אמונה וספיקות באמונה

נשאלתי אם יש לי עצה לגבי ספיקות באמונה.

כמובן אני לא יכול לתת עצה. אנסה רק לשתף מנסיוני, וכמובן לכל אחד יש דרך משלו ובחירה משלו ואי אפשר ללכת בעניינים כאלה בדרך כבושה שנסללה בידי אחרים.

בשיר השירים ח' ט': "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז". משמע שיש שני מצבים של אמונה, "חומה" שתתחזק שאמונתה ויראתה כחומת נחושת, ו"דלת" הסובבת על צירה ובהיקש עליה היא נפתחת, עיין רש"י שם.

מה פירוש להתחזק באמונה, הרי אי אפשר לאלץ בכח את המחשבה. אי אפשר להמית בתוכו את מה שחושב ומרגיש שלא כמו שרוצה להאמין. הרבה פעמים הצד של חוסר אמונה שבנפש אינו מתבטא בקושיא מסויימת ומוגדרת שאפשר לתרץ אותה ולמצוא שלום. הרבה פעמים זה תחושה.

הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם (תהילים ק"ד), לכפירים אין ספקות באמונה, כשהם רעבים הם שואגים לקב"ה.
בתהילים שם מתאר את תמונת העולם ממבט האמונה של הכפירים: "הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. יַשְׁקוּ כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ-קוֹל. מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ. וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד. יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. אֲשֶׁר-שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ. הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים. עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ. תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ-תִרְמֹשׂ כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר. הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל-מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב. מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ". העתקתי מקצת, וכדאי מאוד להקשיב היטב לכל הפרק בתשומת לב. גם האדם ועמלו נמצאים ביחד עם בעלי החיים בעולם שהאמונה פשוטה וחמימה בו כמו קרני השמש ורעננות העשב ומעוף הציפור. מפכה בו כמו זרימת הנחלים ושורה בתוך הכל ומצמיחה את הכל כמו הלשד בנימי הענפים והלחלוחית שבאדמה.

לכפירים אין בחירה. אצלם האמונה היא בטבע כמו שלרעוב הוא בטבע. לאדם יש בחירה, נבראה בטבע האפשרות שלא תהיה בו אמונה. אבל באמת גם האדם יש לו אותה אמונה בטבע כמו של הכפירים, והוא מתואר באותו מזמור כאחד מכל שוכני עולמו של הקב"ה שכולם חיים באור של אמונה פשוטה.
הבחירה, האפשרות שלא להאמין, אין פירושה שיש אפשרות שלא תהיה באדם האמונה הטבעית, עצם מה שאדם חי מכריח שטבועה בו האמונה הטבעית. האמונה היא החיות עצמה. אלא פירוש הבחירה שיש אפשרות שתהיה בתוך האדם מחיצה שתחצוץ בינו לבין האמונה הטבעית שבו.
לא יהיה בך אל זר, אל זר שהוא בתוכו של האדם. שגורם לו להיות זר לעצמו.

כל אדם מלבד מה שהוא אדם הוא גם בעל חיים. הוא גם צמח וגם דומם. והאדם הוא מעלה של התשתית הזו עצמה של דומם צומח וחי. האמונה היא כבר בתשתית עצמה. היא כבר בבעל חיים שבאדם, בנפש הבהמית שבאדם. ושם היא חומה, אין בה ספיקות כמו שלכפירים אין ספיקות. האמונה שנמצאת ברבדים הרגשיים היותר גבוהים, ברגשות הלב ובשכל, מעל הרובד של כוחות הגוף כמו רעב וכו', אם אינה מושרשת בנפש הבהמית אלא עומדת כאילן שנופו גדול ושורשיו מועטים, אז היא כמו דלת שאם נוקשים עליה היא נפתחת.
ולא רק האמונה, גם החמימות, התמימות, האהבה הפשוטה, היושר האמיתי, הארת הפנים, שמחת החיים, אהבת החיים, הכל נמצא שם, בחלק בעל החיים שבאדם, בנפש הבהמית. אם רואים טלה מקפץ, רואים מהיכן מגיעה שמחת חיים פשוטה. אפילו חיה שאינה זכה כמו יונה וצבי ואיילה ושה שנמשלו בהם ישראל, חיה כמו כלב, יש בה שמחה תמימה לקראת בעליה, רצון תמים לעשות רצונו ולמצוא חן בעיניו ואף למסור את נפשה להגן ולהציל אותו.
והאדם הוא בעל חיים זך ומאיר פי כמה. בתינוק רך המעלה של אדם עוד לא יצאה אל הפועל. מה שיש בו בפועל הוא רק בעל חיים. וכשתינוק מחייך אל אימו, מאיר בעיניו, מושיט ידיים פעוטות, מאמין בה, מתפלל אליה בבכיו, רואים גלוי איך האמונה והאור והיופי והתמימות והחמימות שבאדם מוטבעים בבעל החיים שבו. והוא בעל החיים המאיר והיפה והזך והעדין מכל.
באדם גדול גם נמצא אותו תינוק, וגם נמצאים האמונה והבטחון של כגמול עלי אמו. תינוק שהוא לבד בחדר ורוצה את אמא בוכה בידיעה פשוטה שהיא נמצאת ושומעת. גם באדם גדול נמצא אותו רגש כלפי הבורא.
מה שלפעמים בגדול לא מאיר מה שמאיר בתינוק זהו מכח אותו אל זר. המחיצה של זרות בינו לבין התינוק שבו.
התינוק לפעמים מפחד מהמבוגר שבו, שלא ישפוט אותו בחומרה, יתבייש בו, יחניק אותו, יתגאה עליו, יתנכר אליו. ומהפחד הוא מסתיר את עצמו. נעשה חולני ומבועת ונעלב וכואב ומרדן ועצוב, כמו תינוק מוכה ומוזנח.
והמבוגר שבו לפעמים מפחד מהתינוק, שמא ההכרה שהוא תינוק תתן לו תחושה של איבוד שליטה, תלות, תגרום לביקורת ולעג מהחברה, פגיעה במעמדו בחברה, בכבודו. והוא גם מפחד לפגוש בעלבון של התינוק על ההזנחה שהוזנח, בחרדת הבדידות שגרם לו ביחסו אליו, ברגשי האשמה שגרם לו לחוש. אם כלאת ילד שלך במרתף אפל שנים רבות ודאי לא תעז כעת לפתוח לו את הדלת.
הפחד ההדדי הזה יוצר תהום של הפניית גב הדדית, ניכור ופחד. התהום הזו היא משכנו של היצר הרע שפועל בכל דרך להעמיק אותה. פעם מכאן ופעם מכאן. כל מה שטוב באדם, ובכללו האמונה, אם הוא בא מהכוחות הגבוהים יותר בלבד ולא מהתינוק, הוא דלת. פעם לכאן ופעם לכאן. הוא אילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים ואין בו לחלוחית של חיות ולא כח לצמוח ולהיות יציב ושתול על פלגי מים.
אם אדם נותן אמון בתינוק שבו, נפתח אליו, סומך עליו, מקבל אותו ואוהב אותו, מנחם אותו, נותן לו לחיות ולהתגלות, לא נבהל מכאבים ופחדים וכעס שעם השנים נצברו בו, אז גם אם לא ילחם במחשבות של אי אמונה וכאילו יניח לעצמו "ליפול", יהיה קול מתוכיותו, מבשרו ועצמותיו ודמו, שלא יניח לו שלא להאמין. כמו שאצל תינוק אין כלל אפשרות בנפש להרגיש שאמו אינה איתו. עבורי זה העמל של להתחזק באמונה וזו הדרך לאמונה שהיא חומה.

.

– – –

.

שייך לדברים אלה משלו של המגיד מדובנא שהוא עמוק עד למאוד, וכידוע שהיה המגיד גדול עד מאוד עמוד התורה והעבודה והסתיר גדלותו במשלים שנראים פשוטים, והם עמוקים מאוד, והגאון מוילנא ביקש ממנו להוכיח אותו, וגדולי המוסר בדורות שאחריו שתו בצמא את דבריו.

כעת מצאתי את המשל בספר משלי יעקב שנדפס בשנת תרל"א (כשישים וחמש שנה אחרי פטירת המגיד) בהסכמת הגאון רבי שמעון סופר ואני מעתיק לשונו בפרשת ניצבים אותיות תי"ב ותי"ג:

"ונבאר תחלה מאמר (תהלים קמ״ז) "השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו".

הנה הכתוב ביאר לנו מהות פעולת נתינת התורה ומלמעלה למטה, שלא תחשוב לומר כי היא מתנה הבאה לאדם בעל כרחו כמו החיים והמות שנאמר ועל כרחך אתה חי כו', בלתי שהיא תלויה בבחירת אדם אם יאבה וישמע תהיה התורה קרובה אליו ואם לא תהיה רחוקה ממנו כמאמר כתר תורה מונח כל הרוצה ליקח יבוא ויקח [יומא ע"ב ב' ורמב"ם פרק ג' מתלמוד תורה הלכה א']. ואם תאמר מה ענין פעולת נתינתה מהר סיני, לזה אמר השולח אמרתו ארץ כו':

(תיב) המשל בזה על דרך הסחורות אשר מציאותם וגידולם בארצות רחוקות וכל שיצטרך להשיג לא ישיג כי אם בטורח גדול, מה עשה השר צוה להביא משם עגלות טעונות סחורות הרבה והניחם בתוך חנות גדולה אבל התחשוב כי לבעבור זה ישיג ממנה האדם בחנם בעיר הזאת, לא כן כי אם כל מי שירצה לקנות יוכל לקנות קל מהרה בלא טורח.

וזהו השולח אמרתו ארץ ופעל בזה אשר עד מהרה ירוץ דברו כי קרוב אלינו הדבר מאד, ונוכל להשיגו בלא יגיעה וזה שנאמר (ישעיה מ״ג) ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל.

(תיג) המשל בזה לאחד בא מן הדרך ערב שבת עם חשיכה ויהי הוא בא אל עירו וירץ מהרה לביתו והחפצים הניח ביד הבעל הבית ויבוא אל ביתו וימהר וישלח נער אחד אל הבעל הבית להביא משם את אגודתו. והנער הלך והביא ונכנס אל היכל הסוחר ויאמר הנה הבאתי אגודתך ובתוך הדברים הוא מקנח את פניו בכנף בגדו מזיעת אפו ומדבר בקוצר רוח מאד ויאמר אליו הסוחר איה אגודתי אשר הבאת ויאמר הנחתיו בחדר החיצון, ויאמר העשיר מה שהבאת לא שלי הבאת מי יודע של מי הוא, ויאמר הנער לך נא ראה בחדר ודאי שלך הוא, ויאמר אין לי מהצורך ללכת ולראות כי הלא עיני רואות בך הזוהמא הגדולה וזיעת אפיך הלא אגודתי אגודה קטנה וקלה אין בה במה להזיע.

הנמשל זה ממש מוסר חכמה נגד קצת המתחדשים ומראים בעצמם יגיעה בעבודתם אמר אליהם ולא אותי קראת יעקב, יען כי יגעת בי ישראל הלא בעבודה שלי נאמר כי קרוב אליך הדבר מאד כו'. ומה זה יגעת מדוע אתה עיף ויגע כל כך".

.

.

– – –

.

.

מתוך מכתב:

לגבי שיטת הבחינות של הרב ברויאר קראתי פעם על זה מעט, ולא הארכתי ללמוד על זה כיוון שהדבר נראה לי פשוט ומובן מאליו ולא נראה לי שיעלה על דעת שום אדם לומר אחרת ולא שמעתי בזה חידוש.

הרי הקב"ה נקרא בכמה שמות במקרא, וכמדומני שמחקר המקרא עוסק בזה. ולפי המסורת השינוי בשמות הוא כיוון שהקב"ה מתגלה בכמה מידות שונות, וזה כל עניין הספירות והמידות. ונאמר בהר סיני אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכו', שביציאת מצרים נגלה אליהם כגיבור איש מלחמה ובהר סיני כזקן יושב בישיבה והודיע להם שהוא אותו אלוה.

ונמצא שהגילוי היה בדמות אחרת לגמרי ובאופי וסגנון אחרים לגמרי עד שאם לא היה מודיע להם בפירוש מפיו לא היו יכולים לדעת שהוא אותו אלוה.

וכיוון שהן שתי דמויות כל כך חלוקות באופיין ומהותן וצביונן שבלי גילוי מפורש אי אפשר לדעת שהן אותו אחד, בהכרח סגנון דיבורן וביטויין וגישתן שונה. כך שהמידות השונות שמתגלות בתורה בוודאי אינן רק כרוכות בשם אחר לאלוה אלא גם בסגנון אחר ושפה אחרת. ואותה פרשה תיאמר אחרת על ידי גיבור איש מלחמה ואחרת על ידי זקן יושב בישיבה. ואנו צריכים לשמוע את שתי האמירות ולכן אחרי פרשת בראשית, היא נאמרת שוב בסגנון אחר, או שפרשת שבועת הפקדון בויקרא ה' חוזרת בפרשת גזל גר בבמדבר ה' וכיו"ב הרבה. וכל ספר דברים הוא חזרה על מה שכבר נאמר בסגנון אחר. ואלה דברים פשוטים וידועים ומוסכמים על הכל.
ובספרי הקבלה מדובר הרבה על פרשיות מסויימות שהן בבחינת ספירה זו או ספירה זו. וכמו שאדם כשהוא כועס דיבורו וסגנונו ולשונו ותוכן דבריו אחרים מאשר כשהוא מרחם, באותו אופן ממש הוא דיבורו של הקב"ה עם ברואיו. ולעניות דעתי אי אפשר כלל לראות בעולם ובאדם ובהיסטוריה,  וממילא גם בתורה, שהכל שפה אחת וסגנון אחד ודברים אחדים, אלא כל מי שמתבונן רואה שהביטוי הוא על ידי ניגודים. ולעניות דעתי מה שנתקבל במסורת שיש נקודה עמוקה מאוד שבה ניתן להשיג שהניגודים שורש אחד להם וממקור אחד הם נובעים, זה מוסיף בהבנה האמיתית ולא מכחיש את מה שנראה בהסתכלות יותר פשוטה שהם ניגודים.

כמו למשל שאם אבא פעם גוער ופעם אומר מילים טובות, הילד הקטן יאמר פעם אבא אוהב אותנו ופעם הוא כועס עלינו ולא אוהב אותנו וכאילו מתחלפים בו שני אנשים נפרדים, והילד היותר גדול יאמר תמיד הוא אוהב אותנו רק פעם זה מתבטא כך ופעם כך.

לגבי מה שרואים כשמתבוננים בעין נכוחה בהשקפה ראשונה אין מחלוקת בין המחקר למסורת, ולא מסתבר שתהיה שהרי שניהם לא טיפשים ומסתכלים למישרין.
אם יש מחלוקת היא לגבי האם להאמין שאם נוסיף להתייגע ולעמול יותר נוכל להשיג שיש שורש אחד לניגודים, וגם אם לא זוכים לראות אותו יש להמשיך ולא להתייאש עד שיתקיים יגעת ומצאת תאמין, וכן כל קושיא וסתירה האם להאמין אפריורי שיש לה תירוץ ישר וטוב ויש להתייגע עוד ועוד מכח אמונה זו.
או שאין צורך לעמול עוד ועוד מכח ההבטחה שזה כך, כיוון שאין להאמין להבטחה הזו, ואפשר להישאר עם מה שמושג כעת שיש סתירה ויש קושיא ויש ניגודים שאינם עולים לקנה אחד בשורשם, ואם כך זה נראה כעת למה לא נקבל שככה זה, ולמה ננסה לרדוף אחרי תירוץ שאולי אינו קיים.

בפיזיקה למשל המדע לא מוכן לקבל שאולי האמת היא שאין תיאוריה אחידה שמסבירה הכל. שאולי העולם הוא גיבוב של דברים לא קוהרנטיים. מי אמר שהעולם מותאם ליכולת ההשגה של האדם וללוגיקה שלו. אולי באמת אין התאמה בין המציאות של העולם לבין כלי ההכרה האנושיים ולכן אין מקום להאמין שאם נעמול עוד נמצא תיאוריה אחידה וקוהרנטית שמסבירה את הכל לפי ההגיון שלנו. ואלי העולם כן מתאים להשגה שלנו אבל פשוט הוא מגובב מקטעים שלא תואמים זה את זה. מי אמר שהכל נברא ממקור אחד לפי אותם חוקים.
אולי היו שני מפצים גדולים שכל אחד ברא עולם אחר לפי חוקים אחרים והם התערבבו במקרה ולכן אין לנו תיאוריה אחידה שמסבירה את הכל באופן קוהרנטי. או שלפני המפץ הגדול היו חוקי טבע מסויימים והמפץ יצר על גבי זה מציאות לפי חוקים אחרים ולכן יש בטבע חוקים מעורבבים ולא קוהורנטיים.

המרדף המאומץ של המדענים למצוא תיאוריה אחידה מונע על ידי אמונה שיש תיאוריה כזו אע"פ שכל תצפית מדעית קיימת מוכיחה לא כך, ואם נמשיך לעמול עוד ועוד בסוף נמצא. וזו בעצם אמונה חסרת כל בסיס מדע או לוגי והיא לגמרי אמונה דתית. מי הבטיח שיש מה למצוא בסוף. בונים תיזות שמיוסדות על האמונה שהעולם קוהורנטי ומשקיעים בלי סוף לנסות לבחון אותן. אולי פשוט תלקטו תצפיות ותלכו בעקבותיהן, ותבנו גם תיזות שלא מניחות שהעולם באמת קוהורנטי אם ככה עולה כעת מהתצפיות,  זה הרבה יותר נכון כמתודה מדעית.
האמונה הזו נובעת מאינטואיציה עמוקה ובסיסית שיש לנו לגבי העולם, הוא "מדבר" אלינו, הנפש רואה בו הרמוניה ויופי ומשמעות, ואיננה יכולה להאמין שבאמת הוא כאוטי ולא קוהרנטי וחסר משמעות ופשר לגבי האדם. למרות שלכאורה זו העמדה המדעית-אתאיסטית המוצהרת.
האמונה שלי בקוהרנטיות של התורה נובעת לגמרי מאותו מקום ומאותה אינטואיציה ובאותו אופן.

יש שמבססים אמונה על הטענה הרציונלית אנליטית שלא מסתבר שהעולם יהיה כל כך מסודר אם אין יד מכוונת אחת שבראה אותו.

אני לא מתכוון לזה. הכח האנליטי לדעתי אינו חזק וודאי דיו כדי לבסס אמונה.

 

כוונתי יותר דומה, למשל אם יש מישהו שמבין באמת את השפה האמנותית של אמנות הציור, אם הוא יעמוד מול ציור של צייר גדול, הוא ירגיש את ההשראה והרוח של הצייר שמדברת אליו באמצעות הציור. ואם יאמרו לו שהציור שעומד לפניו הוא הדבקה מקרית של גיבוב לא קוהורנטי של קטעי ציורים נפרדים הוא ימאן להאמין בזה. כיוון שהוא רואה את הצייר משתקף אליו דרך הציור ומדבר אליו. ומוכרח שגם אם הציור נעשה על ידי ליקוט של קטעים נפרדים יש יד אחת שסידרה את הכל והוא רואה בציור את ההבעה של אותה יד.

כשאני עומד מול התורה אני מרגיש שיש כאן יצירה שאני יכול לשמוע את היוצר שלה מדבר אלי דרכה, באותה דרך כמו ששומעים את היוצר של ציור או ספר באמצעות יצירתו. ולכן איני יכול לקבל שהיא מורכבת בהרכבה חסרת משמעות, מקרית, ולא קוהורנטית, על ידי מישהו שאסף וליקט קטעים קדמוניים ממקורות שונים. אלא אם כן המלקט הוא היוצר עצמו ואז אין משמעות וחשיבות כלל אם הוא השתמש כחומרי גלם בקטעים שהיו קיימים מקודם.

הבורא כשנתן את התורה בא לדבר אל בני האדם בשפתם שלהם, ונכלל בזה שהתחשב גם בתרבות שלהם, שהרי שפה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות שנותנת את המשמעות הרחבה, הנפשית, למילים. למשל החיבור בין המילים "טעם" ו"זכרון" פירושו בשפה השתנה מאוד אחרי שנכתב הספר בעקבות הזמן האבוד. ויש אינספור דוגמאות כאלה. ולכן ייתכן גם שהבורא כמו שהשתמש בשפה האנושית שלהם כדי לכתוב את ספרו, כך השתמש בקטעי מקורות מהתרבות האנושית שלהם כחומרים לכתוב את ספרו. ובעצם למתבונן המושגים "תרבות" ו"שפה" הם אחד לגמרי. שניהם הגדרתם היא האמצעים לביטוי האדם. ואין שום מובן לשפה בלי תרבות וכמובן שתרבות היא רק הרחבה של השימוש בשפה. וגם אמנות במובן הכללי היא הרחבה של השימוש בשפה האמנותית שהיא שפה כמו השפה המילולית, שהרי כל אחד אומר משהו בבחירת צבע לבושו וכיו"ב, או משתמש בתנועות של הטון של הקול לבטא דברים מעבר לתוכן המילה מפורשת. והרי שהיא שפה עוד לפני שהיא אמנות.

כך שאיני רואה שום סתירה אם נמצא קטעי תעודות קדומות משוקעות בתנ"ך, לכך שהוא נאמר על ידי הבורא או נביאיו. שזה דבר פשוט שהוא דיבר אל בני האדם לפי השפה והכלים שלהם, ובלי זה הרי לא אפשרי שיבינו מאומה. וחלק מהשפה והכלים שלהם הוא גם מקורות תרבותיים שלהם.

.
איינשטיין סירב לקבל את תורת הקוונטים כי "אלוהים לא משחק בקוביא". הוא לא היה דתי במובן המקובל, אבל לא היה יכול להשתמש במילים אחרות לבטא את האינטואיציה שלו לגבי המחקר המדעי.
והיום שהתקבלה תורת הקוונטים מתאמצים מאוד מאוד למצוא בה הגיון והבנה וחוקיות, ואפילו שלא מצאו מאמינים שאם יעמלו מספיק בסוף ימצאו, כי בעצם כולם מסכימים לאינטואיציה של איינשטיין. זה דבר שנמצא ביסוד האנושיות ואני לא מאמין שמישהו באמת יכול להתחמק מזה. בלי זה לא היה מדע כלל, כי מחפשים הסבר הגיוני למציאות רק מכח האמונה הלא מדעית המוקדמת שיש התאמה בין ההכרה וההגיון האנושיים למציאות.

.

.