בעניין רב ותלמידים – "איצטלא דרבנן"

בשיחות רבי ירוחם הלוי ז"ל מדבר באריכות על "איצטלא דרבנן". שהיא הסכנה הגדולה ביותר מצד היצר למי שלומד תורה. גם מצד שכיחותה והקושי להתגבר עליה, וגם מצד חומרת ההשחתה שהיא גורמת.
שאם משווים מי שלוקה ב"אצטלא דרבנן", מבחינת מדרגתו, הרי השפל והבזוי והמכוער והמטונף שבבעלי עבירות נעלה עליו באותה מידה שכלי המשכן נעלים על צואה. שאין ניוול וכיעור והשחתת הנפש גדולים מזה.
"אצטלא דרבנן" הכוונה היא לתנועות גופו וסבר פניו ואופן הדיבור וכיו"ב. מה שבימינו נקרא "שפת הגוף". שאינם כמו של אדם פשוט מהשורה, ואין בהם טבעיות וכנות וחופשיות כמו שהוא כשהוא בינו לבין עצמו כשאין לידו מי שרואה אותו. והרבה פעמים גם כשהוא בינו לבין עצמו עדיין הוא באיצטלתו. ותנועותיו והילוכו ודיבורו וכו' הם כמו בגד של כבוד שהוא מתעטף בו. ואין תוכו כברו והוא מהצבועים והחנפים.

בתחילת שולחן ערוך אורח חיים כתב:
"שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב)".

בדרך מלכים בשר ודם שהעומדים לפניהם נוהגים בדרך "איצטלא דרבנן", שהם נוהגים בתנועות קפואות ועצורות ולא טבעיות וחופשיות משום הכבוד.
והרי הכל יודעים שבסתר ליבם אין תוכם כברם, אבל הוא מוסכמה ונימוס להתנהג כך.
ואילו הקב"ה רואה לתוך צפונות ליבו ומחשבותיו הפנימיות לא נסתרות ממנו. וכמו שבלכתם במדבר עם עמוד האש והענן וענני הכבוד וגילוי שכינה, היה צד מועט שבמועט, דק מן הדק שאפשר שהיה נסתר גם מעצמם שחשבו על הקישואים והבצלים והשומים שאכלו במצרים. והקב"ה ראה מחשבה זו ודן אותם על פיה ככל שתהיה מוסתרת. שלא שייך הסתרה מפניו וזה לגמרי היפך כבודו שעושה עין של מעלה כאילו אינה רואה.
ואנו נוטים לפרש כוונת השולחן ערוך לפי מה שמוכר לנו מהתנהגות במחיצת מלך בשר ודם, שכל ההנהגה היא בדרך של הסתרת התאווה לקישואים. ומתנהגים כאנשים רוחניים ובעלי מעלה וכובד ראש וכיו"ב.
והכוונה של השולחן ערוך היא ההיפך הגמור. שדבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, שם האדם אין תוכו כברו. שהוא יודע שאינם יכולים לראות לתוך ליבו פנימה ולכן כל דיבורו והרחבת פיו והנהגתו איתם היא תמיד בדרך של הצגה. וכמו שאמר מגדולי חכמי אומות העולם כל העולם במה וכל האנשים שחקנים.
וזה דבר שכמעט אי אפשר להתגבר עליו, שהאדם יודע מה מצפים ממנו מי שחיים במחיצתו, וכדי לחיות איתם בשלום ולהיות מקובל עליהם וחביב בעיניהם הוא בלי לשים לב מתנהג לפי האופן שהוא סבור שהם רוצים שהוא יהיה. וגם כשהוא מתנהג באופן כן ואמיתי וטבעי זהו משום שכך הם חפצים שיתנהג ואינו נמלט מלהיות כל ימיו בהצגה אע"פ שלרוב הוא עצמו אינו מרגיש בזה. ועצמיותו האמיתית מיטשטשת מאליה.
והיסוד של תורה ומצוות, ההלכה הראשונה בשולחן ערוך, זהו להכיר שצפונותיו גלויות. שכל מה שאדם חי בהצגה זהו משום שמושכל ראשון אצלו שצפונותיו אינן גלויות. ולכן מה שיגלה זהו מה שיהיה. ולכן הוא מגלה לפי מה שהוא סבור שהוא אמור להיות וראוי שיהיה וממילא כיוון שרק זה מה שנגלה זה קובע מה הוא. אבל באמת נאמר שמה שאדם עושה בסתר בעולם הזה, בעולם הבא מכריזים עליו בגלוי. מה שאדם נוטה כשהוא בין קרוביו ואנשי ביתו להתלוצץ ולדבר דברים חסרי טעם ולנהוג בחוסר כבוד אין זה משום ששם הוא גלוי וחופשי וטבעי יותר. אלא להיפך, כדי לחפות על הפער שיש במה שהצפונות אינן גלויות צריך לעשות רעש ריק בבחינת איסתרא בלגינא קיש קיש קריא.
כשאדם מגיע למצב שמכונה "שיחת נפש" עם מישהו שקרוב לו, הוא נוטה באופן טבעי להיות רציני ולנהוג בדרך כבוד. כיוון שאז הוא עסוק בגילוי צפונותיו כבר אין צורך להשתטות ולצחוק ולפטפט ולהרחיב פיו כרצונו וכיו"ב. זהו דרך הכבוד שמדבר בה השולחן ערוך. כבכוד שנובע מהיות הנסתרות גלויות. ולא מה שטועים לחשוב שיש כבוד בהסתרת הצפונות שזה היפך כבוד והוא רק חנופה וצביעות.
למשל אם נצייר בחור ביומו הראשון בישיבה. יש בו צד אחד שהוא מתנהג כבחור בעל ערך. שואל מה לומדים והיכן. שואל את הרבנים שאלות של טעם. מספר על עצמו היכן למד ומהיכן הוא וכל כיו"ב. ויש בו צד שני שהוא מלא חרדה ובדידות מהמקום החדש. רוצה לברוח לביתו ולחיק אמו. דואג האם האוכל יהיה טעים ומספיק ויהיה לו מקום טוב ליד השולחן, והאם הוא יתקבל בחברת שאר הבחורים, ואם יהיה לו נוח במיטה החדשה ובחדר החדש, רוצה לחבק את הרב ולבכות לו שים לב אלי ותאהב אותי ותעריך אותי וכל כיו"ב. והנטייה היא ללבוש את הצד הראשון כדי לעטוף כבגד את הצד השני ולהסתירו. זוהי אצטלא דרבנן. וככל שאדם לומד יותר ונעשה חשוב יותר כך הוא לובש יותר אצטלא דרבנן. ומצוות השולחן ערוך בהלכה הראשונה היא לדעת שהוא בפני מלך שרואה הכל ולא ללבוש אצטלא דרבנן. שכיוון שהיא ההשחתה החמורה והיסודית ביותר ללומד תורה ומקיים מצוות נקבעה בראש כל ההלכות שבזה הכל תלוי ובלא זה הוא בבחינת לא זכה נעשית לו סם המוות ובבחינת ופושעים יכשלו בם, שככל שילמד יעטה על עצמו אצטלא דרבנן יותר וישחית נפשו יותר.

ומה נוקבים עד תהום דברי רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בשעת מותו (ברכות כ"ח ב'): "אמרו לו רבינו ברכנו.
אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.
אמרו לו תלמידיו עד כאן?
אמר להם ולואי. תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם".

מלבד האזהרה החמורה לרב שלא ללבוש אצטלא דרבנן, יש בזה אזהרה גם לתלמידיו.

אני מעתיק כאן מה שכתבתי בתלמוד מוסבר על בבא קמא מ"א ב':
כדתניא: "שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתין שבתורה [אתין וגמין. ריבויין. רש"י. מכל "את" ו"גם" היה דורש ללמוד לרבות]. כיון שהגיע (דברים ו, יג) ל"את ה' אלהיך תירא" [לא ידע מה לרבות. רש"י] פירש.

אמרו לו תלמידיו רבי כל אתין שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי שכר על הפרישה.

עד שבא ר' עקיבא ולימד "את ה' אלהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים.

.

על דרך משל יש אדם זקן וחולה רשע גמור, שיש לו ממון רב מאוד והוא כילי גמור, ועתיד להורישו לרשעים גמורים שיעשו בו רק רע. ויש אדם צעיר ובריא שהוא צדיק גמור ורוצה לעשות רק טוב וסובל מעניות מנוולת. ומישהו חשב שהגיוני ונכון וטוב להרוג את הזקן לתת ממונו לצעיר ויש לו דרך לעשות כך בלי להיתפס. וכשהוא נכנס לחדרו של הזקן וסכין בידו פתאום קול בוקע מעומק פנימיותו ואומר לו אסור לרצוח ואין שום הצדקה להתיר רצח בשום אופן. יראה היא מעניין ראייה, הקול הפנימי הזה ראה פתאום את האמת.
אם האדם ישאל את הקול הפנימי הזה ואם ארצח מה יהיה, איזה עונש אקבל? הקול יענה לו זה יהיה נורא ואיום. מה נורא? מה יקרה לי? הרי אין מי שיודע על זה ואין מי שיתפוס ויעניש, אז איזה עונש אקבל, מה יקרה? הקול לא יכול לפרט בדיוק את העונש. אבל ברור לו שיהיה "נורא". מלשון יראה. אולי הוא יאמר לו כאדם אתה לא תהיה יותר מי שהיית. האנושיות שלך תושמד. לא תוכל לישון בלילה. זה לא באמת פירוט של "עונש" ולא מסביר שום דבר. התשובה של אותו קול מתמצית בכך שזה "נורא" ותו לא. זה הפירוש "יראת שמיים טהורה", שהיא לא מעורבת בשום חשבון אחר אלא ביראה ותו לא".

אין שותפים ליראה זו. יש אמת אחת. אין מה "לרבות".

בוודאי מה שריבה רבי עקיבא יראת תלמידי חכמים, אין הכוונה ליראה מפני סמכות שלטונית, מלשון מוראה של מלכות, ונתבאר במאמר שם ["בעניין שורש דעת ויראת שמיים"] עניין זה בע"ה.

בסוטה ל"ו ב' מבואר נסיון יוסף עם אשת פוטיפר. "דכתיב: (בראשית לט, יא) "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו" אמר רבי יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו". ""ותתפשהו בבגדו לאמר וגו'", באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון וכו'". ""ויפוזו זרועי ידיו", נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו". עיין שם.

האם היתה זו יראת שמיים או יראת אביו. ומה החילוק?

נראה לעניות דעתי על דרך שביאר רבי ירוחם ממיר את התחלת התפילה, שאומרים "אלוהינו ואלוהי אבותינו, אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, האל הגדול הגיבור והנורא". וביאר מניין אנו ידועים לומר הגדול הגיבור והנורא, זה מכח אלוהי אברהם יצחק ויעקב. הכוונה שלהכיר מישהו ממש אי אפשר דרך מילים בלבד. כמה תיאורים ומילים שנשמע עליו לא נכיר באמת איזה אופי יש לו, מה המהות שלו, עד שלא נפגוש אותו, נראה אותו, ונחיה במחיצתו.

על ידי שפגשנו את אברהם והכרנו את האופי שלו, חשנו בסוג ואופי החום שנובע ממנו, אופן תנועותיו ודיבורו וגוון קולו וכל כיו"ב, על ידי זה נודע לנו מהו האל הגדול כאילו פגשנו אותו ממש. ובלא זה לומר על האל שהוא "גדול" זו רק מילה ולא היכרות ממש. אברהם הוא רק אדם, אבל הוא דבוק באל ודביקות זו קובעת את האופי האנושי שלו. וכשמכירים וטועמים את האופי הזה נעשה מזה שמכירים את האל שהדביקות בו גרמה לאופי הזה. זו התורה שבעל פה שנמסרת מדור לדור מחכם לחכם כמו שלהבת מנר לנר ואי אפשר שתהיה כתובה בספר. לכן ראה דווקא את דיוקנו של אביו ולא רק את האמת שאסור לחטוא. כי האמת לא הספיקה ועדיין הוא בא לעשות את העבירה, ודיוקן אביו נתן משנה תוקף לאמת כי על ידי שהוא מכיר את אביו האמת יש לה טעם וריח ואופי ומהות וחום, והיא כמו מצטיירת בחושים.

זהו שחידש רבי עקיבא שיש בחינה מחודשת ביראת שמיים שהיא על ידי יראת תלמידי חכמים, ולכן היא רמוזה בריבוי "את" כעניין בפני עצמו בתוך העניין הכללי של יראת שמיים.

עד כאן מה שנכתב שם.

כתב המסילת ישרים בפרק ב':
"הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה. והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי. כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו, אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי.
והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם. וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו. כי אולם חסרון השמירה מפני העורון הטבעי או מפני העורון הרצוני דהיינו סתימת העינים בבחירה וחפץ, אחד הוא. והנה ירמיהו היה מתאונן על רוע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המדה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם, הלהעשות אם להעזב, ואמר עליהם: (ירמיה ח) "אין איש נחם על רעתו לאמר וגו' כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה".
והיינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה.
ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי.
והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר: (שמות ה) "תכבד העבודה על האנשים וגו'", שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלמד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה.
הוא מה שהנביא צווח ואומר: (חגי א) "שימו לבבכם על דרכיכם". ושלמה אמר בחכמתו" (משלי ו') "אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך, הנצל כצבי מיד וגו'".
וחכמינו ז"ל אמרו: (מועד קטן ה) "כל השם ארחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא". ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו אין בכחו לינצל אלולי הקדוש ברוך הוא עוזרו, כי היצר הרע תקיף מאד, וכמאמר הכתוב: (תהלים לז) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו וגו'". אך אם האדם מפקח על עצמו אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע, אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס מי יחוס עליו. והוא כענין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: (ברכות ל"ג) "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו". והוא מה שאמרו: (אבות ג) "אם אין אני לי מי לי".

ושם בפרק ג' כתב:
"כלל הדבר יהיה האדם מעיין על מעשיו כולם, ומפקח על כל דרכיו שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כל שכן עבירה ופשע.
והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה שלא יהיה משקלו עראי אלא בקביעות גדול כי רב התולדה הוא. וחכמים זכרונם לברכה הורונו בפירוש צורך החשבון הזה, והוא מה שאמרו ז"ל: (בבא בתרא ע"ח) ""על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכו'".
וזה כי העצה האמיתית הזאת לא יוכלו לתת אותה ולא לראות אמיתה אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו. כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה כי היצר מסמא את עיניו ממש והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם. והוא מה שאמרו ז"ל: (בבא מציעא פ"ג) ""תשת חושך ויהי לילה" (תהלים קד) זה העולם הזה שדומה ללילה".
והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין האדם, או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד. כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות, האחת אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה. והוא מה שאמר הכתוב (משלי ד) "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו", ואומר (שם כב) "ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו", ואומר (שם יד) "וכסיל מתעבר ובוטח". כי לבם בריא להם כאולם ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל.
והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות, וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן וגו'", וכל זה מפני היותם תחת החושך וכבושים המה תחת ממשלת יצרם. אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמיתו ויכולים ליעץ שאר בני אדם עליו.
הא למה זה דומה לגן המבוכה הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם. ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב כי כולם שוים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית שהוא האכסדרה. והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמתיים והכוזבים והוא יוכל להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו. והנה מי שירצה להאמין לו יגיע למקום המיועד, ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו ודאי שישאר אובד ולא יגיע אליו.
כן הדבר הזה, מי שעדיין לא משל ביצרו הוא בתוך השבילים לא יוכל להבחין ביניהם. אך המושלים ביצרם שכבר הגיעו אל האכסדרה, שכבר יצאו מן השבילים וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים ליעץ למי שירצה לשמוע, ואליהם צריכים אנו להאמין.
ואמנם מה היא העצה שהם נותנים לנו, "בואו חשבון". בואו ונחשב חשבונו של עולם, כי כבר הם ניסו וראו וידעו שזה לבדו הוא הדרך האמיתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה.
כללו של דבר צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו מה הוא הדרך האמיתי לפי חק התורה שהאדם צריך לילך בו. ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא, כי על ידי זה ודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע וליישר כל דרכיו. וכמו שהכתוב אומר: (משלי ד) "פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו", ואומר: (איכה ג) "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'".
עד כאן דבריו הקדושים ועיין שם כל הדברים.

זה ודאי אמת שהם יודעים את הדרך ולכן יש לשמוע להם וללכת כפי הוראתם. אבל מה היא עצתם? עצתם היא לבחון בעצמו את דרכו ומעשיו ולא להיות כסוס שוטף במרוצתו. עצתם היא: "אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס מי יחוס עליו. והוא כענין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: (ברכות ל"ג) "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו". והוא מה שאמרו: (אבות ג) "אם אין אני לי מי לי"".
כלומר עצתם היא למצוא את דרכו בעצמו לפי מה ששכלו מורה לו. שהם אינם אומרים לו איזה מעשה נכון ואיזה לא. הם אומרים לו לבחון בעצמו איזה מעשה נכון ואיזה לא ולקיים בזה אם אין אני לי מי לי.
ולכאורה זהו דבר והיפוכו. שזהו עצמו המבוך, שאדם אינו יודע איזה מעשה נכון ואיזה אינו נכון. וחוסר ידיעה זו היא המבוך עצמו והוא לבד אינו יכול למצוא בו את דרכו וצריך שמי שכבר יצא מהמבוך יורה לו את הדרך. דהיינו שיורה לו איזה מעשה נכון ואיזה אינו נכון. וכשהוא שואל את המושלים ביצרם שיורו לו את הדרך מה הם אומרים לו? תבחן בעצמך את מעשיך ותפלס דרכך איזה נכון ואיזה אינו נכון. ואם לא תעשה כן בעצמך הקב"ה לא יחוס עליך ולא יעזור לך ואתה צריך לקיים בזה אם אין אני לי מי לי.
והרי זהו גופא מה ששאל אותם איזה מעשה נכון ואיזה אינו נכון כי לבדו אינו יכול לדעת. ומה הועילו לו בתשובתם שיחשוב לבד מה נכון ומה לא. לחשוב לבד זה הוא עושה ממילא, אבל הוא בתוך המבוך ועוד לא שלט ביצרו וטועה בין אדם לעמוד ונמצא בחושך גדול והוא צריך להם שיורו לו. והם אומרים לו לחשוב לבד אבל לא אומרים לו מה לחשוב. לא אומרים לו איזה ממעשין נכון ואיזה מוטעה. והרי בחושך מעשה נכון יכול להיות נדמה כמוטעה ומעשה מוטעה יכול להידמות למעשה נכון.

שאר הנבראים בעולם נבראו בריבוי. עדרים עדרים. וקיומם חשוב מבחינת קיום המין, לא הפרט היחיד. האדם נברא יחיד. וכל אדם הוא יחיד. והקב"ה שם אותו בחושך ונתן לו בחירה חופשית. והטעם הוא שיהיה כאן מישהו שיכול להיות כמו בת זוג לקב"ה, כמו בן לו, כמו עבד לו שעובדו מדעתו ורצונו. אם הוא עושה בלי בחירה חופשית ובלי דעת עצמו הרי הוא כמו בובה על חוט. כמו חיקוי והעתק של כל בני האדם והנבראים האחרים. אין לו מציאות עצמית. וכל עיקר ברייתו הוא שתהיה לו מציאות עצמית, והוא והקב"ה רק שניהם זוג בעולם כמו אדם וחווה. ואם אינו בעל מציאות עצמית הוא החריב את כל הבריאה והחזירה לתוהו. כי הוא יחיד אצל הקב"ה ואין בלתו, ובלעדיו הקב"ה נשאר לבד כמו שהיה לפני הבריאה ונמצא שהחריב את כל הבריאה. והקב"ה בוכה עליו כמו בעל שאיבד את אשת נעוריו ונשאר לבדו.

וזהו עצת היצר. להיות באופן של עדר. כסוס שוטף במרוצתו. לעשות מה שכולם עושים. מה שכתוב בספר. מה שחינכו אותו. מה שהרב אומר לעשות. מה שמוסכמות החברה אומרות. מה שהוא סבור שהוא אמור להיות. לא לעצור ולבחון מה הוא עצמו באמת. זה החורבן הכי גדול שהיצר יכול להחריב. להחזיר לגמרי את העולם לתוהו ובוהו. להרוס הכל עד היסוד ולא להשאיר אבן על אבן.
והמושלים ביצרם אומרים לו לעצור את מרוצת הסוס. לא להיות כעדר. לבחון מה הוא באמת. להתחיל לחשוב לבד. לבחון לבד. לבחון פנימה. כי אם אין אני לי מי לי. ומי שאין בו דעת אין מרחמים עליו והקב"ה לא עוזר לו.

האדם כשהוא לעצמו נמצא לבד מול עולם חשוך ומבלבל מאוד שאפשר בקלות להאבד בו. וזו סיבה גדולה למצוקה וחרדה והרגשת בדידות.
בטבע העולם שהאדם מבקש בטחון. שיהיה מי שיורה לו את הדרך והוא יוכל ללכת אחריו בבטחון. זו עצת היצר. להיות פחדן ולהכנע לפחד ולהתבטל בפניו. להיות כסוס שוטף במרוצתו. לא להצטרך לבחון ולפשפש ולדקדק כל יום ויום.

מכח נטיה זו טועים לפרש את דברי המסילת ישרים ההיפך מכוונתם. וטועים לפרש שהוא אומר שמי שנמצא בתוך המבוך עליו לשמוע לעצת אלה שכבר הגיעו לסופו והם יודעים את הדרך ומורים לו לאן ללכת, ואם ישמע לעצתם בוודאי יגיע כיוון שהם רואים את הדרך ואומרים לו אותה. ומכח זה אנשים מחפשים רב שיורה להם מה לעשות. מה נכון. שיורה דרך. שיאיר את הדרך וישפוך אור ולא יהיה יותר שהכל כל כך חשוך ומבלבל ומשתמע לשתי פנים וסכנת האבדן על כל צעד ושעל. שהדרך לא תהיה בבדידות וחרדה כל כך.
והם משתמשים ברב כדי להפוך את עצמם לסוס שוטף במרוצתו שאינו בא חשבון. שאינו עוצר כל יום לבחון. שאינו בר דעת ואינו מקיים אם אין אני לי מי לי. הם משאירים לרב לבחון במקומם.

יש בודדים ביותר במהלך הדורות שהגיעו לכך שאין בהם יצר הרע וזכו לעולם הבא בחייהם, ומאז בריאת העולם ניתן למנותם על אצבעות.

כוונת המסילת ישרים לגבי המושלים ביצרם אינו שהם כבר במעלה זו. כוונתו היא לגבי מה שכתב שם שביאר מהו עצת היצר, להיות כעדר, כסוס שוטף, ולא לחשוב לבד. והמושלים ביצרם הם אלה שהתגברו על עצת היצר הזו, והגיעו לכך שיש בהם את האומץ לחשוב לבד. לבחון בעצמם. והם אומרים את העצה לא להיות כסוס שוטף וללכת אחרי המוביל כעדר. אלא לעצור ולהיות אדם ולפלס את דרכו בעצמו.
אנשים אלה הם אנשים שמפלסים את דרכם לבד. והם לא יכולים לומר לאף אחד איזה מעשה נכון ואיזה מעשה אינו נכון. כי זה משתנה מאדם לאדם ומשעה לשעה. ומה שהיום הוא מעשה נכון לפלוני למחר ההיפך הוא המעשה הנכון. ומה שנכון לפלוני אינו נכון לאלמוני. וכל אדם מוכרח כל שעה לפקח ולהתבונן בעצמו על מעשיו ואיש אינו יכול לעשות זאת במקומו.
אנשים אלה אומרים רק דבר אחד. אל תחפש שמישהו יאמר לך מה לעשות. אל תחפש סימני דרך ושום דרך כבושה וסלולה, שום דבר שיקבע במקומך מה אתה אמור לעשות במצב כזה, ושום בריחה מהאחריות של הבחירה החופשית שרק למענה נבראת. אלא תחשוב לבד, פלס בעצמך את דרכך, בלי לפחד ובלי להתחמק מהאחריות. זו עצת המושלים ביצרם ואין באמתחתם עוד עצה אחרת.

ואנשים אלה צריכים לפלס את דרכם שלהם לבד. והם חושבים לבד ובוחנים לבד ומרגישים ביותר כמה הם עלולים לטעות. ובהכרח הם טועים ומתלבטים ונופלים וקמים ומגלים שטעו וחוזרים בהם ולומדים מחדש. וחוטאים ומנסים לתקן. ומפחדים מאוד. כי להתגבר על הפחד אין הפירוש לא לפחד, אלא לפחד ולא להיכנע לפחד. וכיוון שהם רק הגיעו למשילה ביצר לגבי לא להיות כסוס שוטף, אבל לא למדריגת אותם הבודדים שבכל הדורות שכבר אין בהם יצר וטעות וחושך, עדיין חלק החושך שמסתיר את מה שהקב"ה מורה לכל אדם את דרכו מתוך נקודת האמצע של פנימיותו, בבחינת אני ישנה וליבי ער זה הקב"ה שהוא ליבן של ישראל, כל זמן שחושך עולם הזה מסתיר את זה יש בדידות גדולה ופחד גדול. שרק כשנגלה לאדם בבהירות שליבי ער הוא הקב"ה והוא מאיר דרכו מתוכו, ואז הוא כבר לא בבחינת אני ישנה, אז כבר לא שייך בו בדידות ופחד ועצבות. וזה רק אותם מעטים שכבר אין בהם יצר הרע וזכו לראות עולמם בחייהם. וכל מי שאינו כמוהם שייך בו פחד ובדידות ועצבות ועבודתו לנסות לא להיכנע להם ולא לבטל את הליכתו כיחיד שחושב בעצמו אלא להמשיך ולנסות להאחז בפירורי האור שנגלים לפעמים כדי לא להיכנע לחושך ולבדידות ולפחד שיש בשאר הזמנים.
הקב"ה הוא הרב והחכם והמורה הכי גדול. והוא ברא את העולם מלא חושך ומקום לטעות ועשה אותו כמו מבוך ונתן לנו בחירה חופשית ודעת משלנו ורצונו מאיתנו שנפלס את דרכנו בעצמנו בין השקר לאמת. תלמידי חכמים גם הם כך. הם עזרה למי שאינו יכול להשיג את הבורא בעצמו כמו שעשה אברהם אבינו. התורה היא גילוי הבורא וניתנה לנו כדי לצמצם בתוכה את גילוי הבורא שיהיה יותר קרוב לנגיעת והשגת אדם בהיותו מצומצם בה. ונאמר בה העם ההולכים בחושך ראו אור גדול שהיא אמת שמונחת ויש בדרך חושך ומבוך והוא עמל התורה שבעל פה ואדם צריך בעצמו להתייגע ולהגיע בכוחות עצמו לאור. והעולם גם הוא גילוי הבורא והוא התלבשות התורה בחומר שהתורה היא כמו תכנית אדריכל של העולם כמו שנאמר במדרש רבה בראשית. שככל שהגילוי מצומצם וחומרי יותר כך הוא גילוי גדול יותר, שהוא יותר ניתן לנגיעה והתאחדות וראיה ושמיעה ומישוש וטעם וריח עם גילוי הבורא, וכדרך איחוד איש ואשה שהאדם ידע את חוה אשתו אינו די בידיעה של השגה שכלית מופשטת או צפייה במושכלות וצורות עליונות אלא ככל שהוא יותר בחוש הוא יותר ידיעה וגילוי. ולכן המחשבה תחילה שהיא הגילוי הכי קרוב לעצמיות האלוהות הוא דווקא בתוך סוף המעשה בתכלית הצמצום והחומריות. והאדם הוא עולם קטן וגילוי הבורא נמצא בו. וכמו שאמרו קללת אלוהים תלוי שזה כמו שני אחים אחד מלך ואחד ליסטים. כך האדם הוא בדמות ובצלם. ובתוכיותו יש נקודת אלוהות. ותלמידי חכמים הם אדם אמיתי שאינו צבוע וחנפן ומגלה מהותו האמיתית כאדם. ואם מתבוננים באדם הרי מצומצם בו גילויו של הקב"ה, וכשהוא בצמצום הוא קרוב יותר להשיג ולגעת ולדעת וזה הגילוי היותר גדול וראייתו ויראתו הוקשו ליראת שמיים. וזהו דווקא כשרואים אותו כאדם עם כל הצד האנושי שבו, ואדרבה תכלית הצד החומרי והאנושי הכי פשוט ו"נמוך". ובהכרח בכלל זה גם אותו חלק שאנשים נוהגים לכסות באיצטלא דרבנן. את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים אינו משום שהם מלמדים תורה, שזה בכלל כבוד התורה ולא כבודם של תלמידי חכמים בפני עצמם.  אלא יראת תלמידי חכמים הוא משום שהם אדם כמו שהוא באמת. פשוט אדם. בלי אצטלא. הם היחידים שלא לובשים אצטלא. שלא משועבדים למוסכמות ולעדר ולסוס שוטף ולכל ההצגות והמשחקים והמסיכות והמעשים שאדם מרחיב פיו כרצונו  בהיותו בין קרוביו ואנשי ביתו וכל מעשיו הם רצון אשתו ובניו ומאומה אינו מעצמיותו. שהם מקיימים תחילת השולחן ערוך ויודעים שיש מלך שלפניו כל הצפונות גלויות ואין זה כבודו לנסות  להסתירם ולעשות עין של מעלה כאילו אינה רואה, ומורא שמיים פחות ממורא בשר ודם ולומר הלוואי שלא יראני אדם. ובעולם הבא כל שהסתירו יהיה גלוי, לא משום שהוא נקמה ועונש אלא כי כך האמת.
ואדם כאדם בלבד, מצד מה שהוא אדם בלבד, הוא צמצום גילוי אלוהות. ולפני אדם הראשון המלאכים היו אומרים קדוש קדוש קדוש שטעו שהוא הבורא בעצמו. וכל אדם כך הוא. ומקרב על ידי הצמצום את היכולת להשיג ולדעת ולהרגיש בחוש. אבל כמו שהגילוי בעולם ובתורה מצריך להפסיק להיות כסוס שוטף ולחשוב לבד כדי להגיע ליכולת לראות אותו. באותה מידה גם הגילוי שמתגלה דרך תלמידי חכמים מצריך להתמודד לבד עם החושך ואינו ניתן למי שאינו עמל בעצמו ואינו חושב לבד.

שום אדם אינו רוצה רב כזה. שהרב עצמו מבולבל ופוחד ובודד וטועה וחוטא ואנושי. שעל כל שאלה הרב עונה רק תשובה אחת, תחשוב בעצמך. תקבל על עצמך את מלוא אחריות. אל תכנע לפחד. אל תחפש פתרון קל. רב כזה אינו פותר את הבדידות והפחד והמצוקה והקושי. רק מחריף אותם.
אנשים רוצים רק רב שעוטה אצטלא דרבנן. שהוא מורם מעם. שאינו מפוחד וקטן ומבולבל וחלש ואנושי כמוהם. שהוא בוטח ויודע ומורה מה לעשות ומקבל על עצמו את האחריות ואפשר לצעוד לאורו ולהרגיש נוח וחם ובטוח.

מסופר על רבי ירוחם שכשהיתה לו התלבטות אישית הוא התייעץ עם תלמיד. זה מסופר שאיזו עבודת מידות מיוחדת. לדעתי אין בזה שום דבר מיוחד. גם הוא פחד והרגיש מבולבל והיה צריך לדון עם עוד מישהו. למה שלא יהיה כך. התורה לעולם היא דרך של חיפוש ובחינה והתמודדות. לא מגיעים לאיזו פסגה ששם כבר הכל ברור ומואר. זהו רק בעולם הבא. וכמה שאדם במעלה גבוהה יותר הוא רואה יותר כמה יש חושך וכמה מעט אפשר לראות וכמה בקלות אפשר לטעות, וכמה עוד רבה הדרך. והוא תמיד נשאר אנושי וממילא תמיד פוחד ומבולבל וצריך חבר להתייעץ.
הנטיה לחשוב שאצל הרב כבר אין בלבול ובדידות ומצוקה ופחד וחולשה וטעויות ואנושיות היא רק משום שרוצים רב כדי להפוך לסוס ולעדר ולהשתמש בו כדי לשמוע בקול היצר ולפטור עצמם מלחשוב לבד.
אולי גם לזה הוא כיוון כשהתייעץ עם תלמיד בענייניו האישיים. שהתלמיד לא יהפוך אותו לרב מסוג הזה.

מסופר על אחד מגדולי ראשי הישיבות בדור שלפני המלחמה שבא לקבל תפקיד של ראש ישיבה באחת הישיבות החשובות. וברדתו מהרכבת פגש תלמידים בישיבה והם לא הכירוהו ונהגו בו כאל אדם פשוט כיוון שכך היו הליכותיו ודיברו איתו כמו אל אחד מהם. ואחר כך כשראו שהוא מוצג כראש הישיבה החדש ואומר שיעור ניגשו בחשש בבקשת מחילה על שלא נהגו בו בכבוד כראוי. והוא אמר אדרבא שכבר שנים רבות הוא התגעגע ליחס כזה.
ואדרבא זהו כבודו שמתייחסים אליו כמו שהוא באמת. שמי שגדול בתורה וראש ישיבה לא נעשה על ידי זה פחות אנושי. ועדיין הוא אדם ככל אדם וצריך חברת בני אדם באופן הפשוט ועדיין יש בו חולשות וכל מידה אנושית וכל צורך אנושי כמו כל אדם אחר. ואדרבה, אם הוא גדול אמיתי הוא לא כעדר וכסוס שוטף ומתמודד בעצמו ומגלה צפונותיו, וממילא מחמת זה יותר קשה לו, והחלק האנושי שבו וצרכיו הרגשיים האנושיים וחולשותיו וטעויותיו וכיו"ב יותר מתגלים, והוא נראה קטן ומבולבל ומפחד יותר מאנשים שאינם במעלתו שעוטים אצטלא ומראים עצמם כבוטחים וחזקים. ולהיות תלמידו זה דווקא לראות את זה. איך הוא מתמודד עם קשייו וחולשותיו בעצמו וללמוד ממנו להיות אנושי ולהתמודד לבד. שזה מה שכותב המסילת ישרים שיש ללמוד מהמושלים ביצרם. וכשמעיינים היטב רואים בכל התנ"ך ודברי חז"ל ובראשונם שכך היתה ההנהגה כלפי תלמידי חכמים. כל הגדולים שבתנ"ך, אבות האומה, הצדיקים הגדולים והמלכים, לא מתוארים כדמויות מושלמות ומורמות מעניינים אנושיים פשוטים. התורה מתארת את הדמויות הנשגבות ביותר עם הצד הכי אנושי שבהם שאפילו אנשים פשוטים בימינו לא מעיזים לגלות לעצמם וכל שכן לאחרים. היחסים בין אברהם לשרה ומחלוקתם ורגשותיהם כיצד לנהוג בהגר וישמעאל. ואשה שמוסרת לאחותה את הסימנים כדי שתינשא לאהובה, ואשה שבוכה הב לי בנים ואם אין מתה אנוכי ובעלה שעונה לה התחת אלוהים אנכי בלי רוך והבנה כל הצורך, ואשה ששוכרת את בעלה בדודאי בנה, ואחים שמקנאים באחיהם ומוכרים אותו, ויוסף ששוכב על אשת אדונו ורק דמות אביו עוצרת אותו ויוצא זרע מציפורניו, ורחשי ליבו הפנימיים של משה וצערו על שלא נכנס לארץ, ומלך שמסתכל באשה רוחצת על הגג, ולא מעציב את בנו ובנו מורד בו, ועוד כיו"ב בכל המקומות הכל מסופר באנושיות גלויה עד להפליא ונוגעת ללב. ובנביאים הקב"ה בעצמו כביכול מספר על אהבה סוערת שיש בה רגשות הכי חשופים של אהבה נכזבת וקנאה כמי שצופה באהובתו מזנה עם מאהביה וכעס ותשוקה ורחמים וגעגועים גדולים והכל נוגע ללב גלוי עד שורשו עד דמעות. בימינו אדם "דתי" וחשוב, וכל שכן רב וגדול, לא יעז לגלות רגשותיו ואהבתו בגילוי כזה, וכזר ומשוגע ייחשב וינדוהו ובוז יבוזו לו, וכאילו מה שראוי לכבוד האבות הקדושים ולקב"ה בעצמו כביכול, הוא פחיתות כבוד לו ויציאה מגדרי דרך ארץ. וגם בדברי חז"ל הוא כך בכל המקומות וגם בראשונים. ומה שבימינו נעשה עניין "רב" כאילו הוא דמות מורמת ונבדלת מהאדם הרגיל, ודווקא מי שעוטה אצטלא דרבנן נעשה רב, וכל הרב הוא האצטלא לחוד, וכמה שייעלם האדם שבתוכה כך ייטב,  זהו עוד אחד מעיקרי החורבן הרוחני שאנו בו בעוונותינו, וה' הטוב יכפר וירחם.

מודעות פרסומת

14 תגובות to “בעניין רב ותלמידים – "איצטלא דרבנן"”

  1. 'אור-היושר' Says:

    ת"ח אחד מידידי, סיפר לי לפני שנים רבות. על שנים מגדולי הדור שפקדו אותם אסונות דומים. הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל, שזמן קצר לאחר שנישאה בתו לר' אברהם לופטביר, תלמיד חכם גדול, חלתה הבת במחלה חשוכת מרפא. כעבור זמן מה נפטר ר' אברהם בדמי ימיו, והבת הייתה מטופלת אצל הוריה. לאחר מספר שנים, נפטרה אף היא. לזוג לא היו ילדים. ור' מאיר שמחה כתב שמחמת הצער צריך להתאמץ מאוד כדי להתגבר וללמוד, והלימוד בעיון מאוד קשה עליו.
    ואילו הגאון ר' חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל. כשנפטרה ביתו כתב שלולי תורתך שעשועי אז אבדתי מחמת הצער הגדול, ושהשקיעות בתורה היא הנחמה לצערו.

    ושאלו את אחד הגדולים [ר' חיים בריסקער, כנראה], מאיזה סיפור צריך יותר להתפעל. והשיב שהוא מתפעל יותר מהסיפור על ר' מאיר שמחה שזה מדירגה יותר גבוהה.
    אינני יודע אם המעשה היה באמת או לא. אבל לפי מה שכתבת ואני מצטט מדבריך: שבימינו נעשה עניין "רב" כאילו הוא דמות מורמת ונבדלת מהאדם הרגיל, ודווקא מי שעוטה אצטלא דרבנן נעשה רב, וכל הרב הוא האצטלא לחוד, וכמה שייעלם האדם שבתוכה כך ייטב, זהו עוד אחד מעיקרי החורבן הרוחני שאנו בו בעוונותינו, וה' הטוב יכפר וירחם. לפי זה דומני שהמסר מהמעשה בהחלט נכון ואמיתי. בכל אופן מעניין אם שמעת פעם על המעשה הזה, כתבת שקראת הרבה ספרים על גדולי הדורות, אז מעניין מה דעתך או ידיעתך על המעשה הנ"ל.

  2. נראה לכאורה Says:

    תודה, זה באמת מעניין ומחכים.
    כמעט כל מה שקראתי שכחתי לגמרי, זה היה לפני שנים רבות, רק נשאר רושם כללי. אני לא זוכר את המעשה הזה.
    זה עורר בי זכרון מרגש מאגרות של רבי עקיבא איגר שקראתי לפני זמן רב. הוא כותב שם בגילוי לב פשוט וחם. אחד הדברים שאני זוכר משם שהוא מתאר את הקושי הנפשי שלו בלהיות רב וכמה הוא משתוקק לעבוד כשומר פרדסים וללמוד כשהוא שומר על הפרדס, ורק בגלל שאשתו תצטער מאוד אם יעשה כך הוא מנסה להחזיק מעמד בייסורי נפש גדולים, ויש לו ספקות אם נכון מצידו להתחשב בה בזה כי אולי צערו יותר גדול. ויש שם אגרת שהוא מתאר את מצבו אחרי שאשתו נפטרה, הוא מספר כמה הוא שבור ושבהתחלה גם לא היה יכול לברך ואינו מצליח ללמוד ושהוא זוכר איך היה משוחח איתה שעות רבות בלילות וכיו"ב.

    אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר, שנאמר והיה מדי חדש בחדשו וגו' יבא כל בשר להשתחוות וגו'. (סוטה ה' א').
    להיות בשר זה לכאורה הדבר הכי פשוט ומובן מאליו. לכאורה למה זו רבותא ומדרגה שגדול בתורה אינו חסר לב ואינו גרוע מכל אדם פשוט. מה המדרגה שהוא מצטער על בניו, הרי בלי זה היה רשע חסר לב, ומי לא מצטער על בניו. זה חידוש גדול לפקוח עינים לראות עד כמה קשה לקבל ולהשלים באהבה שאנחנו בשר. וככל שיש יותר חכמה ומעלה וכבוד זה יותר קשה. וגם מי שאין בו הרבה חכמה ובעל כרחו הוא אוחז במדרגה של להיות אנושי ומרגיש ובעל לב, לפחות רוצה לראות באנשי החכמה דוגמה "מכובדת" לאדם שמופשט ומרומם מלהיות בשר.

  3. 'אור-היושר' Says:

    וזה כי התפלה הוא התחברות העלול עם העלה, ולכך יראה עצמו כאלו שכינה כנגדו. ודבר זה נרמז בכרובים שהיו פניהם זה כנגד זה, דבמסכת יומא (יומא נד א) אמרו כשהיו עולים לירושלים היו מגביהים להם הפרוכת ואמרו ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר לנקבה וזהו החבוב הגמור.
    וידוע כי הזכר פונה אל הנקבה להשפיע לה והנקבה פונה אל הזכר לקבל ממנו, ולפיכך ענין התפלה כאלו השם יתברך נגדו ומבקש האדם ממנו להשפיע לו מה שמתפלל. כי אין ענין התפלה רק התחברות האדם שהוא העלול בעלתו יתברך, והתחברות העלול עם העלה הוא זה נגד זה ולפיכך צריך שתהיה התפלה בענין זה גם כן:
    ומשלמות הכונה בתפלה ההשפלה לגמרי עד שיחשב עצמו שאינו בריה כלל לגמרי. וזה אמרם בפרק קמא דסוטה (סוטה ה א) אמר ר׳ חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר שנאמר והיה מדי חודש בחדשו וגו׳ יבא כל בשר וגו׳ עד כאן.
    ודבר זה, כי עיקר התפלה אל השם יתברך מצד שהאדם הוא עלול ותולה בעלה המשלים אותו כמו שבארנו, ולפיכך כל שאין משים עצמו כבשר, ופירש שכבר הלכה הצורה ממנו והוא כבשר שהלכה הצורה ממנו ובזה האדם עלול מקבל לגמרי שסר צורתו שע״י צורתו האדם הוא מה שהוא, וכאשר האדם עושה עצמו כבשר שהלכה הצורה ממנו נחשב כאלו אינו כלל ואז תפלתו נשמעת. אבל אם מחשב עצמו מה אף אם מחשיב עצמו כמו עשב, סוף סוף יש לו צורה ומצד הצורה כל נמצא הוא דבר בפני עצמו מה שהוא ואין זה עלול גמור כאשר הוא בריה בפני עצמו. ולפיכך אמר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן יראה עצמו כבשר ואז ראוי לקבל כמשפט העלול אשר הוא מקבל מן העלה
    (המהר"ל מפראג. נתיבות עולם עבודה פרק ו)

  4. 'אור-היושר' Says:

    בנוגע לאיצטלא דרבנן, העתקתי לכאן מהספר "מגילת ספר", והוא ספר שכתב רבי יעקב עמדין ["היעב"ץ"] בעצמו, על תולדות חיי אביו "החכם צבי" ועל תולדות חייו עצמו. ומהדברים אפשר להבין עד כמה ענקי התורה בדורות שעברו לא היו מתהדרים באיצטלא של מלאכים, אלא סיפרו בגילוי לב על הנסיונות והקשיים שעברו עליהם.

    וכך מספר היעב"ץ על עצמו [נמצא בעמ' 82/83 במהדורת דוד כהנא, ווארשא, תרנ"ז]:

    גם נעשה לי נס שם בייחוד בענייני הנפש, נס מעין של יוסף הצדיק ובקצת יתר, כי הייתי אז בחור רך בשנים בכל תוקף חומי, (הערה שלי: כבר אז היה מפורסם כגדול הדור, וכבר תלמידים רבים היו לו כמו שמסופר שם) וזמן רב שפרשתי מביתי, והייתי רעב לאשה הרבה, ושם הייתה מזדמנת אלי אשה פנויה, ילדה יפת תואר מאוד, קרובתי בת דודי מתייחדת עמי, והעזה פניה להראות לי חיבה יתירה להקריב אצלי, במעט נשקה לי, גם בהיותי שוכב במיטתי באה לכסותי היטב במצע, כלומר דרך חבת קרובה, ובאמת שאם הייתי שומע לעצת יצרי, לא הייתה מונעת ממני כל חפצי כלל, וכל פעם היה קרוב הדבר ח"ו לצאת לפועל כאש בנעורת, פעמים רבות לא היה שום אדם בבית עמי זולתה, גם לא היו רגילים לבוא, כי היו שרויים בחנות על השוק, כל היום טרודים במחייתם, אם לא היה הי"ת נותן לי כח עצום, יתר שאת ויתר עוז, להתגבר על יצרי הנלהב, שכמעט כפה אותי לעשות צרכיו פעם אחת, לולי חסדי ה' כי רבו עלי, לעמוד בזה הניסיון הנפלא מאד יתר כל הניסיונות, כי הייתי איש בכל תוקף כוחי ויצרי, ואשה יפה ונעימה מאד לנגדי, ומראה לי כל ענייני חיבה וקריבה פעמים הרבה, וקרובה הייתה ופנויה וילדה רכה, נתאלמנה מקרוב, ואולי טהורה או מטהרת אם הייתי רוצה, והייתי בטוח בכל אופן שלא תגלה סודי, אם הייתי חפץ למלא תאוותי וחפצי בה, וכבשתי יצרי, והמתי חומתי, והסכמתי להרגו ולבי חלל ולא מלאתי תאוותי, וברוך הנותן ליעף כח, שניצלתי מאש ולהבה זאת, וכו'. ובכאן נכלל משאלי הזה בכמה זמנים ומקומות שונים אשר מכולם הצילני ה', וכו'.

    קישור לספר המעניין במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית http://aleph500.huji.ac.il/nnl/dig/books/bk001273020.html
    (כדי לראות את הספר הסרוק, יש להתקין פלאגין DjVu כפי שמוסבר שם, ועדיין זה לא נפתח בדפדפן של גוגל כרום, בדפדפן של אינטרנט אקספלור נפתח מצויין)

  5. 'אור-היושר' Says:

    מעניין לציין בהקשר לסיפור הקודם שהבאתי. היעב"ץ מספר על צרות שעברו עליו פטירת אחותו וגיסו, ושנחלה בקוצר נשימה, ושגברה עליו עצבות ומרה שחורה, ועל נישואיו בסוף חורף שנת תע"ה בעיר בערסלוי מספר שהמכס לקח לו את כלי הכסף והמעות לנישואין, ומוסיף (שם בעמ' 42 במהדו' כהנא ע"פ ההגה מכת"י): "באנו לבערסלוי על יו"ט של עצרת, ובימי הגבלה היה יום חתונתי אך לא יום שמחתי לבי, כי בשעת בעילת מצוה לא הי"ל כח גברא והייתי בצער זה כמה ימים, לא הייתי יודע טעם ביאה, עם שכבר הייתי באותו פרק בן שבע עשרה שנה. ומוסיף עוד (עמ' 60 ע"פ כת"י) ובכל זה לא טעמתי טעם שמחה כי הייתי מלא יגון ואנחה מסעיף השחורה, ולא טעמתי טעם בתולה אף לא טעם בעילה ונאספה ממני שמחה וגילה וגם בימי חתונתי היה שטף מים רבים בעיר ברעסלוי. ועוד מספר שם שהייתה תיגרה על הכתובה, וגם על אשתו כותב שהייתה תקיפה, והיה רגיל בקטטה עימה, וטעם טעם מר ממוות, עד שכמעט הפרידו ביניהם.
    ועל אף כל הצרות והייסורים הללו הוא כותב (עמ' 61): עם כל זה פיקודי ה' ישרים משמחי לב נשבר ונדכה, היו לי לשמחת לבבי ולמשיב נפש, לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי. (כמו שסזיפרתי על האחיעזר)

  6. 'אור-היושר' Says:

    מחובתי להוסיף כי פעמים שנמצא בספר הנ"ל לשון גסה וזולה, אשר אפשר להבחין בקלות שלא יצאה מתחת ידו של היעב"ץ, אלא הוספות ששתלו המשכילים, ויצא כבר ספר "מגילת פלסתר" שמזהיר על זה.

  7. נראה לכאורה Says:

    תודה.

    יש גם ספר נפלא מהרב חיד"א, "מעגל טוב", שכתב בעצמו קורות מסעותיו ברגש וגילוי לב וחיות.
    http://www.hebrewbooks.org/21838

  8. עמי Says:

    שלום רב
    הרב חיד"א ז"ל מספר במעגל טוב הרבה על כך שסבל ממרה שחורה. בעיני זה מגדיל את האדם ולא מקטין אותו כלל, זה מזכיר את מה שאמרו ז"ל בכמ"ד "לא ניתנה תורה למלאכי השרת". והטעם שבאמת לא ניתנה תורה למלאכי השרת מבואר בתלמוד מסכת שבת שאחרי שמשה רבינו טען למלאכים "קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם"? מיד הסכימו איתו שאין התורה שייכת להם.
    זכורני שהחיד"א בספר הנ"ל מספר שטייל באיטליה בגן המבוכה שהזכיר בספר מסלת ישרים.
    בכלל, זכיתי ללמוד כמה וכמה פעמים בספרי החיד"א, והרואה יראה שאפילו במקומות שהוא כותב בהלכה הרבה פעמים לא נעדרת מכתיבתו הנימה האישית, לפעמים הוא כותב שהוא מצוי בלא ספרים, ולפעמים שהוא בדרכים, אנשים שדיבר עמם וכו', והרבה דברים שהם מעבר לכך.

    בקשר לספר "מגלת ספר", הרב יעב"ץ מגלה שם חוש הומור נפלא מאוד, עיין שם במעשה "התולעת".

  9. נראה לכאורה Says:

    לגבי ספרים מעין אלה, מלבד הערך שלהם כספרים יפים ומחכימים, נראה לי שלגבינו יש בהם לימוד, שאם מעמידים אותם מול ספרים שמתפרסמים בדור האחרון על חייהם של גדולי תורה, ומשווים את הרוח הנושבת בהם ואת הגישה הכללית, אפשר לראות סיוע לטענה שאני טוען, שההבדל בגישה לתורה שאפשר לראות בין מה שאני מנסה לבטא לבין הגישה המקובלת בעולם החרדי, אין זו המצאה מלאכותית שבאה לפרש מחדש את התורה לפי ערכים של תרבות מערבית ליברלית מודרנית, או נסיון מלאכותי לשחזר גישה מחודשת לפי תקופת חז"ל תוך התעלמות ו"דילוג" על כל המסורת היהודית בכל הדורות, אלא שבאמת רק בדור האחרון שיצרו מחדש את ההוויה היהודית הדתית אחרי החורבן נעשה עיוות שהוא זר למסורת התורנית שהיתה בקהילות שחיו לפני החורבן של מלחמת העולם השנייה והעלאת קהילות ארצות המזרח לארץ ישראל. וכמו שקונן על זה רבי יחזקאל לוינשטיין שאמר שאנו סבורים שהיטלר הרג ששה מליון יהודים, ובאמת החורבן עמוק מזה, שהוא הרג את ה"כלל ישראל", את הרוח השורה על הישיבות ועל בני התורה, ושהנסיון להפיח בזה חיים חדשים בבניין התורה מחדש בארץ ישראל לא הצליח למלא את החלל בנקודת החיים והלב והחום. ומה שאני מנסה לבטא בא מכח עמל של נסיון להקשיב להד שבא מהשרידים שנשאו איתם את רוח חיי התורה והקהילות שהיתה לפני אותו חורבן.

  10. 'אור-היושר' Says:

    מסופר על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל כי ביתו של אחד מתלמידיו נפגעה קל בפיגוע חבלני בערב שבת, ביום ראשון הופיע האב ללמוד בישיבה עם החברותא כאילו לא אירע דבר, ואף לא טרח לספר לר' חיים על שאירע.

    כשנודע הדבר לר' חיים הוא פרץ בבכי ואמר; "אקאלטער טאטע" (תרגום: "אבא קר")

  11. נראה לכאורה Says:

    תודה גדולה על הסיפר המאלף.

    בשערי קדושה מרבי חיים ויטאל תלמיד האר"י ז"ל כתוב שאותו אברך עבר על דבר שהוא חמור הרבה יותר מאיסוי תורה גמורים וזה לשונו:

    "בפגם הנמשך על ידי מדות המגונות:
    והנה ענין המדות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת יסודית הכלולה מארבע בחינות, הדומם והצומחת והבהמית והמדברת. כי גם הן מורכבות מטוב ורע, והנה בנפש הזה תלויות המדות הטובות והרעות והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה כנזכר לעיל בשער ראשון. ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו בסוד (ויקרא י"ז י"ד) כי נפש כל בשר דמ"ו בנפשו הוא, ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד.

    ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף ק"ה ע"ב), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה דף ע"א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו' וכאלה רבות. והבן זה מאד, כי להיותם עקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות.

    ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בענין המדות, כי הענוה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש ושורה עליו שכינה ואמר אליהו זכור לטוב (כלה רבתי פ"ה) אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שלחו מתם (סנהדרין דף פ"א ע"ב) איזהו בן העולם הבא כל שהוא שפל ברך וענותן וכו' וכאלה רבות, לא זכרו בהן קיום המצות אלא המדות הטובות. ושים בעיניך דברים אלו ותצליח דרכיך בלי ספק.".

    אומרים שאם היה כתוב ברמ"א ונהגו המדקדקים במקצת קהילות להחמיר שלא לגנוב, היו אנשים נזהרים בגזל כמו שנזהרים באכילת שרויה בפסח, וכל שכן קטניות, והיתה באה גאולה לעולם.
    אולי משום כך גם דבריו הנוקבים עד התהום של המהרח"ו, שעיקרם כתוב בפירוש בתורה בנביאים ובכתובים בהרבה מקומות, לא זכו שהמחמירים ינהגו לדקדק בהם.

    יש סיפור בשם הגר"ח סולובייצ'יק שהיה בבריסק שליח ציבור זקן גדול במדרגות יראת שמיים וחסידות רק קולו כבר לא היה צלול, והיה שליח ציבור אחר צעיר שקולו היה צלול היטב אבל לא היה מוחזק במדרגות כמו הזקן. ולפני הימים הנוראים שאלו את רבי חיים את מי לשלוח. ואמר שיש לשלוח את הצעיר, כיוון שבשליח ציבור החפצא הוא הקול, והיראת שמיים והחסידות הם רק מעלות, והחפצא קודם למעלות.
    נראה שזו כוונת מהרח"ו, שהתורה היא מעלות של האדם, והמידות הן עצם האדם שהוא החפצא, ולא שייך להקדים את המעלות כשחסר בחפצא. ובשליח הציבור חסר במציאות של החפצא אבל אינו מקולקל, אבל אם החפצא מקולקל ממילא המעלות הן נזם זהב באף חזיר. המעלות הן לפתח את מה שגנוז בחפצא ולהוציאו לפועל בדרך הטובה. ואם החפצא מקולקל מה שהתורה תצמיח יהיה רק קלקול יותר גדול. וזהו שכתב: "והן [המידות] כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה".

  12. 'אור-היושר' Says:

    תודה על דברי המהרח"ו הנפלאים.

    מהמהעשה שהבאתי רציתי ללמוד עניין יותר עמוק מאשר גנות המידות הרעות. שכן אי אפשר לכנות אדם קר שחוזר ללימודו כרגיל לאחר שביתו נפגעה, כאדם רע, יתכן שהוא בעל חסד גדול, ומסביר פנים יפות לכל אחד, אז מדוע בעצם הגרח"ש פרץ בבכי? מה היה איכפת לו שהאבא הוא אדם קר???

    דומני שהתשובה היא שר' חיים הבין בעומק הנפש, וידע שהסיבה האמיתית שהאבא מתנהג בקרירות, היא משום שע"י הרצון שלו להיות משועבד אך ורק לתורה ולכבוש את כל רגשותיו לטובת מצוות האל. לכן אותו האבא איבד את הלב והאנושיות שנטע בו בורא העולם. הקב"ה ברא את בני האנוש עם לב ועם רגש, ואדם שמסרס את האנושיות שלו, זה בעצם אבי המידות המגונות, כי כדי להיות בעל מידות טובות צריך להיות קודם בו אדם.

  13. נראה לכאורה Says:

    גם אני התכוונתי לזה, והיטבת לומר שלסרס את האנושיות זה אבי המידות המגונות, כי עמל תיקון המידות פשוט שאין הכוונה לכפות על הנפש לנהוג בדרכי חסד וענווה וכיו"ב, אלא הכוונה להיות בן אדם ומצד זה להיות במהותו ועצמיותו גם בעל חסד ועניו וכיו"ב שזה הפירוש של להיות בן אדם.
    להיות אדם באופן המלא של להיות בן אדם זה כבר נמצא בכל אדם מטבעו, שהאדם נברא בצלם אלוקים. רק שיש מה שמעכב על זה. שהרי מה הפירוש לומר שצריך להיות בן אדם. הרי הוא לא פרה או חמור, אלא הכוונה שבעצמיות היות אדם יש כבר את כל הטוב, וצריך להיות נאמן לזה ולא להפנות לזה עורף ולהתכחש ולבגוד במה שהאנושיות שבו אומרת לו.
    בעלי המוסר התכוונו שלפעמים יש תועלת לנהוג באופן חיצוני בדרכים של מידות טובות, או לשנן ספרי מוסר, שעל ידי זה אפשר לפתוח את מה שמעכב וחוסם ולתת לטבע האנושי לצאת לפועל ולהתגלות כמו שהוא. ויש צד של אחרי המעשים הולכים הלבבות. אבל לא היתה כוונתם שיש טעם כתכלית העמל לנהוג בדרכים של חסד וענוה וכיו"ב על ידי כפייה של השכל את הנפש, ולא מצד של פשוט להיות בן אדם באופן טבעי.
    זה מבואר בהרבה מקומות מדבריהם, ומחו הרבה ובחריפות כלפי מי שהשתבש בזה. ולעניות דעתי זה מבואר גם בדברי המהרח"ו האלה, שהמידות הן בירור של הנפש היסודית מצד הרע שבה, ועל ידי זה היא כסא ויסוד ושורש באופן שלם ומתוקן לנפש השכלית. וממילא מוכרח שהמידות עניינן במהות ועצמיות הנפש היסודית מצד עצמה ולא מצד שהנפש השכלית כופה אותן על הנפש היסודית, שאם כן הרי עדיין הכל בא מהנפש השכלית שהיא עושה הכל, ועדיין חסר בכסא וביסוד ובשורש שבלעדיהם אין לה קיום ואינה יכולה לעשות באמת מאומה.

  14. עמי Says:

    ראיתי בברכ"י או"ח סימן של"ח אות א' שדיבר בענין משחק השחמט בשבת וכתב "הרב מהר"א ששון בתשובותיו סימן ק"פ צידד לאסור איסר שחוק האישקאק"י שקורין סאנטרא"ג בשבת. ולזה נוטה דעת הרב כנסת הגדולה חושן משפט סימן ש"ע. ואף בחול שומר נפשו ירחק ממנו. ומצאתי תשובה שלימה להרב כמהר"ר יהודה חאמי הובאה בשו"ת הר' מהר"ר מאיר גאויזון כ"י בסימן ס"ו שאסר לשחוק בשבת, והסכימו עמו הרב החסיד המפורסם מהר"ר חיים כפוסי והרב מהר"ם גאויזון ומפיהם לפידים יהלוכו לבזויי ולאלטויי הפלא ופלא. והגם שהרב כנסת הגדולה בחושן משפט סימן ש"ע כתב דגדולי ישראל נטפלו בו, הנח לגדולי ישראל דודאי מעשיהם לשם שמים, דאפשר דהיו חולים בחולי השחורה, ומשום רפואה לאסוחי דעתייהו בבא דוא'ג ולמהדר אתלמודייהו וכיוצא קעבדי".
    ושם בכנה"ג מספר שכשמהרי"ט היה רואה שנים שמשחקים שחמט "היה מלמד להם דרך השחוק", וכן שמהר"י בסאן היה עצמו משחק שחמט.
    בדורנו במקום הלימוד זכות של החיד"א "שמעשיהם לשם שמים" וכו', בחלק מהקבוצות היו אומרים שעשו בזה תיקונים גדולים וכמה וכמה ניצוצות העלו וכו'. וח"ו לומר שהיו סובלים ממרה שחורה או מדיכאון מאן דכר שמיה…

סגור לתגובות.


%d בלוגרים אהבו את זה: