בעניין מינוי אשה לשררה ובחיוב לנהוג כמנהגי הקהילות

כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות מלכים:
"הלכה ד
אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא.
ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר: "מקרב אחיך תשים עליך מלך" כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך.
[וברדב"ז שם כתב: ואם תאמר הא כתיב ודבורה אשה נביאה היא שופטה את ישראל, לא קשיא שהיתה מלמדת להם המשפטים. אי נמי על פי הדבור היה]

הלכה ה
אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש.

הלכה ז
כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו. ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל כמו שעשה יהוידע ליואש. וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו.
ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל.
כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם. ולא זכה אלא לכשרים שנאמר אם ישמרו בניך בריתי. אע"פ שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם, הקב"ה הבטיחו בכך שנאמר אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וחסדי לא אסיר מעמו".

וכן נפסק גם בשולחן ערוך שכתב באורח חיים סימן נ"ג סעיף כ"ה:
"אין מסלקין חזן מאומנתו, אלא אם כן נמצא בו פסול.
הגה: ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא, כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הכותית או שמסר אדם. אבל אם באו עליו עדים בזה, וכיוצא בזה, מעבירין אותו. וש"צ שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין, ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה ולהתפלל, מעבירין אותו. וש"צ המנבל פיו או שמרנן בשירי הנכרים ממחין בידו שלא לעשות כן, ואם אינו שומע מעבירין אותו (כל בו דף קנ"ה ע"ד).
ש"צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אע"פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולין למחות בידו. (תשובת רשב"א סי' ש')".
וכתב שם המגן אברהם: " וכלל גדול אמרו בכל המינויים שהבן קודם ואפילו בכהן גדול [עיין שו"ת אבני נזר יורה דעה שי"ב שבמינוי של קדושה פחות שייך דמיון למלכות ושיעבור בירושה ולכן הוצרך פסוק מיוחד לכהן גדול], ואפילו יש אחרים גדולים ממנו עד כאן לשון הרשב"א סי' ש'. וכן הוא בספרי שכל המנויין בניהן קודמין. וכן כתב בכנסת הגדולה ורשד"ם ביורה דעה סי' פ"א כתב דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרינן כך עד כאן לשונו. ובס' י"מ מח"ד מ"ב פי"ט דכל המינויין שהם כתר תורה אין בניהם קודמין רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמין עיין פרק י"ג דכתובות".
ובביאור הגר"א שם כתב שמקורו מדין מלך שעוברת המלכות לבניו וזה לשונו:
"וש"ץ כו' בנו קודם לכל אדם כו'. כמו שנאמר בתורת כהנים פרשת צו [לגבי מלך], "תחתיו מבניו" מלמד שבנו קודם לכל אדם. יכול כו'". ובספרי פרשת שופטים [לגבי מלך] "הוא ובניו בקרב כל ישראל" – מלמד שאם מת בנו עומד תחתיו. מנין שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתיהם, תלמוד לומר בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל". וכן מבואר בפוסקים בהרבה מקומות שזהו מדין מלך.

ובשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ה סעיף כ"ב כתב:
"ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו (ריב"ש סימן רע"א). אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת. (רמב"ם פ"א מהלכות מלכים). ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם, (כל בו). אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם עשו ברצון השררה, אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו (שם בריב"ש)". וגם שם הביא הגר"א את המדרש שהוא מדין מלך.

יש לעיין, אם כמה אנשים עושים מלאכה ביחד ורוצים שאחד יהיה המנהל ויאמר לאחרים מה לעשות ומה לא לעשות, וכן אם נשים עושות מלאכה ביחד ורוצות למנות מנהלת שתנהל את המלאכה, האם נאמר שמכיוון שכל תפקידים וגם הממונה על אמת המים שמחלקים בשדות יש בו דיני מלך, יהיה אסור למנות גר או אשה?
ולכאורה אין לזה סוף, שאם שני סבלים מובילים משא כבד, ואחד אומר לשני עצור, לך, פנה לצד, וכיו"ב, יהא אסור לו אם הוא גר. או אם שתי נשים תופרות בגד ואחת אומרת לשניה לתפור כך ולא לתפור אחרת יהיה אסור לה שזה כמו הממונה על אמת המים. ופשוט שזה אינו. וצריך ביאור מה גדר החילוק מתי יש בו דין מלך ומתי לא.

ונראה שהנה בגמרא ופוסקים יש דין של קהילה. אם יש מקום שישראל יושבים בו בקביעות הוא נעשה קהילה. ויש חיוב מן הדין לשמוע למרא דאתרא, רב הקהילה, ויש חיוב לשמוע בקול ז' טובי העיר ויש להם סמכות שלטון ובעלות על נכסי הרבים כמבואר במסכת מגילה כ"ו-כ"ז ובשולח ערוך אורח חיים סימן קנ"ג. ויש קופת צדקה של הקהילה וגבאים ומחוייב ליתן להם כמו שאומדים אותו.
לקהילה יש דין מלכות, וממנו נובע החיוב לציית לרב הקהילה ומנהגיה וגבאיה ופרנסיה והממונה על אמת המים שבא מכוחה.

ניתן להבין דין זה לפי מה שכתב יד המלך על הרמב"ם פרק א' מהלכות מלכים:
"ולכן הבינם דהן אמת דהנהגת כל עם על פי מלך הוא דבר ענין הכרחי אשר נטע ה' בראשית הבריאה לקיום העולם בכלל, וכמאמרם [עבודה זרה ד' א'] הוה מתפלל בשלומה של מלכות שאילמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו.
ועינינו הרואות כי גם אותן בני אדם הפראים אשר לא ידעו מוסר ותהלוכות דרך, ומנהגיהם על פי חופש חוקי הטבע הנטוע בהם בהבריאה, גם המה בוחרים להם מלך וממשילים עליהם אחד מהם אשר לא ימרו את פיו למסור נפשם על פי פקודתו, וזה הוא לאות כי כח זה של ממשלת איש אחד על המוני רבבות בני אדם הוא כח עצמי נטוע בהטבע בלי בחירת וסיוע השכל כלל. וכו'.
ולדעתי מאת ה' היתה זאת בכוונת הבריאה למען יהיה לנו לאות אל אחדותו והשגחת הבורא ב"ה, דגם אמיתת יסודות אלה יעיזו בני בליעל ויקשיחו מצחם לכפור בהם, ויתברכו בלבבם הרע להרוס אמונת יסודות אלה באמרם כי אינם מסכימים אל משפטי וחוקי השכל. לכן חלק ה' מכבודו לתת כח להאדם אחד שוכן בית חומר למשול על המוני רבבות אדם בכדי להראות לנו חולשות השגותינו בענין קרובה לעינינו, אשר לדעתינו בנקל לנו לחקור על מהותו ולבוא עד תכונתו, ובכל זאת נלאה כח שכלינו לדעת מעשי ידי יוצר ונפלאות הנהגת סדרי הבריאה על מה אדניה הטבעו, ואיך נעיז פנינו ונקשה ערפינו לחקור על מציאות הבורא ב"ה והשגחתו על ברואיו, אשר השגה זאת רחוקה היא מאיתנו במרחק אין ערוך אלינו.
וזה היה כוונת דברי הנביא בדבריו האחרונים אחר אשר בחר להם המלך, כי הן אמת דממשלת כל מלך הוא הכרחי בכללי למען יהיה לאות על אמיתת כבוד מציאותו והשגחתו יתברך, אבל אתם עם ה' אלה אשר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ובכל המסות ואותות ומופתים אשר הראכם אין אתם צריכים עוד לשום עוד אות אחר על אמיתת מציאותו יתברך. וזה שאמר שם הלא קציר חיטים היום ואקרא אל ה' ויתן קולות ומטר, ולמה לכם ראיה גדולה יותר מן נפלאות נסים כמו אלה על השגחתו יתברך, ועל מה ולמה הייתם מוכרחים לשאול לכם מלך הלא ה' אלוקיכם מלככם, ואתם ראיתם נפלאות ונסים אלו, ומבלעדי מנות מלך עליכם עיניכם הרואות ונפשכם יודעת כי המלך ה' צבאות מלך עליך.
ולדעתי היתה זאת כוונת נוסח הברכה שתיקנו חז"ל [ברכות נ"ח, א'] על ראית המלכים ברוך שחלק מכבודו לכבוד בשר ודם, דכמו דאין ביכולתינו להשיג מציאות הבורא ב"ה והוא מצוי בתכלית חיוב המציאות, כמו כן חלק השם ב"ה כח כבוד לבשר ודם אשר גם כן אין בידינו להשיג ובכל זאת הוא כח מוכרח בהבריאה, אשר המוני ריבי רבבות בני אדם יסכימו על אדם אחד לכבדו ביתר שאת ויתר עוז להיות נכנעים תחתיו לשמוע בקול דברו ופקודיו ינצורו, ומבלעדי הסכמה זו יהרסו עמודי סדרי ההנהגה הכללית. ונאמר (תהילים ס"ח ט"ו) בפרש שדי מלכים. גם שלמה אמר בחכמתו (משלי ח' ט"ו) בי מלכים ימלוכו. ונאמר (שם כ"ה ג') ולב מלכים אין חקר. דכל זה מורה דכח מלכות הוא ענין כח אלקי אשר חלק השם ב"ה בחסדו על ברואיו. ואמרו ז"ל [ברכות נ"ח, א'] מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע".

ומבואר מדבריו שמלך אין עיקרו מה שהמלך מכוחו מולך, וגם לא היה יכול לשלוט על רבבות בני אדם ללא רצונם שאין לשום אדם בשום אופן כח על זה. אלא עיקר עניין מלך הוא דבר נשגב מהבנת השכל הנטוע בטבע בני אדם להתאחד ולהסכים לשמוע בקול אחד מהם, ולהסתדר מעצמם בצורת מלך וכפופים לו ורק באופן כזה יש להם קיום. וכח זה הוא גילוי של מהות מלכות שמים ולכן מברכים עליו.

כשחיים בקהילה, ציבור בני אדם במקום קבוע, מטבע בני אדם להסתדר מעצמם ורצונם באופן שאחד ממונה והאחרים שומעים לו ונעשה מכח טבעם זה סדר חברתי בצורת מלכות. והסכמה זו שביניהם היא כח מיוחד וגילוי כח עליון פלאי, וזה עצמו מהות עניין מלך. ולכן יש חיוב לציית לסדר זה שבא מהסכמת בני הקהילה כציבור מאותו דין של החיוב לציית למלך.
וזה מקור החיוב לשמוע לרב העיר מרא דאתרא, ולשבעת טובי העיר, ולכל מי שממונה מטעמם עד הממונה על אמת המים וכל מיני שררות שיש בקהילה. וגם החיוב לנהוג כתקנות הקהילה וכמנהגי המקום נובע מזה, שכקהילה תיקנו ונהגו כך וכמו שחייב לשמוע לרב הקהילה חייב גם לשמוע למנהגיה.
ולכן שייך גם דין ירושה בכל השררות שהן מכח הקהילה. שהקהילה יש בה מדין מלך וממילא לכל שררותיה. ולכן גר ואשה שאינם בדין מלך אינם בדין כל השררות.

מה שיש דינים של מנהג אבותיו וכגון מה שיוצאי אשכנז אוסרים קטניות בפסח וכיו"ב, אין זה שייך לדין קהילה ולדין מלכות כלל, אלא הוא דין נפרד ושייך לדיני נדרים. וכמבואר בפסחים נ' ב':
"בני ביישן [שם מקום] נהוג דלא הוו אזלין [שלא היו הולכים] מצור לצידון במעלי שבתא.
אתו בנייהו [באו בניהם] קמיה דר' יוחנן אמרו לו אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן.
אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר: (משלי א, ח) "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"".

וכמבואר בשולחן ערוך יורה דעה רכ"ח סעיף מסעיף כ"ה ועיין שם בסעיף ט"ו, וביורה דעה סימן רי"ד סעיפים א' ב' ועיין שם בביאור הגר"א סעיף קטן ו' שכתב במפורש שהגמרא בפסחים היא מהלכות נדר. וזה פשוט וברור בכל הפוסקים שמנהג אבות הוא מדיני נדרים ולא מדיני קהילה.
ויש אופנים שמועיל לגבי מנהג אבותיו התרת נדרים וכמבואר שם ובשאר תשובות הפוסקים ואז יהיה מותר [ידידי שהוא תלמיד חכם הראה לי בשו"ת מכתם לדוד אורח חיים סימן כ' שדן שם לגבי האם יועיל התרת נדרים להתיר למי שנהג לאסור קטניות בפסח בשעת הדחק, ויש בדבריו בירור היטב של העניין]. ואם הוא חי בקהילה ועושה התרת נדרים שלא יהיה חייב לשמוע לרב הקהילה ולפרנסיה ולגבאיה וממוניה ולנהוג כמנהגיה פשוט שלא יועיל על זה התרת נדרים כיוון שהוא מדין מלכות ולא מדיני נדרים.

וזה פשוט ומבואר בכל הפוסקים שדיני קהילה תלויים רק במקום בו הוא דר ולא במנהג אבותיו כלל, ואם עקר שלא על מנת לחזור מחוייב לרב הקהילה ומנהגי הקהילה שאליה עקר ולא לזו שממנה בא ובה דרו אבותיו. ורק נדר תלוי במנהג אבותיו.

.

לעניות דעתי אחרי שבטלו קהילות אירופה במלחמה הנוראה, וקהילות ארצות המזרח במה שעלו לארץ ישראל או היגרו לארצות הברית וכיו"ב, בטל דין קהילה לגמרי, ובאופן שאנו נוהגים לחיות בימינו לא שייך בו דין קהילה.
והראיה לזה שבימינו בני אדם שדרים בעיר אחת ובשכונה אחת נוהגים שחלקם מתפללים כנוסח ספרד וחלקם כנוסח אשכנז, וחלקם מצייתים לרב זה וחלקם לרב אחר, וחלקם דנים בבית דין זה וחלקם בבית דין אחר, וחלקם תורמים לצדקה זו וחלקם לצדקה אחרת, וחלקם שולחים לתלמוד תורה זה וחלקם לתלמוד תורה אחר, וכל כיו"ב. ואם היה בהם דין קהילה היו מחוייבים כולם לנהוג מנהג נוסח ותפילה ביחד כפי קהילת המקום ולציית לרב המקום ולהיות מחוייבים לקופת צדקה של המקום ולתלמוד תורה של המקום וכל כיו"ב. ואין בעולם בימינו מי שעושה כך.
וגם חסידות אין לה דין קהילה מן הדין, כיוון שחסיד של אותה חסידות אם ידור בשכונה שהאחרים בה אינם מבני החסידות שהוא שייך אליה הוא ינהג כמנהגי החסידות ששייך אליה ולא כמנהג השכונה, וכן כל שאר קהילות מאורגנות שהכריזו על עצמן כקהילה. ובוודאי אין שום מניעה לאדם לקבל על עצמו לנהוג כמנהגיהם, רק שזהו עניין רשות ורצון וכתלמיד שבא מרצונו לרב ללמוד ממנו ולשמוע בקולו.

ונראה שמה שנהגו שלא לנהוג דיני קהילה כלל בימינו בשום מקום הוא מטעם שמראש לא קיבלו על עצמם כשבאו לדור שמייסדים את עירם ושכונתם בתורת קהילה. שהמקום בו בחרו לדור נקבע לפי צורך השעה, ובאותו מקום היו ספרדים ואשכנזים וחסידים ומתנגדים ביחד, ולא רצו להתחייב אלה לרבם ומנהגיהם של אלה, ולכן הוא כאילו התנו מראש שמה שדרים במקומם אינו בתורת קהילה כלל, וממילא דין כל אחד הוא כיחיד שחי שלא בתוך קהילה ואין לו חיוב דיני קהילה כלל.

ויש בזה עוד טעם, שבימינו דרך בני אדם לנסוע ממקום למקום רחוק בקלות, ולכן אינם קשורים באופן מיוחד לשכניהם ומי שדר במקומם, ויש להם שייכות עם מי שדר במקום מרוחק באותה מידה כמו עם מי שדר בקרבת מקום. וגם נוהגים לעקור דירתם בקלות ממקום זה למקום אחר וכל הדיורין הם דרך עראי. ואין זה כמו שהיה בכל הזמנים שהיישוב היה קבוע במקום אחד, והחברה שהאדם היה כאיבר שהוא חלק ממנה היתה החברה של המקום שבו הוא דר.
ולכן גם מה שנדון לגבי מי שיצא מקהילתו למדבר לא שייך בימינו, ששם היה מדובר שכל אדם דרכו לדור בקהילה. ואם עקר מקהילתו ולא השתייך לקהילה חדשה יש צד לומר שעדיין הוא כאילו דר במקום שעקר ממנו. אבל זה רק אם הוא עצמו דר שם מקודם. ובימינו שרק אבותיו גרו בקהילה, ואין שום אדם דר בקהילה כלל בשום מקום, פשוט שאין חיוב דיני קהילה על אדם כלל.

החיוב לנהוג כמנהג אבותיו מדיני נדר שייך רק בדבר של איסור, וכמו שלא ללכת מצור לצידון בערב שבת וכגון שנהגו לאסור קטניות בפסח וכל כיו"ב שנדר שייך רק בדבר איסור.
אבל מה שנהגו לקבל עליהם פסקי מרן מחבר השולחן ערוך או פסקי הרמ"א או פסקי הבן איש חי או המשנה ברורה או הרמב"ם לבני תימן וכל כיו"ב, וכן נוסח התפילה ומנהגיה, וכן מנהג אותיות ספרי תורה תפילין ומזוזות ככתב בית יוסף או האר"י ז"ל או כתב הספרדים, וכל כיו"ב, לא שייך בזה עניין נדר כלל. אלא כל זה הוא משום שהקהילה קיבלה כך והוא מחוייב לזה מאותו דין שמחוייב לשמוע להוראת רב הקהילה. ויש קהילות שקיבלו שמרא דאתרא על כל אותה הארץ וקהילותיה הוא מרן המחבר או הרמ"א או הרמב"ם וכיו"ב, ורב הקהילה של העיר מחוייב לפסוק לפי הוראותיו. וכיוון שהוא רק מדין קהילה שדר בה ומדין מלכות ומדין מרא דאתרא, בימינו אין בכל אלה חיוב הלכתי כלל שאין כלל דין מרא דאתרא, והוא רק בבחינת מה שאוכלים מאכלים מסויימים בשבת וניגוני זמירות וכיו"ב שהוא עניין רשות גמור.

בוודאי יש פוסקים שנתקבלו בעולם שדעתם מכרעת ואין אחרי דבריהם כלום ואין לחלוק על דברים מכח הסתמכות על אחרים. ונתקבלו הוראות השולחן ערוך שאחריו אין פותח ואין סוגר ואצל חלק מבתי המדרש ולומדי תורה נהגו כן בדברי הרמ"א בהגה, ובחלק נהגו רק בדברי המחבר. ויש בין גדולי תורה שנתקבל אצלם מעמד מיוחד ומכריע להלכה לדברי המשנה ברורה או הבן איש חי ועוד כיו"ב. כל זה שייך להלכות תלמוד תורה, שהוא דין על מי שפוסק הלכה להתחשב בדעתם כמכריעים כיוון שנתקבלו אצל לומדי התורה כמכריעים.
ובזה בוודאי שייך מנהג, כיוון שכל עיקר תורה שבעל פה היא שיש בה מסורת של שימוש תלמידי חכמים איש מפי איש. והמסורת היא על דרך הלימוד כולה, איך לומדים ומעיינים, מהי קושיא נכונה ומה לא, ומהו תירוץ נכון ומה לא, וכיצד לומדים גמרא בעיון בדרך הנכונה, וכיצד לומדים הלכה וכיצד מכריעים הלכה בדרך הנכונה. ובזה המסורת איש מאיש ושימוש תלמידי חכמים וקבלת דרכם כפי שהורו כל אחד במקום ששם למד ושימש, זהו העמוד הגדול שהכל נשען עליו ובלי זה אין לנו תורה כלל חלילה. ואם תלמיד חכם ששימש תלמידי חכמים הורגל וקיבל מהם להכריע בכל מקום כדעת פוסק מסויים נגד אחרים, וכך הם קיבלו מרבותיהם ומסרו לו, בוודאי יש חיוב לכל תלמיד חכם ופוסק ללמוד ולהכריע ולפסוק כפי שלימדוהו והנהיגוהו רבותיו.
וזה לא שייך לדיני קהילה ודיני מנהגים כלל, ולא שייך לארץ המוצא של אבותיו כלל, אלא אנו מחוייבים בזה כיוון שכך הוא עיקר ויסוד כל עניינה של תורה שהיא נמסרת במסורת ואי אפשר ואסור לנסות ללמוד אותה רק מספרים ולא בקבלה ושימוש תלמידי חכמים איש מאיש. וזה חיוב גדול בהרבה מחיובי מנהגים וקהילות, שזה יסוד היסודות של התורה עצמה.
אמנם פשוט שאם רב מיוצאי אשכנז למד בצעירותו אצל תלמיד חכם מעדות ספרד וקיבל תורה מפיו, או להיפך, אין שום עניין שלא יפסוק כפי מנהגי הפסיקה שקיבל מרבו רק משום שאבותיו היו דרים פעם בארצות אחרות. וכן אם אדם בא לשאול דין מרב, אין שום עניין ש"ספרדי" ישאל דווקא מרב "ספרדי" ולא מרב "אשכנזי" ולהיפך. ורק צריך שלא לשאול הרבה רבנים ולבחור כפי מה שנוח לו, אלא לשאול בתום לב ויושר את מי שהוא סומך עליו בלא שייכות למקום שאבותיו של הרב דרו בו.

לכן גם לא שייך בימינו דין ירושה וחזקה בכל השררות [מלבד הדין שלא מורידים אדם משררה מפני שיבואו לחשוד בו כמבואר באורח חיים סימן נ"ג]. וכן בראשות ישיבה לא שייך דין ירושה, שבני הישיבה מתפללים בנוסחים שונים ונוהגים להלכה כדעות שונות והם מופקעים מכל צורת קהילה ודין קהילה.

.

מנהל במקום עבודה אינו שייך לדין מלכות כלל גם בזמנים שהיו קהילות, שאינו סדר חברתי בהנהגת חיי בני אדם, אלא הוא צורך העבודה ואינו בדין מלך ולכן בוודאי אשה וגר יכולים להיות מנהלים במקום עבודה.
מכיוון שהעלינו שאין בימינו דין קהילה, ממילא כל השררות בימינו הן בתורת מנהל במקום עבודה ומותר לגר ואשה להחזיק בהן.

לגבי משרות מטעם המדינה, כבר דנו האם יש למדינה הלכה של דינא דמלכותא. ואם נאמר שיש במדינה דין מלכותא או דין קהילה אולי יהיה אסור לגר ולאשה להתמנות לשררה מטעם המדינה. לפי זה כיוון שאסור אפילו ממונה על אמת המים, יהיה אסור לגר ולאשה להיות בכל מינוי מטעם המדינה שיש בו שררה כלשהי, וכל פקיד במשרד ממשלה יש לו שררה כמו ממונה על אמת המים וכל כיו"ב, ויהיה מותר לגר ואשה לעבוד במקום שהוא מטעם המדינה רק בתפקיד שאינו עם הציבור כלל ואין תחתיו שום עובד אחר כלל וכגון מנקה או מסדר ניירות וכיו"ב. ואין שום אדם שנוהג כך. ואחרי שנאסר גם שררת ממונה על אמת המים אין שום חילוק בין תפקידים כאלה לתפקיד שר וראש הממשלה ונשיא וכיו"ב.

לעניות דעתי מה שאין איסור להיות ממונה על אמת המים מטעם המדינה הוא מטעם שאין לה דין מלכותא ודיניה אינם דינא דמלכותא ואין לה דין קהילה, ואין כאן המקום להאריך בזה. ואין בזה חלילה לומר שאין חובה לקיים חוקים של המדינה, כיוון שהשכל מורה שחובה לקיימם שבלא זה יהיה איש את רעהו חיים בלעו, וגם הוא מצד הגינות ואנושיות ודרך ארץ שהוא הסכמה בין בני האדם שכולם יהיו מחויבים בחוקים אלה כיוון שהוא לתועלת הכל, ואין זה מן ההגינות והיושר להנות ממה שאחרים יהיו מחוייבים להם בתורת חובה והוא ינהג בהם בתורת רשות, וזה בגדר אונאת דברים. וחובה מצד השכל היא חובה גמורה, שמי שאינו מחוייב למה ששכלו מורה לו שהוא בתורת חובה גם לא יהיה מחוייב לקיים מצוות שהרי שכלו הוא זה שמורה לו לקיים מצוות.
וזה כמו שניים שהלכו במדבר ויש להם מים ששייכים לשלישי שנתן לשניהם רשות לעשות בהם כרצונם, והמים מספיקים לשניהם, וקבעו והסכימו ביניהם כמה ישתה כל אחד ובאופן זה שניהם יחיו. ואחד עובר על ההסכמה ושותה יותר להנאתו והשני מת כי אין לו די מים.
קביעה כזו אין לה דין דינא דמלכותא דינא, ואינה בדין קהילה, והיא רק מצד הגינות ויושר אנושיים. אבל בוודאי מי שמפר אותה הוא רשע גמור ואין רשעה גדולה מזו, והוא לא פחות עבריין ורשע ומשוקץ ממי שמחלל שבתות ואוכל חזיר. ומי שאינו מחוייב לחוקי המדינה בתורת חובה גמורה פשוט שהוא בגדר כזה.
וגם מי שיסבור שהמדינה היא בגדר דינא דמלכותא עדיין מסתבר שאין דינה כמלכות ישראל, שאינה מלכות של חברת שומרי תורה שחיים כקהילה ומלכות חיים של שמירת תורה. ונראה בפשטות שהאיסור על מינוי אשה וגר הוא רק במלכות ישראל.
ומי שירצה להחמיר בדווקא לדון את המדינה כמלכות ישראל, יצטרך לאסור על אשה וגר כל תפקיד של ממונה על אמת המים מטעם המדינה. ובכלל זה מנהלת בית ספר וכל כיו"ב, וכל תפקיד במשרד ממשלתי עם קהל, וכל כיו"ב.

בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב' סימנים מ"ד – מ"ה הביא קצת דיוקים מלשונות ראשונים בזה שאפשר שאולי יסברו דלא כהרמב"ם,  ולעניות דעתי אין ראיה כלל מתוספות סוטה מ"א ב' שיחלקו על הרמב"ם יעויין שם, וכל דבריו שם אינם מוכרחים כלל ואין בהם הכרע, ולעניות דעתי אין בזה אפילו לא מקצת משקל לעניין הכרעת הלכה לנטות מדברי הרמב"ם.

.

בעוונותינו מרקד בינינו השטן של שנאת חינם והתנשאות מסיבות של מוצא ועדה. ובוודאי נכון ויפה לשמור על מורשת ותרבות ואופי בית אבא, ובוודאי יש לעמוד בכל תוקף ולהלחם נגד שנאת חינם והתנשאות מצד עדה אחת על חברתה. אבל יש להזהר לא לזייף את התורה בעבור זה.
הנה במלחמות לאומיות כל צד עושה מהדת שלו סמל לאום ודגל לאומי למלחמתו, ויש גם לאומיים ישראליים שעושים מהתורה הקדושה סמל לאום ודגל לאומי, והוא ביזוי ועקירת התורה שאין גדול ממנו. ומאותו כח נפש יכול לצאת גם שעושים ענייני תורה והוראת הלכה ודעת תורה לעניין ששייך להשתייכות עדתית וכבוד עדתי וכיו"ב. וגם אם המאבק צודק יש להזהר מאוד לא לזייף את התורה כאילו יש תורה אשכנזית ותורה ספרדית. שזה היה שייך רק בזמן שדרו בקהילות ולכל קהילה היה המרא דאתרא שלה וממילא היה חילוק בין דעת רב קהילה זו לרב של קהילה אחרת כמו שתמיד יש מחלוקות בין תלמידי חכמים. אבל לעשות מזה עניין שיש רב ופוסק של ספרדים בדווקא או אשכנזים בדווקא, והלכה של ספרדים והלכה של אשכנזים, ולמצוא מעט הבדלים שהיו אצל מעט רבנים בחלק מועט מהזמנים ולהדגיש אותם ולבדות מהם כאילו יש דרך לימוד של ספרדים ודרך לימוד של אשכנזים, וכל זה רק לפי השתייכות עדתית [שהרי דרך לימוד תלויה ברב ובמסורת הרבנים לפי מה שהם ולא לפי עדתם, ויש חילוקים גדולים מאוד בין דרך לימוד של מקום אשכנזי אחד למשנהו, או מקום ספרדי אחד למשנהו, ואין דרך לימוד כללית לספרדים או אשכנזים, כיוון שכל קהילה היה לה את רבותיה ומסורתה בפני עצמה. ובכל מדינה וארץ היו הרבנים מחולקים שחלק הורגלו יותר בעיון או יותר בבקיאות או יותר בפלפול או יותר על פי הפשטות, וחלק יותר בעיון הגמרא וחלק יותר בלימוד להלכה, וכל רב תלמידיו הושפעו מדרכו ואין בזה כלל שווה ל"אשכנזים" או "ספרדים"], וכשכל זה ניזון מתחת לפני השטח מכוחות נפש של שנאת חינם והתנשאות, או לחילופין מחאה נגד שנאת חינם וקיפוח והשפלה, זהו לזייף את התורה ולעקור אותה.

מודעות פרסומת

4 תגובות to “בעניין מינוי אשה לשררה ובחיוב לנהוג כמנהגי הקהילות”

  1. נראה לכאורה Says:

    מתוך מכתב בעניין זה:

    ציבור בחז"ל ובפוסקים הוא הקהילה, מנהגי הקהילה, ז' טובי העיר, פרנסי הקהילה, רב הקהילה. לענ"ד אין נפק"מ היום לגדרים המדוייקים של המונחים האלה.
    החיוב הההלכתי כלפי הקהילה ומנהיגיה הוא מההלכה של מלכות. שום תשים עליך מלך. כך מבואר מלשונות חז"ל ופוסקים שהבאתי שם, ויש הלכות בשררות של הקהילה שנלמדות מהלכות מלך, כגון גר וירושה.
    יש לשאול הרי בקהילה חסר משיחת מלך על ידי נביא ואין כאן מלך לפי הלכות מלכים, ואם כן למה יש חיוב לציית לקהילה מכח דין מלכות.
    ביאור לזה לעניות יש לומר לפי דברי היד המלך בפרק א' מלכות מלכים, שהוא מבאר שעיקר החפצא של מלכות הוא לא המלך עצמו, אלא מה שיש בליבות בני אדם רצון והסכמה מטבעם להסתדר תחת סדר חברתי אחד מחייב. הרי מלך, או מערכת שלטונית מודרנית כמו ראש ממשלה, יש גם בעמים שלא חיים לפי התורה. והמלך לא יכול סתם כך לקום ומלוך על דעת עצמו, אין שום אדם שיכול להכניע בכח אומה שלמה. אלא זה מתחיל מכל שיש טבע בלבות בני אדם שיש בהם רצון והסכמה להיות מסודרים תחת סדר חברתי שיש הנהגה אחידה בראשו. והכח הזה הוא שמאפשר למלך לקום ולמלוך. העולה שהחפצא של מלכות באופן הטבעי האנושי הוא אותה הסכמה שיש בליבות בני אדם, שהיד המלך רואה בה פלא ובבואה של כבוד שמיים ומלכותא דרקיע.
    וכשהתורה אמרה דין מלכות היא התכוונה לאותו חפצא שקיים בטבע האנושי. ולכן גם כשאין ממש מלך מזרע דוד שנמשח על ידי נביא כהלכתו וכו', עדיין יש חפצא של מלכות, שהרי יש באנשים טבע להסתדר כחברה מסודרת בקהילה עם הנהגה אחידה ומחייבת, והחפצא הזה גורם שיחולו עליו חלק הלכות המלכות שאינן תלויות דווקא במשיחה וכו'. ולכן אחרי שמתארגנת קהילה עם הנהגה יש חיוב הלכתי לציית לה מהלכות מלך.

    דין נוסף של חיוב כלפי ציבור הוא מדין נדר, שציבור במקום פלוני קיבלו על עצמם ועל צאצאיהם.

    בזמננו ציבור שומרי התורה לא מאורגן בשום קהילה תורנית מסודרת. באותה שכונה של בני תורה מקובל ומוסכם שחיים אנשים שכל אחד מחויב לרב אחר ולמנהגים אחרים וכו' ואין הסכמה שכולם יתארגנו במסגרת תורנית אחידה. לכן גם נדרים של ציבור אינם דבר שקיים בזמננו.

    יש רק מקום לדון האם יש לייחס למדינה האזרחית סמכות של קהילה וטובי העיר ושתהיה חובה מדין מלכות לציית לחוקיה. זו שאלה חמורה מאוד וכבר נחלקו בזה גדולים ואני לא יכול להביע דעה לגבי זה. יש שאומרים שציבור של כופרים ותרבות אנשים חטאים אינו ציבור כלל, ובן תורה מחוייב להיבדל מהעדה הרעה הזו, ולא שייך בזה קהילה ומלכות. ויש שאומרים שהם תינוקות שנשבו והם ישראל והם מתנהגים לפי יושר אנושי טבעי וכן שייך בהסכמתם החברתית דין קהילה שמחייב מדין מלכות לבני תורה. כשאני מסתכל על יחיד אני יכול לראות בו הרבה דברים ולא לדון אותו רק לפי ההתנהגות החיצונית שלו האם הוא מתנהג כבן לציבור התורני או לא. כשזה נוגע לדיון על ציבור כציבור זה דבר שאין לי דעה ברורה לגביו.

    כל זה נוגע רק לדינים הלכתיים מעשיים מוגדרים. אבל כמובן מלבד חובות הגוף המעשיות המוגדרות בפירוט, יש בתורה גם חלק של חובת הלבבות ומוסר וקידוש השם והלכת בדרכיו ולהיות ישר והגון ואוהב את הבריות ולב טוב ולקיים מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך וכל כיו"ב, והוא כמובן יסוד התורה וחיוב עוד יותר חמור מהחיובים ההלכתיים-מעשיים. וכל שאלה שנוגעת לחיוב היחיד כלפי הציבור כמובן מוכרחה להישקל גם על פי חלק זה של התורה. ומבחינה זו כל מקרה מצריך שיקול הדעת לגופו.

    לגבי תוספות שאנץ, אין לי ידיעה לגבי זה. באופן כללי קיבלתי מרבותי שאין להתייחס לכתבי יד כאל פוסקים בעלי משקל הלכתי של ראשונים אלא אם כן הוחזקו במסורת מדורות קודמים. כיוון שהשאלות לגבי ייחוס כתבי היד ודיוק הגרסה שלהם אינן יכולות להיפתר באופן וודאי די הצורך בכלי המחקר שיש בידינו. יש כתבי יד שבאמת אפשר להוכיח בוודאות שהדברים נאמרו על ידי אותו ראשון, וניכרים הדברים שהם בסגנונו, אבל עדיין ייתכן שאלה דברים שתלמיד העתיק מפי רבו, ושמא העתקתו לא מוגהת היטב, או שערב בהם מדברי עצמו או אחרים, או שחלו בדברים ידיים זרות בדורות שאחר כך. המחקר יכול בעניינים כאלה רק לשער השערות, גם אם הן מבוססות, אבל לא להגיע לודאות גמורה. לכן ודאי טוב לעיין בכתבי יד כאלה כדי להרחיב את הדעת וללמוד סברות ופירושים, אבל כשבאים להכרעת הלכה אין למנות אותם במניין דעות הראשונים האוסרים או המתירים. למשל אם הרמב"ן מתיר משהו, ומצאנו מהלך דומה לדבריו גם בכתב יד שנתגלה מחדש של תוספות שאנץ, לכאורה יש מקום לומר שאפשר לסמוך שדברי התוספות שאנץ מוסמכים ואינם מתלמיד טועה או מידיים זרות שחלו בדורות מאוחרים, שהרי כגון זה מצאנו גם ברמב"ן, ואז נאמר שיש כאן שני ראשונים שמתירים, הרמב"ן ותוספות שאנץ. אבל עדיין יתכן שזו טעות, כי אפשר שתלמיד חכם שהעתיק לעצמו את כתב היד של תוספות שאנץ ללמוד בו והוסיף בשולי כתב היד של התוספות שאנץ תוספת דברים ששמע בשם הרמב"ן, ואחריו באו מעתיקים לכתב היד שהיה ברשותו והעתיקו את גליונותיו לתוך הפנים ועירבו אותם עם דברי התוספות שאנץ, ובעצם יש כאן רק דעת הרמב"ן ולא שני ראשונים. כתבי יד עוברים הרבה מאוד גלגולים והעתקות במשך הדורות, והרבה דברים אפשר שיקרו תוך כדי ההעתקות, ויש שצירפו קטעים מכתבי יד שונים כעין שיטה מקובצת ואחר כך המעתיקים שאחריהם קיצרו את הדברים והעתיקו אותם בערבוב ואז אע"פ שאפשר להוכיח שהם מתורת הראשונים אי אפשר לדעת מבטן מי הדברים יצאו ואם כולם מדוייקים ומוגהים היטב, והרבה כיו"ב, ולכן כל שאין לנו מסורת מהפוסקים שאנו סומכים עליהם להלכה שסמכו על כתב יד זה שהוא בחזקת ספר מוגה, אין לנו למנות אותו בכלל דעות האוסרים או המתירים ויש להתייחס אליהם בזהירות.

  2. נראה לכאורה Says:

    המשך מאותה התכתבות:

    לגבי נדרים, עיין יורה דעה רכ"ח, סעיפים כ"ט, ל"ג, ל"ה, ועוד שם. ולענ"ד זה לא נוהג מעיקר הדין בדורנו, מלבד דינים שנאמרו בפירוש בפוסקים כמו חרם דרבינו גרשום ועוד. כיוון שמה שנאמר שם שהנדר והחרם נוהגים גם לדורות שאחריהם וגם אם עברו לעיר אחרת, זהו דווקא כששם הקהילה הראשונה שיצאו ממנה שייך בהם שהם בני אותה קהילה ומסתבר גם שצריך שעדיין אותה קהילה קיימת בעולם במקומה. אבל אם בטלה הקהילה ובטל שמה והצאצאים אינם נקראים בני אותה קהילה, הרי זה כמו שנדרו לאסור על אנשים זרים שגרים במקום אחר ובזה בוודאי אין להם כח.

    מה שכתבתי לגבי הטבע האנושי, לא הסברתי היטב כי סמכתי על הלשון של היד המלך, הוא מבאר שם שאדרבא, לפי הטבע האנושי הפשוט שדומה לבהמה, כל אחד רוצה לנהוג כאוות נפשו ולפי דעת עצמו בלי רסן, ויהיה כל דאלים גבר כמו אצל הבהמות. כמו שאמרו אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו.
    אבל רואים במציאות דבר פלא שסותר את הטבע בהמי הפשוט הזה, שאם קורה שאנשים מתקבצים לדור באותו מקום, ועושים מסחר ועסקים זה עם זה, ונולדים ביניהם ענייני נזיקין וממונות וחיתון וכל כיו"ב, ברוב המקומות של בני תרבות נעשה שיש להם איזה שלטון וחוק ושררה כלשהי שמסדירה את ענייניהם לפי חוק ושלטון כלשהו. והחידוש של היד המלך הוא ההסתכלות שעל פי רוב השררה לא קמה מחמת שמי שהיה הכי חזק השתלט בכח הזרוע על כל האחרים. לרוב זה לא קורה כי מי שהכי חזק לא יכול לגבור על כל האחרים שהם רבים ממנו. אלא השררה מתחדשת מכח שכנגד הטבע הפשוט שכל אחד יש לו דעה משלו ורצונו לעשות כפי דעת עצמו, מתגלה רוח אחרת, עמוקה וטמירה, שעוברת באורח פלא בין כל הלבבות ביחד וגורמת להם להסכים על שיטת שלטון כלשהי שמקובלת על דעת כולם ושלא יהיה כל דאלים גבר כמו הבהמות, ומכוחה קמה השררה שלהם וחוקיהם והם מקבלים את שלטונה.

    למשל היום לכל אחד יש זכות להביע דעה שונה ולהלחם על דעתו ורצונו ולכל אחד יש דעה אחרת בכל עניין ציבורי. אבל מוסכם על הכל שמה שבמחלוקת מוכרע בבחירות על פי הרוב וכולם צריכים לקבל את ההכרעה. ואם יבוא אחד ויאמר שרצונו שהשלטון לא יהיה בשיטת הדמוקרטיה כלל יוציאו אותו מהכלל ולא יהיה מקום לדעתו. כי בזה הוא כבר סותר את אותה רוח טמירה כללית שמאחדת את כל הלבבות לגבי הציות לשלטון.
    בתקופת תחילת שלטון הצארים ברוסיה, אותה רוח פלאית שמאחדת את כל הלבבות הסכימה כאחת שאין לשום אדם להביע שום דעה והכל יהיה רק לפי הצאר וכך היה מקובל על הכל, ומי שמרד בזה נחשב בדעה הכללית כפושע, ורק מכח הקבלה הזו היה לצאר כח להשליט עצמו על כל כך הרבה אנשים.

    ובחלוף העיתים התשנתה הרוח הכללית של הסכמת העם. כיוון שלצאר כבר היו משטרה וחיילים לא היה קל להחליף, אבל תמיד הסכמת העם הכללית לבסוף גוברת, וכשהיא התחלפה מהסכמה על שלטון הצאר ונטתה להסכמה על שלטון מעמד הפועלים, ניצחה רוח העם המאחדת את הלבבות ומכוחה היה יכול סטאלין לקום ולשלוט. וכשרוח העם השתנתה מזה נפל שלטון הקומוניזם ואז הסכמת הרוח הכללית של העם היתה שהשלטון יהיה באופן שלכל אחד יש זכות להביע דעה משל עצמו, אבל עדיין יש הסכמה אחידה שההכרעה תהיה לפי כללי הדמוקרטיה.
    גם חכמי האומות דיברו בזה, הם שאלו למשל איך ייתכן שאיש אחד, נפוליון, מצווה על אומה לשמה ללכת לכבוש את מוסקבה, ואומה שלמה של אנשים נבונים ושפויים הולכים לעשות מעשה שגעון כזה שמובטח להם שימותו רובם ותחרב ארצם בלי שום סיבה וטעם שמתקבלים על הדעת. הרי הם כלם יכלו לומר לו אנחנו לא רוצים להשתגע ולמות בלי סיבה, ואז לא היה בכוחו להכירח את כולם לעשות כך. ומכח הקושיא הזו הם הסיקו שלא באמת נפוליון היה הסיבה שכולם הלכו לכבוש את מוסקבה. אלא יש רוח כללית השורה על עם, ואותה רוח העם היא שציוותה עליהם ללכת לכבוש את מוסקבה. ונפוליון הוא רק בתולדה מאותה רוח העם, היא פיעמה בו יורת מבאחרים והוא ביטא את רוחה יותר בבירור ולכן העמידוהו בראש ושמעו לו.

    אותה רוח העם הכללית שמאחדת את הלבבות, היד המלך רואה בה התגלות ניסית, זו התגלות בבואת מלכות שמיים, הוא אומר שעל זה קבעו ברכה על מלכי אומות העולם, כי מזה המתבונן רואה בחוש את מציאות מלכות שמיים.

    טבע האדם הפשוט של לעשות כדעת עצמו להיות כבהמות ולהיות כל דאלים גבר אין לו שייכות לדין מלכות. אדרבא הוא סותר לעניין מלכות, והמלכות נלחמת בו בכח וכמו שאמרו אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. שיטת המלכות של דמוקרטיה בניגוד לשיטות מלכות קדמוניות נותנת מקום מסויים לטבע הבהמי הפשוט של כל אדם ילחם לעשות לפי דעת עצמו, אבל היא קובעת כללי הכרעה בעקרונות של בחירות ושלטון החוק והפרדת רשויות וכו', שעליהם אין לשום אדם זכות לחלוק, ובקביעת עקרונות אלה שאין לשום אדם רשות לערער עליהם מתגלה צד המלכות שבה.

    אותה רוח העם הכללית שסותרת את הטבע הפשוט הבהמי הטבעי והיא התגלות מלכות שמיים, עליה שייכים דיני מלכות.
    הקהילות בזמן חז"ל והפוסקים, עניינן היה שאנשים התקבצו לגור ביחד במקום אחד וייסדו בו יישוב ונוספו עליו אנשים ממקומות שונים, ונולדו מזה עניינים של לסלול דרך ולשאוב מים ולחלק את הקרקעות והמים ודיני ממונות וענייני השוק ונזיקין וחיתון ותפילה בציבור ופסקי הלכות וכו' וכו' שלפי הטבע הפשוט כל אחד רוצה לעשות כדעת עצמו ונהיה כל דאלים גבר. ומה שיש תורה והלכה אין זה מספיק, כי לכל אחד יש פירוש משלו ופסק הלכה משלו ומסורת מאבותיו ורבותיו, ועדיין גם אם כולם מחוייבים לקיים את הלכה יהיה כל דאלים גבר. והתגלתה רוח המלכות שאיחדה את הלבבות להסכים על שלטון רב העיר וטובי העיר שיעשו שלא יהיה כל דאלים גבר והם יהיו השלטון והמלכות וכל העם ישמעו להם בתורת שלטון וחוק ומלכות. ועל זה יש גם כן הלכה של מלכות אע"פ שאין כאן מלך משוח מזרע דוד ונביא וכו'.

    בימינו אין עניין כזה של קהילות. אם למשל מקימים עיר חדשה של בני תורה כמו למשל קרית ספר, אין להם בעיה של כל דאלים גבר, ומה שהם מעמידים רב העיר ופרנסי הציבור זה לא משום שיש מצב של כל דאלים גבר ושיש הסכמת כל הלבבות על מלכות שתאחד את כולם ותוציא אותם ממצב של כל דאלים גבר למצב של חברה שהיא גוף אחד שמאחד את כולם.
    הרי מוסכם על הכל שגם אחרי שממנים רב לעיר, מי שרוצה לשאול את הרב שלו מבני ברק או את ראש הישיבה שלו או את הרב אלישיב הרשות בידו ואין לקהילה שום בעיה עם זה. ומי שרצונו להתפלל נוסח תפילה כפי העולה על דעתו רשאי, ומי שרוצה לנהוג כפי איזה מנהג הלכתי שרצונו רשאי, וכל אחד יכול לשלוח את ילדיו לאיזה מוסדות שרצונו בכך. ואם יש ענייני ממונות ונזיקין וכו' אין כל אחד מחוייב לדון דווקא אצל רב הקהילה, ואם רצונו לתבוע דווקא אצל הרב קרליץ או בכל מקום אחר הוא רשאי. ואם אחד רוצה לתת צת הצדקה לאיזה מוסדות או קופה בעיר אחרת הוא רשאי.
    ועניינים כמו דרכים ומים וחלקות קרקע וכל כיו"ב מוסדרים על ידי המדינה.
    כך שוודאי אין כאן קהילה תורנית במובן של מלכות. ולכן כל דיני מלכות שמחייבים לשמוע בקול רב העיר וטובי העיר ומנהגי העיר אינם חלים על הקהילות שמתחדשות בימינו, וכך עמא דבר ומעשים בכל יום שלא עולה על דעת שום אדם לכפות מדין מלכות מישהו לתת את הצדקה שלו דווקא לקהילה של קריית ספר כיוון שהוא גר שם אם רצונו לתרום למוסדות ויזניץ בבני ברק, או לכפות עליו שום מנהג ופסק וכו' לפי המקום שהוא גר בו. וכי מישהו יסבור שחסיד באבוב או יוצא ג'רבה שגר בקרית ספר יכפו עליו שלא לנהוג כמנהגיו ופסקיו בגלל שהוא כעת בקהילת קריית ספר ולא בקהילת באבוב או בעיר ג'רבה. והקהילות הישנות מצד המלכות שבהן חרבו ובטל שמן והתערבבו כל בניהן, ומצד דין מלכות שבהן אינן בעולם. יש כמובן מטען חשוב מאוד מבחינה תורנית במנהגי הקהילות ומסורת הפסיקה שלהן וכל כיו"ב, אבל זה רק מטען של תורה וחכמה וקדושה ודרכים בתורה ועבודה, ואין לזה שייכות כלל לענייני מלכות וחיובים הלכתיים.

    גם דינים של נדר ציבור וחרם של קהל יכולים לידור הקהל רק על מי ששייך או היה שייך לאותו קהל. וקהל לעניין זה תלוי בעניין קהל שיש עליו תורת מלכות, וכיוון שבטל עניין קהל בתורת מלכות בטל גם עניין נדרי קהל.

    לגבי דינא דמלכותא דינא, לעניות דעתי אין זה שייך אצלנו. מלך נכרי מצד קהילות ישראל אין זה מענייננו מה הוא עובד עבודה זרה כשהוא עוסק בענייניו, מצידנו הוא לא עניין שיש לו התייחסות דתית, אלא הוא עניין אזרחי נייטרלי וטכני, הוא פשוט מסדיר את ענייני החברה ותו לא. ועל זה נאמר דינא דמלכותא דינא, ויש בזה כמה שיטות חלוקות בראשונים מה גדר דינא דמלכותא ומה ביאורו והסברא שבו.

    השלטון במדינת ישראל הוא על ידי יהודים שמחוייבים בהלכה. לכן יש מקום לומר שאי אפשר לראות בהם שלטון נייטרלי טכני כמו במלך עכו"ם ולומר דינא דמלכותא, אלא כיוון שהם מחוייבים בהלכה ומורדים בה זהו שלטון של עבריינים אויבי השם הכופרים בתורה חוטאים ומחטיאים, ועליהם נאמר משנאיך השם אשנא ומתקוממיך אתקוטט ומעיקר הדין היה ראוי לקיים בהם מורידין ואינם מעלין ולהרגם, ולא שייך באופן כזה כלל דינא דמלכותא על מלך שאתה מחוייב להרגו ולהתקוטט עמו בכל כוחך.

    ואם אומרים שהם תינוקות שנשבו ואינם מזידים והם הולכים בתום ליבם וליבם לעקל ולא לעקלקלות, ולכן הם אחינו ובשרנו, ממילא המדינה תהיה נחשבת כשבעת טובי העיר, שהיא שלטון שלנו על עצמנו ובשרנו, ולא שלטון של מלכות עם זר, ויהיה בה דין שבעת טובי העיר ולא הלכה של דינא דמלכותא. ואם תאמר שאינם יכולים להיות בגדר ז' טובי העיר כיוון שז' טובי העיר מחוייבים לשמוע בקול רב העיר ואלה אינם שומעים, אז ממה נפשך, אם הם כתינוקות שנשבו והם כשרים אין זה נחשב שאינם שומעים לרב העיר באופן שישלול את סמכותם, ואם הם נחשבים כמורדים ברב העיר ולכן אינם יכולים להחשב ז' טובי העיר, אם הם נחשבים כמורדים כיוון שהם מחוייבים לשמוע להלכה ולשו"ע ואינם עושים כן, הרי הם שוב משנאי השם ומורדים בו והם אפיקורסים ומצווה להרגם מעיקר הדין (ולא למעשה כמובן כמו שכתב החזון איש), וגם דינא דמלכותא לא יהיה נאמר בהם.

    לכן לעניות דעתי איני רואה מקום לומר לגבי המדינה את ההלכה של דינא דמלכותא. אלא או שהיא מחייבת מדין ז' טובי העיר או שאינה מחייבת הלכתית כלל. ושוב, יש בזה גם עניינים של חובות הלבבות. אם אני למשל מתחמק מלשלם מס הכנסה או ארנונה, אני נוסע בכביש שהשכן שלי וחברי שילמו על סלילתו ואני לא שילמתי. ומשתמש בצינור מים שהם שילמו על הנחתו ואני לא שילמתי. איך יהיו לי פנים לומר לשכן שלי בוקר טוב כשאני יודע שהנחתי לו לשלם בשבילי על הצרכים שלי. שייך בזה מה שאמרו עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן. אדם שמקיים את התורה כולה מקיים גם את חובות הלבבות, ומצד להיות אדם ישר והגון ולא לעשות לחברך מה ששנוא עליך בוודאי יש חיוב גמור להשתתף עם כל האחרים בתשלום על הכביש שאני נוסע בו, ולא לגזול כסף של הציבור שנועד לדברים שהציבור הסכים עליו, וכל כיו"ב. וזה סתירה חמורה לאצילות הנפש ולבושת פנים לחפש היתרים וסברות להקל על עצמו בעניינים אלה.
    בימינו השתררה טעות נוראה וחורבן התורה נורא, שחושבים שכל מה שאין עליו דין הלכתי מפורש של המצוות המעשיות הפרטיות ממילא הוא מותר, או שהוא רק מידת חסידות וחומרא ודבר הרשות ומדרגה.
    הרי התורה אמרה קדושים תהיו, ואמרה והלכת בדרכיו, ויש דין לקדש את השם בכל מעשה והנהגה, ויש דין ואהבת לרעך כמוך, ויש דין להיות עם חכם ונבון ולהיות נושאי שם שמיים והולכים בדרכים ישרות ומתוקנות, אלה דינים שמחייבים מעיקר הדין והעובר עליהם גרוע מכל בחינה מהאוכל חזיר ומבועל נדה ומחלל שבת.
    אם אדם מתיר לעצמו למעול בכסף של ציבור, בטענות שהחילונים עושים אפליות ולוקחים מכסף של מיסים שלנו לכדורגל ואני מעלתי כדי לתת את זה לישיבה קדושה. האם כשהוא מזייף את המסמכים ומשנה את המספרים ומעביר שטרות מזומנים במעטפות סגורות מיד ליד בלי שום פיקוח ושוויוניות וידיעה ציבורית וחוק שווה לכל וכו', הוא יזמין את כל אומות העולם שיראוהו במעשיו לכבד במעשיו את כבוד שמיים כמי שמחוייב לקדש את שם שמיים בכל מעשיו? האם זה מעשה של עדינות ואצילות נפש וגדלות הרוח?
    הרי הקב"ה זן ומכלכל מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ולא יד חרוצים תעשיר, ואחנו מצווים לעסוק בפרנסה רק משום חובת השתדלות להסתיר את הניסים וכדי לתקן את חטא עץ הדעת ולקיים בזיעת אפיך תאכל לחם. האם המעילה ההיא נכללת בחיוב בזיעת אפיך תאכל לחם או בחובת ההשתדלות?

    אני מאריך בזה כי יש כאן עניין כללי שמאוד כואב לי. העניין הוא ההסתכלות המצומצמת על התורה, העיוורון מכל חלקי חובות הלבבות שבה, עוקרים לגמרי פרקים שלמים בתחילת היד החזקה ברמב"ם, כמעט כל הספר הראשון. עוקרים את הסימנים הראשונים בטור ושולחן ערוך. עוקרים ספרים כמו חובת הלבבות שהוא לא ספר לחסידים הבאים לעלות במדרגות, אלא ספר מוסמך שהתקבל על כל הקהילות כמו שהתקבלו גדולי הפוסקים הראשונים והמבאר את החובות היסודיות שהתורה מטילה על כל שומר תורה. וכאילו כל אלה לא נאמרו מעולם. עוקרים את רוב ספר דברים ואת רוב התנ"ך, פסוקים כמו ועתה ישראל מה השם אלהיך שואל מעמך כו', עשות משפט אהבת חסד וכו', ישראל אשר בך אתפאר כו', הולך תמים ופעל צדק וכו', ואהבת לרעך כמוך וכו', ואהבת את הגר וכו', והיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, והיו לי סגולה מכל העמים, פרשת קריאת שמע ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. כל אלה ורבים כמותם לאין מספר שנאמרו לנו מפי הגבורה דברים ברורים ופשוטים, לא מתייחסים אליהם כדבר מחייב למעשה באופן חמור ומוחלט ושלם פשוט ומעשי בכל רגע ובכל עניין, כמו שמתייחסים אל חומרא במחלוקת הפרי מגדים והמגן אברהם שכתובה בסעיף קטן בביאור הלכה לגבי חמץ שעבר עליו הפסח.
    אלא הם נעשו כמליצות נאות בעלמא, כענייני יידישקייט שמתפללים אותם וקוראים אותם בעלייה לתורה כמלמול נאה בעלמא מהשפה ולחוץ. שמעתי בשם הסטייפלר שאמר על חלק מאנשי מפד"ל שהיו קרירים בעניינים תורניים שהם לא מאמינים בי"ג עיקרים אלא רק מתייחסים אליהם ביחס מה ותו לא, אינני זוכר אם זה נאמר בשם החזון איש. ונעשה היום שגם המחמירים החרדים האדוקים הבריסקרים והחזונאישניקים והחסידים הרואים בעצמם מדקדקים בקלה כבחמורה ומסלקים בת מבית ספר בהלבנת פנים כי דודה שלה למדה נהיגה, הם התרגלו להתייחס אל עיקר התורה, אל עיקר גופה והחמורות והיסודות העיקריים ששבה, אל כל התנ"ך, אל תחילת השולחן ערוך, אל חובת הלבבות, רק ביחס מה ותו לא. כאילו זה רק הווי ומסורת ותפילה נאה ושיחה נאה וצביון של יידישקייט בעלמא ותו לא.

    ומזה גם נובע שמפלפלים בשיטות הלכתיות לגבי דינא דמלכותא וז' טובי העיר, ומגיעים להכרעה שאין במדינה דין הלכתי מחייב, ואז ממילא אומרים שמותר למעול בכספיה ולהתחמק מתשלום מיסיה. ומה עם הדין ישראל אשר בך אתפאר? ומה עם והיו חכמתכם ובינתכם? ומה עם ואהבת בכל מאודך?
    גם אין הלכה מפורשת בסעיף קטן בש"ך או במשנה ברורה איך להתייחס בכל מעשה ודיבור והבעה לאשה או לילד או לשכן, או למי שממתין בתור לידך או לנהג שבמסלול שלידך, או לחוזר בתשובה או לבן חסידות מתחרה או להומוסקסואל, וכו' וכו' וכו', וכל מה שאין בו סעיף קטן מפורש באחרונים על השו"ע מתירים לעצמם לנהוג בו כגרועים שבאומות. ויוצא שהסעיפים הקטנים המפורשים שמחמירים בהם חומרות שלא שמעתן אוזן הם כנזר זהב באף חזיר, ואוי לאותה בושה ואי לחורבנה של תורה.

    אני מתנצל שכרגיל גלשתי שוב לנושא הזה שאני שוב ושוב חוזר עליו למרות שזה לא היה הנדון, אני מצוי בדיונים ההלכתיים על דינא דמלכותא דינא, שבחוגי החרדים, להבדיל מהדתים לאומיים, בהרבה פעמים המטרה שמסתתרת מאחריהם היא להגיע להיתרים לגבי על מיני "עיגולי פינות" והצדקות בנושאים של התחייבויות כלפי המדינה, ולא יכולתי לדון בזה בלי להעמיד שוב את ההסתייגות הזו.

    כל טוב ושבוע טוב

  3. עמי Says:

    כל מילה אמת
    דברים כדרבנות!

  4. נראה לכאורה Says:

    עוד המשך מההתכתבות:

    מה שמחלל שבת בפרהסיא נחשב לגוי לכל דבר הוא הלכה פשוטה,
    כך מפורש ברמב"ם הלכות שבת פרק ל' הלכה ט"ו:

    "השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם".
    ובמגיד משנה שם כתב שהוא גמרא בחולין ה' ומבואר בהרבה מקומות. עיין גם עירובין ס"ט ב' ועוד.
    ואין מי שחולק בזה.

    ובשו"ע בהלכות שחיטה ב' ה' כתב:
    "סעיף ה
    מומר להכעיס, אפי' לדבר אחד, או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מומר לכל התורה, אפילו חוץ משתים אלו, דינו כעובד כוכבים. (ר' ירוחם). הגה: ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות בלא תיאבון אף על פי שאינו עושה להכעיס, דינו כמומר להכעיס, (כך העלה הב"י מדברי הרא"ש)".

    ואחרי דברי הרמב"ם יש לפרש כוונת השו"ע שאין זה דין מיוחד מהלכות שחיטה שגדר מי שכשר לשחוט הוא מי שלא מחלל שבת בפרהסיא ומי שמחלל לגבי דיני שחיטה אינו נדון כישראל. אלא זה דין כללי לכל הדינים שבתורה שהוא נחשב כגוי וכיוון שיש בו נפקא מינא להלכות שחיטה הביאו השו"ע בהללכות שחיטה.

    ובשו"ע או"ח ל"ט א' לגבי תפילין לשון השו"ע:
    "תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפי' הגיע לחנוך, או כותי או מומר לעבודת אלילים, או מוסר לאנסין, פסולים משום דכתיב וקשרתם (דברים ו, ח) וכתבתם (דברים ו, ט) כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה, אינו בכתיבה".

    ואין לדייק שלא הזכיר מחלל שבת כיוון שבמשנה ברורה שם ס"ק כתב שהוא הדין למחלל שבת.

    בוודאי יש חילוק בין מחלל שבת בפרהסיא לגוי, שגוי אינו מחוייב בתפילין, ומחלל שבת בפרהסיא חייב בתפילין, ומה שדנים אותו כגוי לכל דבר זה אינו לעניין שיהיה פטור משום הלכה.
    ולכן אי אפשר לפסול את כתיבתו משום שאינו במצוות תפילין כמו נכרי, שהרי הוא מחוייב אע"פ שדינו כגוי לכל דבר. ומשום כך כתב בטעם הפסול משום שאינו מאמין בהם.

    עניין זה נזכר בעוד מקומות בשו"ע ובפוסקים ולא הבאתי כאן מקורות מקיפים ומסודרים, כי למיטב ידיעתי זה דין פשוט.

    החזון איש לא מחדש שום דבר לגבי עצם הדין שמחלל שבת בפרהסיא נדון כגוי לכל דבר, אלא הוא דן רק בפרט מסויים הנוגע להלכות יין נסך, שהחזון איש ודאי מודה לרמב"ם והגמרא שהמחלל שבת דינו כגוי לכל דבר, רק בגוי עצמו לגבי איסור יין נסך יש חילוק בין גוי שעובד עבודה זרה לבין גוי שאינו עובד עבודה זרה, והחזון איש דן כשאנו באין לדון מחלל שבת כמו גוי, האם נדון אותו כמו גוי שעובד ע"ז או כמו גוי שאינו עובד, ונפקא מינא רק לעניין האם אוסר רק בשתייה או אוסר גם בהנאה. ובזה החזון איש בא לחלוק על הרשב"א. וזה לפום ריהטא מחודש לדחות דברי הרשב"א להלכה לקולא רק מסברא ולפום ריהטא לא ראיתי למה היא סברא כל כך מוכרחת, ולא עיינתי בזה כעת וצריך עוד עיון.

    לפי שנים רבות שאלתי הלכה למעשה בעניין זה וקיבלתי תשובה מאוד מעניינת.

    בהלכות השבת אבידה, חו"מ רס"ו א' ב', כתוב:
    " אבדת העובד כוכבים מותרת, שנא' אבידת אחיך (דברים כב, ג). והמחזירה, הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה. ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם, אבידתו אסורה וחייב להחזירה. ובכל מקום מכניסים כליהם ככלי ישראל, מפני דרכי שלום.

    חייב להחזיר אבידת ישראל אפי' היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון. אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס מישראל, והאפיקורסים והכותים וישראל המחלל שבת בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה, כעובד כוכבים".

    ואם מחזיר אבידה לגוי או מחלל שבת בפרהסיא עובר איסור מאוד חמור, שנאמר בסנהדרין ע"ו ב':
    "והמחזיר אבידה לנכרי עליו הכתוב אומר (דברים כ"ט) למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו"
    ויש בזה טעם של מחזיק ידי עוברי עבירה כמ"ש השו"ע, ורש"י בסנהדרין כתב: "והמחזיר אבידה לנכרי – השווה וחבר נכרי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם".

    וקרה לי מקרה, שקניתי במכולת השכונתית, ואחרי שיצאתי משם בדקתי וראיתי שהאשה בעלת המכולת נתנה לי בטעות עודף 20 שקלים יותר ממה שהיה צריך. ראיתי שהיא ממשיכה בעבודתה ולא הבחינה כלל בטעות והלכתי לביתי.
    היא היתה אשה אלמנה מבוגרת, אשה פשוטה ותמימת דרך. חילונית.
    כמובן שרציתי להשיב לה את כספה, אבל חששתי לעבור על האיסור החמור של "למען ספות הרווה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו". ידעתי שיש איסור כזה ואין עליו סליחה וחששתי לעבור עליו.

    שאלתי בעניין זה את הגאון רבי מענדיל אטיק, שבעיני הוא מגדולי הדור הכי חשובים.
    הוא השיב שבוודאי שמותר להחזיר לה ויש גם חיוב להשיב לה. ושאלתי למה אין בזה איסור למען ספות הרווה את הצמאה, והוא אמר הם כמו בהמות ואינם מבינים ואין לאשה כזו דין של מומר לכל התורה וגוי ואפיקורס וכו'.
    זה נוגע כמובן גם האם לחלל שבת כדי להציל חילוני, ולפי תשובתו נראה שאם עלי להשיב לה אבידה ולא לחשוש לאיסור למען ספות הרווה, מסתבר שהוא הדין שעלי לחלל שבת להציל אותה מאותו טעם (לעניין חילול שבת אני לא זוכר אם שאלתי אותו או שחשבתי כך מעצמי, כמדומני שאמרתי לו שהוא הדין יהיה לחלל שבת עליה והוא הסכים אבל אינני זוכר בבירור).
    ושאלתי אם כן אז נתיר יין שפועל חילוני נגע בו, כיוון שמותר להשיב לו אבידה הרי איננו דנים אותו כגוי ויינו מותר. והוא השיב זה לא. יינו ודאי אסור. ושאלתי ממה נפשך מה החילוק?
    והוא ענה שאין לו על זה תשובה, ולדעתו לשום אדם בדורנו אין תשובה על השאלה הזו, אבל ברור לו שכך ההלכה שחייבים להשיב לו אבידה ואעפ"כ יינו אסור (אם בהנאה לפי הרשב"א ורוב הפוסקים או בשתייה בלבד לפי החזון איש).

    רואים מכאן כמה העניין הזה קשה להכרעה. המציאות של חילונים בדורנו שונה מאוד מהמציאות של מחלל שבת בפרהסיא בזמן חז"ל. בימיהם היה פשוט לכל אדם הכי פשוט ובור שכל יהודי שומר שבת, ומעשה של חילול בפרהסיא היה ממש כמו מעשה של לעבוד לעבודה זרה. בימינו אין זה כך. לכן איננו דנים כפי דין חז"ל שלא לחלל עליהם שבת ולא להשיב להם אבידה, אבל עדיין איננו מחשיבים אותם כיהודים כשרים לכל דבר להתיר יינם.
    זה שייך גם למה שנדון מקודם לגבי איך להסתכל על חוקי המדינה, האם נאמר שהם יהודים כשרים ויש להם דין ז' טובי העיר או שהם כופרים בתורה ומורדים בה' ואין להם דין מלכות כלל ועיקר. וכתבתי שאין לי הכרעה בזה כיוון שקיבלתי מה שאותו גאון אמר, והוא גם השאיר עניין זה בהן ולאו ורפיא בידיה ואין לו הכרעה ברורה. לעניין אבידה הכריע שיש להשיב, לעניין יין נסך הכריע שאין להתיר, ולעניין האם הם ראויים להחשב ז' טובי העיר לא שאלתי, אבל לעניות דעתי הוא עניין אמצעי בין זה לזה, ולכן אינני יודע איך לדון בו.

    ולעניות דעתי המציאות עצמה היא באמת כך, שאינה מוכרעת באופן ברור לשום צד. כלומר שאין זה שאותו גאון לא ידע להכריע את הדין, אלא הוא הסתכל במציאות וקבע שהיא מצד עצמה אין בה הכרע וממילא כך היא הכרעת הדין לאמיתו לפי בירורו שאין כאן הכרעה.
    אני לא יכול להאמין שהקב"ה רואה באותה אלמנה פשוטה רשעית שמצווה להוריד ולא להעלות ושאסור להשיב לה אבידה ולחלל עליה שבת כיוון שהיא אוייב הקב"ה והתורה ומורדת וכופרת ושונאת את השם ואוייבת של עם ישראל וכו'. אני מסתכל על המציאות שלפני ורואה שהיא סתם אשה תמימה ומסכנה ומן הסתם קצת מסורתית וטובת לב ותמימה וישרת דרך ואין לה שום כוונות לשנוא את הקב"ה ולהלחם נגדו ונגד התורה. זה להכחיש את מה שנראה בבירור לעיניים לומר עליה שהיא רשעית וכופרת וכו'.
    מצד שני היא חילונית ולא מקיימת הלכות, ואולי בעולם הבא שהקב"ה שופט לפי הלב והנסתרות לה' אלוהינו הוא יושיב אותה מייד לידו בגן עדן אם ליבה תמים וטוב כיוון שלא לימדו אותה והיא עשתה מחוסר ידיעה ובתמימות ואין עליה עוון, ואולי משום כך יש מצווה לאהוב אותה ולכבד אותה כמו את כל אדם כשר. אבל גדרי ההלכה שופטים לפי המעשים ולא לפי מה שבחדרי הלב, וסוף סוף מעשיה אינם רצויים והיא לא מקיימת הלכות.

    מציאות כמו של האשה הזו ההלכה לא עסקה בה ולא קבעה עליה דין, זו מציאות אחרת ממחלל שבת בפרהסיא בזמן חז"ל, ועל המציאות של ימינו לא נדון בגמרא מאומה. וכיוון שלא נאמר על זה שום דין אנו עושים כפי שליבנו וסברתנו מורים לנו וכפי דברי אותו גאון.

    כתוב שאם מחזיר אבידה לנכרי כדי לקדש את השם מותר. וחשבתי אולי להחזיר לה מתוך כוונה לקדש את השם וכך להיות בטוח שאיני עובר על למען ספות הרווה את הצמאה. אבל דנתי לפני אותו גאון, והוא הסכים עמי, שאין זו האמת, כי כשאחזיר לה הכוונה שבליבי היא שאני מרגיש כמו גנב ואני מרגיש שזה כסף שלה ושמגיע לה שאחזיר לה אותו, ואני לא באמת מרגיש שזה לא שלה ולא מגיע לה לקבל ואני נותן נתינה שאינני צריך רק כדי לקדש את שם השם בעמים.
    לכן אם דינה כגוי ואחזיר לה מתוך כוונה שמגיע לה לקבל את זה ואם לא אז ארגיש כמו גנב, זו בדיוק העבירה על למען ספות הרווה את הצמאה לפי רש"י שהמחזיר אינו עושה הבחנה בין גויים לישראל, ואני באמת רוצה להחזיר לה כי אינני מרגיש שיש הבחנה ביני לבינה שתגרום שיהיה מצווה עלי לקחת את ממונה. ולכן אי אפשר להתחמק מהבעיה על ידי השבה כדי לקדש את השם ומוכרחים להתבסס על הרגשת הלב של אותו גאון למרות שאין זה דבר שכתוב בהלכה.

התגובות סגורות.


%d בלוגרים אהבו את זה: