בעניין היחס לגדולת הקדמונים והרשות לחלוק על דבריהם

תגובה שנכתבה על התשובה בעניין מה בין מיסטיקה ליהדות:

.

שלום רב
נהניתי מן  הדברים
ברצוני לשאול
עיין בספר החזיונות למהרח"ו דברים מבהילים בסגנון הקוסמים והמכשפים וכו' שהלך אליהם ושמע מפיהם עצות, חזיונות, וניתוחים על אישיותו. ניכר מכתיבתו  שהוא האמין בדברים. אני חושב שהוא היה מה"יחידי סגולה שאחרי עמל עצום בתורה ובמדרגות השלמות הנפשית יש להם כלים להבין מה כתוב, ורק אליהם נכתבו הדברים", כלשון  הרב שליט"א, הוא היה מגדולי המקובלים והמבינים בחכמה זו כידוע וכפי שהעיד עליו האר"י ז"ל שהוא היחיד שמבין לנכון את עומק דבריו כעדותו על עצמו. ובכלל הספרות הקבלית מלאה מדברים אלו ואי אפשר כל דבר להוציא מידי פשוטו.
בכלל שמתי לב שיש להרב שליט"א נטייה לעשות אידאליזציה לדברי חז"ל והרבנים במשך הדורות, לומר שאין הדברים תמיד כפשוטם ויש עומק עצום ונסתר, ואני שואל האם באמת ובתמים הרב מאמין שהסבריו ותפיסתו הם אלו שעמדו לעיני חז"ל והחכמים שאחריהם בכותבם את דבריהם וזו היתה כוונתם? האין אנו משליכים מתפיסתנו הסובייקטיבית (שכפי הנראה הרב שליט"א שאבם מבתי המדרש הליטאיים) על דברים שאם אין הם נלמדים כפשטם הרי הם כחומר ביד היוצר לפרשם בכל צורה אפשרית (וכפי שאכן קרה במשך ההיסטוריה שכל שיטה חדשה – כגון פילוסופיה קבלה חסידות פלפול מוסר וכו' – נתלתה במאמרים המוקדמים לה ופירשה
אותם כפי רוחם ותפיסתם). אנו רואים שחכמים בכל תקופה כתבו בסגנון השייך לדורם וכפי התפתחות המודעות שהגיעו אליה באותו דור, לדוגמא לא אמצא בדברי  התלמוד או המדרש מאמר בסגנון ולשון זה שהרב כתב במאמרו הנ"ל. איני כותב חלילה חלילה לקנטר, אלא משום שאני מתחבט בדברים אלו הרבה שנים ותוהה ונבוך. תודה רבה וברכה

.

– – –

.

תוך כדי כתיבת מענה הדברים התארכו וראיתי מקום להציג אותם כתשובה בפני עצמה.

.

.

.
תודה על הדברים הכנים והיפים.

ברשותך אני צריך להקדים עניין אחר כדי להתייחס למה שכתבת.
מקובל להניח שהתורה מציירת תמונה מסויימת על איך אדם צריך להיות, לחשוב , להרגיש, לראות את העולם, לנהוג, באילו ערכים להאמין. וכך גם לגבי החברה. ומי שרוצה ללמוד ולקיים תורה צריך ללמוד איך התמונה הזו ולנסות לעבוד להיות כמוה. האדם כמו שהוא מצד עצמו, מהטבע שלו, הוא כמו חומר גלם שממנו צריך לעצב "אדם של תורה".

לעניות דעתי זה לא כך. לדעתי התורה ניתנה כדיאלוג עם בני האדם. כמו למשל יחס בין איש לאשה. כשאדם פוגש אשה ורוצה לבנות איתה קשר, זו לא דרך שהוא יעמיד תמונה ברורה ומסויימת איך היא צריכה להיות, לחשוב ולהרגיש ולהאמין וכו', והיא תמחק את העצמיות שלה ותנסה לפעול לפי המתכון שהוצב בפניה. זו מערכת יחסים מאוד לא בריאה וחסרת תוכן וחיים.
להיפך, גבר אמיתי רוצה אשה שתבוא עם כל מה שיש בה, ותהיה חזקה וזקופה ואפילו עקשנית, ומערכת היחסים היא כור היתוך, שיש בו מלחמה של כל צד על העצמיות שלו, על איך שהוא רואה את הדברים, ומצד שני יש אש בין שניהם של משיכה ורצון להתאחד. ומתקוטטים ומתפייסים ושוב מתווכחים וכו', ולומדים לאט לאט להבין זה את זה, ומהניגוד ומהעובדה שיש כאן שני צדדים שונים, נוצר בתהליך ארוך  וסוער של אהבה איחוד שבו אין ביטול ומחיקה של אחד מהם אלא מקום לשניהם בדרך אחרת ממה שהיו כנבדלים.

נראה לי שהתמונה הזו עולה מאוד ברור מהתנ"ך. אם מסתכלים רק על חז"ל זה פחות ברור. אבל אחרי שרואים את זה ברור בתנ"ך אפשר ללמוד להסתכל גם על דברי חז"ל כך ולדעתי אחרי התבוננות גם בחז"ל נראה כך.

מה שאדם הוא חלק מחברה ותרבות אנושית גם זה חלק מהעצמיות האנושית שלו. בתור הזהב בספרד היהודים היו מבחינה תרבותית חלק מהתרבות הכללית. לא היה מושג כזה "יהדות". היום למשל בארצות הברית יש אחד שהוא קתולי ואחד פרוטסטנטי ואחד שבחר להיות בודהיסט ואחד פילוסוף אתאיסט, וכולם חיים באותה שכונה וילדיהם לומדים ביחד ושומעים אותה מוזיקה ומבחינת תרבות ואורחות חיים והווי אנושי וחברתי וסולם ערכים משותף וכיו"ב הם לגמרי בני אותה תרבות. זה מקרה קיצוני של הפרדה בין תרבות אנושית לבין אמונה דתית, אבל כמדומני שבתור הזהב בספרד המצב היה לא רחוק מזה.
לדעתי הרמב"ם שהיה רופא של המלך וחי בחצירו וכו', וכל שאר בני הדור, היה פשוט להם מידיעת התורה שהיתה להם שיהדות זו רק דת ולא דרך חיים מבחינת צביון החיים, והגישה הזו היתה גם מקודם, רק שהיו הרבה תקופות שהחברה הכללית רדפה את היהודים ודחתה אותם וגרמה להם להתבדל. או שהיתה חברה מאוד מושחתת כמו שנראה מתיאורי התורה על מצריים וכנען וזה יצר הכרח להתבדל מבחינה חברתית. המיוחד בתור הזהב היה רק שהחברה הכללית היתה מפותחת ונאורה ואיפשרה לא להתבדל ממנה וממילא לא התבדלו כי אין סיבה להתבדל.
השטריימל היה כובע חגיגי שהיה נהוג אצל הגויים, וכך כל מה שנתפס אצלנו כסממנים של "יהדות", הוא תוצאה של מגמה שהתחילה בימי החתם סופר והחסידות ועוד שניסו להגן מהשפעות ההשכלה על ידי בידול חברתי מלאכותי. וכאילו הקפיאו תמונת מצב שהיתה בזמן מסויים ובאופן מלאכותי החליטו שזו תרבות ודרך חיים והווי חברתי וקראו לו "יהדות", "יידישקייט". לדעתי כל אדם באשר הוא אנושי הוא ממילא חלק מחברת בני האדם שבסביבתו, וזה חלק מהאנושיות שלו. זה כך בטבע. נסיון מלאכותי להתבדל אולי הוא הכרחי כהוראת שעה במקרה חירום, אבל הוא לא דרך בריאה. כי חלק מהאדם הוא התרבות שהוא חי בה, ונסיון ליצור חומה מלאכותית מכריח שיהיה גם בתוך האדם עצמו חומה בינו לבין חלק מסויים מעצמיותו האנושית.

כשהתורה ניתנה בהר סיני היא ניתנה לבני אדם שהביאו איתם משל עצמם אופי, תרבות, שפה, סולם ערכים והשקפת עולם. והקב"ה נתן להם את התורה כי הם עזים שבאומות. הוא רצה אותם עקשנים וחזקים ודעתנים. לכן יצחק רצה את עשיו דווקא, ויעקב זכה רק כי הוכיח שגם לו יש ידי עשיו. גם הוא חזק ויכול לרקוע רגל ולהרעיד את כל ארץ מצריים. והחתונה של מעמד הר סיני לא התנהלה על מי מנוחות. היתה אש של אהבה, זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר וכו', ועזה כמוות אהבה נאמר עליהם. אבל כמה ויכוחים וריבים היו וכמה הם עמדו על דעתם והקשו ערפם ולא התכופפו. אומרים שבכל מקום שיש שני יהודים יש שלוש דעות, וכשיהודי מגיע לאי בודד הוא בונה שלושה בתי כנסת, אחד שהוא מתפלל בו, אחד שהוא לא מתפלל בו, ואחד שכף רגלו לא תדרוך שם לעולם. הקב"ה מהצד שלו מתלונן וכואב וכועס שאנחנו עם קשה עורף, אבל כאלה אנחנו ולכן הוא בחר בנו. ממה שכתוב על קושי העורף אנחנו לומדים את הכאב שזה גורם לקב"ה, אבל הם דור דעה ודור מקבלי התורה והם מבחר אבותינו וגם מהצד שלהם בסיפור יש לנו ללמוד. גם אברהם יצחק ויעקב ומשה התווכחו ועמדו על דעתם והיו להם קטטות וריבים עם הקב"ה. ועל הרבה דברים שאמר להם הם הביעו דעה אחרת והתעקשו עליה. ואנחנו גאים להיות בניהם וכך הקב"ה אוהב אותנו. כל ויכוח בין בני זוג גורם כאב גדול וכעס, ועדיין הרצון שזה יהיה כך ולא יהיה ציות עיוור ואוטומטי כמו בובה שמישהו מושך בחוטים שלה.

וכמו שהתורה ניתנה אז לבני אדם היא ניתנת מחדש לכל דור ולכל אדם פרטי מתוך יחס אישי אליו ובחירה מיוחדת בו כאילו אין ולא היו בני אדם אחרים בעולם. והוא בא עם האופי שלו, המחשבות שלו, השקפת העולם וסולם הערכים והדעות והאמונות והווי החיים. והוא לא צריך לוותר על שום דבר שנראה לו לפי מחשבתו וראייתו ואופיו וטבעו. והחברה והתרבות הכללית גם זה חלק ממנו. חלק מזה מתאים לתורה יותר ממה שהתאימו אליה בני דורות אחרים ותרבויות אחרות, וחלק מתאים פחות. גם אם אני אוהב את התורה מאוד, זה לא אומר שאני צריך לוותר על הראייה העצמית שלי. אם אנחנו באמת אוהבים נמצא אחרי תהליך ארוך וקשה וסוער ומתוק את המקום העמוק שמאחד אותנו וסביבו אנחנו מתאחדים ומשתווים. הביטול העצמי הוא כלפי התהליך הזה ולא כלפי משהו גמור ומוגדר ומסויים. ומהחתונה הזו נוצר דבר חדש וייחודי, שהוא לגמרי לא העתקה וחיקוי של מה שהיה בדורות קודמים עם אנשים שונים בעלי אופי ותרבות לגמרי שונים.

יש בזה סוד. הקב"ה הוא הרי אינסופי ומושלם וחכם ויודע הכל ואיך אני יכול כאדם לבוא ולהתווכח איתו לפי איך שאני מצד עצמי רואה ומרגיש דברים. אבל זה סוד הצמצום שהקב"ה פינה מקום לנבראים, וכאילו נסתלק ופינה מקום משלמותו ועשה את עצמו כאילו אינו מוחלט ואינסופי, ויצר את האדם בצלמו, ונתן לו בחירה חופשית לגמרי. עד שמלאכי השרת לא הבחינו וקראו לפני אדם הראשון קדוש קדוש קדוש. אדם דווקא ולא אברהם. אדם זה מה שאנושי מצד הטבע האנושי. מה שיש בי מצד עצמי כאדם חושב ומרגיש ובעל דעה ולא דווקא כבן ישראל ויהודי. ובכלל זה מה שחברת בני האדם ותרבות בני האדם יצרו. הקב"ה בתנ"ך מגלה את עצמו כבן זוג אוהב, שמבקש ומתחנן וכועס ומאיים ומסביר ומתגעגע ונכסף ומתווכח ומפתה ומביע אהבה במילים מרטיטות. כך הוא רצה שיהיה. הוא נתן תורה שניתנת לפירושים רבים ושונים, ואין לה שום מובן בלי הרבה לימוד ועיון, וממילא החלק של הלימוד והעיון תלוי לפי מי שלומד ומעיין וכל אחד לפי דרך עיונו יראה אחרת. ומסר אותה לבני אדם והם פוסקים הלכה גם נגד בת קול. "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך". יש כאן "אתה", אדם, כמו שהוא לפי עצמיותו ותקופתו ותרבותו, שהדברים הם בפיו וכאילו נאמרים על ידו. וצריך שהוא יהיה אדם במלוא מובן המילה כדי שיהיה בפה של מי לשים את התורה. הקב"ה לא בא מלמעלה להכתיב דברים חד משמעיים באופן אבסולוטי ולהפוך אותנו לרובוטים צייתניים ומדקלמים.
זו טעות שמאוד קל לטעות בה והיא מאוד נפוצה. הקב"ה חכם באופן אבסולוטי ומה שיש לי לעשות זה למחוק את עצמי ומחשבתי ורגשותי ולהתבטל לפניו ולקבל באופן אבסולוטי כל מה שהוא מכתיב. הוא לא רצה שזה יהיה כך. וכדי לא לאפשר את זה הוא כתב את התורה באופן שאין בה פירוש אחד מוכרח לגבי שום דבר. וכל אדם לפי מה שהוא אדם בהכרח יראה אותה אחרת לגמרי.
הטעות, לדעתי, לראות בתורה כמעמידה תרבות ואורח חיים והווי של חיים יכולה לנבוע מכמה מקורות. אם מפני שלאדם יש נטייה טבעית להסיר מעליו את האחריות לקבוע בעצמו את האופי והדרך והבחירות והכיוון של חייו ולהשתעבד לאורח חיים קבוע שנקבע על ידי קבוצה או דת כלשהי, או משום צורך לאומי, שבתקופת צמיחת הלאומיות היה לבני אדם צורך לשייך את עצמם ללאום שמוגדר על פי מורשת תרבותית, והיהודים היו מפוזרים, ויהודי ספרדי היה מבחינה תרבותית תת תרבות ספרדית ויהודי תימני היה מבחינה תרבותית תת תרבות תימנית, וכשרצו להיות לאום כמו שאר הלאומים ניסו להמציא לאומיות יהודית וחידשו מושג של "יהדות" במובן התרבותי. היתה גם תקופה שהתחדשה גישה ליצור חייץ תרבותי כדי למנוע מצעירים לצאת מהמחנה על ידי הצבת חומה [שזה לדעתי סותר את יסוד התורה של בחירה חופשית מלאה ואחריות מלאה עליה של כל יחיד בפני עצמו], ואחר שהורגלו בזה נעשה ממילא צורך למלא את החסר מבחינה תרבותית וניסו לחדש תרבות של "יהדות" כתחליף דל ורדוד ותפל לטעמי. וכעת נוצר מזה כאילו שיש שאלה איפה אנחנו עומדים מבחינת תרבות והווי חיים אנושי ודרך ארץ מול הקדמונים.

בדרך ארץ נאמרו כללים מאוד כלליים והם יכולים להיות מיושמים במידה שווה בכל תרבות ותקופה שהיא, ואין משהו "יהודי" ותורני יותר ואמיתי יותר באורח החיים וצביון החיים המקראי או החז"לי או הימי ביינמי או העיירה המזרח אירופאית, או הקהילה בבגדד או ג'רבה או תימן או שכונת מאה שערים, מאשר בחברה המודרנית מערבית של היום. ואין שום טעם ומעלה לנסות לחקות את דרכי חייהם ולבושם ודיבורם וכיו"ב, ואדרבא, זה יוצר מחנק נפשי וחוסר התפתחות מבחינה אנושית ושקר פנימי.

וכמו שהיחס לקב"ה בעצמו רצונו שיהיה כך. קל וחומר לגבי החכמים הקדמונים, שאנחנו לא צריכים למחוק את דעתנו ומי שאנחנו מולם ולא לחקות אותם. מי שמוחק ומבטל את דעת עצמו אין לו סיכוי להבין מאומה מדברי הקודמים לו, מטוב ועד רע. אין דבר כזה מה "באמת" נאמר בתורה באופן אמיתי ונקי וצלול בלי שבני אדם יכניסו פרשנויות וסינונים ודגשים משלהם. אי אפשר סתם לקרוא תורה. ואם אתה לומד ומעיין ומפרש אתה בהכרח משמש בשכל שלך ובכח ההתבוננות שלך, ובהכרח כל מה שתלמד יהיה לפי המסננת הזו.

איך החכמים הקדמונים חיו באמת כבני אדם לא אכפת לי. לפעמים אני מוצא גילויים של זה שהם מחדשים לי ויפים בעיני ואני שמח בהם, אבל אם יש גילויים אחרים אני מתעלם כי זה לא נוגע אלי. אני מאמין שרצון הקב"ה שאנסה להתמודד עם הדברים איך שאני, ומתוך התרבות והווי החיים שאני מצוי בו ושגם הוא חלק ממי שאני. לא שייך להתמודד עם הדברים בלי להרגיש משיכה ואהבה כלפיהם, ואני יכול לאהוב רק לפי מי שאני עם כל מה שיש בי.
מה שהזכרת אידיאליזציה של הקדמונים, אם למשל פרופסור למוזיקה ישמע תלמיד שסבור שהוא או כל מישהו בדורנו יכול לחבר מוזיקה ברמה וגדלות כמו של באך או לומר שהוא יכול להבין כל מה שגנוז ביצירותיו עד סופו, או להעביר ביקורת על יצירותיו כמו שהוא יכול להעביר ביקורת על יצירה שכתב חבירו ובן דורו, יחשוב שמבחינה מקצועית התלמיד הזה עדיין לא מספיק מבין עם מה הוא עוסק. הפרופסור פשוט יודע מנסיונו שהוא עוסק בזה שנים רבות וכל פעם מגלה עומק חדש ותוכן חדש וכל פעם מתגלה לו יותר שיש עוד מה לגלות ולראות וכל פעם הוא משתומם מחדש על גודל הגאונות שהוא מגלה.
זה לא קשור לדת או סמכות דתית. בכלל לדעתי התורה לא מעמידה את עצמה כסמכות דתית או אחרת, היא מעמידה כיסוד בחירה חופשית מלאה עם אחריות מלאה של האדם על עצמו ובחירותיו, ותורה מונחת הפקר וכל הרוצה בא ונוטל כרצונו. ההכרה בגדולת הראשונים לא שייכת לשאלה עד כמה אני מחוייב לשמוע בקולם ולבטל את דעתי, אלא רק לשאלה איך נכון לגשת כדי להצליח לשמוע מה הם אמרו.
אם הפרופסור יתן הרצאה שלמה על כמה באך היה גאון מעבר לכל מה שיש לנו כלים לתפוס ובכמה ענווה צריך להקשיב לכל תיבה שכתב, הוא רק אומר איך מנסיונו הדרך שבה אנחנו יכולים ללמוד ממנו ולקבל תועלת ממנו בשבילנו ולחוות את היופי שיש במה שכתב. אם תספר לאותו פרופסור שגילו שבאך היה הולך למגדת עתידות ורופאי אליל ומשחק קלפים וכיו"ב, זה לא יעניין אותו. אם תשאל על הסתירה איך הוא יכול להחשיב אותו לגאון אם עשה מעשים טפשיים, זה לא יעסיק אותו. כי הוא לא אחראי לבאך ואין לו עניין אישי איתו. הוא רק רוצה לקבל מה שיש לו לקבל בשביל עצמו, ואם מה שהוא רואה כתוב גורם לו לאהוב את הדברים ולרצות ללמוד מהם והוא רואה בהם שגב ושלמות זה מספיק בשביל מה שהוא מחפש. ואם תלחץ אותו לפינה ותשאל, בסופו של דבר האם היה חכם או טיפש, הוא יאמין שהיה חכם לפי מה שהוא מכיר את מה שהוא כתב, ולגבי השאלה איך הוא היה הולך למגדת עתידות הוא יאלץ לומר שאולי אנחנו לא מבינים מה הוא חשב ולמה עשה זאת או שכך היה מקובל בימיו או כל תירוץ כלשהו, מגומגם יותר או פחות, שיש לומר.
באופן קיצוני יש דוגמה לזה במעשה של אלישע בן אבויה שאמרו שאע"פ שהיה רשע גדול מאוד ועושה להכעיס ולא היו תירוצים על מעשיו ורשעו ורבי מאיר למד ממנו תורה.
עוד דוגמה הוא ספר בשמים ראש שחיבר "משכיל" חבירו של משה מנדלסון שכתב לו הסכמה, ושלראיית גדולי התורה באותו דור היה כופר ומדיח ונכתבו בו דברי ליצנות וכפירה בסגנון "משכילי" ופסקים כמו ללמוד ממצטער פטור מהסוכה שכך גם פטור מכל המצוות ולנסוע בשבת, וקרא לדברים שנאמרו בחז"ל אמונות תפלות ועוד כיו"ב. והוא פרסם את הספר בשם הרא"ש ועד מהרה לרוב הגדולים היה ברור שזה זיוף ושהכותב הוא מהמשכילים שאז לחמו בהם מלחמה עזה, ואעפ"כ הרבה מגדולי התורה החשובים ביותר הביאו מדבריו בספריהם והביאו בשמו ופסקו להלכה כמוהו וביניהם רבי עקיבא איגר, והאור שמח, גם אחרי שידעו מי הכותב, כיוון שאותם דברים שהביאו נראו לדעתם נכונים וטובים. ומצאו לנכון להשקיע זמן ועמל ללמוד בספר הזה, ואם הוא חידש להם דבר לא הסתירו את מקורו. האם היום גדול תורה חרדי יצטט בשם אומרו ממקור שמאלני חילוני או רפורמי ויפסוק על סמך זה להלכה?

בודאי לימוד תורה שייך להתנהגות האדם ולא כמו גדלות במוזיקה שאינה שייכת להתנהגות האדם. וחזקה על אדם שדומה למלאך ה' שתורתו תהיה אמיתית יותר והאור שבה יהיה גלוי ופשוט יותר וראוי לכתחילה לבקש תורה מפיו. אבל עדיין עד כמה רבי חיים ויטאל נהג או לא נהג כפי מה שלדעתי נכון לפי התורה זה עניין בינו לבין בוראו, ומה לי ולזה.

יש המייסדים את אמונתם על הוכחות האם באמת ניתנה תורה בסיני או לא. אם באופן אישי מצד מי שאני ולפי מחשבתי ורגשותי הייתי מרגיש שמה שאני רואה כתוב לא מדבר אלי, לא היה אכפת לי כמה יוכיחו לי שבאמת מוכרח שהיה מתן תורה. עדיף לי ללכת לגיהנום מאשר לחיות לפי תורה שלא מתאימה למי שאני כאדם ולא אהובה עלי. ולא חשוב כמה הוכחות יביאו עדיין לא אאמין שמישהו חושב שמגיע לי גיהנום בגלל שאני אוהב מה שליבי אוהב ומאמין במה שאני מאמין מצד מה שאני אדם.
וממילא להיפך, גם אם יבואו מדענים ויוכיחו מעבר לכל ספק שלא היה באמת מעמד הר סיני, עדיין אם אני אוהב את הספר ומרגיש כאדם שהוא מועיל לי ומלמד ומפתח ונותן חיים, אז מה אכפת לי מי כתב אותו ומתי.
וכך גם ביחס לכתבי רבי חיים ויטאל, גם אם יוכיחו לי שהיה גדול בענקים והדברים הם בשבילי כחצץ לשיניים לא ארצה ללמוד מכתביו, וכן להיפך, אם יוכיחו שהיה שטוף באמונות הבל ואדם גרוע מכל בחינה, אם הכתבים ערבים לחיכי ומועילים לי, למה שלא אלמד בהם.
בספר החזיונות באמת לא למדתי כי זה לא דיבר אלי. אני לא מחוייב ללמוד בכל ספר שנכתב. לשאול מה באמת הוא התכוון, או האם יש וודאות שבאמת הוא כתב את זה, וכל כיו"ב, לא מעסיק אותי.

כתוב שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני. וזה הרי סתירה מיניה וביה שאם כבר נאמר זה לא חידוש.
בכל דור חלקו על קודמיהם, והכלל הוא שהלכה כאחרונים. ואע"פ שההלכה מבוססת על ההשקפה שהקדמונים היו חכמים יותר ובעלי זכות ויושר שכל יותר, ובעלי מדרגה יותר, וקרובים יותר למקור הדברים. ואם כן למה האחרונים חלקו על הקודמים להם ולא כיבדו שהקודמים היו גדולים יותר, ולמה הלכה כאחרונים.
גם מה שנהוג בגמרא ובראשונים, במיוחד בתוספות, לדחוק דחוקים מאולצים ביותר, ולהעמיד באוקימתות דחוקות, זה מכח שיש בכוחם לחלוק על קודמיהם, וזהו אופן של מחלוקת על הקודמים שמעמידים את דברי הקודמים באופן דחוק ובוודאי ידעו שזה לא היה בכוונת האומר, ויש מקומות שמפורש שהם הודו שזה לא היה בכוונת האומר.
ולדעתי זהו היסוד שבאמת התורה בעצמותה היא כפי שבני האדם רואים את הדברים. לכן פוסקים כחכמים ולא כבת קול, לא בשמיים היא, כי אם בפיך ובלבבך. וניתנה רשות לתלמיד ותיק לחדש. והאחרונים רואים כפי מה שהם כבני אדם, ולכן הם חולקים על הקודמים או דוחקים את דבריהם בפירושים מאולצים ודחוקים. ולגבי האחרונים התורה לאמיתה כנתינתה מסיני היא כפי הדרך שהם רואים כיוון שהם כעת בני האדם שלהם נותן הקב"ה את התורה מסיני. והם מחדשים דברים שלא כדברי הקודמים כיוון שהם התחדשו כבני אדם להיות בני אדם אחרים, לטוב ולרע. רק שהם והקדמונים יש ביניהם גרעין עמוק משותף, אהבה אל אותו מקור, אל אותה רוח עליונה ונשגבה וטמירה שהם מרגישים שגנוזה באותיות ומציצה מן החרכים. והאהבה המשותפת הזו היא מה שמחשיב את דברי האחרונים שגם הם נאמרו למשה בסיני כמו דברי הראשונים. כי הם ביטוי של אותו שורש, אותו לב, אותה אהבה, אותה חתירה לאמיתיות ויושר וטוב וחסד, שזה יכול להיות משותף לכל בני האדם באשר הם, בכל דור ובכל אופי והווי חיים ותרבות.

בבא קמא ל"ח א': "רבי מאיר אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול תלמוד לומר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם. הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול". אני שומע מזה שהכלי לקבל את התורה הוא האנושיות באופן כללי. האדם. אין שום הבדל אם הוא בן שבט מקונגו או כהן גדול או אדם  מודרני ליברלי מניו יורק או רועה צאן על גבעות בית לחם או בעל שטריימל ממאה שערים. ואם רצונו ללמוד תורה הוא לא צריך לשנות את מה שהוא.

לפי זה אפשר לשאול אם כן גם כשרפורמים באים לחדש חידושים בתורה למה לא נאמר שהרשות בידם. וגם למשל כשיש ויכוח על גיור ושואלים רבנים הרי יש בהלכה חידושים והתפתחות למה לא תפסקו לפי מציאות החיים בימינו.

אני כשלעצמי מרגיש שגנוז בדברי התורה משהו עמוק וחזק, כאילו בין השורות שורה איזו רוח נשגבה שגורמת לי הרגשה חזקה של רצון לנסות להתקרב אליה ולהשיג משהו ממנה כמו שהיא לאמיתה כפי שהיא ["לאמיתה" זה כפוף לראייה שלי, אבל לפי איך שאני רואה אני משתדל להשיג לאמיתה איך שלפי האזניים שלי ההקשבה הצלולה לה, ובלי שבמזיד אעמיס עליה דברים שאני לא מרגיש שאני שומע ממנה]. הרצון הזה הוא אהבה חזקה וגורם לרצון להתמסר בכנות ולעמול ולהתייגע והוא הכח השולט בחיי. כמו שאדם מרגיש אהבה גדולה לאשה שיש בה הרבה מאוד חכמה ותוכן שדורשים עמל גדול כדי להתקרב ולהשיג ומרכז חייו הוא לשגות באהבתה ולהקשיב בנאמנות ואמיתיות למי שהיא באמת לפי תפיסתו.
אם יש מישהו שאני מרגיש שגם אצלו יש רגש כזה, ומכח הרגש הזה הוא עמל ויגע באהבה וזה מרכז העניין בחייו, אם הוא יחלוק על הקדמונים ויחדש דבר שהוא לא כדבריהם, מכיוון שהוא אדם אחר מהם וחי בתרבות אחרת, ארגיש שיש מקום שארגיש כלפי דבריו כמו כלפי דברי תורה ואקבל שדבריו הם דברי תורה ודעת תורה. ואין זה תלוי לאיזה "זרם" או "חוג" הוא שייך וגם לא למי היו רבותיו. כשהמחלוקת באה ממקור כזה, גם אם תוכן הדברים ואף ההלכה למעשה הנובעת מהם יהיו בעליל ההיפך מדברי הקדמונים, לרוב מכיוון שבפנימיות הדברים יש גרעין משותף וכוונה כללית משותפת יימצאו פירושים ויסודות בדברי הקדמונים שתומכים בדעה החדשה, ויהיה אפשר אחרי פירוש והתבוננות ולמדנות למצוא בדבריהם סמך לזה, ועל פי רוב זה לא יבוטא בדרך של אמירה הם כתבו א' ולדעתי הם טעו ואני חולק ואומר ב'. ויש גם מקרים שזה נאמר כך ועדיין מתקבל כדברי תורה שנאמרו מסיני.
אם אדם יחדש דברים בתורה שלא מתוך רגש כזה, ההרגשה שלי היא שיש לו דעה שאני יכול לכבד ולשמוע, אבל זו דעתו שלו ולא דעת תורה ודברי תורה. ולמה שהוא ינסה לייחס את דבריו לתורה אם הוא לא מרגיש כך. אם נניח אדם יש לו דעה שבימינו נכון שאדם יוכל להשתייך לעם היהודי גם בלי קבלת תרי"ג מצוות, יבוא ויאמר אני פלוני כך דעתי. זה מספיק מכובד וחזק. למה שיאמר שצריך לשנות את הלכות גיור, נכון יותר שיאמר שלדעתו אין לנהוג היום לפי הלכות גיור שבשולחן ערוך. הרי אם אנשים כמוהו יבואו וישנו את ההלכה לא ממניע של אהבת תורה צרופה אלא כי לדעתם ההלכה היא כח חברתי ויש להם דעה איך החברה צריכה להיות, אם כן מה יבדיל בין ההלכה לכל ספר אחר ומה ישאיר בה את הייחוד והטעם של "הלכה" ודברי אלוהים חיים.
לכל אדם יש זכות להביע את דעתו והוא יכול להיות צודק. אם התורה אינה מרכז חייו ואהבתו ואינו מתמסר לה בכל מאודו, אין שום טעם שיכניס את דעתו למסגרת של "הלכה". כך ההלכה תיהפך לקובץ של הגות ומחשבה של אנשי רוח כמו כל ספר וחוברת אחרים ולא תהיה שום משמעות לקרוא לה הלכה או תורה. ואין הצדקה שדעתו של מי ששינה את ההלכה תהיה בעלת סמכות או משקל יותר מדעה של אחר שלא שינה את ההלכה אלא הביע את דעתו בשם עצמו.
מצד שני אם מישהו באמת עמל ויגע בהתמסרות של אהבה צרופה ונאמנות צרופה ומתוך שאיפה לשמוע דעת תורה ולא מתוך שיקולים חיצוניים לזה, ולפי דעתו שמע מדברי התורה דבר חדש שלא שערו אבותינו ולהיפך מדבריהם המפורשים ומנהגם, לדעתי אין מניעה מלומר שכך דעת התורה וההלכה לאמיתה והם הם הדברים שנאמרו למשה מסיני. וכך הוה והיה תמיד בעולם ההלכה שבאו אחרונים וחלקו על קודמיהם והרשות בידם.
לפי ההתרשמות שלי השינויים בהלכה שעשו הרפורמים לא נבעו מהרגשה של אהבת תורה צרופה ורצון פנימי להיות נאמן לאותה רוח השורה על דברי התורה, ורק משום כך אני לא מקבל את דרכם. להתרשמותי הם ראו בתורה רק מורשת תרבותית חברתית וקובץ דברי הגות של הוגים שכתבו לפי דעת עצמם ולא היו חולי אהבה לתורה. אם היו כותבים מאמרים בשם עצמם שלדעתם התורה היא רק מורשת תרבותית חברתית וקובץ דברי הגות ואינם מרגישים ששורה בה רוח נשגבה וקדושה וחיה ולוהטת, לא היתה בי התקוממות נגד דרכם ודבריהם. אני קורא ומכבד ולומד דעות של אנשים חושבים בלי שייכות ליחסם אל התורה. לכל אחד יש זכות לראות בתורה מה שהוא רואה ומי שלא אוהב אותה, או אפילו שונא אותה, אני מכבד שכך ראייתו ושיפוטו והוא לא מוכרח להרגיש ולחשוב כמוני וייתכן שהוא חכם יותר ממני ויש לי מה ללמוד ממנו. אבל אם הם רוצים לכתוב אותה מחדש לפי דעתם ולומר זו התורה אשר נתן משה לפני בני ישראל, אני רואה בזה נסיון לזייף ולקחת ממני דבר שהוא יקר לי. גם בדברי רבנים חרדיים מפורסמים ומכובדים לפעמים אני מרגיש שדבריהם לא באו מתוך רגש של אהבה והתמסרות ונאמנות צרופה לתורה ואני לא מקבל אותם כדברי תורה. זה לא תלוי בהשתייכות ולבוש ותואר כלשהו וכיו"ב.

(בכלל אין בתורה מושג של ממסד וסמכות רבנית, ולהיות רב אינו שייך כלל להצלחה במבחני הרבנות ולא להסמכה מטעם אף אחד ובוודאי לא לקשרים והמלצות ומעמד וכל כיו"ב. זה דבר שנלמד מבלי דעת מהכנסיה הקתולית שמאמינה שההסמכה של אדם מטעם ממסד דתי יש לה משמעות כלשהי. רב זה אך ורק מי שאחרים בוחרים מרצונם להקשיב לו כי ליבם אומר להם כך והם מרגישים שיש להם רצון ללמוד ממנו. והאחריות על הבחירה בין אמת לשקר תמיד נשארת על היחיד והוא גם אחראי לאיזה רב הוא שומע ולא יכול לתלות את האחריות על הרב. אך ורק אחרי שאדם נעשה רב מכח זה, נעשה מקום לסמיכה והמלצה מטעם רבנים אחרים כדי ליצור מסגרת חברתית שלא יהיו אגודות אגודות ויגיעו לכך שלא מתחתנים זה בזה וכיו"ב).

.

– – –

.

אני מעתיק לכאן דברים מתגובה בתשובה אחרת כי יש בהם השלמה חשובה לעניין:

.

אחזור בקיצור על מה שכתבתי בזה בתשובה בעניין כללי הכרעת ההלכה,
"אני" זה שם של הקב"ה, וגם "אתה" זה שם של הקב"ה. יש דרך, והיא ההתחלה והיסוד, של הכרת הקב"ה מתוך נקודת הפנים של האני, ויש דרך להכירו כמי שעומד מולי מבחוץ ואני ביחס איתו כמו מול "אתה".
יש צד בהלכה שהיא ניתנה לבני אדם ולא בשמיים היא ואין הלכה כבת קול, ומצד זה היא כמו יצירה אנושית ותלויה באופי בני האדם ותקופתם, והאמתיות שלה היא בנאמנותה לנקודת האמת הפנימית שבתוך האדם.
יש גם צד בהלכה שהיא דבר הנאמר לנו מבחוץ, מ"אתה", כמו שהיה במעמד הר סיני שהוא נתגלה מולנו ואמר לנו ואנחנו שמענו את דבריו ואמרנו נעשה ונשמע.
הצד של ה"אני" הוא במה שמעיינים ומכריעים לפי מה שנראה אמיתי. והלכה כאחרונים מול הראשונים כי להיום האחרונים זה המצב שבני האדם נמצאים בו וממנו ועל פיו הם רואים ולפי זה מוכרעת ההלכה. וכל יחיד שמעיין מה שנראה לו כך היא ההלכה לדעתו. ומי שלא עיין בעצמו ושואל, ההלכה עבורו היא לפי מי שליבו אומר לו שהוא מרגיש שדבריו נכנסים לליבו ומורגשים אצלו כאמת.

יש צד בהלכה, כמו למשל שנתקבל דווקא לפסוק לפי השולחן ערוך, וכמדומני שהרב חיד"א כתב שגם מהר"י טאיטאצק ומהר"י בן לב היו גדולים וראויים לא פחות שתוכרע הלכה לדורות כמותם, אבל מרן הבית יוסף נבחר משמים כיוון שהוא עניו יותר.
ההסכמה לפסוק בכל מקום כמו השולחן ערוך דווקא, נתקבלה כאילו מאליה. לא היו בחירות וויכוחים וריבים. וגם בקהילות אשכנז קיבלו ורק הוסיפו את הגהות הרמ"א, ולא היו ויכוחים לקבל את הרמ"א וכאילו מאליו הוא התקבל, למרות שמהרש"ל נחשב פוסק הדור וגדול יותר.
לגבי הנושאי כלים, הם לא היו דווקא הפוסק הגדול בדורו, ולא במקרה הדפיסו דווקא אותם סביב השו"ע, ולא במקרה כוחם להכרעת הלכה יותר מאחרונים אחרים שאינם נושאי כלים אע"פ שהם התקבלו כגדולים אפילו יותר. ולא במקרה נתקבל המשנה ברורה יותר משאר קיצורי הלכה שנכתבו, או הבן איש חי וכיו"ב.
כשמתבוננים קבלות כאלה כמו של השולחן ערוך או הנושאי כלים וכו', אינן מעשה ידי אדם כלל. אף אחד לא עיין והכריע לגבי הקבלות האלה, אף אחד לא שקל את זה ולא עשו בחירות ולא נטענו טיעונים ולא היו דיונים על זה בשום מקום ואין מי שמוסמך לקבוע קבלות כאלה. זה קרה כאילו מעצמו, וכל שומרי התורה קיבלו את זה כעובדה קדושה וכתורה מסיני שכך הוא ואין בלתו.
לעניות דעתי החלק הזה בהלכה הוא החלק של "אתה". פה הקב"ה מדבר מהשמיים, לא מתוך הלב האנושי. כמו במעמד הר סיני. והוא בוחר במשה עבדו, לרוב בגלל הענווה, ותורת משה היא התורה המסורה מהר סיני והיא המחייבת. והכללים הלכה כרב באיסורים או כשמואל בממונות, הם כולם על דרך זו, וכמו שכתבו בדוד המלך שה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום, וזה על דרך בחירת משה, וטענת קורח היתה שהתורה היא לפי תפישת והשגת בני אדם ולפי מה שעיונם מראה להם, ולא בשמיים היא, ואי אפשר שהתורה תהיה לפי אדם אחד דווקא בכל מקום ותמיד הוא זה שיהיה צודק יותר מאחרים, כי כל העדה כולם קדושים ויש להכריע לפי הרוב ולפי העיון ושיקול הדעת ולא להכריע בכל מקום תמיד כאדם אחד רק בגלל שהוא ענוותן.
ופה נכנס החלק של "אתה", שהקב"ה בוחר בעבדו שהלכה כמותו בכל מקום בגלל ענוותנותו, וכל מה שהתורה ניתנה לבני אדם ותלויה בשיקול הדעת שלהם הוא רק בכפוף לזה והם צריכים לעיין בדברי אותו מי שהקב"ה בחר בו להיות נותן התורה ולפרש את דבריו ולא לחלוק עליו. וההכרעה כבית הלל הוכרעה לפי בת קול כיוון שזה הצד שהקב"ה נותן תורה מסיני מצידו. ומה שהתורה ניתנה לבני אדם זה על פרט הלכתי מסוים כמו תנורו של עכנאי, אבל מי יהיה משה שעולה להר ומוריד משמים תורה זה לא מסור להכרעת בני אדם ובזה מי משה רבינו של אותו דור כן מוכרע על פי בת קול, או על פי הסכמה מופלאה שכל הציבור הווכחני פתאום מסכים מעצמו לקבל דווקא את רבי יוסף קארו בלי ויכוחים, וזו בחינה של נבואה ובת קול.
כך שצירוף מידות טובות אינו שייך לצד שלנו בעסק התורה. אם אני לומד סוגיא ושוקל אם להכריע הלכה כמו הפרי מגדים או כמו הט"ז, אני לא צריך לחשוב מי היה יותר ענוותן וצדיק, אלא רק לשקול מה נראה בעיני האמת. וגם האדם יראה לעיניים ואין לנו שום דרך לדעת מי באמת יותר עניו וצדיק מחבירו. רק כשהקב"ה מתערב משמיים ובוחר במשה עבדו ומחדש את מעמד הר סיני הוא פועל משיקולים של מי יותר ענוותן. כי רק הוא יכול לדעת באמת דברים כאלה ולשקול אותם, וכמובן זה רק החלק משיקוליו שהוא גילה לנו ובוודאי הסיבות השלמות שמורות איתו.

רק להשלמת המהלך, בספרים מופיע שיש לקב"ה שלושה שמות, "אני", "אתה", ו"הוא". ושמעתי בשם רבי ירוחם שבזה מונח המפתחות והדרך להכנס בעבודת ה'.
והצד של הוא בנוגע להלכה הוא מה שיש תחושה טמירה ולא מוגדרת שיש בכתבים האלה יותר ממה שאפשר להניח עליו את האצבע ולהגדיר בדיוק ולהבין במפורש מפירוש המילים. זה בולט כשמסתכלים באופן כללי על המעמד שיש לתנ"ך בתרבות המערבית. מקובל כמעט על הכל שיש לספר הזה מעמד של כבוד מיוחד ואבן יסוד. גם מי שלא מאמין בו מבחינה דתית מרגיש שצריך להניס אותו לתכנית הלימודים מתוך כבוד והרגשת ערך מיוחד שיש בו.
ומה כבר הם מצאו בו, ספר שרובו עוסק בדיני צרעת ונגעי בתים ופירוט של ניתוח קרבנות ואשה סוטה ובניית משכן ומלחמות אכזריות וכיו"ב.
היסודות של צדק חברתי ומוסר הם בסיסיים ומובנים מאליהם ונמצאים בעוד הרבה כתבים קדמונים. יש גם כתבים קדמונים רבים בעלי ערך ספרותי נשגב מאוד ועומק אנושי רב כמו האיליאדה והאודיסאה והטרגדיות היווניות ועוד ועוד, שאין בהם אריכות על מבנה המשכן ותרומת הנשיאים ומספר בני ישראל והלכות קבנות וכיו"ב. ויש חוקי חמורבי שיש בהם גם יסודות של מוסר וכו'. ובכל זאת לגבי המקום של התנ"ך מבחינת הרגשת כבוד וקדושה והיותו מחייב הוא אחר לגמרי. כאילו משהו בלב אומר שיש משהו טמיר ונעלם שגנוז בין האותיות והוא יותר ממה שאפשר להשיג ולראות בבירור. וגם למי שקרוב יותר ולומד סוגיות על שור ושנגח את הפרה והלכות שטרות וחלוקת שותפות, אין לו אותה הרגשה כמו סטודנט למשפטים שלומד דיני חוזים וחברות. יש לזה כח אחר והשפעה אחרת על הנפש. משהו עמום וטמיר ולא ניתן להגדרה. לכן זה מכונה "הוא". דבר שחשים בזיו ובהוד שלו, בהשראה שלו, ולא רואים אותו ממול עין בעין כמו "אתה".

מודעות פרסומת

5 תגובות to “בעניין היחס לגדולת הקדמונים והרשות לחלוק על דבריהם”

  1. עמי Says:

    שלום רב
    תודה רבה רבה על דברי התשובה/מאמר העמוקים והמפורטים המגלים חכמה ועומק בלתי רגיל, ומגלים איכפתיות ולב טוב.

    אני מקווה שהבנתי כפי הצורך את הדברים, וברצוני להתייחס ולדון בשני ענינים שכבוד הרב שליט"א העלה.

    לגבי ההבחנה בשוני בין התנ"ך לדברי חז"ל, באמת המתבונן (עם מחויבות לתוכן הדברים בלבד ולא לאיזו מוסכמה) מבחין מתרשם ומרגיש שיש הבדלים רבים ועמוקים בין התפיסה התנכי"ת לתפיסה החזלי"ת במגוון נושאים, ואף בין ספרי התנ"ך השונים עצמם מצויים הבדלי גישה ותפיסה וניסוח, לא ראי ספרי התורה כראי ספרי הנביאים והכתובים ולא ראי ספר זה כספר אחר, וכ"ש וק"ו לספרות המאוחרת יותר, הבדלי תוכן ולא רק הבדלי סגנון, והבדלים על מה שמו יותר דגש או פחות, ומה הם המוטיבים. בעיני בשר רואים שבתורה בכללותה חלו התפתחויות רבות ושונות, א"א לדבר על התורה כחטיבה אחת, אם לא מבחינה רוחנית וההשפעה הפנימית שלה עלינו. ואין הדברים חדשים כלל וכבר נכתב ע"ז רבות גם ע"י חכמים אמוניים. ובהמשך הדברים הרב שליט"א הסביר את תפיסתו בנושא.

    נקודה אחרת. אם אני הולך בדרכך שלכל אדם חירות אישית מוחלטת ומבחינה דתית יש מקום לכל מה שהוא מכיל מצד טבעו אמונותיו תפיסת עולמו וכו' והיחסים בין היוצר ליצירתו הם יחסי אהבה בלבד, מנין מקור המחויבות שלי לתורה ולקיומה או לבורא עולם, מהי הסמכות שיכולה לחייב אותי לקיים מצוות, להאמין בה', ללמוד תורה? אם הכל הוא רק סיפור אהבה בין נאהבים המלווה בהתמודדות ובויכוחים ותשוקה מתיקות וכאב כפי שתיארת יפה, למה אני לא יכול להחליט יום אחד שפשוט אינני אוהב יותר ומאסתי באשה זו, מהי הסמכות שגוזרת עלי את "הביטול העצמי כלפי התהליך הזה" כלשונך. ובכלל מי הכניס אותי לסיפור אהבה זה מלכתחילה? אם אני כבר מאוהב אני מבין שיש לי מחויבות שבאה מתוכי ומרצוני למושא אהבתי, אבל בגלל שנולדתי לבני דת מסויימת אז כבר הוחלט בעבורי מיהי תהיה אהובתי, אולי אני אתאהב בבודהיזם למשל? ואם בעיני יש באשה זו ערות דבר מדוע שלא אתן לה גט כריתות? אהובתי דורשת ממני לקיים שורה של טקסים משמימים בעיני בפני עצמם (ולא מצד שהוא רצונה) ולהימנע מדברים שחביבים עלי, אם טקסים אלו הם ביטוי האהבה שלנו בעיניה, למה לי אין זכות לקבוע מהם ביטויי האהבה בעיני (לדוגמא, במידה ואני באמת אוהב את ה' למה הוא מבקש ממני לא לבטא את שמו, זה ביטוי אלמנטרי של אהבה). למה תמיד התוצאה קבועה מראש שאני מחויב להלכה ואין התפשרות והתחשבות מסוימת שלפעמים רצוני יתקבל ויהיה לו לגיטימציה לכך מצד הפרטנר שלי. זו אהבה כנועה מאוד, ולא נראה לי שהיא נקראת אהבה, הרי האהבה לא מונעת ממך מלרצות דברים שאהובך לא רוצה בהם, אז שוב ושוב אתה נכנע לרצונו שלו בלבד, כמובן בגלל שאתה אוהב ורצונך שרצונו יתגשם, אבל להרגשתי זה לא מקום של חירות. ובנוסף אהובתי מאיימת עלי בעונש נצחי בעולם הבא ובכריתת נשמתי אם לא אמשיך לאוהבה האם אלו איומים גרידא בגלל שאיננה חפצה שאנטוש אותה (למה? מה איכפת לה, הרי היא יודעת שאיני אוהב אותה) או שיש אמת בדבריה. האוהב יכול לגלות הבנה ולקבל שיש מי שאינו אוהב את מושא אהבתו, אם כך באיזו זכות בתי הדין והסנהדרין הרגו אנשים בארבע מיתות והענישו אותם בכל מיני עונשים כמלקות ומכת מרדות וקנסות כשעברו על דברי התורה, האם האהבה מקלקלת את השורה, ואיך ניתן ציווי עקרוני כזה לאור הגישה הנ"ל?
    אתה מחוייב להלכה, ואתה מאמין בשכר ועונש. יש כ"כ הרבה מצוות שפשטם ואף צורת ניסוחם לא מסתדרים עם הגישה הנ"ל. קשה לי לקבל גישה כזו אחר שכתוב בתורה ובחז"ל ציוויים נחרצים וברורים של תעשה ולא תעשה וקללות ואלות ועונשים של מיתה וכרת וכד', ובדברי חז"ל יש הרבה ביטויים של "אין לו חלק לעוה"ב" ו"טוב לו שנהפכה שליתו על פניו" ועוד ביטויים מאיימים ומפחידים, לעיתים על דברים שאפילו אינם הלכה ודין. כך לא מבטאים אהבה באיומים והפחדות ודרישות נוקשות, אהבה מבטאים רק באהבה. בנוסף לכך, אני אדם, בעל רצונות משתנים, רגשות, מוגבל, בעל חסרונות, ולבי פתלתל ומטבעי גם לכעוס ולהאשים ולמרוד, משא"כ הקב"ה שהוא טוב מוחלט חף מחסרונות אלו, א"כ למה הוא משתמש בשפה זו שאבין ממנה שכביכול חורה אפו, לעיתים בניסוחים מחרידי לב, כמו "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם", "ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם, ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" וכו' וכו', ועוד לשונות כאלו רבים מספור שודאי אתה מכיר טוב ממני? וזה רק האיומים, אבל בנוסף ה' גם קיים והוציא לפועל את איומיו כפי שמוכיחה ההיסטוריה היהודית הטראגית המלאה בסבל מר.
    יש גם דרישות בענינים שבלב ובהרגשה, כגון להאמין במציאות ה' ולא להאמין באי קיומו, לאהוב את ה', לא להרהר אחר מדותיו, לא לקללו אם אני כועס עליו, לא לפנות לבי לדברים בטלים, לא לשנוא ולנטור, לא לחמוד ולהתאוות לאשת זולתנו ולנכסיו, להכניע את לבבנו הערל, בקשות שנראות כלא מתירות חירות מוחלטת בעולמו הפנימי של אדם. ונכון שמצאנו בתורה את היחס לבורא עולם כיחס של אהבה הדדית, אבל מאידך יש גם דרישה להיכנע מפניו ולירא מפניו לראות בו השולט והאדון והמלך.
    האם מכל הנ"ל – בהסתכלות אובייקטיבית כפי האפשר על הטקסטים התורניים, אני הדגשתי את הפן הזועם בצורה קיצונית כדי להוות משקל לגישה הקיצונית ההפוכה שאתה העלית – לא מצטיירת תמונה של התפיסה היהודית הקלאסית של אל בעל דואליות ביחסו לבריותיו, "אל רחום וחנון" מחד גיסא האוהב בניו ואינו בא עמהם בטרוניא, ו"אל זועם" "אל קנא" מאידך גיסא, הדורש צייתנות ומשמעת ומילוי בקשותיו הוא לעיתים גם במחיר ביטול רצונותיך רגשותיך ואמונותיך? האם מערכת הדת וחוקיה אינה מערכת בעלת קיום עצמאי בלתי תלוי ולא איזה ענין אישי סובייקטיבי שלי הניתן לפרשו כל אדם לפי טעמו? אני באופן אישי ודאי וודאי שמעדיף ומתחבר לאופן בו אתה הצגת את הדברים, אבל משום מה כשאני לומד ומנסה להבין מה כוונת האומר ולא מה אני מעדיף להבין בכוונתו, אני נתקל כל הזמן בדואליות, מצד אחד עולים צלילים נעימים של רכות הבנה ועידוד, מצד שני אני שומע קולות של אטימות תובענות ולפעמים אפילו אכזריות. צר לי! (אולי אני בגדר לא זכה נעשית לו וכו'). האם אתה לא מנסה להעמיס על התורה ערכים ליברליים ותפיסה דמוקרטית בגלל שאתה כאדם מודרני נחשפת אליהם? באמת לפי דבריך כל אדם בכל דור יכול "להלביש" על התורה את הערכים שנוצרו בתרבות של אותו דור, והלא הרי כל זמן שזה לא נוגע הלכה למעשה אדם יכול לפרש בתורה כל סוג של תפיסה שהוא רוצה, ודי בכנות הפנימית שלו שהוא אוהב את התורה (אם הוא אכן כזה) בכדי להצדיק את אמונותיו ודעותיו השונות והמשתנות שהושפע מהם ממקורות שונים שהם רצון ודעת האל.

    יתכן שלא הבנתי משהו בסיסי בדברי הרב שליט"א, ואולי איני בר הכי לכך, אם כן אני מתנצל.

    אני מצטער אם התבטאתי בכל הנ"ל שלא כהוגן ובצורה לא מכובדת, אני אדם שמאמין במציאות האל אך נבוך מאוד ומלא כאב.

    תודה רבה וברכה
    עמי

  2. נראה לכאורה Says:

    בחובת הלבבות מאריך לבאר שיש שתי דרכים בעבודת ה', דרך הבאה מהערת השכל ודרך באה מהערת התורה.
    לדבריו העיקר הוא הדרך הבאה מהערת השכל, וזו הבאה מהערת התורה היא רק כלי עזר. הדרך של ההערה השכלית היא כמו שאברהם אבינו קיים את התורה. הוא היה לפני מתן תורה ולא נצטווה במאומה. כל מעשיו היו מתוך חופש גמור ורק מבחירה ורצון שלו.
    גם אחרי מתן תורה נאמר "אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'".
    הקב"ה מניח את הדברים לפני האדם, ומבקש ממנו לבחור בהם. ובחרת בחיים לא יכול להיות ציווי, כי אם זה ציווי מחייב זו כבר לא בחירה.
    אף אחד לא מכניס אותך לאהבה הזו, זה תלוי רק בך. נקודת היסוד וההתחלה היא שאתה אדם חופשי. אתה יכול וצריך לבחור בכל דבר שאתה בוחר מצידך. התורה והקב"ה רק מניחים דברים לפני האדם והקב"ה אומר שהיה רוצה שתבחר בזה, אבל זה רק מונח לפניך כאדם חופשי לגמרי והבחירה היא בידך.
    זה כמו שיש מישהי שאתה שוקל אם להתחתן איתה. יש לה ספר חוקים, אתה תצטרך לעבוד קשה ולפרנס אותה, לשבת לידה כשהיא חולה, לעשות לה קפה בבוקר, לשמח אותה ולקנות לה מתנות, לא לומר דברים שפוגעים בה, לא להרעיש כשהיא ישנה, וכו' וכו'. זה מקיף את כל החיים ומעמיס הרבה קשיים ועול. ולעבירה על החוקים יש תוצאות. היא יכולה להיפגע, לזרוק עליך צלחת, או להתגרש. היא אומרת לך שהיא אוהבת אותך ולדעתה היא האחת בשבילך ורק איתה תמצא אושר. אבל אתה אדם חופשי ועצמאי ואתה לבד אחראי על עצמך. אתה יכול לרצות את זה או לא, אתה זה שצריך לרצות ולהחליט. אם אתה לא נמשך אליה ומעדיף לחפש אחרת אז זה מה שאתה צריך לעשות. אין שום טעם להתחתן אם לא רוצים, זה לא מוסיף כלום לאף אחד. לחיות ביחד בלי רצון ואהבה זה יותר גרוע מלהיפרד, ואין שום מקום שכתוב בתורה שצריך להשאר במסגרת של תורה אם אין רצון לזה ובחירה ואהבה. וגם אם כן אתה יכול להציב את התנאים שלך. אתה יכול לומר שלשמור על שקט בצהרים כשהיא ישנה זה לא דבר שאתה יכול לעמוד בו. אם היא תשתכנע שאתה באמת לא יכול היא תסתדר גם בלי זה (בתשובה בעניין הוצאת זרע כתבתי באריכות על המקורות מהסוגיות וההלכות בעניין הזה, שמבחינה הלכתית ההלכה היא בהתאם ליכולת של האדם ואינה ציוויים קשוחים ונוקשים). אם לדעתה אתה יכול רק לא חשוב לך להשקיע ולהתאמץ היא תיפגע והיחסים יהיו בהתאם.

    יש חינוך דתי שבדורות האחרונים הלך והתעוות ונעשה כהנחה פשוטה שהחינוך מופקד ליצור קהילה שבה כולם ילכו בדרך אחת, וכל האמצעים כשרים להחזיק את המתחנכים בתוך המסגרת שאליה מחנכים. המטרה היחידה שלא ייצאו לרחוב, שלא יחללו שבת. להפחיד בלי גבול, לשלול את החופש, לשבור באדם מילדותו את האומץ וחוט השדרה והכלים הטבעיים להיות עצמאי ובוחר וחושב בעצמו ומקשיב לנפשו וליבו. גם במחיר סילוף גמור של התורה וגם במחיר הקרבת הבריאות הנפשית של התלמידים. הכלי המרכזי בחינוך הזה הוא קריאה של התורה בצורה שמשועבדת למטרה הזו ומשרתת אותה, שלדעתי היא הפוכה לגמרי ממה שבאמת כתוב. אחרי שנים של חינוך כזה מינקות, נעשה פשוט שהיהדות ה"קלאסית" היא הקריאה הזו של התורה, וכל דרך אחרת היא להעמיס דברים זרים לתורה ולפרש אותה לא בדרך היהדות המקורית והמסורה במסורת. כל זה היא גישה חדשה שהיו לה ניצנים מועטים ושוליים מתקופת המלחמה בהשכלה אצל תלמידי חתם סופר וכמה חצרות חסידיות, ורק אחרי החורבן כשחידשו בארץ את הקהילה החרדית הגישה הזו החלה לתפוש מקום מרכזי, ורק בשלושים או ארבעים השנים האחרונות היא תפשה את השליטה על ראיית העולם החרדית ונעשה הזרם המרכזי וכאילו זו הגישה של היהדות המסורה לנו מאז ומעולם. אני שמעתי בעצמי את הרב ש"ך, הגרש"ז אוירבך, ועוד גדולי תורה, בוכים על זה בסתר ואומרים שזה חורבן נורא ושכחת התורה. המערכת שסביבם והאילוצים של עסקי ציבור לא איפשרו להם לצאת עם זה בקול גדול וברור לציבור. הרב ש"ך גם לא ראה את תפקידו כמוכיח ומורה דרך לרבים בעניינים כאלה, ופעילותו הציבורית היתה רק על נושאים מאוד מוגדרים שבהם הוא ראה את עצמו שליח של הקודמים להיות מופקד עליהם. את היסודות לגישה שאני מדבר עליה קיבלתי מהרב ש"ך והגרש"ז אוירבך, מתלמידי רבי ירוחם ושיחותיו הכתובות. מהמשגיח יחזקאל לוינשטיין ועוד גדולים. זו לא המצאה אישית שלי והיא לא באה ממקורות ליברליים וכיו"ב.
    לרבי ירוחם [רבי ירוחם הלוי ליבוביץ' ז"ל, שהיה משגיח בישיבת מיר לפני המלחמה ונחשב מגדולי המשגיחים באותו דור ומגדולי תלמידי הסבא מקעלם] יש שיחות רבות העוסקות בהבנה של מידת הדין והפרשות הזועמות והמפחידות והמאיימות בעונשים נוראים, והוא מאריך שם שאנחנו לא קוראים אותן נכון ומבאר באריכות איך יש להקשיב לזה ולהבין את זה. הוא גם מבאר בהרבה מקומות מה שמיוסד בחז"ל שהתורה היא רק תיאור של הטבע. היא כמו תכנית אדריכל של העולם והקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם כמו בנאי שבונה לפי התכנית. ואם כן הרי אין בה ציווי והיא לא ספר חוקים שמטיל חיובים אלא רק תיאור של המציאות, ואם כן מה פירוש החוקים והציוויים. והוא מבאר שם שאין זה כמו בהבנה הפשוטה והשטחית של קריאה ראשונה. דבריו בעניינים אלה היו לי פתיחת דלת לפני שנים רבות לפקוח עיניים והרבה ממה שאני כותב שאוב משם.

    צריך הרבה עבודה ולימוד כדי להבחין בהנחות יסוד שהחינוך החרדי הטמיע בנו, שסותרות את התורה, ואם מחליפים אותן בהנחות שבאמת מיוסדות על התורה הכל מתפרש בדרך אחרת לגמרי. שהרי כל דבר מתפרש לפי הנחות יסוד והגדרות של המושגים היסודיים. זה דורש לקרוא מחדש את הכל בעיניים חופשיות מהחינוך, לבחון כל הנחת יסוד מההתחלה, וזו עבודה גדולה ואין כמעט מי שמדריך ונותן כלים לזה.

    השאלות שהעלית הן גדולות וארוכות. כתבתי כאן רק קצת ראשי פרקים. כתבתי על זה באריכות בכמה מקומות, למשל במאמר שנקרא "מהות התורה שבעל פה. מקור ותוקף החיוב לקיים את התורה", שנמצא באתר של מסכת ברכות או בבא קמא. בקישור:
    http://wp.me/POg9Q-m

    ועוד בתשובה בעניין ההימור של פסקל, במכתבים שאחרי גוף התשובה (כמה דברים היו התכתבויות במייל והעתקתי אחר כך ולא תמיד אני זוכר מה העתקתי ולאן ואולי יש כפילויות). בקישור:
    http://wp.me/pKd95-24

  3. עמי Says:

    שלום רב
    ראיתי להרב חיד"א ז"ל בספר כסא רחמים דף קח ע"ג שכתב "דבדבר דרשה דלא נפיק לדינא אף האמוראים פליגי [על התנאים], ולא זו בלבד האמוראים אלא אף אחרונים, וגם בדור הזה כל אחד דורש בכתוב שלא כדרשות רבותינו ז"ל, דארוכה מארץ מדה, ופנים מפנים שונים, רבבות אלפי, זהיר"י טפי".

  4. עודד Says:

    התרשמתי מן הרצינות והכנות שבדברים בענין היחס אל הקדמונים, וניכר שיש הרבה מחשבה מאחוריהם. גם הזדהיתי עם חלק מהם, אך יש לי לא מעט הערות ואכתוב מעט מן הבא בידי ללא סדר.

    א. לדעתי לא בריא ולא נכון לבסס הכל על "אהבה" ובחירה אישית סובייקטיבית בתורה. כך הופכת התורה שוות ערך לכל הבחירות האנושיות המשתנות לבקרים [גם אם משום מה יש לך משום מה יחס מיוחד אליה, ותחושה סתומה של משהו טמיר ונעלם ונשגב בה – הרי מן הסתם יש גם לאחרים תחושות דומות לגבי דברים אחרים ואפילו הפוכים]. ועוד ועיקר: עם כל הכבוד להשכלות ולרגשות האישיות, מי מאתנו יכול לומר על עצמו ביושר שאינו פגום וחולה במדה זו או אחרת מעצם הווייתו או מתוקף תנאי חייו וסביבתו כאשר לרוב "ארץ ניתנה ביד רשע", ומאן יימר שתגובותיו הן אכן אותנטיות ולא מתוכנתות בידי אינטרסנטים ונבלים למיניהם מבחוץ, או מאותו נחש הקדמוני – הרשע שבקרב לבי?
    אם להעמיד את הכל על אחת, הרי כדרז"ל עפ"י חבקוק, זו אמונה, משמע נאמנות. כלומר יש לקבל בענווה וברצינות את העובדה שעם ישראל בגויים נולד לתוך הווייה מסויימת שבה מובן מאליו ומונח ונטוע בפשטות וטבעיות גמורה שישנה הוראה, ישנה דרך אמת לחיים לתיקון לגאולה, דרך אחת [ שאלמלא כן אינה אמת ואינה דרך] ואין בלתה מאת ה' אחד. עובדת יסוד זו שלא אנו המצאנו אותה אלא נולדנו לתוכה, הן באופן פרטי הן כולנו כעם שיצא ממצרים [משמע זיהה את חופשו ועצמאותו- עצמיותו] בכדי "לעבוד {ולפגוש] את האלקיים על ההר הזה", כלומר להגיע ברמה ציבורית שוה לכל נפש יהודית לחוויית-וודאות בלתי אמצעית ובלתי הפיכה – שכמובן "נפגשת" עם דרך האבות שידעו את ה' באופן אישי-פרטי.
    אם כן אפוא "יש ה' בקרבנו" כעובדה ניצחת והבחירה היא אם להענות ולשמור אמונים לה עם כל משא האחריות הנדרש, שכן הנכס הזה שירושה הוא לנו מאבותינו, נתון לנו למשמרת לא למעננו אלא בעבור כל מין האדם – "כי לי כל הארץ [=העולם] ואתם תהיו לי ממלכת כהנים [=שליחים]" – וכפי שגם אבותינו נגלתה להם האמת הזו תוך כדי חיפוש נאמן וזיהוי של "צורת אדם" מתוך "תורת אבות" של י"ט הדורות שקדמו להם ו"זכרו משהו" ממסורת גן עדן שלפני הקלקול. עם זאת – ומתוך זאת – ברור שאין מדובר רק בעול ואחריות אלא קודם כל בעונג מופלא, מודע או לא מודע, של בעל סוד קיומי קריטי שמרומם את חייו באין ערוך ובמדה מסויימת השלמות והתיקון וגן העדן נוכחים בו כבר עתה ומפעימים את חייו, בדומה לעונג של היות אדם {אתם קרויים אדם] למול כל בעלי החיים.
    העונג הזה הוא ההסבר היחיד לשרידותו של עם ישראל בגויים בזמנים ומצבים קשים, הוא שאינו מניח לנו להתבולל בגויים והוא המקיים את היהודי כיהודי גם אם עזב בפועל, ברצון או באונס, את דרך אבותיו. גם ברמה הזאת משחק היהודי תפקיד בגויים, "מושך אליו ניצוצות" ומחזק גם בלא מודע את צורת אדם בעולם [ובמידה מסויימת ניתן לומר שהאמונה-נאמנות היא הגדרת היסוד לצורת אדם בכלל, שלוקח אחריות וממשלה ["וירדו בדגת הים"] על עצמו ועל זולתו מתוך מודעות להיותו צלם אלקים [=השופט] שהאמין בו וזרעו, ומחוייבות למשפטו]. זהו מינימום של אמונה-נאמנות שנכון וחשוב לי – ולעולם – לשמר את שם ישראל ולא להמירו ולאבדו, אבל כמובן מי שזכה לתרבות ומודעות יהודית מצווה ועומד על אחריות פעילה לפרוט לתרגם ליישם ולאמן את אמונתו על כל צעד ושעל ובכל נושא קטן וגדול ולא לשקוט ולא לנוח עד שיהיה ה' למלך על הארץ ויגיע הכל לידי דבקות אינסופית אשר זו תכלית הכוונה וסופו הטוב של העולם הזה [לאפוקי ממי שסבור שאין לדבר על סוף אלא על התהליך והתקווה – כי אם אין תכלית ממשית אין גם תהליך ותקווה].

    ב. הטעם האישי, לפיו חילוקי הנפשות הזמנים והמקומות, הכשרונות והשפעת הסביבה ורוח הדור, מקומו לאחר ובתוך האמונה- הנאמנות הנתונות מראש. גם זה מכלל הנאמנות לפעול ביושר פנימי, בחיות ובשמחה ובמקום ובאופן שלבו חפץ, אך כמובן אין כל זה סותר את הנאמנות-מראש, ואדרבה – כי איך אוכל לגייס באמת ובתמים את כל עצמי לפעילות בתוך נושא או עולם שנתקלתי בו באקראי ואולי מחר יתפנה לטובת נושא אקראי אחר או סתם יפסיק לעניין אותי? איך אוכל להשקיע באשתי ולגלות את יפיה וערכה תוך התחבטות והתמודדות ארוכה אם אין הנחה מראש כי "מה' אשה לאיש" וזיווג ראשון לא לפי מעשיו של אדם? גם בסנהדרין ידוע כי המלמד זכות ילמד זכות ולהיפך, כלומר חייב כל דיין שבאיטואיציה הראשונית שלו מוצא עצמו נוטה לכיוון מסוים, ימשיך לעבוד בכיוון הזה ולפתחו כבדת יכולתו ורק בשאר גמר דין, לאחר שמיצה בכל כוחו את כל הצדדים וצידי הצדדים, רשאי "להרים ידים" ולחזור בו. בדומה לזה יתכנו לפעמים גירושין עם כל הצער והדמעות, אך לעניננו ענין האמונה שהוא הנתון הראשון המהווה את צורת האדם בכלל וישראל בפרט, לעולם אין "גמר דין" וחייב אדם – וממילא גם יכול להפיק מקרבו אינסוף תובנות חדשות והמחשות חדשות לרעות בהן {עפ"י תהלים לז] את האמונה.

    ג. כשם שהאמונה מקדימה – ומתנה – את הפעילות השכלית הרציונלית האישית, כך היהודיות מקדימה ומתנה את האנושיות. כך שניתן לומר: מיהו יהודי? – מי שיהודיותו קודמת ומעצבת את אדמיותו, בניגוד לכל גוי שאנושיותו קודמת לצרפתיותו למשל, צרפתיותו שאליה נולד לא תוכל לפיכך לעזור לו בעיצוב והגדרת אנושיותו ולעולם יתחבט וילך בנושא [כידוע שהגויים קרויים "בני אדם" – מבינים ועוסקים בנושא, אך לא החליטו סופית ופנימית אם באת אדם אינו קוף כי אלקיו בקרבו] עד שיתמזל מזלו לפגוש יהודי ולהחזיק בכנף בגדו [סליחה על השוביניזם}.
    בדומה לזה ניתן לומר: אדם הראשון יהודי נברא – אכל מעץ הדעת ונפרד מאלהיו שבקרבו ונכנס לעולם הספק, ובקיצור נעשה גוי, "שכח את עצמו" ובקושי הצליח להנחיל זכרון עמום לשת בנו, וכן הלאה עד אברהם שחקר ופיתח ושיחזר וחיבר הכל, וממנו נוצר עם וממלכה "כרך שהכל בו" – תרבות שלמה שכולה מחוברת ומחברת יהודיות ואנושיות, נשמה וגוף, עליונים ותחתונים. הגוף [=הגו, הגוי הוא העיקר במובן זה שהוא הנושא בעולם המעשה והוא "השדה" שבו נבחנת ההצלחה ובו מתרחש החיבור המבוקש – "עיקר שכינה בתחתונים", אך אוי לו לגוף שניטלה הימנו הנשמה, ואוי לה ליהודיות שהשלימה עם גלותה והבלעותה בקרת העמים ותרבותם ומושגיהם ו"מוסרם" האנושי כעובדה ניצחת – לזאת קורא הכתוב ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן וגו'.
    כך ניתן להבין כל מיני תופעות לא מרנינות שנתגלו ונתגלעו לעתים אפילו בגדולי עולם בתוך ומתוך הגלות, בלי לפגוע בהתפעלות מיצירתם היהודית אמונית על אף הגלות, ומה לנו לדון אותם בלא שהגענו למקומם [תרתי משמע: לא לתנאי חייהם בזמנם ומקומם ורוח דורם, ולא לגדלותם ומרחב יצירתם היהודית-אמונית]. מאידך כל ה"חולשות" והקלקולים בתנ"ך ואף במשנה ובתלמוד אינם ענין לכאן כי מדובר בעצם ההתהוות של החיבור היהודי ובגדר "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות דרך לבעלי תשובה", כאשר החוטאים עצמם ראשונים להכיר בחטאם כמובן.

    ד. כל זה קשור כמובן למצוה ראשונה שנתחייבנו בכניסה לארץ [ועדיין בעוונותינו לא התחלנו לקיימה] – להעמיד מלך, כלומר לבנות טוטאלייות יהודית שלימה ומפוארת ולהראות לעצמנו ואח"כ לגויים איך החיבור הזה עובד בשטח ופותר באמת את כל הבעיות הכרוניות שמתחבט בהן העולם מאז ויוסיף להתחבט בהן עם כל הקידמה, שהיא החכמה שישנה בגויים – החכמה ללמוד מן הנסיון להזהר ככל האפשר על מנת לשרוד את הקדנציה באופן מכובד וסביר – אך ללא שמץ של מושג אודות הדרך – מאין ולאן, על מה ולמה ועד מתי. "אין תורה בגויים" – אבל ישנה בידינו, ואם נקח אותה ואת עצמנו ברצינות, ננחיל אותה גם לגויים לטוב לנו ולטוב להם.
    ועד אז – נוסיף להפריד רשויות ותחומין – להסביר היטב לעצמנו איך היהודיות והאנושיות אינן נפגשות ואינן באותו מישור ולכן בעצם שוות ערך הן ואפשר להמשיך כך עד בלי די [כאשר כמובן רוב הציבור ימצא עצמו בקצוות – או בטל ומוטמע בתרבות הכללית הגויית וערכיה ומושגיה ויהודיותו מונת בקרן זוית כסרח עודף, או שגם הוא עצמו – לפחות במודעותו – מכונס לאותה קרן זוית, זר ומוזר לעיני כל רואיו ולעתים גם בעיני עצמו, וללא שום יומרה של ממש לכבוש ולהנהיג את המציאות]. גם לכך יש ערך של שרידות, אך עצם העיסוק בשרידות הוא גויי גלותי ואופייני למי שגורש מגן עדן ושכח את קיומו, וכדאי מאד לפיכך לא להכנס עמוק מדאי לעיסוק הזה. וכבר אמר מי שאמר: עיקר קיומנו היהודי בגלות הוא מכח ידיעתנו כי אנו בגלות ו"זה לא זה" בעוד שהגויים שגם הם בגלות – ראה ב"ק לח – איבדו את המושג גלות ולכן אין להם סיכוי לחזור בכוחות עצמם.

  5. נראה לכאורה Says:

    תודה על הדברים החשובים והעמוקים.

    לגבי מה שכתבת באות ג' בעניין היהדות והאנושיות, הארכתי בזה בתשובה שנקראת "נסיון לתאר את עיקרי תורתו של רבי ירוחם" ולפי עניות דעתי ניסיתי לבאר מהלך אחר בנושא הזה.

    מה שכתבת בתחילת אות א' בעניין אהבה ובחירה אישית סובייקטיבית, באמת כתבתי בעניין הזה מתוך הדגשה של קצה אחד של העניין, והארת את הצד השני וזה נכון שצריך לאזן. בחובות הלבבות בשער העבודה מבאר את שני הצדדים, האחד הוא עבודת ה' מכח ההערה השכלית, כלומר מכח ההשגה של האדם עצמו שהוא מגיע אליה לבדו מתוך עצמו ומבחירתו, והשני הוא העבודה מכח ההערה התוריית, כלומר עבודה מכח ציות לספר התורה. שני הצדדים נצרכים וכמו בכל דבר הנכון הוא שביל האמצע. הסיבה שכתבתי בקיצוניות היא משום שלעניות דעתי החיים החרדיים היום נוטים בקיצוניות רבה מדי אל הצד של עבודה מכח ההערה התוריית, ציות לכתוב בספר התורה, והכל מדברים בזה, וחסר מאוד הצד של העבודה מכח ההערה השכלית ואין כמעט מי שמדבר בו. כלפי מציאות זו ראיתי צורך להדגיש יותר את הצד של ההערה השכלית, אבל כמובן מצד האמת כמו שהיא צריך איזון בין הדברים ובזה אני מסכים לדבריך.

סגור לתגובות.


%d בלוגרים אהבו את זה: