה ביראת שמיים, אלא להיפך, זו החמרה וגישה של יראת שמיים להתייחס לנישואין בכובד ראש, ולגשת אליהם כדבר שמצריך תהליך רציני ועמוק של היכרות ולמידה כלפי בת הזוג וגם כלפי הנפש של עצמך.
אם יש בהלכה היתר של חיים ללא קידושין, זהו משום שיש מצבים בהם זה נדרש. וכמו שהתורה נתנה מצוות גירושין, לא שזה מצווה לכתחילה לכולם וכך הדרך שיש ללכת בה, אבל יש מצבים מיוחדים ששם זו מצווה גדולה ועבורם היא ניתנה, ואז רצון התורה שכך ייעשה.  ולדעתי במצב כמו שאתה מתאר גם כן רצון התורה שאז ייעשה השימוש בהיתר של חיים ביחד ללא קידושין.

כל טוב ובהצלחה ומועדים לשמחה.

(כמובן ההיתר לחיות עם אשה ללא קידושין מותנה בשמירת הלכות נדה. יש לפעמים בעיות מעשיות בשמירת הלכות נדה לאשה פנויה, וצריך להתמודד בחכמה עם דעת הבריות והבושה. בחלק אחר של ההתכתבות כתבתי על זה אבל הוא עניין אישי שמשתנה מאדם לאדם. אם קשה מחמת הבושה לטבול במקווה, יש אפשרות גם לטבול בים, אבל צריך ללמוד היטב את כל הלכות נדה וחציצה לפני שעושים כך, ואחרי שלומדים עדיין רצוי להתייעץ עם מורה הוראה על כל הפרטים, כי בנקל אפשר להכשל).

.

.

חלק מהתגובות לא הובאו כאן מחמת האריכות וניתן למצאם ב http://tshuvotarchiv.wordpress.com

מודעות פרסומת

15 תגובות to “בעניין פילגש”

  1. פילפולי הלכה על אוננות והומוסקסואליות « MINIM Says:

    […] יפה וחכם, וזו דרכה של תורה. הוא אגב לא בא רק להקל, ולמשל כאן הוא לא מתיר "פילגש", כלומר מה שהיום נקרא […]

  2. נחמן Says:

    יש להביא גם את דברי רש"י על הפסוק "לא תהיה קדשה", שמפרש על דרך הפשט, כי "קדשה" היא אישה "מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות". הגדרה שכזו בשום אופן לא מתאימה לזוג החי באהבה יחד גם אם ללא נישואים.

    יש לציין עוד שפעמים רבות מצוין לשלילה עניינה של פילגש, מכיוון שהיא על פני אישה הנשואה לו כדת וכדין, ודבר זה באמת מכוער (כפי שמבואר בפנים המאמר), אך כאשר מדובר בבחור ובחורה שהם מיוחדים אחד\ת לשני\ה אין כאן כלל את העניין של הכיעור.

    איסור אנכרוניסטי זה מצטרף לאיסורים שיצרה לנו חשכת ימי הביניים – שז"ל ו"איסור נגיעה".

  3. נראה לכאורה Says:

    שלום,
    קשה לי להבין את דבריך. אתה מתחיל בדיון הלכתי ברמה גבוהה, ומסיים באמירה על סעיפים מפורשים בשולחן ערוך שהם אנכרוניסטים וחשוכים ושייכים לימי הביניים.
    אם לא מאמינים כלל שניתנה תורה בכתב ובעל פה בסיני, אז ממילא אין שום משמעות מה אסור ומה מותר על פי ההלכה ומה מקום יש לדון מה משמע מלשון רש"י וכיו"ב.
    אם מאמינים שניתנה תורה בסיני, שבכתב ושבעל פה, לעניות דעתי אין מקום כלל להסתכל על התורה שבעל פה כמשהו שניתן פעם אחת, ומאז היה נתון לעיוותים שעשו בו אנשים במהלך ההיסטוריה עד ימינו. הרי יסוד האמונה הכתובה בתורה שהקב"ה כל הזמן משגיח ומנהיג ומחדש את הבריאה וכל פרט קטן שקורה הוא מאיתו וברצונו. ובודאי כך הוא גם לגבי מסירת התורה שבעל פה שבכל דור ודור שהיא דבריו. וכיוון שהיא תורתו הוא מנהיג בדרך נסתרת ועמוקה שמה שיתקבל להלכה לפי כללי ההלכה הוא מה שהוא אמר בסיני בדיוק נמרץ. וגם אם בעיניים מחקריות נראה שיש התפתחות היסטורית בהלכה ויש "התאמות" של ההלכה ושיטת הלימוד לפי התפתחות ההיסטוריה, באמת זו אותה תורה בדיוק ורק השפה וכלי הקיבול משתנים במרוצת הדורות, והם לא משתנים על ידי בני אדם, אלא הקב"ה בכל דור מוסר את אותה תורה בכלים חדשים על ידי הסייעתא דשמיא שיש בעמל התורה של גדולי הדור, ועל ידי שהוא משפיע על מה שמתקבל להלכה.
    יש כמובן צד אנושי בהלכה, נאמר לא בשמיים היא ואין הלכה כבת קול, ונאמר דברי אשר שמתי בפיך וכיו"ב הרבה, אבל הצטרפות האדם הלומד והתורה הנמסרת היא בדרך של זיווג והתאחדות והתבטלות ולא שהאדם קובע את ההלכה כרצונו האנושי הפרטי.
    כך שלעניות דעתי אם מאמינים שנמסרה תורה בסיני, ממילא כל סעיף קטן בנושאי כלים של השולחן ערוך, וכל אות בתשובות הפוסקים עד אחרוני האחרונים, הוא דברי אלוהים חיים שנאמרים היום לנו מפי הגבורה, ואם יש מחלוקת אלה ואלה דברי אלוהים חיים, ואם אנו חולקים על דבריהם זהו רק לפי כללי ההלכה ושיטת הלימוד ועמל התורה בדרך המסורה, וגם כשאנו חולקים זה רק אומר שכך דעתנו, אבל לא חלילה שדבריהם אינם דברי אלוהים חיים. וכבר האריכו לבאר איך ייתכן ששתי דעות סותרות תהיינה שתיהן דברי אמת והארכתי בזה במקום אחר. ולפי זה לא שייך לומר על זה אנכרוניזם וחשכה וכיו"ב.
    ואם לא מאמינים בתורה מסיני ממילא אין כלל טעם ומקום לדיון הלכתי.

    אני מסכים שיש להפריד בין ההלכה "הטהורה" כפי שהיא בספרי ההלכה ובדברי גדולי התורה האמיתיים, לרוחות שנושבות במחנה הדתי, ולא כל דעה שיש מוסכמה שהיא אמורה להיות דעה של מי שדתי היא דעת ההלכה. ויש הרבה חשכה ו"ימי ביניים" ששוכנים בחברה הדתית כמוסכמות ודעת הרחוב, אבל זו דעת בעלי בתים ולא דעת תורה (לגבי השאלה מה זה גדולי תורה "אמיתיים" ושאינם "אמיתיים", הדעה שלי לגבי זה, וכידוע לי היא העמדה המקובלת בדברי הפוסקים, שמי שהתקבל במבחן הזמן כסמכות הלכתית הדבר מחייב כל מי שמקבל על עצמו את ההלכה. ולגבי גדולים שבדור שלנו שעוד לא עמדו במבחן הזמן, זה אחד מהדברים שיש לאדם בחירה חופשית עליהם לקבל על עצמו סמכות של איזה רב שמקובל עליו לפי הכרתו ושיפוטו).

    כמו כן אני מסכים שכמו שכתוב ברמב"ם האדם מושפע מהחברה שהוא חי בה, ולעניות דעתי גם קהילות שמנסות להתנתק באופן מוחלט מהחברה המודרנית הכללית זה לא באמת מצליח אם בוחנים מה קורה בכוחות הנפש העמוקים, וחלק מהאנושיות שבנו נקבע על פי ההשקפה המודרנית הליברלית המקובלת בחברה הכללית, ויש חלקים בתורה שמשום כך מאוד קשה לנו לקבל והם מורגשים אצלנו כאנכרוניסטיים. העמדה שלי היא שאם הם דברי אלוהים חיים בהכרח "אם ריק הוא מכם הוא ריק", כלומר אם יש דברים שנראים לנו לא אנושיים ולא הגיוניים ולא צודקים, זהו משום שחסר בנו משהו שגורם לנו לא להיות מסוגלים להבין נכון, את התורה או את עצמנו. אבל למעשה גם אם זה כך, בהרבה דברים אין לנו את היכולת לתקן את זה תיקון אמיתי שיגרום לנו להבין היכן שגינו, ולהבין נכון את התורה או את החיים והאנושיות באופן שלא תהיה סתירה, ואז נוצר צורך להתמודד עם סתירה בין ההשקפה האנושית הטבעית שלנו על מה שהוא חי ונכון ובריא ואנושי וצודק והגיוני לבין ההלכה.
    יש דברים שנכנסים לגדר אנוס רחמנא פטריה, ויש דברים שבהם יש לנקוט דרך פשרה בין קיום ככל יכולתנו לבין מחיר שמשלמים בתחושת החופש האישי והחיוניות הנפשית וכיו"ב.
    למשל אין בדורנו כמעט אף אחד שיכול לקיים את המצווה הכי חשובה וגדולה בתורה, מצוות אמונה. באמת לחיות בהכרה מלאה שכל רגע ורגע הבורא בורא את המציאות מחדש ברצונו החופשי. ושכל מעשינו אינם אלא קיום מצוות השתדלות אבל באמת לא העבודה מביאה את הפרנסה אלא הקב"ה, ולא הרופא מביא את הרפואה אלא הקב"ה, וכל כיו"ב. מי באמת חי כך בהכרה מלאה ושלמה בכל כוחות נפשו, שכך הדרישה ההלכתית במצווה זו ובפחות מזה לא יצא ידי חובה.
    אלא אנו חיים בפשרה שאנו עושים מקצת כפי כוחנו, ומה שאיננו מצליחים אנו פטורים משום אנוס רחמנא פטריה. וכך גם במצוות אהבה ויראה ועוד דברים שהם יסודות התורה. וגם בהרבה פרטי מצות פרטיות כך אנו מתנהלים. מי באמת לא דיבר לשון הרע מימיו או לא נכשל בעניית אמן או בדיבור בבית הכנסת והרבה כיו"ב הלכות מהחמורות והעיקריות ביותר. וכך גם במצוות שמורגשות אצלנו כאנכרוניזם, הדבר יכול לגרום שלא יהיה בנו כח לקיימן כראוי ונתנהל בהן במעין פשרה כזו של לעשות כמה שבכוחנו, כל אחד לפי כוחו, והשאר – ה' ירחם…
    כך שלגבי ההרגשה ומה שקורה במציאות אני יכול להבין את דבריך, אבל לגבי האמירה על ההלכות מצד עצמן, שהבעיה היא בהן ולא בנו, אינני רואה לזה מקום כלל אם יש בינינו מכנה משותף של אמונה בתורה שבעל פה.

    כל טוב

  4. נחמן Says:

    איני מתחיל את דברי בדיון הלכתי ברמה גבוהה, אלא בניסיון להבין בפשטות מה כתוב בתורה. מה התורה התכוונה כאשר זה מה שנכתב בה.
    כאשר חכמים מאוחרים הוסיפו איסורים מעצמם לצורך השעה (וזה בהחלט לגיטימי), אין צורך לדחוף הכל כפשט הפסוקים. נהיר וצהיר שבתורה אין כל איסור על פילגש ומדובר – אולי! – בתקנה מאוחרת.

    אתה מציג השקפה קיצונית בקשר לשאלה היא מהי אותה "תורה שבעל פה" שניתנה בסיני. לדבריך תורה שבעל פה היא "האמת" שניתנה לנו בסיני, וחכמי כל הדורות מבררים אותה בשבילנו, כך שיוצא שספרי ההלכה הם ביטויים לחכמה האמיתית, "התורה שבעל פה".

    אני חושב שלגישה זו אין שום מקור בחז"ל, והיא המצאה של אחרוני המשגיחים והוגי הדעות החרדיים. לכל בר דעת ברור שבסיני לא נמסר שום דבר אודות "מיגו", "הליכה בממון אחר הרוב" או "אפקעינהו", אלא חז"ל חידשו דברים אלה מכוח ההיגיון והסברה הישרה. כמו כן יש את כוחם של חז"ל לחדש עקרונות ותקנות מעצמם, אפילו שאין לכך כל יסוד ושורש בתורה.
    לדוגמה, כשם שהגרש"ש (אם איני טועה, בשער ג' ו-ד') כותב שתוקפם של דיני המשפטים נובע מההיגיון האנושי הפשוט ולא מכוח התורה.

    ברי לי שבסיני לא נמסרו שום פרטי דינים (עשה לי טובה – בין הקולות והברקים של מתן תורה יהודים לא ישבו ללמוד סוגיית פתח פתוח או תקפו כהן). נמסרו לנו הכללים העיקריים, מידות שהתורה נדרשת בהן, ואולי גם דרכי לימוד של התורה (אם כי זו הנחה שאין לי מקור בשבילה). חלקן משה והזקנים למדו מעצמם, חלקם הוא פנה לקב"ה כדי לקבל תשובה (לדוגמה, ירושת הבת).

    לסיכום:
    אין צורך לפחד כל כך מהתמודדות עם טעויות שעשו פוסקים לפנינו, באמצעות הטענה שהכל אמת ונמסר לנו מהשמיים. ההערכה האישית שלי כלפי חכמי ימי הביניים לא נגרעה במאום על אף שאני חושב שהם היו קרבן להשקפות מסוימות. הפחד הקמאי הזה הוא ביטוי לפחדיה של היהדות האורתודוקסית בימינו מפני כל העמדה של העקרונות שלה לדיון פתוח, וכתוצאה מכך גיבוב של איסורים על גבי איסורים שהופכים את כל חיי היומיום הדתיים למלחמה מתמשכת וחסרת תוחלת.

  5. נראה לכאורה Says:

    לגבי פילגש אני מסכים איתך מהבחינה ההלכתית הצרה. הטענה שלי היתה מתוך הסתכלות לפי עניות דעתי יותר רחבה בכיוון של רוח הדברים וכוונתם, ומבחינת פרטי ההלכה אני מסכים איתך, וכך גם דעת הרבה פוסקים. מה שהתקוממתי הוא לגבי מה שהזכרת איסור נגיעה שאם מדובר בנידה יש בזה איסור של לא תקרבו לגלות ערווה שנחלקו בו אם הוא לאו מדאורייתא או מדרבנן, וכן לעניין השחתת זרע שהוא איסור מפורש ברמב"ם ושולחן ערוך ומקורו מהגמרא בכמה מקומות כמבואר במפרשיהם, והוא בפשטות מדרבנן.
    עדיין לא התבררה לי העמדה שלך לגבי דינים מדרבנן האם אתה מחוייב רק למה שמפורש בתורה שבכתב או גם לדינים מדרבנן. כי אם לדבריך פרטי הדינים מדרבנן אין להם תוקף של נאמרו למשה מסיני ומותר לחלוק עליהם, מאיזה דור אתה סובר שמותר לחלוק עליהם. האם רק על האחרונים, או גם על ימי הביניים, ואולי גם על ימי בבל לפני אלף שבע מאות שנה שגם הם חיו בתוך תרבות כללית חשוכה. איפה אתה שם את הגבול? אם לדעתך חוץ ממה שמפורש בתורה שבכתב הרשות בידינו לחלוק על חז"ל זו אכן עמדה לא אורתודכסית. אני מודה באשמה שאני אותודוכס קיצוני, אם כי אני מסייג את זה בכך שלרוב הגדרה כזו מתפרשת שכרוך בה גם קידוש אוטומטי של המוסכמות החברתיות האורתודוכסיות, ומהבחינה הזו אני משתדל לא להיות "אורתודוכס". על עצם העמדה האם להיות אורתודוכס או לא קשה לנהל דיון בונה שאינו התנצחות, כי כל דיון כדי להיות פורה צריך מידה ידועה של הסכמה על הנחות יסוד שבמסגרתן מתנהל הדיון.

    לגבי שאלתך האם בין הברקים למדו תקפו כהן, עם היותי בהחלט אורתודוכס אני לא רוצה להיות כמו אותו אדמו"ר שהוכיח שגילוח הראש לאשה נשואה מהתורה, כי הרי צדיק גדול כמו אברהם אבינו פשיטא שהלך עם שטריימל וגרטל, וכי יעלה על הדעת שיהודי שיוצא בשטריימל וגרטל אשתו שהולכת עמו לא תהיה מגולחת ראש?

    לגבי טענתך שאין לדברי מקור בחז"ל, אני מביא קצת מקורות ויש עוד הרבה:

    ויקרא רבה פרשה כ"ב:

    "מקרא, משנה, הלכות, תלמוד, תוספתות, אגדות, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כלן נאמרו למשה בסיני. שנאמר, (קהלת א) "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא", חבירו משיב עליו: "כבר היה לעולמים"".

    ברכות ה' א':

    "ואמר רבי לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש, מאי דכתיב (שמות כד) "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה תלמוד. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני"

    מגילה י"ט ב':

    "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (דברים ט) "ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר" מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש. ומאי ניהו [ומה הם], מקרא מגילה".

    מנחות כ"ט ב':

    "אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו רבש"ע הראהו לי. אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו".

    מהמקור האחרון במנחות משמע שאתה צודק שכתוב שמשה לא ידע מה הם אומרים, והרי שלא למדו תקפו כהן במעמד הברקים. אבל משמע מהמקורות האלה שמה שהוציאו חז"ל פרטים מהכללים, הפרטים יש עליהם תוקף של נאמרו למשה מסיני. וגם אם אתה תאמר סברא ישרה ונכונה היא תהיה בגדר נאמר למשה מסיני, וגם אם תחלוק על קדמונים. אבל מסתבר שזה בתנאי שנתקיים עמל התורה כפי גדריו גם מבחינת עצם גודל העמל וגם מבחינת התנאים שנאמרו בחז"ל על הצורך באמונה וכפיפת אוזן וענווה כלפי חכמים והכרה במעלת דבריהם ולב ישר ויראת שמיים ואהבת תורה ואהבת הקב"ה וכו' וכו'.

    ניסיתי במיעוט כוחי לעמול בסוגיא הזו, איך ניתן להבין אם לא נאמרו כל הפרטים בסיני מה פירוש המקורות הנ"ל שאומרים שהם כן נאמרו, שוודאי שזה לא באופן פשטני וכמבואר מזה שמשה לא הבין דברי רבי עקיבא, וגם עם דברי הגרש"ש שהזכרת, בכמה מאמרים בתלמוד מוסבר ומאמרים. למשל במאמר "מהות התורה שבעל פה. מקור ותוקף החיוב לקיים את התורה", וגם על עצם הגדר ההלכתי מה פירוש מדרבנן ומדאורייתא בתלמוד מוסבר על ברכות ל"ה א'. ובתשובות בעניין קדושת דברי חז"ל ובעניין כללי הכרעת ההלכה. אם זה מעניין אתה יכול לראות שם.

    כל טוב

  6. נחמן Says:

    כתבת: "לגבי שאלתך האם בין הברקים למדו תקפו כהן, עם היותי בהחלט אורתודוכס אני לא רוצה להיות כמו אותו אדמו"ר שהוכיח שגילוח הראש לאשה נשואה מהתורה…" יפה שאתה לא רוצה להיות, אך לא ענית לעצם העניין – האם באמת נשמע לך הגיוני שבהר סיני למדו פלפולי הלכות מודרניים?! הלא זה הבל ורעות רוח.
    כלך לכיכר השוק של העת העתיקה, ודווח לי כמה חילוקים בריסקאיים שמעת, כמה פלפולי טומאה וטהרה נידונו בבית המדרש, ובכלל – האם לימוד התורה כפי שנתפס אז היה לימוד תורה של ישיבה בבית המדרש כל היום וגריסת הלכות (אגב, גם לגבי המדרש של "וילן שם בלילה ההוא", על יהושע, ש"מלמד שלן בעומקה של הלכה". עירובין סג, מגוחך לטעון שהוא ישב ומסר שיעור כללי לאלפי לוחמיו. הפרשנות שלי ברור שהמדרש התכוון אליה, היא, שהוא ישב וחשב והתכונן ברצינות על מה ראוי לעשות בזמן מלחמה ומה לא, כיצד מוסרי לעשות זאת וכיצד לא; בטח שהוא לא שינן הלכות נטילת ידיים וברכות התורה. זה לימוד תורה אמיתי).

    טיעון זה הוא אנכרוניזם במיטבו. המקורות שציטטת מצטרפים לאלפי מדרשים אחרים שנועדו להעביר מסר כלשהו (ואני בכוונה לא נכנס למסר הספציפי שנועד להיות מועבר כאן). אך אני חושב שאם כותבי המדרשים היו מגלים לחלחלתם שהם הפכו להיות מעצבי עיקרי האמונה היהודית, הם היו גונזים מהר מהר את כל כתביהם. באופן "מאוד מוזר" בכל התנ"ך אין תזכורת לסוג הלימוד התלמודי, ועאכו"כ שאין אזכור לשיטות לימוד מאוחרות יותר, כך שלטעון שהכל נאמר נשמע לי פשוט חוטא לאמת שמשתקפת שם (באופן כללי יש לדון על מידת הקשר של הנביאים ליהדות "המקורית". לא נראה לי שאת ירמיהו, לדוגמה, עניינו במיוחד דקדוקי הלכה וקוציהן של יו"דין. אלא שכאן פתחתי דיון נפרד שאין כאן המקום, מה גם שכבוגר ישיבות ליטאיות הידע שלי בתנ"ך מוגבל ביותר…)

    אני חושב שמשותף לשנינו החיפוש אחר מה "באמת" התורה רצתה להעביר לנו, אלא שיש לנו ויכוח באלו כלים למצוא את הכוונה המהותית שלה. לדעתי אתה משתמש בכלים חרדיים ומודרניים כדי לנתח דעות וטקסטים שההקשר בהם הם נאמרו היה אחר לחלוטין. זו גישה טכנוקרטית לחלוטין, המשתמשת במתודות ישנות ולא מעודכנות כדי לנתח בעיות מודרניות בעלות מאפיינים שונים לחלוטין. נראה לי שהיהדות האורתודוקסית בימינו מפספסת את הכוונה המהותית, או את מה שמקובל לכנות "רוח הדברים".

    דיון אודות דין חיים עם פנויה בימינו, בעידן המודרני, תוך עשיית שימוש במערכת מושגים הכוללת לדוגמה "פילגש" ו"קדשה" – מונחים שכלל לא נועדו לתאר את המצב בימינו – ותוך שימוש בדעותיהם של פוסקים מראשית ימי הביניים שחיו במציאות שונה לגמרי, זו דרך שעושה עוול לפסיקת ההלכה. אין לי שיטה טובה יותר לפסוק הלכה, ואני ח"ו לא מתכוון לזנוח ולזרוק מטען של אלפי שנים של חכמים שעבדו קשה, אבל אני כן מותח ביקורת על חוסר העדכון של דרך פסיקת ההלכה, שמצביע על המהות – על כך שאין באמת פתיחות ודיון אמיתי בעקרונות.

  7. נראה לכאורה Says:

    לגבי תחילת הדברים, כמדומני שכתבתי שאני מסכים איתך וכך כתוב גם במדרש שהבאתי שכשמשה ישב בבית מדרשו של רבי עקיבא לא ידע מה הם אומרים. ובפשטות הכוונה כדבריך שבאמת הצורה של עסק התורה בימיו לא היתה כמו זו של רבי עקיבא.

    אני מעתיק כאן את הגמרא היסודית לגבי רבי אלעזר בן דורדיא [גם אם היא מוכרת תמיד טוב לקרוא בפנים שוב].

    מסכת עבודה זרה, דף יז עמוד א':

    אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.
    פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות.
    בשעת הרגל דבר [תשמיש המיטה] הפיחה.
    אמרה [הזונה] כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.

    הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה".
    אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה".
    אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה".
    אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "ונמקו כל צבא השמים".
    אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו.
    יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.

    בכה רבי [רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה] ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת.
    ואמר רבי [רבי יהודה הנשיא] לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן "רבי"".

    אלעזר בן דורדיא לא למד תורה ולא היה נקרא "רבי" לפני מעשה זה. "רבי" בזמן המשנה היה התואר הגבוה ביותר השמור רק לבעלי ידיעה שלמה ומלאה של התורה שבעל פה. בת הקול שהעניקה לרבי אלעזר בן דורדיא את התואר "רבי", אומרת לנו שהוא ידע באופן מלא את התורה שבעל פה. יש כאן לעניות דעתי לימוד נוקב מאוד שעסק התורה של רבי אלעזר בן דורדיא וידיעת התורה שלו, לא נחשבו נופלים משל רבי יהודה הנשיא. וזה לימוד גדול מה באמת היא התורה שבעל פה.
    במדרש בראשית נאמר שהתורה היא כמו תכנית אדריכל של העולם. גם האדם הוא עולם קטן. כל ראייה של אמת ישרה לגבי דבר מהותי בעולם או באדם היא תורה, ורבי אלעזר בן דורדיא כנראה ראה דבר כל כך מרכזי שנחשב לו שראה הכל, וזכה לתואר "רבי" ששמור רק למי שיודע את כל התורה על בוריה.
    הדרך של פלפול בהוויות אביי ורבא היא רק דרך אחת להגיע לזה. וכנראה לא זו היתה דרכו של משה, כיוון שלא ידע מה אומרים בבית מדרשו של רבי עקיבא. וחידשו לו שגם דברי רבי עקיבא נאמרו למשה מסיני, כי גם הם מגיעים לראיית האמת אודות העולם והאדם, וגם תורתו של רבי אלעזר בן דורדיא מגיעה לזה באותה מידה לגמרי, כיוון שמשמע שאין שום נחיתות שלו ביחס לרבי מבחינת להיות גדול בתורה.

    אני מסכים איתך שהדרך המקובלת היום לדיונים הלכתיים היא "שיטה" מפותחת בעלת טכניקה וכללים, ואפשר להשתמש בה באופן טכנוקרטי ולאבד בלי להרגיש את חיפוש האמת הנוקב והאישי והישיר בדרך שהיה לרבי אלעזר בן דורדיא. אני חושב שעיקר הכוונה של חז"ל שהביאו את המעשה הזה לא היתה רק שנדע להתייחס בכבוד לאנשים כמו רבי אלעזר בן דורדיא, ולא רק שנדע שגם זו דרך, אלא יותר מכך, זה בא לחייב את כולם להיות רבי אלעזר בן דורדיא. שגם מי שלא מבלה את זמנו כמוהו אלא יושב בכולל ומפלפל בהוויות אבי ורבא ובערב הולך לחבורה של אפיית מצות יד צריך להיות בעצמו תמיד גם סוג של רבי אלעזר בן דורדיא ולא לאבד את החיפוש הנוקב והאמיתי של האמת מבפנים ולשקוע בעיסוק טכני בהלכות. זה דף שצריך ללמוד כל יום בסדר מוסר ולחשוב עליו כל יום מחדש, איפה אני באמת "בן דורדיא" בחיים האישיים שלי. איפה אני חושף כמוהו מה באמת מתחולל בכוחות הנפש העמוקים שבתוכי, מה הבחירות האמיתיות בחיים שלי, וכיו"ב.
    מאוד מאוד קל לחשוב שאם אתה עוסק במה שחינכו אותך כל החיים לחשוב שהוא העסק המובחר ביותר בעיני הקב"ה, פלפול בגמרא והתעסקות בדקדוק הלכה, אתה יכול להרדם מבחינת החיפוש הנוקב והבלתי מתפשר אחר אמת וחיות רוחנית אמיתית. וזה אולי פספוס של כל עיקר "רוח הדברים", להניח את החיים של חיפוש נוקב כל יום מחדש כאילו זה שמור לחילונים שלהם אין "תשובות", וכחרדי אני יושב על זרי דפנה של תשובות, שגם אם אני אישית לא יודע את כולן אבל אני בחברת מי שכן יודע וזה רק עניין של זמן עד שילמדו אותי ואני יכול להיות בינתיים "רגוע".
    ומזה נגרם נזק רוחני עצום בהרבה תחומים, שחלק מתוצאותיו הן גם קבעון וחוסר מחשבה על היסודות ועל מה באמת קורה בפנים מבחינה נפשית, ועוד.
    אני מעריך מאוד שכבן ישיבה לא קיבלת עליך את לחץ הסביבה להחנק מבחינה נפשית ורוחנית וללכת בדרך הקלה שהמסגרת לוחצת חזק לכיוון שלה, של לחשוב כמו כולם ולהיות כמו כולם. ואני מסכים שהמחלוקת היא רק לגבי הכלים.
    כתבת "אין לי שיטה טובה יותר לפסוק הלכה".
    מתוך הראייה הזו אני מנסה כמיעוט כוחותי לנסות לנקות את הכלים ההלכתיים והלמדניים שקיבלתי בישיבה ולהפריד אותם מהטכנוקרטיות והקבעון שנלווים אליהם ודבוקים בהם, ויחד עם זה לא לוותר עליהם. אני חושב כמוך על מה שקורה ביהדות האורתודוכסית, אבל אני מנסה ללמוד להבחין בין זה לבין הגמרא וההלכה שאולי לא בהם הבעיה אלא רק באיך שמשתמשים בהם. זה נוגע אפילו לאיך ללמוד סוגיא, להקשות מה שבאמת כואב לי אישית, וליישב באמת מה שהשכל הישר שלי רואה כאמת, או לדקלם "רייד" של ראשי ישיבות וללמוד מה הקשה הפני יהושע ומה תירץ רבי עקיבא איגר ולא להתמודד לבד עם הראייה שלי והצורך הפנימי שלי לדעת. וגם זה לא מכריח לנטוש את הכלים איך ללמוד אלא רק להשתמש בהם נכון.
    למה שאשאיר את הכלים בבעלותם הבלעדית של אלה שמפספסים את הכוונה המהותית ואת רוח הדברים, אולי אני יכול להשתמש בהם באופן אחר. זה מה שאני מנסה לעשות, זו הליכה בדרך לא כבושה וזה דורש הרבה מאוד עמל ושבירת ראש ויסורי נפש.

    לגבי השימוש במושגים של פילגש וקדשה, אלה המושגים שדרכם מוצאים התייחסות להלכה הזו בתורה. ומבחינתם דווקא עולה שיש על מי לסמוך להתיר. בתשובה ניסיתי להפריד בין המציאות האנושית שעומדת מאחרי המילים הללו, למציאות שמדובר בה בימינו שהיא שונה לגמרי. מה שהותר אם אינה מופקרת לכל היא פילגש. ואני התייחסתי למציאות של "חברה" מתוך הבנה שמדובר על מציאות שאין לה שום קשר לפילגש של העולם העתיק, וגם אם "פילגש" מותרת, "חברה" במציאות של ימינו היא מצב בעייתי יותר דווקא משום שאינה דומה לפילגש שבזמנם.
    הדעה שלי שקשר זוגי ראוי שיהיה מרכז החיים ולב החיים, ובאופן של מחוייבות ארוכת טווח, מבחינת היכולת להיות חיים משמעותיים ומלאים, ושקשרים לשם בילוי משותף בלי התחייבויות כבדות מדי יכולים להרוס בעניין הזה, היא דעה שנובעת מהסתכלות כנה בעצמי לתוך עצמי ועל החיים, וזה לא נגזר מדברים שנאמר על פילגש במובן שהיה בזמנם, אלא מתוך הסתכלות על החיים שלנו בזמננו. ברור לי שמאוד קשה לאדם בזמננו להבין למה יש בעיה בינתיים בקשרים יותר קלילים ולמה זה הרסני לגבי מרכזיות הקשר עם אשה בחיים אם בדעתו בעתיד כן להתחתן. ובדקתי עם עצמי אם באמת לולא הכתוב בתורה הייתי גם רואה כך את הדברים. ובסך הכל הבעתי דעה שהיא באמת נובעת מבפנים ומנסיון החיים, וכמובן ייתכן שטעיתי, או שזה נכון רק לגבי ולא כדבר כללי. אבל לא הסקתי את הדעה הזו רק מכח הכתוב בלבד וניתוחו בשיטות טכניות בלי להתמודד עם איך אני כאדם בכנות ובאמת רואה את זה בלי "התחסדות" ושעבוד לשום השפעה חיצונית.

    אחת הדרכים שלי למלחמה בטכנוקרטיות, היא לבחון בכל נושא תורני כיצד הייתי חושב על זה לו הייתי חילוני. אם גם כחילוני הייתי סובר כך, סימן שאני כאדם מבין ומאמין במה שכתבתי. ואפילו אם לפני הלימוד לא הייתי אומר כך, זה בגלל שלא ידעתי דברים שעכשיו אני יודע אחרי שלמדתי, אבל כעת עם הידיעות שהלימוד הוסיף לי, אני בוחן את עצמי ורואה שהייתי חושב כך גם לו הייתי חילוני. אם כחילוני לא הייתי אומר כך, סימן שכאדם באמת ובכנות אני לא מאמין במה שאני כותב ולא מבין אותו, ומה שאני כותב יצא לי מפילפול טכני בסוגיא בלי הבנה אמיתית, או אם זה בענייני אמונה אני רק חוזר על סיסמאות, ולכן אסור לי להביע את זה, כי אני לא באמת מבין מה אני אומר.
    גם בלימוד סוגיא, אם יצא לי מהלך שאני לא יכול להסביר לחילוני כי חסר לו ידע בטכניקה של הלימוד, זה אומר לי שלא הבנתי את הסוגיא באמת. כי הטכניקה מועילה, אבל רק אם היא מביאה לתוצאה שבסוף אחרי שהתבררה כראוי אפשר להסביר אותה לחילוני נבון וזה יתקבל על דעתו.

    מה שכתבתי לגבי פילגש מתייחס באופן כללי לבחורים שרוצים לנהל קשרים לא מחייבים לפני החתונה. ואני בהחלט רואה את הצד של לומר שאין בזה רע וזה שלב בהתבגרות, ולא טבעי לעבור מייד מחוסר נסיון מוחלט לקשר נישואין מלא וצריך שלב ביניים, ובחברה הכללית זה מקובל ולא נראה על פני השטח הרסני במיוחד. אבל לעניות דעתי כאדם, גם אם הייתי חילוני, אחרי הרבה התלבטותך ושיקול דעת, אני רואה בזה הרס שאינו מורגש במבט שטחי, אבל לדעתי הוא עמוק ומרכזי. אולי זווית הראייה קשורה גם לגיל, וזה לא פסול, אבל ניסיתי מאוד לנתק אותה כמיטב יכולתי ממשקעים של חינוך ומנטליות ונטייה חברתית שמרנית וכיו"ב.
    לעומת זאת ממש הבוקר הזדמן לי לענות באופן פרטי לאדם גרוש שנמצא במצב מורכב וכלפיו הדעה ששיתפתי אותו בה היתה אחרת, בהתאם למציאות שלו.

    כל טוב ובידידות והרבה הצלחה בדרכך.

  8. נחמן Says:

    עמך הסליחה, נדמה היה לי שהתעלמת מהשאלה הספציפית, וטעיתי.

    כתבת: "ניסיתי להפריד בין המציאות האנושית שעומדת מאחרי המילים הללו, למציאות שמדובר בה בימינו שהיא שונה לגמרי. מה שהותר אם אינה מופקרת לכל היא פילגש. ואני התייחסתי למציאות של "חברה" מתוך הבנה שמדובר על מציאות שאין לה שום קשר לפילגש של העולם העתיק".
    איני מערער על כך שבמאמריך היפים אתה אכן מחפש באופן אמיתי ובשילוב של סברה ישרה את האמת כפי שמתאימה להיום. אך עם זאת נקודת המוצא שלך היא ההלכה כפי שהתאימה ליהודים של ימי הביניים, וכפי שאני רואה אצלך (ותקן אותי אם אני טועה) אינך מוכן לשנות דברים שקובעו בהלכה.
    לדעתי נקודת המוצא צריכה להיות אנחנו כאן והיום, בהתאם לעקרונות שלמדנו בעבר, ולהבין שההלכה משתנה – בדיוק כפי שהשתנתה מאז ומתמיד. דא עקא, במהלך הדורות אף תלמיד חכם משמעותי או פוסק חשוב לא התקדם לכיוון הזה, ולא הפיק את העקרונות שבבסיס התורה, אלא עסקו בעיקר בטכנוקרטיה, והיהדות האורתודוקסית נשארה – כעמדה אידאולוגית – בנקודת מוצא ימי-ביניימית.

    כפי שכתבתי אין לי פיתרון לזה, זולת תהליך שיתחיל בכך שיקבלו על עצמם הפוסקים ותלמידי החכמים הבולטים את האפשרות שלמרות שאנחנו קטנים מהדורות שלפנינו, מותר לשנות דברים בהלכה ומותר לאזור אומץ ולקבוע שינויים אף מהותיים. וכמו כן זה כרוך בהבנה שהעולם היהודי לא צריך לפחד כל כך מהתמודדות עם דעות אחרות – פחד שכיום מוביל לשמרנות יתר.

    נ.ב. אני חושב שהאתר היפה שלך יכול להיות תחילתו של תהליך כזה.

  9. נראה לכאורה Says:

    תודה על הדברים.
    רק להדגיש שוב, באמת אני סבור שאין לשנות את ההלכה עצמה אם לא לפי הכללים המסורים בהלכה עצמה. יש בהלכה מקום לשינויים שהיא בעצמה מאפשרת, והם גדרים שצריכים לימוד, אבל שינויים מעבר לזה לדעתי כבר יוציאו אותה מגדר "הלכה" לגדר דעות אישיות של מישהו.
    רק אולי אני יכול להגדיר יותר מדוייק את המקום שאני מסכים איתך, שההלכה זו פגישה של אמירה מצד התורה עם האדם ששומע. זה לא שההלכה נאמרת לאוויר ובמקרה אנחנו שומעים. היא נאמרת לנו. כמו שאנחנו כאן והיום, עם האוזניים שלנו ואופן החיים וההבנה שלנו. ובוודאי התוצאה מהפגישה שלנו עם ההלכה נולד דבר מאוד שונה מהפגישה של האנשים בדורות קודמים שחיו בצורה מאוד שונה. ואתה צודק שדרכי חיים שנולדו מפגישה של אנשים מדורות קודמים עם ההלכה קודשו כמו שהן והועתקו לימינו בנסיון לכפות אותן כמו שהן. וזה יוצר מצב שמי שמנסה לחיות חיי תורה לא יכול להרגיש חופשי וחי ושמח ושקל לו לחיות ומממש את עצמיותו. מה שאמור להיות אם חיים חיי תורה באופן נכון.

    מאז דורות מאוד קדמונים חלקים גדולים של התורה לא מקויימים כיוון שלא מצליחים לקיים אותם ובאופן טבעי מנסים להתעלם מזה. בתשובה לגבי השחתת זרע התחלתי מהנושא של אנוס רחמנא פטריה. אחר כך כשלמדתי ראיתי שיש לבחורים גם היתר "חלק" מעיקר הדין. והעירו לי אם כן למה השארתי את כל הדיבור על אנוס אם יש היתר גמור. ובאמת החלק של אנוס הרבה יותר חשוב בעיני ולכן השארתי אותו בפתח הדברים. עיקר מה שכתבתי שם שבימינו לבחור זה לא מציאותי לקיים את ההלכה הזו ולהשאר בריא נפשית ושמח, ויש ראיות מסוגיות שבמצב כזה זה גדר של אנוס רחמנא פטריה.
    יש בזה לדעתי יסוד מאוד מאוד עמוק וחשוב. בעיני ההלכה היא שלמות. אני כאדם רחוק מאוד מאוד משלמות, וממילא רחוק מהיכולת לקיים את ההלכה במלואה וגם מהיכולת להבין נכון חלקים גדולים ממנה. אני לא רואה בזה סיבה להרגיש שצריך לשנות את ההלכה, וגם לא סיבה שצריך לשנות אותי. אני אולי יכול טיפה להתקדם ממה שאני היום, אבל גם אז זה יהיה מרבע אחוז של שלמות לחצי אחוז, במקרה הטוב. אני לא יכול בשום אופן להתקרב לשלמות מלאה כמו שאני לא יכול להיות אלוף העולם בשחמט גם אם חיי תלויים בזה למרות שיש כאלה שכן יכולים.
    למה שזו תהיה בכלל בעיה? לדעתי אם חושבים על זה היטב אין כאן שום בעיה. הקב"ה נתן את ההלכה בין היתר גם לאנשים עם דעת שלמה וכוחות נפש שלמים וגם לאנשים כמוני. הוא יצר מציאות שלא מאפשרת לי להגיע לאלפית מהשלמות הזו. לא אני עשיתי שזה יהיה כך. אז למה שתהיה לי בעיה עם זה. למה שלא אוכל בלב קל ושמח ושלם לומר אני עושה ככל יכולתי בלי להשתגע ולהילחץ ולהכנס למתחים ודכאונות, אלא משתדל בכל כוחי עם שמירה על שמחה וחיים שמחים וקלים ורגועים, ומה שאני מצליח תודה רבה לי, ומה שאני לא מצליח אין לי טיפת רגשי אשמה על זה כי לא אני עשיתי שלא אצליח. והקב"ה יודע שזה מה שאני יכול, והוא לא רוצה שאכנס עם הראש בקיר ואשתגע, ולכן אני חי איתו בשלום ואהבה וקרבה ובלי שום מתח ופחד, למרות שאני מקיים רק את החלק שאני יכול מתוך ההלכה. וככה חיו כל הדורות בשמחה ואהבה ובלי רגשי אשמה למרות שעברו על הרבה מאוד הלכות חמורות, כי ידעו שככה אנחנו וזה מי שאנחנו והקב"ה לא מצפה ליותר.
    והבאתי דוגמאות שהיהדות החרדית חיה כך, למשל במצוות אמונה ואהבה ויראה שהכל יודעים שאין מי שמקיים את הדרישה ההלכתית בהן והן הכי חמורות ועיקריות. ובהלכות כמו לדבר בבית כנסת או לענות על כל אמן בלי לחטוף ולקטוף, או לכוון ביראה בכל אזכרת שם, ועוד הרבה מאוד דברים כאלה שהם הלכות חמורות ועיקריות, ונחשבות לזוטות כיוון שהתרגלו שאי אפשר ופטורים מזה בגלל שלא יכולים לקיים ולהשאר שפויים. ומקבלים בשמחה ובלי בעייה בכלל שעוברים על עיקרי התורה כל יום כי לא יכולים יותר. רק שאלה דברים שכבר נקבעו בדורות קודמים וראינו כך מאבותינו ורבותינו ולכן גם לנו אין בעיה עם זה. לפי מה שסברתי בתחילה שיש איסור הלכתי חמור על כל הוצאת זרע וגם לבחור, טענתי שמה שמקבלים בלי רגשי אשמה שמותר גם אם הוא איסור חמור, צריך להיות נקבע לפי מי שאנחנו היום באמת, ולא לפי מה שהיה בדורות קודמים. ואם בימינו זה השחתת זרע אפשר לחיות עם זה באותו שלום כמו עם דיבור בבית כנסת. ובאופן כזה בוודאי יש מקום לשינויים גדולים ממה שהיה בדורות קודמים.
    למשל אם היה גאון פילוסוף שהיה כותב ספר חוקים ומוסר וחכמה מושלם שיהיה קלסיקה בכל הדורות. ויש לו בבית ילד קטן ומופרע ומוגבל בשכל. אם הוא אדם טוב ולבבי ואנושי הוא יכול לחיות עם הילד באהבה ושלום וחיבוק ובלי עונשים וכעסים. כי הוא יודע מה לילד כזה ולספר שכתבתי. והילד ילמד ויקיים את הטיפונת שהוא מצליח והאבא יהיה מאושר שהוא משתדל וישמח על מה שהוא מצליח ולא יתאכזב ממה שלא הצליח. ולא ירצה שהילד כל היום יהרוג את עצמו לנסות מה שהוא לא יכול, אלא שינסה מה שאפשר ויישאר שמח וחי בטוב ובלי אשמה. אם הילד יבוא לאבא ויאמר לו, בוא נשנה כל מיני סעיפים בספר שאתה כותב כי אני לא מסתדר איתם, איזה הגיון יש בזה? למה?
    האבא יענה לו, נכון שהרבה אתה לא מבין ולא יכול לקיים, ויש דברים שנראים לקוצר הבנתך עקומים. זה בסדר, ככה אתה וככה אני אוהב אותך ואין שום בעיה. הספר שכתבתי נועד גם לך אבל גם לאנשים הרבה יותר חכמים ומתוקנים ממך, לכל החכמים בכל הדורות. אין לך השגה בזה. מה אכפת לך שנשאיר את הספר כמו שהוא, ואתה לא חייב להבין הכל ולא לקיים הכל. תנסה מה שתוכל, ומה שלא אז תניח בשקט. למה לשנות את הספר שיהיה כאילו נכתב במיוחד רק לך בשפה שאתה מבין ולפי החיים שלך שתוכל להבין ולקיים הכל. יש עוד הרבה דורות והרבה חכמים אחרים, וזה נכתב לכולם וצריך להתאים גם להם. אתה יכול לחיות בשלום גמור עם הספר גם כשההבנה והקיום חלקיים. זה בסדר וככה זה אמור להיות.
    אם מתאימים את מה שאפשר לקיים ומה שאי אפשר, ואיך לקיים, ואיך להבין, למי שאנחנו היום. ובזה לא מעתיקים מה שהיה ב"ימי הביניים" באופן עיוור, יוצא שבאמת למעשה משתנים הרבה מאוד דברים עיקריים בקיום ההלכה וחיי התורה נראים אחרת לגמרי. ועדיין ההלכה יכולה להשאר כמו שהיא ואין שום צורך לשנות אותה.
    אם אתה לא יכול לחיות כמו בימי הביניים אז אל תחיה כמו בימי הביניים. זה עקרון מוחלט וגורף מראש שמעולם לא ביקשו שתעשה מה שאתה לא יכול. גם הם לא קיימו הכל. אז לשון הרע ואונאת דברים היו מעשים שבכל יום (נניח שהיום פחות…). יש דברים שהשתפרנו ויש שנחלשנו. אולי אנחנו יותר מבינים מהם כמה מובן מאליו שהגבר ישתתף בעבודות הבית, שגם זה מהחמורות שבתורה. תחיה כמו שאתה כן יכול לחיות, ויותר מזה לא מבקשים ואין סיבה להרגיש אשמה. אין שום צורך להוציא מזה מסקנא לגבי שינוי ההלכה. לפי מה שמצטייר מתשובות הפוסקים על הלך הרוח בזמנם זה דווקא דבר שאנחנו צריכים ללמוד מאנשי ימי הביניים. להם לא היתה שום בעייה לשמוח ולחיות בטוב למרות שידעו שהרבה מההלכה הם לא מקיימים. הם לא העלו על הדעת שמישהו מצפה מהם להיות הגאון מוילנא או יהושע בן נון, ושצריך להרגיש אשמה ולחץ שהם לא כאלה. לפני הסמ"ג לא קיימו ציצית, י שלו בהקדמה דיבור עלגודל העזובה בעניינים האלה, וגם כשקיימו הרוב היה פסול, וגם תפילין ומזוזות ומקוואות ועירובין וכשרות היו מאוד בכי רע מבחינת ההקפדה על דינים. ומי כבר למד תורה יום שלם. והרבה הרבה מעין זה היה, וכולם היו שמחים והרגישו שמגיע להם תודה על מה שהם כן עושים, ולא עונש על מה שהם לא עושים. כי הם הבינו שזה מופרך לדרוש מהם שלמות. וכל שכן אנחנו אזובי הקיר. זה שורש יסודי בקיום התורה שאיבדנו (לעיתים רחוקות עוד פוגשים "בעלי בתים" שחי בהם העסיס היהודי תורני שהיה לפני המלחמה ולפני החרדיות הארץ ישראלית, ואפשר לנשום מהם אויר כזה, ולפעמים מוצאים כאלה מביניהם שרואים אצלם שאין לזה שום שייכות לזלזול וחוסר יראת שמיים, אלא רק לבריאות של המחשבה), ואולי אם מבינים את היסוד הזה כראוי השאלה לגבי הצורך לשנות את ההלכה נעשית מיותרת.

    כל טוב

    חשבתי על זה שוב, מקובל לומר שהחרדיות החדשה בארץ ישראל עוצבה על פי החזון איש והרב מבריסק ועוד מגדולי הדור. שמעתי באזני מהרב ש"ך שזה לא כך.
    אולי מרכז הטעות היא שמציבים לפני כל בחור את האידיאל של הגאון מוילנא ולוחצים עליו במכבש להיות כזה.
    לו בחינוך החילוני היו מציבים דוגמה של איינשטיין ובטהובן ולוחצים במכבש על כל בחורצ'יק להיות בדמותם וכצלמם, ולנסות אפילו להתלבש כמוהם, זה היה מוקע כאכזריות מטורפת.
    ומזה צומחת אחר כך המסקנא המצודקת שההלכה היא לא דבר שאפשר לחיות איתו.
    אני חושב שבעצם על העקרון שצריך שינוי אנחנו מסכימים, רק שלדעתי לשנות את ההלכה זה ללכת בגדולות, אם היא הצטברות עמל של גאונים על פני הרבה שנים, איך אפשר לשנות לפני שמבינים על בוריו. ומנסיונך בישיבה אתה יודע שסעיף אחד כשמתחילים ממש להעמיק פתאום מתגלים עוד ועוד דברים חדשים שצריכים ליבון ובירור והעמקה, ואפשר לעמול על סעיף אחד שנים רבות ולא למצות את מה שיש להעמיק בו. סעיף שולחן ערוך זה לרוב מימרא או משנה. כמה עומק מתגלה כשמעיינים היטב במימרא או משנה. עם כל יישוב צצות קושיות יותר עמוקות. ואיך אפשר לשנות לפני שבאמת ירדת לסוף דעתו של אותו סעיף.
    ומה שאני הצעתי לדעתי הוא אותו דבר רק בדרך של ללכת בקטנות. להבין שהפילוסוף הגדול לא רוצה שהילד הקטן יתחפש לפילוסוף גדול, אלא הוא אהוב כמו שהוא. וממילא הילד יכול לחיות כמו שהוא בלי לקשקש על המחברות של אבא והכל בא על מקומו בשלום.

  10. נחמן Says:

    יפה שהרב שך אמר שהחרדיות היא לא פרי המצאתם של החזון איש והרב מבריסק, אבל הוא כמובן טעה. בעצם היא המצאה גם של החפץ חיים ושאר גדולי הדור ההוא.

    הדוגמה הכי טובה לכך שיש כאן קיבעון למוסכמות על אף הנכונות לחשוב בפתיחות, היא ההשוואה בין אוננות למשכב זכור. לגבי אוננות הסכמת לומר שאונס רחמנא פטריה כי אי אפשר לחיות כך ולהישאר בריא נפשית, אך אני מוכן לתת את ראשי שעל הומוסקסואליות לא תגיד את אותו הדבר.
    (אגב, לגבי הומוסקסואליות אני חושב שיש לקרוא את דברי התורה בהקשר הנכון; התורה נכתבה וניתנה בעולם בו נערי ליווי היו מחזה נפוץ ומכוער, בו אנשים נשואים השתעשעו בנערי ליווי, אנסו וניצלו אותם, ולכך נאמר שאין לשכב זכר משכבי אישה. בעולם ההוא לא היה מושג של זוג גברים המבקשים לחיות יחד כזוג נשוי ומחוייב אחד לשני. בניגוד קיצוני למציאות זו עומדת המציאות בימינו, של אלפי אנשים מאותו המין המקיימים מערכת יחסים זוגית רצינית ומשמעותית, שיש להניח בהיגיון שאודותיהם התורה כלל לא דיברה).

    ההתייחסות שלך למונח האוטופי "הלכה" כאל דבר אחד; מאוחד; שלם; מגובש; עקבי ובעל רעיון אחד, שגוי מיסודו, ומתעלם מהעובדה שאת דמות ההלכה כפי שהיא בפנינו היום עיצבו אך ורק אנשים. לתורה כפי שניתנה בסיני יש קשר דיי קלוש לכך. עלינו להכיר בכך שאת הכללים של "כיצד לשנות את ההלכה" קבענו אנחנו והאנשים שלפנינו, והם לא אינהרנטיים להלכה.

  11. נראה לכאורה Says:

    מפאת מצבי הבריאותי היו שנים שלא יכולתי כלל ללמוד, ואז ברוב הזמן שיכולתי לקרוא קראתי הרבה רשימות וספרים שמתארים את עולם התורה שהיה לפני המלחמה ושנכתב על ידי בני הדור ההוא, כמדומני שאת הרוב הגדול של מה ששרד מאז. וגם התעניינתי הרבה לשמוע מזקנים שחיו אז, לא בדווקא רבנים ובעלי תפקידים בישיבות. הרושם שקיבלתי הוא שהתמונה שהיום מעבירים לבני תורה בישיבות אודות גדולי אותו דור ובני הישיבות באותו דור, עברה הרבה מאוד צנזורה ועריכה וכלל אינה נאמנה למציאות.
    בעניין הומוסקסואליות כנראה לא ראית מה מה שכתבתי באריכות בתשובה בעניין זה באתר הזה.

    לגבי סיום דבריך, אני שוב שואל, אם ההלכה אינה השתקפות צלולה של דבר הבורא אלינו הרי לא שייך כלל עניין לעשות כפי ההלכה או נגד ההלכה. לא שייך להתייחס לזה כאל "הלכה" אלא לכל היותר כאל דברי הגות עתיקים שאינם מחייבים לשום דבר כמו כל ספר חכמה אחר. ואין שום טעם להביע כאב והתקוממות כלפי קביעות של ההלכה שהן חשוכות ומתאימות לימי הביניים וכיו"ב, שהרי אין אלה דברים שמחייבים בשום דרך אלא רק הגיגים של אנשים שכתבו לפי דעתם ומקומם וזמנם ומה אכפת אם כתבו כך או כך, ואנו יכולים להגות בעצמנו איך יש לנהוג כפי חפצנו ולא משועבדים כלל למה שהם הגו, ואתה יכול לקבוע כללי התנהגות לפי דעתך לעצמך לא פחות מכל אחד אחר שיקבע לעצמו, ולמה בכלל יש מקום לחשוב על שינויים בהלכה והתאמת ההלכה לזמננו וכיו"ב. לא עולה בדעתך לעשות שינויים בכתבי שפינוזה או הומרוס או דוסטוייבסקי, גם אם יהיו בהם דברים שנראים לך מאוד מעוותים ומוטעים וחשוכים לצד דברי חכמה נשגבים. מה שמדבר אליך אתה קורא ומחכים, ומה שלא מוצא חן אתה פשוט מניח ונוטל ספר אחר ולא מתווכח איתם. למה אתה לא נוהג כך גם לגבי ההלכה? מה ההבדל?

    מבחינת ניתוח שכלי נראה לי מאוד ברור ופשוט שאם מחליטים שיש חלקים בהלכה שאינם נכונים, ולכן מסיקים שאינה העברה מדוייקת ומלאה של דברי הבורא, המסקנא הנובעת מזה שאין בכלל דבר כזה הלכה. הרי רסיסים של אמת יש בכל ספר בעולם שנכתב מתוך מחשבה וכוונה ולא רק בספרי ההלכה, ולשיטתך איני רואה שום הבדל.
    אם הבנתי נכון אתה בעמדה שאינך רוצה לוותר על ההלכה למרות שאין לך תשובה על השאלה הזו. אני שומע כאן רצון שהולך נגד הניתוח השכלי, והשאלה אם כן למה הוא קיים.
    אני לא מכיר אותך ואיני מתיימר ומתנשא להבין את שבלבך ואת המקור של דעותיך, לפי הדברים שכתבת בלבד, ומתוך התחושה האישית שלי בלבד, שבוודאי לא מחייב שיש בה מן האמת בקשר אליך, נדמה לי שמה שעסקת בתורה גרם לך הרגשת לב שאינך רוצה להתנתק ממנה אע"פ שהכרתך אינה מקבלת אותה, ומה שקורה שאתה חי בסתירה הזו ומונח בזה כאב. לעניות דעתי הדרך להתמודד נכון עם הסתירה היא לעמול וללמוד האם את המקומות שנראה לך שהם מכריחים שההלכה אינה מסירה מדוייקת של דבר הבורא אפשר ליישב על ידי העמקה והתבוננות נוספים. או לבחון האם שכלך יכול לקבל שהגיוני להניח שרק בגלל הכלים שלנו המקומות האלה לא מובנים ואין זה מעיד על אמיתתם העצמית. או לבחון האם מתקבל על דעתך ששכל אנושי במחשבה אנושית יכול להגיע למדרגת יושר בהשגת האמת עד שממילא מה שהאדם משיג בעצמו הם דברי אלוהים חיים כיוון שהוא משיג אמת והאמת היא הבורא. כל הסוגיות האלה ועוד רבות כיו"ב דורשות הרבה מאוד יגיעת מחשבה ולימוד והתעמקות ובגישה של להתלמד ולא של להתקוטט, ואם אוכל לסייע כמיעוט יכולתי בקושיות שמתעוררות אשמח. ואם כתוצאה מהעיון הזה תתחזק אצלך ההכרה שההלכה אינה גילוי מושגח ומדוייק של הרצון האלוהי, אולי זה יתן לך כח לפתור לעצמך את הסתירה לצד השני ותוכל לא להרגיש מחויב כלפיה כלל ולא יהיה אכפת וכואב לך הדעות שנאמרות בה, ואז תוכל בנחת לבנות לך את עולם המחשבה והערכים שלך מתוך עצמך, בלי להיות טרוד בלכעוס על ההלכה למה היא אומרת כך או כך.
    אפילו מעמדה של אדם שמאמין בהלכה כמו אורתודוכס קיצוני, לדעתי אם אדם חושב לבד בלי שייכות כלל להלכה ותורה וליבו ישר ושכלו צלול הוא יכול לכוון לאמת יותר, ולחיות חיים אמיתיים וטובים יותר, מאשר אם הוא לומד הלכה וגמרא ומבין אותה לא ככוונת הדברים האמיתית. והאמת היא תמיד אותה אמת בלי הבדל איך הגיעו אליה ובאיזה שם קוראים לה.

    כל טוב

  12. נחמן Says:

    אכן לא ראיתי תשובה זו. אתפלא מאוד אם אתה מתיר שם משב זכור… בכל אופן – האם תוכל בבקשה לכתוב כאן קישור לתשובה? איני מצליח למצוא אותה.

    וכמה דברים נוספים:
    1. ההלכה ממש לא השתקפות צלולה, אלא השתקפות של דבר השם "דרך", ואני מדגיש, "דרך" המסננת של ההבנה של הפוסקים ושל בני האדם. אם הל היה השתקפות צלולה לא היה כל ניסיון והאמת הייתה ברורה מאליה.
    השאלה שעומדת בפנינו הי כיצד להתייחס למסננת הזו שההלכה עברה; עד כמה היא משמעותית, עד כמה ניתנת לשינוי, וכיצד להתייחס אליה.
    2. הערתך לגבי ההשוואה בין כתבי ההלכה לכתבי שפינוזה, לדוגמה, אינה דומה. כתבי שפינוזה אינם מקור סמכות בשבילי, ועל כן את תוכם אני אוכל ואת קליפתם זורק. לעומת זאת ההלכה כמערכת עקרונית של חוקים, כן אמורה להוות מקור סמכות בשבילי, אלא שהאנשים שבדרך קצת קלקלו את זה.
    3. לגבי האבחנה שלך אודותיי, יש לומר שאכן צדקת 🙂 אכן יש לי כאב רב על כך שאיני יכול להשתייך לאף מחנה בשלמות.

  13. נראה לכאורה Says:

    התשובה נקראת "בעניין מי שיש לו נטיה לבני מינו". והקישור הוא
    http://wp.me/pKd95-3k

    באמת אני מקווה שתראה הרבה שמחה ושלום בכל דרך בה תלך.

  14. מראה מקום Says:

    מדוע מע"כ אינו מאשר את תגובתי??
    מדוע?? אתמהה??

  15. נראה לכאורה Says:

    סליחה על ההרגשה הלא נעימה שגרמתי ללא רצון. רציתי להשיב במייל אבל לא השארת מייל.
    בוודאי לכל אדם יש זכות להביע דעה ולפרסם ואינני מתיימר לשפוט שום אדם ולחוות דעה על הלגיטימיות של דעותיו.
    מכיוון שזה אתר פרטי ולא במה ציבורית הרשיתי לעצמי לא לפרסם על פי טעמי האישי שכמובן אינו מחייב אף אחד.
    לי כשלעצמי יש הרגשה לא נוחה כלפי עסק בדברי תורה מתוך גישה שהורתה בעולם האקדמי.
    אין לי מניעה לפרסם תגובות גם של מי שכופר לגמרי בהלכה או שמתנגד לדרכי ודעותי בחריפות רבה ועשיתי זאת. זה מכיוון שבלי תלות במסקנות שאותו אדם מגיע אליהן, דבריו נאמרים מתוך פגישה אישית חמה עם הדברים ומתוך חיפוש קיומי-אישי וצמא שבא מהלב להגיע למסקנה שמבחינתו היא אמת שנוגעת לו לחיים. וזו תורת חיים, ואז גם אם תוצאת ההתמודדות עם הדברים היא היפך גמור מהדעות שלי, וגם אם היא כעס וכפירה כלפי התורה בכלל, אני שמח לשמוע ולדון.
    מחקר מדעי המקובל באוניברסיטה בנוי על גישה שדורשת כאחת מדרישות היסוד שלה ניכור מסויים בין אובייקט המחקר לבין העולם האישי של החוקר. באוניברסיטה מדברים בנחת ומתינות, לא צועקים כשמתווכחים. כי זה לא בנפשם, זה רק דיון רציונלי. זה כמו ההבדל שבין מגע של אוהב באהובתו [גם אם זו צעקה של כעס], לבין מגע של רופא בה. או כמו ההבדל בנימה בין בעל ואשתו כשמדברים זה עם לבין הנימה של שיחת עורכי הדין שמייצגים אותם. כואב לי ומעליב אותי לראות כשנוגעים כך בדברי התורה שניתנה מתוך האש והיא חדריו הפנימיים של המלך ופנייתו האישית אל בני אדם ולא אל חוקרים ומדענים. אני גם מראש לא מאמין שניתן להגיע לאיזו בחינה כלשהי של אמת והבנה בתורה ממחקר כזה.
    בבבא בתרא קי"א עמוד א'-ב' מובא מעשה ברבי ינאי שנשאל שאלה, ובמקום להשיב אמר לשמשו משוך אותי מכאן, אין זה רוצה ללמוד. וכתב רש"י: לית דין רוצה למילף [אין זה רוצה ללמוד] – אלא להקשות דברים שאינן צריכין.
    כשרוצים לעסוק בתורה צריך שזה יבוא מתוך כאב אישי וצורך אישי לקיום הנפשי של עצמו, מתוך אהבה וגעגוע, ולא מתוך רצון בעלמא לעסוק במחקר.

    לכן, מבחינה רגשית, לא היה לי נוח להביא כאן את ההפנייה למאמר שציינת אליו, שראיתי מעט ממנו והתרשמתי שיש בו מגישה של מאמר אקדמי.
    אני לא מתכוון לבקר ולפגוע ולשפוט ולפסול או לפגוע בכבוד של מישהו. אלה הרגשות שלי והטעם שלי מצד עצמי ואינם דעה על מישהו. כמו למשל כשאדם אומר שקשה לו רגשית לראות אנשים אוכלים בשר, זה לא ויכוח עם מישהו או נושא שיש בו מקום לדון מי צודק. זו רק שאלה של טעם ורגש סובייקטיביים.

    כל טוב וסליחה וגמר חתימה טובה.

סגור לתגובות.


%d בלוגרים אהבו את זה: