במצוות פריה ורביה ומניעת הריון, ובעבודת ה' שבמצווה זו

בעניין מצוות פריה ורביה ומניעת הריון

כתב בשלחן ערוך אבן העזר סימן א':
"סעיף א
חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל.
הגה: וכל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה, בלא תורה כו' ולא נקרא אדם. וכיון שנשא אשה עונותיו מתפקפקים, שנאמר: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מאת ה'.

סעיף ב
אין מוכרין ספר תורה, אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה.

סעיף ג
מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג, מצוה מן המובחר, אבל קודם י"ג לא ישא  דהוי כזנות. ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה. מיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה, ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה, מותר להתאחר.
הגה: ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה. וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקנה או קטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אעפ"י שמדינא היה למחות בו, לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים. ואפילו נשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה, אע"פ שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים. (ריב"ש סימן ט"ו), ובלבד שלא תהא אסורה עליו.

סעיף ד
ומי שחשקה נפשו בתורה, כבן עזאי, תמיד, ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו".

ברמב"ם פרק ט"ו מהלכות אישות כתב:
"הלכה א
האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר, במה דברים אמורים בשהיו לו בנים שכבר קיים מצות פריה ורביה אבל אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהיא מצות עשה של תורה שנאמר פרו ורבו.

הלכה ב
האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה [גרסת המגיד משנה בן שמונה עשרה וכמו שנאמר בן שמונה עשרה לחופה], וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה.

הלכה ג
מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים שמא יבוא לידי הרהור.

הלכה ד
כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם, היה הבן סריס או שהיתה הבת אילונית לא קיים מצוה".

יש כמה קושיות ביסוד גדרי הדין.

בכל המצוות מתחייבים מגיל שלוש עשרה ומדוע לא מתחייב מאז במצווה זו. ואם הוא משום שאין בידו לקיים היה צריך לומר שמבן י"ג מצווה עליו לקיים פריה ורביה כמו כל שאר המצוות, ואם יש סיבות שמונעות ממנו וכגון שעדיין לא למד תורה או שאין בידו להתפרנס וכיו"ב הרי הוא מותר לאחר. אבל לשון הפוסקים משמע שרק מגיל י"ח מתחיל החיוב ועל גיל י"ח כותבים שאם יש סיבות המונעות אפשר לאחר. ומשמע שמקודם אין זה שמחוייב רק מותר לאחר אם צריך, אלא עוד לא מחוייב ומאי שנא מכל שאר המצוות.

כעין זה יש לשאול על דברי הרמב"ם בהלכות דעות ה' י"א שכתב: "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה, אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע, כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך, ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו". ולכאורה קשה שאם הגיע לגיל עשרים הרי הוא אסור לאחר ומחוייב שלא לבטל מצוות עשה מהתורה ואם יכול לקיים אע"פ שעוד אין לו בית ומלאכה למה אינו מחוייב.

עוד קשה שבהלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה ד' כתב הרמב"ם: "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו". [וכן הוא ביורה דעה רמ"ו י"ח], ואם כן אחרי גיל עשרים הוא מבטל בכל רגע מהמצווה והיא מצווה עוברת שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים ולמה כתב שמותר להתאחר כדי ללמוד תורה. ובפרט שיכול ללמוד תורה גם אם יישא אשה רק לא יוכל להתמיד בלימודו ככל חפצו.

עוד קשה שהנה המקור לכך שאין להתאחר אחרי גיל עשרים הוא בקידושין כ"ט ב': "רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא כל ימיו בהרהור עבירה.
אמר רבא, וכן תנא דבי ר' ישמעאל, עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא אומר תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר [בגיל שש עשרה], ואי הוה נסיבנא בארביסר [ואם הייתי נושא בגיל ארבע עשרה] הוה אמינא לשטן גירא בעיניך [כלומר הייתי מתגרה בו ושטן הוא יצר הרע ולא אירא שיחטיאני. רש"י].
מבואר בגמרא שהאיסור להתאחר אחרי גיל עשרים הוא משום הרהור עבירה ולא משום גדרי הלכות קיום מצוות פריה ורבייה. ואילו הרמב"ם כתב: "וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה", וקשה מה זה שייך לביטול מצוות עשה, הרי אינו אלא משום הרהור עבירה.

בתוספתא יבמות סוף פרק ח' נאמר: "בן עזאי אומר כל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות שנאמר "כי בצלם אלהים עשה את האדם" וכתיב "ואתם פרו ורבו וגו'".  אמר לו רבי אלעזר בן עזריה נאין דברים כשהן יוצאין מפי עושיהן יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש. בן עזאי נאה דורש ואין נאה מקיים. אמר לו מה אעשה חשקה נפשי בתורה ויתקיים העולם באחרים". והובא דבר זה להלכה ומוכח שאינו עניין פרטי השייך רק לבן עזאי אלא הוא דין בכל מי שחשקה נפשו בתורה מאוד. ותמוה כיצד יכול להיפטר משום שיתקיים העולם באחרים, הרי יש חיוב מצוות עשה עליו. וזה דין מיוחד במצוות פריה ורבייה, ואם היה ציור שמצוות תפילין היתה גורמת לו להיבטל מלימודו בוודאי לא היה שייך שייפטר ממנה כל חייו ויאמר שתתקיים הנחת תפילין באחרים, וצריך ביאור מה החילוק.

כמו כן יש לעיין שהרמב"ם בהלכות אישות תלה את חיוב מצוות פריה ורבייה במצוות עונה. שעליו לקיים מצוות עונה כל פעם ואם לאו מבטל פריה ורביה. בהלכות אישות פרק י"ד הלכה א' כתב הרמב"ם: "עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו, כיצד בני אדם הבריאים הרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן עונתן בכל לילה. הפועלין כגון החייטין והאורגין והבונים וכיוצא בהן, אם היתה מלאכתן בעיר עונתן פעמים בשבת, ואם היתה מלאכתן בעיר אחרת עונתן פעם אחת בשבת. החמרים פעם אחת בשבת, והגמלים אחת לשלשים יום, והמלחין אחת לששה חדשים. תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת מפני שתלמוד תורה מתיש כחן ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת".
מבואר שחיוב עונה הוא כפי כוחו ומלאכתו. ואם עוד אין לו בן ובת ומחוייב לקיים מצוות עשה מהתורה למה לא חייב לדחוק קצת את עצמו ולהתאמץ כפי האפשר בקיום המצווה. הרי הפשטות היא שלא מדובר דווקא במקום שהוא אנוס לגמרי להיות גמל או מלח ואי אפשר לו למצוא פרנסה כלל במלאכה אחרת. וכן פועל לא מדובר בדווקא שבשום פנים אין לו כח ליותר מפעמיים בשבוע. אלא שיערו מידה שתהיה נוחה לו. ולמה אינו מחוייב לדחוק עצמו עד שיקיים המצווה באותה מידה של דוחק וטרחה שמחוייב כדי למצוא תפילין להניח.

גם הרמ"א בסימן א' סעיף ג' כתב שבזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה. וידוע שמה שכתב הרמ"א "נהגו" אינו רק סיפור דברים על המציאות שכך נוהגים העם, אלא הוא הכרעת דין שכך הדין בזמן הזה. וצריך טעם מדוע.

מכל זה נראה לעניות דעתי ברור, שיש חילוק בין גדר מצוות פרייה ורבייה לגדר מצוות עשה אחרות כגון תפילין.
מצוות פריה ורביה היא כעין מצוות תלמוד תורה, על שתיהן נאמר "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" [קידושין ל' ב'].
במצוות תלמוד תורה נאמר שמאה נכנסים למקרא ומתוכם אחד יוצא למשנה, וממאה שנכנסים למשנה אחד יוצא לגמרא. ומי שנשאו ליבו וחשקה נפשו ממית כל היום את עצמו באהלה של תורה, ומי שזה נגד טבעו וכשרונו קובע עיתים לתורה ועוסק במלאכה וגמילות חסדים וכיו"ב לפי מה שהוא אדם. וכך הוא בכל קהילות ישראל בכל הדורות דבר פשוט שיש עשרה בטלנים הלומדים כל היום, ויש בעלי בתים ועוסקים בכל מלאכה. ויש בעלי מעשה ובעלי גמילות חסדים, מכניסי כלה וקוברי מתים ומבקרי חולים וכל כיו"ב. ויש צדיקים כרבי צדוק גרוגרתא שכל ימיהם בתענית ותפילה. וכל אחד לפי מה שהוא אדם חי את חייו וכל מי שליבו לשמיים חביב עד מאוד.
מצוות תלמוד תורה אינה מעשה אחד מסויים שעליו החיוב כמו הנחת תפילין, אלא המצווה היא לחיות עם התורה. כמו שאדם נשוי חי עם אשתו וחייו שונים מחיי רווק, כך אדם חי עם תורה וחייו שונים ממי שלא חי עם תורה. לחיות עם אשתו כולל מספר מעשים מוגדרים שמחוייב בהם באופן מסויים, אבל הדבר עצמו אינו מעשים אלה אלא החיים ביחד עצמם. וכדי שיהיה "חיים" ביחד, בהכרח שלא יהיה סותר את טבעו ורגשותיו וצרכיו, אלא יהיה דבר אחד איתם, שיהיה בהתאמה גמורה להם ומשולב בהם כאיבר בגוף שמשתתף עם שאר חלקי הגוף באותם חיים ומוסיף בהם חיות, ולא כדבר שעומד בפני עצמו וגורם לחץ ודוחק על צדדי החיים האחרים. מצוות תלמוד תורה יש לה גדרים מעשיים מסויימים וכגון שלא יפחת מפסוק אחד ביום ובלילה [וכמו שכתב ביורה דעה רמ"ו א']. ולכתחילה ישלש את ימיו וכל כיו"ב. אבל באמת קיום המצווה הוא שילמד במקום שליבו חפץ וכמה שליבו חפץ ושיהיה חי חיי תורה כפי מה שהוא, ואם הוא בן עזאי בפחות מהתמדה גמורה אין זה קיום מצוות תלמוד תורה עבורו. ואם אינו מוכשר לגמרא כלל ונכנס להיות מהאחד ממאה שנכנסים לגמרא ודוחק עצמו נגד טבעו הוא עובר על אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ ולא יעלה בידו ואין זה בכלל חיובו.

וגם חיוב מצוות פריה ורבייה הוא על דרך זו. זה לא חיוב על מעשה מסויים ומוגדר אלא על יסוד בחיים עצמם. כמו תלמוד תורה פריה ורביה היא מהמצוות הכי יסודיות ומשום היותן יסודיות במידה כזו חיובן אינו בדבר אחד מסויים אלא הוא חיבו על החיים עצמם. יש בזה צד חומרא גדולה שבלא קיום המצווה נפסדת כל צורת החיים עצמם ואינה רק עבירה פרטית, ויש בזה צד קולא שהקיום הוא על ידי לחיות את החיים כפי מה שהם חיים, וגדרי המצווה תלויים בגדרי החיים מצד טבעם. בספר החינוך ועוד כתבו שכוונת המצווה היא לקיום המין שלא יהיה העולם שומם מבני אדם. זהו כח החיים הכי עמוק וחזק ויסודי, והוא שולט ככח העיקרי בכל בעלי החיים. המצווה היא לבחור לחיות את החיים במלוא כח טבעם, במלוא כח רצון החיים.

ובזה מיושב כל מה שנראה לכאורה קשה, שגדרי המצווה תלויים בגדרי טבע החיים. לכן תחילת חיובה הוא רק מגיל שמונה עשרה. אחרי גיל עשרים מה שהוא כל ימיו מהרהר בעבירה מראה שמטבעו האנושי יש לו צורך טבעי לישא אשה, וממילא בזה תלוי גדר חיוב המצווה. ואם חפצו ללמוד תורה הרי התורה היא חפץ שהוא מעיקר החיים, ולכן כיוון שגדרי מצוות פריה ורביה הם כפי טבע החיים אינו מחוייב לבטל את חפצו ללמוד ואף כבן עזאי. ואם טבע החיים הבריא הוא מקודם לקבוע מלאכה ואחר כך לקנות בית ואחר כך לישא אשה, הרי החיוב מצווה כפוף לזה.

חיוב עונה הוא חיוב שקבעו חכמים לפי אומדן מה נכון ונאה מצד דרך ארץ ושמחה ושלום בבית, וקבעו זאת רק כגדר בחיובי האדם לאשתו ולא כגדרים בהלכות מצוות פריה ורבייה. והיה אפשר לומר שגדרים אלה הם נפקא מינה למקום שכבר קיים פריה ורביה או למעוברת וזקנה וכיו"ב, אבל אם מחוייב במצווה יש גדרים של דיני המצווה. ולכאורה קשה כיצד  תלה הרמב"ם בזה גדר חיוב מצוות פריה ורביה מהתורה. אלא פשוט שהכל אחד הוא, שגדרי המצווה תלויים בגדרי דרך ארץ הנאותים. ועל זה אמר שכל שמחוייב במצווה אינה רשאית למחול שלא יעשה כדרך ארץ כראוי לחיים מלאים של איש ואשתו, שזו עצמה המצווה והחיוב.

מזה נלמד לזמנינו, שאם אינו מוכן באופן נפשי לישא אשה, לאהבה ולהתחייב למלא כל מחסורה הגשמי והנפשי ולשמחה, אם מסיבת חוסר בגרות ובשלות, אם מכל סיבה אחרת שנפשו מסוכסכת עליו וכל כיו"ב, אינו מחוייב לישא משום פריה ורביה, כיוון שטבע החיים וטבע האנושי אוסר להינשא במצב כזה. ואם אינו מוכן נפשית גם מה שיצרו תוקף לבקש פורקן אינו סיבה להינשא. ובוודאי לא לחץ של משפחה וחברה.

וגם אחרי שנשא, אם נמנע מלהביא ילדים, או שיש ילד אחד ונמנע כעת להביא עוד, משום שמרגיש שיש בזה סתירה לחיים נאותים על פי דרך ארץ וטבע, שיהיה לחץ וכובד ועדיין אינו מוכן לזה מבחנה נפשית, או שיפגע בשלום בית או יקשה על הפרנסה או יגרום למתח או רוגז או סבל נפשי או כל דבר אחר שהוא מעיקר החיים, פשוט שאינו עובר על החיוב.
שהרי לכאורה קשה, אם עוד לא נשא אשה ורוצה ללמוד תורה או לקבוע מלאכה ולקנות בית מותר לו לאחר בכמה שנים את נישואיו. ובוודאי כל צורך שהוא מעיקר החיים ודרך ארץ כמו לימוד תורה וקביעת מלאכה וקניית דירה גם הוא גורם להתיר לאחר את הנישואין. אם כן אחרי שכבר נשא ויש לו צורך להימנע מפריה ורבייה באותו אופן כמו הצורך לקבוע מלאכה ולקנות דירה וללמוד תורה וכיו"ב, למה עכשיו ייאסר עליו. ועיין כתובות ס"ב ב' שנשא ואחר כך נעדר מביתו י"ב שנים אע"פ שלא היו לו בן ובת שהרי הלך ללמוד למחרת נישואיו, עיין שם שכך דרך תלמידי חכמים ואף שלא ברשות. מוכח שההיתר להימנע מפריה ורביה אחרי הנישואין הוא כמו ההיתר שלפני הנישואין, שאין שום סברא לחלק.

בשולחן ערוך אבן העזר סימן א' סעיף ט' כתב: "נושא אדם כמה נשים, והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו. ומכל מקום נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד' נשים, כדי שיגיע לכל אחת עונה בחודש". הרי שאם רצונו לשאת עוד נשים מותר לו להפחית מחיוב העונה הקבוע. ולעניות דעתי פשוט מאוד שאם הוא בעצבות או עייף או דואג או אינו מרגיש אהבה לאשתו וכל כיו"ב אינו חייב בחיוב עונה. שחכמים רק שיערו כפי הרוב אבל עונה היא החיים שבין איש לאשתו ועניינה הוא האהבה והשיתוף וההיות יחד, ואם עושה רק לצאת ידי חובה וליבו בל עמו אין זה החיוב, ולא בזה דיברו כשאמרו את שיעור החיוב. ואם תמיד הוא כך ולאשתו לא ניחא בזה היא יכולה לתבוע גירושין כמו מי שאין לו גבורת אנשים. ואין זה מורד בחיובו כיוון שאינו עושה להכעיס ובמרד אלא באופן כזה נחשב שאינו יכול.

וחיוב פריה ורבייה תלוי בחיוב עונה שהוא תלוי בדרך ארץ כפי טבע האנושי, וממילא בכל האופנים האלה ודומיהם כמו שאינו חייב משום עונה אינו חייב גם משום פריה ורביה וממלא מותר לעשות תחבולות למניעת הריון כל שאין בהן משום איסור השחתת זרע לבטלה.

כל מניעת הריון שאינו מוציא זרעו החוצה אלא משמש כדרך תשמיש ורק גורם שלא יהיה עיבור, אם על ידי גלולה או התקן תוך רחמי או שמירה על ימים בטוחים, או טבעת גומי היא בעומק ואינה קרובה למקום ששופך בו או קצף שמקלקל את הזרע, אם אין בזה ביטול מצוות פריה ורבייה כיוון שנעשה לצורך דבר שהוא עיקרי בחיים האנושיים הטבעיים, גם אם הוא צורך רגשי בלבד, גם אין בזה גם משום השחתת זרע לבטלה. שהאיסור המיוחד בזרע לבטלה מלבד עיקר דין חיוב פריה ורביה הוא רק כשאינו דרך תשמיש. ויש להתייעץ עם רופא כי יש דרכים שמקובל שמונעות ובאמת הרבה פעמים אינן מונעות.
לגבי התקן תוך רחמי יש שהחמירו כיוון שחששו שיש הפרייה ואז ההתקן גורם להפלה ואסור משום הפלה. וכמדומני שאין זה כך מבחינה רפואית ויש לשאול רופא ויש כמה סוגים. גם בפשטות מעיקר הדין אין איסור בהפלה לפני יום ארבעים ואין כאן המקום להאריך בזה.

לגבי כובע גומי, דעת רוב הראשונים שמוך באותו מקום לפני תשמיש אינו דרך תשמיש והוא כמשמש על עצים ואבנים וכמוציא לחוץ. וזה אסור גם במקום שמותר להיבטל מפריה ורבייה, כיוון שהשחתת זרע אף אם היא מטעם מניעת פריה ורבייה, אסרו חכמים על המעשה עצמו כמעשה אסור במקום שהוא מונע עיבור, ובוודאי אסרו גם כשיש לו בן ובת. אלא אם כן עושה באקראי ואינו רגיל בכך שהכריע העזר מקודש כדעת היש מקילין באבן העזר סימן כ"ה סעיף ב' בהגה.
כזכור לי יש באחיעזר להתיר משום שהוא דרך תשמיש ואינו כמו מוך לפני תשמיש, ויש צד בסברא לומר כן. אמנם כמדומה שכל הפוסקים האחרים בזמנינו מחמירים בזה, והיא הכרעה קשה מאוד ואין בידי כעת לעיין בזה כראוי ובפשטות בוודאי יש להחמיר לא להיות רגיל בזה.

אם מסיבה כלשהי אי אפשר למנוע הריון בדרך בטוחה אחרת, ויש צורך גדול במניעת ההריון, נראה שיש להתיר כובע גומי גם אם אינו נחשב דרך תשמיש. שהרי מוך לפני תשמיש שהוא כמו מוציא לחוץ התירו לרוב הראשונים במניקה כיוון שיש סכנה שתגמול וימות התינוק. והרי יכלו לומר שלא ישמש כלל, כיוון שיש איסור במוך לפני תשמיש כמו להוציא החוצה והוא מעשה גמור של השחתת זרע. ובקטנה אפשר שאינו השחתת זרע שאם תתעבר תמות ולא יהיה ולד, ובמעוברת גם לא יהיה ולד ואין השחתת זרע (ומותרת משום כך ולא משום הסכנה, רק שמשום הסכנה מחוייבת לשים מוך, כך תירצו הראשונים שהביא בתשובת רבי עקיבא איגר, עיין בכל זה באורך בתשובה על איסור השחתת זרע). אבל מיניקה הרי חוששים שתתעבר, ואם כן במוך יש משום השחתת זרע, והיה אפשר לומר שמשום איסור השחתת זרע לא ישמש במוך, ואם יש סכנה אז לא ישמש כלל. ומוכח שהתירו להשחית זרע כדי שלא יימנע ממצוות עונה. וכך כתבו כמה פוסקים שלצורך מותר להשחית זרע ובוודאי צורך כזה. לכן אם אין דרך אחרת למנוע הריון ואם לא ישמש עם כובע גומי לא ישמש כלל כי אינו יכול כעת להביא ילדים, יהיה מותר לו לשמש עם כובע גומי גם כשרגיל בכך [שהרי באקראי בכל אופן מותר]. ובפרט שיש צד שהוא קל יותר ממוך לפני תשמיש. שבמוך לפני תשמיש מרגיש בביאה את המוך שממלא את כל המקום בדוחק ומשמש על המוך, וכאן מרגיש כמו ביאה. אבל בוודאי ראוי לכתחילה להשתדל למצוא דרך בטוחה וטובה אחרת כגון גלולות או התקן תוך רחמי, ורק אם הם גורמים לדימום, או הגלולות לתופעות לוואי, יש מקום להתיר בכובע גומי. ויש לשאול רופא אם טבעת גומי שהאשה מניחה על פי הרחם בעומק בטוחה כמו כובע גומי, שאם כן היא עדיפה שהיא בפשטות בוודאי דרך תשמיש כיוון שהיא במקום שאין השמש מגיע לשם ואינו מרגיש בה כלל.

עיין עוד בחלק החידושים סימן י"ב שנתבאר מדברי הרמב"ם ושאר ראשונים שהגדר ההלכתי של החיוב במצוות פריה ורביה אינו רק על ביאה והולדה אלא על כל עניין הקמת המשפחה, ולכן גם קניין הקידושין הוא מעשה קיום של מצוות פריה ורביה.

.

.

בעבודת השם שבמצוות פריה ורבייה

.
יש לשאול למה יצחק העדיף את עשיו לבחור בו להיות אבי עם ישראל וממשיך ברית אברהם עם הקב"ה. מה ראה בו מעלה יותר מביעקב. ולמה כדי שיעקב יהיה הממשיך היה צריך ללבוש עורות גדיי עיזים ולהיות הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו.

התורה נקראת עץ החיים. חפץ הקב"ה הוא בחיים והחיים הם גילויו בעולם. התשתית של החיים הם החיים הטבעיים. וחיי התורה הם עיבוד וזיכוך שלהם למעלה עליונה יותר.
אצל עשיו התשתית של להיות חי מבחינה טבעית היתה יותר חזקה. דם גועש וסמיך, יצרים חזקים וחריפים, תנועה רגשית סוערת ועמוקה. וזה חומר גלם משובח יותר, עם פוטנציאל גדול יותר, לזכך ממנו חיים של תורה שלא יהיו אנמיים וכבויים ויבשים אפורים אלא מלאים צבעים חזקים, אש וחיות ו"דם", ויחד עם זה גם מלאים "קול יעקב", ענווה ויושר ותמימות וטהרת לב והכנעה ודביקות.
ללא תורה נראה שיש סתירה בין צדדים אלה, כל עיקר התורה הוא להביא את שני הצדדים לאיחוד שבו לא רק שלא תהיה סתירה ביניהם, אלא כל אחד יביא את השני לשיא הביטוי שלו, וההתאחדות שלהם לחיות אחת היא החיים שהתורה אמורה לתת לאדם, בבחינת עץ החיים. וסביב זה הוא ענין התאומים בבטנה, וכל מעשי עשיו ויעקב.
אם בונים את ה"קול יעקב" על חשבון לצמצם את ה"ידי עשיו" מחטיאים את עיקר כוונת התורה ובריאת האדם. חוטאים כנגד "מלך חפץ בחיים" וכנגד הגילוי בעולם של "אלוהים חיים".

רבקה ראתה שעשיו לא יוכל לזכך את עצמו ליושר וענווה ותמימות, והראתה על ידי לבישת עורות גדיי העיזים שביעקב יש את הכח להיות חי מבחינת החיות הטבעית, שיכול שיהיו לו ידי עשיו. וידי עשיו הם יסוד בחיי תורה באותה מידה כמו קול יעקב. והם החוליה החלשה בכוחו של יעקב והוא מהדברים שצריכים חיזוק ועבודה במיוחד.

החיות הטבעית כדי שתהיה חיה ולא מיובשת וכבויה, תלויה במידה עיקרית בקשר של האהבה והאישות.
בגמרא עצמה רואים שהם היו לגמרי גלויים ותמימים בעניינים האלה ולא ראו בהם שום דבר לא נאה ולא מכובד. וכמו למשל בבבא מציעא שדנו בגודל האיבר של תנאים ואמוראים וכתבו את זה לדורות להילמד בבתי המדרש, וכמו במסכת שבת ק"מ ב' שרב חסדא הדריך את בתו בענייני תאוות תשמיש כורא ומרגניתא, ובכתובות ו' ב' בעניני הטייה, ובקידושין פ"א א' במעשה רב עמרם חסידא, ושם עמוד ב' במעשה רבי חייא בר אשי ועוד הרבה מאוד שלא בושו כלל מכך שיש באדם תאוות ביאה ולא ראו בזה שום פחיתות וחסרון בלהיות צדיק וטהור וכשר ומכובד. מבלי יכולת להיות גלוי עם עצמו ובן או בת זוגו בזה, ולדעת שאין בזה שום צד כיעור ושיש לאהוב את זוגו גם כלפי הרגשות האלה שבו, אי אפשר שחיי האהבה והאישות יהיו חיים ושוקקים ושמחים.
כל מה שבטבע האנושי הוא חלק מצלם אלוהים ומשלמות הקומה, כל מה שאנושי הוא ממילא אלוקי. כל כח באדם יכול מצד עצמו להיות תמים וטהור ויפה ומקום להשראת שכינה ויכול לצאת לטומאה ועיוות וחטא. בין אם זה בכוחות השכל או הלב או כוחות הגוף והתשוקות הגשמיות.

לפעמים יש אצל בני תורה הרגשה שאין זה יאה לחשוף בפני בן או בת הזוג את החלק בתוך נפשו שהוא ילד או ילדה קטנה שצריך חום וליטוף, את החלק שמרגיש בדידות, שיש לו מאווים ותשוקות כמוסים, את החלק בנפש של איש או אשה בשלים שרוצים לממש את תאוותם. להניח דברים אלה במחשכים ללא גילוי, בלי לתת לאהבה ולקשר להגיע לשם, הוא לקבור ולחנוק אותם, ויחד איתם את כל האפשרות לאהבה ושלום בבית. לא שייך שהבית יהיה בית של קדושה ואהבה ושמחה ושלום ומקום השראת שכינה בלי זה, וזה מחניק ומכבה את כל החיות הטבעית שבאדם, ונעשים הוא ותורתו יבשים וכבויים ואפורים ועצובים, ללא סערה ולהט ודם וחיים. ונמצא שהפסיד בזה את כל חייו ותכלית בריאתו.

ללמוד להיות גלויים במישורים האלה זו עבודה ארוכה וקשה ומסוכנת. גם להשתחרר מרגשי אשמה ומטענים נפשיים שהוטבעו בחינוך וסומנו בתווית כוזבת של "תורה" ו"קב"ה", זו עבודה קשה של שנים וגם בה יש סכנה. נדרשת לזה המון סבלנות ונכונות להשקיע. בעיני זו עבודת השם האמיתית היחידה ששייכת אצלנו, והמעלה של אדם בדורנו בעבודת השם תלוייה אך ורק בכמה הוא עמל בנושא הזה. זו מצוות פריה ורביה במובן של עבודת השם שבה. והיא המצווה הראשונה בתורה כי זה היסוד. הקומה הראשונה. וכל עסק בקומה שנייה כשקומה ראשונה לא בנוייה אין בו טעם ואמת.

כתוב שכל עובד השם יש לו מצווה מיוחדת שאותה הוא לא רק מקיים אלא עובד בה את השם. ודוד המלך המצווה שלו היתה עונה. שנאמר בדמעתי ערשי אמסה. המיטה נמסה מדמעות מרוב שעמל והתייגע על עבודת השם שבמצוות עונה. ולעניות דעתי הכוונה לדברים האלה. זה העמל על החיים עצמם. אין דבר שיכול לשוות לזה בחשיבות. גם מבחינת עבודת מוסר, כל עבודה שהיא רק בינך לבין הספר מי יידע להבחין בין אמת לבין פנטזיה. אבל עבודה שיש בצד השני שלה בן זוג רגיש שמרגיש מצידו מה קורה יש כאן בחינה אמיתית על האמיתיות של זה. וכל ספרי המוסר וכל המידות נמצאים בתוך היחסים בין איש לאשה.

.

– – –

.

אני מעתיק כאן דברים השייכים לעניין מתלמוד מוסבר בבא קמא נ"ה ב':

.

לשון הגמרא:

"שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא, מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב [גבי כיבוד אב ואם דכתיב בהן למען ייטב לך. רש"י]?
אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה.
אזל לגביה [הלך אצל רבי תנחום בר חנילאי].
אמר ליה [רבי תנחום בר חנילאי לרבי חנינא בן עגיל] ממנו [מרבי יהושע בן לוי] לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא, הואיל וסופן להשתבר.

וכי סופן להשתבר מאי הוי?

אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל".
.

שלמות התיקון בעבודת השם בעולם הזה הוא שהצד הגשמי ביותר בחיות האדם יהיה חי עד מלוא תקפו, ועדיין יהיה תמים וישר ועניו וזך בתכלית. וכמו שאמר רבי ירוחם הלוי באחת משיחותיו שכשנודע לו שיש קפה בלי קפאין הועיל לו המשל להבין מה שיש הרבה מעשים בגמרא על חז"ל הקדושים שנראה מהם שהיו בהם תאוות היצר ועולם הזה בכל תוקף, ואמר שהתיקון הוא לא לעקור תאוות אלה, אלא שיהיו כמו קפה בלא קופאין, אותו דבר עצמו בלא שינוי צורתו וטעמו ורק בלא הארס הממית שבו. שעל ידי שהכל נעשה בתמימות ויושר לב וזכות הלב כבר אין בזה את הסם הממית.

ולכן בחר יצחק בעשיו שאצלו הצד הגשמי היה חי עד מלוא תקפו. וביעקב היה יותר היושר והתמימות וזכות וטהרת הלב והענווה, אבל היה חסר לו בתוקף החית הגשמית. וזהו שהוצרכה רבקה להלבישו עורות עיזים ולומר והידיים ידי עשיו להראות שיכול שתהיה בו חיות זו כמו אצל עשיו. וזה תכלית התיקון בעבודת האדם בעולם הזה.
ועשיו צעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד, ויצחק חרד חרדה גדולה עד מאוד, שחרדו שיעקב לא תהיה בו חיות הגשמית במלא תוקפה ולא יושלם תיקון עבודת האדם בעולם ותיקון חטא אדם הראשון.

והברכה שזכה אז יעקב מעשיו היתה על טוב עולם הגשמי, שהברכה היתה לאחר שאכל מטעמים מגדיי עיזים, והיתה על טל השמים ומשמני ארץ ורוב דגן ותירוש. ואבדה הברכה הזו משום שקלקלנו. שכדי לחיות במלוא תוקף החיות הגשמית נדרש עושר ומשמני ארץ. ולכן האריכה התורה בנכסיהם של אבותינו הקדושים כמה גמלים וחמורים היו להם, ולכן צדיקים ממונם םחביב עליהם יותר מגופם ויעקב חזר על פכים קטנים שהממון נדרש לתוקף החיות הגשמית והוא תכלית התיקון והעבודה. ודווקא שם כשחזר על הפכים הקטנים פגע בו שרו של עשיו, כי בעניין זה היתה המחלוקת עם עשיו על הבכורה ועניין  זה היה הדבר היחיד שלא היתה בו שלמות.

ובזה יכל שרו של עשיו ליעקב שנגע בכף ירכו ופירשו חז"ל תמכין דאורייתא והוא חלק הגשמי והוא עניין גיד הנשה, ותקע כף ירך יעקב (בראשית ל"ב). שבזה היה הפקפוק על יעקב.
ועניין חטא העגל גם הוא היה נסיון לתיקון צד תכלית הגשמיות שרצו לראות את גילוי הבורא בעגל זהב שעשו עגל בדמות שור שבמרכבה העליונה, והוא עניין זהב ונעשה העגל מנזמי הזהב. וכשלו בו. והתנצלו את עדיים מחורב, שאם לא היו נכשלים בו היו זוכים לעדי שבקדושה במקום נזמי הזהב.
עשיו היה גדול במיוחד במצוות כיבוד אב ואם [דברים רבה א' ט"ו ועוד], ולומדים כיבוד אב ואם מדמא בן נתינה שהיה מזרעו [קידושין ל"א א']. שאצל קטן כח הנפש של הכרת הבורא ואמונה הוא אותו כח נפש עצמו של אהבתו וכבודו ומוראו כלפי הוריו, ובקטנותו הוריו מצטיירים בכוחות נפשו באותו אופן ממש כמו שהבורא מצטייר בנפשו של גדול. וגם כשהוא גדל ונעשה יכול להכיר את הבורא, עדיין נמצא בו צד הקטנות שאותו כח עצמו של אמונה והכרת הבורא הוא הוא האהבה והכבוד והמורא כלפי הוריו. וצד זה של כח האמונה שמכוון כלפי הוריו הוא הצד של תיקון צד תכלית הגשמיות להרגיש כעין אמונה בבורא כלפי בשר ודם, האמונה היא עיקר כח החיות ובכיבוד הורים היא חיות המתקיימת בבחינה הגשמית, והוא מה שהיה התכלית בעגל הזהב לומר אלה אלוהיך ישראל  לולא נכשלו בו.

עיין במהרש"א שעניין הטובה שאצל לוחות ראשונים הכוונה לטובת עולם הזה. שספר דברים שבו הלוחות השניות נקרא משנה תורה שהוא עומק התורה, הצד שמתגלה רק בהתבוננות שנייה. ושייך לצד תורה שבעל פה ועולם הנסתר הרוחני. ולוחות ראשונים הם מה שנגלה בהשקפה ראשונה, הוא צד תוקף הגשמיות. ולכן בלוחות ראשונים רצו לתקן על ידי העגל תיקון הגשמיות לראות בתכלית הגשמי את הבורא עצמו לומר אלה אלוהיך ישראל כמורה באצבע. ולו היה עולה בידם לא היתה נפסקת טובה מישראל והיה בא התיקון השלם. וכיוון שנכשלו נשברו הלוחות, ויש לנו רק לוחות שאינם בהשקפה הראשונה שהיא תוקף הגשמיות, ופסקה טובת הגשמיות מישראל ולכן לא נאמר בהם טוב. ובלוחות השניים נאמר טוב שבצד ראיית הרוחני לא נפסק הטוב והשלמות גנוזה בהם בבחינת בכח ואפשר משם לחזור ולהוציאה אל הפועל.

.

.

.

– – –

.

.

.

בעניין האם הומוסקסואל חייב במצוות פריה ורביה.

.

.

לעניות דעתי פשוט שלא שייך שיהיה חיוב הלכתי באופן כזה, אם האדם אינו מרגיש רצון עצמי לזה.

בתחילת אבן העזר כתב השו"ע: "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות".

ושם סעיף ג': "ג מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג, מצוה מן המובחר, אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות. ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה".

וברמב"ם פרק ט"ו מאישות כתב: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה".

ומבואר שהחיוב לקיים מצוות פריה ורבייה הוא שחייב לשאת אשה, וכן מוכח מהרבה מקומות וזה דבר פשוט. והאופן לבטל פו"ר הוא על ידי שעבר גיל כ' ולא נשא, והכפיה לקיים את החיוב היא שכופין אותו לישא אשה.

ברא"ש כתובות פרק א' סי' י"ב כתב שאם הוליד מפילגש יצא ידי חובת המצווה ושוב אינו מחוייב לישא אשה משום חיוב פריה ורביה, אבל לעניות דעתי פשוט מאוד שזהו רק לעניין דיעבד שאם הוליד מפילגש כעת כבר אינו מחוייב שהרי יש לו בנים שמתייחסים אחריו, אבל לעניין החיוב אין כלל מקום לומר שלו יצוייר שהוא מנוע מלישא אשה יהיה מחוייב לבוא על פילגש כדי לקיים פריה ורביה. והרי בן עזאי שלא נשא אשה כדי לא להיבטל מתורתו, לא שמענו שום פוסק שישאל למה לא יבוא פעם אחת על אשה בלא קידושין למי שמתיר פילגש, או שיוציא זרע ויעבר אשה באמבטי (לרוב הפוסקים שמתירים הוצאת זרע לצורך פריה ורביה), ולא יחיה עמה כאיש ואשה ורק יקיים פריה ורביה, ולא כופין אותו לזה. וכן לרמב"ם וסייעתו שיש לאו בביאת אשה בלא קידושין משום קדשה לא שמענו שפוסק ישאל שמא מותר משום שמקיים פריה ורביה ועשה דוחה לא תעשה. וזהו שכתבו הרמב"ם והשו"ע שהחיוב הוא לישא אשה והביטול הוא שאינו נושא, וזהו שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות אישות על קידושי אשה: "וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם". והיינו מצוות עשה של פריה ורביה.

ומבואר שאין מקום לפרש שיש שני דינים נפרדים, האחד הוא חיוב פריה ורביה שעניינו הוא רק לבוא על אשה מי שלא תהיה ובלבד שהיא בת בנים ולהוליד בן ובת, ודין נפרד שלפני שבא על אשה יש לקדש אותה. אלא וודאי הכל דין אחד שהחיוב פריה ורבייה הוא לישא אשה ועמה להביא בנים ותוכן העניין הוא שמקים משפחה שבה יגדלו הילדים, ואין חיוב כלל לבוא על אשה בעלמא בלא נישואין והקמת משפחה.

וזהו שכתב בכסף משנה בפרק א' מאישות:

"כתב הר"א בנו של רבינו שהקשו לו על מה שכתב רבינו מצות עשה של תורה לקדש את האשה ממ"ש בפרק אלו מגלחין (מ"ק דף יח) לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור. ותירץ שבמנין המצות בתחלת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנישואין אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין".

והטעם בזה הוא שמצוות פריה ורביה בחיובה כלול גם חיוב להקים משפחה ובית וזה דווקא על ידי נישואין ולכן לא די בקידושין לחוד.

העולה מזה שהומוסקסואל אינו מחוייב בפריה ורביה כיוון שאינו נושא אשה.

ולומר שיהיה חייב לישא אשה ולהקים משפחה משום חיוב פריה ורביה זה לעניות דעתי פשוט שאינו, ומבואר כן בקידושין מ"א א': "אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך".

ואין מקום לומר שזה נאמר דווקא אם יכול לישא אחרת שאינה מגונה בעיניו, אבל אם כל הנשים מגונות בעיניו לעניין אישות אז יהיה חייב לישא גם אם היא מגונה בעיניו, שהרי עובר בואהבת לרעך כמוך שהוא שורש כל התורה וממילא הדין החמור ביותר בה, והוא מצוות עשה גמורה ופשוט שאינה נדחית מפני דין פריה ורביה, ועוד שעשה אינו דוחה עשה.

ומה שמבואר בשולחן ערוך אבן העזר ל"ה א' שאם אינו יכול לקדש בעצמו מותר לקדש על ידי שליח פירושו שמכיר בעצמו שמן הסתם לא תהא מגונה בעיניו, אם משום שסומך על השליח ואם משום שמכיר בעצמו ששום אשה אינה מגונה בעיניו, והחידוש שמותר לו לסמוך על כך שמן הסתם לא תהא מגונה בעיניו, ובוודאי אין לומר שבדיעבד מותר לישא אשה שמגונה בעיניו שבוודאי אין שום היתר חלילה לבטל עשה של ואהבת לרעך כמוך.

וזה לעניות דעתי דבר פשוט שלא ייתכן לחייבו לישא אשה ולחיות עמה בלא אהבה ורצון כדי לקיים פו"ר והוא סברא פשוטה גם לולא היתה ראייה לזה. וכתבתי תוספת ביאור בדברים יסודיים בגדר מצווה זו בתשובה באתר בעניין פריה ורבייה.

ונראה שאם הומוסוקסואל רוצה להוליד מאשה ללא נישואין ולגדל את הילד לבדו או עם בן זוגו, קיים בזה מצוות לשבת יצרה, שהרי מוסיף על יישובו של עולם, ופשוט שבזה יכול לסמוך על המקילים לבוא על אשה בלא קידושין שוודאי הוא צורך גדול מאוד שאדם שאין לו בנים חשוב כמת ובמקום צורך בוודאי יש על מי לסמוך להקל בלא חשש. והבאתי דעות הפוסקים בזה בתשובה לעניין פילגש.

.

.

המשך:

שלום רב לכת"ר. ותודה גדולה על הדברים המחכימים.

אני מסכים שהיסוד של דברי אינו מוכח והוא עניין שתלוי בהבנה ושיקול דעת וליבא דאיניש איניש, ואני לא סובר שהבנה אחרת מזו שלי היא טעות, ועדיין אין לי ברירה אלא להבין כמו שאני מבין.

במה שכתבתי בעבר באופן כללי על החיוב ההלכתי של פריה ורביה כתבתי שלעניות דעתי היא אינה מצווה שהחיוב ההלכתי שלה מוגדר אך ורק כמעשה של הגוף, או אפשר לקרוא לזה מעשה "טכני", כמו למשל מצוות נטילת לולב ששם החיוב הוא רק על המעשה, וכל מה ששייך לכוונה ועבודת הלב הוא רק הידור ושלמות של הקיום ולא הגדר ההלכתי שלו. אבל מצוות פו"ר לענ"ד אינה מהסוג הזה של המצוות. יש מצוות הלכתיות שנמנות עם תרי"ג מצוות ופשוט לכל הדעות שבהן הגדר ההלכתי הוא חובת הלבבות וכמו אמונה ואהבה ויראה וכיו"ב. ויש מצוות מעשיות לגמרי כמו נטילת לולב. ולענ"ד יש מצוות שהן סוג אמצעי, שיש להן חיובים מעשיים מוגדרים, אבל הגדר ההלכתי עצמו כולל במידת מה גם את החלק של חובת הלבבות. וכגון תשובה, או תפילה, ועוד כיו"ב. אם אדם אומר אין לי שום צד של השתתפות הלב בנטילת הלולב עדיין הגדר ההלכתי אומר לו טול את הלולב גם בלי השתתפות הלב. אבל אם אדם אומר שאין לו כלל ועיקר אפילו שמץ של השתתפות של הלב בתפילה או תשובה וכיו"ב הגדר ההלכתי לא אומר לו תעמוד ותכה על החזה ותאמר חטאנו עוינו וכו'. כי אע"פ שיש בתשובה גדר של חיובים מעשיים הם אינם עומדים בפני עצמם והחיוב ההלכתי הוא לעשותם ככלי לבטא בו במידה כלשהי, אפילו ניע כלשהו, את עבודת הלב שבזה.

לעניות דעתי הגדר ההלכתי של פריה ורביה שייך לגדר אמצעי מעין זה. בתשובה העוסקת בזה ניסיתי להראות שלפי זה מתיישבות קושיות בסוגיות ויש ראיות לזה אבל אינן ראיות מוכרחות וגמורות.

ולענ"ד החלק של חובת הללבבות ששמץ כלשהו ממנו מוכרח שיהיה בקיום ההלכתי של המצווה הוא דווקא אהבה. אני לא מכיר מקרוב, לפי ההתרשמות שלי מידיעה שטחית לגמרי, נדמה לי שבין הומוסקסואל גמור לבין אשה יכולים להיות רק אחווה ושלום ורעות, אבל לא רק שחסרה משיכה מינית אלא חסרה גם אהבה. ואהבה פירושה כגון כי חולת אהבה אני, שימני כחותם על ליבך כחותם על זרועך, עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וכו'. ועניין זה אינו נמצא באחווה ושלום ורעות. להבנתי משיכה מינית היא בכוחות הגוף הפן של אותו הדבר עצמו שבכוחות הלב הוא רגש האהבה. נישואין, הקמת משפחה, בניית בית, הם כלים שאמורים להיות כלים שמכילים במידה כלשהי אהבה. כמו שוידוי ביום כיפור אמור להיות כלי שמכיל רגש כלשהו של תשובה. ואם הוא כלי ריק אין על זה את החיוב ההלכתי, כי אין זו מצווה מעשית לגמרי כמו נטילת לולב שעליה יש ציווי הלכתי גם אם היא כלי ריק לגמרי מבחינת עבודת הלב.

לפי זה הבנתי את הגמרא שלא ישא אשה בלי שיראנה שמא תתגנה, כי אם יימצא שאין לו משיכה מינית כלפיה ממילא הוא יוכל רק לכבד אותה ולהיות בידידות וחיבה והבנה ושלום איתה אבל לא תשרור ביניהם אהבה ממש. ובגמרא נאמר שאעפ"כ הוא פוגע בה ועובר על ואהבת לרעך כמוך, כי הוא שולל ממנה לחיות חיי אהבה שהם הזכות הבסיסית של כל אדם באשר הוא אדם וזה כמעט כאילו הוא נוטל את נפשו, כי חיים ללא אהבה אינם חיים גם אם יש בהם אחווה ושלום ורעות (זה נוגע לענ"ד גם לנדון אחר שהוא השאלה האם יש להתיר להומוסקסואלים לחיות בזוגיות ואהבה ולנסות להתמודד כמידת יכולתם עם האיסור של משכב זכר, או לומר שנכון יותר להרחיק מן העבירה ולא לחיות ביחד כמו זוג, שוודאי חיים משותפים ומגורים ביחד וכיו"ב מגדילים מאוד את החשש להיכשל באיסור. ולפי הבנתי מה שמצוות פו"ר היא כל כך יסודית וגדולה ועיקרית בתורה, זהו משום שתוכנה וגם גדר מעכב בגדר ההלכתי שלה, הוא לחיות חיים שיש בהם אהבה, ומזה נלמד כמה גדול ויסודי העניין הזה מבחינה הלכתית ולכן לענ"ד יש בזה צד שיכול להיות מכריע יותר מהצד של להתרחק מנסיון וקרבה לעברה. לענ"ד מאחר שמסברא לחוד פשוט שמהיסודות העיקריים של להיות חי הוא לחיות חיים שיש בהם אהבה, גם אם לא היינו מוצאים מקור הלכתי לזה היינו צריכים לסבור שמן הסתם זה נאמר בהלכה רק שידינו קצרה מלראות. שההלכה אמורה להיות מתאימה עם היסודות הפשוטים של אנושיות, כי בצלם אלוהים ברא את האדם, והתורה והעולם כפי שהיה מתוקן כשנברא, והאדם כשהוא עומד על יושר טבעו כמו שבראו האלוהים, הם בבואות זה של זה כמו שאמרו במדרש, ואחרי שלענ"ד נשמע ונוח בסוגיות של פו"ר שזהו גדר המצווה, יש לקרב את הדרך הזו של ההבנה גם אם אין עליה ראיות מוכרחות ולשמוח בה ולנסות ליישבה אם ניתן ביושר).

ולעניות דעתי ההוראה ההלכתית לא לשאת אותה בלי לראותה אינה רק משום הפגיעה בה אלא גם משום שגדר הדין ההלכתי של נישואין הוא ליצור כלי לקיום אהבה, וכשאין משיכה מינית לא יכולה להתקיים גם אהבת הלב, ולכן לא על זה נאמר החיוב לשאת אשה. ושוב, זה רק הפירוש שנראה בעיני לגמרא זו ובוודאי אפשר לפרש אותה אחרת בלי לחטוא לפשט הלשון.

לפי זה גם פירשתי את הגמרא לגבי בן עזאי, שהטעם שהוא פטור מפריה ורביה הוא משום שכל אהבתו נתונה ללימוד התורה ולא נותר בליבו ונפשו מקום לחיות חיי אהבה עם אשה.

לשון הגמרא ביבמות ס"ג ב': "בן עזאי אומר (מי שאינו מקיים פריה ורביה) כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי יש נאה דורש ונאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים. אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה. אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".

לעניות דעתי משמע שהם טענו כלפיו שאע"פ שהוא גדול בתורה עליו לקיים פו"ר, והוא התנצל שהוא אנוס ואינו יכול לקיים אע"פ שהוא מודה שמן הראוי היה שכן יקיים, כי אין בידו למנוע את מה שנפשו חשקה בתורה עד כדי כך שמונע ממנו לקיים פו"ר. ואם הטעם היה משום שיש צורך הציבור שיהיו מי שיקדישו את כל זמנם רק ללימוד הרי יותר מסתבר שהחכמים יקבעו מי עד כדי כך גדול ולא הוא עצמו ישפוט על עצמו ויפטור את עצמו מדעתו נגד דעתם. וכן תמוה שלהלכה לדורות כל אחד יוכל לשפוט על עצמו אם הציבור צריכים לו ולפטור את עצמו בטענה שנפשו חשקה בתורה. ולהלכה כל אחד יכול לומר שנפשו חשקה בתורה גם אם הוא מודה בעצמו שלא הגיע להוראה ומודה שאינו גדול בתורה כלל ואין הציבור צריכים לו ואעפ"כ הוא פטור כמו בן עזאי. ואע"פ שהוא מוכרח לעסוק במלאכה או שאר טרדות ויש רק פנאי מועט מאוד בידו לעסוק בתורה. ובוודאי אין חיוב על הציבור לפרנס אותו ומה הטעם לפטרו מפו"ר לפי דבריך. גם לא מצאנו שבן עזאי היה גדול יותר מרבי עקיבא או רבי אליעזר ועוד מחכמי הדור או שהיה עמוד ההוראה והתורה יותר מהם, ואמנם הפליגו בגדולתו אבל עוד יותר מזה הפליגו בגדולתם, וגם מי לנו גדול ממשה רבינו שנשא אשה. וגם מה שפרש ממנה היה הוראת שעה מיוחדת בנבואה רק לו ולא הלכה לדורות.

לפי הבנתי הביאור בעניין בן עזאי הוא שאם הנישואין אינם כלי לקיום אהבה, כיוון שאין בנפשו מקום לאהבה נוספת על אהבת התורה ואין נפקא מינא כמה הוא גדול בתורה, אז אינו חייב בפו"ר כיוון שהיא לא מצווה שהיא רק מעשית אלא האהבה היא תנאי הלכתי לקיומה. ולפי זה אם נכון מה שנדמה לי שאצל הומוסקסואל אי אפשר שתהיה ממש אהבה לאשה אלא רק חיבה וידידות וכבוד והבנה וכיו"ב, הוא הדין גם לגביו.

לגבי ביאור כוונת הרא"ש, הנה באבן העזר א' ז' נאמר שאם היו לו בן ובת בגיותו ונתגייר קיים פריה ורביה.

יש באחרונים שכתבו שיש צד להבין שהחיוב של מצוות פו"ר הוא עצם העובדא שיש לו בנים. לעניות דעתי אין זה נכון אלא החיוב של המצווה הוא חיוב על המעשה של לשאת אשה בת בנים ולחיות עמה. ורק מי שלא נשא ביטל את המצווה וכמו שכתבו הרמב"ם והשו"ע שזהו ביטול המצווה, ומי שנשא וחי עם אשתו ולא התברך בבנים לא ביטל את חיוב המצווה. ואע"פ שלא קיים אותה זהו רק לעניין שעדיין הוא מחוייב ועומד ולא יצא ידי חובה ולא השלים את המצווה, ומכל מקום לא ביטל את הציווי ההלכתי שהוטל עליו כיוון שהחיוב הוא על מעשה הנישואין והביאה. ויש בזה הרבה מאוד להאריך ויש על זה ראיות חזקות לענ"ד ואכ"מ.

לפי דרכי זו מי שהוליד בגיותו הוא רק פטור מהמצווה כיוון שיש לו כבר בנים, ונקרא גם שקיים אותה שהרי יש לו בנים ונתקיימה תכלית המצווה, אבל מכל מקום הוא לא עשה את המעשה שמטיל עליו החיוב ההלכתי של המצווה (ומ"ש יבמות ס"ב א' שבני נח בני פו"ר הם הוא רק כדי להצריך את שתי המימרות שם ובלא הקושיא למה נצרכה המימרא השנייה לא הוצרכה הגמרא לומר שבני נח בני פו"ר הם, אלא הטעם שקיים את המצוה הוא משום דהא הוו ליה בנים כמ"ש שם). וכעין גר שמל לפני שהתגייר למי שסובר שאין צריך הטפת דם ברית שלא רק שהוא פטור ממצוות מילה כיוון שאין לו ערלה אלא ייתכן גם נקרא שקיים את המצווה שהרי הוא נימול ואינו ערל, ואם רצונו להיות דווקא נימול או אם הוליד בגיותו רצונו בכך שיש לו בנים אפשר גם שיש לו שכר קיום המצווה, אבל אעפ"כ לא עשה את המעשה ההלכתי של החיוב של המצווה. ולפי זה פירשתי גם בדעת הרא"ש, שהבא על פילגש והוליד הוא כמו שהוליד בגיותו שקיים את המצווה כיוון שסוף סוף יש לו בן ובת אבל הוא לא עשה את המעשה שהוא החיוב ההלכתי, כי החיוב ההלכתי שמוטל הוא דווקא נישואין. זו כמובן לא ראיה אלא רק דוגמה, ואני מביא אותה רק לומר שהמהלך שכתבתי אינו חידוש זר ובדוי אלא מצינו כדוגמת זה. לדעתי לומר שמוטל חיוב הלכתי לבוא על אשה בלא נישואין מכח מצוות פרו ורבו זהו דבר זר לפשטות ומשמעות הסוגיות, ואינו דבר הנשמע, אע"פ שאין בידי להביא ראיה ברורה על זה.

לגבי מה שכתבתי בסוף הדברים שמי שרוצה בנים יכול לסמוך על המתירים לבוא על אשה בלא קידושין, לא התכוונתי לגבי קיום מצוות פו"ר, אלא הוא דבר הרשות, ולא התכוונתי לרא"ש בכתובות, אלא למחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפרק א' מאישות ה"ד, האם מותר לבוא על אשה בלא קידושין או שיש בזה איסור משום לא תהיה קדשה בבנות ישראל. ולכאורה כיוון שהוא דבר הרשות והרמב"ם והראב"ד חולקים באיסור תורה יהיה אסור להומוסקסואל לבוא על אשה פנוייה בלא קידושין כדי שתוליד לו והוא יגדל את הבן בעצמו או עם בן זוגו. ועל זה כתבתי שיש הרבה ראשונים ופוסקים לקולא כדעת הראב"ד עד כדי שמכח משקלם הדבר יוצא מגדר ספק דאורייתא לחומרא אלא הדין הוא רק שראוי להחמיר אבל במקום צורך גדול עיקר הדין הוא לקולא, ולכן אין בזה חשש איסור קדשה, ואין זה נוגע כלל לדברי הרא"ש בכתובות ולחובת קיום פו"ר.

יש להבהיר שלא התכוונתי שיש לומר להומוסקסואל שבא לשאול האם להתחתן ולהוליד, האם כן להתחתן או לא. שזה פשוט שאם הוא והאשה רוצים שמותר להם. אמנם לענ"ד מצד חובות הלבבות הם חוטאים חטא גדול כלפי עצמם וכלפי החיים וממילא גם כלפי הקב"ה כיוון שהם מוותרים על נסיון למצוא חיים של אהבה, מכל מקום זה לא דין הלכתי מעשי, ומעשים בכל יום שגבר נושא אשה בלי שיש ביניהם אהבה ואין בזה גדר של עבירה הלכתית (לעניות דעתי ההעמדה של קיום תורה ושמירת מצוות רק על קיום הדינים המעשיים גרידא בלי לתת לחובות הלבבות את מקומם וחומרתם ומשקלם הראוי להם הוא שיבוש גדול, אבל זהו עניין בפני עצמו ואכ"מ).

כל מה שדנתי הוא לגבי השאלה כשהאדם אומר שאינו רוצה לשאת אשה ואינו רוצה להוליד בנים, רק שואל האם הוא חייב לעשות כן אע"פ שאינו רוצה כיוון שהתורה חייבה אותו בפריה ורביה, ורק על זה התכוונתי כשכתבתי שאינו חייב, אבל לא באתי לומר שאם הוא רוצה נאמר לו שלא ישא אשה ולא יוליד בנים.

אם הוא רוצה להוליד בן ובת רק אינו רוצה לשאת אשה אלא רצונו לבוא על אשה בלא קידושין ולא לחיות עמה אלא לגדל את הילד בלעדיה, לעניות דעתי אז פשוט שאין לומר לו שהוא חייב לשאת אשה שזה הציווי ההלכתי של פריה ורביה והוא מחוייב בזה כמו כל אדם. שהרי החיוב לשאת אשה אינו חיוב לאלתר שחייב לשאת דווקא היום אלא אם יש לפניו היום אשה שאינו חפץ בה ורצונו לחזר אחר אשה שליבו חפץ בה אע"פ שיארך זמן וודאי הרשות בידו, והוא רשאי מקודם להוליד בנים מאשה בלא קידושין, ואחרי שהוליד ממילא כעת הוא כבר פטור מפו"ר כיוון שכבר יש לו בן ובת, ואם כן לא ביטל מצווה.

לגבי מ"ש שיש לפנינו וודאי חיוב מצוות עשה שכפי שטחיותו כמו שהוא כתוב משמע שכל מי שיכול להוליד מחוייב בזה, ומכיוון שאין ראיה לדברי אנו נשארים בספק, ואין ספק מוציא מידי וודאי, ולכן יש לחשוש לספק מצוות עשה מהתורה.

אני לא אומר קבלו דעתי, אבל לעניות דעתי ולפי מה שכמדומני שקיבלתי מרבותי אין זו הדרך.

בכמה מקומות נאמר בברייתות שאין לפסוק הלכה מהמשנה אלא מהגמרא. והברייתות נכתבו לפני שהיה תלמוד בבלי או ירושלמי, וכוונתם בלשון גמרא אינה לתלמוד של רב אשי ורבינא אלא כמו שפירש רש"י בבבא מציעא ל"ג ב' (וגם בעוד מקומות): "שבקו כולי עלמא מתניתין- מלחזור על גרסת משנתם. ואזלו בתר תלמודא – לחשוב בסברא".

כלומר שלפסוק הלכות יש לפסוק על פי "לחשוב בסברא". לכן בכל מקום מוצאים בפוסקים שנוהגים להכריע הלכות על פי דעת נוטה וסברא ושיקול הדעת והרגשת הלב, וכעין לשון רש"י שמביא פירוש שאין לו שום קושיא עליו אבל הוא כותב וליבי מגמגם בה, שזה התבוננות הלב בלא ראיה והוכחה. וכל זה גם לקולא בדינים החמורים ביותר וגם במקום שאין ראיות ברורות להכרעתם. גם לתלמוד ולפוסקים אפשר לגשת בדרך של "מורים הלכה מתוך משנתם", דהיינו לקרוא את הדברים כמו שהם כתובים בלא לחשוב בסברת טעמם, ורק אם יש ראיה מוכרחת לפרשם שלא כפירוש השטחי שעולה מקריאה ראשונה פשוטה. וכך אין הדרך לפסוק הלכה כי לעולם דברי תורה שבעל פה אין פירושם כפי שטחיות הכתוב בקריאה ראשונה, ואי אפשר לעמוד על כוונתם כלל ועיקר ללא הקשבה דקה ופתיחת הלב לעומק הסברא המונחת בהם וראיית הדברים על פיה. ויש פעמים רבות שפוסק כותב הכרעה גם לקולא בדינים חמורים ויש עליו קושיא והוא מניח אותה בצריך עיון ואינו חוזר בו מפסקו. ויש פעמים שהוא חוזר בו מכח ראיה שהקשו עליו, וזהו משום שהיא פתחה לו להבין את הסברא באור חדש, או משום שמשקל ההתבוננות אומר לו שקושיא זו יש לה משקל רב והיא מוכיחה שטעה בסברתו והוא סותר את פסקו גם אם אין בידו סברא חדשה. וכל זה נתון לשיקול הדעת והתבוננות הלב בלבד ואין בזה כללים קבועים. ורק באופן כזה יש בלימוד שמיעה של דיבור אלוהים חיים שנאמרים עכשיו מהר סיני, שהרי כל שמיעה של דיבור גם בין אדם לאדם, או קריאת יצירה של ספרות או שירה שנכתבה על ידי בשר ודם, היא על ידי התבוננות והרגשת הלב וסברא ולא רק על ידי הלשון המילולית כמו שהיא כאילו היה זה שטר הלוואה, וכל שכן בשמיעת דברי אלוהים חיים. אני לא מתכוון חלילה להקל ראש בנאמנות גמורה לדיקדוק ודייקנות בפשט היטב, לפי מיעוט כוחי אני מתאמץ מאוד לא לנטות מזה. אני רק מתכוון לא להצטמצם רק למה שמוכרח בלא לסמוך על הבנת התוכן והטעם והסברא של מה שכתוב.

מכיוון שכך יש מקום ליותר מדעה אחת, וכך היא דרכה של תורה שיש אומרים בכה ויש אומרים בכה וכשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינן שוות, ולא בכל מקום שיש חילוקי דעות מוכרח שאחד צודק וחבירו טועה.

לפי הבנתי מה שכתבתי נראה לי ברור ופשוט מאוד, ולא נשמע לי כלל הצד השני, ולא ראיתי סתירה או קושיא לדברי ואדרבא הסוגיות נוחות לי בזה, ולי עצמי הדבר ברור דיו כדי לנהוג בעצמי כך ולומר כך למי שמתעניין בדעתי, ואיני רואה כאן ספק של ביטול מצוות עשה. אבל כמו שהערת היטב זהו רק דעת נוטה ואין לזה ראיה, ולדעתי אפשר וצריך להכריע גם לקולא מכח דעת נוטה, אבל מי שדעתו נוטה אחרת אין לי במה להתווכח ולהוכיח, אלא הבוחר יבחר כפי ששכלו מורה לו.

אומרים בשם הגאון רבי שלמה היימן ז"ל שעיקר עמלו בדברי הרבי עקיבא איגר היה שיש קושיות שהגרעק"א הניח בצריך עיון קצת, ויש בצריך עיון, ויש שהניח בצריך עיון גדול. והרי הגרעק"א לא ידע את היישוב, ושמא אם היה עומד עוד על העניין היה מוצא על הקושיא הגדולה תירוץ שמראה שלא היתה כאן קושיא גדולה, ושמא אם היה עומד ימים ולילות על הקושיא הקטנה היה רואה שלא נמצא לה תירוץ והיא קושיא גדולה מאוד. אלא בזה מונח עיקר עניין הלימוד שהוא המשקל בפלס מאזני השכל בלי שיש ראיה ברורה או ידיעה מוכרחת. והחזון איש ז"ל כתב שעיקר חכמת התורה הוא כשכבר נתלבן מה שיש להקשות וליישב על כל צד, ושני הצדדים עומדים ומיושבים, וכעת יש להכריע לפי משקל פלס שיקול הדעת בלא הסתמכות על ראיה. לומר שבכל מקום כזה שאין ראיה ברורה לצד אחד נלך תמיד לחומרא בדאורייתא הוא לדעתי הפסד של עיקר מקום העיון והעמל וההקשבה לדבריו של נותן התורה. אלא רק אם אחרי העמל הגדול לשקול בפלס מאזני הדעת עדיין נשאר הדבר לא מוכרע, רק אז יש ללכת לחומרא בדאורייתא.

לפי עניות דעתי וכך גם חונכתי זה אינו שמור דווקא לגדולים אלא בכל דור ובכל מדרגה בתורה ובכל בית מדרש ובכל גיל שייך מה שאמרו מתוך עשרה שנכנסים למשנה אחד יוצא לגמרא, ומי שמטבעו מוכן ורוצה להיות מבעלי גמרא צריך ללמוד מתחילת דרכו לסמוך על שיקול דעתו בכל מה שלומד, ומוטל עליו להיות ישר וירא שמיים ולהודות במקום שאינו יכול לשקול עד שיהא מוכרע אצלו, ולחזור בו אם נוכח או שהראו לו שטעה, ואם לפי דעתו יש לו הכרעה ברורה משיקול הדעת ועיון והתבוננות גם אם היא לקולא בדין דאורייתא אע"פ שאין לו ראיה הרי שכך היא דעתו והוא משועבד לה גם למעשה וגם לקולא וגם שלא כדעת רבותיו כל שאין רבו מובהק מוכיחו ומוחה בידו מלסמוך על דעתו בזה, וגם אם לא הגיע להוראה להורות לאחרים. ואם הוא גדול בתורה כדי שאחרים יסמכו על דעתו או שלא הגיע למידה זו, הדבר נתון לאחרים לשפוט כיצד הם מתייחסים לדבריו אבל הוא עצמו מוטל עליו להבין בעצמו ולומר את דעתו, ואם יקבלו יקבלו ואם לא לא. אני בכל אופן לא אומר שום דבר בלי נימוק וטעם, ולכן אין זה בגדר הוראה, כי רק מי שמורה בלא נתינת טעם לדבריו אז יש נדון אם הגיע להוראה והאם אפשר לסמוך עליו כמורה הוראה או לא, אבל מי שמפרש את טעמו הרי הדבר נתון לשיקול דעתו של השומע ואין זו הוראה כלל אלא כמו חברותא.

.

.

המשך:

.

שלום,

כתב הרמב"ם בתחילת הלכות אישות כתב: "וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם".

דעת רבי אברהם בן הרמב"ם שהמצוות עשה שכתב הרמב"ם היא מצוות פריה ורביה. ואע"פ שהרמב"ם כאן לא כתב כן במפורש שאין חיוב אחר מלבד זה לחייב את האדם לישא אשה.

וזה מבואר מדבריו שכתב [הובא בכסף משנה]: "כתב הר"א בנו של רבינו שהקשו לו על מה שכתב רבינו מצות עשה של תורה לקדש את האשה ממ"ש בפרק אלו מגלחין (מ"ק דף יח) לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור. ותירץ שבמנין המצות בתחלת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנישואין אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין".

במועד קטן י"ח ב' נאמר: "אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו הא לארס שרי. לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לארס דלא קעביד מצוה אלא אפילו לישא נמי דקא עביד מצוה אסור".

ויש לשאול איזה מצווה יש בנישואין שאינה בקידושין, ואין ביאור אחר מאשר לומר שמדובר על מצוות עשה של פריה ורבייה. וכן כתב רש"י שם: "דקא עביד מצוה – דעוסק בפריה ורביה".

יש באחרונים מי שרצה לפרש ברמב"ם שיש מצוות עשה בקידושין שהיא "מצוות קידושין" שהיא מצווה נפרדת ממצוות פריה ורביה וכמדומה שכך למדת. אמנם לפי זה יקשה כיצד ייתכן שהגמרא במועד קטן אומרת שאין בקידושין מצווה. לכן לענ"ד מוכרח שבאמת אין כלל מצוות עשה לקדש, ומה שכתב הרמב"ם שהליקוחין הם מצוות עשה כוונתו למצוות עשה של פריה ורביה. ובאמת השלמת המצווה היא בנישואין ולכן נאמר במו"ק שהנישואין הם המצווה לעניין מועד. ורק הרמב"ם כתב שיש מצווה גם בקידושין כיוון שהיא תחילת המצווה. זהו להדיא פירושו של רבי אברהם בן הרמב"ם בכוונת ברמב"ם ולא ראיתי כעת ראשון חשוב שחולק על זה. והסכים עמו הכסף משנה שהביאו בלי להעיר עליו, ונראה לעת עתה מכח זה שיש לנקוט כך בדעת הרמב"ם. וצריך לומר שהרמב"ם לא פירש שמדובר במצוות פריה ורביה שסמך שזה יתבאר בהמשך דבריו בפרק ט"ו ובאמת זה קצת דוחק. אמנם אפשר לומר שזה לא דוחק כיוון שהרמב"ם לא העלה על דעתו כלל שמישהו יטעה לחשוב שמא יש חילוק בין מצוות קידושין למצוות פריה ורביה והיה פשוט אצלו שהם עניין אחד לגמרי של הקמת משפחה ואפשר לקרוא לו קידושין ואפשר לקרוא לו פריה ורביה ופשוט שהם שמות נרדפים של אותו העניין עצמו ואין צורך להתייחס לשיבוש של מישהו שלא יהיה פשוט לו שהם עניין אחד לגמרי ושמות נרדפים.

לגבי בן עזאי, אני שמח בדיוק שלך, באמת אני מסכים שפירושך מתקבל ושאין סיוע כלל לדברי משם. אבל גם אין ראיה לסתור את דברי משם מכח שאם לא היו אחרים שיולידו היה הוא נושא אשה. שיש לומר שאם לא היו אחרים שיולידו ובלעדיו יחרב וישומם העולם היה הוא פועל בליבו לצמצם את אהבת התורה שלו ולמצוא מקום בכוחות הנפש לאהבת אשה.

אני ניגש לעניין הזה לא על "דף חלק" אלא מתוך הנחות מוקדמות. כמובן שכשבאים להקשיב ללשון פשט הסוגיא יש להתאמץ להשתחרר מכל הנחות מוקדמות ולנסות להקשיב באופן נקי מה הסוגיא אומרת בעצמה ולא מה אני רוצה לראות בה דרך המסננת של ההנחות המוקדמות שלי. אבל יש יסודי התורה שהם הנחות מוקדמות מחוייבות שמוכרחים להבוא איתן ולפרש את הסוגיא על הרקע שלהן. וכגון אמונה שהתוה ניתנה בהר סיני מהבורא ונמסרה בנאמנות על ידי חכמים שהתכוונו באופן נקי לשם שמיים. הרי יש חוקרים שמניחים מראש שהתורה נכתבה על ידי בני אדם שהיו להם אינטרסים חברתיים ופוליטיים וכיו"ב ולפי זה הסוגיות מתפרשות באופן אחר. ולכן יש סוג של הנחות מוקדמות שהן יסודי התורה שמי שמאמין מחוייב לבוא איתן מראש ולפרש את הכתוב לפיהן.

ההנחות האלה הצטברו אצלי כתוצאה של עמל של שנים ומכח הרבה מאוד סוגיות והם עניינים ארוכים מאוד, ואני מציין כאן רק מעט נקודות קצרות.

לגבי הנושא כאן ההנחה המוקדמת ששייכת לזה היא שהיסוד של התורה הוא תורת חיים והיא עץ החיים וניתנה על ידי אלוהים חיים שחפץ בחיים. החיים הם חיבור של נשמה וגוף, של אדם ועולם, של אדם ותורה, של איש ואשה, של נבראים ובורא. החיבור הזה הוא בין שניים שהם מבחינה מסויימת אחד גמור ומה שיש בהם בחינה של שניים גורם להם מכח שהם גם בבחינה אחרת אחד גמור להרגיש כאב בפירוד של בחינת השניים שבהם ולשאוף להתאחד כמו שהם בשורשם בבחינת אחד וזהו עניין אהבה והיא שם נרדף לחיים. ובכתבי האר"י נאמר שהשם הכי עליון וכולל וקרוב להיות שם העצם ובו המציאות עצמה בבחינתה הכי כוללת ועיקרית יותר משם הוי"ה הוא "אהבה".

והתורה היא כולה מצווה אחת שהיא לחיות. וחיים במובן זה מתייחס לחיי הנפש שהם אהבה באותה מידה ממש כמו לחיי הגוף, כיוון שהם שני פנים של דבר אחד וחיים אחד. לכן בשלוש החמורות יש יהרג ובל יעבור כי הם מונעים אפשרות של חיי נפש, וחיי גוף בלי חיי נפש אינם נחשבים חיים לא פחות ממה שחיי נפש בלי חיי גוף גם הם אינם נחשבים חיים.

המצוות המעשיות הם פרטים מעשיים מוגדרים שקיומם הוא גדר של חיים וכיוון שהוגדרו באופן מעשי וגמור אינם תלויים מבחינת החיוב ההלכתי בכמה הרגשת חיי נפש יש בהם (אבל וודאי שלקיים תורה כראוי פירושו להרגיש בהם חיות. אני לא מתכוון לריגושים חזקים ושטחיים של התלהבות וכיו"ב, אלא זה דבר שתלוי בכל אדם ויכול להיות גם מאוד שקט ומתון וב"מנות קטנות" לאורך זמן ולא דווקא בהתרגשות וחוויה בכל מעשה ומעשה).

בקידושין ל' ב' נאמר: "ללמדו אומנות:

מנלן אמר חזקיה דאמר קרא (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת, אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות"

חיי אומנות, וחיים עם אשה או בן זוג במקרה שלנו, או עם לימוד תורה, הם חיים שיש בהם אהבה כיוון שהם חיים של חיבור והתאחדות עם דבר שיש לאדם אחדות איתו בשורשו.

המצוות של לעסוק במלאכה ולחיות עם אשה וללמוד תורה הם לא ציווי על פרט מעשי אחד מוגדר ומסויים, אלא הם ציווי על דרך חיים שלמה ואורח חיים. לפי רבי אברהם בן הרמב"ם לחיות עם אשה חיי משפחה זהו דין מצוות פריה ורביה והיא כמו מצוות תלמוד תורה שהיא גדר של איך לנהל את אורח החיים באופן כללי ולא גדר על מעשה מסויים אחד כמו נטילת לולב.

התורה בכללותה היא ציור של דמות אדם. במדרש בראשית נאמר שהתורה היא תכנית אדריכלית של העולם והסתכל בתורה וברא את העולם. ולגבי המשכן נאמר שהוא ציור של עולם קטן וכן האדם הוא ציור של עולם קטן, ואם כן גם התורה היא אותו ציור כיוון שהיא ציור של העולם. לכן יש בה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד איברים וגידים כיוון שהיא ציור של האדם.

נאמר בפסוק בצלם אלוהים ברא את האדם. וקשה שהרי אלוהים אין לו צלם, ובספרי קבלה הדבר מבואר שתחילת הצימצום מבחינת אינסוף היתה על ידי האצלה ראשונה שנקראת אדם קדמון, והיא צורת אדם עם גוף וידיים ורגליים ועיניים ואף ופה וכו'. ואותה האצלה נעשתה בה בחינה שלה עצמה רק באופן יותר מצומצם וזהו התורה. ואחר כך אותה צורה עצמה נצטמצמה עוד וזהו העולם, ואחר כך נצטמצמה עוד וזהו האדם. והתורה והעולם והאדם הם אותה צורה עצמה רק בבחינות שונות של צמצום והתגשמות.

וזהו מה שמבואר במדרש הובא ברש"י על החומש שקללת אלוהים תלוי הוא משל לשני תאומים אחד ליסטים ואחד מלך וראו את הליסטים תלוי ואמרו המלך תלוי. כי צורת האדם וצורת האלוהות שזו ההאצלה הראשונה הם כמו תאומים ממש. וזהו שאמרו במדרש שכשנברא האדם טעו מלאכי השרת וחשבו שהוא האלוה ואמרו לפניו קדוש קדוש קדוש.

את היסוד לכל זה קיבלתי מרבי ירוחם ותלמידיו ומהרב שלמה וולבה שהיה תלמידו. ומכח זה רבי ירוחם חינך שכל דבר בתורה צריך להבינו על דרך מבשרי אחזה אלוה, לראות איך העניין אצל בני אדם מבחינת האנושיות ומזה ללמוד איך הוא בתורה ואצל הבורא ית'. ואמר שכל התורה היא כמו רש"י ותוספות, ומה שבאמצע שעליו סובבים הפירושים הוא האדם.

ברור שבעיניים אנושיות אפשר לראות דברים שנראים כמו עיקר הטבע האנושי, ובאמת זה אינו יושרו של הטבע האנושי כמו שהיה כשנברא אלא עקמימות של הטבע שקילקלו האנשים ונשתרשה הטעות אצלם. ולזה ניתנה התורה שמציירת את הטבע האנושי כפי יושרו ואמיתו ועל פיה אפשר ליישר ולתקן. ולמשל יש שיאמרו שהטבע האנושי הוא שאם אינו חושש מעונש בוודאי יגנוב ממון שלא שלו. ולפני שנים רבות שח לי אחד הגדולים ששמע ברדיו שסיפרו שבבנק ישראל שכחו בחוץ הרבה שטרות שיועדו לגריסה, והיתה שם פועלת נקיון פשוטה לבדה (חילונית) ויכלה לקחת מהם ולא היה מי שיפסיד מזה והיא הודיעה לממונים ולא לקחה. וכששאלו אותה למה היא ענתה כי זה לא שלי. ואותו גדול נרעש מזה ודיבר על זה הרבה ואמר שזו הבחינה הכי גבוהה של עבודת השם כי זו עבודה מהערת השכל כמו שכתב החובת הלבבות שזו בחינה יותר גבוהה של קיום התורה כמו שאברהם אבינו קיים מדעתו בלי שניתנה לו תורה. והיא הקשיבה לטבע האנושי הפנימי שלה כפי יושרו ואמיתו כמו שהיה כשנברא ולא כפי הטבע המשובש של לגנוב כשאין עונש. וכל קיום התורה של אברהם אבינו היה כך וכל התכלית של קיום התורה הכתובה בספר לפי החובת הלבבות הוא רק סולם להגיע למדרגת קיום טבעית כזו שהיא קיום התורה ועבודת השם העיקריים.

אני בהחלט סובר שהתורה מציבה אתגרים מאוד קשים ושבוודאי אין להקל בשום דבר משום רחמים וכמו שהבאת.

רק אני סובר שביסודה התורה אינה מצווה אלא רק על מה שהוא הטבע האנושי כפי יושרו ובאופן שהוא חי במלוא החיות. לחיות זה לפעמים מאוד קשה. לאהוב זה לפעמים מאוד קשה. יש עצלות ורצון לנוחיות ואגואיסטיות וחומרנות וגירויים של תאוות ונטיות לגאווה וגבהות לב והרבה כיו"ב. אם ננקוט משל בדרך של מבשרי אחזה אלוה, למשל מצד האנושיות אצל מי שהוא אנושי ובוחר בטוב ובחיים גם אם לא יודע על תורה מאומה, אם יש זוג נשוי באהבה, והאיש נפגש באשה גדולה בנוי שמפתה אותו לזנות. האהבה והאנושיות והאמיתיות והחיים האמיתיים העמוקים מצווים עליו לפרוש ממנה וזה יכול להיות מאוד קשה. ואם הוא אמיתי וחי הוא לא יוותר לעצמו מכח רחמים על צערו שמצטער במניעתו מאותה אשה ויתאמץ ויצטער בכל כוחו בלי גבול למאמץ. או אם הוא מתפתה למאכלים מגרים רעים ומזיקים שמקלקלים את בריאותו. או למשל אם יש לו אשה ובנים והוא אוהב אותם ורוצה לפרנס אותם. אבל קשה לו לקום בבוקר בקור ולצאת לעבוד ורוצה להישאר במיטתו, אם הוא חי ואמיתי ואנושי הוא יתגבר בכל עוז ויקום לפרנס את משפחתו אע"פ שהוא מצטער מאוד וקשה לו מאוד ולא יוותר לעצמו בגלל רחמים על צערו. או אם אשתו או בניו שהוא אוהבם לא צייתו לו והוא שואף לכעוס עליהם ולהענישם בנוקשות כדי להרגיש שלא נפגעה גאוותו. אם הוא אמיתי וחי הוא יתאמץ מאוד לכבוש את כעסו ולהתנהג איתם בהבנה ואהבה ויושר. ולא יוותר לעצמו ולא ירחם על צערו. וכן כל כיו"ב.

ידוע המשל של המגיד מדובנא שאמר שאדם הביא מטען של יהלומים מארץ רחוקה. והשליח הלך להביא את הארגז שלו מהתחנה ובעל הבית ראה שהוא מתייגע לשאת ארגז כבד ואמר לו זה לא הארגז שלי כי שלי קל ואין בו יגיעה. ולפי זה פםירש לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. ונאמר אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. וברמב"ם כתב שהדבר הכי קל שייתכן לאדם הוא קיום תורה ומצוות. העניין בזה שאם האדם טבעו מיושר ומתוקן ואין לו שיבושים לא בריאים בטבעו, אז תמיד טבעו יוביל אותו לאותו דבר שהתורה מצווה עליו ולא יהיה לו קל יותר מלקיים מצוות וקיום המצוות יהיה בלי שום אתגר ומאמץ כלל. וזה עומק העניין של אברהם אבינו קיים את כל התורה בלי שנצטווה כי הוא לא קיים תורה כלל אלא רק פעל לפי רצונו הטבעי וממילא כיוון שטבעו היה מיושר ומתוקן בתכלית היתה התאמה שלמה בין טבעו לציווי התורה ובאמת התורה אינה שום ציווי בנוסף לעצם טבעו אלא היא וטבעו הם דבר אחד לגמרי. ורהי ירוחם מבאר דבר זה ומוסיף שאין בכלל שום חילוק בין מה שהטבע מחייב לבין ציווי של התורה שהתורה אינה גזירות וציוויים ופקודות כמו שמלך מצוהו על עבדיו אלא היא רק תיאור של טבע האדם ותו לא והטבע של האדם מחייב אותו בדיוק באותו אופן של חיוב וסמכות ופקודה וציווי כמו שהתורה מצווה ואין ביניהם הפרש כלל. ולולא החטא של אדם וחווה לא היה צורך כלל שהתורה תינתן בהר סיני בדרך של גזירות מלך מלמעלה אלא היא וטבעם האנושי היו דבר אחד לנצח וזה היה תכלית השלמות. ולזה יש לשאוף וכמו שביאר חובת הלבבות שהתכלית היא העבודה מהערת השכל. כל הדברים האלה מבוארים באריכות רבה ועומק רב בשיחות רבי ירוחם.

לכן כאשר קיום מצווה כרוך בקושי ואתגר ומאמץ ובתשלום מחיר וכיו"ב, אז יש להתבונן, אם רואים שהקושי הוא להתגבר על מידה מקולקלת כמו עצלות או תאווה או גאווה וכל כיו"ב, אז הרי כמו בדוגמה שהבאתי מזוג נשוי גם הציווי של הטבע הישר האמיתי החי הוא גם כן להתאמץ בכל עוז בתכלית המאמץ האפשרי בלי שום רחמנות וקולא ופשרות וויתורים ועל זה נאמר שכל האומר שהקב"ה רחמן יוותרו מעוהי וכיו"ב. כי אין רחמנות בזה. אם אדם לא ישקיע באהבתו ומשפחתו או תלמודו או מלאכתו או רעיו וכל כיו"ב בדיוק כמה שהטבע האמיתי הישר העמוק מחייב לא יהיה לו שום ויתור וזו מידת הדין גמורה שהאהבה תדעך ותמות במידה מדוייקת לפי כמה הוא הלך אחרי טבעו המקולקל והזניח וחטא נגדה ואין רחמנות לוותר ולומר שאפילו שהוא חטא נגדה האהבה תישאר חיה כמו שהיתה. שהטבע הוא מידת הדין בלי ויתור ורחמנות, ובדיוק כמה שיזניח את בריאותו ויאכל מאכלים מזיקים וכיו"ב כך תיפגע בריאותו ואין רחמנות לומר שהקב"ה ששולט בטבע יוותר לו ויעשה שבריאותו לא תיפגע אע"פ שנמשך אחר מאכלים מזיקים. וזהו בדיוק תוכן המאמר שאין רחמנות וויתור במצוות, כי הן רק ציור של הטבע.

אבל אם אנו רואים שלפי הבנתנו החיוב ההלכתי מחייב לפעול כנגד הטבע הישר והבריא העמוק החי והאמתי מבחינה אנושית של האדם, אז אנו יודעים בהכרח שטעינו בפירוש ההלכה ואין זו כוונת ההלכה, כי במקום שהטבע הוא על יושרו, לא ייתכן שהתורה תצווה שום דבר אחר מאשר ללכת על פי הטבע. כי התורה אינה אלא אותו ציור של צלם אלוהים שהוא עצמו אותו ציור של הטבע האנושי הישר ולא ייתכן שלא תהיה התאמה מושלמת ביניהם.

לכן אם אנו מפרשים שההלכה מחייבת לישא אשה גם אם אינו מרגיש אהבה כלפיה, לדעתי פשוט שזה נגד הטבע האנושי הישר העמוק והבריא וכמו שנברא. ואם אני יודע מראש שהתורה אינה אלא ציור של הטבע הזה עצמו, ממילא אני יודע בוודאי שאין זה כוונת ההלכה ואני יודע זאת גם בלי שיש לי הוכחה מהסוגיות ועוד לפני שבכלל פתחתי את הגמרא והרמב"ם. וגם אם אני רואה קושיא על זה מלשון אחד בסוגיא אני אניח אותו בצריך עיון. והרמב"ם כתב שאם מוצאים מאמר חז"ל שסותר את עיקרי האמונה והתורה המסורים בידינו עלינו לדחוק לפרשו באופן שיתאים לעיקרים, ואם אי אפשר אז נניח אותו בצריך עיון, אבל לא נעזוב את עיקרי האמונה ויסודי התורה שמסורים בידינו מאבותינו שהם היסודות של אמונתנו, מחמת שלא הצלחנו ליישב מאמר מדברי חז"ל שנראה כסותר לאותו עיקר.

וזה ייתכן גם בעניינים הלכתיים שאינם מיסודי התורה. למשל נאמר שתלמידי רבי מאיר היו אומרים ק"נ טעמים לטהר את השרץ. כעת אשאל אולי באמת להלכה השרץ טהור. הרי יש ק"נ ראיות שאין עליהן תשובה להוכיח מלשון התורה וחשבון הפשט את זה. אז באמת מניין אני יודע שהשרץ אינו טהור. והתשובה כי פשוט אני יודע. אם למדתי תורה הרבה ביגיעה לשם שמיים ושימשתי הרבה וליבי ישר וירא שמיים ועניו אני פשוט יודע את זה מלבי. אין תשובה אחרת, כי אם אנו תלויים רק בראיות ובפשט הכתוב אין לנו מי שחריף יותר מהם שיוכל להוכיח בראיות שהשרץ טמא. זו דוגמה קיצונית אבל יש הרבה עניינים כאלה גם בדברים פחות קיצוניים וקצת מזה נמצא בלימוד כל סוגיא ועניין. יש דוגמה לזה מלשון החזון איש לגבי שיעורי תורה כמה היא כביצה ומידת אמה ואגודל האם כשיטת חזון איש או כשיטת רבי חיים נאה. ואמר שאע"פ שיש ראיה כשיטת רבי חיים נאה שאין לו תירוץ עליה מכל מקום ליבו אונס אותו להכריע בתורת ודאי כשיטתו והוא גם יתיר אשת איש שזרק גט קרוב לה ד' אמות מכח זה. וזה לא כמו שרץ שכל חכמי ישראל אומרים שלהלכה הוא טמא אלא הוא במקום שראשונים ופוסקים גדולים רבים פוסקים בוודאי כהשיטה השנייה. והחזון איש עצמו היה גדול הלוחמים והמחנכים נגד אמירת סברות מהשערה ומאמדן ומהשכל של הלומד וחינך בכל תוקף לדייקנות בפשט ועמל הפשט והיצמדות נאמנה וגמורה לפשט ורק למה שמוכרח ומבורר. אלא וודאי יש חילוק גדול, שיש נטיית הלב ומחשבת השכל שבאים מכח שכך האדם עצמו נראה לו ונוח לו בזה, ולזה החזון איש התנגד בתכלית והרחיק מכל וכל. ומצד שני יש סברת הלב שבאה מרוב ההתייגעות בהתבטלות וענווה והקשבה ובזה החזון איש השתמש להכריע להתיר אשת איש נגד ראיה מהסוגיא ונגד דעות ראשונים ופוסקים. ולהבחין בין שני סוגי נטיית הלב הוא עניין המסור ללב ונאמר בו ויראת מאלוהיך ואין מבחן חיצוני ברור להבחין בזה.

לגבי העניין שכתבתי שהתורה היא לא יותר מציור של הטבע האנושי כשהוא ישר, שבעיני הוא מיסודות התורה, ולכן האדם חופשי לגמרי ועצמאי לגמרי ואינו כפוף לציווי חיצוני כלל, כיוון שהציווי הוא רק תיאור של טבעו, יסודו מרבי ירוחם ומבואר בדבריו להדיא באריכות, ואצלי הוא הצטברות של שנים של עמל רב בזה בהרבה סוגיות עד שנתאמת אצלי בבירור, ואני יודע שיש מקומות לאין מספר שנראה שיש מהם קושיא על היסודות האלה, ובמשך השנים לא מצאתי מקום שבאמת היה הכרח להשאירו בקושיא אלא להכל אחרי העמל מצאתי יישוב שהיה מספיק לפי עניות דעתי. מאחר שבעיני כך הם יסודי התורה ממילא אני כבר בא מראש עם ההבנה הזו ומתאים את מה שכתוב ברמב"ם והגמרות לזה. ואם מסתכלים רק על הגמרות והרמב"ם וכו' באמת אני מסכים שאפשר לתמוה מניין לי לפרש דווקא ככה כי באמת אין זה מוכרח מתוך לשון הסוגיא לבדה.

בציבוריות הדתית היום הדברים האלה שאצלי הם יסודי התורה באותה מידה כמו האמונה בבורא עולם ובבחירה חופשית וכל י"ג עיקרים, אינם נפוצים ומקובלים ופשוטים לכל. לכן אם אני בא לומר דעה הלכתית שמיוסדת על היסודות האלה אין לה תוקף כלל בציבוריות כיוון שהרבה לומדים ורבנים יתמהו על דברי ויאמרו שאינם אלא כדברי נביאות וסברת הכרס כיוון שאינם מוכרחים מלשון הסוגיא.

ההסכלות שלי על זה היא למשל שאם יש סוגיא בגמרא בהלכות תפילה וכתוב למשל שיש לבקש רחמים כשהוא יוצא לדרך, ולא יהיה כתוב בסוגיא שמי שמבקשים ממנו רחמים הוא הקב"ה. ואני אפרש שכוונת הסוגיא שהוא מבקש מהקב"ה. ומישהו ישאל מניין אני יודע זאת. שמא הכוונה שמבקש רחמים ממושל העיר או מראש הליסטים ששודדים בדרכים או מאבק הדרכים וכל כיו"ב. ואפשר שלא יהיה כתוב בסוגיא ובמפרשים ובראשונים בשום מקום ביאור מפורש או ראיה ברורה לשאלה זו. אני אומר שפשוט אצלי לגמרי להלכה מסברא פשוטה ודעת נוטה והבנת הלב שהכוונה שמבקש מהקב"ה דווקא ואני מוכן לפסוק כך גם אם זה יוצא לקולא בדאורייתא ואם שואלים אותי מניין לי אני אומר שככה פשוט לי מליבי שהרי אין לי מקום מפורש באותה סוגיא להצביע עליו שמשם ראייה לדברי. וזה כי אני בא עם הנחה מוקדמת שמי שמבקשים ממנו הוא תמיד הקב"ה. וגם אם בשום מקום בתורה לא היה כתוב שבכל מקום תפילה היא רק לקב"ה הייתי אומר עדיין שזה פשוט לי ככה מליבי והייתי מפרש את הסוגיות כך. לכגון זה התכוונתי שפוסקים לפי סברא ונטיית לב גם אם אין זה כתוב ומוכח. אבל בוודאי סתם לפרש באופן מקומי פירוש מסויים בפשט רק כי מתחשק לי ככה או שנדמה לי שאני נביא, בלי ראייה חזקה או משמעות חזקה, לזה בוודאי לא התכוונתי.

ומה שהיום לא לומדים רבי ירוחם זה לא במקרה אלא בכוונה כי באמת מרחיקים מאוד את דרכו ביסודי התורה ורואים בה סכנה גדולה מאוד, כי לפי זה יש הרבה מקום לעצמאות מחשבה ולהרגשת אחריות על עצמו וחופש בחירה, ונערים יכולים לסמוך על דעת עצמם ולתרץ לעצמם את עזיבת החרדיות, ומנסים לייסד את החינוך על החנקת כל מחשבה עצמאית וחיי נפש וכל כיו"ב כדי לסרס את הנער ולהפכו לחייל צייתן כדי שלא יגרר לפיתויי הרחוב הקורצים מכל פינה ומה יעשה הנער ולא יחטא. ולדעתם, אם משום שאוחזים כך בדווקא כאמור, או משום שפשוט לא יודעים זאת כיון שכבר נשתכח הדבר, מה שאני אומר הוא דברים בדויים שאני אומר מליבי ורצוני כרפורמי במסווה כדי לבקש נוחיות או "להתאים" את התורה לערכים מודרניים ובקשת נוחיות מודרנית על ידי אינוס ואילוץ ההלכות והפשטים וכל כיו"ב. ובאמת לא לכל דבר שאני אומר יש לי ראיה מפורשת כי לדעתי הם דברים כל כך פשוטים שלא הוצרכו לפרשם. ולטעמי מי שצריך ראיה לדברים כאלה זהו משום שאצלו יש שכחת התורה שלא שערום אבותינו ולא עלה בדעתם כלל לפרש ולהסביר למי שעד כדי כך שכח את היסודות הכי פשוטים של התורה והאמונה. כדי לנהל ויכוח מועיל צריך מידה מסויימת של שותפות בהנחות היסודיות. אחרת כל אחד קורא כל פסוק לפי ההנחות שלו ואצלו כתוב שם דבר אחר לגמרי מאצל רעהו ומה שפשוט לגמרי לזה פשוט לגמרי ההיפך לרעהו וקשה מאוד להגיע להידברות ושפה משותפת כך. כלשעצמי נואשתי מלנסות לשכנע ולהתווכח ולהוכיח, ביליתי שנים בנסיונות כאלה ונואשתי מהם. לכן אני מכונס בד' אמותי ובאתר שלי אני כותב כרצוני ואומר כך למי שמתעניין בדעתי וחקל גדול מדברי מדברים בעניינים ששייכים ליסודות האלה מבחינה זו או אחרת, מלבד מה שהוא בענייני פשט מקומיים בסוגיות הלכתיות, ואם מישהו מדעת עצמו נוטה להסתכלות כזו הוא יכול למצוא חומר למחשבה ואם מישהו ליבו לא נוטה לזה ולא נוח לו בזה מצידי זכותו וכבודו לסבור כפי דעתו. וכיוון שהכל מכוונים לשם שמיים כולם חביבים ורצויים.

.

.

– – –

.

.

בעניין היחסים בין ההורים לזוג הצעיר ובפרט בין כלה לחמות.

.

.

לפעמים יש בעיות של שלום בית בין הכלה לחמות או בין הבעל לקרובי האשה או בין האשה לקרובי הבעל.
בהלכות כיבוד הורים בשולחן ערוך יורה דעה סימן ר"מ סעיף ט"ו כתב: "אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצוה עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו".
ופשוט שזה נאמר גם על מצוות ואהבת לרעך כמוך וכן כתב בפירוש בפתחי תשובה שם: "לא ישמע לו – עיין לקמן סי' שע"ו ס"ג בהג"ה באם אביו מוחה שלא יאמר קדיש על אמו לא ישמע לו וכן כתב ביש"ש פ"ק דקדושין סי' ס"ג מפני שאביו עובר על ואהבת לרעך כו'. וכתב עוד אכן מה שנהגו האבלים ללבוש לכבוד המת שאינו מן החיוב פשיטא שיכול למחות ע"ש".

ברמב"ם הלכות אישות ט"ו י"ט כתב: "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז".
לפעמים הכלה רוצה לשמור על שלום בית ונוהגת עם החמות בסבלנות וכבוד מהשפה לחוץ, אבל בעומק הלב מצטברים עם הזמן רגשות שליליים שפוגעים בשלום הבית בינה לבין בעלה.
שלום הבית לא רק במעשה אלא גם ברגשות הפנימיים שבעומק הלב הוא מצווה גדולה ויסודית, הרמב"ם כתב שיהיה אוהבה כגופו וזהו דין שנוגע לרגשות ולא רק למעשים. לכן בכל דבר שיכול לפגוע ברגשות שבין הבעל לאשה אין לגביו דין של כיבוד הורים כלל, ואין הבעל צריך לכבד את אמו או שאר קרוביו בכל עניין שפוגע ברגשות של האשה, וכן האשה אינה מחוייבת בכבוד חמותה בכל דבר שיעורר בה רגשות שלבסוף יפגעו באהבה שבינה לבין הבעל, וכמו כן אינה מחוייבת בכבוד הוריה שלה.
מעיקר הנישואין הוא שבני הזוג מקבלים שמעתה בן זוגם הוא קרוב המשפחה הכי קרוב אליהם, ואף יותר מאב ואם. וכמו שנאמר: " וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".
ועיין יבמות צ"ז א' ובתוספות שם דיבור המתחיל "עריות", שאשתו בנישואין נקראת "שארו" ופירושו הוא מה שנקרא "קרבת דם".
לפעמים ההורים טוענים שכיוון שהם עוזרים לבני הזוג הצעירים יש להם זכות להביע דעות על עניינים השייכים לחייהם, ואם בני הזוג אינם רוצים לשמוע בקולם הם יימנעו מלעזור להם.
בברכות הנישואין אומרים שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ומזכירים את אדם וחוה בגן עדן כי הקשר החי הנפשי הפנימי שבין איש לאשה, שנבנה בהמשכיות חייהם המשותפים בתוך ביתם, הוא עולם שלם שרק שניהם קיימים בו כמו שאדם וחוה היו יחידים בעולם. כל התערבות של דעות אחרות בתוך חייהם בביתם היא הרסנית לאפשרות צמיחת הקשר ביניהם.
גם אם באמת החמות יודעת יותר טוב מהכלה הצעירה כיצד יש לנהל עניין מעשי מסויים בבית, אם הכלה תקבל עצות ממנה ותשמע בקולה, התועלת תהיה רק שאותו עניין מעשי יתנהל יותר טוב. אבל כל שמתן העצות אינו ברצון עצמי של הכלה ובחפץ לב ושמחה, הנזק מזה יצטבר עם הזמן לפגיעה רגשית בצמיחת הקשר שבין הכלה לבעלה, וזה לא עומד בשום השוואה עם התועלת שיכולה לצמוח, ומוטב לאין שיעור שהכלה תקדיח את תבשילה מאה פעמים עד שתלמד מאשר שרגשותיה כלפי הבעל ייפגעו כיוון שהיא נאלצת לשמוע עצות מאמו גם שלא מרצון ושמחה, והוא אינו מגן עליה מפני זה.
הורים שמתנים את עזרתם בכך שיכבדו את דעותיהם בעניינים הנוגעים לחיים המשותפים של הזוג בתוך ביתם הם כמו מי שאומר לאדם אתן לך לאכול בתנאי שתהיה לי רשות לקצוץ את ידיך ואת רגליך. העזרה החשובה ביותר מצידם היא לפני הכל לקבל באהבה ושמחה וחפץ לב שמעתה הבן או הבת יש להם קרובים שיותר קרובים אליהם מההורים. בוודאי זה נסיון קשה, אבל האם באמת ברצונם שבנם יישאר קשור בהם כמו ילד קטן עד סוף ימיו. אם רצונם שיהיה לאיש ויקים משפחה הם מוכרחים לקבל בחפץ לב ורוחב עין שעם נישואיו הוריו נעשים קרובים לו במדרגה אחת פחות מאשתו.
יש יועצים שאומרים שאם יש מחלוקות בין כלה לחמותה וכל כיו"ב, הבעל צריך לבחור בדרך אמצע בין אהבתו לאשתו לאהבתו לאמו, וכל הצדדים צריכים להתפשר ולהגיע לאמצע. ודעת התורה וההלכה אינה כך, שיש חיוב גמור תמיד לקיים בכל מאודו ובלי שום פשרות את המצווה לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו, שהיא מצווה חמורה וגדולה וחלילה לעשות פשרות בקיומה כמו שחלילה לעשות פשרות באכילת חזיר או חילול שבת או חמץ בפסח. ויש להחמיר ולדקדק במצוה יסודית זו יותר מכל המצוות האחרות שרגילים להחמיר בהן, ומצוות כיבוד הורים אינה מחייבת כלל במקום שיש דחיית מצווה מהתורה או מדבריהם, ומצד ההלכה אינה שיקול שמכוחו יש לעשות פשרות חלילה בקיום מצווה. וזה לגמרי כמו שאם הוריו יאמרו לו לחלל שבת או לאכול חזיר או חמץ, לא יעלה על דעתו לשמוע בקולם או לנהוג בזה בדרכי שלום ודרכי נועם ופשרות וותרנות וסבלנות וכל כיו"ב, ולא יעלה על דעתו כלל לומר שצריך להתחשב בכיבוד הורים בעניין זה ולעשות מזה שיקול להתפשר, והם ייחשבו משום כך לאינם עושים מעשה עמך ורשעים שאומרים לו לעבור על התורה ופטור מכבודם, והוא הדין ללא שום חילוק וקולא אם הם אומרים לו שלא לקיים את חובתו במלואה לגבי אהבת וכבוד אשתו.

מודעות פרסומת

8 תגובות to “במצוות פריה ורביה ומניעת הריון, ובעבודת ה' שבמצווה זו”

  1. שירתהרש Says:

    שמעתי מבנו של אחד מגדולי תלמידי החכמים וראשי הישיבות בדור האחרון
    מזכרונות אימו
    שבאלול, בשעה שכולם היו עושים ימים כלילות בתשובה ות"ת בבית המדרש
    אביו זצ"ל היה עושה השתדלות עצומה להיות יותר בבית, להדר במצוות עונה ובשימוח אשתו , לקראת ובתוך הימים הנוראים.

  2. ברוך Says:

    יש להסתפק במה שכתוב באבה"ע סימן ע"ה אם הוא גם חיוב של איכות בכל הנימים שניתן לפרוט עליהם כפי האופי וכפי מצבי הרוח וכו' ואם על כל פנים יש הידור מצוה בכך.[יש לכך סמך בלקט יושר ח"א עמ 46] ולפי מה שכתוב במעיל צדקה סו"ס נא שלפי מצב הדור יש לת"ח לנהוג ב"פ כפועלים, א"כ כיום שיש מודעות מרובה לענין האיכות, והוא מקצוע רחב, שיש ליר"ש לדקדק בכך.
    [עוד יש להסתפק לפי הסוברים שיש תשלומין אם מהנכון להשתדל להשלים החובות עד יוה"כ כפי שמצינו בהשלמת פרשיות עם הציבור. ותשלומין אלו קודמים לשאר הידורים של ימי אלול וכו' כ"נ לכאורה מצד הדין.]

  3. נראה לכאורה Says:

    תודה על הדברים החשובים.

    ברשותך חשבתי לנסות להסתכל על צד נוסף של הנושא.

    יש סיפור על הסבא מסלובודקה שבזקנותו ביקש מהבחור ששימש אותו שיביא לו כוס מים. כשהבחור הביא הוא שאל אותו למה הוא הביא. והבחור אמר שיש מצוות גמילות חסד ומצוות כבוד תלמיד חכם ומצוות והדרת פני זקן, ועוד. והסבא נזף בו ואמר לו אתה אדם אכזרי. אם יהודי זקן מבקש ממך כוס מים אתה צריך להגיע לזה שכתוב מצוות.

    אפשר לצייר משל קיצוני רק כדי להבהיר את העניין.

    לו יצוייר, שינהגו לכלוא את הנשים והילדים במרתף בכלובים כמו בלול תרנגולות או רפת של פרות במשך כל חייהם. ויהיה פועל שפעם ביום מניח באבוס לחם ומים כדי חייהם. ומישהו יקרא לפני הילדים את תלמודם. והאבות פנויים ללמוד תורה בהתמדה כל היום בלי הפרעות והיסח דעת. ורק יקיימו מצוות עונה ומלבד זאת לא יכנסו למרתף ההוא. ויתרגלו בזה הם ובניהם ונכדיהם.

    ואחר כך יבוא מישהו לנכדים שכבר ראו כך אצל ההורים והסבים, ויאמר להם שזה לא נכון לפי התורה.

    תתעורר שאלה, שלא מצאנו נדון על זה בהלכה בשולחן ערוך ופוסקים ואחרונים ושו"תים, וגם לא בדרשות מוסר ובספרי מוסר שמלמדים על הנהגות דרך ארץ וחובות הלבבות וכיו"ב. ולא בשום ספר שמדבר על דרכי עבודת השם והנהגת אדם ירא שמיים. ולא בספרי חסידות ולא בשום מקום. ומשמע שאין בתורה דבר שמתנגד לזה. ואדרבא יש גם מאמרי חז"ל שמדברים על להתאכזר על בניו כעורב, ועל רבי עקיבא שלא ראה את אשתו הרבה שנים וכיו"ב.

    אם נניח אנחנו נגיע לשם, ונצווח שזה נורא ואיום ואסור בתכלית ועבירה הכי גדולה וחמורה, ולפני כל דבר אחר צריך קודם כל לתקן את העניין הזה מיסודו. הם ישאלו מה המקור בהלכה. אם נניח נצליח למצוא דיוק באיזה סעיף או משמעות באיזה לשון של אחד הפוסקים שמשמע שלא עושים כך, ההרגשה תהיה שעצם העובדה שצריך להגיע לדיוקים בלשונות הפוסקים ולערוך דיון הלכתי, זה עצמו לא בסדר. כי דבר כזה צריך להיות מובן מאליו ופשוט לגמרי וגם לולא שהיה איזה משמעות או דיוק בהלכה לגבי זה, ונניח שבאמת אין לזה שום מקור מפורש בהלכה, עדיין הרי זה צועק לשמיים נורא נוראות וזה יסוד ובסיס שלא ייתכן כלל שיהיו שייכים חיי תורה בשום מידה בלי שלפני הכל יראו וירגיש כמה פשוט שזה נורא ועוול.
    אם יותר מדי מתמקדים בדיונים ההלכתיים לגבי זה, ההתמקדות הזו היא עצמה מטשטשת את הפשטות והיסודיות של הדבר.
    אני חושב שזה מובן שאם כשהילד נפל והוא בוכה ואני מחבק אותו ונותן לו נשיקה איפה שכואב, או שאני מחייך אל אשתי כשאני מגיע הביתה, וכל כיו"ב, אם כל פעולה כזו תיהפך לקיום מדוקדק של סעיף בשולחן ערוך, יש בזה בעיה. מצוות עונה היא דבר ששייך לצדדים הכי רגישים ופנימיים של החיים הרגשיים. היא מסוג הדברים האלה ויותר.

    לפני מתן תורה הקב"ה ניגש אל בני אדם, שהיו בני אדם מצד עצמם, והוא בחר בהם לא כי הם קיימו תורה או חיו לפי התורה, שהרי לא ניתנה אז תורה, אלא כי הם היו בני אדם מצד עצמם כמו שהם היו. ומצד מה שהם כבני אדם אל זה הקב"ה בא והתגלה לאברהם, ומכח זה הוא בחר לתת להם תורה. והתורה ניתנה לאותם בני אדם שהיו בני אדם גם לפני מתן התורה. והתורה ניתנה להם כדי לקרב אותם לקב"ה ולהכנס בברית איתו. אבל היא ניתנה להם, לאהוביו. כלומר קודם היה שאין להם תורה והם אהוביו מצד מה שהם כבני אדם בעצמם, ומהסיבה שהוא אהב את בני האדם האלה, כתולדה מזה הוא נתן להם תורה כדי לכרות ברית איתם ולקרב אותם להיות חיים בקשר קרוב אליו. אנחנו נוטים להפוך את הסיבה והתולדה. אנחנו חושבים שאדם שלא מקיים תורה אין לקב"ה מה לאהוב בו, והסיבה שהקב"ה אוהב אותו היא רק כי הוא מקיים תורה. וממילא אין מקום ללהיות בן אדם מכח מה שאתה בעצמך מבין ומרגיש, כי לא מכח זה הקב"ה אוהב אותך ואתה קרוב אליו. אלא יש מקום רק לקיים תורה ותו לא, כי הקב"ה אוהב אותך מסיבת שאתה מקיים תורה.
    וזה להיפך, הוא בחר בנו ואז נתן לנו תורה. והבחירה היא בנו מכח מה שאנחנו מצד עצמנו כבני אדם ונתינת התורה היא רק בתולדה מזה. לכן אסור לנו לאבד את מה שהיינו כבני אדם לפני שקיבלנו תורה. כי זה הדבר שגרם שהקב"ה בחר בנו ורצה אותנו ואהב אותנו ונתן לנו תורה. עולה מזה שצריך להשאר באדם היכולת להסתכל מה אני כאדם, מצד ליבי ושכלי ואנושיותי לולא שהיתה תורה, הייתי עושה. והתורה באה להשלים ולתקן וליישר ולקרב את זה. לא לבטל את זה. זה עבודת השם מכח ההערה השכלית שחובת הלבבות אומר שהיא העיקרית.

    לולא שהיתה תורה, אם אני כאדם מצד עצמי וליבי ורגשותי ואנושיותי הייתי חי עם האשה שאני אוהב, איך הייתי מתנהג איתה. אם הייתי מתנהג איתה כמו אדם טוב ובעל מעלה ובעל לב, אוהב ורגיש וחם וטוב לב, בעולם שלו יצוייר שאין בו תורה, מהסיבה שאני אדם כזה, לכן הקב"ה בחר בי לתת לי את תורתו שאוכל להתקרב אליו ולהתיישר ולעלות עוד. אם אני לא אדם כזה הקב"ה לא היה בוחר בי לתת לי את התורה, כמו שהוא לא בחר לתת אותה למצרים או לכנענים.
    מכיוון שהתורה ניתנה לבני אדם כאלה, היא לא מדברת על החלק של האנושיות. כי זה החלק שבאנו איתו לפני שקיבלנו תורה והוא שלנו ובא מכח ליבנו ושכלנו ואנושיותנו. התורה מדברת רק על מה שיש להוסיף יותר מהחלק הזה. על איך מקרבים את האנושיות הזו אל הקב"ה. אבל אם חסר בחלק של האנושיות אין את מה לקרב אל הקב"ה. אנחנו לא מביאים את החלק שלנו לחיבור.
    הקב"ה הוא החתן ואנחנו הכלה. והתורה היא הכתובה. לחתונה הזו החתן מביא את עצמו והכלה את עצמה ואחרי זה יש מרכיב שלישי שהוא הכתובה שמדברת על הברית והקשר. כללי ההתנהגות שבכתובה, אנא אפלח ואזון ואוקיר ואכבד, הם רק כללים איך המסגרת שמעמידה את הקשר והברית בין החתן והכלה. בלעדיהם החתונה לא תתקיים, אבל הם לבד לא מספיקים. הם רק המסגרת.
    אם נניח החתן יקיים את הכתובה כלשונה. הוא נכנס הביתה בפנים חמוצות, זורק כסף על השולחן, מדקדק בסעיף שבכתובה ואומר קיימתי אנא אפלח ואזון. אחר כך הוא קונה מתנה ומניח אותה בפנים חתומות על השולחן ואומר כשעיניו בתוך האותיות הקטנות של הכתובה, הנה עכשיו קיימתי אנא אוקיר ואכבד. יצאתי ידי חובה. עכשיו אני הולך לישון שיהיה לי כח לקיים גם מחר.
    לא כך זה חתונה. החתן קיים את הכתובה אבל לא הביא לתוך העניין שיהיה שם באמת חתן. לחתונה לא מספיק כתובה. צריך גם חתן וכלה ורק אחרי זה יש מקום לכתובה שתקשור אותם.
    אם החתן לא מאיר פנים לכלה, לא חם ואוהב ורגיש ורך ומחבק אליה, היא לא צריכה לחפש סעיף בכתובה שיהיה כתוב שיש דין שצריך להיות חם ואוהב ורגיש. זה הרבה יותר גרוע מאשר לא לקיים סעיף בכתובה. והתרופה לזה היא לא לחפש איפה זה כתוב בכתובה. זה עוקר מיסודו את כל החתונה עצמה ומשאיר את הכתובה ככלי ריק אין חפץ בו.

  4. שירתהרש Says:

    תודה לרב
    הדברים נופת צופים, ישרים ויפים ואת הלב מאלפים
    כל המפלפל בזה בסעיפים לא תורה לו כי אם גידופים

  5. עמי Says:

    שלום וברכה,
    עצם זה שיש מערכת כללים המתערבת בכל צעד ושעל של מהלך החיים הטבעי, גורמת לאבד את הספונטניות ואת הזרימה הטבעית. גם אם אדם לא איבד את התחושות הטבעיות לטובת קיום ההלכה, אם הוא ירא שמים ששואל את עצמו בכל זמן (מתוך אהבה לה' ולתורתו) אם המעשה שלו רצוי או לא, ואם זה האופן הרצוי, כבר ניטלת הנשמה ממעשיו, כי אחרי הכל המצות ופרטי ההלכות הם משהו מלאכותי לאדם ולא נובעות ממנו, הם לא כמו צורך הנשימה לאדם למשל, אחרת לא היה צריך ללמוד אותם. כמובן זה לא קיצוני עד כדי שיגרום לאדם לחייך לאשתו רק מפני שכתוב בתורה שכך צריך לעשות, אבל מאוד מגביל את הרגש הטבעי ומכניס אותו למסגרת של שיקולים חישובים ואילוצים. ואם הוא כבר מקיים את ההלכה בצורה ספונטנית מתוך הרגל כמו אדם מוגבל שהתרגל לחיות עם המוגבלות שלו, כדי להפטר מהמעמסה הנפשית שבחיים מחושבים, או אז כבר לקיום המצוה אין לב ונשמה, זה כמו נשיקת בוקר טוב שבחלק גדול מהמקרים זה חלק מסדרת הפעולות בבוקר כמו לצחצח שיניים, וגורם לזילות המושג של נשיקה

  6. נראה לכאורה Says:

    אני חוזר שוב על מה שכבר כתבתי הרבה פעמים. אבל מרוב שהדבר יסודי ונשכח ראוי לחזור עליו שוב ושוב.
    ספר חובת הלבבות בענייני חובות הלבבות הוא שקול לרמב"ם בהלכות, כך מקובל באהלי תורה וכך כתבו בקדמונים, ובשער עבודת האלוהים הוא כותב את היסוד של עבודת האלוהים ודבריו נשכחו לגמרי ואין שום בן תורה שיודע אותם ומנסה לנהוג על פיהם, ונמצא העולם שמם.

    הוא מבאר שיש עבודת האלוהים שהמניע שלה הוא ספר התורה, לקבל ולקיים מה שכתוב. ויש עבודת האלוהים שהמניע שלה הוא מה שהשכל של האדם אומר לו.
    הדוגמה לעבודה מכח אמירת השכל, התעוררות השכל, הוא אברהם אבינו, שלא היתה לו תורה והוא עשה הכל מדעתו ורצונו העצמי.

    שכל בשפת חז"ל הוא לא רק השכל שבמוח, מה שהיום נקרא שכל. יש גם שכל שבלב, חכמת לב. מה שהלב יודע. ויש חכמת הכליות, השכל שבכליות, משם מוסר הכליות. ואברהם עשה לפי חז"ל כי כליותיו נעשו לו כשני רבנים. הוא עשה על פי השכל שבכליות. זה מה שנקרא כוחות הגוף, החכמה שבגוף עצמו. כמו לדעת שאם רעבים מה שצריך לעשות זה לאכול. שאם אוהבים מה שצריך לעשות זה לחבק. זו חכמת הכליות. היא טבע האדם עצמו.
    ומזה לבד אברהם הגיע לקיום כל התורה ואפילו עירובי תבשילין.

    עבודת השם העיקרית, זו שלשמה נבראנו, והיא תכלית האדם והעולם, והיא הרצויה והאהובה, היא העבודה מכח ההערה השכלית.
    הסיבה שיש גם ספר תורה, ושיש עבודה מכח ההערה התוריית, כלומר שעובדים בדרך של לקיים מה שכתוב בספר התורה, הוא משום שחטאנו וירדנו מהמדרגה של השלימות שנדרשת כדי שאדם יוכל לעבוד עבודה שלמה מכח ההערה השכלית בלבד, כמו אברהם. והעבודה מכח ההערה התוריית היא כמו סולם על ידי זה להתלמד ולהשתלם, והתכלית היא להגיע על ידי הסולם הזה למדרגה של העבודה מכח ההערה השכלית, כמו שעבד אברהם.

    ברור שאנחנו לא במדרגה לעבוד מכח ההערה השכלית בלבד ולא להשתמש בהערה התוריית. אנחנו צריכים את ספר התורה שינחה אותנו.

    אבל השאלה היסודית, זו שהכל תלוי בה, היא לאן פנינו מועדות. אם היינו מבינים שהדרך העולה בית אל היא הדרך לכיוון העבודה מכח ההערה השכלית, ואנחנו רק באמצע הדרך, אבל השלמות שעומדת נגד פנינו, המטרה של הדרך, התכלית, פסגת ההר, היא העבודה מכח הההערה השכלית, כמו אברהם, וזה תמיד זכור לנו שלשם חפצנו ולשם פנינו מועדות, וכל עלייה בתורה אמורה לקרב אותנו לשם, כל עבודת השם שלנו היתה מקבלת פנים אחרות לגמרי.
    התכלית של עליה בתורה, של שטייגען, זה להגיע למצב שכבר לא צריך את ספר התורה. שכבר אפשר ללכת עצמאי. להישען רגליו שלו. לדעת בעצמו. למצב של אברהם אבינו. התורה היא לתקן את החטא של אדם הראשון ולהחזיר את האדם למצב שהיה לפני החטא. שאז הוא עשה הכל מדעתו ולא מכח שכתוב בתורה.
    גם אם אנחנו לא יכולים להגיע לתכלית, השאלה היא אם אנחנו הולכים בדרך שהכיוון שלה לשם. החשוב זה הדרך. והדרך היא דרך האמת רק אם הכיוון שלה פונה אל התכלית האמיתית. ואם הולכים בדרך שזה הכיווון שלה, גם אם לא מגיעים לסופה, כל צבע הדרך נצבע מצבע מחוז החפץ שלשם היא מובילה. טעם עצו ופריו שוים.

    אם אני מניח תפילין, העבודת השם שבזה היא לחפש איפה הרצון העצמי שלי בתפילין. איפה יש בתוכי, בתוכיות כוחות הנפש, הטבע האנושי, מה שהיה מתעורר מעצמו להניח תפילין גם אם זה לא היה כתוב בתורה. התפילים זה ציור. אל תקרי אין צור כאלוהינו אלא אין צייר כאלוהינו. תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. הכל הם ציורים. ומי שבר לבב הציורים מנגנים על נימים בתוך נפשו. וההנחה של התפילין היא כמו שמנגנים עם כלי נגינה אחד על יד כלי נגינה אחר שיש לו תיבת תהודה, ומהרעידות של הקול באויר הכלי השני גם רועד ומתיבת התהודה שלו נשמעים צלילים. התפילין שמונחות מכח שכתוב בספר, אמורות לפרוט על מיתרים שבטבע האנושי, שבנפש, שאם המיתרים האלה היו פתוחים וחופשיים ומנגנים היינו מניחים תפילין גם אם לא היה ספר שזה כתוב בו. מרצוננו העצמי, כמו אברהם אבינו.
    לפי זה בעצם הנחת תפילין זה גילוי דברים שטמונים בעומק הנפש, בעומק הטבע האנושי. זה כמו שהביאו תינוק לחדר והוא בכה, ואז התינוק המוסתר שהיה שם בכה גם. התפילין יש בהם כח, והוא מעורר כוחות רדומים שנולדנו איתם והם גנוזים אי שם בעומק הנפש. הם נרגשים מהקרבה של התפילין, ומתעוררים אל התפילין, ורוצים לומר שירה גם הם. ואז הנחת התפילין נעשית מכח ההערה השכלית, וזו עבודת השם הרצויה.
    זה לא מדרגה כל כך רחוקה. הרבה נשים חילוניות רוצות להדליק נרות שבת פשוט כי זה נותן להן הרגשה לא מוסברת. זו ההערה השכלית שהחובת הלבבות מדבר עליה. הן במצוה המסויימת הזו כבר הגיעו לדרגת אברהם אבינו לקיים מכח השכל העצמי ומרצון עצמי.
    הרבה חילונים לא רוצחים ולא עומדים על דם רעך ולא גונבים ונותנים צדקה ועושים חסד. במצוות האלה הם הגיעו לדרגת אברהם אבינו. הם מקיימים אותם כעבודת השם מכח ההערה השכלית.
    זה לא משנה באיזה שם הם יכנו את הקב"ה, הם יכולים לומר שהם אתיאיסטים ולכנות אותו הומניזם. הוא אותו קב"ה בכל כינוי שמכנים אותו. הרי אם הם היו באמת אתיאיסטים למה להם לקפוץ לאש להציל מישהו זר.
    גם ברית מילה הם מקיימים כך. יש להם משהו "בבטן" שאומר להם לעשות כך. תחושת הבטן זהו הכליות. כליותיו של אברהם שנעשו לו כשני רבנים. השכל שבכליות. במצוות ברית מילה הם במדרגה יותר גבוהה מהחרדים. החרדי עושה כי זה כתוב בתורה. מכח ההערה התוריית. החילוני עושה כי כליותיו אומרות לו כשני רבנים. מכח ההערה השכלית. ועבודתו גבוהה ושלמה וטהורה ורצוייה הרבה יותר. וגם בחסד ובצדקה וכו' החילוני במדרגה יותר גבוהה מהטעם הזה. בעצם כל מצווה שהוא מקיים.
    וזו אומר החובת הלבבות הסיבה שצריך גם ספר תורה אע"פ שהעבודה מכח ההערה התוריית אינה עיקר, כי לבד מגיעים רק לחלק מהדברים ולא לכולם. אבל אנחנו צריכים להיות תלמידיהם של החילונים במצוות שהם מקיימים וללמוד מהם איך לקיים אותן בדרך של עבודת השם העיקרית. ולעמול שגם המצוות שאנו לומדים אותן מהספר נתקדם לקיים אותן עד כמה שאפשר על דרך כזו.

    המצוות הן תרופות. שנאמר חש בראשו יעסוק בתורה, וכו', ולכל בשרו מרפא. הן כמו מגנט שמעבירים על האיברים הדווים והחנוקים והסגורים והרדומים של הנפש, והוא משדר גלים שמעוררים ומניעים את מה שרדום וסתום בתוך הגוף. פורטים לו על המיתרים. מפיחים בו חיים. זו עבודה של ריפוי. כמו עיסוי שמשחרר את מה שתפוס. לחפש את זה בקיום המצוות זה עבודת השם שבהן. כי באופן זה כל פעם זו עלייה של עוד שלב אל כיוון העבודה מכח ההערה השכלית. וכל תכלית העבודה מכח ההערה התוריית הוא להיות סולם אל העבודה מכח ההערה השכלית. וזה האופן שהיא סולם.
    באופן כזה העבודה לא מחניקה את הנפש, לא שוללת את החירות הנפשית.

  7. עמי Says:

    תודה רבה על הדברים היקרים
    באמת חזרת על כך הרבה, אבל בגלל שזה לא המצב שאני נמצא בו הקושי מתעורר כל פעם מחדש, וסליחה על כך שאני מטריד באותם דברים

  8. נראה לכאורה Says:

    סליחה,
    לא התכוונתי כלל לזה, אני מבין היטב כמה בתיאוריה זה נשמע נחמד ולמעשה זה רחוק מאוד וקשה מאוד

    התכוונתי רק שמקובעת מוסכמה שמחשבה בכיוון כזה היא לא "כשרה" ו"יראת שמיים" מספיק, וקשה לעכל שזה דבר בסיסי גם כחרדי. ולכן ראיתי צורך לחזור

התגובות סגורות.


%d בלוגרים אהבו את זה: