ביחד עם מסירת דעות חז"ל הנוגעות להלכה נמסרו איתן גם כללים איך להכריע בין הדעות. הלכה כרבים, הלכה כרבי פלוני מחבירו, הלכה כבתראי, ועוד הרבה כיו"ב.
ויש לעיין בזה, שקבעו האמוראים כלל שהלכה כרב באיסורים וכשמואל בדיני ממונות, או הלכה כרבא נגד אביי מלבד בשבעה מקומות, ועוד כיו"ב. ולכאורה מה שייך בזה כלל, שהרי האמוראים לכל אחד היתה רשות להכריע מסברתו בכל סוגיא, וכל דור הכריעו לגבי דברי קודמיהם. וכיוון שאביי ורבא שניהם היו חכמים שלמים והגיעו להוראה, ובספרי סוד כתבו שאדרבא אביי היה נחשב גדול בתורה יותר, מדוע לא יהיה שכל חכם פעם יראה יותר דברי רבא ופעם יראה יותר דברי אביי, ולפי העניין, וכך חכמים שאחר כך. ומי שחתם את התלמוד יכריע כפי דעתו מכל דעות החכמים הקודמים והכל על פי העניין שפעם דבריו של זה נראים יותר ופעם דבריו של זה.
וניכר בכל סוגיא בפני עצמה שיש חכם שדבריו בסוגיא זו מאירים ובהירים יותר מדברי אחרים וניכר שזכה לעמוד על עומקה ואמיתה. ובסוגיא אחרת חכם אחר זכה שעמלו בה יתן פרי ביותר ונתחוורה לו הסוגיא היטב ודבריו בה הם יסוד ועיקר. וכך ניכר שהוא האמת שחכם אחד שעמל בסוגיות רבות, יש פעמים שסוגיא אחת מתחוורת לו יותר וזוכה שנפתחים לו שערי אורה ביותר לעמוד על בוריה ועמקה, וסוגיא אחרת פחות. וכך גם חכם אחר יש סוגיות שהאירו לו יותר ויש שפחות. ולמה לא יבואו חכמים שאחריהם ויכריעו בסוגיא זו כהחכם שזכה בה שעמלו נשא פרי יותר ודבריו מאירים ביותר וניכר שהם דברי אמת, ובסוגיא אחרת כחכם אחר שזכה שעמלו בה נשא פרי ביותר. ומה שייך לקבוע בזה כלל שתמיד דבריו של אחד יהיה להלכה יותר מחבירו מכח הכלל הקבוע ולא מכח מה שדבריו באותה סוגיא ניכר בהם שהם דברי אמת יותר מחבירו.
ויש סוגיות שיש יותר דעות אמוראים אחרים כאביי ואעפ"כ הלכה כרבא מכח הכלל. ולא אומרים הלכה כבתראי או הלכה כרבים.
.
בעירובין י"ג ב' לגבי מחלוקת בית שמאי ובית הלל, נאמר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ומפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם. ורבי יוסף קארו בכללי הגמרא כתב על זה: "לכאורה יש לתמוה שאם אין הדין כדבריהם וכי מפני רוב מדות טובות שבהם קבעו הלכה כמותם. ונראה לפרש כוונת חז"ל, שמפני מה זכו לכוין תמיד לאמת, ועל זה השיבו שמפני היותם אנשי אמת נוחים ועלובים וענוותנים זיכו אותם מן השמים לכוין תמיד לאמת".
ועל מרן בעל השלחן ערוך עצמו כתב הרב חיד"א שהיו בדורו גדולים מופלגים שהיו גם הם ראויים מצד גדולתם לכתוב חיבור כדוגמת השולחן ערוך, ונבחר בעל השלחן ערוך משום ענוותנותו המופלגת.
ועדיין צריך ביאור, שאם הכל תלוי רק אם כיוונו לאמת, ומה שהם ענוותנים הוא רק סיבה למה כיוונו לאמת, הרי הבחינה צריכה להיות לחקור מה נראה האמת, ומי שדבריו נראים לחכמים שאחר כך כאמיתיים יותר יכריעו כמוהו, ומה אכפת אם הסיבה לכך שדבריו נכונים הוא ענוותנותו. ולא שייך ליתן בזה כלל, ומי ענוותן יותר ממי רק הקב"ה יכול לדעת מה שבלב אדם, ולחכמים יש להכריע על פי מה שנראה אמת ולא על פי הסיבה לאמת שהיא הענווה. ואם העניו יותר תמיד יכוון לאמת ממילא תהיה הלכה כמותו מכח שיהיו ניכרים דבריו דברי אמת ולא מכח כלל.
ויש כללים כמו הלכה כרבא כנגד אביי שלא נאמר שהטעם הוא משום ענווה יתירה או מידות טובות יתירות, וגם לא משום גדלות בתורה. וגם אם היה משום ענווה, הרי הרבה יותר קשה להכריע מי עניו יותר מאשר להכריע מי דבריו נראין ומיושבים יותר להלכה.
הנה בסנהדרין צ"ג ב' נאמר לגבי דוד המלך: ""יודע נגן" – שיודע לישאל. "גבור" – שיודע להשיב. "איש מלחמה" – שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. "איש תואר" – שמראה פנים בהלכה. "ונבון דבר" – שמבין דבר מתוך דבר. "וה' עמו" – שהלכה כמותו בכל מקום. בכולהו אמר להו [שאול] יהונתן בני כמוהו. כיון דאמר ליה "וה' עמו", מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה [דבר שבעצמו גם לא היה. ששאול לא היתה הלכה כמותו], חלש דעתיה ואיקניא ביה [נתקנא שאול בדוד]".
ולכאורה יש לעיין מכיוון שכל המעלות בידיעת התורה היו ביהונתן כמו בדוד, מדוע אם כן נקבע שתמיד הכה כדוד בתורת כלל. ומהגמרא משמע שזהו משום "וה' עמו".
כבר בפרשת קרח נתלבן עניין בחירת הקב"ה באדם מסויים בדווקא להיות נותן התורה.
זהו מסתרי כבשונו של נותן התורה, שבחר דווקא באדם שחפץ בו להיות מוסר תורתו לעמו. ובכל דור ודור נמסרת התורה מחדש לפי הכלים של אותו דור. ואמרו חז"ל שלכל דור יש את נתינת התורה שלו ומשה שלו.
לאורך כל הדורות יש כללים בהכרעת הלכה שנתקבלו ללא שום מחלוקת על דעת הכל. וכגון שקיבלו פסקי השולחן ערוך, וכן קיבלו אילו אחרונים יהיו נחשבים נושאי כלים שדעתם להלכה יש לה מעמד מיוחד ומכריעים כדעתם יותר מחכמי דורם שלא נתקבלו כנושאי כלים. ואע"פ שלא כל נושאי הכלים היו נחשבים בדורם כגדול הדור מעל כל האחרים.
וגם בדברי המאוחרים יותר יש אחדים שנתקבלו כמכריעי הלכה יותר מאחרים, וכגון בעל הפרי מגדים ועוד, ואחר כך בעל המשנה ברורה או בעל הבן איש חי ועוד. ובדור המשנה ברורה למשל היה נחשב רבי חיים עוזר בעל האחיעזר כגדול הדור וראש המשיבים, ורבי חיים סולובייצ'יק גדול הלמדנים, וכן בעל האור שמח ועוד, ואעפ"כ נתקבלו הכרעות המשנה ברורה על דעת הכל.
ולפלא שלא היו מחלוקות מי יתקבל במעמד שולחן ערוך ומי יתקבל במעמד נושאי כלים ומי יהיה לדבריו משקל להלכה יותר מאחרים. ולא רק משום קטטה וכבוד, אלא לאמיתה של תורה שכמו שיש בכל ענין כמה דעות מה האמת גם בזה יהיה מי שיסבור כך ומי שיסבור כך.
וכן בגמרא יש הרבה מחלוקות וצדדים בכל עניין, ואין מי שחולק או דן או שואל וחוקר למה הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני ממונות, ולמה הלכה כרבא מאביי וכל כיו"ב. והוא פלא גדול, שהרבה כללים מעין אלה נאמרו ובשום מקום לא נשאל מי קבע שכך הוא, ומכח מה קבע שכך הוא, ואולי יש לחקור ולדון בזה. ובכל שאר העניינים יש דעות ודיון וליבון ובירור וחקירה וחיפוש אחר מקור הדברים, ובכל העניינים שנוגעים לכללי הכרעת הפסיקה יש קבלה סתומה וגמורה.
ובמחלוקת בית שמאי ובית הלל, וכן רבי אליעזר וחכמים לגבי תנורו של עכנאי, שנפל דיון בזה, נעשתה מחלוקת חריפה מאין כמותה והוצרכו להגיע לבת קול משמים. ובכל שאר כללי ההכרעה בגמרא אין שום בירור וליבון וכל שכן מחלוקת.
אלא ודאי עניין נתינת התורה הוא בנבואה ברורה באספקלריא המאירה באופן שלא יהיה נתון לדעות ולמחלוקת. וכל כללי הכרעת הפסיקה עניינם הוא שהקב"ה בוחר במשה עבדו שיתן תורה לעמו. ובחירה זו נשמעת בנפש כל תופשי התורה באותו דור כלחש נבואה והכל מקבלים אותה בדומיה והכנעה כבשעת מתן תורה ולא שייך כלל בזה מחלוקת וליבון וחקירה.
ולא רק שנתקבל בדרך זו הלכה כמו מי, אלא כשבאים לשקול דעות רבות ורוצים לדעת מה דעת רוב הדעות, נתקבל משקל מיוחד לכל פוסק וחכם. שלכל אחד יש משקל כפי מידתו, ואם אחד משקלו מידה אחת, והשני משקלו שתי מידות, והשלישי משקלו שלוש מידות, שלושתם ביחד לא יוכלו להכריע את הכף כנגד אחד שמשקלו עשר מידות.
ואין זה תלוי במעמד אותו חכם ובגדולתו בחריפות ובקיאות, וגם לא ביכולתנו להכיר במעלת ענוותנותו וחסידותו. ואפשר שיש חכם שדבריו פתח לכל התורה כמו רש"י בדורו, או רבי חיים סולובייצ'יק לבני ישיבות ליטא בדורו, ולא יהיה משקלו בהתאם לזה לעניין הכרעת הלכה. ואפשר שיהיה חכם שלא היה לו מעמד בדורו כראש מרביצי התורה ופותחי שעריה, וכמו החפץ חיים למשל, ומשקלו להכרעת הלכה לא בהתאם לזה. אלא עניין המשקל הוא עניין בפני עצמו עד כמה ה' עמו. והוא נוגע להכרעת ההלכה לא פחות מעיונו העצמי של המכריע שלומד את הסוגיא. ובכל דור מלבד מה שהורו ולימדו גדולי החכמים את תוכן דעתם להלכה, גם לימדו איך כללי הפסיקה ומשקל הכרעת ההלכה. שהוא מעיקר גופי תורה. ועניין זה נמסר בדבריהם כלימוד, ובכל דור מתחדש בלחש נבואה ללב מי שזכה להיות מורה הוראה ופוסק בדרך סוד ה' ליראיו.
ועל ידי כללי הכרעת הפסיקה כפי שמאירים בלב החכמים מכח עמלם ומסירותם וענווה שבהם, נעשית התורה שבידינו כצינור דרכו אנו שומעים את מתן התורה שהיה בהר סיני וכאילו עומדים שם עכשיו בכל רגע ורגע. ונעשית הוראה שמורה הקב"ה תורתו לעמו.
ואם לומדים כל הדעות באותו עניין, אע"פ שהוא ביושר לבב ומביאים כל הדעות וכל הצדדים בלא נטייה מראש לשום צד, ומלבנים היטב, ללא שמנהירים בלבו כללי הכרעת ההלכה הנוגעים לאותו עניין ואינו שת ליבו אליהם לשקול ההכרעה לפי כללי ההכרעה ושימוש תלמידי חכמים בדרך הכרעת ההלכה, אלא רק לפי מה נראה לדעתו מיושב וקרוב לאמת, הרי מסקנתו הוא דעת עצמו בלבד, שבוחר לו דעה מדעות החכמים כמי שבוחר פירות מתוך סל, ואין אלה דברי אלוהים חיים הנאמרים מסיני.
.
– – –
.
בשולי הדברים אני מביא קטעים מהתכתבויות אישיות ששייכים לעניין:
.
קטע מתשובה בנוגע לגילוח בחול המועד ומתייחס לתשובת הגאון רבי משה פיינשטיין בזה שהתיר למי שנוהג להתגלח בכל יום:
"בדבר כזה לכל הדעות לא שייך מנהג אשכנזים או ספרדים, כיוון שלא מדובר כאן על מסורת עתיקה שקהילות קיבלו על עצמן לפני דורות באופן מחייב לפסוק לפי פוסקים מסויימים והמנהג התקדש, אלא בנושא שהתחדש בדורנו ולפני כן לא היתה מציאות שמתגלחים כל יום, ובדורנו מי שהוא פוסק גדול הוא כזה בלי שום קשר אם הוא אוכל בשבת דג מתוק או חריף.
[לדעתי היום בכלל כבר לא קיימות קהילות במובן ההלכתי, והקהילות הקדומות כמסגרת שיש לה משמעות הלכתית כלשהי התפרקו והתערבבו אחרי השואה ועליית בני עדות המזרח לארץ, והחלוקה בימינו בין פוסקים ספרדים ואשכנזים היא רק המצאה עדתית מרקע פוליטי חברתי מודרני ולא קשורה כלל לפסיקת הלכה. ברור שיש מקום למי שרוצה לשמר נוסחים ומבטאים ומנהגים ונוסחי תפילות ומאכלים וניגונים ואווירה וזה יפה, אבל אין לזה קשר לפסיקת הלכה. אבל זה נושא ארוך וזו רק דעה שלי ולא מוסכמת על הכל]".
.
– – –
.
קטע מהתכתבות אחרת:
.
אגב יש לי עוד כמה שאלות אליך:
א. מה דעתך על שיטת הפסיקה של הרב עובדיה ובנו הרב יצחק יוסף מחבר הילקוט יוסף ומה דעתך על ספריהם?
ב. האם לדעתך אחרונים יכולים לחלוק על ראשונים? דהיינו אחרונים מימות מר"ן וראשונים מלפני ימות מר"ן.
.
– – –
.
מענה:
לגבי השאלה הראשונה, כמובן שלא לי לחוות דעה על אחרים לטוב או לרע.
אני כשלעצמי חונכתי בישיבות ליטאיות בדרך לימוד שונה, ומצד הטעם האישי שלי וההרגל שלי בלימוד לא מצאתי נחת במעט שעיינתי באותם ספרים, אבל כאמור זו לא דעה על הדברים מצד עצמם, שאיני מתיימר להיות כשר השופט על אחרים, אלא רק זה טעמי והרגלי מצד עצמי.
לגבי השאלה השנייה, אם האדם לומד בעצמו סוגייא לעצמו, השריש לנו החזון איש בהרבה מקומות, וכן גם רבותינו הסבא מקעלם ורבי ירוחם המשגיח ממיר, שאדם חייב להבין לפי אשר מורה לו שכלו. כמובן שאין המדובר באופן שבו הוא רואה את הדברים בהשקפה ראשונה ושטחית. אלא וודאי כדי לא להיות טיפש הוא מוכרח לעמול היטב היטב בעומק העיון ובתכלית העמל וההתייגעות להבין דברי רבותינו, בידיעה אמיתית שעפר אנחנו תחת כפות רגליהם וראשונים כמלאכים.
אבל אם אחרי כל העיון והיגיעה עדיין שכלו מורה לו ברור שלא כדברי הקודמים לו, אסור לו להתכחש לשכלו. כי ללא שכלו אין הוא אדם כלל ואין לו שייכות לתורה וקב"ה כלל, והוא נברא רק כדי שהוא עם שכלו יעמול וישיג כפי חלקו בתורה המיוחד רק לו. ואם עליו למחוק את שכלו בפני המפרש הקדמון, אם כן היה לקב"ה לברוא רק את אותו מפרש קדמון ולא את מי שבא אחריו וקטן ממנו בחכמה. ואם אחרי העמל כך דעתו עליו גם לכתבו ולהודיע זאת.
לכן החזון איש כתב כמה פעמים שלא כדברי ראשונים, ואף כתב להלכה כך. וכתב שהוא אנוס לכתוב כך כיוון שליבו אנסו להבין דווקא כך.
אמנם בתשובה לשואליו כיצד הוא חולק על ראשונים הוא כתב שכך שכלו מורה לו והוא אנוס על זה שאינו יכול לכוף את שכלו להורות לו אחרת, אבל אין זה מחייב את השומעים לעשות כדבריו והם מצידם יכולים לומר שאין לו כח לחלוק להלכה על ראשונים והם ינהגו להלכה כהראשונים.
אין בזה כללים מוחלטים. בכמה מקומות נתקבלו דברי המהרש"ל או ש"ך או מגן אברהם וכן שאר גדולי אחרונים להלכה כנגד ראשונים.
אין מניעה מצד ההלכה לקבל דעת אחרון כנגד ראשון. רק שלרוב החכמה מורה שמן הסתם הראשון נימוקו עמו וגם אם לא ירדנו לסוף דעתו זה רק בגלל קטנותנו. אבל אם נראה מסתבר לסמוך על אותו אחרון, אם משום שניכרים דברי אמת, או שמסתבר שמרוב גדלותו הוא ירד לעומק דעת הראשונים ונימוקו עמו במה שחלק עליהם, יש מקומות שכן נתקבלו להלכה דברי אחרונים כנגד ראשונים.
לגבי מה שאמוראים אינם יכולים לחלוק על תנאים, אינני זוכר כעת את המקום, אבל יש בדברי החזון איש שנשאל על מקום שבו אמורא חלק על תנאים ונתקבלו דבריו להלכה, והוא השיב שאין איסור לאמוראים לחלוק על תנאים, רק הם אינם עושים זאת.
הכוונה שכיוון שלכל אדם מישראל יש את חלקו המיועד לו בתורה, והוא נגלה רק לו ולא לאחרים, ויכול כל אחד לחלוק על כל אחד. רק האמוראים לא רצו לחלוק על תנאים כי הניחו שמן הסתם הסיבה שנראה להם כנגד דעת התנא זה משום שבקוצר דעתם לא ירדו עד סוף עומק דעתו, ואם היו מבינים באמת את דבריו היו רואים בעצמם שהאמת איתו. ולכן נמנעו מלחלוק וגילו את חלקם המיוחד להם בתורה בדברים שהתנאים לא פירשו לאיסור או היתר. אבל אם יש מקום שחלקו הרי שבאותו עניין סברו שירדו לעומק דעת התנא וחלקו עליו ולא כתוב בשום מקום שאסור לעשות כך.
.
– – –
.
שלום לך,
א. הייתי רוצה להרחיב את הדיבור והיריעיה בנוגע לרב עובדיה יוסף והרב יצחק יוסף ושיטת הפסיקה שלהם. במה שונים הם במה שהם כותבים מהלימוד שהנחילו בישיבות ליטאיות? אם אפשר דוגמאות אשמח ואשמח גם לדעת מדוע הם נחשבים כבעייתים בקרב חלקים שונים בציבור החרדי האשכנזי ואפילו הספרדי (אלו שהולכים לפי הרב אבא שאול).
ב. יצא לי כבר לשמוע את הסברה הזאת שצריך ללכת עפ"י ההגיון והשכל הישרים עפ"י מה שהם הורו לנו אחרי עמל רב. יש לך מקורות לכך אבל? מקור לחזון איש בנושא למשל? אשמח לקבל אם יש.
.
– – –
.
מענה:
לא הספקתי לעמול כראוי בכתבי הגר"ע יוסף שליט"א ולא זכיתי להקשיב לשיעוריו ולא חקרתי את הנושא. יש לי רושם קלוש אודות הנושא שהצטבר משברי דברים שנקלטו במשך הזמן, ומטבע הדברים ראייה כזו בלי ידיעה של ממש מובילה לטעויות להפוך אור לחושך וחושך לאור. אני כמובן גם מכיר את מקומי שלא לי להביע דעה בעניינים כאלה. אני רק כותב בנושא הכללי ומתייחס לשאלה המסויימת רק על דרך משל ודוגמה להבהיר את העניין הכללי, בלי לברר אם האמת כך לגבי המקרה המסויים.
באופן כללי, יסוד הוא בתורה שבעל פה, בכל הקהילות ובכל הדורות, שתורה שבעל פה אינה יכולה להימסר בכתיבה פשוטה דברים כהוויתם פשוטים וברורים לכל קורא.
מעיקר הדין אסור לכתוב תורה שבעל פה וכתוב שראוי שיישרפו ולא ייכתבו. יש דברים עמוקים בחיים, שמילים פשוטות לא יכולות להעביר אותם. למשל אם אחד מבני הזוג יתבקש לתאר באופן אמיתי את כל הרגשות שיש לו עם בן זוגו שנמצא איתו במערכת יחסים עמוקה ומורכבת ורבת פנים. כמובן שאם "נתפוס אותו במשפט" וניקח את המילים באופן פשטני, לא נעמוד על אמיתתן. הדרך לעמוד על אמיתתם היא רק אם מקשיבים קשב רב לכל הנאמר, פותחים את הלב ומשתמשים בהבנת הלב העמוקה, ורק אז המילים מקבלות תוכן אמיתי.
סוגיות ההלכה עוסקות בצורה המופשטת של דברים בעולם הצורות הטהורות שהיא קשה מאוד להשגה ודורשת חכמת הלב ועיון בכוחות עמוקים של ההכרה. אלה לא דברים שניתנו כלל להלביש במילים. למשל אם תתבקש לתאר במילים מה יפה בעיניך בהסתכלות בכיפת השמיים או שקיעה או ציור יפה. אפשר רק לרמוז במילים למי שמבין, אבל אי אפשר ממש להכניס את זה למילים. לכן משה רבינו היה מגמגם, כי הוא לא היה יכול לצמצם את ההשגה שלו בתורה למילים.
קוראים לזה בחז"ל צורתא דשמעתתא. צורת הסוגיא. כמו למשל אם צייר מאוד גדול צייר נעליים ויש בציור כח אמנותי עמוק ומרגש מאוד. אפשר לומר יש כאן נעליים במידה כך וכך וגודל כך וכך. או אם מלחין הלחין יצירה מאוד גדולה ועמוקה. אפשר לתאר שיש כאן סדרת צפצופים בתווים עולים ואחר כך סדרת רשרוש מיתרים בתויים יורדים. תיאור כזה לא אומר כלום, כי הוא לא נוגע לצורת הדברים, שמשתקפת בדרך עמוקה ונעלמה בחלק המגולה שלהם. וכדי לתאר אותה אי אפשר להשתמש במילים פשוטות ובהירות ומובנות בקריאה ראשונה.
לכן התורה שבעל פה נקראת המסתורין של הקב"ה.
להגיע ליכולת להבין את הגמרא בדרך כזו זה נקרא "בעלי גמרא", בניגוד ל"בעלי משנה שיודעים רק את הדברים באופן הפשוט. מקובל בישיבות לומר "פשט" זה קודש, אבל "פשוט" זה טרף. יש הבדל בין נאמנות לפשט שיהיה ישר ולא עקום, לבין לקרוא את הדברים פשוט.
כתוב שממאה שנכנסים למקרא אחד יוצא למשנה, וממאה שנכנסים למשנה אחד יוצא לגמרא, וממאה שנכנסים לגמרא אחד יוצא להוראה, כלומר שמגיע ליכולת להבין בעצמו משהו.
מכיוון שהיום כולם מנסים ללמוד גמרא בעיון, והרוב הגדול לא מתאימים לזה, והמלמדים לא מתחשבים ביכולת התלמידים ומעמיסים עליהם דברים שהרבה מאוד מעל השגתם, והדבר דורש מסירות נפש עצומה לעמול עד שיקיא חלב שינק משדי אמו, לכן הנסיון ללמוד בעמקות ולא באופן פשוט גורם להרבה מאוד עיוות ושיבוש ועקימות, עד שנעשה מגוחך לפעמים לדבר עם בחור ישיבה שאין לו מושג על מה הוא מדבר ופולט דברים עמוקים בשם ראשי הישיבות בלי להבין כלל מה הוא אומר.
לכן הרבה מחפשים לימוד פשוט וברור ונהיר וישר, שלומדים מה שכתוב כמו שהוא כתוב, במחיר העמקות. והם צודקים. הרוב הגדול מתאים להם להיות מבעלי משנה ולא מבעלי גמרא. יש לחץ בישיבות ללמוד בעמקות והדבר הורס את לימודם וחייהם של רוב הבחורים שלא מוכשרים לזה, וחלקם כן מוכשרים אבל מדריכיהם לא עושים מלאכתם נאמנה ומעמיסים עליהם סברות של ראשי ישיבה שהם עצמם לא מבינים באמת ולא טורחים להתאים את הדברים לכלים של התלמיד. והחזון איש כבר כתב ביקורות חריפות מאוד על זה. לכן אם מישהו מציע לימוד פשוט וברור ונהיר יש על זה הרבה קופצים.
רק שיש ביטויים מאוד חריפים בחז"ל כנגד בעלי משנה, ופירשו בראשונים שהוא משום שמורים הלכה מתוך משנתם שאינם מוכנים להכיר שעם כל זה שלימדו משנה הוא יקר וחשוב ונכבד מאוד, ומצווה גדולה מאוד, עדיין אינם יורדים להבין את התורה כראוי ואינם יכולים להורות מלימודם כיוון שאינם מבינים.
גדלות בתורה אין לה שייכות כלל לכמה ספרים אדם זוכר בעל פה. יש פקיד בעיריית ירושלים שזוכר בעל פה את תעודות הזהות של כל תושבי העיר. גם אין לה שייכות לכמה האדם מסור ללימוד תורה ולהתמדה ולכמה הוא אדם יקר ובעל לב ומלא רגש קדוש וענוותן ואוהב ישראל ואוהב תורה וכיו"ב.
אלה תנאים מוקדמים שהכרחיים לגדלות בתורה, וראוי לרחוש כבוד גדול למי שיש בו את אלה. אבל הם לבדם אינם מספיקים כלל כדי שיהיה נחשב גדול בתורה. הגדלות בתורה נקבעת אך ורק לפי היכולת להגיע לצורתא דשמעתתא, ראיית העומק בתורה והבנתה לאמיתתה, בלי לאבד את הבהירות ויושר הסברא. רק מכח זה אפשר לפסוק הלכה וגם מרן הבית יוסף בלי ספק למד בעמקות עצומה ופלפול גדול והדבר ניכר מחיבוריו ובפרט בתשובותיו שהם עמוקים מאוד למעיין היטב, וכך היא גם מסורת הספרדים כמבואר למעיין בספרים כגון ספרי בעל הבן איש חי שהיה עמקן נורא על פי דרכו, ועוד רבים מחכמי הספרדים הרבים והגדולים במשך הדורות שהיו כולם עמקנים עצומים, ורבי עקיבא איגר שהוא אב ושורש ללימוד הישיבתי למד עמקות בלימוד דווקא מגדולי חכמי הספרדים שבדורו ובדור שלפניו, כפי הזכור לי מאגרותיו או רושמי קורות חייו, וכידוע לכל הוא מרבה להביאם יותר מאשר את גדולי האשכנזים שבדורם.
לא רק בתורה, גם בחיים ובעולם, המבט האמיתי של אמונה הוא בבחינת סוד עמוק, ועיקרו ראייה של הדברים לא באופן הפשוט כמו שנראה בהשקפה ראשונה, אלא האופן הנעלם והעמוק שנגלה רק אחרי הרבה התעמקות וחתירה לראות מה הסוד שגנוז מאחרי מה שנראה פשוט. החזון איש בספרו אמונה ובטחון מתחיל מכך שהעולם הוא חידה נעלמה ומי שהוא בעל נפש מרגיש בתוכו מצד סוד עדינות הנפש שבו געגוע להסיר את המסך ולראות את מה שנעלם מאחרי שטחיות הדברים, וחייו אינם חיים בלי זה, וכל החיים הם חתירה להעמיק ולראות את האמת הנסתרת והעמוקה והפנימית, שדורשת יציאה מהראייה הפשוטה ומהלך החיים הפשוט. והגישה הזו בחיים ובלימוד התורה הולכות ביחד.
לפי מה שהתרשמתי, כאמור רק מרושם מקרי שקלטתי מפה ומשם ומבלי לברר כראוי, ואני מכיר את מקומי שלא לי לשפוט בעניינים כאלה, מה שהגיע לאזני מדברי הטוענים כנגד הרב עובדיה טוענים שהוא בעצם מבעלי משנה ולא מבעלי גמרא, שהוא קורא דברים פשוט ומנתח אותם פשוט ומסיק לפי זה מסקנות פשוטות. אם זה במסגרת לימוד משנה זה מצווה גדולה ודבר יקר ומבורך, וזה יכול לתת מסגרת טובה למי שלא מתאים ללימוד המקובל בישיבות. אבל אם מציגים את זה כלימוד גמרא והוראה ועמלה של תורה, יש בזה הרס המסורת של לימוד תורה כפי שנמסר בידינו. שמעתי מהרב עדס דיבורים כאלה.
התורה אין לה שייכות לעדתיות כלל. לפעמים זוכים שיש הארה משמיים ובמקום מסויים מתגלה אור חדש ובהיר בעיון התורה. היו זמנים שזה היה בספרד בימי הרמב"ם והרמב"ן, ובצפת בימי מרן והמקובלים, ובתורקיה בימי המחנה אפרים והמשנה למלך ועוד גדולים רבים מאוד מאותו דור ואותם מקומות, ובבגדד בבית מדרשו של הבן איש חי. ורבי עקיבא איגר ועוד מגדולי דורו למדו בהכנעה ובצמא מתורתם של חכמי הספרדים בדורם. ואם אירע שבדור שלפני האחרון התגלה אור בהיר בלימוד על ידי רבי חיים מבריסק ותלמידיו אין שום פחיתות כבוד לחכמים ספרדים להיאות מאורו. מה שיש אצל הציבור הרחב והעסקנים אפליה עדתית כנגד ספרדים, ומכניסים את האפליה לישיבות, זה עניין פסול וחמור ומכוער ומשפיל, בעיקר משפיל את המפלים עצמם, אבל זו בעיה חברתית וכך יש להתמודד איתה, ואינה שייכת לדרך לימוד התורה, ואסור שבגלל אותם גזענים מכוערים ימציאו כתגובת נגד דבר חדש ובדוי כאילו יש שיטה "ספרדית" בלימוד התורה.
יש הבדלים בסגנון הלימוד בין חכמי בגדד לבין חכמי ליטא, ובין חכמי תורקיה בזמן המשנה למלך לחכמים כמו הנודע ביהודה וכיו"ב. אבל זה לא שאלה היו עמקנים פחות מאלה, וההבדלים הם רק חיצוניים בשימוש הלשון וכיו"ב, ולא במהות.
בין דרך הלימוד של החתם סופר וזו של רבי עקיבא איגר שהן שונות זו מזו מאוד במהות, יש הרבה יותר הבדל מאשר מבין דרך הלימוד של קצות החושן לזו של המחנה אפרים שהיה "ספרדי".
זה שייך לדרכים בלימוד לפי שורש נשמתם ולפי מה שקיבלו מחכמים שונים ולא שייך כלל לספרדים ואשכנזים.
..
לגבי אות ב. בדבריך, אני לא זוכר בדיוק את המקומות, אבל לעניות דעתי אם תקרא באגרות החזון איש על הסדר ותתייגע להבין כוונתו, תראה את זה הרבה, ותקנה עוד הרבה קניינים חשובים מאוד ומפתחות ויסודות בדרכה של תורה. וכן גם בכתבי הסבא מקעלם ורבי ירוחם. הם נדפסו בסדרת ספרים שנקראת מאורי אורות המוסר. להבין את העניין כראוי אי אפשר מלדבר עליו אלא מלעמול בדברים זמן ארוך. התורה של רבי ירוחם נכתבה בצורה מקוצרת ומפושטת בספרי עלי שור של הרב וולבה, שלדעתי בכמה מקומות הדברים הובאו שם באופן פשוט מדי ולא ככוונת המקור, אבל בכל אופן הם משמשים מקור מצויין לקבל מבוא והקדמה וכלים להמשיך ללמוד. אני זכיתי להיות קרוב אליו בצעירותי וקיבלתי ממנו את ההתחלות והיסודות שלאורן יכולתי להמשיך את דרכי גם במוסר וגם בדרך לימוד גמרא והלכה.
.
– – –
.
בסיכום דבריך לעניין הרב עובדיה, אתה בעצם טוען כי הוא כותב בצורה פשוטה מאוד ולא עמוקה, ואין בכך פסול שהוא לא נחשב כאחד מה"גדיילים" בדור כיון שבכל דור יש גדולי דור אחרים לעיתים ספרדים לעתים אשכנזים.
אמנם אני רואה מה שאתה אומר אבל מצד שני ישנם המון תלמידי חכמים מוכרים שמאוד מעריכים את הרב עובדיה מבחינת החיבורים שלו, רבנים כמו הרב בן ציון אבא שאול (שנחשב בעיני הספרדים גם אלו שהולכים וכפופים למנהיגים של הזרם הליטאי, חשוב בעיניהם הרב אבא שאול כאדם בקיא וחשוב והולכים לפי פסקיו), הרב עזרא עטיה, הגרש"ז אויירבעך, הרב מאזוז, הרב מוצפי, הרב שלום כהן, הרב משה צדקה, ועוד המון פוסקים אבות בית דין וראשי ישיבות שמעריכים את הרב עובדיה.
לפי דבריך, כיצד זה יתכן שהם לא מתעלמים מהספרים שלו אלא מעריכים אותם בצורה יוצאת מן הכלל, יתירה מזאת שמעתי פעם מהרב מוצפי שהרב "מנחת יצחק" אמר פעם שהוא מוכן שיקחו לו את כל ספריו אך על יביע אומר הוא ימסור נפשו…
כיצד זה יתכן קטביות כזאת… מצד אחד גדולים הטוענים כי הרב עובדיה הוא לא גדול בתורה יותר מידי, מצד שני גדולים אחרים הטוענים שהוא כן… וכיצד תסביר דבריך בהתאם לדעתם של הרבנים שציינתי?
אני מאוד מתעניין בכך כיוון שהדבר הוא לתועלת אישית לי ועבור חבריי.
.
– – –
.
אני מבין בהחלט את המבוכה שלך.
לדעתי הדרך הנכונה היא להקשיב לליבך ולקיים "אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ". ואפשר להתנסות, ללמוד תקופה מסויימת במקום אחד ואחר כך במקום אחר ולראות היכן אתה מרגיש שהדברים נוגעים לליבך ונותנים לך סיפוק רוחני.
כתוב על התורה איילת אהבים ויעלת חן, וכמו שלמצוא שידוך אתה צריך לשמוע לליבך ולא להקשיב לעצות, אפילו אם הן מחכמים גדולים, באותו אופן ממש צריך לעשות כשמחפשים דרך בלימוד. זה דבר שאתה בעצמך צריך לחיות איתו, לחיות בו, להתחבר אליו מהמקום הכי עמוק. והבירור בין משיכה פנימית אמיתית מנקודת הפנים של הנפש לבין הימשכות חיצונית כי זה נוח או מפתה או מה יחשבו עליך וכל כיו"ב יכול להעשות רק בינך לבין עצמך, וזה תהליך ארוך של התלמדות והתבגרות וחיפוש.
היתרון הוא שלעזוב מקום תורה אחד ולחפש אחרי זמן במקום אחר לא כרוך בגירושין וילדים וצרות כאלה….
ואם תרגיש סיפוק לנפשך וצמאונך במקום לימוד ששייך לדרך הרב עובדיה אל תקשיב לאף אחד ובטח לא לי, אם יאמרו לך לא לשמוע לליבך.
כו'
זכיתי להכיר מקרוב את הרב ש"ך וללמוד הרבה בספרו, ובעיני הוא באמת היה הגדול שבדורו בלימוד. אבל כשהוא היה מגיד שיעור בישיבה דתית לאומית ברחובות אף אחד לא החזיק ממנו באופן מיוחד למרות שכבר היה קרוב לגיל חמישים וכבר היה בשיא גדלותו התורנית. ומשנעשה מנהיג הציבור הרבה אנשים שמעולם לא עיינו בספרו היו מוכנים למסור את נפשם על כך שהוא גדול הדור ואין בלתו. ואם הוא היה נשאר מגיד שיעור באותה ישיבה מן הסתם עד סוף ימיו הוא לא היה זוכה להכרה מיוחדת.
הדברים האלה מושתתים על פוליטיקה יותר מאשר על תורה. גם הסיפורים והאמרות שאנו שומעים בשם גדולים ועל גדולים עוברים עריכה מאוד סלקטיבית ולא נמסרים כמו שהם. ממה שזכיתי להיות קרוב לרב ש"ך ולרב שמואל אוירבך שעסקו בהנהגת הציבור, ראיתי שהם התלוננו מרה שהעסקנים שולטים ללא מצרים על כל מה שמתפרסם בשמם בציבור על כל נושא ואין להם יכולת לומר מה הם באמת חושבים בשום עניין. זה לא רק העסקנים כפשוטו אלא אילוצים פוליטיים מאוד חריפים שהם היו נתונים בהם. שמעתי כמה פעמים שהם לא אומרים דבר שרוצים לומר כי אז אנשי מחנה זה יאמרו כך ואלה יאמרו כך ויצטייר בציבור הרחב כך וכך ואז גם על המעט שעוד אפשר לשמור כבר לא יהיה אפשר. לדוגמה כשרצו שהרב ש"ך יתמוך בהקמת קריית ספר הוא שאל האם זה בתוך הקו הירוק והשיבו שכן. הוא לא רצה לסמוך וביקש לראות מפה. הביאו לו מפה מזוייפת. אחר כך כשרצה למחות דאגו שלא תתפרסם מחאתו (שמעתי לא ממקור ראשון אבל גם אם אינו נכון היה יכול להיות נכון. ולהתרשמותי הוא נכון). ובהרבה דברים הוא הרגיש שאם יאמר את אשר על ליבו אותו ציבור עצמו שעונה אחריו קדוש יכתבו עליו פשקוילים ויזרקו עליו ביצים ולא יהיה איש שישמע לו יותר. וכך זה מתנהל כל יום בכל פרט הכי קטן וכל מי ש"בעניינים" יודע שזה כך. גדולי התורה הם מוקד כח גדול מאוד, ולכן מוקפים באנשים שמעוניינים בכח והשפעה ולא בוחלים בשום אמצעי. והגדולים הם אנשים שרחוקים מאוד מעניינים כאלה והם בעצם לבד לגמרי בין כל העסקנים ואין להם יכולת עצמאית לברר מה באמת קורה בשטח ולהביע את דעתם באופן עצמאי.
מי שבאמת מנהיג את הציבור וקובע "דעת תורה" הם נערים קטנים וריקים שהתמחו בלעשות מניפולציות ויודעים היטב לתמרן את המערכת. מה לומר למי, ממי לבקש חתימה על מה, מה לומר למי בשם מי וכו' וכו', ואני מכיר היטב ומקרוב את התנהלות הדברים מאחרי הקלעים ולבסוף תמיד יוצא למעשה המודעה של "דעת תורה" כפי שהיה רצון העסקן עוד לפני שהתחיל לעסוק ולשאול ולדון, וזה ללא יוצא מהכלל. ויש לתמוה הרבה איך עסקן פוחז וריק זוכה בלא יוצא מהכלל לכוון מראש תמיד לדעת תורה של גדולי הדור ולעולם אינו מחטיא. אלא בהכרח הוא כדברי שכל גילוי של דעת תורה הוא פרי עמלו של העסקן לתמרן את המערכת כדי שתצא המסקנה כדבריו.
אחד ממפורסמי העסקנים האלה שקנה לו שם כמייצג דעת הגדולים הכי נאמן ומסור וכבר נחשב כמו חצי גדול בעצמו, והכתיר עצמו כיד ימינם של גדולי ישראל ונקרא הרב הגאון, עבדתי איתו בעצמי פרק זמן ביחד, והתחלחלתי מעוצם שקריו, ו"גאונותו" ב"שיווק" ויצירת תדמית, ומהיותו גונב כספי יחידים וכספי רבים ושותה עוולה כמים. ושי רבים כמוהו והאמת נעדרת.
ממילא גם התעמולה בציבור מי גדול הדור שאין בלתו, ומי מרן עמוד התורה, ומי רבן של כל בני הגולה, ומי רועה ישראל, ומידעת התורה שבדור ומי פוסק הדור, וכו' וכו', כל זה הוא תעמולה של אותה רשת בעלי עניין שמשתלטים על עמדות הכח, ומגדילים את הרב שקל להם לזייף את דעתו, ומעצימים בהגזמה את עניין שמיעה לדעת תורה הרבה מעבר למקומו האמיתי, והכל כדי להגדיל השפעתם, וכותבים בעיתונים הם או בני בריתם, ומעצבים דעת קהל, ודורשים לצעירים כשהם בגלימה ארוכה וזקנם מגודל. ואין לכל זה ולאמיתה של תורה מאומה. ומי שרוצה להשאר בשייכות של אמת לתורה מוכרח לשתמש בשכלו וליבו שחנן אותו הבורא ולא להיסחף אחר ההמון.
כמובן יש רוח הקודש בכנסת ישראל להכיר מי הגדולים האמיתיים, אבל נדרש לזה מרחק דור או שניים שתשקע הפוליטיקה והדברים יעמדו במבחן הזמן. ובפרט בדורנו שכה רב שלטון החושך והבלבול והעם ארצות.
כך שכל זמן שמדובר בגדולי דורנו ולא באחרונים שכבר הוכרו בדורות קודמים כגדולים ומוסרי התורה, קשה מאוד לסמוך על מה שמקובל ומה שאומרים וכיו"ב. וכאמור לדעתי גם אם כן היה אפשר לסמוך על זה, עדיין לכל אחד יש את חלקו ומקומו המיוחד לו והוא יכול למצוא אותו רק על ידי הקשבה לליבו ולא לדברים שבאים מהחוץ.
אי אפשר לברוח מהכורח לסמוך על עצמך ולנסות להישען על מישהו באופן עיוור. הקב"ה ברא אותך עם בחירה חופשית כבן יחיד, כמו אדם הראשון בעולם, ואתה בוחר לבד מולו, וצריך להאבק בכוחות שלך על האמת, ואתה מחוייב כלפיו לבחירות שלך, ואתה צריך למצוא בעצמך את הדרך המיוחדת החד פעמית שהיא רק שלך להתקרב אל הבורא. רק כך יש טעם במה שהוא ברא במיוחד אותך, ואם לא תסמוך על הכרת האמת העצמית שלך, הדרך שתלך בה לא תהיה הדרך האמיתית שמיוחדת רק לך, ורק בה הקב"ה עומד על אם הדרך ומחכה לך באופן אישי כמו אבא לבנו יחידו.
הדרך הזו שיש מנהיג אבסולוטי ואם הרצל אמר להרים ידיים אז כולם כאיש אחד מרימים ידיים כמו חיילים היא דרך של כל האידיאולוגיות הזרות לתורה ושל כל הדתות והכתות שהן היפך מתורה. על היהודים באופן מסורתי אומרים שבכל מקום שיש שני יהודים יש שלוש דעות, ואומרים שאם יהודי נקלע לאי בודד הוא בונה לעצמו שלושה בתי כנסת, אחד שהוא מתפלל בו, אחד שהוא לא מתפלל בו, ואחד שיהרג ובל יעבור אם כף רגלו תדרוך בו… כי התורה בונה אנשים שחושבים ויש להם דעה משל עצמם, וכמובן אחרי זה גם צריך ללמוד לכבד ולחיות בשלום, אבל הבסיס הוא לחשוב בעצמך ולא להיות חייל של אף אחד.
.
– – –
.
למשל בעולם ההלכה, מי שנדפס כנושאי כלים למשל המגן אברהם, החלקת מחוקק ובית שמואל וכו', לא היו בהכרח במעמד של הגדולים שבדורם, אבל להכרעת הלכה משקלם כנושאי כלים ולא כעוד אחרון אחר מאותו דור ויש הבדל גדול מאוד במשקל.
ובוודאי זה לא היה מכח החלטת בעלי הדפוס עצמם. ולא היתה שום אסיפה מוסמכת שקבעה את זה. ולכאורה היה אמור שיהיו מחלוקות עצומות מי יידפס כנושאי כלים מתוך עשרות פירושים שנכתבו.
יש בזה רוח הקודש של הכלל ובהשגחה מתקבל על דעת כולם מה שצריך להיות.
וזה יסוד כל התורה שבידינו בכל מישור, ואם נוטים מזה נעשה שאין בידינו תורה כלל.
כבר כתבתי לך שזה דורש תקופת זמן, כי באותו דור עצמו יש הרבה עניינים של פוליטיקה וכוחות חברתיים שונים, וגם ללא זה, מצד עצמו צריך זמן עד שיתברר, ומה שעומד במבחן הזמן הוא זה שבאמת התקבל. בדורנו זה בעיקר כך, אבל גם במחלוקת בין תלמידי הבעל שם טוב לתלמידי הגר"א, או בין רבי יעקב עמדין לרבי יונתן אייבשיץ, וכו', רק לאחר זמן התברר איך הם התקבלו באמת בעולם התורה. גם המלבי"ם בדורו הרבה זמן לא זכה להכרה כערכו. מצד שני בתחילת ימי שבתאי צבי היו גדולים שנתנו לו הסכמות. הרמב"ם בדורו היו הרבה גדולים שפסלו והחרימו אותו. ויש עוד הרבה דוגמאות שמראות שמוכרחים שיעבור די זמן כדי שניתן יהיה לסמוך על דעת הציבור מי גדול ועד כמה.
אם מסתכלים על מה שהתקבל בעולם התורה לפני שהתחילו נערים ריקים את אופנת נח נחמן של ימינו, אחרי ששקטה המחלוקת הגדולה סביבו התקבל על דעת הרוב שהחזיקו ממנו כאחד מהחשובים והמיוחדים מתלמידי הבעל שם טוב. רואים את זה בכתבי גדולי האדמורים שנתקבלו כזרם המרכזי והמוסכם בדורות המאוחרים, וגם מרבנים גדולים שלא היו אדמורים. אבל לא החזיקו בשום מקום שהוא יותר חשוב מהבעל שם טוב או המגיד או התולדות יעקב יוסף וכו' ואף אחד לא העלה על הדעת דברים כאלה.
החסידים עצמם ברוב החסידויות חשבו שאין כמו הרב שלהם בכל העולם, וגם מחוץ לעולם החסידות יש תופעות כאלה שתלמידי פלוני מרוממים אותו ללא גבול. וזה בסדר כי מבחינתם הוא הכי קרוב לנפשם והכי "מדבר" אליהם מכל הרבנים, ולכן מהבחינה הסובייקטיבית שלהם הוא הכי גדול כי דרכו הם מקבלים את עיקר תורתם.
מה שהוא בעצמו אמר דברים כאלה, זכיתי ללמוד חלקים מליקוטי מוהר"ן, וכמובן דגיג זעיר שנדמה לו שבלע טיפה מהים לא יכול להעיד על הים, אבל בעיני הקטנות נראה שדרכו מאוד גבוהה ועמוקה ונסתרת. ככל שמתגלה חידוש יותר עמוק ונפלא כך השמחה והאור בהירים וגדולים.
אני יודע לפי מיעוט ערכי שאם אני מעיין בסוגיא עמוקה בגמרא, שבדברי הראשונים והאחרונים לא באה מפורשת ברור, וזוכה לחידוש עמוק והדברים נראים בעיני כמאירים מאוד, יש לי הרגשה באותו רגע שהבנתי בהיר וברור יותר מכל הראשונים והאחרונים שעסקו בסוגיא הזו. וצריך לשמוח בזה ולהתענג על התגלות האור. ואם אדם דרכו לומר את תחושותיו הנפשיות כמו שהן הוא יכול לומר שזכה כאן לאור יותר מכל גדולי הראשונים. כי אם ככה הוא מרגיש זאת האמת הנפשית שלו, ואין סיבה להחניק או להסתיר אותה. אבל גם אם אפילו אכתוב קושיות על דברי הרשב"א בסוגיא, ואחר כך אחדש חידוש נפלא שלא כדבריו ואומר שהדברים כעת מאירים מאוד, עוד לא אמרתי בזה באמת שאני מתכוון שאני יותר גדול מהרשב"א. וכמובן גם לא שאני יותר גדול מקצה קצה קצהו של המקום שנגע בו שרוך נעלו. אלה שני מישורים אחרים לגמרי.
וכל זה בקטן עצום כמוני שלמד סוגיא בבבא קמא ונדמה לו שהבין משהו, וגדול עצום כמוהו שלמד בדברים שברומו של עולם מכבשונה של תורה וראה אור אמיתי, וכחות הנפש שלו חיים וחריפים לאין שיעור יותר, ההרגשה הזו עצומה לאין שיעור. ודרכו היתה להיות פשוט ותמים עד הקצה עם הרגשותיו הנפשיות ולתת להן לחיות ולהתבטא בכל העוצמה. והיו לו גם הרגשות קשות של עצבות קשה, וכנראה היה לו עניין לתת להרגשות הנפשיות של גילוי אור ושמחה להתבטא בכל התוקף ובלי להתחשב במוסכמות של מה מקובל ומנומס לומר.
כך אני מסביר לעצמי את האמרות שהתכוונת אליהן. צריך גם לדעת למי הן נאמרו ומה היחסים ביניהם ומה הוא רצה לפעול אצל מי שאמר לו. אם כי כמובן כל זה השערות בעלמא ואנחנו קטנים מכדי לחשוב שנוכל לרדת לסוף דעתו.
מה שברור שכך או אחרת צריך ליישב את זה שלא כפי הפשטות השטחית, ואי אפשר לקחת את זה כפשוטו מהסיבה שגדלותו של רב נקבעת רק לפי מה שהתקבל על כלל עולם התורה ולא לפי מה ששום יחיד אומר, או קבוצת תלמידים מובהקים של מישהו.
ישראל אודסר היה סבא חביב וירא שמיים עם נפש מיוחדת והומה, שכשהייתי צעיר בירושלים היה מוכר כדמות תמהונית והילדים צעקו אחריו משוגע ואף אחד לא התייחס אליו ברצינות, וגם הוא לא התיימר להיות רב או צדיק גדול, עד שבאו קבוצה של חילונים שחיפשו משהו רוחני ולא רצו להכנס לאהלה של תורה והשתמשו בו כדמות עם זקן ארוך וחיות נפשית כדי להשתמש בו להקים כת שאין לה שום בסיס רציני גם לא ככת רוחנית כמו הרי קרישנה וכיו"ב שלפחות נשענים על עבודת מחשבה רצינית פחות או יותר של מישהו. אלא זה יותר שייך לסוג החבורות של המסוממים שמשתכנים על חופי הודו. וכידוע התברר שהפתק הידוע הוטמן בספרו על ידי חברו שרצה לשמח אותו ואחר כך אמר ברבים שכך היה.
מצד שני יש גם אנשים רציניים ותלמידי חכמים שלמדו ברצינות מהספרים ולקחו מזה מה שיכלו, ויש הרבה שנמצאים באמצע בין אלה לאלה, וצריך להסתכל לפי האדם ודבריו ולא להתרשם מהכותרת "רבי נחמן", שלא אומרת כלום על מי שמשתמש בה.
לדעתי אי אפשר להבין שום דבר מהספרים אודות רבי נחמן שיהיה לו קשר לכוונת רבי נחמן עצמו, אם לא לומדים קודם ליקוטי מוהר"ן. והוא ספר למדני מאוד, ומעמיק מאוד, שדורש הרבה מאוד הקדמות וידיעה בהרבה מאוד ספרים אחרים, ויגיעה עצומה בכל משפט בו. ושם מתגלה באמת מחשבתו ותורתו וכיצד הוא ראה את האור שבתורה, ורק אחר כך אפשר לנסות להבין למה התכוון באמרותיו.
מכח זה כשמישהו מדבר על תורת רבי נחמן או דרך רבי נחמן, גם אם הוא אדם רציני אני מניח שאין לו מושג על מה הוא מדבר. ואם הוא אדם שיש לו דרך בתורה והוא תלמיד חכם, אין פסול בכך שישתמש באמרות של רבי נחמן ויפרש אותן כהבנתו. אבל זו התורה שלו [שכמובן יכולה להיות ישרה ומאירה ואמיתית וראויה להילמד], ולא שהוא מעביר את התורה של רבי נחמן.
כל טוב
.– – –
.
תודה.
לגבי התחלת דבריך, יש בזה עניין חשוב לעניות דעתי. בגיטין נ"ו מסופר על רבי צדוק שצם ארבעים שנה כדי שלא תחרב ירושלים. וכשרבן יוחנן בן זכאי ביקש הצלה מאספייסנוס הוא ביקש ממנו תן לי את יבנה וחכמיה ורופאים שירפאו את רבי צדוק.
מבחינת דעה מוסמכת מה דעת על תורה על שאלות בהלכה ובכל נושא, אין השוואה בין יבנה וחכמיה לבין רבי צדוק, מבחינת המקום שהגמרא נותנת לדעה שלהם.
אבל מבחינת החשיבות הוא היה חשוב לא פחות מהם. יש יותר מדרך אחת להתאחד עם הקב"ה. יש דרך של חכמה לעסוק בהבנת התורה, ויש דרך של דביקות ומסירות נפש, שגם היא אופן של עסק בתורה אבל באופן אחר. וכל אדם לפי מה שהוא. ומשמע שרבי צדוק זכה לשייכות עם הקב"ה ותורתו לא פחות מחכמי יבנה ולכן הוא היה חשוב לכלל ישראל לא פחות מהם.
עם כל החשיבות העצומה ששקול היה כנגד יבנה וחכמיה, לא מובא בגמרא עיסוק בדרכיו ואימרותיו והנהגותיו בקודש וכיו"ב.
הדבקות יש בה אמת רק כשהיא באה מתוך ניצוץ עצמיות האדם מיניה וביה בכנות ואמיתיות נקייה. זו לא כמו חכמת הנגלה שיש בה דרך לימוד ומסלול ואפשר ללמוד ולעסוק גם לפני שמגיעים לאמיתיות ויושר ונקיות.
בחכמת הנגלה יש כל הזמן בירור והסברה, מקשים ומתרצים ומסבירים ומחדדים זה את זה. הדבקות היא שותקת. זה לא עסק לפלפול והסברה ומי שיש לו את זה מבין בלי לדבר ומי שאין לו לא יעזרו כל מילים שבעולם להסביר לו. זה לא דבר שמתבטא בדרך של לומר זה כך וזה אחרת, זה נכון וזה לא נכון. אם כי וודאי זו דרך להגיע לאמת ולנכון. מי שהוא צדיק והולך בדרך זו ולומד מצדיק אחר יש לו את דרכי הלב הפנימיות לדבוק ברבו ולקבל ממנו את האור והאמת שבליבו. זו דרך שקטה וממעטת מאוד במילים. רואים מהגמרא שהיא מצד אחד מכירה בזה במלוא הערך, ומצד שני כמות המילים בגמרא שמוקדשות לתורת רבי צדוק ולתורת יבנה וחכמיה אינה שווה כלל.
יש גדולים בתורה ויש גדולים בצדיקות ואין הפרש במעלתם ומוכרחים את שניהם. הכלל ישראל קיבל שהגדולים בתורה היו יבנה וחכמיה, והגדול בצדיקות היה רבי צדוק. זו לא המצאה של החסידות ובכל הדורות היו צדיקים כעין רבי צדוק. ומן הסתם על רובם איננו יודעים כלל.
גדול בתורה הדבר ניתן לבחינה. אפשר לראות את עמקותו ויושר סברתו והשגתו בחכמה.
צדיק אינו נקבע לפי כמות הנהגות וחומרות וכיו"ב. אלא הוא דבר המסור ללב פנימה. והרבה יותר קשה לעמוד על זה מתי זה אמיתי ומתי לא. והדרך לשרלטנים פרוצה הרבה יותר וממילא יש חשדנות והסתייגות יותר.
לגבי מה שכתבת על רבי נחמן, אני לא רואה איך אפשר לדעת דבר ברור על הדברים האלה. נראה לי שפשוט אין לנו מספיק מידע וכלים להגיע בזה לאיזשהי מסקנה שהיא יותר מסתם השערה בעלמא. וגם אני לא רואה למה זה חשוב.
לדעתי חולה נפש אינו פסול מלהיות גדול בתורה או גדול בצדיקות. תלוי מה מחלתו וכמה היא שולטת על דעתו ואישיותו. כל האנשים נמצאים באיזה מקום באמצע בין להיות מאוזן ובריא לגמרי לבין להיות שוטה ומשוגע גמור, ויש כאלה שקרובים לצד הזה יותר ויש שלצד הזה יותר, וייתכן שהקב"ה יתן חכמה ויקרב אליו גם את מי שלא לגמרי מאוזן ושפוי במאה אחוז.
אם יש דברים כתובים, לא חשוב ממי, שנראים לנו ישרים ואמיתיים וברורים ומאירים, מה אכפת לנו אם הכותב היה חולה בסכרת או בצהבת או שהיה רוקד עם תרנגולי הודו וחושב שהוא תרנגול. אז לשיטתו הוא תרנגול חכם ואם הוא באמת חכם מה רע בכך. התורה ניתנה לכל ומי שזכה זכה לא חשוב אם הוא כהן גדול או עבד או שפחה או חולה נפש. גם מי ששפוי לגמרי והתקבל כגדול וכתב דברים שנראים לנו עקומים ותמוהים אנחנו לא יכולים לקבל אותם ומניחים אותם בצריך עיון. כך שממילא הכל עומד לבחינה של המעיין.
גם אם רבי עקיבא איגר כתב דבר תמוה ששיעור איסורי הנאה יהיה בפרוטה כמו מעילה הקובץ שיעורים אומר שאלה דברי תימה ומשאיר בצריך עיון בלי לפלפל בדברים ולא מקבל דברים רק כי הם כתובים. וכך כל לומד צריך לעשות. ולא אכפת לנו מה היה המצב הבריאותי של רבי עקיבא איגר בזמן שכתב את זה. ואם מישהו יטען שהיתה תקופה שרבי עקיבא איגר היה חולה וכח עיונו נחלש זה לא יהיה מעניין, כי הדברים נשפטים לפי מה שהם בעצמם ולא לפי השערות כאלה. בעיני הדברים שהבאת זה אותו הדבר.
אם יש דברים כתובים שנשמעים תמוהים ולא מובנים ולא ישרים ולא מאירים, המעשה הנכון לעניות דעתי הוא פשוט להניח אותם בצריך עיון, לסגור את הספר, ולנצל את הזמן ללמוד בספר אחר או בדף אחר מאותו ספר אם יש בו דברים של טעם, ומה טעם לעסוק בשאלות מה היה המצב הבריאותי של הכותב ומה הניע אותו לכתוב דברים כאלה. אולי זה מעניין כמו שמעניין אותי להבין את מצבו הבריאותי של הדוד שלי כי הוא יקר וחשוב לי, או כמו לדעת על מצבו הבריאותי של זמר מפורסם כי זה מעניין סתם. אבל כאמור אני לא סבור שיש לנו אפשרות באמת להגיע לידיעה ברורה על זה.
כל טוב
.
– – –
.
עוד מענה (דברי הכותב מובנים מתוך המענה):
לא מזמן כתבתי למישהו אחר דבר יסודי, אולי הוא יעזור להבהיר את דעתי על העניין:
"אם לשים את האצבע על נקודת ההבדל בין התפישה הנבערת, הרעה, הפרימיטיבית, של מהי דת, לבית התפישה האמיתית, שהתפישה הנבערת היא שהדת היא דרך, ספר עם אמירות מה עלי לעשות, מה עלי לחשוב, ואני צריך לקיים מה שכתוב בו. ללכת בדרך שכתובה בספר. והאמת אינה כן, שהרי נאמר (הושע י"ד י') כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
התורה לא מראה את הדרך לאדם. האדם צריך למצוא את דרכו בעצמו מתוך עצמו. לבד. מתוך אנושיותו בלבד. כמו אברהם אבינו. מהבחינה הזו התורה וההומניזם הצרוף אומרים דבר אחד.
כל מה שנאמר שהתורה מראה את הדרך לאדם ומיישרת אותו ומביאה אותו אל דרכי חיים וכל כיו"ב, הוא רק אחר כך. רק אחרי שלאדם יש דרך שהגיע אליה בעצמו הוא מוצא את אותה דרך עצמה משתקפת לו בספר תורת האלוהים כמו הד, כמו מראה. ודרך ההד הזה דרכו מעמיקה מולו והוא רואה אותה כמו שלא היה יכול לראות לולא השתקפה לו במראה. ואם דרכו ישרה הוא מתיישר יותר, ואם דרכו רעה הוא נעשה רע יותר. וכך הוא בכל פרט ובכל צעד וכל יום מחדש.
והרי מעשים שבכל יום כך, שיש הרבה קבוצות אנשים שדרכם מתנגדת תכלית ההתנגדות זו לזו, וכולם מביאים ראייה לדבריהם מהתורה, וברור להם שדרכם כתובה בתורה באופן המפורש והברור ביותר. ובהכרח שהכל לפי מה שהוא אדם ואם הוא צדיק הוא יראה בכל פסוק במפורש דרכי צדיקות, ואם הוא פושע הוא יראה מפורש בכל פסוק דרכי פשע. ובעל כרחך הדרך נקבעת על ידי האדם לבד לפי מה שהוא אדם, והתורה אחר כך מוליכה אותו בדרך שהוא ברר לעצמו.
ומי שסבור מתוך בערותו שהתורה היא זו שקובעת את הדרך, אינו מודע לכך שהוא עצמו קובע את הדרך, וממילא משתלטות עליו בלי שהוא יודע כל מידותיו הרעות כיוון שהוא ישן להם ואינו בורר ומחפש דרכיו, ואחר כך הוא ממילא רואה שכך כתוב בתורה, ונדמה לו שהתורה מובילה אותו, והוא הולך בדרכיה, ובאמת מידותיו הרעות כתבו את עצמן בספר התורה שלו והן מובילות אותו בלי שהוא יודע. וכלפי זה צדקו אלה האומרים שמקור רוב הרעות בעולם הוא משום הדת, ושהדת היא בריחה מאחריות והתמודדות, והמציאות מוכיחה כדבריהם.
.
וזה המבואר בסוגיא במסכת יומא ע"ב א':
מבית ומחוץ תצפנו אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם.
אביי ואיתימא רבה בר עולא נקרא נתעב, שנאמר (איוב טו, טז) אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מאי דכתיב (משלי יז, טז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים.
מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד.[רש"י: שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים]
אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תירתון תרתי גיהנם.
אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם משה", זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה.
והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמא דמותא.
אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן רמי כתיב (תהלים יט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב" וכתיב (תהלים יח, לא) "אמרת ה' צרופה זכה משמחתו" לא זכה צורפתו.
ריש לקיש אמר מגופיה דקרא נפקא זכה צורפתו לחיים לא זכה צורפתו למיתה".
יראת שמיים היא עניין של ראייה, שהאדם עצמו רואה בעיניים העצמיות שלו את מה שמעבר לשטחי, מה שנסתר ועמוק, זה הכוונה ב"שמיים", ומתנהג לפי מה שהוא עצמו רואה. והתורה נצרכת ליראת שמיים לפני העיסוק בה, וכל העיסוק בה אינו אלא כדי להכנס ליראת שמיים. זה עניין ההערה השכלית [מה ששכלו אומר לו, והוא יראת שמיים] וההערה התוריית [מה שכתוב בספר התורה] שדיבר בהם החובת הלבבות וכתב שההערה השכלית היא העיקר והמעלה והתכלית, וההערה התוריית היא כדי להביא אותו לזה ולהצילו מטעות.
תוכו כברו הכוונה תוכו זהו האדם עצמו, וברו הוא מה שהוא מתנהג ככתוב בתורה שהוא השתקפות של פנים עצמיותו. שלפי מה שהוא כך כתוב לו בספר התורה שלו.
וזהו שאמר שמשה רק שם את התורה לפני בני ישראל והם לוקחים לעצמם לפי מה שהם. ומי שזכה היא לו סם חיים ומי שלא להיפך. וזכה פירושו הזדכך.
וכל זה הוא ההיפך הגמור מסברת ההמון שאדם יכול פשוט כמו שהוא בלי שחיפש והגיע מתוך עצמיותו לראיית האמת שלו [וכמובן זו עבודה המתחדשת יום יום], להכנס למקום בו יש איזה דרשן או רב, או לפתוח ספר כלשהו, ולציית לו כמו חייל עיוור וכך יהיה נחשב איש "דתי"".
.
מה שעולה מהדברים הוא שלדעתי אין בכלל מקום לקבל דברים שאמונתך הפנימית כאדם סותרת להם ולא חשוב היכן הם כתובים.
יש דברים כמו מצוות שעטנז שאני לא מבין. אבל יש לי תחושה פנימית כללית שהתורה היא דברי אמת עם רבדים שחלקם מעל להשגתי, וגם מה שלא מובן לי יש בו איזה הד נפשי עמוק של דבר קדוש ואמיתי גם אם אין לי הסבר שכלי אליו. גם אם הוא לא מובן כלל ואין בו שום הד ורגש ולא אומר לי כלום, לפחות הוא גם לא סותר כלום. ואין סתירה בעיני לתחושת האמת שלי לעשות דברים שאני מאמין במי שאמר אותם למרות שלא הגעתי להבנתם. כי במהותם הם לא דברים שסותרים לחכמה ולשפיות ואנושיות.
אם היה פסוק בתורה מפורש לגמרי שסותר ממש את תחושת האמת האנושית העמוקה הפנימית שלי לא הייתי מקיים אותו. הרמב"ם כותב באגרת תחיית המתים ובעוד מקומות שאם יש יסוד מאומת לנו ואנו מוצאים מקום שכתוב לא כך, לא נניח את היסוד ונעשה כמו הכתוב, אלא נאחוז את היסוד בידינו ונניח את הפסוק בצריך עיון ונאמר שאין אנו יודעים מה כתוב בו ולא ננעלו שערי תירוצים ואולי יבוא מישהו חכם יותר ויידע ליישבו.
ולדעתי זה יסוד מאומת שהתורה היא אמת, ואמת פירושו שיש ליישב אותו עם כח תחושת האמת העמוק שיש בעומק האנושיות שבנו.
בגלל זה נסיון העקידה היה כל כך קשה. כי הרמב"ם בעצם אומר במקרה כזה להניח את הכתוב בצריך עיון ולא לשחוט ילד. ואת אברהם הקב"ה הביא לקצה התכלית של הגבול הזה. והנסיון היה שאברהם היה קרוב כל כך לקב"ה שהוא הרגיש מבפנים שהאמת היא לעשות כמו שנאמר לו וזה לא היה סתירה לאנושיות שלו. וזה לא היה מבחינת פעולת כוחות הנפש כמו שאהיד מוסלמי שמתאבד רק כי השייח אמר, או גרמני שהורג רק כי היטלר אמר, בלי לבחון איך זה מתיישב עם הכרת האמת הפנימית שלך כאדם.
אם הייתי מצווה על הילד שלי לרקוד כל היום סביב טנדר כל חייו, והוא היה מסרב, אפילו אם יש לי טעם שמעל להשגתו שזה לטובתו והוא אמור לציית לי, הייתי שמח ומרוצה שהוא סירב. כי אני רוצה שהוא יהיה מי שהוא ונאמן לדעתו, ושתהיה לו אישיות ויהיה לו אופי ויהיה בר דעת וסומך על דעתו, ולא יהיה כמו רובוט וסמרטוט רופס ולא ימחק את האישיות שלו. אני מאמין שכך גם בעיני הקב"ה.
נכון שיש מי שיודע הרבה יותר ממני והשגתו במדרגות שאין לי מושג עליהן כלל. ואם כן לכאורה המסקנא שאני צריך לשמוע בקולו גם אם זה לא נראה לי נכון. אבל בשביל מה הקב"ה ברא אותי? אם ההוא יותר חכם שיברא רק אותו ודי, אם יש לו כבר חכם למה הוא צריך עכשיו עוד טיפש רק כדי שיציית לחכם כמו רובוט. אלא הקב"ה ברא דווקא אותי ונתן לי בחירה חופשית כי הוא רוצה שאני אישית בעצמי אעבוד אותו דווקא לפי מה שאני. ויש בי משהו ייחודי שאין במישהו אחר, גם אם הוא ענק בחכמה ואני קטנטן. והמשהו הייחודי הזה יבוא לידי ביטוי רק אם אנהיג את חיי לפי תחושת האמת האישית שלי. לכן אני יכול להשתמש בדברי מי שגדול ממני רק כעזרה להגיע למי שאני באמת ולא למחוק את עצמי ושכלי בפניו אפילו אם באמת הוא עצום וענק.
לכן אם מישהו משתגע לרקוד כל היום או שהוא באמת כזה טיפש ואז כנראה הוא באמת כך מבטא את היחודיות שלו וזה מה שהקב"ה רוצה ממנו וזה בסדר, ואם לא אז מוטל עליו לבטא את מה שהוא באמת כי לשם כך הוא נברא, ואם כתוב אפילו בחומש במפורש לרקוד סביב טנדר כל היום הוא צריך להניח את זה בצד ולא לקיים כפשוטו.
ממילא אם מישהו מתרץ את עצמו ואומר נכון שאני עושה שטויות, אבל רבי נחמן היה גדול הגדולים ואני מציית לו בלי להבין, אני עקרונית מתנגד מאוד לתירוץ כזה, וממילא לא משנה בעיני אם רבי נחמן היה גדול או לא או משוגע או לא. זה נקודה שמאוד מסעירה אותי כיוון שבעיני היא מגיפה גדולה בעולם התורה בהרבה צורות שונות וקיימת במידה זו או אחרת בכל הזרמים, ומכרסמת בתורה והופכת אותה לחיקוי זול של דתות וכתות מהסוג הכי נמוך. וזו סכנה רוחנית בעיני יותר מההשכלה והציונות וכו' כי הזיוף יותר קשה להבחנה והיצר עובד על זה חזק מאוד ואין מי שעומד בפרץ.
כל טוב
.
– – –
.
לדעתי זה לא שחור לבן אלא שאלה של איזון ומינון.
יש לי שאלה שאני באמת שואל, שאלתי כבר כמה פעמים ועדיין לא קיבלתי תשובה.
אני שומע מתוך דבריך שיש לקחת אחריות על העובדה שאם נאמר שדעת התורה היא שכל אחד יעשה כפי הבנתו אז יהיו הרבה מאוד שלא יקיימו, והרבה מאוד שדעתם תוליך אותם שולל ויטעו בדברים שברור שהם שקר. אני מסכים שכך המציאות. השאלה שלי היא למה אמור להיות שמישהו יקח אחריות על זה.
הכוונה שלי היא נניח שמישהו אמרו לו בישיבה שעליו לעשות כפי הבנתו. אני מדבר לצורך המשל על אדם שהגיע לבגרות ועמד על דעתו לפי מדרגתו ולא על ילד שצריך חינוך. והוא החליט מכח זה להיות ברהמיני כי הוא פגש שם מישהי נאה ונמשך להיות בקרבתה ולכן הוא שיכנע את עצמו להאמין בכל מה שאמרו לו שם.
אם נאמר שהקב"ה ברא אותו כבן יחיד, נתן לו בחירה חופשית, צייד אותו בכלי דעת ושכל ולב ויצר טוב כדי שתהיה לו האפשרות להגיע לאמת בכוחות עצמו, והקב"ה רוצה ממנו שיגיע לאמת בכוחות עצמו, והקב"ה נותן נסיון לכל אדם רק באופן שיש לו כח להתמודד איתו ויש לו יכולת להצליח בו. והקב"ה הביא אותנו לעולם כדי לעמוד בנסיונות ולקבל שכר שמגיע למו אם עמדנו בכוחות עצמו בנסיון ולקבל עונש המגיע לנו אם נכשלנו. למה מישהו צריך לקחת אחריות על זה חוץ מאותו אדם בעצמו?
הקב"ה כביכול בעצמו לא לוקח על זה אחריות. הוא אומר מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים. וחז"ל מפרשים הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. הקב"ה אומר מי יתן… הוא צריך להתפלל למישהו, לבקש טובה, להרגיש חוסר אונים? מי ייתן. זה הרי נוקב עד התהום. הרי הוא יש לו יכולת להכניס תבונה בליבו ולפקוח את עיניו. הוא יכול בשקט ובאופן סמוי לשלוח קרן אור קטנה ללב שלו ולהציל את נפשו. למה לא? והוא כביכול עומד בצד ומסתכל בדאגה וכאב כמו אמא שרואה ילד שלה חוצה את הכביש ומשאית דוהרת מתקרבת, והוא לא מתערב. פשוט מסתכל על האסון קורה ולא עושה כלום. לא מציל נפש בישראל. למה הוא עושה כך?
כתוב ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה אותו. הוא מבקש את זה מאותו בן אדם. הוא לא מתערב בבחירה שלו. רק עומד מהצד וממתין בלב נקרע כביכול.
אני שואל, אם הקב"ה רואה איך האדם עושה שטויות, הולך אחרי יצרו ומתבלבל וטועה ונהרס, והוא לא מתערב כי הסיבה שהאדם נברא היא שהוא יעמוד בעצמו בנסיון, ואז שכרו יהיה שלו בזכות ולא נהמא דכיסופא, ועליו מוטלת האחריות. למה שאתה או אני או ראש הישיבה או כל מישהו אחר ירשה לעצמו לקחת אחריות על זה. איפה יש מקור בתורה שמישהו צריך לקחת אחריות על זה. אם הקב"ה אומר מי יתן ומבקש ושואל כי הוא רוצה לשמור על חופשיות הבחירה, הרי מסתבר שיש איסור לעשות להיפך ולשלול מהאדם את זכות הבחירה.
יש מצוות תוכחה. יש לעזור לו וללמד אותו ולהסביר לו. אבל אני מתכוון לעקרון, על מי מוטלת האחריות.
הכוונה שלי שאני אקיים מצוות תוכחה כהלכתה [אם כי היא סוגיא ארוכה אם יש בימינו מי שיכול להוכיח ואכמ"ל], אבל מתוך הכרה שלי שאני רק מקיים את מצוותי אבל לא לוקח אחריות עליו. כי יש לו בחירה חופשית והאחריות לבחור היא רק עליו. וגם אם כולנו בספינה וערבים זה לזה ואם אחד עושה חור כולנו טובעים, מה לעשות שהקב"ה הפקיד בידיו את הכח והאחריות לעשות לנו את זה.
וכמו שכשאני מוכיח אותו אני צריך לדעת שהאחריות היא רק עליו, למה שלא אומר לו את זה בישיבה, שמותר לו לבחור כפי דעתו והאחריות היא רק עליו. זה הרי הפסוק ובחרת בחיים, שחז"ל אומרים שזה כמו שאומרים לילד כדאי לך לבחור את זה כי זה הטוב. אבל מי שמחליט ומושיט יד ולוקח ומכניס לפה זה רק הוא לבד. למה שלא אלמד אותו שזה כך ואטיל עליו את האחריות. למה לומר לו שהוא חייב לשמוע בקול מה שאומרים לו גם אם זה סותר את הבחירה שלו? לדעתי הפסוק אומר לו אתה שומע רק בקול עצמך ורק עליך האחריות על מה שאתה עושה, ואם אתה בוחר לעשות שטויות בבקשה, אני מצידי אומר לך שזה שטויות, הגיהנום כבר מתחמם בשבילך, אבל זכות הבחירה היא רק שלך ואתה צריך לדעת שאתה לבד הריבון והמחליט ובעל הסמכות לבחור והאחראי היחיד על תוצאות הבחירה.
אני סבור שאם כך הם הפסוקים אז החינוך הנכון בישיבה צריך להיות שאומרים לבחור אתה מחליט ובוחר רק לפי מה שנראה לך ולא שומע באופן עיוור לשום דבר ובשום אופן לא מקבל סמכות רק מהסיבה שהיא סמכות, רק אם אתה בוחר מרצונך ללמוד אצלי אני אספר לך שאתה יכול לעשות שטויות וללכת שולל אחרי מה שנדמה לך שהיא דעתך ואני אנסה להחכים אותך. אבל כל זה רק המלצות ועזרה שאתה מקבל כי אתה בוחר לקבל. ובסוף אחרי הכל אתה תחליט בעצמך.
וגם הטענה הנכונה שאמרת שאם אימתתי באופן כללי את המסגרת מעתה עלי לציית לחוקים שלה גם כשאני לא מבין אותם, גם על ההגיון הזה עצמו יש לאדם בחירה אם לקבל אותו או לא ומתי.
ואם תטען שהתוצאה מזה שתשעים ותשעה אחוזים ייהפכו לחילונים או נוצרים, אז אשיב יהי כן. אם הם כאלה אז זה מה שהם. זו המציאות. האחריות היא של כל אחד על עצמו, ולכל אחד יש גם כח וזכות להחריב או לבנות את העם כי הוא שותף שווה בו כמוך וכמוני, ואם הם כך בחרו אז כך האמת שהם כאלה. כל זמן שהם לא יבחרו מעצמם להיות אחרים אז אין מה לעשות חוץ מלבכות ולהשתתף בצער השכינה. זה תלוי רק בהם, לא בך ובי ולא בשום רב, עד כמה שזה מעציב.
יש הורים שרואים בן שלהם שכבר נניח בן עשרים ושתיים עושה שטויות נוראות והרסניות אפילו שכשהיה ילד לימדו אותו ככל יכולתם, מתחתן בעיוורון מוחלט עם מרשעת איומה ושקרנית שמפתה אותו ומביא איתה ילדים שיהיו אומללים והאסון כבר נראה בפתח, והם יכולים רק לבכות. נניח שהיה אפשר לחוקק חוק שההורים יכולים להכניס אותו לכלא או להכות אותו. לא הייתי רוצה לחיות עם חוק כזה. אפילו שזה הורים אוהבים ונניח שתמיד יעשו באמת רק לטובתו. אפילו במחיר לראות ילד שלי הורס לעצמו את החיים לגמרי בטפשות נוראה. אני מעדיף שהוא יהיה חופשי וייקח על עצמו את האחריות. אחרת הוא לא יחיה את החיים של עצמו אלא את מה שמכתיבים לו וזה לא חיים. בלי חופש מוחלט ואפילו חופש לעשות טעויות הרסניות ומטופשות שגם יזיקו לילדיו שהוא אחראי עליהם זה לא חיים.
כמובן שיש גם גבולות במקרים קיצוניים, אני לא אומר שלא צריך להכניס אותו לכלא אם הוא לוקח סמים או לאשפז אותו אם הוא קופץ מהגג. אבל לא מעבר לגבולות מהסוג הזה.
ולדעתי זה מה שכתוב בכל הפסוקים וחז"ל שמדברים על הבחירה החופשית. ולכן אני טוען שיש ללמד ויש לחנך ויש להוכיח, אבל ביחד עם זה להבהיר שמי שמוסמך לקבוע זה כל יחיד כפי דעתו ואין מקום לציות עיוור שבא רק מכח הטלת סמכות. ושואל מי יראה לי מקור שמותר ונכון להטיל סמכות עיוורת.
כל טוב
.
– – –
.
לא הבנתי אותך. בעת המעשה עצמו הבחירה היא של האדם. מדוע מישהו אחר צריך לקחת אחריות על כך? במצבים מסויימים זה בגלל שהוא הכניס את אותו אדם למצב שהוא אמור לבחור ולהיות בעת ניסיון שכזה… לכן אי אפשר לומר שכל אחד יעשה כפי הבנתו. ההוראה מלמעלה היא לקיים את הכל. כל אחד בקצב שלו אבל השאיפה היא הכל וצריך את הכל ואין מי שאומר אחרת שבגלל שהוא מתחבר או לא מתחבר אז לעשות או לא לעשות אין דברים כאלה…
אולי לא הבנתי טוב את שאלתך אבל זו דעתי.
לעניין אימות המסגרת ודאי שיש בחירה אם לקבל אבל כאשר המסגרת מאומתת הדברים לפחות ידועים כנכונים. אי אפשר להתחכש למה שנכון או לא מבחינה שכלית אלא מבחינה מעשית. אדם יכול לדעת שהסיגריות מזיקות אי אפשר להתכחש למציאות אבל הוא יכול להתחכש במעשה ולהמשיך לעשן…
אם יורו לאנשים שכל אחד יעשה מה שהוא מרגיש – זה לא רק בגלל שכולם יהיו חילונים וכו' אלא הטענה המרכזית היא שהרגש איננו מדד. אי אפשר להסתמך על רגשות. רגשות והרגשות וריגושים יש בכל מקום, שאל אנשים שעברו חוויות רוחניות אין אחד שלא הרגיש ריגושים וחווה חוויות במקומות שונים בכל מיני מצבים זה לא אומר מה נכון ומה לא. צריך לבדוק באופו מדוייק שניתן למדידה ואימות ורק לאחר מכן להחליט. אם אחד יגיד אני לא מתחבר לשבת אז ניתן לו לחלל שבת – זאת שטות. אני לא התחברתי מימי לשבתות עד שהתחלתי להכיר ולדעת יותר מהי השבת ומה השכר והעונש עליה וכו' ואחרי שיתברר לי שהתורה אמת וכו' רק אז התחלתי ליהנות בשבת ולהרגיש הנאה. אבל זה בא אחרי אימות המסגרת… בלי זה הייתי היום מחלל שבת כנראה…
.
– – –
.
שלום,
נראה לי שעברנו לדבר בטענו חיטים והודה לו בשעורים ואנסה לסדר את הדברים קצת.
האחד, מה שהתכוונתי רגש לא התכוונתי להרגשה נעימה או לא, אלא לאמונה. לדוגמה אם אדם מחליט להביא ילד לעולם. יש הרבה מצבים שהוא לא מתחבר אליהם ולא מדברים אליו ולא מאירים לו, כגון לקום לפנות בוקר ולהחליף חיתול וכל כיו"ב. אבל באופן כללי עצם העובדה שיש לו ילד אליה הוא כן מתחבר והיא מאירה לו, והוא מבין שילד זה עניין אחד שלם, רגעי הנחת עם רגעי הקושי, ולא שייך לחלק שהוא רק ישחק איתו ולא יחליף לו חיתולים. אני דיברתי על האמונה, במשל זה ההרגשה שעצם העובדה להביא ילד היא רצונו ואמונתו ומה שליבו אומר לו שאמיתי ונכון. לא התכוונתי בדרך שאתה מדבר על ההרגשה שקשה לו באמצע הלילה להחליף חיתול שנאמר לו שאת זה הוא לא חייב כי זה לא נחמד לו.
אני מעדיף לדבר על האמונה כהרגשה ולא כמבחן שכלי של בירור מה אמת ומה שקר. כי אני חושב שבירור שכלתני מדי, על דרך מחשבה פילוסופית או מדעית, לא מביא לוודאות העמוקה של אמונה אמיתית, וכח האמונה בא ממקום הרבה יותר עמוק ווודאי ואמיתי ושורשי בכוחות הנפש, ואין לי שם נוח איך לקרוא למקום הזה אז אני קורא לו רגש האמונה. אבל אני לא מתכוון לרגש במובן המקובל של המילה כמו שיש לי רגש ללכת לשחות בים וכיו"ב. אלא לסוג של רגש כמו זה שאומר לנו שנכון ואמיתי להתחתן ולהביא ילדים, ואפילו שזה משעבד את האדם לכל חייו לעבוד יום יום בעבודה קשה מזריחה עד שקיעה לחרוש ולזרוע בשמש ובגשם, ועול על צווארו צער גידול בנים וכו' וכו', ולולא זה היה יכול לאכול ולשתות ולנוח ולהנות עם חביריו, ואם היו גוזרים עליו לעשות את כל העבודה הזו והייסורים האלה לא לשם הקמת משפחה אלא כעונש בעלמא זה היה מהעונשים הנוראים והקשים שיכולים להיות, אעפ"כ יש רגש בתוכו שאומר לו שכך האמת והנכון והוא חפץ ובוחר בזה בשמחה ואהבה. על רגש מהסוג הזה דיברתי. לא על שום דבר שיותר שטחי מזה.
אבל גם על זה יש בחירה, ויש אנשים שהרגש מהסוג הזה מוביל אותם, או שלדעתם נראה להם שמוביל אותם, למקום אחר מאשר האמונה בתורה וקיום המצוות. ועל רגשות כאלה דיברתי שיש לומר לאדם שאם הרגש מהסוג הזה מוביל אותו לאן שמוביל, הבחירה אם לשמוע לו היא בסמכותו שלו, ועל זה הוא לא צריך לעשות מכח שמישהו הטיל עליו סמכות בלי שהוא עצמו מרגיש כך. ולמשל כמו שאומר למישהו מבוגר שלמרות שכל העולם וכל הרבנים אומרים לו שהוא חייב כבר להתחתן, אם ליבו אומר לו שלא, עליו ללכת לפי צו ליבו ולא לציית נגד צו ליבו רק מכח שיש להורים או רבנים סמכות. זה סוג הרגש שאני מתכוון אליו. שהוא עמוק וקובע על הדרך עצמה ולפיו אנו קובעים מה אמת ושקר יותר בוודאות מאשר על פי השכל. זה מילה משותפת לשני עניינים נפרדים לגמרי, סוג הרגש שהתכוונתי וסוג הרגש של רצון לעשן בשבת למשל. שניהם נקראים רגש, אבל הם שני עניינים לגמרי נפרדים ונראה לי שהם התערבבו לנו קצת.
גם לא התכוונתי בכלל למלחמה פנימית שיש לאדם עם עצמו. אם יש בו רגש, עמוק או שטחי לכיוון מסויים, והוא החליט בעצמו מאיזו סיבה שלו, שהוא אונס את עצמו בכח נגד הרגשתו, מכיוון שההחלטה הזו באה ממנו ומהבחירה שלו אין לי שום בעייה עם זה, ואדרבא, הוא צדיק גדול.
אני התכוונתי למקרה שהתחלנו ממנו, אני משתמש בזה כמשל, לא חשוב אם הפרטים לא מדוייקים, שנניח שהיה מתקבל בוודאות גמורה שרבי נחמן הוא הכי גדול מכולם ושפוי לחלוטין, ונניח שבאמת הפשט בספריו שצריך כל היום לרקוד ברחוב. במקרה כזה הבנתי מדבריך שצריך לומר לאדם מכיוון שהוא הכי גדול והוא כתב כך, ממילא אתה חייב לשמוע בקולו. ולכן חשוב לדעת אם הוא היה גדול ואם היה שפוי. כדי לדעת אם יש חובה לציית לו.
על הציור הזה כתבתי, שבמקרה כזה הרגש מהסוג העמוק, רגש האמונה (אתה יכול לקרוא לו מבחינתי גם עיון שכלי לבירור בין אמת לשקר, מבחינתי זה אותו דבר. יש לשכל כמה רבדים והבירור בין אמת לשקר צריך להעשות על ידי כולם במקביל. אני פשוט לא אוהב דיונים מדי רציונליסטים בזה אז נעים לי לכנות את זה רגש, אבל אני מתכוון כמובן שגם השכל הרציונלי משתתף וקובע בבירור האמת. כמו כשבוחרים שידוך יש את קול הלב הפנימי ויש גם את הבירור הרציונלי וצריך את שניהם. רק לטעמי יש אוירה פחות קרירה לכנות את זה רגש ולא שכל), הרגש והבירור מבחינת העצמיות שלי אומרים לי ברור שלרקוד כל היום ברחוב זה לא משהו לא מובן כמו שעטנז, וזה גם לא משהו קשה כמו לשמור שבת כהלכתה, אלא זה משהו שנראה לי שקרי וטפשי.
אם התנדבתי ליחידה קשה בצבא אז לעשות משהו כמו לעמוד שלוש שעות דום רק כי המפקד אמר לא נראה לי שקרי וטפשי, אע"פ שהוא קשה ולא מובן. אפילו אם אין לי רגש לשמירת שבת וכו' זה לא נראה לי טפשי ושקרי. אבל לרקוד כל היום כן.
ההבדל הוא בבחירה. מי שבחר ללכת ליחידה כזו בחר גם לעמוד דום. מי שבחר לשמור תורה בחר גם בשמירת שבת ושעטנז. אבל אם בחרתי לשמור תורה לא בחרתי לרקוד כל היום. ככה הלב שלי אומר, בזה לא בחרתי כשבחרתי לשמור תורה. אני יכול להאמין שמצוות קשות וסתומות הן חלק מהתורה, ולכן כשבחרתי בתורה בחרתי בהן גם. אבל אני לא יכול להאמין שלרקוד כל היום זה חלק מהתורה. ככה הלב שלי אומר.
ונגד זה אפשר לטעון, הרי מבחינה לוגית אפשר לומר שכמו שאתה לא מבין שעטנז אתה גם לא מבין ריקוד כל היום. וכמו שאתה מסכים לקיים שעטנז תסכים גם לרקוד. אם רבי נחמן הוכר כגדול הגדולים והוא אמר ככה, הרי אתה יודע שהוא יותר חכם ממך לאין שיעור. לכן אתה צריך לבטל את מה שהלב שלך והשכל שלך מורים לך שבריקוד אתה לא מאמין ולא בוחר, ובשעטנז או שמירת שבת קפדנית ומלאה כן. ואל תקשיב לזה אלא לרבי נחמן כי הוא יותר סמכות ממך.
נגד זה התקוממתי. התכוונתי למה שברור לי שאמת ושאני מאמין בו. לא לרגש וחשק סתם. על המקרה הזה טענתי שצריך לחנך בחור בישיבה שאם הוא נתקל במצב כזה הוא צריך לשמוע לאמונה והוראת האמת ששכלו וליבו מורים לו.
תגיד לי אתה, אם כעת היה מובא לפניך ספר ובו מכתבי כל הגדולים שרבי נחמן יותר גדול מדוד המלך, והיית קורא בספריו ומוצא כתוב שחובה כל היום מהבוקר עד הלילה לרקוד. האם היית באמת למעשה רוקד כל היום? האם אתה חושב שכך חובתך וזה הטוב והנכון?
לשמור שבת גם כשהיה לך קשה מאוד ולא הרגשת כלום, בעצמך בחרת והאמנת וידעת וביררת שכך האמת והחלטת בעצמך ללכת בדרך הקשה כי שכלך הורה לך שכך האמת. וזו מעלה עצומה. אבל אני מדבר כאן על מצב שאתה יודע ומאמין ומברר בשכלך בוודאות שזה שקר גמור ועבודה זרה ושגעון והרס האנושיות לרקוד כל יום כל היום. ורק בגלל שהרב יותר מוסמך וחכם ממך אתה תעשה את זה נגד אמונתך. זה מקרה אחר לגמרי, הבדל שמיים וארץ.
לפני השאלה האם באמת תרקוד או לא, יש שאלה לאיזה סוג בן אדם זה יהפוך אותך אם תחליט כעת שעל כל מקרה מהסוג הזה לא חשוב מה, תמיד תמיד תציית גם כשיהיה ברור לך בוודאות שזה שקר מוחלט. כי הרב יודע יותר ממך ואתה צריך להשתיק את שכלך מולו. איזה אופי זה יתן לך לחיות כל הזמן בתודעה כזו? להיות מחונך באופן שיטתי ועקבי להיות אדם שכוחות הנפש שלו בנויים כך? האם בעומק כוחות הנפש, באישיות, בצורת אדם, זה לא יהרוס בך משהו יסודי?
רק על הנקודה הזו התקוממתי, וטענתי שמצד חינוך ובניית כוחות הנפש, אני כעקרון לא מקבל שצריך להיות מחונך שאם יוכיחו לי שרבי נחמן מספיק גדול ושפוי אז אהיה מחוייב לעשות דבר שכל כלי בירור האמת העצמיים שלי מורים לי שהוא שקר גמור, ואינו חלק מהתורה, ואיני מאמין בו, ורק בגלל שהוא יותר חכם אציית. ולכן לא רציתי לעסוק בשאלה עליו, כי לא רציתי לתלות את זה בזה.
ובאמת אם כל הנדון היה נוגע לחסידי ברסלב לא היה אכפת לי מכל זה, אבל יש דברים שהם הרבה יותר בלב ההוויה של העולם החרדי והחינוך החרדי שנוגעים לנושא הזה, וחלקם לדעתי מאוד קשים להבחנה כשמתגדלים לתוכם מילדות.
Tshuvot 
יולי 4, 2010 ב- 12:38 am
האם הדברים שנכתבו כלומר:
[עניין נתינת התורה הוא בנבואה ברורה באספקלריא המאירה באופן שלא יהיה נתון לדעות ולמחלוקת. וכל כללי הכרעת הפסיקה עניינם הוא שהקב"ה בוחר במשה עבדו שיתן תורה לעמו. ובחירה זו נשמעת בנפש כל תופשי התורה באותו דור כלחש נבואה והכל מקבלים אותה בדומיה והכנעה כבשעת מתן תורה ולא שייך כלל בזה מחלוקת וליבון וחקירה.] ובכל דור מתחדש בלחש נבואה ללב מי שזכה להיות מורה הוראה ופוסק בדרך סוד ה' ליראיו.
האם הדברים אמורים גם בדור שלנו העני בדעת ??
לחש נבואה בדורנו הכיצד ??
יולי 4, 2010 ב- 1:55 am
אין לי לצערי שום ידיעה לגבי השאלה הזו. היו דורות שהיו הרבה מחלוקות וחושך אבל בדור שאחריו התבהר יותר. למשל המלבי"ם כמדומה רק לאחר זמן עמדו הכל על עוצם גדולתו וסמכותו, והיו גם גדולים בדורם שבני הדור שאחריהם ראו את הדברים אחרת. ואולי אם יש בלבול גדול, בדור הבא תהיה בהירות יותר. מי יתן…
דצמבר 21, 2011 ב- 7:52 pm
שלום,
קראתי את דברי כבודו המקיפים והמפורטים. להלן כמה הערות על-פי קטנות הבנתי:
א. יש הבדל בין תלמוד תורה לבין פסיקת הלכה. פירש רש"י על תהלים א, ב: בתחלה היא נקראת תורת ה' ומשעמל בה היא נקראת תורתו. לכל אדם מישראל יש חלק בתורה כפי קבלתו במעמד הר-סיני ויגיעתו בתלמודה. מאחר שבני האדם נבדלים בדעותיהם, אין תורתו של ראובן כתורתו של שמעון, ומכל מקום אדם יכול לקנות את תורתו רק באמצעות יגיעה, כדברי רבי מנא: כי לא ריק הוא הדבר הזה מכם, ואם הוא ריק מכם למה? שאין אתם יגעים בו. לעומת זאת, פסיקת הלכה הינה בהכרח כללית וקשורה לצרכי הדור והדורות הבאים. לפיכך, ההלכה לא נקבעת רק על-פי גדולה בתורה. לדוגמא, רבי אליעזר היה גדול התורה שבדורו, אולם הלכה לא נקבעה כמותו אלא כחכמים. עוד דוגמא, רבי מאיר היה גדול חכמי דורו, אולם מאחר שחכמים לא יכלו לרדת לסוף דעתו, ההלכה בד"כ לא נקבעה כמותו. רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון הלכה כרבי יוסי, האם רבי יהודה ורבי יוסי היו גדולים יותר בתורתם מרבי שמעון שמדותיו היו מדותיו התרומיות של רבי עקיבא? אלא כל התנאים תורתם אמת, וההלכה נקבעה לפי כללים שנמסרו לחכמים.
ב. נחלקו חכמים האם סיני עדיף או עוקר הרים עדיף. כלומר האם עדיף מי שמשנה וברייתא סדורים לו כנתינתן מהר סיני או מי שחריף ומפולפל בתורה אף על פי שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך (רש"י). יש דורות בהם סיני נחוץ יותר ויש דורות בהם עוקר הרים נחוץ יותר, ומכל מקום העולם זקוק לשניהם. אומרת הגמרא שכאשר רב חסדא ורב ששת היו נפגשים זה עם זה, רב חסדא שפתותיו היו מרתות מיראתו פן רב ששת יקשה לו ממשנה על משנה, ורב ששת גופו היה מזדעזע מפלפולו העמוק של רב חסדא.
הרב עטייא, שהחזו"א אמר עליו שיש לו מדרגה של אחד מהראשונים, היה רבו של הגר"ע יוסף, ואמר כי אילו הוקמה ישיבת פורת יוסף רק כדי להוציא את הרב עובדיה יוסף, היה הדבר כדאי. הגר"ע יוסף סיני, הבקיא בקיאות עצומה בשני התלמודים ובכל הפוסקים ראשונים עד אחרונים, ומובן מאליו שמתוך ידיעה עצומה ומקפת שכזו בתורה, איננו זקוק לפלפולים ארוכים. מה עדיף בדורות האחרונים סיני או עוקר הרים? סיני אומרים סיני, ועוקרי הרים אומרים עוקרים הרים.
ג. רבי משנה מאילייא, שהגמרא כולה היתה מונחת בכיסו, כתב שהגמרא איננה אלא רמז להבנת המשנה. להלן הסבר לדבריו. מבחינת יגיעה שכלית הדרושה להבנת התורה, הגמרא עולה על המשנה, והמשנה על המקרא. מבחינת קדושה, המקרא עולה על המשנה, והמשנה על הגמרא. אלא שתורה ניתנה לבני אדם, ולכן נאמר בירושלמי (פאה ב, ד): אין למדים לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד.