בעניין מי שיש לו נטייה לבני מינו

א)

לגבי איסור משכב זכור שכתבה תורה, הפסוק לא אומר אל תהיה בעל נטייה הומוסקסואלית, אלא נאמר ככל מצוות התורה כלפי מי שטבעו כרוב בני אדם. רוב בני אדם המשיכה הטבעית אצלם היא לנשים, ומתוכם יש מי שרוצה להגדיל את תאוותו והנאתו ובוחר לספק את יצרו גם בדרכים שאינן כדרכו. ויש בזה גנאי וכיעור שיש בזה משום העמקה בתאווה שיוצא מגדר טבעו כדי לספק את היצר יותר בדרכים משונות וזרות.

מי שאצלו המשיכה הטבעית היא לבני מינו אין בזה משום העמקה בתאווה יותר מכל שאר אדם, וכלפיו לא שייך כלל הלשון תועבה ושאר גנאי שנאמרו על זה בפסוק. אם כי כמובן האיסור ההלכתי חל גם עליו. שום דבר שהוא אנושי לא יתכן שיהיה תועבה ומכוער. שום דבר שהוא בטבע אינו יכול להיות תועבה. שום אדם כאדם בעצמותו אינו יכול להיות תועבה כלל חלילה. התועבה שנאמרה בפסוק בלי ספק נאמרה רק על המעשה ולא על האדם, והמעשה הנתעב הוא רק אצל מי שאין טבעו בכך שהולך כנגד אנושיותו וטבעו כדי למצוא סיפוק זר ליצרו.

עיין בכל הפרק בויקרא י"ח, שמשמע שמה שהתורה מכנה עניין זה תועבה שייך גם לכך שאצל המצרים והכנענים היה מחוקותיהם בדווקא לעשות כך גם למי שאינה נטייה טבעית אצלו, כחלק מתרבות שאינה מוכרת לנו של עבודה זרה והשחתה רוחנית. וחסר לנו בהבנת כוונת התורה בעניינים כגון אלה מתוך שאיננו יודעים כנגד איזו תרבות היא מדברת, ובמורה נבוכים דיבר בזה באריכות. מי שנטייתו כך בטבע אין לו שום שייכת כלל לאותה תרבות ולהשחתה שבה, ולא שייך בו כלל הלשון תועבה שנאמרה כלפיה.

יש המטילים ספק האם אפשרי שנטייה הומוסקסואלית תהיה בטבע אצל מיעוט מבני האדם. וכמו שרוב בני אדם טבעם שיד ימין שלהם חזקה יותר ויש מיעוט בני אדם איטרים שיד שמאל שלהם חזקה. כך כמו שיש בעלי נטיה טבעית להימשך לנשים, יש בעלי נטיה טבעית להימשך לבני מינם. ועל הנטייה כשלעצמה אין בחירה אם היא תהיה או לא, שכך הוא בטבע, וממילא לא שייך בנטייה עצמה שום גנאי. אם כי כמובן אין זה מכריח שאין בחירה האם לנהוג כפי הנטייה. ורוצים לטעון שאין טבע כזה כלל וכל מי שטוען כך באמת הוא בוחר לעשות נגד טבעו ומכחש כאילו כך אצלו הוא בטבע.

שאלה זו לעניות דעתי תלויה רק במחקר מדעי רפואי כיתר השאלות הנוגעות לבירור מהו הטבע. ואין לתורה הכרעה בה. לפי מיעוט ידיעתי בנושא נראה מאוד לא מסתבר שאנשים, ביניהם יראי שמיים ועדיני נפש, יחליטו מבחירה מנעוריהם לבחור בדרך זו שגורמת להם ייסורים רבים. ורבים מהם בוחרים להלחם בנפשם נגד נטייה זו, ומסתירים אותה ומנסים בכל כוחם וקשה להם מאוד. חלקם לא פועלים מאומה מכח זה ולא מגלים לשום אדם ומתחתנים ומקימים משפחה וליבם בל עימם וחייהם אינם חיים ולפעמים נוטלים את חייהם מחמת ייסורי הנפש. לעניות דעתי ממקרים כעין אלה עולה בבירור שאכן יש בני אדם שאצלם הוא טבע. ואם אדם מרגיש ואומר כך אין שום סיבה לחשוד שהוא בוחר בזה בכוונה ומכחיש.

מה שציוותה התורה להימנע ממשכב זכור אינו ראיה לשאלה זו. שהתורה ציוותה על פי הרוב כמו שנתבאר היטב ובעומק במורה נבוכים. והרי טבע הוא שיש יולדת, ויולדת טבעה שאינה יכולה לצום ביום כיפור ולפעמים שמוכרחה לאכול מאכלות אסורות. ויש אנשים שבטבעם להיות חלושים שאינם יכולים לצום. ואין ראיה ממה שיש חיוב לצום שלא יהיה בטבע מיעוט שטבעו אינו בהתאמה לזה, וכן בעניינים רבים וזה דבר פשוט.

יש טבעים של בני אדם שבעיני אחרים מעוררים דחייה ותיעוב. יש מי שבעיניו גוון עור כהה הוא דבר שמעורר סלידה ותיעוב ובוז. יש מי שמרגיש כך כלפי כל מי שיש לו שפה או מנהגים אחרים משלו. יש רבים יותר שבעיניהם מחלות נפש או פיגור או נכות או מחלת עור וכיו"ב מעוררים רגשות שאט נפש וסלידה ודחייה.

לפי התורה וודאי שאסור להרגיש שום סלידה ותיעוב מכח טבע שיש בבן אדם, ואם מי שמרגיש כך הוא אנוס על זה ואינו מצליח להתגבר על עצמו, מכל מקום חובתו להתאמץ ככל יכולתו, ולאסור על עצמו בכל תוקף שלא לגלות רגש פסול זה ולא לגרום פגיעה ואונאת דברים. ודווקא מי שאינו יכול לשלוט בעצמו מלהרגיש דחייה כזו מחוייב ביתר שאת לקיים דווקא בזה ואהבת לרעך כמוך. וכעין שציוותה התורה ביתר שאת על אהבת הגר. ופשוט שאין שום הצדקה והיתר לצער ולפגוע מכח רגש כזה וחובה להזהר בתכלית הזהירות בזה ובכל כוחו שאין חמור יותר מלצער ולפגוע ברגשות חבירו.

דבר שבטבע לעולם אינו מוציא אדם מלהיות אדם כשר ואינו עושה אותו לפחות ראוי לכבוד ואהבה. אדם שמטבעו יש בו תאווה לאכילת בשר עם חלב אינו יוצא בזה מגדר אדם כשר שראוי לאהבה וקבלה וכבוד ככל האחרים. רק אם יממש את תאוותו יהיה ראוי לגנאי. והרי בפסח רוב בני אדם מתאוים לחמץ אע"פ שהוא אסור ואין בזה שום גנאי וחסרון בכשרותם, שאדם אחראי רק על בחירתו ולא על טבעו. ואם יהיה הדין שהוא אנוס על זה ועושה בהיתר לא יהיה ראוי לגנאי כלל גם אם יממש תאוותו. לומר שלפי התורה בעל נטיה הומוסקסואלית הוא מגונה זה בדיוק כמו לומר שלפי התורה מי שאוהב לאכול לחם וגם בפסח מרגיש כך הוא אדם מגונה ופסול.

יש שמכריעים מראש בלי שום ראיה ויסוד, ונגד מה שנראה לעיניים, שהומוסקסואליות אינה נטייה שחקוקה בטבע האדם שמרגיש את הנטייה, והיא רק בחירה מגונה. ומשום מה תולים בתורה דעה פסולה זו כאילו התורה היא "נגד" הומוסקסואליות ורואה בה תועבה. זה גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, ותולים בדברי אלוהים חיים את רגשות שנאת החינם שלהם. וזה לגמרי כמו לומר שהתורה מצווה לשנוא ערבים או לשנוא כהי עור וכל כיו"ב. זה נובע משורש פורה ראש של לעשות מהתורה סמל של לאומיות מסולפת שבמהותה היא רגש של רק אנחנו נעלים וטובים משום שזה "אנחנו" וכל מי שאינו כמונו ומשלנו ראוי לשנאה ובוז, ואחר כך נובע מזה שהתורה נעשית סמך והצדקה ו"דגל" לכל מיני תועבה של רגשות גזענות וכיו"ב.

.


ב)

האם האיסור שאמרה תורה לכל בני האדם לגבי משכב זכור, האם אותו אדם שטבעו כך האם נחשב אנוס שלא יכול לקיים מצוות לא תעשה זו.
זו אותה שאלה האם אדם שטבעו להמשך לנשים ונמצא במקום שכל הנשים הן קרובות משפחה שלו ואסורות עליו משום ערווה, האם נאמר שעליו לחיות כל חייו בבדידות ולא לחיות חיי משפחה, או שיהיה מותר לו לחיות חיי משפחה מדין אנוס רחמנא פטריה. או שיהיה מותר לו לחיות חיי משפחה רק בלי ביאה גמורה.
ההיתר שכתבתי לגבי הוצאת זרע [ראה בתשובה באיסור השחתת זרע בזמנינו] יש בו שני עניינים נפרדים. האחד הוא שהוצאת זרע לבטלה יכולה להגיע למצב שכמעט אי אפשר שאדם ישלוט בעצמו וקצת בדומה למי שגווע ברעב ויש אוכל מולו שידו תהיה מושטת לקחת כמעט בלא שייכות לרצונו ובחירתו, ויכול להיות קרוב למצב של מי שראשו בתוך מים והוא אנוס על הפעולה של להוציאו מחוץ למים. וגם אם יחליט ויבחר לא יוכל להימנע. באופן זה יש היתר משום אנוס רחמנא פטריה גם אם ההימנעות אין בה משום נזק נפשי שנכנס לגדרי פיקוח נפש, אלא רק משום שאינו יכול לשלוט בעצמו. וכך הוא עניין מי שהולך בדרך שיש בה נשים שכובסות, שההיתר אינו משום שיהיה לו פיקוח נפש אם לא יסתכל, אלא משום שאינו יכול לעצור עצמו מלהסתכל וזה נקרא אנוס ואין בו איסור. והראיה שכך הוא מכך שגם אחרי שמחליט ולבחור להמנע נכשל שוב ושוב.

ויש סיבה אחרת להיתר משום "וחי בהם" שאם הוא סתירה לעיקר היות חי מותר מדין פיקוח נפש. וגם זה בעניין זרע לבטלה מכיוון שהוא דורש הפעלת כח קיצוני על הנפש כדי להימנע יש בהפעלה קיצונית כזו סכנה לבריאות החיים הנפשיים ולכן מותר גם אם יש ביכולתו להפעיל כח קיצוני כזה על עצמו ולהצליח להימנע.
אין לי די ידיעה לגבי המצב הנפשי של בעלי נטיה הומוסקסואלית ולא נזדמן לי כשעסקתי בחינוך לדבר על זה עם מי שמרגיש כך. לדעתי אי אפשר לשפוט בעניין זה באופן כללי ואצל כל אדם הוא עניין אחר. אם אדם יכול אפילו בקושי להימנע מהאיסור, הרי ודאי הוא מחוייב. ואם יודע בעצמו שבאופן כזה הוא נכנס לגדרי פיקוח נפש הרי ודאי שיהיה לו מותר.

אחר כך כתבו אלי כמה דברים בעניין זה, וראיתי שלא הכל יודעים דבר פשוט, שהאיסור על משכב זכור הוא רק במשכב גמור בפי הטבעת, וכמבואר בסנהדרין נ"ד א' , וכל מעשה אחר דינו כהוצאת זרע בלבד ולמה שנתבאר לקמן בסעיף ו' כיוון שאין בו ביטול פריה ורביה אין בו איסור כלל ואין צורך להגיע להיתר משום אונס. ולכן אין שום איסור בחיים ביחד כדרך איש ואשה ועשיית כל דבר מלבד משכב זכור ממש. ואפשר שמשום כך רחוק יותר להתיר משום אונס משכב זכור. אמנם כאמור זה תלוי בכל אחד כפי עניינו ומסור ללב וכמו שכתבתי בסוף העמוד.

.

ג)

לעניות דעתי אסור לחלוטין לאדם הומוסקסואל לדחוק את עצמו להינשא לאשה נגד טבעו בתקווה שיצליח לשנות את רגשותיו. הדרך היחידה שיש בזה היתר הוא אם ברור גם לאשה שכך הוא מרגיש, ושניהם מכירים בכך שיש צד גדול שהרגשות לא ישתנו מכח הנסיון לאלץ אותם, ושניהם רוצים ובוחרים לבנות משפחה שמיוסדת על רגשי ידידות ולא על אהבה ומשיכה, וברור להם כמה קשה ובודד ומייסר לחיות כך מבחינה רגשית. לרמות אשה בעניין כזה הוא ליטול את חייה ואין דבר חמור מזה, ואפילו אם מרוב חוזק הרצון והשאיפה משכנע את עצמו שבוודאי יוכל להשתנות אין בזה ממש ומאוד קרוב לוודאי שלא יוכל לשנות את מה שבאמת מרגיש אלא יעשה רק מהשפה ולחוץ, וגם אם יתאמץ ויצליח עדיין הוא נוטל את חייה שאין די בשפה ולחוץ אם ליבו בל עימו.

.

ד)

לגבי הלאו כמעשה ארץ מצרים לא תעשו

תגובה מאת יצחק:

כתבת "ולכן אין שום איסור בחיים ביחד כדרך איש ואשה ועשיית כל דבר מלבד משכב זכור ממש"-יש לעיין האם אין בכך איסור עפ"י רמב"ם איסורי ביאה פרק כא
"כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אמרו חכמים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה" ומקורו בפסיקתא זוטרתא אחרי מות.
כמו-כן נראה מדבריך שלשון תועבה נאמר רק כלפי "מי שרוצה להגדיל את תאוותו והנאתו… ויש בזה גנאי וכיעור שיש בזה משום העמקה בתאווה שיוצא מגדר טבעו כדי לספק את היצר יותר בדרכים משונות וזרות". אך נראה שב"איש נושא איש ואשה נושאת אשה",אין העמקה בתאווה ועם זאת נקרא תועבה-
פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין פרק ז:"כבר מנו מעשה זה מכלל תועבות המצריים",
פסיקתא הנ"ל:"ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקי תועבותיהם. ומה היו עושין האיש נושא לאיש…"

.

– – –

.

מענה:

תודה על ההערה.

בויקרא י"ח נאמר: "ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה. {ס} ו אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהוָה".
אחר כך מונה את העריות של קרבת משפחה וממשיך:
"יט וְאֶל-אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ. כ וְאֶל-אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה-בָהּ. כא וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה. כב וְאֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא. כג וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה-בָהּ וְאִשָּׁה לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא. כד אַל-תִּטַּמְּאוּ בְּכָל-אֵלֶּה כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ. כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כט כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם. ל וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. {פ}"

מלבד הצד ההלכתי לעניות דעתי יש בפרשה זו גם צד של אמירה כמו בפרשיות הלא הלכתיות בתורה. יש התייחסות לתועבות וטומאות ארץ מצרים וארץ כנען.

בהלכות מלכים פרק ה' הלכה ח' כתב הרמב"ם: "ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים".

אעתיק את כל ההלכה ברמב"ם איסורי ביאה פרק כ"א הלכה ח': "נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אמרו חכמים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים. אע"פ שמעשה זה אסור אין מלקין עליו, שאין לו לאו מיוחד והרי אין שם ביאה כלל, לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה בזה שאין כאן זנות, וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור, ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן".

אני מתייחס כעת רק לצד הלא הלכתי של העניין, אין בדברי כעת שום דבר לגבי נפקא מינה להלכה, רק נסיון להבין את הנושא כמו שמנסים להבין פרשה המספרת על מעשי האבות.
יש מעשים נתעבים וטמאים ששייכים לכל יחיד באשר הוא יחיד, שמקורם ביצר הרע שיש בכח בכל אדם בכל מקום שיהיה ומי שמוציא אותו לפועל מעשהו נקרא טמא ונתעב. וזה שייך אל האדם היחיד ואל המעשה היחיד המסויים. הרבה ממצוות התורה מלבד שהם גזרת מלך יש בהם גם בחינת טומאה ותועבה לעובר עליהם.
כאן יש עניין מיוחד, שיש כאן תיאור של מעשה ארץ מצרים וארץ כנען. משמעות הפרשה היא שלא נאמר תועבה על מעשה מסויים אחד שהוא תועבה מצד עצם המעשה הזה כשלעצמו (שוב, אני לא מתייחס כאן לצד ההלכתי כלל), אלא התועבה כאן מונחת ב"תרבות" מסויימת, שמתוארת בסדרה של מעשים, והמכנה המשותף שלהם מגדיר את מהות התרבות הזו, והאמירה תועבה מתייחסת לאותה מהות. מי שעושה מעשה אחד מתוך מעשים אלה ההנחה היא שעשאו כביטוי של היותו הולך בדרכי אותה "תרבות", והמעשה מעיד עליו שהוא שייך לזה וממילא הוא תועבה.

היה לכאורה אפשר לפרש שכל אחד מהמעשים לבד הוא כבר ביטוי לתרבות ארץ מצרים. למשל מצרי אחד היה מתאהב באחותו ונוטה אליה כמו שכל אדם נוטה לאשה וחי עמה כדרך "נורמלית" שכל זוג חי, ולא עושה מעשי מצריים אחרים. מצרי אחר היה רק מעביר את בנו למולך כי כך דעתו לעבוד את האל ומלבד זה חי חיים "נורמליים" בלי תועבות מצריים אחרות. מצרי אחר היה נושא גבר כי יש לו נטיה הומוסקסואלית ולא עושה תועבות אחרות. מצרי אחר היה חי עם עוד גבר ועוד אשה כי זה טעמו האישי בענייני אישות ולא עושה מעשי מצריים אחרים.
לעניות דעתי נראה ברור שלא זו כוונת הכתוב.
יש מעשים של ארץ מצריים שאי אפשר להבין שאדם יבחר בהם כי כך טעמו ונטייתו האישית. למשל שני גברים שנושאים אשה אחת, או משכב בהמה, או לבוא על אמו [כמו שאמרו מה טעם אתה טועם במקום שבאת ממנו], או לבוא על נדה.
נראה לי שכדי להבין מה התכוונה התורה בתועבת ארץ מצריים יש לצייר אדם מצרי או כנעני שעושה במשך הזמן את כל המעשים המתוארים, עריות כולל לבוא על אמו ובתו, העברת בן למולך, משכב זכר, משכב בהמה, מקיים אישות הוא וגבר נוסף עם אשה אחת, מתחתן עם גבר.
איזו תמונה נקבל על מצב כוחות הנפש של אדם כזה? מן הסתם בחור יכול להיות תמים מכדי לראות את האפשרות בכוחות הנפש שיהיו ערוכים באופן שיגרמו לאדם לנהל את חייו כך.
מתואר בחז"ל בחטאים על שטופים בזימה שהיה אדם מזמין את האורח לבוא על אשתו, ומשגר את אשתו לרעיו ומחליפים נשותיהם זה עם זה. גם בימינו יש "חילופי זוגות". מה כוחות הנפש שעומדים מאחרי מעשים כאלה?

ההנחה שלנו להבין את הביאור בפרשה זו היא שהסיבה שאדם רוצה לבוא על הערווה או על הנדה או על אשת רעהו או על בהמה או על זכור וכל כיו"ב, היא משום שהוא נמשך לאותה ביאה באותה משיכה שיש לכל אדם כשר. ההבדל היחיד הוא שאדם כשר מגביל את עצמו וגם אם נמשך לדבר אינו בהכרח מייד עושה אותו אלא מברר אם הוא מותר ואם לא אז מונע את עצמו מזה. ואילו מעשה ארץ מצריים מונח בזה שלא הגבילו את עצמם. אבל המשיכה עצמה היא אותה משיכה.

לעניות דעתי פשוט שאין זה הביאור, אלא המשיכה שלהם היתה אחרת לגמרי מסוג המשיכה של אדם כשר. הם נמשכו לערווה לא משום שהיא אשה יפה ולא אכפת להם אם אסורה או מותרת, אלא נמשכו בדווקא לעשות מעשה של "לבוא על ערווה". דווקא לבוא על נדה כי זה טמא ומלוכלך, ובדווקא לבוא על בהמה גם כשמזומנת להם אשה, ודווקא לבוא על אשת רעהו. ואם היתה פנויה לא בהכרח היו חפצים בה. זה לא קל להבין. ידוע שכמעט כל מקרי האונס אין זה שהאנס התאווה לביאה כמו תאווה של אדם כשר, ורק משום שלא נמצאה לו ביאה בהסכמה היה מוכרח לאנוס. אלא באמת הוא התאווה בדווקא לאנוס. ומוכן להסתכן בשנות מאסר רבות לשם כך, ואע"פ שבסכום לא גדול יכול לקנות את ההסכמה, כי בהסכמה אינו מתאווה לזה. לאדם כשר קשה לראות שאפשרי מציאות נפשית כזו. בזמנינו אנו מכנים את זה "חולני", וזה מראה שגם מה שיש בימינו תרבות של הפקרות והכל מותר, זה על דרך של תאוות שדומות בטיבן לאלה של אדם כשר רק שלא רואים את הצורך להגביל. אבל "מעשה ארץ מצריים" לא מדבר בזה, אלא מדבר בתאוות "חולניות" מעוותות ומשונות ואפלות של בדווקא לעשות טומאה ותועבה.
זה שייך קצת לעניין בעל פעור שיש יצר בדווקא להיטמא ולהשפיל וללכלך את האנושיות וצלם האדם. במורה נבוכים בביאור דרכי עבודה זרה כתב על ביאות בדרכים מכוערות שהיה עושה הכהן של עבודה זרה כחלק מהטקס. זה מראה על עניין לחפש את הכיעור בדווקא, ולקדש את החיפוש אחרי הכיעור. גם בבעל פעור [שהיו חושפים עצמם ומטילים צואה מול הפסל כטקס דתי], השיפלות והטומאה והכיעור היו בדווקא עבודה לאל. הם נתפשו כדבר שצריך בדווקא לחפש אותו. זה היה ערך בעיניהם, ומעשה עבודה לאל ותכלית מצד הכיעור והטומאה שבזה בדווקא. וחיפשו מעשים כאלה לא בגלל שיש בהם חמדה ותאווה טבעית אלא דווקא כי יש בהם כיעור וטומאה ושיפלות והם השחתה של הטבע.
לא מדובר רק בחוסר גבולות לתאוות "נורמליות", אלא בסוג אחר לגמרי של השחתה, שברוך ה' אנחנו רחוקים ממנו וקשה לנו מאוד לתפוש במה מדובר. כמו שכל עבודה זרה קשה לנו לתפוש מה יש משיכה כל כך חריפה דווקא להקריב לחתיכת עץ, או דווקא לשרוף את הילד באופן מזוויע ומכוער ושטני כמו שמתוארת עבודת המולך בחז"ל. אם ננסה באמת להבין את המציאות הנפשית של אב שיש לו תשוקה נפשית עצומה דווקא לשרוף כך את בנו, ומוכן לעבור על מצוות התורה שהוא מאמין בה ולנחול גיהנום שהוא מאמין בו רק כי בוערת בו תשוקתו להעביר את בנו למולך. ומהנביאים מבואר שדיברו על אנשים שהיה מובן להם מה זה קב"ה ותורה ונמשכו אחר המולך מתאווה. ומדובר באב ששלח בן אחד שלו ללמוד תורה, והרי יש חשיבות בעיניו ללימוד תורה ואינו כופר גמור, ותשוקתו הנפשית משיאתו דווקא את הילד הזה לשרוף באופן אכזרי כל כך. ברוך השם שאין לנו השגה בתשוקות כאלה וכוחות נפש כאלה, אבל כדי להבין כוונת התורה עלינו לדעת שיש דבר כזה.

כעת אני מגיע לעניין ההלכתי. ברור ופשוט שכל דין הלכתי לא תלוי כלל בטעם שבגללו הוא נאסר. וחלילה לערב את הטעם עם גדרי הדין להלכה. ופשוט לגמרי שכל איסורי ערווה ונדה ואשת איש ומשכב זכור ומשכב בהמה וכו' אסורים בלי שום שייכות אם עושה אותם מכח שיש בו כוחות נפש טמאים של ארץ מצריים או עושה אותם מכל כוונה אחרת.

מה שכתבתי נוגע רק לפירוש מה שאמרה התורה שזה "תועבה", שאינו גדר הלכתי אלא גדר של יחס נפשי כלפי זה, ועל זה אני אומר שהיחס הנפשי של "תועבה" כוונת התורה לאמרו על האופי של מעשה ארץ מצריים ולא על האופי של נטייה הומוסקסואלית בימינו.

כעת אפשר להגיע להלכה שכתב הרמב"ם באיסורי ביאה כ"א ח': "נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אמרו חכמים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים. אע"פ שמעשה זה אסור אין מלקין עליו שאין לו לאו מיוחד, והרי אין שם ביאה כלל לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה בזה שאין כאן זנות, וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור, ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן".
יש כאן גדר מחודש מאוד, שיש כאן איסור דאורייתא, אבל על המעשה הוא אומר "שאין עליו לאו מיוחד" ולכן אין מלקין עליו. מה הפירוש שאין עליו לאו מיוחד? הרי אמר שיש לאו "כמעשה ארץ מצריים לא תעשו". וגם אם הלאו כולל מעשים רבים ולא במיוחד את המעשה הזה, עדיין המעשה הוא בכלל הלאו. והרי פשוט שאין זה בגדר לאו שאין בו מעשה שהרי יש בו מעשה רק שאינו ביאה, ומה בכך שאין כאן ביאה, ולמה לא ילקו משום שעשו אחד מפרטי הלאו הכללי של "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו".

הנה הלאו הזה בא לאסור "מעשה ארץ מצריים". בפשטות הפירוש הוא שיש נניח חמישים מעשים מסויימים מוגדרים שכל אחד מהם הוא מעשה ארץ מצריים, והלאו בא לומר לא תעשה מעשה מספר אחד וגם לא תעשה מעשה מספר שתיים וכן הלאה. השאלה אם כן כיצד נדע מה הם המעשים. ברור שאין הכוונה רק למעשים שבפרשת עריות, שהרי הרמב"ם אומר שגם נשים המסוללות וגבר נושא גבר הם בכלל הלאו. חז"ל לא אומרים לנו רשימה מלאה מפורטת של כל המעשים שהם "מעשה ארץ מצריים" כדי שנדע מה בכלל איסור הלאו, ואם כן מניין לנו לדעת.
אם זו ההבנה אז מלבד קושי זה גם היה קשה מה הטעם שאין לוקין. ומתורץ זה בזה, שבאמת הלאו לא דיבר על קבוצה של מעשים מסויימים מוגדרים. אלא דיבר על המהות והאופי, אל תעשה דברים שמהותם הוא שהם שייכים לתרבות ארץ מצריים. ואין הלאו מתייחס לגדר הגשמי המעשי המסויים של המעשה, אלא רק למהותו. ובא לומר שאין זה תלוי מה גדר העשייה הגשמית, אלא כל שיש בו אופי של מעשה ארץ מצריים אסור וכל שאין בו מותר.
אם הלאו היה כמו הלאווין של זכור ובהמה ונדה וכו' שאסרו מעשה גשמי מוגדר ומסויים ואין הדין תלוי בכוונה, היה מוכרח לתת לנו רשימה של כל המעשים. שאם אינם תלויים בכוונה לפי מה נדע אילו מעשים נאסרו אם אין תיאור גשמי של מעשה מוגדר ומסויים. אבל אם האיסור הזה בכוונה ובאופי, ממילא אין צורך ברשימת מעשים, כי אם נבין את הכוונה האסורה נדע שכל שיש בו כוונה זו אסור וכל שאין בו כוונה זו מותר.

לעניות דעתי זה הפשט ברמב"ם, "אין מלקין עליו שאין לו לאו מיוחד". אין לאו מיוחד על המעשה הזה כגדר מסויים של מעשה גשמי מוגדר שיש בו איסור לאו. וגם אינו פרט מהלאו של מעשה ארץ מצריים שאסר כך וכך מעשים וזה אחד מהם. מכיוון שאין הלאו נאמר על החפצא של ה"מעשה", כמו שאין מלקות על לאו שאין בו מעשה כך אין מלקות על לאו זה אע"פ שיש בו מעשה. שלא על ה"מעשה" נאמר הלאו. אחר כך הרמב"ם מוסיף שאין זו ביאה, כי אם היה לזה דין ביאה היה מקום לפרש את האיסור באופן אחר והיו מתעוררות שאלות של דיני זנות וכל זה הוא עניין בפני עצמו.

לכן לעניות דעתי בלאו המיוחד הזה בדווקא גדר הדין ההלכתי תלוי בכוונה ובאופי, ומהי כוונת מעשה ארץ מצריים ניסיתי לבאר, והאיסור יהיה דווקא באופן שיש כוונה כזו. מהו בדיוק גדר האופי של כמעשה ארץ מצרים בימינו קשה מאוד לקבוע. יש זוגות הומוסקסואלים שאופי היחס ביניהם דומה לגמרי לכל זוג רגיל וכשר. בזה בפשטות אין שום איסור מלבד משכב זכור ממש, ולנשים מותר מעשה נשים המסוללות לפי מה שנתבאר אם כך היא דרכן לקיים קשר שדומה באופיו וכוונתו לקשר שמקובל בין גבר לאשה שמקימים בית נאמן בישראל. יש דברים כמו שנראה מבחוץ בשטחיות עניין "מצעד הגאווה" וכיו"ב. אינני מכיר כלל את אופי המעשים האלה ועניינם, אם יש מהם שיש בהם אופי ששייך לעניין מעשה ארץ מצריים בוודאי יהיה בזה האיסור ומי שמכיר מקרוב את האנשים והמעשים והאופי יהיה עליו להחליט בזה לפי העניין. בוודאי גם בימינו יש דברים שיש בהם מאופי מעשה ארץ מצריים, ואינם קשורים בדווקא להומוסקסואליות, וכגון "חילופי זוגות" ומעין זה. והומוסקסואלים כמו כל האחרים יש מביניהם ששייכים לזה. רק אינני מאמין שמי שמעניין אותו דעת ההלכה שייך לדברים מעין אלה, ולכן כתבתי בפשטות להתיר.

בימינו למשל "חילופי זוגות" או משכב בהמה או אשה שחיה עם שני גברים (שאינם הומוסקסואלים), או גבר שחי באישות עם אימו או אחותו, אנו חושבים שלא ייתכן שאדם יחפוץ בזה באותו אופי של משיכה כמו שיש לאדם כשר כלפי אשתו. לכן אם רואים אדם שעושה כך אנו מניחים כדבר פשוט שיש בו השחתה ועיוות כמו מעשה ארץ מצריים. או שזה מחלת נפש ממש ואם לא זו השחתה גדולה.
נטייה הומוסקסואלית באופי שיש בימינו משמע מדברי חז"ל שלא התייחסו אל זה כלל כאפשרות. אולי משום שלא היה מציאות זו בימיהם, ואולי משום שמבחינה חברתית לא היה אפשרי כלל למי שיש לו נטייה כזו לגלות אותה, ואולי אפילו לעצמו לא גילה אותה.
לכן היה פשוט אצלם שמי שעושה כך הוא מכח השחתה כמו הבא על בהמה או על אמו וכיו"ב, ולכן לא חילקו שתלוי בכוונה ולא ביארו כל מה שהארכתי. אלא כתבו פשוט שכל העושה כך זה מעשה ארץ מצריים.

לגבי השחתת זרע של אשה בפני עצמה לכל הראשונים אין בו איסור כלל, ורק הרמב"ן בנדה י"ג א' סובר שיש בו איסור השחתה, וזה בוודאי רק באופן שהיא נשואה וטהורה וראויה להתעבר כמו האיסור על הגבר. והוא איסור מדרבנן על דרך אגדתא ודרוש וכמו שביארתי, ולעניות דעתי גם בנשואה טהורה בת בנים יש מקום לסמוך על כל הראשונים שמקילים בפירוש באשה כיוון שאינה מצווה על פריה ורביה, ואע"פ שהרמב"ן הוא רבם של רוב גדולי הראשונים ומשקלו גדול במיוחד להלכה, כיוון דשאינו מדאורייתא לא יצא מכלל ספק דרבנן לקולא [בעיקר העניין יש לעיין מה הכוונה זרע של אשה ואם הוא מה שאנו קוראים ביצית צריך עיון כיצד מה שמרגישה גורם שהביצית תושחת. וכן יש לעיין אם בכל ימי החודש דמה נחשב כזרע, והוא עניין קשה להבנה ואין להאריך כיוון שאין נפקא מינה בזה כמעט].

.

ה)

לגבי האיסור לא תקרבו לגלות ערווה בזכר
בנדה כתב הרמב"ם שם הלכה ד', "ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה ואע"פ שהיא ערוה ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לדבר מכשול אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה". קריבה לערוה הוא איסור עצמי, כלומר ההנאה מהקריבה עצמה היא האיסור ולא רק משום גדר שמא יבוא לביאה. שכמו שהנאה ביאה אסורה, כך הנאת קירוב בשר וכל הנאת תאווה אסורה מצד עצמה. וכמדומני שזה לא חידוש וכך דעת רבים והארכתי בזה במקום אחר. ומוכח מהרמב"ם שבנדה אין את האיסור של לא תקרבו, וכל הטעם לאסור קריבה בנדה הוא רק משום שמא יבוא עליה ואין בה איסור עצמי בהנאת תאווה. ואע"פ שהיא גם נמנית בפרשת עריות שם.

בחלק חידושי סוגיות סימן ג' הארכתי בביאור דברי התוספות ביבמות נ"ד שכתבו שביאה על זכר אינה דרך ביאה ולכן לא לומדים מההיקש שהוקשו עריות זו לזו לעניין איסור על הנשכב ולעניין העראה. וחזינן שאין זה פשוט שלומדים לזכר דינים שיש בשאר עריות.

אני מביא מתורתו של רב גדול שכתב להוכיח שאין בזכר דין של לא תקרבו לגלות ערווה מגמרא נדה י"ג ב': "תנו רבנן הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח. וכו'. אלא משחקין בתנוקות מאי היא, אילימא משכב זכור? בני סקילה נינהו [הם]. אלא דרך אברים? בני מבול נינהו. אלא דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו וכו'".

וכתב רש"י: "דרך אברים – היינו שכבת זרע לבטלה ואינו משכב זכור דבמשכב זכור כתיב (ויקרא כ) משכבי אשה".
ומכח להדיא שאין בדרך איברים עם זכר שום דין איסור מלבד הוצאת זרע לבטלה ומוכח שלא כהמנחת חינוך שכתב מסברא שיהיה בו דין לא תקרבו לגלות ערווה, ומוכח גם שאין בו את הדין שנאמר על נשים מסוללות שאסור (מדרבנן) משום שכתוב כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, וזה אסור דווקא בנשים ולא בזכרים. ושמא החילוק משום שבנשים זה כל תכלית המעשה שאין אצלן ביאה יותר מזה ואסרוהו רבנן כמו שהתורה אסרה משכב זכר, אבל בזכר את תכלית המעשה שהוא לשכב כמו כמו משכבי אשה אסרה כבר התורה ולכן אין בו דין של מעשה ארץ מצרים מדרבנן כמו בנשים.

אדם שהוא כרוב בני אדם יכול להימנע מלעורר תאווה שיכולה להביאו לאיסור ופשוט שמחוייב בזה חיוב גמור גם במקום שלא נאמרה הלכה מפורשת, שיש דין כללי להתרחק מאיסור. אבל כאן השאלה מה האפשרויות האחרות. לעניות דעתי מובן ונכון הוא שחיי בדידות גמורים לכל ימיו אינם ביכולת רוב בני אדם לסבול כלל ורוב בני אדם ירגישו על אופן זה שטוב מותם מחייהם, ואותו רב גדול כתב שהוא כמו עגונות שראו בו קרוב לפיקוח נפש וחיזרו הרבה אחר היתר עגונות וגם התירו היתרים דחוקים. וראוי שכך יהיה, שמי שאינו מרגיש יסורים קשים מנשוא בגלל זה על פי רוב הוא משום שהמית את החיוניות שבו.
הטבע הוא שאם יחיה בבדידות סופו שלא יוכל לעמוד בפני הצורך ויבוא לעבור בלי שיוכל לשלוט בעצמו כלל. אינני יודע אם אפשרי לחיות חיי קרבה כדרך אישות ולהימנע מביאה גמורה. אינני יודע אם איש ואשה שטבעם כרוב בני אדם יכולים לעשות כן, ואינני יודע אם אופי המשיכה הוא ממש באותו אופן או שבזכר החילוק בין התאווה למעשי קריבה אחרים לבין התאווה לביאה פחות מורגש. על כל פנים זהו מצב קשה מנשוא, ואין דרך לקיים חיים מלאים ומאושרים עם שמירה על מה שיש לנהוג במצב רגיל. כל דרך שתימצא יש בה חסרונות עצומים גם מבחינת האפשרות לחיות חיים מלאים ושמחים וגם מבחינת האפשרות לקיים כל דיני התורה ודברי חכמים באופן מלא, לכן כל מה שאפשר לעשות הוא הרע במיעוטו ולא הלכתחילה, ואם מעיקר הדין נראה יותר שאין כאן את עיקר האיסור של לא תקרבו, נראה שאין מקום לאסור על פי דין רק משום שהוא עבירה על החיוב להתרחק מאיסור. שגם אם יהיה בודד יש בזה התקרבות לאיסור שיוצר רעב שסופו להכריחו לעבור, וכל אחד לפי מה שהוא יודע את טבעו יפלס את דרכו בזה. בוודאי שמצב שכל חיי האישות יהיו רק בהוצאת זרע אינה דרך ראויה, ובוודאי לעשות מעשים שמעוררים תאווה לאיסור אינו דרך ראויה. אבל גם להיות עגון כל ימיו אינה דרך ראויה וכמה תקנות תיקנו חכמים וכמה דברים התירו וכמה השתדלו כדי להתיר עגונות וכמה חמלה חמלו על עגונות וראו בזה קרוב לפיקוח נפש.

התורה לא התייחסה אל האדם כמי שחלקו נמשך למין השני וחלקו לבני מינו. לא מצאתי שום מקור לא רק בדאורייתא אלא גם בדרבנן שבכלל יש מציאות שאדם יימשך לבן מינו באותה דרך שהרוב נמשכים למין השני. כל מה שדיברו על משיכה לזכר הוא באופן של אדם שטבעו רגיל רק הוא מושחת ורוצה לעשות דברים מעבר למשיכה הרגילה כדי לזלול ולהשביע את היצר יותר. לכן תלו את החשד לזכר רק בנכרים שכך היתה תרבותם, כמו שבמשתאות הרומיים אכלו והקיאו כדי לאכול עוד ועשו מעשי זנות מכוערים כמו מסיבות זנות בהשתתפות הרבה אנשים וכיוצא מעשים כאלה, ויש מעשה ברומי שכשהמלך יצא לקרב המלכה זינתה עם כל בני העיר שעמדו בשורה להכנס אצלה וכיו"ב מעשים שמעידים על אופי תרבותם. וישראל לא היו אצלם דברים כאלה וזכור היה חלק מתרבות כזו. שאם הוא כמו שיש בימינו משיכה רגילה של אדם כשר וצנוע שרק רוצה קשר זוגי אנושי כמו כל אדם אחר, למה שזה יהיה שייך לנכרים בלבד. אין לי תשובה למה לא הכירו במציאות כזו. ובכל אופן התורה וודאי לא דיברה כלפי מציאות כזו, ולכן כשאמרה לא תקרבו לא ניתן לפרש שפשט הכתוב הוא לא תקרבו אל מי שבטבעכם להימשך אליו, אלא ודאי הפשט מה שכתוב הוא לא תקרבו אל אשה. וממילא גם אם לפי הטעם להומוסקסואל יהיה איסור קריבה בזכר ויהיה היתר באשה לא יהיה הגדר ההלכתי כך. אולי רק יהיה היתר באשה מטעם שהיא ככישורא וכמו בכתובות י"ז א' שרקד עם הכלה על כתפיו כיוון שהיתה ככישורא בעיניו ואין בזה דרך תאווה.

.

ו)

שאין נפקא מינה להחליט אם זו בחירה או טבע, ושאין שייכות בין חלוקת דעות לנאורות או חשוכות לבין ההלכה

שלום,

רציתי לומר שקיבלתי את ההערה הצודקת ותיקנתי את דברי. באמת הדיון אם זו בחירה או טבע או סביבה וכו' הוא מיותר ואנחנו לא יודעים על זה שום דבר ברור, ונכנסתי אליו בלי מחשבה.

בעיה מבחינה הלכתית יש רק במשכב זכור מלא שהוא איסור הלכתי על המעשה כשלעצמו בלי שום קשר לכך אם מי שעושה אותו הוא הומוסקסואל או לא, ובוודאי בלי קשר לשאלה האם הנטייה היא בחירה או טבע.
מלבד זה לחיות ביחד, לאהוב, וכל מעשה אחר מלבד משכב ממש אין בהם שום איסור הלכתי [לגבי הוצאת זרע הארכתי בתשובה בסעיף ו' שגם בלי היתר משום אונס אין בזה איסור כלל כל שלא נעשה כדי למנוע הריון]. וגם זה לא תלוי כלל בשאלה אם זה בחירה או טבע.
כך שלגבי הדיון ההלכתי אין משמעות כלל לשאלה אם זה טבע או בחירה.

מבחינה יותר רחבה יש אמירה בפסוק שמשכב זכור הוא תועבה. לפי הקשר הפסוקים שהגדירו את זה כמעשה ארץ מצריים (שאינו קשור למה שעשו היסטורית במצריים אלא הוא כעין "קוד" לסוג מסויים של גישה לחיים), וכן לפי מה שנראה דעת התורה שבעל פה ממקומות רבים ששייכים לעניין באופן רחב יותר, נראה שפירוש האמירה תועבה הוא ביחס לאנשים שעושים כך לא מתוך נטיה הומוסקסואלית [בין אם היא טבע או תרבות או בחירה מודעת] אלא מתוך חיפוש להשביע את היצר בדרכים שהן לא שגרתיות ורגילות כדי שיהיה חדש ומסעיר יותר. קצת כמו המשתאות הרומיים שהיו מדגדגים את הגרון כדי להקיא ולאכול עוד ועוד. וגם כאן כיוון שכבר מיצו את מה שיש בדרך הרגילה ושבעו, מחפשים להיות רעבים באופן יזום על ידי גירויים חדשים לא קונבנציונאליים. ורק על אופן כזה נאמר תועבה.
כל בחירה בנטייה הומוסקסואלית שלא באה ממניע כזה לא נאמר עליה תועבה. בלי הבדל אם זה טבע או בחירה. כך שגם לגבי הדיון בפירוש הפסוק שקורא לזה תועבה אין שום נפקא מינה בשאלה אם זה טבע או בחירה ולכן היה מיותר לגמרי להכנס לשאלה הזו.
(אם זה מעניין, לגבי השאלה של ביטול מצוות פריה ורבייה הארכתי בגוף התשובה, שגם לגבי זה אין הבדל אם זה הנטייה היא בטבע או לא)

אני לא מתכוון להצטדק שההלכה לא חשוכה ויש בה נאורות, היא לא משועבדת לתפישות שלנו לגבי נאורות, ובוודאי יש מקומות רבים שאינה עולה עמן בקנה אחד. מבחינה זו אפשר לדמות את התורה לעולם הטבע, יש דברים "נאורים" כמו זריחת החמה, ויש דברים שלכאורה אינם כך כמו שזאבים טורפים כבשים.
לדעתי אם נשפוט בעיניים "נאורות", נגלה אם נבדוק מקרוב שלא בכל נושא ההלכה "חשוכה". זה הרבה יותר מורכב מאשר עימות בין שני מחנות שעומדים זה מול זה ואו שהם מסכימים או שהם מנוגדים. בעולם ההלכה אין בכלל חלוקה של עמדות לפי סולם של שמרנות או ליברליות. יש מקומות שכתבתי "עמדות שמרניות", ויש מקומות ש"עמדות ליברליות", ומישהו העיר שהכותב מבולבל לגבי איזה קו רצונו לנקוט. ובאמת ניסיתי לברר בכל מקום מה כתוב בנאמנות למקור ככל האפשר ובתמימות בלי לנקוט שום "קו".

אם מישהו רוצה גם לקבל את עמדת ההלכה וגם להשאר בדעות שיש לו מהתרבות שהוא חי בה או מחשבתו האישית ומצפונו, נראה לי נכון שיסתכל באופן אמיץ על הסתירות במלוא חריפותן ויתמודד ביושר איתן כפי הכרתו ובחירתו. במה שאני כותב אין כוונה להביע שום דעה או ייעוץ לגבי ההתמודדות הזו, ובוודאי שלא לנסות להקל עליה על ידי רצון "לעגל פינות".

בוודאי חלילה לא התכוונתי לעמדה של לתת למישהו שלא ביקש איזשהו אישור או הסכמה או קבלה וכו'. כתבתי כמענה לשאלה. מי שלא שאל אותי לדעתי בוודאי לא עולה בדעתי לומר עליו שום דעה או שיפוט או הסכמה מטוב ועד רע.
אם אטען שלא צודק מי שמדבר מתוך שנאה רגשית ועוטף את זה בדמגוגיה לא מדוייקת של "תורה", ממילא ישתמע שאני בא לתת אישור או קבלה או הצדקה או תמיכה למי שהותקף. ובאמת לא התכוונתי לתת תמיכה להומוסקסואלים דתיים. רק כי פעילות חברתית או הבעת דעות חברתיות ערכיות זה לא תחום העיסוק והיכולות שלי, לא בגלל שלא אכפת לי. התכוונתי רק להביע דעה מנומקת לגבי ניתוח העמדה המדוייקת של ההלכה כמו שאני מנסה לעשות כך, בלא פחות עניין ומאמץ, גם בסוגיות של דיני קניינים או בשר בחלב וכיו"ב. כל מה שנובע מזה לגבי יחסים ומתחים בין דעות ואנשים יוצא ממילא מהנחת הדברים על השולחן.

מה שכתבתי שחלילה לקרוא לנטייה אנושית תועבה וכיו"ב, זו לא הבעת עמדה ודעה שלי אלא מסקנה מקריאה בהרבה מקורות שכך היא דעת חז"ל. כשלומדים שנים רבות יש דברים שמצטברים מקריאה בהרבה מקורות ומצטרפים לידיעה ברורה שכך כתוב במקורות ולא תמיד אפשר לפרט מראי מקום לכל דבר, כל מה שכתבתי כאמירה כללית בלי ניתוח גמרא מסויימת הוא רק על דרך זו.

בכל אופן אני מזדהה לגמרי עם ההרגשה ועם ההתרעמות ומבקש סליחה ומתנצל מהלב.

כל טוב

.

גם אחרי שפסקה נבואה ובת קול ורוח הקודש, פסקה רק מיחידים, אבל כלליות לומדי התורה כנפש כללית לא פסקה מהם. וללא זה לא יוכל להתקיים הקשר שלנו עם נותן התורה, וכל הוראת ההלכה מיוסדת על זה וכמו שכתבתי בתשובה על כללי הכרעת ההלכה.

אמנם כמובן זה אומר רק שחלק ממה שפשוט לציבור לומדי התורה הוא ממקור זה, אבל עדיין יש גם דעות שמתפשטות בציבור שאינן ממקור קדוש. ממקור לא קדוש זה, ולא מגדולי התורה ומוסריה, הצטברו במשך הדורות דעות לגבי הלכות ודעת תורה בכל מיני עניינים שאינן לאמיתה של תורה ואין להן מקור בתורה או בדעת תורה של תלמידי חכמים, אלא הם נצחונות של דעת בעלי בתים שהתגנבה לבית המדרש.  במשך הזמן מה שלא הצליחו גדולי התורה לעקור נתיישן ונעשה מסורת אבותינו ונתקדש.

רוב המקומות שנזדייפו הלכות ודעת תורה הם מתוך נטייה יתירה לשמרנות וקנאות שיוצאת מהשורה. המקילים שלא כשורה והרופפים ביראת שמיים עשו כחפצם מתוך מרד בתורה ולא היו שקועים באהלה של תורה ולא ניסו לזייף אותה מתוך המחנה. במקומות שניסו לזייף זה היה על ידי התאגדות גלויה ונפרדת כתנועת רפורמה.

ממילא יוצא מזה שאם אני רוצה לנסות ללמוד ביושר ואמת ולברר דברים לאמיתה של תורה כפי מסירתה על ידי גדולי התורה ומוסריה, מבלי להיות משועבד בדווקא לכל מה שהיה נקוט אצל אבותינו או סביבתנו, אלא לנסות להעביר בכור המצרף מה מזה הוא נבואה קול המון כקול שדי ומה אין מקורו בקודש,  יוצא ממילא שרוב הפעמים אני מוכרח להיות בעמדה המנוגדת לשמרנות וקנאות. אף שלא בחרתי ולא רציתי להיות בעמדה כזו.

.

ז)

אם תוקף היצר נחשב אונס היכן הגבול?

שלום לכבוד הרב,
לפי דרכך בפירוש הסוגיה של דרכא אחרינא [ראה בתשובה על איסור זרע לבטלה] – מה הוא גדר אונס בעניין פעולה על פי היצרים?
לכאורה הדחף להסתכל בנשים אינו כל כך עוצמתי עד כדי "אונס".
אינני רוצה להשמע בוטה, אך אם הסתכלות בנשים נחשבת לאונס נראה שקל וחומר שקיום יחסי מין אסורים לא עלינו יחשב לאונס ו"אונס רחמנא פטריה" שהרי התאווה יותר חזקה בזה ואין לדבר גבול.
אך לא מצינו שכל ביאות אסורות הותרו משום "אונס רחמנא פטריה" ואפילו עונשין על ביאות אסורות.
לכן קשה מאוד לקבל את פירושך.
בברכה,
.
– – –
.
תשובה:
השאלה שלך שאם כן אין לדבר גבול, ועל כל עבירה הרי היצר מתאווה ונבוא להתיר כל האיסורים, יש בזה עניין יסודי וחשוב מאוד לעניות דעתי.הנה אם אדם יגיע לבית משפט חילוני ויצטדק שחטא כי לא היה יכול להתאפק עד כדי שהיה אנוס, ישים עצמו ללעג וקלס. שמייד יאמרו שאם כן כל אדם יגיד כך על כל דבר.העניין היסודי הוא שמצוות התורה אינם חוקים באותו מובן כמו חוקים משפטיים שבאים להסדיר התנהגות בני אדם בחברה.
כתבתי על זה במאמרים בכמה מקומות באריכות, ביניהם במאמר על "משפט עברי" [כתבתי במרכאות כי לדעתי אין דבר כזה "משפט עברי", שמשפטי התורה הם מצוות דתיות של יחס בין אדם לקונו ולא חוקי בית משפט].
יש בהלכה מושגים של שבעת טובי העיר ורב העיר ובית דין של העיר שעונשים וקונסים שלא מן הדין [כלומר לפי מה שהם רואים לנכון לפי העניין ולא לפי דיני התורה]. והם ממונים לאכוף על בני האדם שלא לעשות מעשים מזיקים ופסולים ולהסדיר התנהגות האנשים כפרטים בחברה, וממלאים את התפקיד של בית המשפט.מצוות התורה הם דו שיח אישי בין האדם לבוראו. האדם ניצב לפני בוראו מלך מלכי המלכים שבוחן כליות ולב, ומנהל מולו דו שיח של אוהבים. כמו בן ואבא, או בני זוג אוהבים. גם היחס של עבד מול אדון האריכו כבר בספרים שהוא רק בחינה אחת מהיחס, אבל הפנים והעיקר הוא היחס של אהבה. וזה עניין ארוך איך השילוב של יחס עבד ואדון מול יחס אבא ובן או איש ואשה.בדו שיח כזה אין מקום לומר שאם יש היתר אונס אז נבוא להתיר כל דבר. כי אתה לבדך בא מבחירתך לעמוד מול בוראך ופונה אליו ורוצה מתוך ליבך לעבוד אותו ולשמוע בקולו ולאהוב אותו, ואומר לו לא עשיתי רצונך ולא עשיתי נחת רוח לך ועברתי על מה שאמרת לי, כי באמת לא יכולתי לעמוד בתוקף היצר. ואני יודע שאתה כמו אבא לבנו לא רוצה שאעוות את הבריאות הנפשית ואהרוס את עצמי נפשית ואהיה בדכאון אלא שאהיה חי ושמח ובריא ובמסגרת הזו אעשה כל מאמץ לעבוד אותך ולאהוב אותך ולשמוע בקולך. ובמצב כזה אין מקום לשום דבר אחר חוץ מכנות גמורה. אין כאן שום מקום לזייף ולתרץ תירוצים ואמתלאות.

מוכרחים להבחין שחוקי התורה לא שייך בהם המושג של "אכיפה". הם מערכת יחסים בין מי שבא לאהוב ולהתקרב לבין מושא אהבתו. הם לא מוטלים עלינו מבחוץ כמו חוקי התעבורה, אלא מבפנים, מתוך הלב. כמו שיש חוק במערכת יחסים בין איש לאשה שבחגים קונים מתנה. זה חוק שלא שייך בו אכיפה ואינו מוטל מבחוץ. אם רצית לקנות מתנה לאשה שאתה באמת אוהב בכל הלב והיית אנוס ולא יכולת, אתה מצטער יותר ממנה על האונס. ואתה באמת תעשה הכל כדי לא להיות אנוס.

רבי ירוחם ז"ל ממיר היה אומר שכל עניין יסודי בתורה צריך להבין על ידי משל איך היה כך אצל בני אדם, שנאמר "מבשרי אחזה אלוה". והמשל באמת הוא יותר קיצוני. אם נניח פצעת קשה את האדם שאתה הכי אוהב בעולם, שהכי יקר לך בעולם. ועשית לו דבר שפוגע בו נפשית קשות. בגדת בו. ונשבר לך באמת הלב ואתה שונא את עצמך במרירות על זה. והאדם שנפגע ממך בא ואומר לך שהוא מבין שלא היתה לך ברירה ולכן הוא מוחל לך בלב שלם ועדיין אוהב אותך כמקודם ובגלל אהבתו מבקש ממך שתתגבר על הכאב ואל תשנא את עצמך אלא תחזור להיות שמח. ומאוד כבד וכואב לך למלא את בקשתו אבל אתה משתדל כי הוא ביקש.
זו ההרגשה שיש למקיים מצוות אחרי עבירה באונס. ומזה נגזר  גדר הדין מה נקרא אונס ומה לא. מה שהלב שלך אומר לך במצב נפשי כזה שבאמת לא היתה לך ברירה, ואתה יכול לומר מול הקב"ה בפניו שלא היתה לך ברירה, זה על פי ההלכה מה שנכנס לגדר של אונס. וזה יכול להיות גם ביאה וכל דבר. וזה לא מתיר כל ביאות אסורות. רק אלה שבאמת האדם היה אנוס לגמרי. שזה תלוי בהרבה מאוד דברים ואין בזה כלל.

ואם זה תירוץ ושקר אז ממילא אין כאן עבודת השם וקיום מצוות וכמו שיכול להתיר לעצמו כל עבירה בתירוץ של אונס, יכול גם לחטוא בלי תירוצים. מה ההבדל בין מי שמתרץ את מעשיו שהיה אנוס לבין מי שפשוט חוטא בלי חשבון?
שאלו אותי כמה פעמים שגם אם באמת על פי דין מותר עדיף שלא לפרסם כיוון שכעת תיפתח דרך לכל מי שרוצה להתיר. ולדעתי אם מישהו "מחפש" להתיר שלא בתום לב, הרי הקב"ה מסתכל לתוך כליותיו ורואה בו כמי שרוצה פשוט לחטוא. ואם הוא בוחר לחטוא הוא תמיד יכול, גם אם אפרסם וגם אם לא, גם אם יש "תירוץ" וגם אם לא. הדברים שלי מכוונים רק למי שבוחר שלא לחטוא, ורוצה לדעת בכנות מה מותר ומה אסור. ואם הוא ישר ועושה בתמימות ובאהבה הוא לא יבוא לומר שעשה באונס אם באמת היה יכול להתגבר.

באמת במערכת חוקים אתה צודק שאין מקום לגדר כזה להתיר משום אונס היצר. אבל אם מבינים שמדובר בעצם במערכת יחסים מהלב ולא במערכת חוקים "יבשה", אז לדעתי לא רק שזה מובן שיהיה היתר של אונס משום תוקף היצר, אלא מוכרח לגמרי שיהיה היתר כזה. ואם לא היה כתוב היינו אומרים אותו מסברא מוכרחת. שהרי כך הוא בן אדם שכוחות נפשו סוערים ויש פעמים שהם מתגברים ביתר שאת, ואם החוקים לא רואים ומבינים באופן מלא, ומתחשבים באופן מלא, במה שמתחולל בפנימיות הנפש, הרי יש בחוקים האלה מידה מסויימת של ניכור וזרות ולפעמים אפילו אכזריות. וחלילה שבחוקי התורה יהיה כלשהו אפילו דק מן הדק מזה, כיוון שכל התורה, וגם מידת הדין שבה, הכל הוא רק אהבה וחסד וקרבה נקיים לחלוטין.

זו גישה הכרחית ויסודית לכל עניין קיום תורה ומצוות. המשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין ז"ל היה אומר שאם לא רואים כך את הדברים ומסתכלים כאילו יש כאן מערכת חוקים נוקשים המונחתים עלינו מלמעלה כמו חוקי בית משפט, ולא סומכים על כנות הלב אלא צריך הגדרה "משפטית" לכל דבר, המהות של עבודה בגישה כזו היא בעצם עבודה זרה. שעובד מתוך זרות וניכור ולא מתוך אהבה וקרבה.
שמעתי ממנו גם שאמר פעם שאנשים חושבים שמה שדין התורה אינו לפני שופט בשר ודם אלא לפני שופט שהוא מלך מלכי המלכים של כל העולמות שחוקר כליות ולב, זו חומרא. שהמשפט יותר חמור ומטיל מורא.
אבל באמת זו גם קולא מאוד גדולה. ששופט בשר ודם לא יכול להתחשב לקולא במה שמתחולל בעומק פנימיות הרגשות והנפש, בפגיעות שהנפש עברה בכל משך ימי החיים, במה שיש עמוק בפנים שעצוב ובודד וחסר ומורעב וחלש ופצוע ומפחד וכו'. והקב"ה כן מתחשב בזה באופן מלא ורואה הכל בעין אוהבת ומבינה וסולחת ומנחמת.

ויותר חשוב לדעת שמה שהשופט הוא בורא העולם זו קולא מאשר להתייחס אל זה כסיבה למורא ופחד. שאסור בחומרת איסור של עבודה זרה שתהיה הרגשה שיש במשפט התורה ניכור והפחדה ואכזריות.

ואין קושיא שאם הקב"ה ציווה מוכח שהוא ידע שאדם יכול לעמוד בזה. הרמב"ם כבר האריך בזה, שהרי התורה אומרת שאם יקיימו את המצוות יהיו גשמים רבים, ולהולכי דרכים ורוכלים שמחזרים בעיירות אין ברכה בריבוי גשמים. אלא התורה דיברה על הרוב.
וכך אם נפש האדם בריאה ושלמה ומלאה ומסופקת בכל צרכיה, ועבר ילדות מאושרת, ויש לו משפחה בריאה ומאושרת, במצבים רגלים הוא יכול לעמוד בכל מצוות התורה בלי מאמץ מיוחד ובשמחה ולב קל ולא יצטרך להגיע להיתר של אונס על שום הלכה.
אבל לא תמיד זה כך. וגם מי שהוא כזה נקלע למצבים יוצאים מגדר הרגיל. ובמצבים היוצאים מן הכלל נדרש מאמץ מיוחד להתגבר, ואם גם זה לא עוזר מגיע מצב של אונס שאינו עומד בסתירה לכך שנאמרה המצווה הזו. כי היא לא נאמרה במיוחד על המצב המסויים הזה אלא על המצב כמו שהוא על פי רוב.

.

.

.

ח)

דברים יסודיים מתוך התכתבות:

.

לגבי מה שהתייחסת לטענה שיש לאסור משום חוקות הגויים, אולי יש עוד להוסיף שגם לפי התרבות שלהם אצל רובם ברוב המקומות ובמוסכמות המקובלות על הרוב, אין עניין שכל אדם גם מי שלא הומוסקסואל יעדיף לחיות עם זכר ולא עם נקבה. וגם מה שקוראים לזה גאווה, אין הכוונה שבאמת מי שאינו הומוסקסואל נחשב נחות ומושפל ביחס למי שכן. אלא העניין התרבותי אצלם סביב זה הוא בעצם עקרון השוויון, והעניין התרבותי של גאווה וכיו"ב הוא הרמת נס ודגל לעקרון השוויון וגם כשעושים מצעד זה חגיגה והנפת דגל של המאמינים בשוויון, וההומוסקסואליות המופגנת בראש חוצות ובחגיגה היא התרסה והפגנה ומאבק של התומכים בשיויון וחוגגים אותו כנגד המתנגדים לו. וזה אותו נושא תרבותי אצלם בדיוק כמו מלחמה בגזענות ובאנטישמיות וכיו"ב. וכשהשחורים בארה"ב לחמו נגד האפליה הם גם עשו מצעדי גאווה ומוזיקה וחגיגות כהפגנה נגד הגזענות בדיוק באותה רוח. והכוונה בגאווה היא גאווה מתקנת שמטרתה להביא לשוויון ולא להביא שיהיה יותר נחשב דווקא להיות הומוסקסואל. ולומר על העקרון של שוויון שהוא אסור משום חוקות הגויים זה גם מי שהכי חשוך לא יוכל לטעון. ואז גם להילחם נגד אנטישמיות יהיה חוקות הגויים כי אצל הנאורים שבהם גם זה ערך מקובל שדוגלים בו כערך יסודי ומאפיין ומובהק בהווי התרבות שלהם.

באמת נראה שחז"ל לא התייחסו כלל לאפשרות שיכולה להיות נטיה הומוסקסואלית וראו בזה רק רצון להוסיף עוד גוון של הנאה בנוסף לגוון הרגיל שיכול להיות אצל כל אדם.
מקודם כתבתי שמה שהוא הטבע הישר והבריא של האדם כמו כשברא אותו הבורא התורה בהכרח לא מצווה לדכא את הטבע הזה אלא להיפך. וגם אם היא מטילה עליו מגבלות וסייגים זה רק כדי ליישר אותו שיתבטא בצורה הישרה והבריאה ולא יתעוות, אבל לעולם התורה לא באה לדכא אותו.
יש הוגים ופסיכולוגים שטוענים שהטבע הבסיסי של האדם הוא לגנוב כשהוא בטוח שאין עונש וביותר אם אין לו חוויה של רחמים כלפי הנגזל וכגון שגוזל מבנק. כי הם משוכנעים שבאמת ככה הם מרגישים בחלק הפרימיטיבי טבעי שלהם.
לפי זה היה מקום לומר שהטבע הישר הבריא הוא להיות הטרוסקסואל, והומוסקסואליות היא שיבוש ועיוות לא בריא של הטבע ולכן התורה דורשת לדכא את זה. ואם אדם מרגיש בעצמו שהוא מוכרח על ידי טבעו הבסיסי להיות כזה נאמר לו שהוא כמו אדם שמרגיש שטבעו הבסיסי הוא לגנוב כל שאינו חושש מעונש. ובאמת הוא טועה כי הטבע האמיתי העמוק הוא לא ליטול מה שלא שלו (אגב פעם קראתי שבשבטים הכי פרימיטיביים שנחקרו שלא היתה בהם מערכת חוקים וענישה חברתית הם כמעט שלא גנבו זה מזה והחזקים לא היו אלימים כלפי החלשים. יש להעיר ממה שאמרו שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו ושיצר לב האדם רע מנעוריו, ויש ליישב ואכמ"ל), וההרגשה של הרצון לגנוב היא עיוות ישן שהורגל והשתרש של הטבע האנושי הישר. וכמו כן גם הומוסקסואל שמשוכנע שכך טבעו באמת זה עיוות ורצון התורה שהוא ידכא את זה. וגם לגנוב החיוב ההלכתי הוא על המעשה ולא על התאווה לגנוב, אבל וודאי קיום מלא של הדין כולל חובות הלבבות שבו מחייב לפעול בנפשו במאמץ גם להרגיש שאינו רוצה לגנוב.
ההרגשה האישית שלי היא שאדם שיש לו תאווה לגנוב אני מרגיש שמשהו בטבעו לא בריא ולא ישר. אפילו אדם שיש לו תאווה חזקה בטבעו דווקא לא להניח תפילין אני יכול לחשוב אולי יש משהו לא ישר ונכון בטבעו כי אני לא רואה את הטבעיות של זה וזה נראה כמו מרדנות שלא מוכרת לי כמרכיב של הטבע האנושי. אבל אדם שיש לו נטיה הומוסקסואלית אני לא מרגיש שהוא אדם שטבעו לא ישר ונכון ובריא כי זה נראה לי כמו מי שמתאווה לבשר סוס ולא לבשר פרה, שלאכול מה שטעים זו תאווה מאוד בריאה וישרה אם לא הופכים לזללנים מופרזים, ואני לא רואה שום עיוות בכך שטעים לו יותר בשר סוס ואני לא יכול לחשוב שיש משהו לא נכון וישר בטבעו.
אבל יותר מזה, נראה לי שלקבוע מה הטבע הישר האמיתי ומה לא, בשביל זה צריך להיות במדרגת חז"ל. מי שיכול לדעת מכח סברתו לחוד בדייקנות מה הטבע הישר של האדם, הרי בזה לחוד די כדי לקבוע שכך הלכה. וזה כח שמסור רק לחז"ל עד עריכת הגמרא לקבוע הלכות מחייבות מסברת עצמם. מה שכתבתי על פסיקה לפי נטיית הלב זה הכל בכפוף לכך שזה פרשנות כנה על מה שאמרו כבר חז"ל, אבל לחדש דבר שהוא לא פרשנות של מה שהם אמרו, לזה רק להם ניתנה הרשות כי רק להם היה יושר שכל כזה. ובשאלה האם הומוסקסואליות היא טבע ישר חז"ל לא אמרו מאומה ואין מי שמוסמך לקבוע בזה מסמרות לגבי אחרים.
לכן לדעתי היחיד שמוסמך לקבוע בזה הוא ההומוסקסואל עצמו על עצמו אישית והרגשות והסברות האישיים שלי או של כל מישהו אחר לגבי זה אינן מעלות ואינן מורידות ולכן אין שום טעם שמישהו בכלל ישאל את עצמו שאלות כאלה אלא רק בנוגע לעצמו. כי אין מקום כלל לאדם לקבוע עמדות שיפוטיות בדברים ששייכים לחייו של אדם אחר ועליו לנקוט רק עמדה לכבדו בכל מה שיחליט ויבחר ולאהבו כמו שהוא ללא תנאי, ולא לבקש לנקוט עמדה עצמית שיפוטית לטוב או לרע כלפיו. והוא צריך לברר בינו לבין עצמו, אם למשל הוא מרגיש שהוא יכול להימשך גם לנשים, רק היה לו צורך למרוד במוסכמות ובהורים וחברים השפיעו עליו וזה היה אופנתי ולכן הוא נמשך לזה וכעת הוא כבר רגיל כך וליבו לא נוח עם עצמו אז יש עליו דין פריה ורביה שמחייבו לישא אשה (בתשובה אחרת בעניין מצוות פריה ורבייה באתר זה הארכתי שאצל הומוסקסואל גמור אין חיוב פריה ורביה, ואם רצה לבוא על פנוייה שתוליד עבורו הרשות בידו ומקיים מצוות לשבת יצרה אבל אם אינו רוצה אינו מחוייב מדין פריה ורביה), ואז גם לולא היה עליו שום דין, בכל מקרה חובתו גם מצד התורה לעבוד על תיקון המידות ובכלל זה לחיות לפי מה שאמת נכון בשבילו.
אבל אם הוא אדם שמרגיש שהוא אדם ישר וחיובי ובוחר בתום לב בחיים בריאים וישרים וחיוביים ונכונים, והוא מרגיש שאם לא יחיה כהומוסקסואל חייו הנפשיים אינם חיים, אז אני לא רואה שום סיבה ומקום שהוא יטיל ספק בעצמו לחשוש שמא זה טבע לא ישר. שהרי היסוד הראשון שאדם חייב לסמוך על הכרתו ושיפוטו ובלי זה אין לו שום שייכות לתורה ולקב"ה ולהיות אדם כל אלא הוא סתם בובה על חוט. ולחשוב אולי הטבע שלי לא ישר ואני לא יכול לסמוך על מיטב הכרתי ושיפוטי וצריך לחשוש שאני משוחד וטועה, הרי אין סוף לחששות כאלה. אני למשל יכול עכשיו לחשוב אולי רק נדמה לי שמה שאני כותב לך הוא מרצון חיובי ולשם שמיים, אולי נדמה לי כך כי אני משוחד ושבוי ביד היצר ובאמת מתחת להכל אני משרת של יצר הרע וכותב רק כדי לפרוק עול תורה וכו'. ואז אלך לשאול רב על זה, וכל רב הרי יאמר לי תשובה אחרת ואיך אדע אם לשאול רב מודרני או קנאי וכו' הרי שיפוטי נשלט בידי היצר והוא משוחד, וגם אז אצטרך להיות רובוט ולשאול את הרב על כל ניד וניע שלי ולא לחיות כאדם כלל. אלא זה פשוט לגמרי שרצון הקב"ה והתורה שאדם קודם כל יסמוך על הכרתו ושיפוטו וזה היסוד של בחירה חופשית ושכר ועונש. לכם אם הומוסקסואל עצמו מרגיש שבאמת נטייתו היא לא עיוות של עצת היצר שעל ידי מלחמה בו אפשר להשתחרר ממנה ולתת לכח המיני ולאהבה ביטוי שמח וחי בצורה אחרת, אין לו שום סיבה ומקום לחשוד בעצמו יותר מדי ואין לאף אחד אחר שום זכות להטיל ספק או לערער על שיפוטו לגבי עצמו. כי אין מי שמוסמך לקבוע מסמרות כלליים בזה שנכונים תמיד כמו דבר הלכה בתורה, ולכן זה מקרה פרטי של כל אחד ועל עצמו הוא זה שאחראי כי הוא נברא בעל בחירה חופשית ויקבל שכר או עונש על פי החלטתו ואם הוא הנושא באחריות ממילא לו שייכת הסמכות להחליט ואין לאף אחד אחר זכות לקבוע במקומו.
אחרי שהאדם החליט שכך טבעו וכך הוא האופן שבו הוא יכול להיות חי באמת, המסקנה מזה שהתורה לא רוצה שידכא את זה ויפגע בהיותו חי ושמח. ואולי אם היה בימינו מישהו במדרגת חז"ל היה בכוחו להתיר לו גם משכב זכר ממש. רק מכיוון שזה פסוק מפורש בוודאי אין כח בידינו להתיר. ויש בירושלמי כעין זה שאחד האמוראים אמר שאם היה כח בידו היה מבטל את הצום, קשה לי להיזכר אבל כמדומני שיש עוד דוגמאות כאלה שאמרו שהיה ראוי לשנות רק אין לנו כח. כלומר ששייך להגיע להכרה שעקרונית היה נכון לעשות שינוי בהלכה קבועה בתורה, רק שהרשות לפסוק הלכה למעשה מכח הכרה כזו לא ניתנה אלא לדורות מסויימים של חז"ל ולא לדורותינו ולכן ההלכה במקומה עומדת. אבל במה שנוגע ל"רוח ההלכה" ולכל ההנהגה המעשית מסביב להלכה בזה וודאי יש לנו לעשות כפי הכרתנו, ואם העקרון היסודי בתורה הוא לעודד את כוחות החיים והאהבה ולא לחנוק ולדכא אותם, והאדם עצמו מגיע למסקנה על עצמו שאם הוא ינסה לשנות את נטייתו והרגלו זה לא יביא אותו להרגיש פתאום שיותר שמח וטוב וחי לו להימשך לנשים אלא זה יכבה את החיוניות שלו, והוא נאמן על זה והוא זה שקובע, לכן בכיוון הזה זה יש לנהוג בכל העניין מלבד עצם המעשה המסויים שנאסר בפירוש שאותו אין לנו כח להתיר.
וגם לפי החזון איש שהטבע שתואם לתורה הוא רק הטבע שהיה באלפיים שנה תורה, זהו נתינת טעם למה באמת לא נאמר להתיר את האיסור של משכב זכר ממש, בנוסף לטעם שרב אשי ורבינא סוף הוראה דהיינו שבדברים כאלה נקבע שאחריהם שום אדם אין לו רשות להורות דבר חדש. אבל זה לא אומר לגבי רוח הדברים שבזה אין ספק שהתורה היא תורת חיים והוראתה תמיד לעודד את כוחות הנפש להיות חיים וצומחים ושמחים ופורחים ולא לדכא ולהמית אותם, וכל המגבלות הן רק לאזן וליישר וליצור הרמוניה ולא להמית ולהחניק. יש בשני כרכי "עלי שור" של הרב וולבה הרבה אריכות בעניין הזה של כמה הוא יסוד ברור ופשוט שלעולם אין רצון התורה ששום כח נפש ידוכא ויוחנק. וכל המידות הרעות והדחפים השליליים הבהמיים וכו', זה הכל כוחות נפש שיכולים לצאת לפועל בצורה טובה והתעוותו. למשל הכח נפש של משיכה לזנות הוא עצמו אותו כח נפש ממש של להקים בית נאמן עם אשה כשרה. זה אותו כח עצמו של הרצון להרגיש הנאה מכך שיש רוך וחום ואהבה וקרבה ומגע ולא להיות קר ובודד. רק אותו כח עצמו יכול לצאת לפועל ישר או עקום. ואם הוא ייצא ישר באופן מלא ושמח ובמלוא הכוחות והמימוש אז כבר לא תישאר אנרגיה שלו לצאת מעוות. אם האדם באמת יחיה חיים מלאים אהבה חיה ומימוש מלא של האהבה בתשוקה לאשתו הכשרה, ויטפח את האהבה וישקיע בה ויעבוד עליה כדי שתישמר חיה ופורחת תמיד, וכיו"ב, לא יהיה בו משיכה לזנות. והדרך לתקן את המשיכה לזנות היא לעולם לא על ידי נסיון לדכא ולהמית ולחנוק את כח הנפש הזה, אלא לתעל אותו למסלול הנכון שלו ששם הוא יוכל לפעול ביושר וטוב וממילא לא ירצה לצאת לפועל האופן העקום. ולכן גם כל כח נפש "רע" שברור שהוא עקום ולא ישר ולא בריא וכגון משיכה לזנות אסור להחניק ולדכא אותו בשום אופן. גם כי זה לא יועיל כי זה כמו קפיץ שכמה שתלחץ עליו הוא ילחץ בחזרה ובסוף יתפרץ, או שאם תצליח ממש לשבור את הקפיץ תמית חלק מנפשך ותהיה חצי מת ולא יהיה לך ניצוץ חי ושמח בעיניים וורוד בלחיים ותהיה קודר ועצוב ויבש, וזה עבירה מדאורייתא כי זה סוג של רצח.
ומבשרי אחזה אלוה, אם אבא אוהב את בנו, וכמו כל אבא רק רוצה שהילד יהיה שמח ומחייך ומלא חיים ועם עיניים נוצצות ולחיים וורודות ומלא כח ופעילות, והוא נותן הוראות לבנו איך לחיות נכון כדי להיות יותר חי ושמח ופורח ולשמר את זה לכל אורך הדרך, והבן לא מצליח לקיים הוראה אחת איך שנדמה לו שכוונתה כפשוטה ולכן הורג בתוכו כוחות חיוניים של נפשו ונעשה קודר ויבש ועצוב ולא "מחובר לעצמו", בוודאי לא רק שהוא לא קיים את רצון אביו אלא ממש ציער את אביו ועשה נגד רצונו. ההלכה היא לא מערכת חוקים יבשים עם כללי הגיון מתימטיים, היא דיבור של אבא אוהב לילדיו וככה צריך לקרוא אותה.
אם מישהו שאינו הומוסקסואל יש לו יצר מיני חזק, והוא הולך לזונות וכל יום עם מישהי אחרת, הרי דרך כזו בסופה תביא אותו למצב שהוא לא חי ולא שמח ולא פורח אלא בסוף ירגיש ריקנות ודיכאון. ולכן היא אסורה הלכתית או לפחות אסורה מצד חובת תיקון המידות. אבל התגובה שלו לאיסור אסור שתהיה לנסות להמית התאווה בתוכו. זה כיוון שאסור אף פעם ללכת בו. אלא הוא צריך לחפש איך למלא את תאוותו בדרך שלא תביא אותו למצב רע. ויסיק שעליו לחפש מישהי שמתאימה לו ומושכת אותו וליצור איתה מערכת יחסים טובה ויציבה ולעבוד על כך שהוא לא ישתעמם איתה מבחינה מינית (וזה מאמץ קשה וכאן נכנס שאין ויתורים כמו שאמרו שהמצוות הן גזירות מלך ומי שאומר שהקב"ה וותרן יוותרו מעוהי ואין מקום לנוחיות ולפשרות וצריך להתאמץ לבנות פתרון כזה בכל הכח והיגיעה), וכך הוא ימצא את סיפוקו הבריא והטוב והמתמיד ואז ממילא כבר לא יתאוה ללכת כל יום לזונות. ורק סוג כזה של חיפוש פתרון של לתעל את הכח הנפשי לדרך שבה הוא ימצא סיפוק נכון ושמח בא בחשבון בהתמודדות עם בעיה כזו (כמובן אני מתאר מצב אידיאלי ומושלם ובמציאות דברים כאלה מאוד לא פשוטים ולפעמים לא מצליחים וגם אם כן תמיד זה רק חלקי, ושבע יפול צדיק וקם, אבל זה רק שרטוט להדגים את העקרון, ונאמר לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה).
ולכן להומוסקסואל מותר לחפש פתרון בכיוון של לנסות ללמוד ולהתרגל לחיות עם אשה, רק אם באמת יש סיכוי סביר לדעתו שאחרי עבודה מסויימת זה יוכל להביא אותו למצב שיש לו סיפוק אמיתי וחי ושמח ובריא וטוב ומלא של הצורך שלו לאהבה ומיניות וכייון שהוא בא על סיפוקו במלואו ממילא לא תתעורר בו תאווה הומוסקסואלית כלל ולא יצטרך לדכא ולחנוק מאומה. ואם נראה לו שזה יוביל לדיכוי הצורך הזה ולא לסיפוק מלא ושמח שלו אסור לו לאנוס את עצמו ללכת בכיוון כזה כי זה חטא כלפי עצמו והוא בן של הקב"ה ולכן זה גם חטא כלפי אבא שלו. וצריך להסתדר איכשהו עם זה שיש איסור "טכני" של משכב זכר ועד כמה שאפשר לחיות כפי חפצו מתוך מאמץ לא לעבור ממש על האיסור.
בעלי שור ובשיחות של רבי ירוחם מבארים שאין שום כח נפש שהוא בעצמו רע ויש להמיתו אלא כל כח רע יש למצוא לו את הדרך הישרה שלו ואז הוא כח טוב וממילא מתרוקן הרצון להוציאו בצורה רעה. אבל יש רק כח נפש אחד שאין לו צד טוב ואותו צריך להמית ולהשמיד ולא לחפש לו ביטוי בריא. וזה הכח של ניכור וזרות, מעצמו ומאחרים (זה תלוי זה בזה, מי שזר ואכזר על עצמו מזה נובע שיהיה זר ואכזר לאחרים) ואכזריות וקור לב ואטימות הלב וערלות הלב והאוזניים ושנאת חינם. זה הכל שמות לאותו כח ויש לו כל מיני ביטויים, חלקם במידות ומעשים, חלקם מאוד עמוקים ואישיים בתוך כוחות הנפש, שנאה עצמית, ערך עצמי נמוך, חוסר בטחון עצמי, רגשי אשמה, יצר הרס עצמי, בניית חומות רגשיות לחצוץ את רגשותיו ועולמו הנפשי מעצמו ולחצוץ את נפשו מאחרים. וחלקם בחיים החברתיים ובכללם גזענות ושנאת השונה מכל סוג ובכלל זה גם הומופוביה, או שנאה של מי שאינו כמו כולם כי יש לו אופי ואישיות שאינה בדיוק לפי הטעם של מוסכמות החברה וכל כיו"ב. וזהו היצר הרע בעצמו ששוכן כמו זבוב במפתחי הלב והוא מלאך המוות והשטן ומולו יש ללחום בכל תוקף וכל מה שנאמר על מלחמת חורמה מול היצר הרע להמיתו ולפוצצו בפטיש וכל כיו"ב נאמר אך ורק על הכח הזה. כי הוא לא חלק מכוחות החיים כלל אלא הוא אבן קרה ומתה של גוש מוות קר וזר וחשוך ואת זה האדם מצווה לעקור מעצמו (רק מעצמו, לא מאחרים חלילה…) במלחמת קודש עזה וחריפה כמו שמנתחים גידול ממאיר במלחמת השמד חזיתית חסרת פשרות בסכינים וציפורניים ושיניים, ועל זה משלו בחייל שחזר מהקרב והחכם אמר לו חזרת מהמלחמה הקטנה למלחמה הגדולה שהיא מלחמת היצר.

הגישה הזו ידועה וברורה לך ואתה אומר אותה ופועל לפיה, וזה שכל ישר שלא צריך להיות גאון כדי לראות אותו, אני רק בא לחזק אותך בכך שאני אומר שאתה לא לבד עם הדעה הזו ומקורה לא רק בשכל ישר שלך ושלי אלא יש לזה מסורת מכובדת והיא משנה סדורה עמוקה ולמדנית ומפותחת מאוד בעמל גדול של גדולי עולם שהוכרו כעמודי התורה וזהו בספרים של הסבא מקעלם ותלמידו הגדול רבי ירוחם שהחפץ חיים הזמין אותו לנהל רוחנית את ישיבתו ישיבת ראדין ואמר עליו שהוא גדול הדור ועמוד התורה ושראוי לכל ישראל לסמוך על הנהגתו, ובדורו הוכר כגדול המשגיחים וגם החזון איש העריץ אותו מאוד והתבטל לפניו ועוד מגדולי הדור ההוא, וגם בתורת הרבה מגדולי המוסר והחסידות יסודות אלה מבוארים.
אני לא בקי בתורת הרב קוק וכמדומני מרושם שטחי שהוא גם ראה בחיוניות הטבעית תכלית יסודית של התורה והרחיק לכת עד שראה קדושה גדולה בעבודה של החלוצים החילוניים "להחזיר את הצבע ללחיים". ואפשר שאתה מצוי ובקי בתורתו הרבה יותר ממני, רק שהיום הגישה שלו שנויה במחלוקת, ויש מוסכמה, שהיא מוטעית לדעתי, שהחרדים שוללים זאת, וכלפי זה אני בא לחזק אותך שהדרך הזו לדעתי היא באמת גם מורשתו האמיתית של מי שאוחז במורשת החרדית ליטאית. ובחסידות בוודאי יש הרבה מאוד דברים בכיוון הזה. וגם רבי ירוחם עצמו אמר שתורתו היא בעצם גרסה ליטאית של החסידות. ואמר שדבריו הם בקבלה מהסבא מקעלם שקיבל מרבי ישראל מסלנט שקיבל מרבי חיים מוולאז'ין ורבי זונדל שקיבלו מהגר"א וזה יסוד המורשת הליטאית, ומה שהגר"א חלק על החסידות למי שמעמיק ומבין היה על פרטים מסויימים ולא על היסודות האלה שהם יסודות כלליים ומוסכמים על הכל כמו י"ג עיקרי האמונה. וכמדומני שגם בקהילות עדות המזרח במרכזי התורה ובישיבות שנוהלו על ידי גדולי הרבנים הרוח היתה שהתורה היא דבר שתואם לטבע האנושי ולא אמור להתנגש איתו ולחייב את האדם לשבור אותו להחניק ולהמית אותו. וכמדומני שגם היום יש קצת שאריות של מחלוקת כזו בין הגישה של עדות המזרח לזו של הליטאים, ואני לא בא רק לטעון שבזה הספרדים צודקים, אלא שבאמת הליטאים של היום בעצמם מתנכרים למורשת האמיתית שלהם שלאמיתה ובטהרתה בעניין הזה היא לא חולקת כלל על הספרדים.

.

.

חלק מהתגובות לא הובאו כאן מחמת האריכות וניתן למצאם ב http://tshuvotarchiv.wordpress.com

..

—-

מודעות פרסומת

27 תגובות to “בעניין מי שיש לו נטייה לבני מינו”

  1. הו"ד Says:

    שלום וברכה,

    א. מה דעתך על מסמך העקרונות של ארגון הו"ד?
    ב. האם תהיה מוכן לשוחח איתם (כמובן בדיסקרטיות) ו/או עם הרב רון יוסף?

    http://www.hod.org.il/files/files/newp.pdf
    קישור למסמך העקרונות של הו"ד

  2. נראה לכאורה Says:

    שלום רב,

    עיינתי במסמך העקרונות, לעניות דעתי הכל הם דברים אמיתיים ונכונים ופשוטים וכתובים היטב.

    כצופה מהצד מזווית של אדם פרטי, המסמך גורם לי להרגיש כאב והשפלה, שבני אדם צריכים להודיע שהם בני אדם ושאין היתר לשנוא אותם ולחשוב שמותר לפגוע ולהשתלח בהם.
    מקומם אותי שאנשים הופכים דברי תורה טהורה ועמוקה לסיסמאות של שנאה חשוכה ופרועה. מי שמנפנף בפסוקים של תועבה ומעשה ארץ מצריים וכו' לא למד בעיון היטב והעמקה את הסוגיא בתום לב, כמו שנדרש בכל סוגיא, אלא מצא משהו שמצלצל בשטחיות כפי רצונו ומייד מנפנף בו ועושה ממנו דגל של גזענות ושנאה, וזה פגיעה בתורה ונותנה לא פחות ממה שזה פשע כלפי בני האדם שנפגעים מזה.
    באופן אישי הייתי מרגיש יותר נכון לנסח סעיף כמו סעיף ה' בדרך של 'כל מי שמזייף את התורה להצדיק שנאה חשוכה ודורסנית אינו ראוי לבוא בקהל שומרי תורה ואין לצרפו למניין', וכל כיו"ב.
    האבחנה בין בעל נטייה למי שעושה מעשה אסור בפועל היא לא איזשהו פלפול או חילוק הלכתי דק כדי למצוא פתח להתיר, אלא דבר ששום תינוק לא היה טועה בו, והשטחיות כאן היא משום שלא הדביקות הצרופה והתמימה בתורה מניעה את התוקפים.

    הזדמן לי להיות קרוב לאברך שאיבד אשה וילדים בדרך מחרידה בפיגוע. אחרי כשנה הוא התחיל לעכל מה קרה והיה במצוקה נפשית קשה, ואז פנה אלי שהוא לא מצליח לעבור שבת שלמה בלי לעשן, והוא מוכרח לעשן בסתר ורגשי האשמה מוסיפים לו למצוקה הנפשית. אני חושב שכל אחד היה מתייחס מאוד בסלחנות ואהדה ומרגיע אותו. כמובן שאי אפשר לומר שמותר לו, אבל אע"פ שבאמת אסור, היחס לא יהיה שמסתכלים עליו כעל מישהו משוקץ וטמא ועבריין להכעיס שיש לנדות ולגרש החוצה במקלות. אלא בעיקר יהיה יחס רחום ונסיון לעודד ולתמוך ולקרב ומאוד בעדינות ואהבה לנסות לחזק ולתת כח לעמוד בנסיון, ואפילו המחמירים והקיצוניים ביותר ינהגו כך.

    במסמך יש הדגשה שחלילה לא מדובר על מעשה אסור שאין בו שום צד קולא אלא רק על הנטייה. יש הרגשה שאם תהיה איזשהי נימת סלחנות לגבי האיסור עצמו זה מייד יתן חרב בידי השונאים והתוקפים. ובאמת לדעתי גם מי שעובר על האיסור אע"פ שבודאי אסור, היחס הישר והאמיתי למצב שלו צריך להיות כמו במקרה העצוב שתיארתי, ולא בהרגשה שאם נכשלת אז צודקים כל מי שרואים בך שקץ ותועבה.

    בשנות עבודתי הרבות עם בחורי ישיבות ואברכים צעירים, מבני ישיבות חרדיות, לא הזדמן לי להיפגש עם הנושא "בשטח". בוודאי לא בגלל שזה לא קיים אלא כנראה אפילו שלדעתי השתדלתי להיות לא מאיים ככל האפשר, עדיין היה חשש גדול מדי לחשוף את זה גם בפני. כך שבשבילי זו סוגיא למדנית מופשטת ואין לי נסיון להכיר את המציאות ואת המצב הריאלי שהאנשים נמצאים בו.
    אני מבין שמי שעוסק עם הבעיות במציאות, ובודאי מי שמוטל עליו להוביל את הנושא מבחינה ציבורית, מוכרח להיות מאוד מתון וזהיר ועניו, ולהתייחס למצוי ולא לרצוי, וזו באמת רוח הדברים שבמסמך.

    הייתי מאוד שמח לעזור בכל דרך. אני לא דמות ציבורית כך שמבחינה זו לא יביא תועלת למנות אותי כמשתתף, וגם אני חולה רתוק למיטה דבר שמגביל את היכולת. אבל אם יש דבר שלדעתכם אוכל להביא בו תועלת מאוד אשמח.

    .
    – – –
    .

    מבחינתי הנושא הזה הוא חלק ממאבק יותר רחב. לראייתי בכל אדם מוטבע בטבע רגש דתי, שיכול להתבטא בהרבה אופנים. כל אדיקות באיזשהי אידיאולוגיה, לאומיות, אפילו בקבוצת כדורגל, מונעת מהרגש הזה. כל שנאה ומלחמה של "אנחנו" נגד "הם" קשורה לרגש הדתי, שיסודו העמוק הוא המימד הכללי, מה שגבוה יותר מהקיום הפרטי המצומצם, וממילא גם מה שמלכד בני אדם סביב אידאה רחבה יותר מהפרטיות של כל פרט.
    כמו כל כח נפש יסודי באדם זה יכול לצאת לפועל בדרך גסה ורעה ומסולפת ושטחית, של כפיפות לאידאה עליונה מנוכרת ונוקשה ודוגמטית וחלולה, של ליכוד בין בני אדם בדרך של "אנחנו" הנעלים והצודקים נגד "הם" הרעים השפלים. או בדרך מזוקקת וישרה וטובה ועדינה של התחברות עם אידיאה עליונה חיה, אלוהים חיים, של אהבה ורוך, שהוא אחד עם האנושיות והלב ולא משהו שסותר להם. ושהמגדיר של ה"אנחנו" זה חיבור משותף לאהבה מזוככת ולא את מי אנחנו שונאים.
    מכיוון שהתורה מתחברת לרגש הדתי ומדברת על "אנחנו", קל מאוד למצוא בה כיסוי שטחי והצדקה לרגש הדתי בצורה הלא מעובדת, הגסה והחשוכה, של עבודה לאל מפחיד, מנוכר חמור סבר ונוקשה, של "אנחנו" מול "הם". אם זה פשיזם או גזענות עדתית או הומופוביה או שוביניזם כלפי נשים וכו' וכו' שכולם וכל כיוצא בהם מוצאים לעצמם נוצות תורניות לכסות ערוותם, ואין מי שמוחה על זה בשם התורה. זו דתיות שבמהותה האמיתית היא עבודה זרה גם אם מכנים בשם אלוקי ישראל. יש כנות בתחושה של מי שמרגיש שהומוסקסואליות סותרת אצלו את הרגש הדתי. אבל באותה מידה היתה כנות אצל אנשי הקו-קלאס-קלן שהרגישו ששנאת שחורים נובעת מהרגש הדתי. כשהרגש הדתי לא מזוכך אכן הוא מתבטא באופן כזה.
    ואפשר כנגד זה ללמוד תורה ביגיעה רבה ובתמימות ויושר לב בדרך הלימוד המסורה ולקבל ממנה את הזיכוך והעידון והיושר של הרגש הדתי, ענווה ואהבה ורוך וקרבה ועבודה לאל קרוב ואוהב ורך ומבין וכו'.
    בעיני השורש והמקום ממנו זה מתחיל הוא לא הביטויים החברתיים של זה, אלא העבודה של אדם מאמין בתוך עצמו. כיצד מצטיירים הבורא והמצוות והתורה בכוחות הנפש שלו, כיצד היחס בין תורתו ואמונתו לאנושיות שבו, ללב שלו.

    מנקודת מבט כזו אולי העיקר הוא שאדם שיש בו נטייה הומוסקסואלית וגם מאמין בתורה יעבוד על לימוד עמוק כיצד בתוך עצמו הוא מבין את היחס של נותן התורה אליו, ושלו אל התורה ונותנה. אולי אם תהיה לו ראייה ברורה לגבי השייכות שלו אל בורא העולם, אם תהיה בו עמדה קנוייה לו משלו, ברורה ושלמה ומוצקה, הנובעת מחשיבה מאומצת ועמל תורה גדול, לגבי רגשות האשמה שלו, לגבי כמה הוא אהוב על בוראו ואוהב אותו, אז הוא לא יצטרך אישור חיצוני, והדבר יקרין גם על היכולת לעמוד מול החברה.
    נראה לי שאדם שנקלע למצב שבדתיות השטחית והלא מעובדת הוא נתפש כשנוא ודחוי, ועם זה בוחר לא לוותר על האמונה, זו בחירה לא פשוטה שמחייבת אומץ ומקוריות והעמקה ולימוד מתוך חתירה אל האמת. אין טעם במצב כזה שדורש מחיר כבד כל כך להסתפק בדתיות שטחית כמצוות אנשים מלומדה. זה מחייב בירור מה זו דת ומה זו תורה ומה זה אדם. ההתמודדות עם השאלות האלה היא דבר שמתחייב כדי לא להיות קרבן של הנסיבות אלא לקבל אחריות על המצב, לשלוט בו, להפוך אותו לבחירה ודרך עלייה.
    אם הקב"ה העמיד אדם במצב מסויים, נתן לו ייסורים, זה משום שגנוזה בזה דרך עלייה והתקרבות. הקב"ה על ידי שמעמיד את המצב נותן דרך, אבל על האדם ללכת בה בכוחות עצמו. זו קריאה אל האדם להשתמש במצב כחומר גלם ליצור מזה עלייה. להפוך למפלס דרך, לבוחר, למגלה דברים חדשים, למגלה מעלות שגנוזות בתוכו ואחרת לא היו יכולות לצאת לפועל. כתוצאה מעבודה כזו הוא ייהפך להיות המחנך ומורה הדרך ולא מי שמתנצל ומבקש לגיטימציה והכרה.
    כל מצב של קושי וייסורים ניתן באהבה לאדם כדי להוציא ממנו את הנעלה והזך שבו. במצבי ייסורים, מצבי קושי והתמודדות, יש שגב ואצילות וגדולה. אסור לחשוד בקב"ה שהוא הומופוב ורואה את המצב שהוא עצמו ברא ושם בו את האדם כדבר שהוא סוג ב' ובדיעבד ופחות חביב ואהוב ונברא בצלם.

    גם מי שאינו הומוסקסואל נאלץ להתמודד עם צדדים מעוותים בדת שמאיימים על היכולת שלו להיות מי שהוא באמת, מי שמחובר לנפש וללב ולמחשבות האישיות, לרגשות הטבעיים ולייחוד שלו כאדם חד פעמי.
    בזה אני מנוסה ומכיר את המצב, בעולם החרדי, והוא מאוד קשה ועגום. בני עלייה בעלי נפש עדינה ועמוקה ומקורית ומיוחדת סובלים ייסורים קשים ומחנק נפשי חמור בהתמודדות עם הסביבה. וזה אמור להיות לגמרי להיפך, וזה מעיד על עיוות מאוד חמור בעולם התורה ולמה שנשלים עם זה.
    אולי מי שנאלץ לעמוד במצב קיצוני וקשה של להיות הומוסקסואל בגלוי בסביבה עויינת יכול שפירות ההתמודדות שלו יעשו אותו למורה דרך לאחרים שמתמודדים עם דורסנות של סביבה דתית כלפי האנושיות בתחומים אחרים, וגם מורה דרך לחברה הדתית עצמה כיצד לא להיות מסולפת. אני לא חושב שזה מופרך לחשוב שהומוסקסואלים במיוחד יכולים להיות בין מובילי הדרך של החברה הדתית הכללית. ליצור, לחדש, לברר מחדש, להעמיק, לא ללכת באופן חסר מחשבה אחרי מוסכמות וממסד מאובק, להחזיר את האנושיות כנושא מרכזי.
    כעבודה מוחצנת והצהרתית זו אולי גישה שתקומם ותחריף את ההתנגדות, יגידו האחד בא לגור וישפוט שפוט. אבל כעבודה פנימית וצנועה, בראיה כלפי עצמו כעל מי שאמור להיות מנהיג ושופט ומורה דרך לקהילה הכללית, זה יכול לתת פירות משמעותיים בעתיד.

    אני לא מכיר את הארגון שלכם, ומשער שהוא קשור יותר לציבור הדתי לאומי מאשר לחרדי. בנסיבות חיי הכרתי רק את העולם החרדי-ישיבתי. אני לא חושב שבעולם החרדי יש ארגון כזה שמיועד לבני ישיבה חרדים. בישיבות החרדיות המצוקה והצורך בעזרה גדולים לא פחות, ומן הסתם יותר. אני לא יודע אם זה מעשי, אבל נראה לי שאם הייתם מוצאים נתיב מתאים להושיט יד גם לבני ישיבות חרדיים הייתם עוזרים בהצלת נפשות רבות נוספות.

    בתקווה שתראו הרבה ברכה ותמצאו שלום ושמחה.

  3. 'אור-היושר' Says:

    בחשש גדול ובזהירות רבה רצוני להביע את גישתי לנושא טעון וכאוב זה.

    להבנתי כעת, יש כאן עניין יסודי בשורשי הדבר. שהרי אדם האוהב את אשתו כגופו, אהבת אמת, דבוק בה, וחושק בה, הרי הוא כדבוק בשכינה הקדושה! וידוע שהשרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה וכו'. וקשה הדבר בעיני לומר שהוא שייך בין בני זוג מאותו המין.

    זאת ועוד, שעניין "ואהבת לרעך כמוך" בהכרח אינו מורה על "והיו לבשר אחד". אלא על גמילות חסד, צדקה, להיות נושא בעול עם חבריו, אבל חציית הגבול בין אהבת האחר והזדהות עם ליבו לבין הפיכתו לחלק מבשרי בבחינת אדם אחד מוגדרת בתורה כטעות וסטייה. תועבה פירשו בגמרא; תועה(טועה)-אתה-בה.

    אכן זה ברור שאדם שנולד עם נטייה לבני מינו אי אפשר לכנותו טועה או סוטה, משום שכך יצר אותו הבורא. וגם פשוט וברור שאין עליהם לכפות על עצמם חיים כנגד טבעם. וכמו שאדם ששונא דגים מחמת טבעו אין לו לאוכלם אפילו בשבת. אלא יאכל מאכלים כפי טיבעו. לכן ברור שעליו לחיות עם נטיית לבו כמובן ע"פ ההלכה.

    אבל זה יש לנו להתבונן, האם כשאנו רואים זוג מאותו המין עלינו לשבח אהבתם זה לזה, כמו שהיום מקובל ברחוב שהעיקר זה האהבה, והיום סוגדים לאליל האהבה, ואפילו על שלישייה כבר מהללים ומשבחים כי העיקר זה האהבה. ובנושא זה אני מתלבט מאד מאד, וליבי מחשב ומצדד לאמור כי אמנם נכון שאהבה הוא עניין גדול והוא חלק בלתי נפרד ממהות החיים ועל זה מושתת העולם, ואין כאן המקום להאריך בזה. אך צריך לדעת איזו אהבה היא קדושה וטהורה שיכולה להביא את האדם למדרגות גבוהות, ואיזו אהבה היא כמו אדם שאוהב להסתכל על אש  או ים, לאכול מאכלים מסוימים וכדו' שאין לזה משמעות למהות וקדושת החיים, אלא זה טבע ככל הטבעים. ונידון זה נוגע לגישה והשקפה על מהות חיי האהבה בין בני זוג מאותו המין, ויש לזה השלכות מעשיות כגון להרבות בחיים אלו או למעט במידה מדודה ,ולאנשים שיש להם נטייה חזקה לבני מינם אבל קיים בהם גם הטבע הרגיל, וכמובן שכל דבר ועניין יש לדון לגופו, ומלבד זה הנידון נוגע לכולנו כי כידוע האדם נמשך אחר הסביבה והשקפה איתנה בנושא זה נחוצה להרבה נערים באופנים ומאורעות שונים, ודי לחכימא.

    ואדגיש, כי המבזה אנשים אלו, שנולדו עם טבע שונה מהרגיל, אפילו רק בליבו! וחושב עליהם כסוטים, יידע כי לא זו בלבד שלא קרא ולא שנה מימיו ואין בו לא תורה ולא דעת ולא חכמה, אלא שעובר על כמה לאווין מהתורה!! וכל הפוסל במומו פוסל, וצריך לבדוק בעצמו במה הוא סוטה וטועה!!

    כיוון שנושא זה סבוך ועמוק מאד, אשמח באם כת"ר יתייחס למה שהועלה כאן

  4. נראה לכאורה Says:

    תודה על הדברים החשובים.

    גם באהבה בין איש ואשה, יש קצה אחד של תאוות בשרים טמאה שהיא בבחינת זנות גם אם הם נשואים, או אשלייה שקרית של אהבה, וקצה הפכי של איחוד אמיתי ועמוק שהוא ממש איחוד עם השכינה. וכמו שנאמר איש ואשה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתם.
    ובין שני קצוות אלה יש אינספור מצבי ביניים שחלקם מאוד עמומים ומסובכים ורבי צדדים והוא עבודת האדם, לבחון לאמיתו ולצמוח ולבנות בזה כפי יכולתו, ובלי לטעות הרבה ולשלם הרבה ולהתייסר הרבה, ולייסר את בן או בת זוגו הרבה, לא שייך כלל להגיע למצב שיש יכולת להבין אפילו מעט מה באמת יש בנפשו וליבו ומה הדרך שעליו ללכת בה.

    בתחום הזה לא שייך שאדם אחד יביע דעה על חייו של אדם אחר מבלי שנתבקש. לו יצוייר שהייתי משוכנע בוודאות שחברי נישא לאשה שלא יתכן איתה לעולם איחוד אמיתי וקדוש ואהבה אמתית, לא שייך שאפנה אליו לדבר איתו על זה כל זמן שהוא לא בא להתייעץ מרצונו. על זה נאמר כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, שאיש ואשה הם כמו אדם וחווה בגן עדן שבכל מה שנוגע למה שביניהם הם לבד בעולם עם הבורא וזר לא יבין, וגם כשבאים לשאול ולהתייעץ יש להזהר מאוד למי שמייעץ לזכור שהוא לא באמת יכול להבין מה מתרחש בתחום הנפשי בין בני זוג.
    זה התחום החשוב ביותר בחיי האדם והיסודי ביותר לגבי חייו ולגבי הקשר עם בוראו, ולכן כאן באמת הוא מוכרח להיות הוא עצמו ביחודיותו המוחלטת ולבחור בעצמו מול בוראו ומול בן או בת זוגו בלי השפעה חיצונית.

    מה שעסקתי בו הוא רק עד כמה יש סתירה בין זה לבין ההלכה והתורה, וניסיתי להדגיש שבמקום שאין סתירה יש לכבד ולא לשנוא רק משום שטעמי האישי סולד מזה.

    השאלה היא האם ניתן לקבוע שכתוב בתורה שאהבה כזו היא טעות, שאם כן זה כבר לא סלידה בגלל טעם אישי אלא דעת תורה.
    לעניות דעתי הלשון תועבה שנאמרה על משכב זכור לא התייחסה בהכרח לכל קשר נפשי שהוא בין בני אותו מין, אלא רק על אופן שהקשר יש בו אופי של מעשה ארץ מצריים. והארכתי בזה בפנים שכך נראה לעניות דעתי הפשט הישר בפרשה.

    אם נקבל שהתורה לא אמרה תועבה על כל קשר כלשהו בין בני אותו מין [אלא רק אם יש לו אופי של מעשה ארץ מצריים], מעתה מה זה עסק שלי לדון האם קשר כזה יכול להגיע למדרגה של איחוד נפשי כמו שיכולה אהבה בין איש לאשה. גם אם נניח שהיינו יודעים שאינה יכולה, הרי כמעט שום אדם לא מגיע לשלמות בזה, והרוב גם נשואים לבני זוג שאי אפשר איתם להגיע לשלמות בזה, וכולנו חיים בעניין זה בפשרות של למחצה לשליש או לרביע. ויש לא מעטים שאינם מסוגלים לקשר אמיתי כלל, ולפעמים הם מתחתנים בגלל השפעה חיצונית וחיים עם האשה כמו שני שותפים במשרד. וזה נתון לבחירת כל אחד ולא שייך להוכיח אותו למה הוא בונה לעצמו קשר בחיים שאי אפשר להגיע איתו לשלמות של איחוד אהבה אמיתי, ולמה הוא במדרגת קשר וצורת קשר כזו או אחרת, למה הוא לא משוחח יותר עם בת זוגו או נמצא בבית יותר שעות וכל כיו"ב. שזה כבר שייך לתחום האישי שאין לאחרים להתערב בו ולהביע דעה עליו. אלא אם כן בני הזוג ביקשו עצה והדרכה (הכרתי אברך שהלך לסדרה של שיחות חשובות אצל רב גדול בנושא היחסים בין בני זוג, שדיבר על כמה שצריך לכבד את האשה ולעזור לה ולהקדיש זמן להיות ביחד ולשוחח ולקבל תוכחה ממנה וכיו"ב. אחר כך אשתו פנתה אלי לבקש עזרה, כי מאז ומתמיד הפריע לה שבעלה מדי רך ונוח ושפל ברך, והיא מרגישה שעל ידי שהוא מדי טוב ורך הוא מתחמק מלהביע את רגשותיו ואישיותו האמיתיים ומחפש למצוא חן ולרכוש אהבה וזה גורם לה לחדול מלהימשך אליו, וכאילו מכריח אותה לנצל את חולשתו ולהיפך למרשעת בעיני עצמה. והשבתי לה שאני לא אומר לה מאומה על הנושא הזה, ורק אבקש שהוא גם ישכח מכל מה שהוא שמע על זה, ורק מתוך עצמם הם יוכלו למצוא את האיזון ביניהם).

    אם אדם בוחר בקשר עם בן מינו, גם זה עניין פרטי שלו האם יוכל להגיע עם הקשר שבחר בו לשלמות של איחוד אהבה, ונתון רק לבחירתו ושיקול דעתו וחיפוש הדרך המיוחדת שלו, וממילא אנו מחוייבים לקבל בכבוד גמור כל מה שיבחר גם אם יטעה.

    לעצם השאלה כתוב בהרבה מקומות ששלמות הקשר תלויה בחופה וקידושין, ושבפילגש יש חסרון באפשרות להגיע לשלמות. ובפשטות קשר בין בני אותו מין לא יכול להגיע לשלמות יותר מקשר עם פילגש. אבל לו יצוייר שאדם היה בוחר לחיות עם פילגש והיה לדעתו מרגיש שכך רצונו ובחירתו לגבי חיי האהבה שלו, זה עניין שלו. נראה לי שהקשר שהיה לדוד ושלמה עם פילגשיהם היה עמוק וקדוש הרבה יותר ממה שיכול להיות לכל אחד מאיתנו עם אשתו, ושכולנו לא מגיעים להתחלת אפס קצהו של מה שאפשר להגיע במדרגות של אחדות הנפש ואהבה, כך שאין כל כך נפקא מינה בזה אם מגיעים לחלק אחד מתוך רבבה ממה שאפשרי להגיע, או לחלק וחצי או לשניים ובכל מקרה עדיין אנו רחוקים מאוד מהמדרגה שבה יש נפקא מינה בין פילגש לנשואה.
    בתשובה בעניין פילגש כתבתי בחריפות בגנות קשר זוגי שלא מיוסד על חופה וקידושין, אבל התכוונתי למי שיכול להינשא בחופה וקידושין ורוצה קשר בהגדרה הלכתית של פילגש רק כפתרון ביניים עד שיתחתן וכמו שמקובל אצל חילונים שיש חברה לפני שמתחתנים. שזה באמת נראה בעיני כמו הדוגמה שהבאת של שלישייה שלא שייך לחפש בכיוונים כאלה, וגם זה כתוב בתורה באותו מקום שכתוב כנגד שלישייה [כלומר חרם דרבינו גרשום אם זה שתי נשים ואיש]. שם גם כתבתי שאם יש בני זוג שרוצים להתחתן ויש מניעה כלשהי לעשות זאת ולוא כן היו מתחתנים, והרגש ביניהם הוא כמו בין נשואים, והשאלה היא או שיפרדו ויחפשו בן זוג אחר שאפשר להתחתן איתו, או שיחיו כזוג בלי חופה וקידושין, שנכון יותר להעדיף שיחיו כפילגש.

    לגבי מה שהיום סוגדים לאליל האהבה, בוודאי זה נכון, אבל לעניות דעתי מבחינה חינוכית צריך זהירות בלחנך נגד אליל האהבה ובעד אהבה קדושה ואמיתית. כיוון שצעיר לא יכול להתחיל מאהבה אמיתית, ואין לו אפשרות בהתחלת הדרך לקנות את היכולת להבחין באמת ולעומק בין זה לזה. ובמיוחד שאין בזה שחור ולבן אלא הרבה גווני אפור, וכל אדם מתחיל בזה ונכנס לעבודה זו כפי מדרגתו והשגתו. וכל אדם לפי כוחותיו והשגותיו ומה שהיא נפשו מנהל בתוך עצמו חיפוש דרך שמיוחד רק לו, לפני הנישואין בשאלה מתי ועם מי ואיך להינשא, ואחר כך בבניית הקשר במשך כל החיים. ובעניינים האלה אדם מוכרח להיות גלוי ואמיתי לגמרי עם ליבו ונפשו ומה שבתוכו, ואם מציבים לו אידיאל שאינו לפי מדרגתו זה יכול להסתיר ממנו מה באמת קורה בתוכו והיכן הוא באמת אוחז.
    אם הוא קשוב לנפשו הרי נפשו תאמר לו כלפי אהבה מזוייפת שהיא מרגישה ריקנות ובדידות כלפי זה. ותאמר לו שבמקום פחות מפתה היא מרגישה משהו עמוק יותר של ממשות. ואם נפשו לא אומרת לו את זה, עליו ללמוד להיות קשוב יותר לנפשו כי בלי זה לא יגיע למאומה וכל מעשיו יהיו כמעשי קוף מאולף ולא שייך באופן כזה אהבה כלל. ואי אפשר מללמד להיות קשוב לנפשו, וזה מגיע מנסיונות החיים והחיפוש והייסורים. ואם הוא באמת זכה להיות קשוב לנפשו באמת והיא אומרת לו לבחור במשהו שנראה לנו אהבה מזוייפת, אז או שאיננו מבינים, או שכך היא נפשו וזה מה שהוא וכך ראוי לו ואי אפשר לשנות את זה אם לא על ידי תהליך של תשובה שהוא כמו נס שנברא אדם חדש, וכמעשה רבי אליעזר בן דורדיא, וגם זה לא שייך בזה השפעה חיצונית ומוכרח שיבוא מעצמו.
    וכיוון שכל כך חיוני שאדם יהיה אמיתי עם עצמו בזה, גם את עצם האבחנה שיש אהבה מזוייפת ואהבה אמיתית עדיף עד כמה שאפשר שיגיע לזה בכוחות עצמו לפי השגותיו ונפשו.
    וממילא כלול בזה גם חיפוש הדרך לגבי האם הוא נמשך לבני אותו מין או לא. אם יש בזה חסרון מבחינת היכולת להגיע לאהבה אמיתית מן הסתם הוא ירגיש בזה בעצמו ויבחן בתוך עצמו מה בליבו.
    אדם שמתכחש לנטיה לבני מינו ששוכנת בו, ומתחתן, ייתכן שדן את עצמו ואת בת זוגו לחנק נפשי נורא, כמעט להיות מת מהלך. אם מלמדים אותו שאהבה בין איש ואשה רק היא הנכונה והמובחרת והקדושה בעצם מעודדים אותו ללכת בדרך הזו. אם נטייתו לבני אותו מין היא חיצונית ושטחית מן הסתם הוא יגיע בסופו של דבר להרגשה שהוא יהיה פחות בודד עם אשה. ואם לא יגיע לזה, ייתכן שבאמת שוכנת בנפשו נטייה כזו ואז אם יחיה עם אשה הוא ממית את נפשו ונפשה. לכן נראה לי יותר נכון לתת לכל אחד לחפש את דרכו ולבחור את בחירותיו ולעשות את טעויותיו עם כמה שפחות השפעה מבחוץ, ולא להרגיש פטרונות ואחריות על אחרים כשאין לזה מקום.

    .
    – – –
    .
    מייד אחרי שכתבתי כאן הגיעה תגובה מאת "ע' משערי חסד", היא נכתבה בטעות על התשובה שנקראת "בעניין חומרות בהלכה", אבל שייכת לעניין זה והיא כתבה דברי טעם ודבריה קרובים לדבריך, וכתבתי שם באריכות עוד דברים בעניין זה ואפשר לראות שם.

  5. 'אור-היושר' Says:

    בקוראי את שני התגובות חשתי כי ישנו כעס גדול על החוצפה לדון ולהתעסק בבחירותיהם ובחייהם של אנשים אחרים.

    אני חייב לתת הסבר בעניין זה, בתוך עמי אני יושב, ורבים פונים בבקשת עצה, אברכים ונערים צעירים, ביניהם גם חברים קרובים, אלו בעיקר אנשים עם נפש רגישה ועדינה, דורשי אמת בכל ליבם, והרבה מהם מבקשים וצמאים להכוונה, ואני איני יודע כיצד לעזור ולהתייחס בעניין זה, רק מעודדם ומחזקם שהקב"ה מקשיב להם ויעזור להם לבחור בחיים נכונים.

    צדקו מאד דבריך על החרדה היתרה וחינוך יתר, שהרי יש השגחת ה' על עמו, ולדעתי הכופים חינוך יתר יש בזה בחינה של חוסר אמונה בהשגחת ה' בעולם.

    לגבי עצם הנידון צריך לחדד עניין מסוים, רבים טועים לחשוב שעיקר הנטייה של אנשים אלו היא משיכה פיזית, וזו טעות גמורה!! מתוך הכרות, בדרך כלל הדברים הם הפוכים, המדובר באנשים עדינים שאינם מצליחים להתחבר מנטלית נפשית לבנות המין השני, והם צריכים בעיקר קשר נפשי עמוק עם בני מינם, ללא שום שייכות לתאוות בשרים!! והרבה מהם מסתפקים בקשר נפשי עמוק עם בני מינם ללא קשר פיזי. הסבירו לי, כי הסיבה שבני זוג מאותו המין החיים יחדיו, אינם מחזיקים מעמד אלא לזמן קצר, כי הם מרגישים שהם טובעים בתוך הקשר ומאבדים את האישיות שלהם, [המדובר גם על בני זוג עם קשר נפשי, קשר שמתבסס רק על תאוות בשרים פשוט שאינו מחזיק מעמד לטווח ארוך] בשונה מקשר בין איש לאשה המבוסס על השוני והייחודיות של זכר ונקבה שמשלימים זה את זה, מה שלא שייך בין בני זוג מאותו המין, ולכן הרבה מפחדים להיכנס לקשר עם בני מינם, כי מצד אחד לחיות חיי אהבה הוא עניין גדול בפני עצמו, מצד שני אולי אהבה שאפשר לטבוע בה ולאבד את הייחודיות היא אינה רצוייה, ושמא אין זו אהבה שיכולה להביא את האדם למדרגות גבוהות אלא להפך. וזה עיקר כוונתי במה שכתבתי לחלק בין אהבה קדושה לבין סתם טבע שיכול להזיק באם טובעים ושוקעים בו.

  6. נראה לכאורה Says:

    באמת לא הזדמן לי מעולם לשוחח עם שום אדם על זה, ואע"פ ששוחחתי הרבה על עניינים אישיים. מאז כבר עברו כעשרים שנה ואולי אז לא היה עוד אומץ לדבר על זה והיום אכשר דרא. לכן באמת אינני יודע ותודה שהחכמת אותי ונשמע שדבריך יש בהם הרבה טעם אע"פ שכאמור אינני יודע לשפוט.

    כשכתבתי זה נבע משאלות של אנשים מבוגרים שכבר בחרו בדרכם והם שלמים איתה, ולא ביקשו עצה לגבי עצמם ודרכם, אלא רק לענין היחס של הסביבה אליהם. וזה באמת עורר בי כעס איך אנשים מרשים לעצמם לנהוג כלפי אנשים מבוגרים שהם בעלים על עצמם ולא ביקשו חינוך ועצה מאף אחד.
    אם מדובר בצעירים שמתלבטים ומבקשים עזרה והדרכה בוודאי לא שייך כעס בכלל ובוודאי מי שבידו לעזור ולתת עצה עוזר הרבה ותבוא עליו ברכה.

    במחשבה שנייה גם לגבי צעירים כתבתי מתוך כעס, אבל בוודאי לא כלפיך חלילה ולא כלפי שום אדם שרגיש ורוצה לעזור ולתת יד ועצה לצעירים שזקוקים לזה. בשנים שהייתי בישיבות ראיתי באופן כללי את הלחץ שמופעל על הצעירים ואת השאיפה הנושבת באופן כללי בכתלי המוסדות והאנשים המופקדים על החינוך לנסות ליצור שורה של בחורים מושלמים שכולם נראים אותו דבר ומדברים אותו דבר וחושבים אותו דבר, וגם ההורים בוחנים את הילד אם הוא מתאים לאיזה ציור אידיאלי שמונח בדעתם, וראיתי כמה דם נשפך וכמה כאב ונזק ושבר זה גורם, ובאמת במשך הזמן הצטבר אצלי רגש של מרירות וכעס כלפי זה.
    אני בטוח שאם צעיר שמתלבט בשאלות שנוגעות לעניין כזה והוא אובד דרך, וזקוק לתמיכה ויד מושטת, אם יגיע אליך תקשיב ברגישות והבנה ועדינות ותנסה לעזור לו בלי לפגוע. וזה בוודאי דבר שראוי לכל שבח.
    אבל אם הוא יחשוף את לבטיו בפני המשגיח או המגיד שיעור, לפחות בזמן ובמקומות שהכרתי, ברוב המקרים הוא יקבל הטפות מוסר חריפות חדורות רתחא דאורייתא ואש קודש, בלי שום שייכות למצבו ומצוקותיו ולבטיו, וילחצו עליו להניח לשטויות האלה מלבלבל אותו, ולהסיח דעתו בכח מהעניין ולשקוע בלימוד שממילא יטהר אותו ויישר אותו והוא התרופה לנפש נגד יצר הרע, וללמוד הרבה מוסר וכיו"ב. ודברים כאלה ממש קורעים את ליבי ומרתיחים את דמי, שבחור צעיר שאביו הפקיד אותו בידי המחנכים והוא זקוק להם ופונה אליהם במצוקה שהיא קשה ומורכבת וקובעת להמשך חייו, ומאחר שהם מפחדים באמת להקשיב ולחשוב ולבוא בכל מגע עם מה שקורה בנפשו, ואינם יודעים איך לעשות את זה, במקום להודות בקוצר ידם הם פשוט מתנהגים באלימות וכאילו היו מכים אותו וכולאים אותו עד שיאמר שכבר כלום לא כואב לו, ושאין לו בעולמו אלא אהבת תורה ויראת שמיים ומכל שאר בילבולי ההבל הוא שכח. ואז הם יכולים לחכך ידיים על החינוך המושלם שיש בישיבתם, אין פרץ ואין יוצאת, לתפארת שם הישיבה וההורים שירשמו בשנה הבאה בחורים מצויינים ולא בינוניים חלילה, ולרצון למנהל הישיבה ומגייסי הכספים. וחוץ מהקב"ה אף אחד לא רואה את הדם השפוך.
    כאמור לא ראיתי דברים כאלה לגבי הנושא המסויים של נטיה כזו, אבל בהרבה עניינים רגישים אחרים ראיתי כך דבר יום ביומו ואני רואה ממה שאני כותב כעת שאכן כל פעם שאני נזכר אני מתרתח מחדש. אבל חלילה זה לא כלפיך כלל ואדרבא כשאני זוכה להכיר אנשים כמוך אני מאושר שלא כולם כמו אלה שעליהם אני כועס.

    אני נזכר במקרה קיצוני, הוא לא מייצג את הרוב מן הסתם, אבל עצם האפשרות שהוא יכול להיות קיים מלמדת הרבה. שוחחתי פעם עם אברך שהיה מגיד שיעור בתחילת דרכו, בן ונכד של ת"ח חשובים. הוא טען שאין בתורה מושג שנקרא "נפש" כלל. זו המצאה שהרב וולבה שאב ממקורות זרים וניסה להכניס לאהלי תורה. עולמו הפנימי של אדם מורכב מללמוד תורה כל הזמן, לקיים מצוות בדיקדוק, לאכול ולישון כמה שצריך, ותו לא. לא אמור להיות לו זמן ומקום בליבו ורגשותיו לשום דבר אחר. כל רגש או מחשבה שמעבר לזה השם האמיתי שלהם זה יצר הרע, ורק מי שנכנע לבילבולי היצר ולתאוות ליבו קורא לזה "נפש" כדי להצדיק את הליכתו אחרי היצר. אם יוכיחו לו שזה כתוב הוא יוכל להודות שאולי יש דבר כזה, קטן ולא משמעותי, שהמהדרים יכולים לתת לו מקום במסגרת זמירות שבת.
    שאלתי אם כן לדבריך אנחנו פשוט מכונה לייצור מצוות. והוא אמר שאם כך אני רוצה להציג את זה הוא מסכים, שאכן נבראנו במטרה אחת ויחידה ללמוד כמה שיותר תורה ולקיים כמה שיותר מצוות. ועל השאלה מה יוצא מכל זה התשובה שכר עולם הבא, שאיננו יכולים להבין מה הוא אבל מאמינים שהוא שווה את המאמץ.

    אם אדם שמטבעו הוא נבון במיוחד ואופיו עדין, וגדל בישיבות הטובות ביותר וניסה להפנים את מה שחינכו אותו כמיטב יכולתו, וגדל בבית מפואר של מרביצי תורה גדולים, יכול לצאת עם ראיית עולם כזו, ובקיצוניות כזו, זו עדות מאוד עגומה על מה שקורה, גם אם הרוב ב"ה לא יוצאים כל כך "מושלמים".
    אני לא מרגיש כעס כלפיו, למרות שמי יודע מה הוא מעולל לתלמידים שלו. הוא קורבן ואני כואב עליו. גם לא כלפי מי שעשה אותו כזה, שגם הוא קורבן לאלה שחינכו אותו כשהוא היה ילד. וגם הם התכוונו באמת רק לטובה. זה כאב וכעס אין אונים בלי כתובת של מישהו מסויים. כמו כשמישהו חוזר ממלחמה עם הרבה מראות זוועה חקוקים בו והוא כועס על המלחמה.
    לפני בכלל שמתחיל דיון האם זה רצון התורה או רצון הקב"ה, מבחינה רגשית זה דבר שאינני יכול לשאת כלל, לראות אדם שהפך למכונה, זה משפיע עלי מבחינה נפשית כמו לראות שהוא הפך לחרק גדול ושחור. זה מטיל עלי אימה חשכה ומציף הפלגות בדמיון של ציורים של היטלר יוגנד.
    אני מסכים שאפשר שבגלל זה יש במה שאני כותב חוסר איזון, וקיצוניות יתירה.

    רבי ירוחם הביא את המשנה אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. ושאל, לו יצויר שלא היתה מלכות, נניח שאדם גברתן מחזיק אדם אחר, מכניס איברי גופו לפיו ולועס בכח, והלה מפרפר וזועק על חייו, מי יכול להמשיך ללעוס ולשבר עצמות כשהלה זועק?
    והראה מזה שיש כח מיוחד של התעלמות, של לא לשמוע. כי לולא היה כח כזה לא היה שום אדם יכול לאכול אדם אחר חי. והרי חז"ל כתבו שכן יכול לולא היתה מלכות.
    ואמר שכמה שנים היה הדבר לפלא בעיניו כיצד ייתכן שכתבו חז"ל שרוב בני אדם באמת יכולים לאכול וללעוס ולבלוע אדם חי ומפרפר? כשאנו מסתכלים סביב זה לא נראה כך.
    ואמר שפעם ראה אשה עוברת בדרך ונפגשת עם שכנתה, והבת שלה הקטנה כבת עשר אוחזת בידה. והאמא מתחילה לספר לשכנה על הבת וענייניה וצער גידול בנים שיש ממנה כאילו הבת אינה שם. והבת מסמיקה ומחוירה ומשפילה מבטה ונעה בחוסר נוחות והאם ממשיכה. לאכול וללעוס ולבלוע.
    ואמר שאז הובהר לו שאכן ייתכן איש את רעהו חיים בלעו כפשוטו ובמלוא המורא והאימה שיש בזה (יש מזה בקיצור בשיחות ושמעתי בהרחבה מהרב וולבה ז"ל).

    באמת כח ההתעלמות הזה כשמדובר באכילה של הנפש הוא חזק הרבה הרבה יותר מאשר באכילה של הגוף. אם הורים מכים את הילד וזב לו דם כל אדם יזדעזע. ואם יקטעו את ידו מייד כל אדם ירצה לכלוא אותם בכלא. אבל למשמע מה הורים מעוללים לנפש הילד בדיבור, שהרבה פעמים זה כמו לגדוע את ידיו ואת רגליו ולסרק את בשרו במסרקות של ברזל, על זה שום אדם לא מרגיש. ואע"פ שצער הנפש גדול מצער הגוף בהרבה, והנזק בהרס נפשי גדול בהרבה מגדיעת יד ורגל. והנפש היא עיקר האדם והחיים יותר מהגוף.
    ומוראה של מלכות הוא רק על אכילת הגוף. ועל אכילת הנפש אין דין ואין דיין, ומי שכח ההתעלמות הזה מעט פחות שולט בו יכול לחזור מעבודה במסגרת חינוכית נוקשה ואטומה בהרגשה כמו מי שניצול ממחנה זוועה של רוצחים.
    באמת כשהתחלתי לכתוב לא רציתי כלל לעסוק בתשובות בעניינים כאלה, אלא רק בסוגיות הגמרא, וכמה זמן נמנעתי מלהגיב לשאלות שכתבו. ורק מכח הצטברות הרגשות האלה משנות עבודתי בישיבות אחרי שהגיעו פניות מנערים שנפגעו מחינוך כזה, באמת הרגשתי רתיחת הדם והייתי מוכרח לנסות לעזור ככל יכולתי, ויש דברים שנכתבו מתוך רגש כעס כזה.

  7. 'אור-היושר' Says:

    כפי שכתבת היום אכשר דרא, וגם בעניין של התפתחות וצמיחה אישית ומודעות עצמית, חל שינוי אדיר ומבורך, רבים מבני התורה כיום אינם רק מכונות לקיום תומ"צ, אלא נפשות עמוקות המתפחות רוחנית באופן מרהיב עין.
    גם דברי כת"ר המתפרסמים כאן ונקראים בצמא, תורמים את חלקם בעניין זה. והובטחנו כי לא יטוש ה' עמו, וב"ה רואים שיפור ניכר, כן יוסיף וירבה.

    גם לגבי להוכיח ולהטיף מוסר לאחרים, שמעתי מאחד מגדולי ראשי הישיבות שליט"א שקיבל מהחזו"א, שהיום בדורינו אין "זכות" לאף אחד להעיר ולתת תוכחה לחברו, שרק המתוקן יש לו יכולת וזכות לתקן. מה שנשאר לנו זה רק להביע דעה בצורה מכובדת, להשפיע ע"י דוגמה אישית. ובאמת שדרכי נועם ברוח טובה, מועילים עשרת מונים מתוכחה.

    נ.ב. בהקשר לנושא זה ["נפש " וצמיחה אישית], פירסמתי מאמר בשם: עבד השם האומנם?

  8. נראה לכאורה Says:

    תודה על הדברים ועל המאמר הנפלא.

    אני מוסיף קישור למאמר

    http://levbassar.wordpress.com/2010/07/12/%D7%A2%D7%91%D7%93-%D7%94%D7%A9%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%9D/

  9. 'אור-היושר' Says:

    מתוך חיבתי הגדולה לבלוג התורני והמחכים הזה, ומתוך הערכה רבה למע"כ בעל התלמו"מ שליט"א אוסיף כאן דברים הקשורים לנושא ומעניני דיומא, ואקווה שימצאו חן ויישרו בעיניו.

    מה היא התשובה? באחד ממאמרי רבי ירוחם ממיר הוא מתבטא;
    "התשובה היא שהאדם שב אל עצמו"

    וביאור הדברים: דורשים מן האדם שיחזור בתשובה, ואני תמה הכיצד ישוב למקום שלא היה בו מעולם? מדוע אנו קוראים לבעלי תשובה חוזרים בתשובה, הרי הם עצמם אינם חוזרים כיון שלא היו שומרי תומ"צ מעולם??
    אלא הביאור שהם שבים לעצמיותם ומגלים את האמת המיוחדת של עצמם, ומתוך זה מגיעים לדבקות בבוראם, ורק ע"י שהאדם מתחבר לעצמיות היותר אמיתית שלו יכול לזכות לתשובה וקרבה אמיתית ליוצרו.
    אבל מי שרק יקרא בספרי מוסר ויעשה לעצמו "שטיפת מוח" שצריך לחזור בתשובה, וכמה נורא הוא החטא, וכו' אפילו אם ישלים את כל תנאי התשובה [עזיבת החטא, חרטה על העבר, קבלה לעתיד] כהלכתם. עדיין לא שב אל יוצרו ובס"ה רק מנסה באופן טקטי בלבד לחיות כאילו בשלימות עם מה שחינכו אותו, ולהיות "מסודר" מבחינה דתית.
    אבל התשובה האמיתית היא שישוב האדם אל עצמו, ומתוך שהוא מחובר לפנימיות העמוקה שלו, הוא מגיע להתרפק על יוצרו ולשוב בתשובה שלימה ואמיתית.

    תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
    ושנזכה כולנו לשוב באמת ובלבב שלם.
    ולמע"כ נאחל מעומק הלב, רפוא"ש, ואריכות חיים, וכל מילי דמיטב.
    ושנזכה לזון מוחינו וליבינו עוד ועוד בדבריו המחכימים הישרים המאירים, עד ביאת גוא"צ, אמן ואמן.  

  10. נראה לכאורה Says:

    הדברים נפלאים, תודה ושנה טובה ומבורכת ומתוקה.

  11. לסבית דתיה Says:

    לאור היושר-
    איני יודעת עם מי דיברת, אבל דבר אחד חשוב אתה צריך לקחת בחשבון. אותם הומואים שכנראה דיברת איתם, מעולם לא פגשו זוג חד מיני שחי ביחד הרבה שנים. לא במציאות ולא בכלי התקשורת. הדימוי היחידי שיש להם על זוגיות הוא הדימוי ההטרוסקסואלי. לכן, אך טבעי הוא שיהיה להם קשה לדמיין זוגיות חד מינית שכזו. אבל, בתור מי שכן מכירה זוגות כאלו, אני יכולה להעיד שאין שום הבדל משום בחינה (כמובן שאינני יכולה להעיד על קיום שכינה ביניהם, אך גם אתה לא).

    לרב-
    תודה רבה על דברי תורת חיים וחסד.

  12. נראה לכאורה Says:

    אני מרגיש שמצידי הדברים לא נכתבו מתוך חסד אלא מתוך נסיון להלחם עם עצמי.
    נראה לי מהסתכלות פנימה שהנטיה להתנכר ולהתנשא כלפי מי שאינו זהה למה שהתרגלתי, מכל בחינה, היא לא רק מנטיה לשנאת חינם, אלא גם מפחד. כדי להרגיש בטחון יש נטייה לקבוע במסמרות מה מקובל ומה ייחשב טבעי ומוכר ורגיל ונורמלי. ולמדוד כל דבר לפי סרגל המוסכמות האלה, וכך גם למדוד את עצמי ומקומי וערכי. וזה נותן תוספת בטחון וערך עצמי לחזקים או לרוב שבנו את המוסכמות האלה לפי עצמם והן משמשות להם כבית נוח, וכמובן עושה עוול למי שהמוסכמות לא נבנו לפי מידותיו. ואם נפתחים בכנות לאפשרות שבאמת המוסכמות אינן מדידה אמיתית של ערך ונורמליות, ואדרבה הן כלא למי שחי בין חומותיהן, זה מעביר מעולם בנוי ומאורגן לעולם פתוח שבו צריך ללמוד מחדש להסתכל ישר על דברים כמו שהם, ולהעריך אותם לפי מה שהם, ובמיוחד לבחון את עצמי ומקומי מחדש בלי הסרגל של המוסכמות אלא בחינה אמיתית. וזה בכלל לא קל, ואני מרגיש על עצמי שעוד רבה הדרך. ותודה על דברייך התורמים לי בהתמודדות הזו.

  13. 'אור-היושר' Says:

    יתכן בהחלט שהסביבה בה אני מצוי שונה בהרבה בחינות מהסביבה שאת מצויה בה. ובהחלט אפשרי שהסביבה משפיעה על הטבע האנושי גם בעניינים פרטיים שכאלו. על כל פנים, אשמח להוסיף ידע והבנה בנושא הזה, כדי לעזור לאלה שמבקשים עצה.

    נ.ב. פירסמתי כעת רשומה בשם:תגובה נחוצה בדבר תשובת כותב "תלמוד מוסבר ומאמרים" להתיר הוצאת זרע לנערים.

  14. נראה לכאורה Says:

    שלום,

    ראיתי את הדברים החשובים בסוגיא.
    לגבי השאלה האם ראוי לפרסם ברבים, אולי באמת אין נכון לפרסם ברבים עניין כזה. אינני יודע כיוון שאיני ייודע ואיני ראוי לשקול מה נכון מבחינת הציבור. לגבי מה שאני כותב אני לא רואה בזה פרסום ברבים. שמבחינת "רבים" ו"ציבור", אין, ואסור שיהיה, השפעה ומשקל כלשהם לדברים שמישהו אנונימי כותב באיזה בלוג. כל מי שרוצה מפרסם באינטרנט כל דבר שעולה על דעתו, וכך יש להתייחס לדעות שמפורסמות באופן כזה.
    כל מה שאני כותב מתייחס ליחיד שאם יש לו עניין בדברי זהו משום שרוצה לחשוב בעצמו ואני מחלק איתו את דעתי כחבר אל חבר והוא יעשה בזה לפי שיקול דעתו ויתייעץ עם רבותיו כחפצו.

    אני סבור שזו מעלה שיחיד רוצה לחשוב על דברים בכוחות עצמו, אבל גם את זה אני לא בא לומר ל"ציבור". אלא אם כבר אירע שיש מישהו כזה אני לא רואה בזה דבר רע ושאני צריך להימנע מלומר לו את אשר על ליבי.

    גם לגבי מה שכתבתי על חשמל בשבת שאלו האם ראוי לפרסם ברבים. וגם בזה, אני לא רואה שיש עלי אחריות מה יהיה מבחינת הציבור אם אנשים יתחילו באמת להשתמש בחשמל בשבת. ברור לי שאין לדברי השפעה על קהל ושום אדם לא ישנה ממנהגו רק כי כתבתי. וביותר שהם דברים רק באינטרנט ובעילום שם שבוודאי אסור לסמוך עליהם, וצריך עיון אם בכלל מותר לקראם. ואפילו מי שהוא גדול אמיתי ורשכבה"ג אין לו כח להשפיע על הציבור כמעט במאומה. אלא הכל הוא ליחיד שיש לו עניין מה דעתי בזה, ואני מחלק איתו את דעתי כמו שהיא ותו לא.
    אם מישהו נאבק ביצרו ובגללי נחלש וחטא, כשמשוטטים באינטרנט בלי פיקוח והשגחה הרי נחשפים לכל מיני דברים ודעות שונים ומשונים, ויש גם אתרים שמנסים לשכנע לא להאמין ולא לשמור מצוות וכל מיני מרעין בישין, ומי שרוצה להישמר מהשפעות שליליות הרי הוראת הרבנים שעליו להימנע מלשוטט באינטרנט.

    בדרך אגב לגבי שמועות שהובאו שם, אנשים אומרים כל מיני שמועות ויש גם שמועות מכפישות. גם אין שום תוכן בדברים מעין אלה ואינם דברי חכמה, שדרך השכל לראות בעיניים פקוחות מה לפניו דברים כהוויתם, וכל אחד רואה בעין שכלו ומעריך עד כמה הדברים מתקבלים בעיניו, אבל דבר שהוא דרך הפלגות וגוזמאות אינו מצד בחינת השכל אלא מצד התפעלות דמיון ילדותית ומה טעם יש בזה.
    גם זה גורם להרגשה לא נעימה, כי בשבילי הכתיבה היא במקום חברה כיוון שאיני יכול לבוא בין אנשים, ונעים לשוחח כדבר חבר אל חברו כמו שהוא, ולא באופן של איזו "דמות" שאנשים מציירים בדמיון חלקם כרשע מדיח וחלקם באופן כמו השמועות ההן.

    כל טוב

  15. 'אור-היושר' Says:

    תגובתו העכירה את מצב רוחי עד מאד.

    אני מבין כי הדברים שנכתבו ברשומה גורמים למע"כ אי נחת. באם יבקשני להסיר אותם, אעשה זאת בצער רב.

  16. נראה לכאורה Says:

    סליחה, באמת. חלילה לא התכוונתי כלל לגרום הרגשה כזו.

    הדברים יפים וחשובים ואני מאוד שמח שנכתבו. מה שכתבתי לגבי השאלה אם ראוי לפרסם, זה נכתב ברוח טובה לגמרי, רציתי רק להדגיש ולהבהיר שוב שלא מדובר ב"פסק" או "דעה" או שום דבר כגון זה, אלא רק בהגיגי ליבו של סתם אדם פרטי. הרבה פונים אלי איך זה שאני כותב דברים שרבנים ראו לנכון לדבר עליהם ביחידות וצנעה ולא פרסמו פסקים לרבים, וזה מעמיד אותי במצב לא נעים כי לא פירסמתי שום "פסק" לרבים ואני לא רב ולא פוסק לאף אחד, ויש הרבה בלוגים פרטיים שאנשים כותבים דעות והגיגים וחוויות פרטיים מחייהם האישיים וגם על דברים שבצנעה וגם על דעותיהם בעניינים תורניים וגם לי מותר, ורציתי להבהיר את זה שוב רק כי כך האמת, ולא מתוך מורת רוח כלל.
    זה כמו שאם בחור רגיל בישיבה שוחח והתווכח עם חביריו בישיבה והתבטא בחופשיות ואמר בחריפות ובבטחון עצמי כל מיני דברים שעלו בדעתו באותו רגע והביא ציטוטים לסייע לדבריו לפי דעתו, ואחר כך יאמרו לו שהוא דיבר בהיכל הישיבה ויש שם עוד אנשים ששומעים ויתייחסו לזה [בין לחיוב ובין לשלילה] כאילו הוא פרסם ברבים "פסק" או "דעה" שאומרים כך וכך, הוא ירצה להעמיד דברים על דיוקם שהוא סתם עוד בחור ששוחח עם חברים שלו כמו שכולם עושים ולא פרסם שום דבר לאף אחד. זה לא נאמר בכעס.

    לגבי כל מיני סתם שמועות של הבל הייתי מבקש כחבר שהייתי מרגיש יותר נוח לא לחזור סתם על דברים לא רציניים ומופרכים, רק לגבי החלק הזה ולא לגבי כל הדברים, דווקא בגלל שדבריך ודעתך חשובים לי, ומה שאתה כותב הוא מקום מכובד וחשוב. אני שוב מבקש סליחה לא התכוונתי כלל לגרום הרגשה כזו, וברור לי שכתבת רק מתוך אהבה וכוונה טובה.
    זה כמו שאם אדם אוהב את אשתו ומישהו יאמר לו שלא היתה יפה כמותה בכל העולם מאז שרה אמנו הוא ישמח להאמין בזה ויאמר לה. והיא יכולה להביע בצד השמחה על המחמאה גם חוסר נחת ומבוכה מההפרזה בלי לכעוס אלא ברוח טובה.

  17. 'אור-היושר' Says:

    ערכתי מחדש והסרתי את הקטע על השמועות, והוספתי בסוף דברים ברוח מה שכתבת, מקווה שעתה יהיה יותר נוח עם הדברים, וימצאו חן בעניו.

  18. נראה לכאורה Says:

    תודה.
    עיינתי היטב בדבריך והחכמתי ונהניתי. בסוף התשובה בעניין הוצאת זרע הוספתי עוד סעיף שדן בדבריך ובמה שנתעוררתי ללמוד מכוחם.

  19. אלעד Says:

    בס"ד
    שלום, אני מבקש להביא בפניכם מכתב שהפיץ לפני מספר שנים מנהל ארגון הו"ד הרב רון יוסף והוא מדבר בעד עצמו.
    וזו לשונו:
    לכב' הרב שליט"א

    הריני כותב לכבוד תורתו כדי להעיר את תשומת ליבו לבעיה כואבת.
    הרב מכיר ודאי את תופעת ההומוסקסואלים הדתיים, רציתי רק להאיר כמה נק' וזוויות חשובות בנושא.
    מדובר בתופעה רחבה. לפי הסטטיסטיקה ייתכן וההומוסקסואלים מהווים כ 10% מן האוכלוסייה, חילונית ודתית כאחד, ובכל מקרה יש מקרים רבים מאוד גם בציבור הדתי.
    במגזר הדתי מדובר על אוכלוסייה בעלת אתגרים, בעיות וקשיים ייחודיים.
    למרות זאת, יש התעלמות כמעט מוחלטת של הממסד הרבני מהתופעה.
    חשוב לציין לטובה את הרב שרלו ואחרים שמתוך אהבתם הגדולה לעמם ישראל לא נרתעים מלעסוק גם בסוגיה סבוכה זו.
    במאמר מוסגר, אך הכרחי להמשך מכתבי, אפרט כעת למה לדעתי דרכו של הרב אבינר לא מועילה ואולי אף מזיקה. אני מוכרח להדגיש שאני עושה זאת לשם שמים ומתוך כבוד רב לרב בפרט ולתלמידי חכמים בכלל. כך לימדוני רבותי: "הוי מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים" לעפר רגליהם עוד לא הגעתי אך להתאבק אני מוכרח.
    הרב אבינר בשיטתו סומך על הדעה הפסיכולוגית שניתן לשנות נטיות הומוסק' ע"י טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. הטיפול מבוסס על ההנחה שההומוסקסואליות היא התמכרות, ועל כן יש לטפל בה כמו בהתמכרות. יש שיטה להתמודד עם התמכרות בעזרת "שנים עשר הצעדים", והיא הועתקה לטיפול בהומוסקסואלים. דעה זו נחשבת כמופרכת אצל הרוב המוחלט בעולם הפסיכולוגיה, היחידים האוחזים בה הם פסיכו' נוצרים פונדמנטליסטים המגייסים את המדע לשירות דתם.
    שאר הפסיכולוגים מתייחסים אליהם כאל רופאי אליל. לפי סטטיסטיקות ומחקרים רבים שנעשו בנושא אין עדויות להצלחה בטיפול בנטיות הפוכות בגיל מתקדם. אמנם, אצל ילדים בשעה שהם מתלבטים ביחס לזהותם המינית, סיוע ועזרה מאוד יכולים להועיל, אבל ככל שהגיל מתקדם יותר והאדם ניסה הכל ולא הצליח – אין מוצא..
    הטיפולים הנ"ל לא רק שלא מועילים אלא גם גורמים נזק- אנשים שעברו אותם מדווחים על אכזבה עמוקה, שנאה עצמית וייאוש שהתפתחו אצלם בעקבות הטיפולים הנ"ל.
    לכן אני משתמש בהקשר זה בטענות רב האי גאון והרמב"ם: "רבנן לאו אסוותא נינהו" ו"שמע את האמת ממי שאמרה".

    אשוב לנושא,
    כשנער דתי מגלה שהוא הומוסקסואל הוא צריך להתמודד תחילה עם הפחד והייאוש.
    קשה לתאר את עומק המבוכה, הבלבול והשנאה העצמית שאדם כזה יכול לטבוע בהם.
    הרי כל מה ששמע על הנושא זה מונחים כמו "עונש כרת" ו"מיתה בסקילה" פתאום הפסוקים הללו מדברים ,לכאורה, עליו. הוא מזוהה לפתע עם מילים כמו "טומאה" פתאום הוא מבין שהוא נמשך לתועבה. לבהלה והייאוש מוסיפים העובדה שבחברה הדתית מתייחסים לכל התופעה כאל מוקצה מחמת מיאוס. "אצלנו זה לא קורה", רבנים ואנשי חינוך חוששים שעצם הדיון בסוגיה הוא לא צנוע ועלול לתת לגיטימציה לתופעות כאלו. מתוך כך בורות ואי הבנה הם תופעה רווחת בחברה הדתית ואיתם באה אווירה של דעות קדומות ושנאה.
    החברה הדתית מתייחסת לנושא בסלידה שהיא מעבר לנצרך מבחינה הלכתית לא ראינו סלידה שכזו ממחללי שבת, או אוכלי שיקוצים. אנשים שוכחים גם שהאיסור הוא המעשה בלבד, ותופסים את האנשים עצמם כמשוקצים ומתועבים. (רק לאחרונה ראיתי פשקווילים באחת משכונותינו המתייחסות לכל הומוסקסואל באשר הוא כאל מפיץ מחלות קטלניות)
    אדם שחי באווירה כזו ושומע ביטויים כאלה מהוריו מוריו וחבריו מתחיל לשנוא את מה שהוא ולמרות שרוצה להפסיק, להיות "נורמאלי" – הוא לא יכול.
    הוא מבולבל. עם רבניו הוא לא ידבר הרי "הם לא יבינו"
    גם מעט אלה שאזרו אומץ ופנו לרבניהם לא תמיד מקבלים עזרה ראויה. רבנים ומחנכים לא תמיד יודעים איך להתמודד עם המציאות הזאת ואיך להתייחס אליה מבחינה אמונית ערכית וחינוכית.

    גם אדם הומוסקסואל שיצא מן הייאוש הראשוני, שהתמלא תקווה וכוונה לעבוד על מידותיו לברר את מהות חייו ולכוון את כוחותיו לעבודת ה', גם אדם כזה עומד נבוך מול אתגר תמידי שאין לו בו הבנה ואין לו כלים להתמודד איתו.
    עבודת ה' של ההומוסקסואל הדתי, עבודת המידות שלו והשאלות העומדות בפניו בהתמודדותו עם נטייתו שונות באופן מהותי וטכני-כמותי מהניסיונות שעומדים בפני אחינו הסטרייטים.

    ההבדל הטכני- ההתמודדות היא תמידית, אין ממנה מנוחה, אין תקווה להתעלות ממנה, אין זה שלב שיעבור זו התמודדות לכל החיים גם אין שום מקום או מצב בו הוצאה לפועל של הרצונות הללו תהיה מותרת או לגיטימית.
    התמודדות שונה מזו של אחינו הסטרייטים.
    לנו אין את החוקים המגנים על המאמין מיצרו, אין לנו שמירת נגיעה שתשמור עלינו, אין הפרדה שתגן, אנחנו תמיד בערבוביא- השטן תמיד מרקד.
    גם המסגרת שבה אנו אמורים לעסוק בתורה ולבנות את עצמנו, הישיבה, היא מסגרת מסובכת מאין כמוה. גם אם נמשוך את המנוול לבית המדרש הוא ירגיש שם די בנוח.
    מסגרת של בנים בלבד בה קשרים נפשיים עמוקים נרקמים בין חברים, היא קשה מנשוא למאמין ההומוסקסואל, במובן הרגשי יותר מהמיני. כמדומני שמסדרונות הישיבות מרוצפות ברסיסי לבבות שבורים…
    גם אין לנו את התקווה שיש לאחינו הסטרייטים. לנו אין למה לחכות, אין למה לצפות. סטרייט יודע שהוא פשוט צריך לחכות ויום יבוא וימצא את אשת נעוריו איתה יבנה בית יהודי כשר לתפארת באהבה אחווה שלום ורעות. והם באמת מתחתנים, ואנו מרקדים לפני כלותיהם שמחים בשבילם באמת, אך עמוק בפנים נכווים בחופות חברינו..
    מי שלא ראה הומו דתי רוקד לפני כלתו של חבר שהוא עצמו מאוהב בו לא ראה מצווה לשמה מימיו.

    ההבדל המהותי- קשה להומו הדתי להבין מה הוא אמור לעשות עם נטייתו, איך עליו להתמודד איתה.
    *להתמודדותו "דרך הזהב" של הרמב"ם לכאורה לא כל כך שייכת, פה אין מדובר בכח מופרז או חסר בנפש כמו הכילות מול הפזרנות וכו'. מדובר בתנועה בנפש שלא "הכמות" שבה היא הבעיה לכאורה אלא עצם קיומה. מה היא הדרך הנגדית שעל המאמין לקחת כדי להתמודד עם נטייתו? להפריז בחברת הנשים? להתרחק מכל מגע עם גברים? אולי זה בכלל נכנס בגדר "לא יאמר אדם: אי אפשי… אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"?
    *ההדרכות של שבירת היצר ועקירתו לא יועילו לו, למה הדבר דומה, לאדם רגיל שינסה לשבור ולדכא לחלוטין את עצם יצר המין שלו ואת הצורך הנפשי שלו באהבה. אדם כזה "המשקיע עצמו בפרישות של נזירות מכניס עצמו בייסורים ובחולי נפשי וגופני" יזכה רק בתסכול, עצבות סבל וחרטה "ובחרטה זאת הלא יוסיף להתרחק מן העניין האלוהי שאליו ביקש להתקרב"
    *הדרכות בסגנון של העלאת המידות בשביל הומוסקסואל הן הנקודה הכאובה ביותר. הן חושפות את שורש התסכול של ההומוסקסואל ממצבו: הרי לימדונו רבותינו שצריך אדם לעבוד את ה' בכל כוחות נפשו. כל אדם נולד עם יכולות וכוחות מסוימים בהם הוא צריך להשתמש בעבודת בוראו, "בכל לבבך".
    אדם הנולד במזל מאדים יכול להיות אומן או שוחט או מוהל..
    (יש עוד אין סוף שאלות: הפריה וגידול ילד, היחס להורים, מה מותר לעשות כדי לנסות לבחון אולי לא (הליכה לנשים), ועוד ועוד. )
    אך אנו, אנא נבוא?
    מה המשמעות של כוחות נפש אלו-שאין להם ביטוי כשר במציאות?
    שאלתה של ילתא היא לא שאלה קולינרית-תיאורטית בעלמא, היא נחשפת במלוא עוצמתה כשאלה קיומית דחופה הבוערת בלבבות. "איפה המקום שלי בעולמו של ה'?" "איך אני, כמו שאני, יכול לעבוד אותו?", "איך זה שעצם טבעי מנוגד לדרך התורה?" שאלות כאלה הנותרות ללא מענה גורמות לאדם לחשוב שהוא מנותק במהותו מה'.. "גרגר אבק דק שכלא נחשב".
    רבותינו שליט"א עוסקים בפן ההלכתי ה"יבש": שז"ל אסור!, משכב זכור אסור!
    הפן ההלכתי הוא חשוב מאין כמוהו אך לא מספיק כשלעצמו, לא מספיק לסמן לאדם מטרה בלי להדריך אותו איך להגיע אליה.

    חוסר התייחסות לשאלות אמוניות ומוסריות אלו ואי הבנתם של תלמידי החכמים את נפש המאמין ההומוסקסואל משאירה חלל ריק.
    כשמחצדי חקלא לא נוטרים את השדה גדלים קוצים וחרולים- אנו מנסים להתמודד בעצמנו בדרכים שונות ומשונות:
    -חלק מרגישים שהם כבר לא שייכים לתורה, "להיות מה שאני ולעבוד את ה' זו סתם צביעות"
    הם אומרים לעצמם. ובעצב נורא משליכים את הכיפה, מרגישים רחוקים מאביהם שבשמיים.
    -חלק מרגישים שהתורה לא שייכת אליהם ונוטשים בכעס. כעס על הרבנים, כעס על התורה
    שניסתה ,לתפיסתם, לעשוק מהם את עצמם ולרמוס את נפשם.
    -חלק מנסים להישאר בקודש אך פוסחים על שני הסעיפים- חיים כיהודים טובים אך מרשים לעצמם לעבור עבירות "רק" מידי פעם. חלק כלל לא רואים במעשה עבירה – עשו שלום מדומה בין שני המתרסים.
    -יש מי שמנסים לשנות את המצב בתוך המסגרת עצמה: מי בתחום ההלכתי, בפלפולי סרק וק"ן טעמים להתיר את השרץ
    ומי בתחום האמוני בשימוש מסוכן בציטוטים מ"מי השילוח" זצ"ל ומושגים כמו העלאת ניצוצות ו"החדש יתקדש". (כל זה מתוך צורך אמיתי וכוונה טובה אך הרסני)
    -יש מי שמתחתן , חלקם ללא יכולת אמיתית למלא במלואם את חובותיהם הרגשיות הנפשיות ואף המיניות כלפי נשותיהם. נשים מתוסכלות, עצובות, עשוקות שאינן מבינות מה הן עשו לא בסדר.
    מעטים בוחרים בחיי נזירות- חיים עקרים בודדים ועצובים, מלאי ייאוש ותסכול. דועכים לאיטם ללא תקווה ללא אהבה ללא צחוק ילדים.
    ויש מי שפשוט עוזבים את החיים..ר"ל.

    לסיכום,
    את מכתבי זה לא כתבתי כדי לבוא בטענות כלפי רבותינו ח"ו, כל מטרת המכתב הייתה להביא לידיעת הרב את הסוגיה במלוא חריפותה מנק' מבטו של הומוסקסואל דתי שסה"כ רוצה לעבוד את ה', ולתאר לרב את הצורך העמוק והנורא שלנו בהדרכה תורנית.
    אנו צריכים רב! התייחסות כלשהי למצבנו מלבד הפקודה "השתנו!" כי באמת שאנחנו לא יכולים..
    אפילו למצורעים היה את הרב אריה לוין זצ"ל ואנחנו עדר של כבשים שחורות ללא רועה
    משאלתי היא שיקום כבר התלמיד חכם שירים את הכפפה הזו.
    שיקן לנו אורח ונתיב שיסקל לנו מסילה אל בית ה'.
    שיתעמק בנושא מצדדיו האמוניים, ההלכתיים והמדעיים. שייפגש עם בחורים דתיים תורניים הומוסקסואליים (לא צריך לחפש הרבה בכל ישיבה יש) וילבן איתם את הסוגיה, ובסופו של דבר יוציא הדרכה:
    דרך להתמודד עם עצמנו, דרך שתיתן לנו אומץ שמחה ועוז בעבודת ה', שתחזק את אמונתנו בנקודה הטהורה שבנו שתיתן לנו כוחות לעוד בניסיונות שב' הרעיף עלינו.

    אין אני בא בדרישות לכבוד הרב, חלילה, רק שתי בקשות יש לי מכבוד הרב:
    הראשונה- אם הרב יוכל לפעול לפחות אצל קהילתו ושומעי לקחו כדי שיפסיקו להתייחס אלינו כאל אויבי התורה והמוסר. אנחנו בסה"כ יהודים טובים עם ניסיונות שונים וקשיים שונים בעבודת ה'. אל דאגה- יותר הבנה לא תוביל ללגיטימציה: מי שנמשך לבנות ימשיך בכך בכל מקרה ומי שנמשך לבנים הבוז והמשטמה שיש עכשיו לא עוזרים לו "לצאת מזה" אלא מזיקים לו.
    השנייה- יואיל נא הרב להעביר מכתבי זה בין שאר רבותינו – אולי בזכות מכתב דל זה תהיה התקדמות כלשהי בנושא.

    "מי האיש ירא ה' יורנו בדרך יבחר"

    בברכת התורה ולומדיה
    הרב רון יוסף – מנהל ארגון הו"ד

  20. אלעד Says:

    ןתקראו את הדברים שפורסמו כאן:
    http://www.srugim.co.il/5167-%d7%aa%d7%92%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%9c%d7%93%d7%a8-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%9d-%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%98-%d7%90%d7%99-%d7%90%d7%a4%d7%a9%d7%a8-%d7%9c%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%98%d7%99/

  21. נראה לכאורה Says:

    תודה גדולה.
    לתאר את הרגשתי למקרא הדברים, זה כמו שיש פצוע מוטל ברחוב שותת דם, וכולם מסתכלים בעויינות וניכור וחוסר הבנה ומפנים גב, והוא צריך לשאת דרשה ארוכה עמוקה ונפלאה בדברים היוצאים מהלב ומסברים את השכל ולהביא ראיות והוכחות ולהתחנן ולהתנצל כדי לנסות לשכנע מישהו לטלפן לאמבולנס.
    אני מרגיש בושה צורבת, ובהלה שיש בנו רשע כזה הזועק לשמיים, וידינו שפכו את הדם הזה, ואני מתפלל שמי שכתב וחביריו בגדולת נפשם למרות הכל ימחלו, כי בין אדם לחבירו הוא אש אוכלת חס וחלילה, ושערי אונאה לא ננעלו, והקב"ה קרוב לשבורי לב ושומע את הזעקה ושומר כל דמעה וסופר אותה.

  22. נראה לכאורה Says:

    עלתה בי מחשבה שאינני יודע אם היא ריאלית אבל אולי ראוי לתת עליה את הדעת.
    זכורני כשעלתה המחשבה לייסד את מפלגת ש"ס והעניין נדון אצל הרב ש"ך ז"ל שהיה מהיוזמים, המחשבה לא היתה מתוך רצון להתבדל ולעשות שני מחנות ולרחק לבבות. אלא שתהיה בחירה, שאם בחור רוצה להתחשב רק בהתאמה התורנית של ישיבה בלי לחשוב לאיזה צבע עור היא מיועדת ואע"פ שהיא אשכנזית ויסתכלו עליו כעל סוג ב' ויצטרך להיתקל בשנאת חינם, אם ירצה יוכל לבחור בזה. ואם אינו רוצה בזה יוכל ללמוד בישיבות שבהן הוא לא ירגיש שמישהו מתנכר ומתנשא הוא בעל הבית ש"עושה לו טובה". ויש הרבה שמצאו שדווקא בישיבות ספרדיות מבחינה תורנית מתאים להם יותר כלכתחילה. ועל ידי זה נעשה שיש בחירה וממילא מי שמושפל ומנודה יש לו אפשרות ללכת למקום אחר והוא פחות תלוי במי שמתנהג אליו כך.
    ויש בזה גם אמירה שאין סיבה שספרדים יהיו סמוכים על שולחן אחרים ואינם צריכים אישור מאף אחד ואינם פחות טובים משום בחינה. וזה נתן מקום ליצירה והתפתחות בדרכים שמקודם לא יכלו לבוא לביטוי. והיום זה דבר פשוט בעיני הכל אבל בשעתו זה היה חידוש גדול ורבים מאלה ומאלה לא יכלו להאמין בזה וחשבו שהיא מחשבה מופרכת. ולעניות דעתי לאחר זמן נראה שזה היה מהלך הכרחי ונכון.

    ואולי יש מקום באותו אופן שיהיו מטעם ארגון הו"ד או ארגונים דומים בתי מדרש ובתי כנסת ויתפרסמו חידושי תורה וכיו"ב וילמדו בבא מציעא והלכות שבת וכיו"ב ולא רק עניינים ששייכים לנטיה. כדי ליצור מסגרת תורנית עצמאית שמי שירצה יהיה לו מקום ללמוד תורה ולחיות חיי קהילה תורניים בלי להצטרך לבקש טובות מאף אחד. ואפשר שמשם תצא תורה במעלה גבוהה יותר, ויצמחו גדולי תורה אמיתיים, כיוון שמטבע הדברים יש יותר מחשבה עצמאית ומקורית והתמודדות אמיתית עם החיים והנפש והאנושיות. לעניות דעתי ההליכה המודרכת מלמעלה בדרכים סלולות וכבושות והיצמדות מוחלטת ועיוורת למוסכמות הם מהדברים העיקריים שמאבדים את החיוניות והלחלוחית והיצירה והצמיחה והלהט מעולם התורה. ואפשר שממקום כזה תבוא התחדשות ברוכה לעולם התורה בכללותו ויבואו לביטוי כוחות חדשים ומובילים ויהיו לראש ולא לזנב.

    ולראייה הוא הרב כותב המכתב שאינני מכירו אבל מתוך דבריו ניכר שיעור קומתו ביותר ובלי ספק הוא ראוי להיות רב וגדול בקהילה הכללית, ומכיוון שכך האמת סוף האמת להתגלות ועם הזמן יתרבו שומעי לקחו גם מאלה שאינם בעלי נטיה לבני אותו מין. ואם יקרא את הדברים אני בא לחזקו להאיר לארץ מתורתו ולהשמיע קולו בכל ענייני התורה ככל רב ותלמיד חכם בישראל שמורה דרך ומלמד את הקהל ולמה לצמצם את תורתו ומנהיגותו רק לנושא הזה ולקהל הזה. ואחריו יבואו עוד כמוהו וממילא על ידי שיווכחו ויתרגלו שאין בזה שום מניעה להיות רב וגדול בישראל תרווח שמעתתא גם בעניין הכאוב שדיבר במכתבו.

    לי יש בעיה במצב הבריאות, וביום הכיפורים לפעמים הרופא מתיר לי לצום ורק מזהיר שאשים לב ואם ארגיש לא טוב או שזה יהיה מדי קשה שאוכל.
    ואני מנסה לצום וזה כבר מההתחלה מאוד מאוד קשה לי ואני גם נכנס למתח נפשי אם אצליח, ואם זה יזיק לי, ואיך אעבור את כל היום בשכיבה בלי לעשות כלום וכו'. ולפעמים באמצע הצום אני מחליט לאכול, ואינני יכול לומר שזה בוודאי "פיקוח נפש" ברור ואולי הייתי יכול להמשיך בצום אם הייתי יותר גיבור.
    הכוונה שלי שמי שעומד בנסיונות יותר קשים מאחרים קורה לו להכשל יותר פעמים ובדברים יותר חמורים מאחרים.
    וגם אם נכשלתי יותר מפעם אחת באכילה ביום הכיפורים בלא שהיה היתר ברור ופשוט של פיקוח נפש, אין בזה סיבה שלא אשמיע את קולי בעניינים תורניים או שאצטרך להרגיש פחות צדיק או פחות קדוש או פחות ראוי להחשב בן עלייה מאחרים וכל כיו"ב. ולא ארגיש שאני צריך לבקש ממישהו "שלא יסלוד ממני יותר ממה שנצרך לפי ההלכה". וכל כיו"ב. ואינני רואה שום הבדל לעניין זה גם אם קרה למישהו שלא עמד בנסיון. כל זמן שהוא מקיים שבע יפול צדיק וקם הוא צדיק גמור ונעלה וראוי להיות במדרגה הכי נעלה של רב ותלמיד חכם ומנהיג של ציבור.

    הרב ש"ך לפני שנטל על עצמו להשמיע קולו בענייני ציבור, מאוד לא רצה לעשות זאת והיה ברור לו שאינו ראוי כלל וחשש מאוד שיזיק יותר משיועיל ושאיש לו ישמע לו. אבל ראה שהוא מחוייב מכח שנאמר במקום שאין אנשים היה איש, ובשעת המכנסים פזר.
    אם למשל יש פצוע במקום מבודד שאם לא יעבור ניתוח מייד בוודאי ימות. ויש שם רק רופא משפחה שמימיו לא ניתח. אם יש רופא אחר מותר לו לברר אם הוא ראוי ומוכשר, אבל אם אין שם רופא אחר, הוא מחוייב כלפי הפצוע וכלפי הקב"ה לנתח ואסור לו לבדוק האם הוא ראוי ומוכשר, ואסור לו לחשוש מה יאמרו המלעיזים.
    ובמכתבו הוא אומר אנו צריכים רב, וכיוון שלא נמצא רב אחר לעניות דעתי פשוט שעל זה נאמר במקום שאין אנשים, ויש חיוב גמור כלפי אלה שכתב בשמם וכלפי הקב"ה לעמוד ולהיות בעצמו רב וה' בוודאי ישפיע עליו שפע חכמה וסייעתא דשמיא ובזכות הציבור יתעלה ויצליח.

  23. עמי Says:

    ציטוט: ודברים כאלה ממש קורעים את ליבי ומרתיחים את דמי, שבחור צעיר שאביו הפקיד אותו בידי המחנכים והוא זקוק להם ופונה אליהם במצוקה שהיא קשה ומורכבת וקובעת להמשך חייו, ומאחר שהם מפחדים באמת להקשיב ולחשוב ולבוא בכל מגע עם מה שקורה בנפשו, ואינם יודעים איך לעשות את זה, במקום להודות בקוצר ידם הם פשוט מתנהגים באלימות וכאילו היו מכים אותו וכולאים אותו עד שיאמר שכבר כלום לא כואב לו, ושאין לו בעולמו אלא אהבת תורה ויראת שמיים ומכל שאר בילבולי ההבל הוא שכח. ואז הם יכולים לחכך ידיים על החינוך המושלם שיש בישיבתם, אין פרץ ואין יוצאת, לתפארת שם הישיבה וההורים שירשמו בשנה הבאה בחורים מצויינים ולא בינוניים חלילה, ולרצון למנהל הישיבה ומגייסי הכספים. וחוץ מהקב"ה אף אחד לא רואה את הדם השפוך.
    אני לא הומו סקסואל אבל איי איי אני קורא ועיני זולגות דמעות, מזדהה עם הדברים מעומק נפשי. אני היום שבר כלי בדיוק בגלל תוצאות "חינוך" שכזה ( ולא שסוג יחס כזה לבן/תלמיד לא קיים בחברות אחרות ורק בחברה החרדית). לו היו דואגים לנפשי פרומיל ממה שהיו דואגים לרוחניות שלי אזי היה נחסך ממני טונות של סבל. אבל הלא כבר כתוב "מוטב להקרא שוטה כל ימיו ולא להיות שעה אחת רשע לפני המקום" , לא?

  24. עמי Says:

    שלום,
    ראיתי שאחד מהמגיבים כתב "אינני רוצה להשמע בוטה, אך אם הסתכלות בנשים נחשבת לאונס נראה שקל וחומר שקיום יחסי מין אסורים לא עלינו יחשב לאונס ו"אונס רחמנא פטריה" שהרי התאווה יותר חזקה בזה ואין לדבר גבול.
    אך לא מצינו שכל ביאות אסורות הותרו משום "אונס רחמנא פטריה" ואפילו עונשין על ביאות אסורות. לכן קשה מאוד לקבל את פירושך".

    לענ"ד החילוק בזה הוא פשוט מאד. כתוב במשלי "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן, נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה, נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה". ופירש רש"י ז"ל "אם יגנוב הגנב גנבה אין לבזותו כ"כ כמו הנואף, למה, כי לרעבון נפשו הוא עושה ואולי אין לו מה יאכל, וכשנמצא יש לו תקנה בתשלומין וכו' אבל נואף אשה חסר לב הוא שהרי לא לרעבון עשה".

    אונס נקרא אונס רק כשהוא מוכרח לעבור על האיסור בכדי לספק את צרכיו, והצורך הוא המינימום ולא המקסימום, במה שמעבר לצורך המינימלי אינו נקרא אנוס, כי הרי אינו מוכרח לעבור דוקא על המקסימום. מי שאנסוהו גוים להבעיר אש בשבת יעבור ואל יהרג, אבל עם על הדרך הוא גם מדליק לעצמו סיגריה על זה הוא כן יענש. לא יבוזו לגנב שגנב פרוסת לחם להשביע את רעבונו אבל יבוזו לגנב רעב שיפרוץ בדוקא למסעדה יוקרתית ויאכל ארוחת שחיתות בשווי כמה מאות דולרים, הוא לא בא למלא את נפשו כי ירעב, אלא בא למלא את תאותו.

    המינימום הוא להוציא זרע לבטלה, זו הדרך המינימלית להגיע לסיפוק, ולכן יש בזה דין של אנוס, אבל מי שתקפו יצרו ורוצה למצוא סיפוק דוקא בדרך של ביאה על אחת מהעריות, זה כבר לא מינימום, כי מה מכריחו דוקא לבוא עליה, הוא יכול למצוא את הסיפוק בדרך המינימלית של הוצאת זרע.

    אמנם יש מצבים של אדם שסובל מחולי וסיבוך נפשי חמור ואין לו שליטה על מעשיו ומגיע למצב שאונס אשה בעל כרחה, ומסתבר שהוא נחשב אנוס, אבל אנוס לא מצד הצורך הטבעי הגופני, אלא מצד המחלה והבעיה הנפשית שלו, וכמו שא"א לדון שאר אנוס מצד הנפש אם באמת הוא אנוס לכך ואינו בשליטתו.
    כל טוב

  25. לסבית דתיה Says:

    עמי- אתה דן רק בסוגיה המינית, שהיא אמנם חשובה, אבל לא כוללת הכל. מה, לשיטתך, המינימום הנדרש כדי לספק את הצורך באהבה? בזוגיות? במשפחה?

    הרב- האם יש אפשרות לבקר את הרב ולהתייעץ?

  26. נראה לכאורה Says:

    שלום,
    הדברים שהזכרת משתנים מאוד מאדם לאדם וממצב למצב, ותלויים בהרבה מאוד דברים, וקשה מאוד לקבוע בהם קביעות הלכתיות כלליות.
    לבקר זה קשה, אבל אשמח לעזור ככל האפשר במייל
    lichora@gmail.com

  27. עמי Says:

    שלום
    קראתי את דברי הכותבת בצער ובחרטה על מה שכתבתי, כי משתמע מדבריי איזה סוג של ביקורת כלפי מי שנטייתו לבני מינו, ונוצרת תחושה שכתבתי מתוך עליונות ושיפוטיות וממקום של מבין ויודע. וכלל לא זו הייתה כוונתי, וגם לא זו האמת.

    כתבתי את דברי לא מאיזו שהיא עמדה הלכתית שחקרתי וביררתי את דעת התורה ולפי זה הגעתי למסקנה הנ"ל, כלל לא, איני יכול לדבר בשם התורה. כל דברי הינם התייחסות לטענה שהועלתה כפי הנראה במטרה לערער על הלגיטימיות של מצב שבו אדם נקרא אנוס ביחס לצרכיו המיניים ובנסיון להשוות את הדחף בין הוצאת זרע לבטלה לבין הדחף ליחסי מין אסורים, וע"ז כתבתי שלהבנתי ולהתרשמותי יש הבדל בין השניים, וכמו שכתוב בספר חסידים (סימן קעו) "מעשה באחד ששאל מי שיצרו מתגבר עליו וירא פן יחטא לישכב עם אשת איש או עם אשתו נדה או שאר עריות האסורות לו אם יכול להוציא זרעו כדי שלא יחטא. והשיב לו באותה שעה יש לו להוציא שאם א"א מוטב שיוציא ש"ז ואל יחטא באשה". וזה דבר שאני יכול להזדהות איתו באופן אישי, ולכן כתבתי לעיל מה שכתבתי.

    עוד הסתייגות. כל מה שכתבתי לעיל נראה לי נכון רק במקרה שיצרו של אדם מתגבר עליו ובכדי להרגיע את עצמו הוא בקום ועשה הולך ומחפש פרטנר לביאה אסורה, אז אפשר לטעון ולבקש ממנו שיסתפק בהוצאת זרע לבטלה, אבל אם הוא כבר בסיטואציה שהוא נמצא במקום אחד עם אשה האסורה עליו, והוא כבר נכשל עם אותה אשה ולא יכל להתגבר על יצרו, יתכן שיהיה נידון כאנוס. ורק כלפי שמיא גליא.

    גם כל דברי היו מכוונים למצב המצוי ו"הנורמלי" בו אדם יש לו האפשרות (בכח או בפועל) לחיות חיי אישות עם בת זוג, ובמקרה חד פעמי יצרו תוקפו לקיים יחסים אסורים, אז יש לטעון ולומר שהוא יכול להתפשר על הסיפוק המינימלי שבהוצאת זרע, אבל לדעתי ודאי שאי אפשר לדרוש כן מאדם בתור אורח חיים.

    וכל זה ביחס למצב מאד מסויים ופרטי בחיים של האדם שקרה המקרה והיתה לו התעוררות מינית במקום האסור, אבל לענ"ד באמת כשבאים לדון על מי שיש לו נטיה לבני מינו שזה ענין שמקיף את כל חייו ואורח חייו וחיי הנפש שלו ויש בזה השלכות נרחבות על כל מעגל חייו, אינני חושב שאפשר לבקש מאדם לחיות את כל חייו בדיעבד, בבדידות, ללא אהבה וביסורי נפש קשים ומרים. וזה לענ"ד הבדל תהומי ומהותי בין מי שנטייתו לבני המין השני לבין מי שנטייתו לבני מינו, ולכן איני חושב שהדברים שייכים כלל למה שכתבתי לעיל.

    כיון שאיני תלמיד חכם כלל שיכול להביע איזו דעה תורנית, וגם אני לא במצב זה של נטייה לבני מיני, ואני לא יכול להבין ולשער את עומק המציאות של חיי מי שנטייתו היא לבני מינו, זו תהיה חוצפה ועוול מצידי לנסות לומר מה נכון ומה לא נכון, מה צריך ומה לא צריך וכו', ובפרט שזה דיני נפשות ממש, ואני לא מתיימר אפילו לרגע להביע דעה לגבי חייהם של אנשים שחיים במצב מורכב ולא קל, גם לא ביני לבין עצמי, כמו שאני לא אתערב בענינים עמוקים אחרים שאין לי בם הבנה ולא שיג ושיח.

    באמת זו היתה טעות מצידי לפרסם את דברי הנ"ל ברשומה זו, והדברים מתאימים רק לרשומה "בענין הוצאת זרע לבטלה". אני מבקש סליחה אם מישהו נפגע במישרין או בעקיפין ממה שכתבתי.

    אודה לכבוד הרב שליט"א אם יכול לפרסם הדברים, או לשלחם לאשה שכתבה, אם ימצאם ראויים
    שנה טובה ומתוקה וגמר חתימה טובה

סגור לתגובות.


%d בלוגרים אהבו את זה: