בעניין חומרות בהלכה

אני מעתיק כאן דברים שכבר כתבתי בתגובות או מכתבים, כיוון שהנושא עולה פעמים רבות ראיתי צורך לאסוף את הדברים למקום אחד (כל אות היא ליקוט ממקום אחר, ואפשר שיש חזרות).

.

א)

לא שייך ללמוד סוגיא להלכה באופן פשרני, כיוון שהלימוד מוכרח להיות בתכלית התמימות ויושר הלב ובקשת האמת ומבלי שום נטייה מוקדמת לגבי המסקנא. אם לא כך אז אין שום ערך ללימוד, ואם יש רצון מוקדם דווקא "להקל" ולא לעשות כפי הדין, אפשר פשוט לעשות מה שרוצים ולומר בגלוי שלא רוצים לעשות כפי ההלכה. ואם באמת רוצים לעשות כפי ההלכה הרי מוכרחים לנסות להגיע לחקר אמיתתה כמו שנאמרה בהר סיני, ולהקשיב למה שעולה מהסוגיא בלי לנסות להטות לשום צד.

גם אם רב מסויים פסק דבר שלדעת אחרים נראה שהוא קולא יותר מהדין, אפשר שאותו רב עצמו בסוגיא אחרת יפסוק יותר לחומרא מאחרים, אם הוא הולך ביושר ולומד ללא נטייה מוקדמת (ואם אין זה כך הרי אינו רב כלל). ואז אין כאן שאלה של קו "פשרני" או "מחמיר", אלא רק נדון באותו דין מסויים.

לדעתי הרצון למצוא דרך "פשרנית" בהלכה אינו קשור לפרטים מסויימים של פסיקה, אלא לגישה כללית לתורה ולהלכה.

בסוף הלכות נדה להרמב"ן כתב: "ומדיני החציצה לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר הקל, כי אם כן אין לדבר סוף, אלא אחר שחפפה ראשה וסרקה במסרק וחפפה ורחצה כל גופה בחמין ונזהרה לבלתי תגע בשום דבר חוצץ ותעשה טבילתה בפשיטות איבריה וכל גופה, לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להן קץ וסוף, כגון עצמה עיניה ביותר קרצה שפתותיה ביותר ומשאר הספיקות, כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר ובין לא עצמה ביותר".
זה נשמע כמו בדיחה, אבל שמעתי זאת בעצמי מבעל המעשה, שהיה אברך שהיה חושש מאוד, וכמה פעמים שלח את אשתו לטבול שוב בגלל איזה חשש שנתעורר לו. והגרי"ש אלישיב שליט"א הפנה אותו לדברי הרמב"ן האלה. ואותו אברך אמר לי שכעת נוסף עליו עוד יותר לחץ, שמלבד החשש לצאת ידי כל פרטי הדינים וכל הספקות כעת הוא גם צריך להזהר שלא לעבור על דברי הרמב"ן האלה…

נאמר במדרש שבמכות מצריים ישראל ומצרי היו שותים שניהם מספל אחד, הישראל שתה מים והמצרי דם. וכן בחושך שניהם היו בחדר אחד, לזה היה אור ולזה חושך. ואם נשאל מה היה בספל מצד עצמו, בלי שישראל או מצרי שתו. התשובה שלא היה שם לא מים ולא דם. כי האמיתיות העמוקה של המציאות מתגלתה בניסי מצריים, שאין מציאות שקיימת באופן מסויים מצד עצמה, בצורה אובייקטיבית. קיום כזה של מציאות הוא סתירה לכך שאין עוד מלבדו. הרמב"ן מבאר שכל המציאות היא ניסים נסתרים. אם אחד זרע שדה, וכבר יש את כל הנתונים האובייקטיביים לצמיחת התבואה, אם יפריש ממנה לעניים תתברך השדה, ואם לא יפריש לא תתברך. ולכאורה מצד עצמה האם היא שדה בריאה וטובה או חולה ושדופה. אלא אין מציאות עצמית לשדה מלבד מה שהיא דיבור של הקב"ה איתנו. בעשרה מאמרות נברא העולם ונאמר לעולם ה' דברך ניצב בשמיים. העולם אינו אלא דיבור בינינו לקב"ה, ואין לו מציאות "אובייקטיבית".

כשיש מצוות כגון חמץ בפסח, או חציצה בטבילה וכל כיו"ב, הקפידא אינה האם במציאות ה"אובייקטיבית" "באמת" נכנס לפה גרגר חמץ כלשהו או האם "באמת" נשאר דבוק משהו לגוף בטבילה. המצווה היא דיבור של הקב"ה איתנו, והקיום שלנו הוא דיבור שלנו איתו. אם עשינו פעולה להימנע מחמץ או חציצה הרי אמרנו בזה לקב"ה מה שרצינו לומר, ומעתה כבר לא חשוב אם באמת חמק מעינינו גרגר כלשהו שלא ראינו.
השאלה באיזו נימה והלך נפש אנחנו מנהלים את הדו שיח עם הבורא.

מסופר על הרב מבריסק שהחמיר מאוד באפיית המצה. ושאל אותו תלמיד חכם שהיה עמו, האם באמת יש להחמיר עד כדי כך. והרב מבריסק השיב, כשאתה מחתן את הבן שלך אתה מהדר בחליפה יפה ויקרה או לובש חליפה פשוטה איזו שתהיה. בשבילי המצווה היא החליפה שלי.
הרב מבריסק לא החמיר משום פחד שמא באמת יפול גרגר חמץ כלשהו. אלא הוא היה בקרבה כזו לקב"ה שכך היה הדו שיח שלו איתו. זה כמו מי שאשתו מבקשת ממנו להכין לה כוס קפה, אחד פשוט יכין קפה, אחר יוסיף חיוך, ואחר ידקדק בזה וירוץ לקנות קפה טרי ויטחן בעצמו שיהיה בדיוק במידה ויצרף שוקולד מובחר ויניח ורד על מגש יפה וכיו"ב. מי שהיחסים שלו לא באמת כאלה, זה ייראה מאולץ ומיותר ומכביד, ויעורר שאלה האם זה מתוך רגשי אשמה על משהו…

מי שמבועת ואחוז חרדה מהגיהנום שמא נדבק לגוף משהו בשעת טבילה או נפל גרגר חמץ בפסח, לא מנהל דו שיח. הוא תופש את הדברים כאילו זה חוק פיזיקלי. כמו שהיה במלחמת המפרץ שבהתחלה היו שחששו שבאמת יש גז מרעיל ברחוב, וכל ההגנה שלך ומשפחתך מהגז הוא על ידי נייר דבק, וחששו לכל סדק וחריץ האם הוא מודבק ואטום היטב. מי שמתייחס כך לחשש חמץ או חציצה או נקודה על האתרוג וכל כיו"ב, לא עובד את הקב"ה. שהוא מתייחס כאילו יש כאן מציאות אובייקטיבית. ואם יחדור טיפת גז דרך נייר הדבק יהיה אסון.
מציאות אובייקטיבית היא ההיפך מדו שיח. היא הסתר פנים. יש לה מקום בעולם החומרי של הסתר הפנים, ולא בעולם המצוות ועבודת השם. זה לעניות דעתי עומק כוונת הרמב"ן ולכן כתב שזה מדיני החציצה. שלכאורה היה לו רק לומר שאי אפשר להעלות ספיקות עוד ועוד כי אין לדבר סוף, אבל למה שזה יהיה מדיני החציצה עצמם. אלא הכוונה שבדיני חציצה עצמם נאמר, כמו בכל התורה, שהם דו שיח של אהבה בינינו לבורא. הוא אמר לנו דבר אהבה וקרבה וידידות, ואנו במעשנו שמקיימים את המצווה אומרים לו דבר אהבה וקרבה וידידות. זה עצם מהות דיני חציצה. כוונת הרמב"ן שמדיני חציצה הוא שאין להבינם כ"נהלים" כמו תקנות הגנה אזרחית איך להתגונן מפני הגז.

שמעתי פעם בדרשה של "מחזיר בתשובה" שאם נשים ילד במרכז הטילים וניתן לו ללחוץ על הכפתורים הוא יחשוב שהוא סתם משתעשע, אבל באמת יש לדברים השלכות מאוד חמורות, והילד ישמע פיצוצים ולא יידע שיש קשר בין שעשועיו לזה. והתורה היא כמו מדריך ההפעלה והוראות השימוש ואסור ללחוץ סתם על כפתורים בלי זה.
לעניות דעתי זה סילוף גמור של מהות התורה. אוי ואבוי אם נרגיש שהתורה היא "הוראות הפעלה" טכניות, כדי להביא תועלת ולמנוע אסונות. זו בדיוק הגישה של עבודה זרה, שיש לפייס אל מפחיד ומנוכר במעשים שרירותיים שיגרמו לו להציל אותנו מאסון ולהביא לנו רווח. זה מוחק את העיקר מהתורה שהוא רחמנא ליבא בעי [הקב"ה רוצה את הלב]. ועל זה צעקו הנביאים למה לי רוב זבחיכם, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי.
על זה נאמר במדרש (תנחומא שמיני ח'): "וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות". אין כאן הוראות הפעלה טכניות. לקב"ה עצמו לא אכפת אם אכלת גרגר חמץ או שהיה דבוק חציצה לגוף. התוצאות ההרסניות מעבירה אינן משום שבמציאות האובייקטיבית נלחץ הכפתור הלא נכון, ואם בדקת חמץ מתוך יחס רציני ומכבד ולא בזלזול ועצלות ואמרת בזה לקב"ה שאתה מכבד ואוהב, לא אכפת לו ולא יקרה כלום אם נשאר גרגר שלא ראית. הכל הוא רק דו שיח אישי בינינו לקב"ה. ואם בדו שיח הזה אנו יורקים בפניו ושונאים אותו ואוטמים אזנינו לדבריו, האסונות שקורים הם חלק מהדו שיח. שלפעמים לא נשארת דרך אחרת להביע את הכאב ולעורר את הלב לשמוע. כך שלהכנס למירוץ של "להתחזק" בעוד ועוד חומרות מתוך לחץ ופחד מאסונות, או ציפייה להתגשמות משאלות, במקום לפנות פנים אל פנים ולפתוח את הלב ולהתקרב מבפנים באמת, יכול להביא חלילה רק לתוצאה הפוכה. ובלי שייכות לתוצאה, זה היפך רצון נותן התורה.

קיום הלכה שנעשה בשמחה ושלווה והכרה ולב, ובלי לחזר אחרי חומרות שאינן מעיקר הדין (אלא אם כן זה באמת מאהבה וכמו אצל הרב מבריסק, שהיא מדריגה שלא שייכת לעניות דעתי לאדם רגיל בזמננו), אינו קיום "פשרני", אלא להיפך, הוא הקיום האמיתי. והעיקר תלוי בגישה ולא בפרט מסויים כזה או אחר אם הוא דווקא יותר לקולא או יותר לחומרא מהמקובל.

לקיים הלכה זה כמו לאחוז ביד של אבא אהוב וללכת עמו יד ביד. קיום ההלכות הוא המגע, האחיזה יד ביד.

לגבי ההלכות עצמן כאמור אי אפשר לנקוט בהן גישה פשרנית, אבל נתגבבו על גבי ההלכות חומרות שאינן מעיקר הדין ואין טעם לנהוג בהן לאדם מהשורה, ויש כאלה שלא למדו כפי הצורך ואינם מבחינים מה הדין ומה חומרא ומרשים לעצמם גם בלא לימוד לומר לאחרים מה לעשות. אין לזה פתרון אלא ללמוד הלכה עד כמה שאפשר, ולשאול כשצריך, עד שיתברר מהו עיקר הדין ומהו חומרא שאינה מחייבת על פי ההלכה. אי אפשר לקיים הלכה בלי ללמוד הלכה. כמובן לא כל אחד יכול ללמוד בעיון מהמקורות ולהכריע בעצמו, אבל גם אם לומדים מקיצורים שמסבירים קצת ולא רק כותבים פסקים, ומבינים מה שמבינים, זה נותן בסיס לבוא בשאלה לרב או למישהו שיודע יותר ולברר איתו את העניין המסויים שמטריד. כשלא לומדים כלל לא יודעים מה לשאול ולא מבינים את התשובה.

.

ב)

החשש מלומר היתר משום שלא יידעו להבדיל בין נורות לד לנורות להט, לעניות דעתי צריך להזהר מלחשוש לזה היכן שאין טעם גדול לחוש. כי חז"ל התירו בורר אוכל מתוך פסולת ולא חששו שאם כן יבואו גם לברור פסולת מתוך אוכל, שהרי אי אפשר לקיים שמירת שבת בלי ללמוד היטב את פרטי ההלכות וחילוקי הדינים. ואם חוששים שלא ילמדו ולא יבחינו אי אפשר יהיה לעשות שום דבר. בחזון איש כתב שחז"ל שקלו בפלס את הגבול בין האסור לבין המותר. וכוונתו שלא רק שאסור להתיר את האסור, אלא גם אסור לאסור את המותר, וכן הוא בווידוי רב נסים גאון את שאסרת התרתי ואת שהתרת אסרתי, כיוון שעיקר התורה הוא חיי הנפשות, וזה כמו צמח שצריך להשקותו במידה הנכונה, וכמו שמחוסר השקייה יכול למות, כך גם מעודף השקייה יכול למות. וחז"ל היו הגנן המומחה שידע בדיוק כמה מים צריך וכמה זה יותר מדי. תכלית התורה שהצמח, הוא הנפש הטהורה יחיה. שהיא עץ החיים ותורת חיים. ותכלית העבירה על דברי תורה הוא לגרום לצמח למות. ואין חילוק בין להרגו על ידי מיעוט מים או על ידי ריבוי מים. כלומר להרוג את הנפש על ידי מיעוט מצוות וגדרים או על ידי ריבוי מצוות וסייגים יותר ממה שקבעו חז"ל. כך שבעיני המגמה של כל המחמיר יותר הרי הוא משובח חמורה כמו המגמה של רפורמיות שמותר להקל ככל שחפצים. ששניהם הם זיוף התורה ועקירתה במידה שווה ובדרך שניהם אין קיום לחיי הנפש הטהורה. ומה שהמחמירים נושאים רוממות ה' בגרונם לא מחשיב אותם בעיני כפחות מסוכנים לתורה. ואדרבה הם יותר מסוכנים כי מהם אנשים כשרים לא יודעים להזהר.
ויש בגמרא ששמואל אמר שהוא כחומץ לגבי יין ביחס לאביו כיוון שאביו החמיר לחכות שתים עשרה שעות בין בשר לחלב והוא מחכה רק שש. ולכאורה קשה שאם בעיניו זהו להיות חומץ אז אדרבה שיחמיר כמו אביו. וכמו שבימינו כל נער צעיר מאמץ את חומרות הרב מבריסק והחזון אי"ש, או האדמו"רים שהוא שייך אליהם, וכיו"ב, בלי שום בחינה והתבוננות. וכי היה כל כך קשה לשמואל להתאפק מלאכול חלב. אלא ודאי הוא שלא החמיר כי כל חומרא היא בחזקת זיוף התורה, שהרי הקב"ה נגלה בהר סיני ואמר שמותר, וכי אינו ראוי בעיניך לסמוך עליו? הוא לא מספיק בריסקער? לכן להחמיר זה לחלוק על דברי הקב"ה בהר סיני. הדרך היחידה בה חומרא היא אינה גילוי פנים בתורה שלא כהלכה היא רק אם היא נובעת באופן אמיתי לגמרי ממדרגה גבוהה בעבודת השם שאינה כמדרגת כל אדם, ומכח שהוא קרוב לקב"ה יותר משאר כל בני אדם הוא באמת מחוייב בדברים שאחרים לא מחוייבים בהם. ורק אם ברור לו שכך הוא מותר להחמיר. ולכן שמואל הצטער שאינו במדרגה שיהיה מותר לו להחמיר כאביו.
וכמובן אם יש חומרות שהפוסקים כתבו שנכון להחמיר בהם זה כבר נעשה פסק הלכה ונוגע לכל אדם שראוי להחמיר וכבר אינו בגדר "חומרא", ולגבי עד כה לחוש לזה בשעת הדחק הוא שיקול הלכתי כמו בכל סעיף של השולחן ערוך.

.

ג)

יפה כתבת שיש קולות שהן "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה". ובאמת לפעמים זה נובע מיראת שמיים ואין שום טעם לפרסם כנגד זה. רק שלעניות דעתי באופן כללי יש כאן מקום גדול לדאגה גדולה. לדוגמה לפני כשלושים שנה היה חידוש גדול ברוב קהילות בני התורה לומר שיש חסרון צניעות ויר"ש בפיאה של נשים. והתחיל ממעטים ולא מהגדולים שדרשו ועוררו, ועם הזמן נעשה אצל הציבור כאילו פשוט שזו דרגה גבוהה יותר ביראת שמיים.
וכעת צצו כת חדשים מקרוב באו שנשים מתעטפות כמו המוסלמים הקיצונים ומכסות את הפנים, ובתחילה הכל התייחסו לזה כאל כת משוגעים וכופרים, והיום אני שומע שיש הרבה שאומרים שבצניעות אין "יותר מדי" ובדור פרוץ כל המרבה בצניעות משובח, וכבר שמעתי דרשנים שאע"פ שלא ממש הטיפו לזה אבל אמרו שזה דבר נאה (ושוב שלח אחד המגיבים כרוז של בד"ץ העדה החרדית מלפני כמה שנים שמעודד את זה).
וזה לעניות דעתי בא בתולדה שהטיפו לאסור פיאה שלא כדין, ואם כן למה לא גם לכסות את הפנים שלא כדין. שאם לא אכפת לנו הדין כלל והכל נעשה רק לפי רגש שטחי ומתלהם אין שום מעצור לזה. וחוששני מאוד שעוד כמה שנים יתרבו הנוהגים כך ויתקבלו כמשובחים וצנועים, כמו שהיום מתקבלים אלה שלא חובשים פיאה.
וזו רק דוגמה קטנה אחת מיני רבות מאוד, וזהו מהלך של שכחת התורה שהוא כנהר סוחף בכח גדול וחלקו אינו נגלה על פני השטח, ורבים אינם נזהרים ממנו כי כביכול הסחיפה היא לכיוון של להרבות תורה ויר"ש.

ולעניות דעתי אפשר גם שלבסוף יבוא מזה שיאמרו שגם אם על פי דין אין לקצוץ יד של גנב מכל מקום יש בזה להרבות יראת שמיים שיהיה ניכר כמה חמור לעבור איסור תורה. ותהיה לבסוף דת זרה לגמרי שדומה יותר לאיסלם הקיצוני מאשר לתורה שניתנה בסיני, ולא יהיה שום אדם שיידע את הזיוף והכל יהיו בטוחים שכך היא מסורת אבותינו ושכך נאמר מסיני. והרבה מאוד זיוף כזה כבר נעשה במהלך חמישים השנים האחרונות וכל יום הולך ונעשה עוד במהירות הולכת וגוברת.

ומה שאני חרד לו אינו ההנהגה המעשית, שהרי ללכת עם פיאה אינו מנהג עתיק ומקודש, ולכסות את הפנים ברעלה אינו איסור, והיו קהילות שהיו קוצצות יד של גנב על פי טובי העיר ואם הוא צורך השעה מצווה בכך. אלא מה שזה גורם בפנימיות הלב. שבמקום חיי נפש פנימיים עדינים ומאירים של אהבה זכה וענווה ושמחה של מצווה יתחנכו לרגש של עזות והתלהמות וקולניות שזה חורבן המקדש שבתוך הלב שהוא היחיד שנותר לנו.
והחזון איש כתב שאמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש, וללא עדינות הנפש והקשבה לדקויות אין מציאות כלל לאמונה האמיתית.

לכן לעניות דעתי בימינו שסכנה זו אורבת אין להתחשב בקושי של הציבור לקבל קולות שהן על פי דין, ואדרבה מצווה לפרסם בכל דבר דעת תורה ישרה כפי שהיא בלי להטותה לשום צד.

.

ד)

מה שיש לי לומר בזה הוא דבר נוקב שיסודו בתורת רבי ירוחם ז"ל המשגיח ממיר.
ובוודאי אין זה מתייחס לכל תלמיד חכם שמחמיר באיזה דבר, שבוודאי לפעמים תלמיד חכם לומד ועולה לו הסוגיא להחמיר בדבר שהיה מקובל וידוע להקל, וכך היא האמת לדעתו, ואין שום מצווה דווקא לחזר אחרי צד הקולא אלא יש ללמוד לשם שמיים וכפי האמת והיושר בין אם עולה לחומרא או לקולא (כתבו לי במייל שנראה סתירה בדברי שלפעמים אני כותב דברים שנשמעים כמו הקו של תלמידי חזון איש, ולפעמים אני כותב דברים שהם בקו של רבנים מקילים, וכאילו אני פוסח על שני הסעיפים. ובאמת אני מתאמץ לא להיות בשום "קו" אלא ללמוד כל סוגיא בתמימות וביושר לב, ומה שעולה באותה סוגיה אני כותב כפי שנדמה לעניות דעתי שהיא האמת)

רבי ירוחם לימד שאין שום כח נפש שהוא רע וגם לא שהוא טוב. אלא כל כח יכול לצאת לפועל בדרך טובה או רעה. ולמשל כח הנפש של אהבת אשה, אותו כח עצמו יכול לצאת בדרך של בניית בית שהוא משכן לשכינה ויכול לצאת בדרך של ערווה וזנות. וכך כל כוחות הנפש.
אמונה היא גם כח נפש שמוטבע בטבע כל ברייה. וכמו שכתוב הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם. בלא כח הנפש של אמונה לא היה יכול שום אדם בעולם לזרוע מחשש שמא לא יירד גשם. כל התפתחות, צמיחה, עסק כלשהו, בנויים על השקעה, זריעה, שבאה מכח אמונה. לא תמיד קוראים לזה בשם אמונה אבל בשמות שונים ואופנים שונים הוא כח חזק מאוד הפועל בכל תחומי החיים.
כמו כל כח הוא יכול לצאת אל הפועל בדרך רעה. כל סוגי עבודה זרה, לאומנות, פאנאטיות מכל סוג, אמונות טפלות וכשפים ואסטרולוגיה וכל כיו"ב, אפילו אהדת קבוצת כדורגל באדיקות שייך לזה ועוד פנים רבות.
רבי ירוחם לימד דבר נורא, שכח האמונה הטבעי שאדם נולד איתו, בא בטבע בצורה של עבודה זרה. אמונה שיסודה ניכור, פחד, חיצוניות וקבוצתיות, חיפוש תועלת וכיו"ב. רק אם האדם עמל כראוי מתוך ידיעה ומסירות נפש הוא יכול לשנות את יציאת כח האמונה הטבעי שתהיה בדרך נכונה וישרה של אהבה אמיתית, ענווה ומסירת לב.
לכן רוב הרע שבעולם יש לו שייכות לדתות. גם קומוניזם ונאציזם ופשיזם ושאר מיני לאומנות שגרמו את כל המלחמות מבחינת כוחות הנפש הם דתות. האינקויזיציה, מסעות הצלב, מגדלי התאומים נעשו בשם דתות הדוגלות בתנ"ך.
אכזריות ואטימות לב, השפלה ודיכוי של נשים, יחסי הורים וילדים המושתתים על הטלת מורא ודיכוי והרבה כיו"ב צומחים על קרקע של דתות או דברים שמבחינת כוחות הנפש הם כמו דתות.
מידות של נצחנות, התלהמות, קבוצתיות, דוגמטיות ועוד ועוד צומחות על קרקע של דת. וכל הדתות יש להן אופי כמעט שווה מבחינה זו.
לכן הדגישו גדולי הדורות כיסוד לזכור שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה. ומדובר בשאלות של רגש דתי והתנהגות דתית. כי דעת בעלי בתים מיוסדת על הרגש הדתי שנולדים איתו שהוא רגש של עבודה זרה, והוא ההיפך הגמור מרגש של תורה זכה ומבוררת. ומלחמה תמידית יש בין התורה לעבודה זרה, וכשנחלש כח זה עולה כח זה.

מעשה היה בדידי, ילדה בגיל תשע יצאה לטיול שנתי, ותקנון בית הספר היה דווקא גרביונים שלמים ולא גרביונים שהם שתי גרביים נפרדות ארוכות. ואירע שהגרביונים הכשרים היו בכביסה ובלחץ השעה היא לבשה גרביונים נפרדים בתקווה שלא יתגלה. ובאמצע הנסיעה התגלה. ועצרו את חמשת האוטובוסים בצד הדרך, ונזפו בה לפני כל המחזור, ולקחו אותה במונית בחזרה הביתה, וכל בית הספר חיכה כשעתיים עד שתחזור ויוכלו להמשיך בנסיעה. אחרי כמה שעות הילדה הוחזרה הבייתה ממררת ורועדת בבכי נורא מחמת הלבנת הפנים ולקחו ימים ארוכים עד שנרגעה.
האופי, הטעם והריח, של מעשה כזה, דומה למעשים הנעשים במנזרים חמורי חינוך או בתי חינוך מוסלמים קיצוניים וכיו"ב. התורה אמורה להיבדל מהם ולהיות ההיפך הגמור מהם לא רק בשם ובכותרת, שהם אומרים הנביא הוא פלוני ואנחנו אומרים הנביא הוא אלמוני, אלא ההבדל צריך להיות בכל האופי והטעם והריח והצביון והאווירה והתחושה. השם לבד אין לו שום משמעות, וידועים דברי הגר"י לוינשטיין בשם הרמב"ם שיכול אדם לעבוד להשם אלוקי ישראל ובשמיים יגידו לו שעבד עבודה זרה, והחפץ חיים אמר שאדם יכול לקרוא לעצמו קומוניסט והוא באמת עובד השם ומקיים תורה בדרגה הכי גבוהה, וכמעשה רבי אליעזר בן דורדיא.
הסיבה לכך שאצלנו נוהגים כך היא אותה סיבה שבמנזרים ובמסגדים נוהגים כך. שכך הוא יצר העבודה זרה הנטוע בליבו של אדם מטבעו, שיש בו מיסוד האכזריות וקור הלב. והוא נטוע אצלנו כמו שאצלם. וההבדל היחיד הוא שאנו אמורים לא ללכת באופן טבעי ובלי בחינה אחרי הרגש הדתי אלא לזכך ולברר אותו ולהעמידו על אמיתתו, כפי מסירת התורה שבעל פה שבידינו. וכשיש חולשה במסירת התורה וחולשה בהקשבת העם למסירה זו, ממילא מרים כח העבודה זרה את ראשו וסוחף את ההמון ואת חלק מראשיו שאין תוכם כברם, ומתרבים הקוראים שמעו לי רב גדול אני וצדיק גדול אני ומחמיר יותר מאחרים, וכמו שאמרו שהחוצפה היא מלכות בלא כתר, ושבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, ואין שואל ואין מבקש על מי יש להשען על אבינו שבשמים.

.

בתרבויות העתיקות, כמעט בכולן היה נהוג קרבנות אדם. ולרוב היה נעשה באופן של שחיטה, קבלת דם, והוצאת איברים פנימיים ושריפתם על מזבח. זה היה בתקופות רבות ובמקומות רחוקים זה מזה, וכמעט בכל הפולחנים הדתיים.

לא במקרה הם עשו כך. זה מעיד שהרגש הדתי הטבעי שנמצא ביסוד כוחות הנפש של כל אדם, הפירוש הטבעי שלו הוא כך. אנו לא נוהגים כך למעשה בגלל שבתרבות בימינו אין לזה מקום. לולא החינוך והאילוף והתרבות גם אנו היינו נוהגים כך ממש, אם היינו הולכים לפי הרגש הדתי הטבעי כצורתו הגולמית והטבעית בכוחות הנפש שלנו.

מעשי "חומרה" כמו שתיארתי הם מבחינת כוחות הנפש אותם מעשים עצמם שעשו בתרבויות העתיקות, רק צורת העשייה היא באופן שיתקבל על הדעת גם לפי התרבות המודרנית שאנו חיים בה. כוחות הנפש שהניעו את המורה עם הגרביים הם בשרשם ואופיים אותם כוחות נפש עצמם שהניעו את הכהנים בתרבויות העתיקות. הם מונחים בטבע כל אדם.

מה שמעשים כעין אלה נעשים נפוצים ומקובלים זהו משום שאבדה ההכרה בערך עמל התורה וידיעתה לזקק את הרגש הדתי הטבעי ולהפוך אותו מרגש של עבודה זרה ורצח וקנאות והרגשה שקרבן אדם הוא הביטוי הדתי החשוב והעיקרי ביותר,  לרגש של אהבה זכה וענווה ונתינה ועדינות וחכמה ושמחה ואהבת חיים.

.

מתוך התכתבות אישית:

אם לשים את האצבע על נקודת ההבדל בין התפישה הנבערת, הרעה, הפרימיטיבית, של מהי דת, לבית התפישה האמיתית, שהתפישה הנבערת היא שהדת היא דרך, ספר עם אמירות מה עלי לעשות, מה עלי לחשוב, ואני צריך לקיים מה שכתוב בו. ללכת בדרך שכתובה בספר.

והאמת אינה כן, שהרי נאמר (הושע י"ד י') כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

התורה לא מראה את הדרך לאדם. האדם צריך למצוא את דרכו בעצמו מתוך עצמו. לבד. מתוך אנושיותו בלבד. כמו אברהם אבינו. מהבחינה הזו התורה וההומניזם הצרוף אומרים דבר אחד.

כל מה שנאמר שהתורה מראה את הדרך לאדם ומיישרת אותו ומביאה אותו אל דרכי חיים וכל כיו"ב, הוא רק אחר כך. רק אחרי שלאדם יש דרך שהגיע אליה בעצמו הוא מוצא את אותה דרך עצמה משתקפת לו בספר תורת האלוהים כמו הד, כמו מראה. ודרך ההד הזה דרכו מעמיקה מולו והוא רואה אותה כמו שלא היה יכול לראות לולא השתקפה לו במראה. ואם דרכו ישרה הוא מתיישר יותר, ואם דרכו רעה הוא נעשה רע יותר. וכך הוא בכל פרט ובכל צעד וכל יום מחדש.

והרי מעשים שבכל יום כך, שיש הרבה קבוצות אנשים שדרכם מתנגדת תכלית ההתנגדות זו לזו, וכולם מביאים ראייה לדבריהם מהתורה, וברור להם שדרכם כתובה בתורה באופן המפורש והברור ביותר. ובהכרח שהכל לפי מה שהוא אדם ואם הוא צדיק הוא יראה בכל פסוק במפורש דרכי צדיקות, ואם הוא פושע הוא יראה מפורש בכל פסוק דרכי פשע. ובעל כרחך הדרך נקבעת על ידי האדם לבד לפי מה שהוא אדם, והתורה אחר כך מוליכה אותו בדרך שהוא ברר לעצמו.

ומי שסבור מתוך בערותו שהתורה היא זו שקובעת את הדרך, אינו מודע לכך שהוא עצמו קובע את הדרך, וממילא משתלטות עליו בלי שהוא יודע כל מידותיו הרעות כיוון שהוא ישן להם ואינו בורר ומחפש דרכיו, ואחר כך הוא ממילא רואה שכך כתוב בתורה, ונדמה לו שהתורה מובילה אותו, והוא הולך בדרכיה, ובאמת מידותיו הרעות כתבו את עצמן בספר התורה שלו והן מובילות אותו בלי שהוא יודע. וכלפי זה צדקו אלה האומרים שמקור רוב הרעות בעולם הוא משום הדת, ושהדת היא בריחה מאחריות והתמודדות, והמציאות מוכיחה כדבריהם.

.

וזה המבואר בסוגיא במסכת יומא ע"ב א':

מבית ומחוץ תצפנו אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם.

אביי ואיתימא רבה בר עולא נקרא נתעב, שנאמר (איוב טו, טז) אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מאי דכתיב (משלי יז, טז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים.

מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד.[רש"י: שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים]

אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תירתון תרתי גיהנם.

אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם משה",  זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה.

והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמא דמותא.

אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן רמי כתיב (תהלים יט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב" וכתיב (תהלים יח, לא) "אמרת ה' צרופה זכה משמחתו" לא זכה צורפתו.

ריש לקיש אמר מגופיה דקרא נפקא זכה צורפתו לחיים לא זכה צורפתו למיתה".

יראת שמיים היא עניין של ראייה, שהאדם עצמו רואה בעיניים העצמיות שלו את מה שמעבר לשטחי, מה שנסתר ועמוק, זה הכוונה ב"שמיים", ומתנהג לפי מה שהוא עצמו רואה. והתורה נצרכת ליראת שמיים לפני העיסוק בה, וכל העיסוק בה אינו אלא כדי להכנס ליראת שמיים.

תוכו כברו הכוונה תוכו זהו האדם עצמו, וברו הוא מה שהוא מתנהג ככתוב בתורה שהוא השתקפות של פנים עצמיותו. שלפי מה שהוא כך כתוב לו בספר התורה שלו.

וזהו שאמר שמשה רק שם את התורה לפני בני ישראל והם לוקחים לעצמם לפי מה שהם. ומי שזכה היא לו סם חיים ומי שלא להיפך. וזכה פירושו הזדכך.

וכל זה הוא ההיפך הגמור מסברת ההמון שאדם יכול פשוט כמו שהוא בלי שחיפש והגיע מתוך עצמיותו לראיית האמת שלו [וכמובן זו עבודה המתחדשת יום יום], להכנס למקום בו יש איזה דרשן או רב, או לפתוח ספר כלשהו, ולציית לו כמו חייל עיוור וכך יהיה נחשב איש "דתי".

.

ה)

… מבחינתי הנושא הזה הוא חלק ממאבק יותר רחב. לראייתי בכל אדם מוטבע בטבע רגש דתי, שיכול להתבטא בהרבה אופנים. כל אדיקות באיזשהי אידיאולוגיה, לאומיות, אפילו בקבוצת כדורגל, מונעת מהרגש הזה. כל שנאה ומלחמה של "אנחנו" נגד "הם" קשורה לרגש הדתי, שיסודו העמוק הוא המימד הכללי, מה שגבוה יותר מהקיום הפרטי המצומצם, וממילא גם מה שמלכד בני אדם סביב אידאה רחבה יותר מהפרטיות של כל פרט.
כמו כל כח נפש יסודי באדם זה יכול לצאת לפועל בדרך גסה ורעה ומסולפת ושטחית, של כפיפות לאידאה עליונה מנוכרת ונוקשה ודוגמטית וחלולה, של ליכוד בין בני אדם בדרך של "אנחנו" הנעלים והצודקים נגד "הם" הרעים השפלים. או בדרך מזוקקת וישרה וטובה ועדינה של התחברות עם אידיאה עליונה חיה, אלוהים חיים, של אהבה ורוך, שהוא אחד עם האנושיות והלב ולא משהו שסותר להם. ושהמגדיר של ה"אנחנו" זה חיבור משותף לאהבה מזוככת ולא את מי אנחנו שונאים.
מכיוון שהתורה מתחברת לרגש הדתי ומדברת על "אנחנו", קל מאוד למצוא בה כיסוי שטחי והצדקה לרגש הדתי בצורה הלא מעובדת, הגסה והחשוכה, של עבודה לאל מפחיד, מנוכר חמור סבר ונוקשה, של "אנחנו" מול "הם". אם זה פשיזם או גזענות עדתית או הומופוביה או שוביניזם כלפי נשים וכו' וכו' שכולם וכל כיוצא בהם מוצאים לעצמם נוצות תורניות לכסות ערוותם, ואין מי שמוחה על זה בשם התורה. זו דתיות שבמהותה האמיתית היא עבודה זרה גם אם מכנים בשם אלוקי ישראל. יש כנות בתחושה של מי שמרגיש שהומוסקסואליות סותרת אצלו את הרגש הדתי. אבל באותה מידה היתה כנות אצל אנשי הקו-קלאס-קלן שהרגישו ששנאת שחורים נובעת מהרגש הדתי. כשהרגש הדתי לא מזוכך אכן הוא מתבטא באופן כזה.
ואפשר כנגד זה ללמוד תורה ביגיעה רבה ובתמימות ויושר לב בדרך הלימוד המסורה ולקבל ממנה את הזיכוך והעידון והיושר של הרגש הדתי, ענווה ואהבה ורוך וקרבה ועבודה לאל קרוב ואוהב ורך ומבין וכו'.
בעיני השורש והמקום ממנו זה מתחיל הוא לא הביטויים החברתיים של זה, אלא העבודה של אדם מאמין בתוך עצמו. כיצד מצטיירים הבורא והמצוות והתורה בכוחות הנפש שלו, כיצד היחס בין תורתו ואמונתו לאנושיות שבו, ללב שלו.

.

ו)

… במקום שיש להחמיר כבר קבעו את זה כהלכה מדרבנן. ומה שלא נקבע מעיקר הדין כהלכה, זה אומר ששיקול הדעת של חז"ל שזה צריך להיות מותר. ואין שום טעם לנסות להיות יותר חכמים וצדיקים מהם. אם היה יותר טוב לא לעשות ככה מאשר כן לעשות ככה, הם היו אוסרים את זה בדין מדרבנן. יש שני גדרים של הלכות בתורה, מדאורייתא ומדרבנן. אין גדר של מחומרא. רק בספק כשאין הכרעה בין שתי דעות באיסור תורה אומרים ספקו לחומרא. ובמקרים האלה זה כבר נעשה פסק הלכה ולא "חומרא".

לדוגמה אבא שאמר לבנו ללבוש סוודר כי קצת קריר. אחר כך הוא רואה את בנו עם עשרה מעילים זה על גבי זה ואינו יכול לזוז, והבן אומר לו, אבא, החמרתי. ככה אנחנו נראים…

בחזון איש כתב שיש לחז"ל תמיד שיקול דעת לא לאסור פחות מדי, אבל גם לא יותר מדי. ובחכמתם קבעו את קו האמצע. ולעשות דברים אחרים אינו רצון השם ואינו עבודת השם אלא עיוות של התורה, והוצאתה מגדר תורת חיים שניתנה מפי אלוהים חיים.

מה שיש סיפורים על אדמורים וצדיקים ורבנים שהחמירו, זהו עניין פרטי שלהם במדרגות עבודת השם שלהם, והם ידעו מה הם עושים בינם לבין עצמם, ואין שום טעם לנסות לחקות אותם בלי להבין את העולם הפנימי שלהם ואת המדרגות שלהם. אפילו תלמידיהם הקרובים לא העתיקו מהם את החומרות. שמעתי בעצמי שתלמידים של החזון איש ושל הרב מבריסק שאמרו שלא עלה על דעת התלמידים הקרובים להחמיר כמו הרב. שזה היה נחשב חוצפה כאילו אתה מחזיק שאתה גדול וקדוש כמוהו. ואותן חומרות היום כל אברך ובחור עושה ועם הזמן שוכח שזה לא מן הדין וכבר מתנהג כאילו מעיקר הדין כך.

מודעות פרסומת

17 תגובות to “בעניין חומרות בהלכה”

  1. ע' משערי חסד Says:

    שלום וברכה לרב.
    שאלה לגבי הניסוח של היחס להומוסקסואליות:
    האם לא נכון להפריד בין יחס לאדם פרטי שזו נטייתו, והסובל ודאי מכל הקשיים הנלווים לכך, לבין עצם התופעה. התחושה הכנה שצורת חיים הומסקסואליות (ולא ההומוסקסואל, האדם בעל הנטיה,) היא אכן לא רצון התורה מבוטאת באופן פשוט וחד משמעי בתורה במלה 'תועבה'. שהיא דוקא מילה שיש לה הרבה עם הרגש… וכך כפי שהרב כתב כאן על השכינה שיכולה להיות בין בני זוג, הדבר הזה, שהוא לב ההויה של בית יהודי, אינו קיים בצורת חיים הומוסקסואליים. והתחושה הכנה של מי שחרד לתא המשפחתי הפשוט, של איש ואשה וילדים, חרד להוויה זו, שמממשת דברים עמוקים שקשורים בנישואי איש ואשה דווקא, כלב החיים היהודיים וכייחוד הממדים הזכריים והנקביים שבכל העולמות, עד לייחוד קוב"ה ושכינתיה. החשש הוא מהיות הדבר אופציה אופנתית שמתרחבת אל מעבר לאותם שבאמת מתמודדים עם בעיה פיזיולוגית.
    והדבר יותר בעייתי כשמדובר בבנות דווקא, שאצלן הנטיה כמעט ולא קשורה במיניות אלא הרבה בהקשר שהוא יותר פסיכולוגי , כצורך בדמות שממלאת חסך נשי -אמהי, צורך טבעי במגע, וכד'. (אני אשה, אני מכירה מקרוב את התופעה בקרב בנות וכך כל מי שעוסקת בחינוך נערות, אני יודעת שהדברים קיימים אף במגזרים חרדיים.) במצב כזה יש הרבה מאד נזק בעיני לאותן בנות שהאופנה המערבית דוחקת בהן 'להגדיר זהות' בהקשר הזה, כשהן בעצם עומדות בתוך שלב בריא בהתפתחותן, והדחיקה הזאת גורמת להן ולאותה הויית בית יהודי שתארתי, ערעור עמוק.

  2. נראה לכאורה Says:

    תודה על הדברים העמוקים והרגישים.
    היום הגיעה תגובה מ"אור היושר" על התשובה שנקראת "בעניין מי שיש לו נטיה לבני מינו", ודבריו קרובים מאוד לדברייך וכתבתי באריכות לענות לו, וברשותך אודה לך אם תוכלי לראות שם.

    אני לגמרי מסכים עם הדברים שכתבת ועם הדאגה.
    בוודאי זה נכון שיש השפעה של אופנה וכיו"ב כמו שכתבת והיא מזיקה מאוד.
    לגבי ההגדרה של תועבה, הארכתי בזה הרבה בגוף התשובה וכמדומני שגם בתגובות אחרות, שלעניות דעתי הפשט הישר בפרשה מורה שהמילה הזו נאמרה רק על קשר שיש בו אופי של "מעשה ארץ מצריים" שהוא מעניין התמכרות מופרזת לתאוות. ואם אין לקשר אופי כזה, עצם מה שהוא בין בני אותו מין לא מכליל אותו בגדר שאמרה התורה תועבה [ואם כן יש לקשר אופי כזה הוא תועבה גם אם הוא בין איש לאשה, שזה בגדרי זנות ופריצות וכיו"ב]
    אין לי שום דרך לדעת עד כמה קשר כזה יכול להיות בריא וחיובי ומוביל לקדושה. זה גם מן הסתם מאוד שונה בין אדם לאדם. בוודאי מסתבר שזו לא הדרך העיקרית וה"לכתחילה", ולא הדרך בה אפשר להגיע לשלמות, ומה שלא יהיה זה לא יכול להיות עדיף מפילגש ושלמות של קשר זוגי תלויה בחופה וקידושין. רק שנראה לי שממילא כולנו מאוד רחוקים מהשלמות…

    לגבי מה שכתבת "וכייחוד הממדים הזכריים והנקביים שבכל העולמות, עד לייחוד קוב"ה ושכינתיה". מזה בוודאי אפשר להסיק שכך הדרך העיקרית, אבל אין להגיע מזה למסקנה שאין מקום בבריאה לקשר שהוא לא כזה. כי הידיעה שלנו בעניינים האלה מאוד כללית ושטחית, ובוודאי היא מספיקה כדי להבין שכך העיקר, אבל כדי לדעת מממקורות כאלה לשלול אפשרות לדרכים אחרות גם לא כדרך צדדית נדרשת ידיעה שהיא מעל היכולת שלנו להשיג. לא כתבת כך, אבל ראיתי צורך להדגיש את זה בשביל אחרים שאולי יקראו.

    יש כאן עניין שנוגע לחינוך, מעבר לדיון ההלכתי, והוא נוגע לא רק לשאלה המסויימת הזו.

    כל חינוך עומד בפני סתירה מיניה וביה.
    מצד אחד יש חיוב על המבוגרים לא להניח את הצעירים לנפשם לגדול כגידולי פרא בלי הכוונה ולימוד.
    אבל יש גם צד שני, כל אדם פרטי נברא כבן יחיד לקב"ה. כל אדם הוא כמו אדם הראשון. אין עוד אחד כמוהו. והקב"ה ברא אותו כי רצה אותו דווקא באופן אישי ופרטי ומיוחד שדווקא הוא פלוני בן פלוני ולא חבירו יהיה לו נברא שיעמוד מולו עם בחירה חופשית, עם כלי ההכרה שלו, עם צד ימין וצד שמאל של ליבו, עם הבחירה החופשית שלו, עם האהבה שלו, הגעגוע והחיפוש, ומתוך עולם הנסיונות והחושך יפלס מכח אהבתו שלו דרך אל בוראו.

    אם איש ואשה חיים בזוגיות, והאיש מתנהג עם האשה בנימוס וכבוד בדיוק כמו שלימדו אותו בשיעורי ההדרכה, היא לא תוכל לשאת התנהגות כזו. היא כבר תעדיף שישבר כלים בחמתו ורק שיהיה מי שהוא באמת, שיגלה את האופי, האישיות, הרגשות, שתשוקות, הגעגוע, הפחד, החום, רק מה ששלו ומיוחד לו. ותעדיף שיטעה הרבה פעמים ויפגע בה ובעצמו ותצטרך לחכות לו זמן ארוך של ייסורים וטעויות עד שילמד להיות בן אדם ולא עייר פרא, מאשר שיילך לשיעורי הדרכה ויתנהג בדיוק כמו שלימדו אותו ובדיוק כמו שלימדו את האחרים. באופן כזה הוא יכול להתחלף עם כל אברך אחר מהשיעור, והיא רוצה דווקא את האיש שלה כמו שהוא באמת. וכך הקב"ה רוצה, הוא ברא את פלוני כי רק את פלוני בדווקא הוא רוצה כמו שאשה רוצה דווקא את האיש המסויים שלה והורה רוצה דווקא את הילד שלו.
    מול הצורך לחנך וללמד, ניצב הצורך לא לבטל את האפשרות של החניך להיות מי שהוא באמת. לחפש ולטעות וללמוד מטעויותיו ולהיפצע ולהגיע אל נפשו באמת מכח הפציעות. אם מרוב דאגה לצעיר שלא יטעה ולא ייפגע ולא ייפצע מונעים ממנו את האפשרות לטעות, מונעים ממנו את האפשרות להיות אדם בכלל.
    "מרד הנעורים" אינו כורח המציאות, הוא בא משום שיש מצד המחנכים וההורים דאגת יתר, שמונעת מהצעיר לצמוח ולחפש ולהבין מי הוא ומה יש בתוך נפשו, והוא נאבק על האפשרות להתפתח להיות אדם מיוחד ולא קוף מאולף. וחלק מזה הוא מאבק על האפשרות לטעות. אי אפשר לפתח כלים להבחין בין אמת לשקר בלי להיכוות מהשקר.
    במגילה י"ב א' כתוב "אף דניאל טעה בהאי חושבנא, דכתיב: (דניאל ט, ב) "בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים". מדקאמר בינותי מכלל דטעה". אם אמר שהבין מוכח מזה שטעה מקודם כי אין אפשרות להבין שום דבר בלי לטעות בו מקודם.

    באופן כללי מנקודת מבט כזו לדעתי הבעיה בחינוך שאני מכיר, החרדי, היא עודף גדול מאוד של חינוך. והעודף הוא גורם למרד הרבה יותר מאשר מיעוט חינוך. גם באופן שתיארתי, וגם באופן פשוט כמו ילד שכשאמא מלעיטה יותר מדי הוא מאבד את התיאבון וצריך להכריח אותו שיאכל.

    מי שמחנך מוכרח לזכור שכל אדם יכול להיות אחראי רק על הבחירות של עצמו, כי הקב"ה נתן לכל אחד בחירה חופשית מוחלטת על כל מה שחשוב ופגיע בחייו, שהיא רק שלו, ולא שייך שאחר יבחר במקומו או ישפיע על בחירתו. וממילא האחריות של כל אחד היא רק על עצמו כי רק הבחירות שלו הן בידיו, ומה שאינו בידי לא יכולה להיות לי עליו אחריות. עד כמה שזה מטיל אימה כשמבינים את זה באמת. כך אני מבין את מה שאמרו שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת. שמאל דוחה לא מבחינת עונש והטלת מורא אלא מבחינת מתן מקום לעצמאות הנפשית ולבחירות וטעויות. לא להתמכר לאהבתנו אותם ולגונן יותר מדי.

    גם אם מחנך רק מלמד ומציע ולא פוגע בזכות לבחור לבד, עדיין צריך שיהיה באופן שאינו מבטל את היכולת של החניך להיות קשוב לנפשו.
    לפעמים זה מגיע לקיצוניות שהיתה יכולה להיות מגוחכת לולא היתה כל כך עצובה. פעמים רבות באו אלי בחורים אחרי פגישות עם שידוך ופרשו את השיקולים בעד ונגד (היא בעלת חסד אבל מפוזרת וכו'), ושאלו אם להתחתן איתה. שאלתי יש בך התרגשות כלשהי לפגוש אותה, אתה מרגיש רצון כלשהו לחבק אותה או לתת לה נשיקה, או לדאוג לה או לשמח אותה או להתייגע ולהלחם לספק את מחסורה ולדאוג לטובתה ובטחונה, או לרחם עליה או לרצות שלא תהיה בודדה, או להתגעגע אליה וכל כיו"ב. הם לא ידעו בכלל להשיב על שאלות כאלה. לא לחיוב ולא לשלילה. עוד אין כאן חפצא של אדם ששייך בו להתחתן או לא להתחתן, וזה לא באשמתו. והוא יהיה מוכרח למסור את עצמו כמו משה בתיבה בגדר שומר פתאים ה' ולקוות שיוכל להתבגר אחרי שיתחתן ולהתחיל להתחתן אחרי שיהיו לו שלושה ילדים. שמעתי פעם מהגרי"ש אלישיב שבחור נעשה אברך רק אחרי הילד השלישי. ולא כולם זוכים שהקב"ה מכוון אותם לבת הזוג הנכונה באופן עיוור והרבה חיים אובדים בגלל זה, והילדים גם ניזוקים מאוד.

    מתוך ראיית הצד הזה כתבתי בהדגשה שאחרי בירור הגדרים ההלכתיים כל מה שלא סותר להלכה יש לקבל בכבוד ובהכרת זכותו של האדם לנהל את חייו ובחירותיו בעצמו, ובלי שאחרים יביעו על זה דעתם.
    כמובן שלמי שעוסק בחינוך יש גם את האחריות ללמד ולחנך ולהדריך. ובזה יש למצוא את הדרך בכל מקרה לעצמו, שאם יש צד שהנטיה הזו באה מבפנים, ומהנסיון במקרים כאלה הרבה פעמים אי אפשר לשנותה, והחינוך יגרום שהאדם לא יקשיב לנפשו, שממילא קולה חרישי ומגומגם ומבוייש מאוד, ויגרום לו להחניק את מה שנפשו אומרת לו ואחר כך יהיה כלוא במצב שאינו יכול לחיות בו, הרי בודאי צריך להיזהר מזה ולתת לו את האפשרות לחפש ולפעמים אפילו לנסות וגם להיכוות אם הוא מרגיש כורח. ואם יש צד שהוא מושפע מאופנות חיצוניות ומבפנים אין בו באמת נטייה כזו, בוודאי ראוי לחפש דרך להדריך אותו להיות נאמן למה שהוא באמת ולא להיסחף אחרי אופנות שווא והשפעות זרות. וזה דורש הרבה מאוד זהירות והתבוננות ורגישות.

    להיות חרד באופן כללי לגבי כל עם ישראל לשלומו של התא המשפחתי, שבלי ספק הוא יסוד הכל, וכל השייכות להשראת שכינה היא במה שאנו חיים כמשפחות, לדעתי יש לבחון היטב ובזהירות רגשות כאלה.
    כי הכלל ישראל תלוי בכל הפרטים שבו במידה שווה. וכל פרט קובע את מצבו של הכלל לפי משקלו הפרטי בתוך הכלל. ובאמת רק על זה יש לו השפעה אמיתית, וממילא רק על זה הוא באמת אחראי. ואם הוא הורה כמובן יש לו אחריות מסויימת על חינוך ילדיו ואם הוא מחנך יש לו גם על חניכיו. אבל על הכלל ישראל שייך שתהיה לו אחריות רק אם הוא מחנך של הכלל, בבחינת משה של אותו דור. ויש אבא בשמיים לכלל ישראל שדואג לשלומו ומבטיח את המשכיות קיומו.

    למשל דוגמה קיצונית ושטחית, יש אנשים שיש להם נטיה ללבן בעיות מדיניות גדולות כמו יחסי ארצות הברית מול העולם האיסלמי, או שיטות למלחמה בתאונות הדרכים או איך לנהל את מערכת החינוך וכל כיו"ב. מאיזה כח נפש באה נטיה כזו? הרי האדם יודע שהוא לא יכול להשפיע על זה במאומה, וממילא כל המחשבה והדיבור בזה הם השחתת זמן מוחלטת, ולמה הוא מרגיש משיכה לזה? התשובה השטחית והמיידית אם נשאל אדם כזה היא "חוש אחריות" ואכפתיות לגבי הכלל וכיו"ב. אבל הרי כל בר דעת מבין שאחריות שייכת רק על דברים שיש בידינו להשפיע עליהם, ומוכרח שלא זו התשובה האמיתית.
    אני לא רוצה להכנס לזה לעומק, זה שייך לכוחות נפש שחלקם הם לא מאלה שאנו גאים בהם. אבל אחרי התבוננות כמדומה שברור לכל אחד שנכון לומר לאדם כזה עדיף שתתרכז בלחנך כמו שצריך את הילדים הפרטיים שלך מאשר לנהל דיונים על מצב מערכת החינוך בארץ, או להתעסק במי שאתה בעצמך שונא מאשר בבעיות של אפליה וגזענות כלליות וכל כיו"ב. ואם כל אחד יעשה כך ממילא גם המצב של הכלל יהיה יותר טוב.

    את צודקת שהגישה שלי במה שכתבתי היא "אנטי-חינוכית", כי עסקתי רק בגדרים ההלכתיים ה"יבשים", וכל מה שמעבר לזה כתבתי שכל אחד יעשה כאוות נפשו ותבוא עליו ברכה ועלינו רק לכבדו ולאהבו וקדוש לומר עליו. ושאלת מה עם חינוך? והשאלה נכונה, ואכן יש לחנך לדרך ישרה ונכונה, וכתבתי רק על השאלה אם הדרך הזו סותרת איסורים ולא אם היא נכונה וישרה ואיך להתייחס אליה מבחינת חינוך. ואני מקווה שהבהרתי קצת מדוע עשיתי כך.
    בנוסף, היה במחשבתי בעיקר אנשים בוגרים ואחראים על עצמם שכבר בחרו כך ואין להם ספקות, וכל הזמן כל סביבתם מחנכת אותם בכל עוז בלי שהם ביקשו, והרבה פעמים בגסות רבה, ויותר חשבתי על זכותם כבוגרים לחיות בלי חינוך כפוי מאשר על מצב של צעירים מתלבטים שבאמת הרבה פעמים צריכים יד מכוונת.

    כל טוב ובהרבה כבוד, וסליחה על האריכות.

  3. לסבית דתיה Says:

    לע'-
    את צודקת, אכן יש לסביות גם במגזר החרדי. אך, לצערי, את טועה שזהו רק שלב בדרך להקמת משפחה בריאה. זוגיות כזו היא מתכון כמעט בטוח לאומללות. ישנה קבוצת תמיכה ללסביות חרדיות. אולי כדאי שתנסי ליצור קשר, דרך האינטרנט, עם אחת כזו, שהקימה משפחה "בריאה" ואומללה. יכול להיות שתביני כמה דברים חדשים. ניתן גם לראות את סיפורן של שתי לסביות חרדיות שנשואות לגברים (ואחת דתיה שנשואה לאשה) בסרט "שאהבה נפשי".

  4. עמי Says:

    שלום רב

    הרב שליט"א כתב: "לא שייך ללמוד סוגיא להלכה באופן פשרני, כיוון שהלימוד מוכרח להיות בתכלית התמימות ויושר הלב ובקשת האמת ומבלי שום נטייה מוקדמת לגבי המסקנא. אם לא כך אז אין שום ערך ללימוד, ואם יש רצון מוקדם דווקא "להקל" ולא לעשות כפי הדין, אפשר פשוט לעשות מה שרוצים ולומר בגלוי שלא רוצים לעשות כפי ההלכה. ואם באמת רוצים לעשות כפי ההלכה הרי מוכרחים לנסות להגיע לחקר אמיתתה כמו שנאמרה בהר סיני, ולהקשיב למה שעולה מהסוגיא בלי לנסות להטות לשום צד.
    גם אם רב מסויים פסק דבר שלדעת אחרים נראה שהוא קולא יותר מהדין, אפשר שאותו רב עצמו בסוגיא אחרת יפסוק יותר לחומרא מאחרים, אם הוא הולך ביושר ולומד ללא נטייה מוקדמת (ואם אין זה כך הרי אינו רב כלל). ואז אין כאן שאלה של קו "פשרני" או "מחמיר", אלא רק נדון באותו דין מסויים" עכ"ל.

    קודם כל אקדים שלא כהוגן אני עושה כיון שלא קראתי את כל המאמר (הדברים מרתקים ומחכימים אבל אני עייף) ויתכן שמה שאכתוב להלן כבר נדון בגוף הדברים ואם כן עמכם הסליחה.
    רציתי להפנות את תשומת הלב לעובדה שאיני יודע אם היא סייעתא לדברי הרב שליט"א או הערה על הדברים. ידוע שבית שמאי ובית הלל נחלקו במחלוקות רבות וברוב ככל המחלוקות שיטת בית שמאי לחומרא ושיטת בית הלל לקולא חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן שנשנו במסכת עדיות. מצד אחד זה סייעתא לדברי הרב שליט"א שהמקומות היוצאי דופן מלמדים על כך שהם פסקו "עניינית" ולא מתוך קו להחמיר או להקל וזה מוכיח שאכן לא היה להם "שום נטייה מוקדמת לגבי המסקנא". מצד שני איך יתכן שבכ"כ הרבה מקומות יצא באופן קבוע שבית שמאי הכריעה דעתם להחמיר ובית הלל הכריעה דעתם להקל. אמנם יתכן באמת שבכל מקרה לגופו הם עיינו בהלכה וכך הם הכריעו, אבל תחושת הלב (שלי) אינה נוטה כן וגם לא הסברא. יתכן שהיתה להם מחלוקת עקרונית אם נכון להקל או להחמיר או מחלוקת בצורת הפסיקה או מחלוקת עקרונית אחרת בלי קשר ישיר לכל המקרים הספציפיים שבהם נחלקו וממנה נובעת התוצאה שבמקרים רבים כ"כ אלו פסקו להחמיר ואלו להקל. דוגמא לכך היא מעצם הדבר עצמו, עצם זה שרבותינו קבעו הלכה בכל המחלוקות כבית הלל ולא כבית שמאי, כפי הנראה לא עברו על כל מחלוקת ומחלוקת פרטית שלהם ועיינו בה ובכל פעם הכריעו כבית הלל בצורה עניינית כפי מה שיצא להם מהסוגיא, אלא הם קבעו כלל עקרוני "הלכה כבית הלל" (וכן הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני, או רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן חוץ משלשה מקומות, איך יתכן שהלכה כרב בדיוק בכל דיני האיסור והיתר וכשמואל בכל דיני ממונות וכו'). זכורני שכתוב בשם האריז"ל שבית שמאי שורשם מצד הדין ובית הלל שורשם מצד החסד. משמעות הדברים אינה מובנת לפעוט שכמותי, אבל אולי זהו פשר דבר? [אם זה נכון אז אפשר להסיק מכך שאף בפסיקת ההלכה יתכן ואין הכל מבוסס על הכרעת הדעת גרידא, אלא יש גם לאישיותו ונפשו של הפוסק השלכות בזה]. שמעתי פעם בשם הגאון מרוגאצ'וב (לא ראיתי הדברים ככתבם) שבכל מקום בית שמאי התייחסו בנידון שלפניהם לגבי מה שבכוח ובית הלל התייחסו למה שבפועל, ולדוגמא המחלוקת במשנה בבבא מציעא "החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי אומרים חייב ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד", והביא עוד דוגמאות שאיני זוכרם, ולכן יצא להם להלכה בכל מקום אלו לחומרא ואלו לקולא. מ"מ הדברים טעונים בדיקה בכל המחלוקות בש"ס, וגם להבין מה נשתנה במקומות היוצאי דופן שבמסכת עדיות (וזה נכון גם לדברי האר"י דלעיל).
    כל טוב וברכה

  5. עמי Says:

    שלום רב
    מצאתי עתה (בחיפוש במאגר תורני) דברים מפורשים ביחס לדברים שכתבתי לעיל בספק קהלת יעקב לרבי יעקב צבי יאליש זצ"ל וז"ל:

    "הלכה הוא מצד החסד, שאין העולם מתקיים בדין רק בחסד, על כן הליכות עולם מצד החסד, ועל כן הלכה כבית הלל ולא כבית שמאי שאלו מצד החסד, וזה שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ג ע"ב) והוי"ה עמו שהלכה כמותו בכל מקום, כבר ידעת שהוי"ה הוא חסד, ומזה ידע שיש בו בחינת חסד שהוא הוי"ה שהרי הלכה כמותו, ואלו היה כולו מצד הגבורה לא היה הלכה כמותו דאין הלכה כבית שמאי, אמנם צריך למזוג גם כן קצת דין, ועל כן לפעמים יש חומרות בהלכה לפי שצריך למוזגו גם כן בדין וזהו והוי"ה – הוא ובית דינו שמזוג משניהם, ועל כן הלכה כמותו בכל מקום דייקא, מה שאין כן בית הלל לפי שהיה רק מחסד על כן יש מקומות שאין הלכה כמותו והבן, ועל כן אין הלכה כאביי רק ביעל קג"ם (בבא מציעא כ"ב ע"ב), שאביי היה גם כן מצד הגבורות דקין ואין הלכה כמותו רק בקצת מקומות שצריך למזג גם כן בדין, וסוד יע"ל קג"ם שמעתי ממורי החסיד מהר"י סג"ל שכן יעל ועלי היה גם כן משורש גבורות דקין והמתיקו אותן בשורשן בבינה, ששם קמ"ג אהיה דאלפין, ועל כן יע"ל קג"ם הלכה כאביי שהיה גם כן מגבורות קין ואלו נמתקו והבן".

    מה שכתב שיעל היא מצד הגבורות, מצאתי רמז לזה בפסוק "כ'י שב'ע יפו'ל צדיק וקם" ס"ת יעל, ודינא דמלכותא דינא, והיינו מ"ש בנזיר "שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה שנאמר בין רגליה כרע נפל שכב וגו'" שמוזכר שם שבע פעמים לשון נפילה, והוא שבע יפול בחינת צדיק, ומ"מ "וקם" כי גדולה עבירה לשמה כמבואר בגמ' שם

  6. נראה לכאורה Says:

    תודה על הדברים הנפלאים והעמוקים.
    לגבי השאלה איך ניתן לקבוע כלל שהלכה כרב באיסורי וכשמואל בממונות וכל כיו"ב, בלי לבחון כל סוגיא לגופה, לעניות דעתי טמון בזה יסוד עמוק ועיקרי מאוד בהלכה. כתבתי בעניין זה בתשובה שנקראת "בעניין כללי הכרעת ההלכה" בקישור:
    http://wp.me/pKd95-1M

    לגבי דבריך: "אם זה נכון אז אפשר להסיק מכך שאף בפסיקת ההלכה יתכן ואין הכל מבוסס על הכרעת הדעת גרידא, אלא יש גם לאישיותו ונפשו של הפוסק השלכות בזה", לדעתי אי אפשר להפריד כלל בין שיקול הדעת השכלי לבין האישיות והנפש. מה שאנו רגילים לכנות "שכל", אם הוא מנסה לפעול באופן מנותק מכל שאר חלקי קומת האדם הוא רק כלי ריק, כמו מתימטיקה. זה כלי כמו שריר שאפשר להשתמש בו למה שרוצים ואיך שרוצים ואי אפשר להכריע באמת שום דבר מכוחו בלבד. כמו שמתמטיקאי לא יכול לענות על שום שאלה מהותית בחיים מכח המשוואות שלו בלבד.
    כל החלטה מהותית בחיים, למשל באיזה עבודה לעבוד, האם להתחתן ועם מי, האם להוליד ילד כעת או לא, האם לגנוב כשאין מי שרואה, לעזור למישהו כשזה קשה, האם לעשות "המתת חסד" לסבתא שסובלת וכל כיו"ב, יש בהם גם שיקול "רציונלי", אבל פועלים בזה גם קול הלב, וקול שבא מהגוף עצמו, מהחיות הבסיסית עצמה, מה הבשר והדם והבטן חושבים על זה. חז"ל קראו לזה החכמה שבכליות, שהן האיבר הכי גשמי בקומת הגוף, ואברהם למד תורה דווקא מכליותיו שנעשו לו כשני רבנים, והמוסר העיקרי הוא מוסר כליות. וכל זה תלוי כמובן באופי ובאישיות ובחינוך והגישה הכללית של האדם.
    החזון איש אומר שעיון בהלכה מתחיל אחרי שכל הצדדים שאפשר לומר כבר נתבררו, והוקשו כל הקושיות ותורצו כל התירוצים, ואחרי כל הבירור הזה יש יותר מצד אחד שאפשר לומר, והקושיות על צד אחד מתורצות כמו הקושיות על הצד השני. וכעת צריך פשוט לשקול ולהכריע האם כצד זה או כצד זה. כאן מתחיל העיון ההלכתי של הפסיקה והכרעת ההלכה. כאן כבר אי אפשר להסתמך רק על הכשרון השכלי והיכולת האנליטית והיקף הידיעות. ההכרעה הזו נעשית כמו ההכרעות שהבאתי לדוגמה, עם שיקול שכלי אבל גם על הלב והבשר וכל מה שיש באדם, והכל הוא בכלל מה שחז"ל קראו לו "שכל".
    החזון איש כותב לגבי שיעור רביעית שאע"פ שיש הוכחות לשיעור רבי חיים נאה ואין לו תירוץ עליהן, ויש קושיות על השיטה שלו שאין לו יישוב עליהן, הוא כותב "ליבי אונס אותי" להכריע כשיטה זו ואפשר להתיר אשת איש על סמך זה. מה זה בדיוק "ליבי אונס אותי" ולמה יש לזה תוקף הלכתי להתיר אשת איש נגד קושיות והוכחות מסוגיות?
    ההכרעה היא בעצם יצירה של האדם שמכריע. היא ביטוי שלו. כמו צייר גדול שמבטא את עצמו על ידי ציור, שהעיקר ביצירת הציור הן ההכרעות, איזה צבע לבחור ואיפה למתוח את הקו. ועל ידי ההכרעות האלה נעשית היצירה ביטוי שלו. ומאיפה צייר יודע להניח דווקא גוון כזה דווקא במקום הזה. זו הכרעה שבאה מלשד התמצית שלו. משילוב של השכל והלימוד של המקצוע והנסיון בו, וגם מקול הלב והבטן והדם והבשר והרגשות והזכרונות והחוויות והגעגועים וכל מה שיש בו. אם הוא צייר מתוך מסירות נפש כנה להיות אמיתי עם עצמו יצירתו, ולא לצייר לפי אופנה או טעם של מישהו אחר וכיו"ב, נעשה ליצירה ערך כללי לכל האנושות, ושמים אותה במוזיאון לדורות ואנשים באים וזה מגלה להם אמת על עצמם וחייהם, כיוון שאם האדם אמיתי עם עצמו ממילא נעשית ביצירתו אמת כללית שאמיתית גם לאחרים. ואם יש צייר אחר בדור אחר שציוריו נראים אחרת לגמרי, אם גם הם נעשו מתוך מסירות נפש להיות אמיתי עם עצמו לפי מה שהוא גם הם מתקבלים כאמת כללית וגם מהם שואבים אנשים השגה על חייהם והעולם וכו'. כדי ששתי יצירות תהיינה אמת הן לא חייבות להיות באותו צבע.
    על דרך זו אין שום סתירה בין אמת פרטית סובייקטיבית לבין אמת כללית אובייקטיבית. ובאותו אופן אין סתירה בין מה שההלכה היא יצירה של בני אדם לבין מה שהיא נאמרה למשה מסיני על ידי הקב"ה. החזון איש לא בא לומר שאם ליבו אנס אותו להכריע מה שיעור רביעית ואמה וכו' יש לזה סמכות הלכתית. הוא רק אומר שזו האמת שלו. כשפסק נגד רמב"ם ושולחן ערוך ורוב הראשונים הוא אמר, זה רק אני, אני לא יכול להתכחש לליבי. זה לא מחייב אף אחד אחר. אני מייעץ לאחרים שאין להם דעה משל עצמם בנושא לנהוג כפי השולחן ערוך והראשונים, ועדיין אני לא יכול להתכחש לליבי ולשכלי ולומר מה דעתי, שהשכל והלב הם המלאך המקשר בין האדם לבוראו והוא מוכרח לשמוע להם. ומי שנוהג להלכה כהחזון איש נגד השולחן ערוך והראשונים זה לא בגלל שיש לחזון איש "סמכות" נגדם, אלא זה בגלל שליבו של אותו אדם מרגיש שדברי החזון איש נכנסים לליבו ומעוררים בו ידיעה ואמונה שכך האמת וזו בחירה שלו לעשות כך.
    לכן בכל דור ובכל ארץ ובכל בית מדרש, בית הלל או בית שמאי, יש לתורה פנים אחרות. לפי האופי והאישיות של בני האדם שאמרו אותה והאופי של תקופתם ומקומם. נקודת הפנים של האדם זה הקב"ה, אני ישנה וליבי ער זה הקב"ה שהוא ליבן של ישראל. מי שמכריע הלכה לפי תוכיות הלב שלו, הוא ממילא מכריע לפי דיבור הקב"ה, והקב"ה גדול מספיק כדי להתגלות בצבעים שונים ודרכים שונות ופסקי הלכה שונים. הרי נאמר בפירוש שחכמים שחולקים בהלכה אלה ואלה דברי אלוהים חיים.

  7. עמי Says:

    שלום רב
    ברצוני לתקן טעות שטעיתי בדברים שכתבתי לעיל.
    כתבתי "דוגמא לכך היא מעצם הדבר עצמו, עצם זה שרבותינו קבעו הלכה בכל המחלוקות כבית הלל ולא כבית שמאי, כפי הנראה לא עברו על כל מחלוקת ומחלוקת פרטית שלהם ועיינו בה ובכל פעם הכריעו כבית הלל בצורה עניינית כפי מה שיצא להם מהסוגיא, אלא הם קבעו כלל עקרוני "הלכה כבית הלל" .
    בשעת כתיבתי את הדברים לא זכרתי שהתלמוד בעירובין אומר דברים מבוארים ומסביר מדוע זכו בית הלל שנפסקה הלכה כמותם, ושם מבואר שבאמת רבותינו לא עברו על כל מחלוקת ומחלוקת של בית שמאי ובית הלל והכריעו, ושם גם מבואר שלא הכריעו כקו אחד מבין שניהם שהסתבר להם יותר, אלא שיצאה בת קול שאמרה הלכה כבית הלל, מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן. ומבואר טעם אחר לכך שהוכרעה ההלכה כבית הלל.
    (האם אפשר ללמוד מכאן שכשהדעות החלוקות שקולות ואין בהם יתרון מצד הדעת לצד אחד על השני, כמו שהכריזה הבת קול שאלו ואלו דברי אלהים חיים, אזי ניתן לצרף יתרון כמו מדות טובות למשקל ולהכריע בכך ההלכה? מצד הסברא זה נשמע משונה שלמדות טובות שהוא דבר שודאי אינו ענין לגבי הסוגיא ההלכתית יהיה משקל בהכרעת ההלכה)

  8. נראה לכאורה Says:

    אחזור בקיצור על מה שכתבתי בזה בתשובה בעניין כללי הכרעת ההלכה,
    "אני" זה שם של הקב"ה, וגם "אתה" זה שם של הקב"ה. יש דרך, והיא ההתחלה והיסוד, של הכרת הקב"ה מתוך נקודת הפנים של האני, ויש דרך להכירו כמי שעומד מולי מבחוץ ואני ביחס איתו כמו מול "אתה".
    יש צד בהלכה שהיא ניתנה לבני אדם ולא בשמיים היא ואין הלכה כבת קול, ומצד זה היא כמו יצירה אנושית ותלויה באופי בני האדם ותקופתם, והאמתיות שלה היא בנאמנותה לנקודת האמת הפנימית שבתוך האדם.
    יש גם צד בהלכה שהיא דבר הנאמר לנו מבחוץ, מ"אתה", כמו שהיה במעמד הר סיני שהוא נתגלה מולנו ואמר לנו ואנחנו שמענו את דבריו ואמרנו נעשה ונשמע.
    הצד של ה"אני" הוא במה שמעיינים ומכריעים לפי מה שנראה אמיתי. והלכה כאחרונים מול הראשונים כי להיום האחרונים זה המצב שבני האדם נמצאים בו וממנו ועל פיו הם רואים ולפי זה מוכרעת ההלכה. וכל יחיד שמעיין מה שנראה לו כך היא ההלכה לדעתו. ומי שלא עיין בעצמו ושואל, ההלכה עבורו היא לפי מי שליבו אומר לו שהוא מרגיש שדבריו נכנסים לליבו ומורגשים אצלו כאמת.

    יש צד בהלכה, כמו למשל שנתקבל דווקא לפסוק לפי השולחן ערוך, וכמדומני שהרב חיד"א כתב שגם מהר"י טאיטאצק ומהר"י בן לב היו גדולים וראויים לא פחות שתוכרע הלכה לדורות כמותם, אבל הבית יוסף נבחר משמים כיוון שהוא עניו יותר.
    ההסכמה לפסוק בכל מקום כמו השולחן ערוך דווקא, נתקבלה כאילו מאליה. לא היו בחירות וויכוחים וריבים. וגם בקהילות אשכנז קיבלו ורק הוסיפו את הגהות הרמ"א, ולא היו ויכוחים לקבל את הרמ"א וכאילו מאליו הוא התקבל, למרות שמהרש"ל נחשב פוסק הדור וגדול יותר.
    לגבי הנושאי כלים, הם לא היו דווקא הפוסק הגדול בדורו, ולא במקרה הדפיסו דווקא אותם סביב השו"ע, ולא במקרה כוחם להכרעת הלכה יותר מאחרונים אחרים שאינם נושאי כלים אע"פ שהם התקבלו כגדולים אפילו יותר. ולא במקרה נתקבל המשנה ברורה יותר משאר קיצורי הלכה שנכתבו, או הבן איש חי וכיו"ב.
    כשמתבוננים קבלות כאלה כמו של השולחן ערוך או הנושאי כלים וכו', אינן מעשה ידי אדם כלל. אף אחד לא עיין והכריע לגבי הקבלות האלה, אף אחד לא שקל את זה ולא עשו בחירות ולא נטענו טיעונים ולא היו דיונים על זה בשום מקום ואין מי שמוסמך לקבוע קבלות כאלה. זה קרה כאילו מעצמו, וכל שומרי התורה קיבלו את זה כעובדה קדושה וכתורה מסיני שכך הוא ואין בלתו.
    לעניות דעתי החלק הזה בהלכה הוא החלק של "אתה". פה הקב"ה מדבר מהשמיים, לא מתוך הלב האנושי. כמו במעמד הר סיני. והוא בוחר במשה עבדו, לרוב בגלל הענווה, ותורת משה היא התורה המסורה מהר סיני והיא המחייבת. והכללים הלכה כרב באיסורים או כשמואל בממונות, הם כולם על דרך זו, וכמו שכתבו בדוד המלך שה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום, וזה על דרך בחירת משה, וטענת קורח היתה שהתורה היא לפי תפישת והשגת בני אדם ולפי מה שעיונם מראה להם, ולא בשמיים היא, ואי אפשר שהתורה תהיה לפי אדם אחד דווקא בכל מקום ותמיד הוא זה שיהיה צודק יותר מאחרים, כי כל העדה כולם קדושים ויש להכריע לפי הרוב ולפי העיון ושיקול הדעת ולא להכריע בכל מקום תמיד כאדם אחד רק בגלל שהוא ענוותן.
    ופה נכנס החלק של "אתה", שהקב"ה בוחר בעבדו שהלכה כמותו בכל מקום בגלל ענוותנותו, וכל מה שהתורה ניתנה לבני אדם ותלויה בשיקול הדעת שלהם הוא רק בכפוף לזה והם צריכים לעיין בדברי אותו מי שהקב"ה בחר בו להיות נותן התורה ולפרש את דבריו ולא לחלוק עליו. וההכרעה כבית הלל הוכרעה לפי בת קול כיוון שזה הצד שהקב"ה נותן תורה מסיני מצידו. ומה שהתורה ניתנה לבני אדם זה על פרט הלכתי מסוים כמו תנורו של עכנאי, אבל מי יהיה משה שעולה להר ומוריד משמים תורה זה לא מסור להכרעת בני אדם ובזה מי משה רבינו של אותו דור כן מוכרע על פי בת קול, או על פי הסכמה מופלאה שכל הציבור הווכחני פתאום מסכים מעצמו לקבל דווקא את רבי יוסף קארו בלי ויכוחים, וזו בחינה של נבואה ובת קול.
    כך שצירוף מידות טובות אינו שייך לצד שלנו בעסק התורה. אם אני לומד סוגיא ושוקל אם להכריע הלכה כמו הפרי מגדים או כמו הט"ז, אני לא צריך לחשוב מי היה יותר ענוותן וצדיק, אלא רק לשקול מה נראה בעיני האמת. וגם האדם יראה לעיניים ואין לנו שום דרך לדעת מי באמת יותר עניו וצדיק מחבירו. רק כשהקב"ה מתערב משמיים ובוחר במשה עבדו ומחדש את מעמד הר סיני הוא פועל משיקולים של מי יותר ענוותן. כי רק הוא יכול לדעת באמת דברים כאלה ולשקול אותם, וכמובן זה רק החלק משיקוליו שהוא גילה לנו ובוודאי הסיבות השלמות שמורות איתו.

    רק להשלמת המהלך, בספרים מופיע שיש לקב"ה שלושה שמות, "אני", "אתה", ו"הוא". ושמעתי בשם רבי ירוחם שבזה מונח המפתחות והדרך להכנס בעבודת ה'.
    והצד של הוא בנוגע להלכה הוא מה שיש תחושה טמירה ולא מוגדרת שיש בכתבים האלה יותר ממה שאפשר להניח עליו את האצבע ולהגדיר בדיוק ולהבין במפורש מפירוש המילים. זה בולט כשמסתכלים באופן כללי על המעמד שיש לתנ"ך בתרבות המערבית. מקובל כמעט על הכל שיש לספר הזה מעמד של כבוד מיוחד ואבן יסוד. גם מי שלא מאמין בו מבחינה דתית מרגיש שצריך להניס אותו לתכנית הלימודים מתוך כבוד והרגשת ערך מיוחד שיש בו.
    ומה כבר הם מצאו בו, ספר שרובו עוסק בדיני צרעת ונגעי בתים ופירוט של ניתוח קרבנות ואשה סוטה ובניית משכן ומלחמות אכזריות וכיו"ב.
    היסודות של צדק חברתי ומוסר הם בסיסיים ומובנים מאליהם ונמצאים בעוד הרבה כתבים קדמונים. יש גם כתבים קדמונים רבים בעלי ערך ספרותי נשגב מאוד ועומק אנושי רב כמו האיליאדה והאודיסאה והטרגדיות היווניות ועוד ועוד, שאין בהם אריכות על מבנה המשכן ותרומת הנשיאים ומספר בני ישראל והלכות קבנות וכיו"ב. ויש חוקי חמורבי שיש בהם גם יסודות של מוסר וכו'. ובכל זאת לגבי המקום של התנ"ך מבחינת הרגשת כבוד וקדושה והיותו מחייב הוא אחר לגמרי. כאילו משהו בלב אומר שיש משהו טמיר ונעלם שגנוז בין האותיות והוא יותר ממה שאפשר להשיג ולראות בבירור. וגם למי שקרוב יותר ולומד סוגיות על שור ושנגח את הפרה והלכות שטרות וחלוקת שותפות, אין לו אותה הרגשה כמו סטודנט למשפטים שלומד דיני חוזים וחברות. יש לזה כח אחר והשפעה אחרת על הנפש. משהו עמום וטמיר ולא ניתן להגדרה. לכן זה מכונה "הוא". דבר שחשים בזיו ובהוד שלו, בהשראה שלו, ולא רואים אותו ממול עין בעין כמו "אתה".

  9. עמי Says:

    שלום רב
    מצאתי עוד דברים בדברי רבותינו ז"ל שהתייחסו לענין הנדון לעיל, ואולי הדברים מפורסמים וידועים.
    כתב מהרי"ק שורש קס"ה: "לעניות דעתי נראה שבכל התלמוד שפוסק פלוני ופלוני הלכה כפלוני, שלא ירדו בעלי התלמוד לסוף כל מחלוקת ומחלוקת לומר שיהיה הדין פסוק כדברי אותו שפסקו כמותו, כי לא יכלו חכמי התלמוד להכניס ראשיהם בין סלעי מחלוקת התנאים והאמוראים בכל מקום ולדעת הדין עם מי בכל מקום בפרטות, אלא שהלכו אחרי הרוב, כגון שראו שתנא אחד היה חריף יותר או מקובל מרבותיו יותר מחבירו, וכן באמוראים, ועל זה סמכו לפסוק הלכה כמותו, לבד בקצת מקומות שידעו שהלכה כחבירו החולק עליו. וכח היה ביד חכמי התלמוד לקבוע ההלכות כאשר נראה בעיניהם בלי ספק, עד רב אשי ורבינא שהיו סוף הוראה, ועל דרך זה קבעו ההלכות" וכו'.

    ובשו"ת חוות יאיר סימן צ"ד כתב הרב השואל: "לא אוכל עצור ברוחי מלשאול שאלה כללית בפסקי רז"ל בש"ס, והוא מה שאמרו בכמה מקומות בדרך כלל גדול הלכה כפלוני, שכולל כל דבריו בכל מקום שהם, כמו שאמרו הלכה כרבי עקיבא מחבירו, וכן ברבי יוסי, וכן ברבי, ואיך יתכן זה שיהיה אדם מוצלח בכל דרכיו ומכווין אל מרכז האמת בכל דבריו ונגד כל לשון אשר יעמוד אתו למשפט מכל אדם מי ומי שיהיה ירשיע, ודברי כל החולקים עליו ועמו יהיו אין ואפס שוא ושקר, אחר כי הטעות והשגיאה כוללת כל מין אנושי, עד שמבחר הנביאים טעה, ואיך יזכה ילוד אשה לזה, כל שכן מי הגיד לחז"ל בש"ס שזכה זה למעלה זו" עיין שם.
    והשיב בעל חוות יאיר שכל הכללים הללו נאמרו "דווקא במקום שלא פסק הש"ס בפירוש נגדו, או שיש הוכחה אחרת מסוגיית הש"ס דקיימא לן כזה החולק עליו, ובקצתם יש תנאים אחרים פרטיים וכללים, ממילא נתיישבה תמיהתך ומיתרצא קושייתך, כי ידעו חכמי הדור וקיבוץ הנבחר שהיה בימי רב אשי ובישיבתו הגדולה נאספו יחד כל המשניות והברייתות והמימרות והפלוגתות שנחלקו בכל חכמי הדורות מאז וגם באותו דור, ובאשר ידעו מגדולות וחוזק כח של איזה תנא פסקו כוותיה בכל מקום שנזכר, והכוונה אם לא זכרו אצלו שאין הלכה כוותיה בפירוש או שהלכה כחבירו או שלא הורו באותו סוגיא שאין הלכה כמותו".
    ובהמשך הדברים כתב להסביר מדוע נפסקה הלכה כרב באיסואי וכשמואל בדיני, וכתב וז"ל: "והא דקיימא לן כרב באיסורא וכשמואל בדינא, עיין ברא"ש פרק ד' דבבא קמא. ולולי דמיסתפינא אמינא כי שמואל לרוב חקירתו וידיעתו באצטגנינות ורפואות לא היה בקי, אף כי אמר שלא נסתכל באיצטגנינות רק כשהולך לעשיית צרכים, מ"מ היתה דעתו משוטטות עד כי היו נהירין לו שבילין דרקיע וכו', והיה מופלג בעיון ושיקול הדעת שהוא כח המצייר והמדמה והמפריד בין דבר לדבר בסברא כל דהו, ומצד זה דיני ממונות הם מקצוע גדול, דיש חדשים לבקרים, ומעט מזעיר נמצא במשנה וברייתא, וצריך שיקול הדעת קולע אל השערה ולא יחטיא וכו', ורב היה מלא ברכת ה' במשניות וברייתות עד שאמרו עליו רב תנא ופליג". יעו"ש.

  10. ראובן Says:

    לגבי מה שהתחילו כמה קבוצות שוליים להתנהג בצניעות מוגזמת כמו מוסלמים, הרבה חכמים אין דעתם נוחה מזה, ומן הסתם גם כבוד הרב. אבל הרי יש הרבה מאמרים בשבח הצניעות ולפי מה יודעים איפה עובד הגבול בין צניעות שפויה לבין הגזמה

  11. נראה לכאורה Says:

    קשה להגדיר דבר כזה, זה תלוי בחכמת הלב.
    אולי אנסה לומר משל שקצת עוזר להבין.
    לשמור על דיאטה, לשים גבולות על מה שאוכלים, זה דבר בריא וחשוב וחכם.
    אבל לפעמים הדבר מסתבך עם כח מכוחות הנפש של לשנוא את הגוף של עצמך. שהוא משרשי יצר הרע שיסודו הוא שנאת החיים. וממילא גם שנאת הקב"ה שהוא החיים עצמם.
    ואז נוצר מזה מה שנקרא אנורקסיה. לפעמים האנורקסיה הופכת למחלת נפש ממש ומגיעים לידי סכנה, ולפעמים זה לא מגיע לגדר מחלת נפש וסכנה, אבל עדיין זה דבר מאוד הרסני לשמחת החיים ואהבת החיים. היסוד שלהם הוא אהבה של אדם לעצמו ולגופו.
    ויש בזה יסוד של רגשי אשמה, כאילו יש עין חיצונית עויינת ששופטת בקור ורוע לשלילה ומתאמצים לצאת ידי חובתה מתוך צער ושעבוד.

    ובצניעות גם כן מתוך צניעות בריאה אפשר להיגרר למצב שדומה לאנורקסיה, של חוסר אהבה ושמחה וקבלה בהשלמה ושמחה את עצמי וגופי.

    באנורקסיה יש סימני זיהוי גשמיים, שרואים שיורדים מתחת למשקל בריא. ואפשר למדוד את זה. אבל גם בלי זה אפשר להסתכל על מה קורה לנפש ולהבחין אם זה מגיע למצב של היפך משמחה ואהבה וחיוניות בריאה. וגם לגבי צניעות לעניות דעתי זה אחד מהדברים שמבחינים בין צניעות נכונה לפי התורה לצניעות מוגזמת.

  12. עמי Says:

    כמדומה שלהפוך לערך רוחני את התסבוך הנפשי של הסיגוף העצמי והרדיפה העצמית, היא תפיסה נוצרית שהשפיעה וחלחלה גם ליהדות בדורות המאוחרים יותר. בתנ"ך וברוח התנ"ך אין לזה זכר, עד כמה שאני יודע. אדרבה הייעודים הטובים (וגם הרעים) הם גשמיים, מה שנאמר תחת אשר לא עבדת ה' ה"א בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, מפורט לפני כן מהו השמחה והטוב לבב באריכות שזה פרי בטנך ופרי אדמתך ובהמתך וכו' וכו'. [הגמ' בנדה דרשה פסוק ובחטא יחמתני אמי, חטא לשון טהרה, כמו וחטא את הבית].
    כל מה שאנושי וטבעי לא יכול להיות חטא רק מחמת שהוא אנושי וטבעי, רק כשהוא באופן מסויים שאינו ראוי הוא חטא. והדברים עתיקים

  13. עמי Says:

    שלום רב
    בענין מה שכתבתי לעיל שכל היעודים בתנ"ך הם גשמיים, כמובן שזה ההתרשמות הפשוטה מתוך הדברים עצמם, אבל כבר חז"ל והראשונים הסבירו הדברים באופן אחר. ראיתי לדוגמא בדברי רבינו בחיי על אבות שכתב: והפתאים השואלים מדוע לא הוזכר בתורה בפירוש ענין גן עדן לנשמות וכו', בודאי הענין הזה כדמיון הענינים הגופניים הנזכרים בתורה, שאין הכונה שיהיו תכלית השכר בקיום המצוות, וחס ושלום, אלא שהם הכנה בעולם הזה כדי לקבל שכר לעולם הבא. וכן משה רבינו בסוף התורה הזכיר יעדים גופניים בפסוק וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב, וסמך לו מיד אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה', כלומר מי כמוך עם בעמים שיהיה נושע בה' לחיי העולם הבא, והמופת שלך על זה "מגן עזרך", כלומר בהיות לכם ההצלחה התמידית בעולם הזה שהוא בכל עת מגן ועזר שלכם, ומדת הדין גאוותכם, זה ראיה ומופת וסימן שאתם נושעים בהקב"ה, כעניין שאמר הנביא ישראל נושע בה' תשועת עולמים וכו' וכו'.

  14. עמי Says:

    שלום וברכה
    בענין מה שכתבתי לעיל שלקדש את הסיגוף העצמי זו תפיסה נוצרית שהשפיעה וחלחלה גם ליהדות בדורות המאוחרים יותר. נראה שהיא תפיסה קדומה עוד יותר מימי פאולוס והירונימוס ואוגוסטינוס, אם כי לא בכזו קיצוניות כשל ההוגים הנוצרים שגרמו לתחושות אשמה לאנשים במשך דורות רבים. כונתי למה שכתב אריסט"ו הביא דבריו הרמב"ם בספר המורה חלק ב פרק לו: ויהיה מי שכבר התבטלה מחשבתו ותשוקתו לענינים הבהמיים ר"ל בחירת תענוג המאכל והמשתה והמשגל, ובלבד החוש הממשש אשר באר אריסט"ו במדות ואמר בשזה החוש חרפה לנו. ומה טוב מה שאמר כי באמת הוא חרפה, מפני שהוא לנו מאשר אנחנו בעלי חיים ולא דבר אחר, כשאר הבהמות, ואין בו דבר מענין האנושות, אמנם שאר התענוגים החושים, כריח, והשמע, והראות, ואע"פ שהם גשמיים הנה ימצא בהם עת אחת תענוג לאדם מאשר הוא אדם כמו שבאר זה אריסט"ו. ושם בפרק מ: הנחת התענוגים הגופיים ובזותם, זאת תחלת מדרגת אנשי החכמה, כ"ש הנביאים, וכ"ש החוש אשר הוא חרפה לנו, כמו שזכר אריסט"ו, וכל שכן מאוס המשגל מהם. ובחלק ג פרק ח: "חוש המשוש אשר הוא חרפה עלינו כמו שזכר אריסט"ו, אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל, כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר ולהשמר מהן ולהצטער בעשותו אותן, ושלא ידבר בהן ולא ירחיב בהן המאמר ולא יעשו חבורות לאלה הדברים, אבל יהיה האדם מושל על אלו התאות כולם לקצר בהן כפי יכלתו ולא יעשה מהם אלא מה שאי אפשר זולתו, וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולת זה". ושם בפרק מט: כבר הודעתיך דברי אריסט"ו בלשון אמר, זה החוש אשר הוא חרפה לנו, ר"ל חוש המשוש, המביא לבחור המאכל והמשגל, והוא קורא בספריו האנשים הבוחרים המשגל ואכילת מיני התבשילים – הפחותים, וירחיב פה ויאריך לשון בגנותם ובפחיתותם ויתלוצץ עליהם, ימצא זה בספר המדות אשר לו, ובספר ההגדה והספור. ועפי"ז מסביר שמצות מילה ניתנה להשלמת חסרון המדות לא להשלמת חסרון הבריאה.
    ומבואר שצריך למעט בזה כמה שאפשר, ולהצטער!! בעשותו אלו הדברים, אפילו שהם בהיתר גמור.
    ובנו רבי אברהם ז"ל אף הלך בדרך זו וכמו שראיתי ש'אור היושר' במאמר "פרישות; כך היא דרכה של תורה?" הביא דברי המהר"ל שכתב על דבריו שהושפע מהמוסלמים. ואולי גם הם הושפעו גם מדברי אריסטו הנ"ל כי הם עסקו הרבה בתורת הפילוספים היונים.
    והדברים טעונים ביאור, בשלמא רבוי העסק בעניני חוש המישוש (שנראה שהרמב"ם כולל בתוכו את חוש הטעם) ועיקר שימת האדם ענינו ותכליתו בהם ראוי לגנאי, אבל איך עצם הדבר שהוא מחוייב מצד הטבע והוא גם הכרח לקיום המין האנושי ייקרא חרפה, והלא גם הבהמות אינם ראויות לגנאי מצד שטבעם בהמי, וההכרח לא יגונה ולא ישובח. הגמ' בחגיגה טז, א מביאה שהאדם דומה בג' דברים לבהמה, אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה. האם לדברי הרמב"ם גם מוציאין רעי כבהמה (שגם לזה אין שום שייכות למושכלות, ואינו דומה לשמיעה וראיה) חרפה הוא לנו? וידוע מה שהרמב"ן חלק על כך בכל תוקף.
    על כל פנים עפ"י דברי הרמב"ם שחוש המישוש חרפה הוא לנו יש לבאר בדרך רמז דברי רחל שכשילדה את יוסף אמרה " אסף אלהים את חרפתי". דכל זמן שהיתה עקרה היה חוש המישוש עבורה לחרפה גמורה, אמנם אחר שילדה נמצא שהיה בזה תועלת וחוש המישוש לא היה מטרה בפני עצמו

  15. נראה לכאורה Says:

    פעם שמעתי ביאור לעניין זה מתלמיד חכם שהיה רגיל בבית החזון איש ואמר זאת בשמו. שמעתי את גרעין הדברים ואני מוסיף הקדמה וביאור לפענ"ד.
    בדרך השם לרמח"ל בתחילת פרק ב' כתב:
    "הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו יתברך לזולתו. והנה תראה, כי הוא לבדו יתברך שמו השלמות האמיתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלמות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלמות שידומה חוץ משלמותו יתברך, הנה איננו שלמות אמיתי, אלא יקרא שלמות בערך אל עניין חסר ממנו, אך השלמות בהחלט אינו אלא שלמותו יתברך. ועל כן בהיות חפצו יתברך להטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב, אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו.
    ובהיותו הוא לבדו יתברך הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי.
    והנה מצד אחר, הטוב הזה אי אפשר שימצא אלא בו, על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיינתן מקום לברואים לשיתדבקו בו יתברך, באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו. ואז נמצא שמה שמצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלמות כשלמותו יתברך, הנה מצד התדבקם בו, יגיע להם באותו השיעור שאפשר לתאר בשלמות ההוא, מצד היותם מתדבקים בו, וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא, בערך שאפשר להם ליהנות בה.
    ונמצא היות כוונתו יתברך שמו בבריאה שברא, לברוא מי שיהיה נהנה בטובו יתברך באותו הדרך שאפשר שייהנה בו".

    ובתחילת המסילת ישרים כתב: "והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא".

    עצם החיים הם להתענג. כשאין עונג אין חיים. כל עונג הוא להתענג על ה' ולדבוק בו כיוון שכל דבר בעולם הקב"ה לא בראו אלא לגלות את כבודו, וזה עצם גדר עניין העונג שהוא קבלת גילוי כבודו. וזה שייך בכל עונג ובשבת מעיקרי קיום העשה של שבת הוא להתענג גם באכילה ושינה ומשגל.
    ולכן הכח הכי יסודי בטבע האדם הוא בקשת התענוג.

    ככל שאדם גדל ומתפתח, היכולת שלו להתענג מתפתחת גם כן. ילד לא מוצא שום עונג ביין ישן ומשובח או בסימפוניה מסובכת וכיו"ב כי הוא פחות מדי מפותח לזה. ואדם גדול לרוב אינו מוצא עונג בדברים שגורמים עונג לילדים קטנים כי הוא כבר מפותח יותר מזה.

    אם נמצא אדם מבוגר שכל מחשבתו וכל מאוויו הם רק להתענג על ממתקים של ילדים ושירי ילדים ולהתגלש במגלשה, ואינו מוצא עניין כלל בעונג יותר מפותח מזה, אינו רוצה לאהוב אשה ולשמוח בבנים ולקרוא ספרים וכיו"ב, בוודאי אדם כזה אם אינו מפגר וכיו"ב, ראוי לכל גנאי ולעג ובוז וחרפה.

    מה ששמעתי בשם החזון אי"ש, כמדומני שזה גם מובא בספרים, שאמר שהוא לא מרגיש טעם באוכל. ושאלו אותו שאצלנו לא כך. הכוונה כנראה שעוד מימי הגר"א יש מסורת בידי ה"מתנגדים" שמחודד אצלנו מאוד שאין דרכנו כדרך חלק מהאדמו"רים שהגר"א ותלמידיו יצאו נגדם שנהגו בסיגופים. והחזון איש השיב שאינו מסתגף רק שמי יכול למצוא טעם בקוגל כשיש לפניו א שטיקל רשב"א.

    אני נזכר כעת גם בסיפור שקראתי על הגר"א שכל מאכלו היה רק מעט לחם, ושאלו אותו שהרי הוא מתנגד חריף לסיגופים ועל זה יצא קצף גדול כלפי חלק מהחסידים, והוא אחז ביד ישרה בבגדו של השואל והרים אותו באויר, ואמר כשיהיה לך כח כזה אז תבוא לשאול.

    להבנתי העניין הוא, שכשאדם גדל וצומח, עם התפתחותו סוגי העונג תופשים במחשבותיו ותאוותו ורצונו באופן טבעי את המקום המתאים להם לפי מדרגת התפתחותו. כשאדם מתבגר, המעבר להפסיק להתעניין בלהתנדנד בנדנדה ולהתגלש במגלשה כעניין מרכזי בחיים, ולעבור להתעניינות בקריאת ספרים וכיו"ב, נעשה בטבעיות גמורה בלי שום סיגוף ושבירת כוחות טבעיים וכיו"ב.
    אם ילד ישבור בתוך עצמו בכח את המשיכה לנדנדה ומגלשה וממתקים וינסה לאנוס את נפשו בכח להתענג במקום זה על ספרים, הוא יגרום לעצמו נזק חמור מאוד לכוחות החיים שבו. זה מעשה רע וחטא גדול של שנאת החיים והריגתם.
    מצד שני אם כשהילד יגדל ויגיע לגיל שכבר לא ראוי לו להתענג על נדנדה, והוא ימשיך להיות כרוך אחרי נדנדה, גם זה ניוון של כח החיים.

    המעבר בגיל הילדות קורה מעצמו בלי צורך לעסוק בו כלל. אבל אצל מבוגר, כשהוא עולה במדרגתו והתפתחותו, יכולה להיווצר בעיה. כשהוא היה עדיין במדרגה שעיקר השגתו בתענוג היא אכילה ומשגל וכיו"ב, הוא מתרגל לזה ונקשר לזה ונצמד ונכרך אחרי זה כיוון שהעונג מאוד גדול בעיניו הוא מסרב להשתחרר מתאוותו אליו.
    ובאמת כבר הבשילו בו הכלים להיות יכול להתענג על עונג הרבה יותר גדול וחריף מזה, להשיג במושכלות, אבל הוא לא משתמש בכלים האלה במלואם כיוון שהוא קשור להרגלו הישן. ובזה אם הוא לא אמיץ דיו להשתחרר מהרגלו הישן ולהיפתח להכיל את העונג היותר גדול, שמה שהוא קשור להרגל העונג הישן מעכב על היכולת להתענג בעונג היותר גדול, יש בזה חרפה ופחיתות.

    אבל אם הכלים שלו לא הבשילו להכיל ולהרגיש ולהתענג בעונג של השגת המושכלות במלוא חריפותו, עד שעונג נמוך יותר לא יהיה בעיניו מאומה, והוא באמת בדרגת התפתחות שעדיין מאכל ומשגל תופסים אצלו מקום עיקרי, אם הוא ינסה לשבור את התאווה בכח הוא יזיק לעצמו וימית בעצמו את כוחות החייים וכמו ששוברים בילד את התאווה לנדנדה ואופניים וממתקים.
    בכל אדם מבוגר נמצא גם ילד קטן, ואסור לאבד אותו, וכן גם במבוגר צריך שיהיה מקום להתענג על תענוגי ילדים קטנים, רק כמובן שהתאווה לזה צריכה לתפוס את המקום הנכון והמידה הנכונה.

    אפשר שזו כוונת הרמב"ן שחלק מאוד בחריפות על דברי הרמב"ם האלה וגינה אותו שנמשך אחר הפילוסופים ושאין זו דעת תורה ושמצוות עונה היא קדושה עד מאוד, ועבודת השם [שפירושה הוא להתענג כמבואר ברמח"ל] היא בכל כוחות האדם וכל חושיו. כי אסור לאדם להמית שום כח מכוחותיו וצריך שכולם יהיו חיים ומלאים, מהבהמי ביותר עד הרוחני ביותר, ולכולם יש מקום בקומת האדם, כל אחד במקומו וזמנו ולפי עניינו. וכמו בשבת שיש מצווה בכל מדרגות העונג ולא רק בהשגת המושכלות. ויש הרבה מאמרי חז"ל שמורים כך. וכמו שהמדיר עצמו מן היין נקרא חוטא, ואין שמחה אלא בבשר ויין, וכיו"ב.
    ונראה לעניות דעתי שהרמב"ם ודאי מודה לזה, וכשכל כח מכוחות האדם מסודר במקומו הנכון ודאי מודה הרמב"ם שאין גנאי בשום דרגה ממדרגות העונג, ואדרבה צריך לפרנס ולספק את כולם, שחיות האדם תהיה שלמה בכל המדרגות. ומה שכתב שהוא חרפה ופחיתות הוא רק לגבי אדם שמעוות את הסדר הנכון של מקום כל כח וכח ממדרגות כוחות הנפש, ונכרך אחרי עינוגים שנמוכים ממדרגתו יותר ממה שראוי לפי הסדר הישר והנכון. ובזה גם הרמב"ן ודאי מודה. ובזה מתיישבים עוד הרבה מאמרים שנראים כסותרים בעניין הזה.

    רבי ירוחם עסק הרבה לבאר יסוד שקיבל מהסבא מקעלם שאין שום כח בכוחות הנפש, מהכוחות הכי רוחניים ועד כוחות הנפש הבהמית וגם הצומחת והדוממת, שאינו קדוש וטהור ונעלה, וכל כוחות הנפש צריכים להיות במלוא חיותם וסיפוקם ואין לגרוע מזה ולהעדיף לזה. רק שכל כח, וגם הגבוה ביותר, יכול לצאת לחיצוניות. למשל כח הנפש של לאהוב אשה ולהתחתן ולהקים משפחה ובכלל זה גם עונה, הוא כח קדוש וטהור ונעלה ומרבה חיים. והמשיכה לזימה ופריצות וזנות הוא אותו כח עצמו רק באופן שיוצא לחיצוניות ואז הוא ממית את החיוניות. וגם הכח של ההנאה מהשגת המושכלות יכול לצאת לחיצוניות ולהפוך לממית, ולכן חכמי התורה דיברו בגנות הפילוסופיה כיוון שהעוסקים בה אינם נזהרים בזה.
    והחילוק הוא שאם אותו הכח מחובר עם כל שאר הכוחות והוא פועל איתם כגוף אחד, ומקבל מהחיבור איתם את המידה הנכונה ושביל האמצע, כמו איבר בגוף שפועל בהתאמה לשאר האיברים, אז הוא בקדושה. ואם הוא נפרד ופועל בפני עצמו אז הוא הרסני וממית והוא פועל מכח היצר הרע ואם צריך להפעיל כח במלחמת היצר לגעור בו ולהחזירו למקומו להיות מחובר עם שאר הכוחות צריך לעשות כך. שום כח חי וטבעי הוא לא יצר הרע מצד עצמו, היצר הרע הוא רק הניתוק של הכח מהלב והשכל וכל שאר הכוחות.
    וכמו המשל בכח האהבה של איש ואשה, שבקדושה המשיכה והחום של הגוף היא אחת עם המשיכה והחום שבאים מהלב והידיעה הרוחנית של נפש בן הזוג, והידיעה היא אחת בלב וברגש ובהכרה וההתבוננות להבין ולראות ולהכיר בנפש ובלב ובדעת של בן זוגו, וכל זה אחד עם החיבור והידיעה של הגוף.
    ואם אותו כח עצמו נעשה בו פירוד, והתאווה לחום ולחיבור בחלק של כוחות הגוף מתוך כל שאר קומת האדם נפרד משאר מדרגות קומת האדם ופועל בפני עצמו, אז אותו כח קדוש הוא עצמו נהפך לזימה וזנות ויש בו הרס והוא ראוי לגנאי וחרפה כלשון הרמב"ם. והחילק הזה שייך בכל כוחות הנפש וגם באכילה וגם בכוחות הרוחניים. וכמו מה שאמרו על מי שלומד תורה שלא לשמה שהוא נואף אשה חסר לב, שאז התורה נעשית לו כמו פילוסופיה, דהיינו שכל קר בלי לב, שזה מוביל לגאווה וכפירה ויובש של האנושיות [כמובן לא כל פילוסופיה היא בהכרח כך, רק שהיא חשודה על זה כיוון שהעוסקים בה לא מחונכים להיזהר בזה].
    כך שהחילוק מה הוא גנאי וחרפה ויצר הרע אינו שייך כלל לחילוק בין כוחות גשמייים ולכוחות רוחניים, אלא כל כח, בין גשמי ובין רוחני, יכול להיות טוב או רע לפי כמה הוא מחובר לשאר הכוחות.
    (והרמב"ם דיבר באופן מסויים על ההימשכות באופן רע אחרי כח המישוש, כיוון שיש בו גנאי וחרפה המיוחדים לו ואינם בשאר הימשכויות אחרי כוחות אחרים, כיון שהוא משותף עם הבהמות וגורם שלא יהיה הבדל בין האדם הנמשך אחרי כח המישוש לבהמה, וזו גנות המיוחדת לכח המישוש. ומי שלמשל נמשך אחרי גבהות הרוח וגאווה, אע"פ שהוא יותר רע ממי שנמשך אחרי כח המישוש, מכל מקום אין בו גנאי וחרפה אלה של לא להיות נבדל מבהמה, והוא רק רע אבל לא מגונה וראוי לחרפה כמו מי שעושה מעצמו בהמה, ולכן הרמב"ם ייחד את הגנאי דווקא לחוש המישוש. מהמעט שלמדתי בספרים של אפלטון ואריסטו התרשמתי שהגישה הכללית אינה בכיוון הנוצרי של שנאת חיי הגוף אלא להיפך, ואני מניח מן הסתם שאם לא היה כך הרמב"ם לא היה נעשה תלמיד של אריסטו וכותב עליו שכל דבריו אמת מלבד קדמות העולם)

    וזה אותו יסוד שמדובר עליו בספרי תלמידי הבעל שם טוב שכל הרהור רע אין לשבור ולהמית אלא להחזירו לשרשו ולקדושה. ולעניות דעתי זה דבר פשוט ומעיון בדברי חז"ל עצמם גם עולה כך בבהירות.

    אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים. וקשה מאןד להבחין באמת עד כמה ירידת הדורות היא מהירה וחריפה, והחפץ חיים אמר שבדורו ירידת הדורות בדור אחד היא כמו שירדו בעשרה דורות בזמנים מוקדמים, וזה הולך ונעשה מהיר יותר ויותר.
    יש מעשה בשם הגר"ח ששאל את תלמידיו אם דוד המלך היה מופיע כאן לפנינו איך הוא היה נראה בעינינו. ואחרי שהשיבו מה שהשיבו, אמר להם שהם טועים, כי כשהוא יופיע כנקודה קטנה באופק מייד כולנו נישרף. ובא ללמד בזה שמאוד קשה לעמוד על גודל מידת ירידת הדורות.
    לכן אסור לקרוא את דברי הראשונים בזה ככתבם ולשונם, אלא מוכרחים להעביר את תוכן הדברים למדרגות שלנו. ואנחנו חמורי חמורים כפול רבבות פעמים ביחס לגדולים כמו החזון איש. והדבר מוכרח להישקל בפלס נכון, כי נטייה מהנכון גם לכאן וגם לכאן היא נזק ואיסור.
    ואם יש ספק יש ללכת בו לקולא, כי אם אדם מתאווה לתענוגות שהם למטה ממדרגתו האמיתית כשיכיר בטעותו הוא יכול להתעלות ולתקן ולעלות מדרגה. אבל אם הוא ימית ויחניק בכח את התאווה לתענוגות שראויים לו לפי מדרגתו, וינסה להכריח את עצמו להתאוות לתענוגות בדרך שלמעלה ממדרגתו האמיתית, אחרי שהמית בתוכו כוחות חיים, כמעט בלתי אפשרי להחזיר לחיים מה שכבר מת.

  16. עמי Says:

    יישר כח, הדברים מאירים נפלאים ומתוקים וקל להזדהות איתם

  17. מ. חיימוב Says:

    בספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן" (תניינא סי' מ"ד) כתב וזה לשונו, "אלו החכמות מפילין מאוד את האדם מעבודת ה', דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה. כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג.), ולא נתנה תורה למלאכי השרת (קידושין נד.). ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות, עליהם נאמר "וחי בהם" ולא שימות בהם (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם במצוות שעושים".

    וכן כתב בספר שיחות הר"ן וזה לשונו שם, "רבנו ז"ל הזהיר מאד לבלי להחמיר חומרות יתרות בשום דבר… והלואי שנזכה לקיים את כל מצוות התורה כפשוטן ממש בלי שום חומרות". עכ"ל.

    וכמו כן כתב הרמב"ם בתשובה, "הראוי להתיר לבני אדם כל מה שאפשר להתיר ולא נטריח עליהם".

התגובות סגורות.


%d בלוגרים אהבו את זה: