בעניין מצוות תשובה

ברצוני לשאול על דברים שמציקים לי בענין מצות התשובה.
הרמב"ם בפ"ב מהל' תשובה כותב "ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכו'. כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם". מבואר שממהות התשובה אל האל הוא לחדול מהחטא וגם להחליט בהחלטה גמורה שלא לחזור אליו.
משהו כאן נראה בעיני כלא אמיתי, הרי כולנו שבים בתשובה, לפחות ביוה"כ, וכולנו יודעים שלבסוף אנו שבים לחטוא, לא שרצוננו בכך אבל מצב המציאות הוא שאנו שוב חוטאים. איך אפשר בעת עשיית התשובה להגיע לגמירות דעת מוחלטת שלא לשוב ולחטוא, זה לא הונאה עצמית? באופן אישי אני מכיר בעצמי שמטעם זה איני יכול לעשות תשובה אמיתית כי אני כבול בחטאי ולא יכול להשתחרר ולחדול מהם, וגם ברגעים הכי נעלים ביום הכפורים בשעת נעילה הרהורים כאלו היו תוקפים אותי "אתה באמת באמת תחדול מן החטא"? ו"לפחות אל תוסיף חטא על פשע לשקר לה' שאתה מתכוון להפסיק לחטוא בו בזמן שאתה יודע שזה לא כך".
איני יודע, אולי היחס שלי למצות התשובה הוא לא אמיתי ורציני, וזה מה שבעצם הרמב"ם כותב, שהרצון לשוב בתשובה צריך להיות כ"כ חזק ואמיתי שהאדם באמת משוכנע בכל נימי לבו נפשו רוחו ונשמתו שלא ישוב לכסלה עוד, וכל עוד שלא הגיע לרמת רצינות ומרגיש שחייו תלויים בזה אין זו באמת תשובה. אבל איך אפשר ברגע אחד של תשובה להתנתק מכל החטאים שהושרשת והורגלת בהם או אפילו מחטא אחד שהוא בוער בך?
יש אפשרות שהתשובה היא יחסית, וגם אם יש רק התקדמות בכיוון החיובי או לפחות מלחמה על כך, ולא פרישה גמורה מהחטא, אז זה גם נחשב שהאדם עשה תשובה? כי לפחות על דבר כזה אפשר להגיע לגמירות דעת (אני מדבר על עצמי).

עוד נקודה במצות התשובה והיא מצות הוידוי. מחלקי מצות התשובה הוא החיוב להתודות על החטא. הרמב"ם כותב שם בפ"א "וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח". אני לא מבין את המצוה הזו, ויש לי אי נוחות נפשית ממנה. אדם בא שבור ומכיר כפי רמת השגתו שהוא קלקל והשחית והרס, והוא מצטער על כך וכואב לו, והוא יודע שהכעיס את הקב"ה, והוא מתחרט, והקב"ה יודע גלויות ונסתרות נזכרות ונשכחות ויודע כל מה שעשה, ויודע גם מה הוא מרגיש כעת. מה המכוון במצוה זו? כשאני מתוודה ביוה"כ לפעמים זה גורם לי להרגיש כאילו חפצים בעלבוננו, כמו מישהו שנופל ומקבל מכה וכולם צוחקים, הרי אנו כבר כ"כ כנועים ורוצים לפייס ולהתפייס וליישר את ההדורים, מה הענין להוסיף לנו את הצער וההשפלה הזו שנזכיר לעצמנו ונודיע את כל קלקולנו ונפרט אותם בהרחבה (לפעמים בעבירות שבפשוטו לא חטאנו בהם), הרי התשובה היא חסד של הבורא לקבל אותנו בחזרה ומתוך טובו ורחמיו. מה זה סוג של עונש? לקיחת אחריות? והרמב"ם כותב ש"וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח". אני מרגיש שיש כאן ענין עמוק ואשמח אם הרב שליט"א יבאר הדברים בכדי שיהיה אפשר להזדהות עם מצוה זו.

.

.

– – –

.

.

שלום,

אומרים ששאלת חכם חצי תשובה. אתה כבר כתבת את כל התשובה.
כשכתבתי את התשובה על השחתת זרע, השתמשתי בזה רק כדוגמא לעקרון כללי שבעיני הוא מיסודות התורה וכולם יודעים אותו והוא פשוט ומפורש בכל מקום ומוכרח מסברא פשוטה לגמרי, ומשום מה כולם גם שוכחים אותו כשזה מגיע למעשה. מכיון שהנושא פיקנטי ומחודש החלק שבעיני באמת חשוב בעניין כאילו "מדלגים" עליו, ולא ראיתי מישהו שהגיב עליו או בכלל הראה ששם לב אליו.

הכוונה שלי היא לגבי קיום "מלא" של תרי"ג מצוות וד' חלקי שולחן ערוך. יש אשליה כאילו יש דבר כזה קיום מלא, וכאילו אנחנו מחוייבים בזה.
המציאות הפשוטה היא שגם אדם הכי צדיק ומחמיר שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו לא מקיים או עובר על רוב סעיפי ההלכה המחייבים מבחינה הלכתית "יבשה". הארכתי כבר שם לגבי השחתת זרע ולכן אני לא מאריך בדוגמאות.

ההלכה נאמרה לאדם שלם. כמו אדם הראשון, אברהם אבינו, משה רבינו דוד המלך וכיו"ב. וגם הם עברו תהליך ארוך נפילות ומאבקים עד שהגיעו לקיום מלא שלה.
הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו. זו עובדה פשוטה וברורה שיש הרבה דברים בהלכה שפשוט אין מציאות שיהיה אפשר לקיים. וממילא אין שום חיוב לקיים. הרי לא יתכן שיהיה חיוב על דבר שאי אפשר.
מה שאי אפשר לקיים מבחינה נפשית זו מניעה גמורה כמו מה שאי אפשר לקיים מבחינה גופנית. כבר דיברנו שיש נטייה לאנשים לא לראות ולא להחשיב את המציאות הנפשית ולתת לה משקל כמו למציאות הגשמית. הורים עושים לילדיהם מעשים שבכל יום דברים שמבחינה נפשית הם כמו לקטוע איברים מהגוף, ולא שמים לב ולא מתייחסים וכאילו זה אינו.
רבי ירוחם אמר שיש משנה שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. והיה קשה לו להבין את המשנה, האם באמת בני אדם לולא המלכות היו יכולים ממש להכניס לפה אדם אחר חי וללעוס ולשמוע את הצעקות והפרפורים ולהמשיך לנגוס בו ולא יהיה להם מעצור ואכפתיות מצד עצמם?
ואמר שהוא ראה אמא שהולכת עם הבת שלה, ובדרך פגשה שכנה שלה, והאמא התחילה לספר לשכנה על ענייני צער גידול בנים שיש לה עם הבת, וכאילו הבת לא נמצאת שם, והוא ראה איך הצבע מתחלף בפנים של הבת והאמא ממשיכה לדבר עליה עם השכנה בלי לשים לב. ואמר שאז הוא הבין איך המשנה נכונה ומדוייקת כפשוטה.
באותה מידה אם מישהו חולה רציני ולא יכול לצום כולם מבינים ומכבדים שמותר לו לאכול ביום כיפור ולא עולה על דעתם ללחוץ עליו להחמיר. בצעירותי היה מקרה של אשה לפני לידה שהיתה במצב נפשי מתוח ושביר מאוד, וכבר היה לה אחרי הלידה הקודמת משבר נפשי רציני שהגיע למצב פסיכוטי, ולדעתי היה חשש משמעותי שהיא תכנס שוב למשבר נפשי, והרגשתי שבשבילה הצום יכול ליצור לחץ נפשי שיסכן את היציבות הנפשית שלה. פניתי לרבנים לשאול להתיר לה לא לצום ביום כיפור, מכיוון שראיתי בזה שאלה של פיקוח נפש פניתי לרב אחרי רב גם כשענו בשלילה, ופשוט צעקו עלי ו"זרקו" אותי כאילו שאלתי דבר מופרך וכפרני ולא הבינו בכלל מה עולה בדעתי.

זו בעיני אותה בעיה, שלא מכירים במציאות הנפשית שהיא מציאות ממשית כמו זו הגופנית, ויש דברים שתלויים בכח הרצון, ויש דברים שאע"פ שהם מגבלה נפשית ולא גופנית אינם תלויים בכח הרצון אלא הם פשוט נבצרים לגמרי מיכולתנו.
מי שרתוק למיטה ומחובר לצינורות וחולה במחלות גוף קשות וחמורות והוא חלש מאוד מבחינה גופנית, אך אחד לא ילחץ עליו בעניין קיום הלכות שקשות לו. כולם יאמרו לו תודה על מה שהוא מצליח לקיים ויהיה להם פשוט לגמרי שמה שאין בכוחו זה בסדר גמור ומותר לכתחילה ואין שום לחץ ובעיה.
מבחינה נפשית אנשים פשוט לא רואים את המציאות בעין פקוחה. הם חושבים שהכל תלוי רק בכח רצון ואם באמת רוצים אפשר לעשות הכל. אשה יכולה ללדת שתים עשרה ילדים ולגדל אותם בעוני נורא ולעבוד כמו שפחה כל היום ולא לקבל שום יחס מבעלה, ואין בחיים שלה שום הנאה ומנוחה ובידור ושעשוע, וחושבים שהיא יכולה וזה רק שאלה של כח רצון. היתה תקופה שהרב וולבה ז"ל ביקש ממני לעסוק בבעיות של חיי משפחה אצל בני תורה. והתגלה לי כמה התאבדויות מושתקות יש, כמה נשים חיות רק מכח שהם מסממות את עצמן בכדורים פסיכיאטריים, כמה נשים יש שהן מתות לגמרי מבחינה נפשית, והמצב הנפשי שלהן הוא כמו של עבדים קוטפי כותנה או האנשים שחיו בגטו. עיניים כבויות לגמרי וקומה שפופה שמביעה יאוש מוחלט. מי המציא שזה לא נחשב פיקוח נפש?
בצבא אומרים "אין לא יכול, יש רק לא רוצה". זה אולי מתאים לצבא שנמצאים שם גברים קשוחים לפרק זמן מוגבל, אבל כדרך חיים זה עיוורון מוחלט ואכזריות נוראה.

זה נובע גם ממה שאיבדנו את היחס להלכה כאל קשר חי של אהבה מול אלוהים חיים שרואה ומבין ומרגיש ואוהב ויש לו לב. ונעשה כאילו עומדים מול מלך נוקשה וקפוא, או אפילו מערכת מכאנית של חוקים שמקיים מתוך פחד ורגשי אשמה. ואין שום מקום לומר "קשה לי", "תבין אותי", "כבד עלי", וכל כיו"ב. כאילו אנחנו עובדים לפסל כמו המולך שמלא אש וצעקות ילדים חנוקות.

כל המצוות שגם בדורות קודמים לא יכלו לקיים, לדוגמה לענות אמן כהלכתה (כל דיני אמן קטופה ויתומה, לשמוע את ההברה האחרונה ואז לענות מייד ודיני כוונה בעניית אמן ועוד סעיפים שאנשים כלל לא מכירים), ואע"פ שחוסר היכולת לגבי זה היא מניעה נפשית ולא מניעה של קושי גופני, נארזו בחבילה והושמו בצד. מסתכלים על זה כחומרא או פרומקייט ודבר שאנשים נורמליים מהישוב לא לוחצים את עצמם עליו ועדיין נחשבים צדיקים וכשרים לגמרי וגם גדולי תורה וראשי ישיבות לא מקפידים על זה. ולא עושים על זה תשובה. כשלומדים רואים שמבחינה הלכתית זו חמור שבחמורות. זה יותר חמור מלהתפלל בציבור. ובספרי קבלה ומוסר וכו' יש חומרות נוראות בעניין הזה ובעונשים הנוראים עליו. וכמובן גם כל דיני הזכרת השם בכל הברכות ועוד דוגמאות לאין מספר. עדיף לא להתפלל בבית כנסת מאשר להתפלל ולא לקיים דיני אמן שהם סעיפים ממצוות אמונה שהיא החמורה והיסודית ביותר, ועדיף לא להתפלל כלל מאשר לא לקיים דיני הזכרת השם.  ובכל זאת צדקו מה שלא ביטלו את בית הכנסת לגמרי, כי רק אם אני יכול לקיים דיני אמן והזכרת השם אז זו עבירה ואז באמת עדיף לא ללכת לבית הכנסת ואל להתפלל כלל מאשר לעבור על איסורים חמורים כל כך. אבל מכיוון שהמצב הנפשי שלי כזה שלא מאפשר לי ריכוז כדי לקיים דינים אלה, ממילא אין עלי שום חיוב וזה היתר גמור, ואני יכול להתפלל ולעבור כי זו לא עבירה כלל. כי מה שאני לא יכול אני לא מחוייב. בתשובה על השחתת זרע הבאתי יסודות חזקים לפי עניות דעתי על זה מסוגיות ופוסקים. וכמו שמבואר שלהסתכל בנשים כשהן כובסות אין זו עבירה מדין אנוס רחמנא פטריה, ושם הארכתי בגדרים ההלכתיים של אנוס ובגדרי "וחי בהם".

כאמור כל המצוות האלה הושמו בחבילה והונחו בבוידעם כי כך נהגו גם בדורות הקודמים, וכל מה שהיה כח לדורות הקודמים לעשות, או שהוא רק כתוב ואין עליו "מסורת" שיש להניחו בבוידעם, לוחצים על כל אדם לקיים כאילו מובן מאליו שהוא יכול, ואם הוא לא מצליח אומרים שאין לו מספיק רצון. זה עיוות נורא לדעתי של התורה, זה מקלקל לגמרי את האפשרות לראות בתורה ובהלכה דבר חי ותורת אלוהים חיים שרואה ומבין ואוהב, ומכריח אותנו בכח להתייחס לקב"ה כאל מישהו אכזר ונוקשה ומפחיד. זה עקירת כל הנשמה של התורה והפיכה שלה לעבודה זרה חשוכה וריקה.
לדעתי זו חובה קדושה שאדם יעריך נכון את כוחותיו הנפשיים [ובדרך כלל האמת היא שצריך אחרי ההערכה להוריד תשעים אחוז ממה שנדמה לו שהוא יכול, כדי לאזן את השפעת רגשי האשמה והחינוך וההרגל שלנו לא להיות מודעים לנפש], כי כך הקב"ה רואה אותו, כל הצפונות גלויות לו, כל הקשיים, הכאבים, הבדידות, הפחד, הפצעים הנפשיים, התחושה של להיות נטוש כמו ילד קטן לבד בחושך, הריקנות, חולשת העצבים, כמה הם רופפים ומתוחים ושבורים, כל החסר בחום ואהבה שחסרים עוד מילדות, כל הרעב לליטוף וחום ובטחון ושלווה, וכל המחשבות המכוערות והמבישות והקטנוניות, שאדם מסתיר ונבוך אפילו כלפי עצמו. הקב"ה רואה את הכל הכל ועוד יותר ממה שאנחנו בעצמנו יכולים לראות, במבט אוהב ומבין וחומל. הוא בעצמו שם אותנו במצב כזה. הרי לפניו גלוי שבאמת האדם לא יכול. הוא לא טיפש ואטום ומאשים ובא בטרוניא כמו חלק מהרבנים והמחנכים שחינכו אותנו ועיצבו את תמונת התורה והקב"ה שבנו. ואחרי שאדם יעריך את כוחותיו נכון, וכל מה שמכבה את חיוניותו ומכביד עליו, וגם אם יחליט עליו בכנות שיפסיק הוא יודע כבר מראש שבראש השנה הבא הוא יבוא שוב עם אותו הדבר, פשוט צריך להיות בר דעת ולא עדר של המון מפוחד ונבער ועובד עבודה זרה, ולדעת שבדברים האלה אין שום חיוב והם היתר גמור.
יש הבדל גדול בין זה לבין גישה של אני אעשה רק מה שבא לי ומה שכיף לי ומתחשק לי באותו רגע.
אם למשל אדם מתחתן, הוא מקבל על עצמו אחריות ומחוייבות, והוא יעבוד קשה לפרנס ויקום בלילה להרגיע תינוק וכו' וכו'. הוא לא נכנס למערכת של אעשה רק מה שיש לי חשק ומוצא חן בעיני וגורם לי הנאה באותו רגע. אבל מצד שני הוא יודע מה כוחו ויכולתו ואשתו גם יודעת ואין ציפיה ממנו לעשות מה שהוא לא יכול וגם לא מה שמכבה אותו ומכביד עליו וממית את נפשו. והוא נכנס למערכת של מחוייבות ואחריות ועשייה של דברים קשים ורבה יגיעה, אבל הוא רוצה את זה ובוחר בזה ועם כל הקושי בזה הוא מוצא אושר ושמחה וחיים. ואשתו מראש רוצה שהוא יעשה רק עד כמה שזה מוסיף לו אושר וחיים ושמחה ורעננות.
נניח שאשה נישאת כדי לחיות ברמת החיים שהורגלה בבית אביה, וזה באמת חיוב כתובה של הבעל. נניח שהוא לא חזק ובריא ומוצלח כמו אבא שלה, והוא עובד ומרויח הרבה פחות. היא יכולה לדרוש שיקיים את חיוב הכתובה ומה שהבטיח בנישואין ושיעבוד בשתי משרות לשם כך. אבל אם היא אוהבת אותו היא תעדיף לחיות ברמה יותר נמוכה ולא לגרום לו להיות לחוץ וכבוי ועצוב.
אם אני אומר שגם ההלכה כך, ועל זה יש דיני אנוס רחמנא פטריה ודינים של "וחי בהם", שאם הדרישה היא להרויח כך וכך והוא מצליח להרויח רק חצי הוא לא חייב לעבוד בשתי משרות ולהרוס את עצמו, זה לא אומר שאני טוען שצריך לחיות רק לפי מה שנוח ומתחשק בלי אחריות ומחוייבות ומהלך ארוך טווח ומחייב של בנייה והשקעה, וכל הלכה שבאותו רגע כבדה עלי לא אקיים. זה מסור ללב ולרצינות ולאמיתיות של האדם למצוא איפה הקו שמבדיל בין לקיים את ההלכה רק לפי כוחותיו לבין גישה של לעשות רק מה שמתחשק באותו רגע.

לא צריך לעשות תשובה על דברים שאנחנו לא יכולים להימנע מהם. ואם קיבלנו בשנה שעברה בכנות להימנע והשנה אנחנו חוזרים עם אותם דברים שוב, זו ההוכחה שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם ואין בהם שום איסור לגבינו. זה מה שהתכוונתי שכבר כתבת את התשובה לשאלתך. כתבת שאתה לא יכול. זו התשובה. מה שאתה לא יכול אתה לא יכול. נקודה. אף אחד לא יכעס ויאשים אותך על דבר שאתה לא יכול, ואין שום מקום לעשות תשובה על זה. צריך רק לא לגשת עם פחד ורגשי אשמה ואז זה ברור ופשוט לגמרי.
.
– – –
.
לגבי הוידוי.
בכלל בגישה למצוות, המצווה הראשונה ברמב"ם היא מצוות אמונה שהיא מצוות עשה וחיוב הלכתי. וכבר הקשו איך שייך לצוות להאמין, מי שמאמין כבר מאמין ומי שלא אין מה לצוות עליו. הארכתי בזה בכמה מקומות, שמצווה אינה ציווי וחוק במובן של פקודה. אלא זה תיאור מציאות. כמו שאמרו במדרש, ורבי ירוחם הדגיש זאת כיסוד המרכזי של ההבנה בתורה, שהתורה היא תיאור מציאות כמו שאמרו במדרש שהיא כמו תכנית אדריכלית של העולם והאדם.
זה כמו שמישהו יתן לך צמח ויאמר לך שההגדרה שלו היא שהוא דבר שצריך להיות נטוע באדמה ולקבל מים ואור. ואם לא תתן לו אדמה ומים ואור הוא ימות. זה לא פקודה אלא תיאור מציאות. גם במורה נבוכים מבאר שהמצוות הן עצות, וגם בזוהר יש סוגיא על זה. ורבי ירוחם האריך בזה בשיחותיו.
ילד מאמין בהורים שלו. תינוק בוכה כשהוא רעב. הוא מאמין באמא. בדיוק באותו כח נפש של האמונה באל. כשהוא גדל הוא מאמין שיש משהו שהוא מעבר למציאות הגלויה ומעליה והוא וודאי ואמת מוצקה אפילו יותר ממנה.  משהו שמאחד בני אדם. לכן גם אתאיסט מאמין בקדושת החיים, בחשיבות של להציל בני אדם, לעשות שיהיה בית חולים ולא להשליך למוות את החולים, בערך של אהבה וטוב ומשפחה. בשלילה של רצח וגנבה ואלימות. בשויון וחירות ושלילת גזענות ועבדות וכו'. אלה הכל אמונה במשהו כללי ונעלה וטוב שמאחד בין בני אדם ואין לו שום ביסוס מדעי ורציונלי והוא נובע ממקום טמיר ועליון והוא נחשב וודאי יותר מכל הוכחה מדעית. זו אמונה.
המצווה רק מגדירה, שאדם הוא יצור מאמין. ואם תקח את זה ממנו הוא יהיה חסר וכבוי. כמו שתיקח מצמח את אור השמש. יש במצווה צד של שכר ועונש. כמו שחקלאי אומר לך שאם לא תשקה את הצמח הוא יבול. כך התורה אומרת שאם לא תקיים תיבול. זו הגדרה של היותך יצור חי ולא "פקודה" מגבוה כמו פקודה של מפקד בצבא.

יש מצוות שהן על מעשה מסויים, כמו לולב ושופר. ויש מצוות כמו אמונה ואהבה ויראה. מצוות אלה אינן רק חובת הלבבות על הדעה והמחשבה. יש להן צד מעשי לגמרי. עניית אמן וזהירות בהזכרת השם זה פרטים מעשיים של מצוות אמונה. גם החלטה האם לעבוד קשה מדי ולהרוס את עצמי בשביל שיהיה לי הרבה מאוד כסף וארגיש בטחון כלכלי וקיומי מוצק, זה גם קיום מעשי של מצוות עשה של אמונה.

מצוות כמו אמונה אהבה ויראה מדברות על הגדרה כללית באדם וחייו, כמו ההגדרה שאדם הוא בעל חיים שנושם וזקוק לאויר, ויש בזה שכ רועונש שאם ניתן לו אויר הוא יחיה ואם נשלול ממנו הוא ימות, כך יש הגדרה שאדם הוא בעל חיים שאוהב וזקוק לאהבה. ומהכלל נפרטים הרבה פרטים עד המעשה. חלק פרטים קבועים על ידי חז"ל כמו עניית אמן, וחלק פרטים שקורים בשטף החיים כמו השאלה על פרנסה.

מצוות אמונה ואהבה ויראה הן מהכלליות ביותר, ומצוות כיסוי הדם היא מהפרטיות ביותר. בין שני הקצוות יש הרבה מדרגות ביניים. כדי לקיים מצווה חשוב מאוד להבין איפה היא עומדת בין שני הקצוות האלה. יש מצוות כמו תפילה, תלמוד תורה, פריה ורביה, צדקה, וגם תשובה ביניהן, שעיקרן הוא הגדרה כללית על החיים כמו אמונה ואהבה ויראה. והפרטים המעשיים המוגדרים שלהם הם רק ביטויים של המצווה הכללית, וחלקם, כמו בתפילה למשל שקבעו נוסח קבוע וזמנים קבועים, הוא קביעות של חז"ל שקבעו מסגרת מוגדרת כי ראו שאם הדבר יישאר לגמרי כללי וחופשי עם ירידת הדורות הוא יכול להתמסמס.
וידוי ביסודו הוא חלק טבעי מעניין תשובה. אם מישהו שאתה אוהב ובוטח בו פגע בך קשה ובגד בך ושבר לך את הלב, ועכשיו הוא בא לחזור אליך. כדי שתוכל לפתוח דף חדש ובאמת לסלוח יש לך צורך לשמוע שהוא אומר אני יודע שעשיתי לך כך וכך ואני מבין שזה פוגע ואני מבטיח שכעת אני מרגיש שלא אעשה כך יותר. אם הוא לא יאמר את זה יהיה לך חסר משהו, וזה יפריע למחוק את המשקעים.

לפעמים מספיק מבט או נימת קול או כל ביטוי טבעי, ולא במקום דווקא אמירה של נוסח קבוע. כבני אדם חל בנו שינוי גדול מאז התקופה שנוסח התפילה והוידוי נקבע באופן קבוע ומחייב. מכיוון שהנוסח הקבוע אינו עצם קיום המצווה אלא רק מסגרת שחז"ל קבעו, מותר לנו להרגיש שהמסגרת הזו לא מתאימה לרגשות החיים שלנו. כתבתי על זה בתשובה בדיני תפילה. הפתרון שאני מצאתי לעצמי הוא פשוט כשאני לא מרגיש שנוסח התפילה מתאים לתפילה האמיתית שיש לי בלב, או שהאו ארוך מדי, אני פשוט אומר אותו מהר מהשפה ולחוץ כדי לסיים, ורק אם הוא מחייב מעיקר הדין ורק אם יש לי כח לזה, ואם לא אז אני מדלג. ואת התפילה האמיתית אני מקיים כעיקר דין המצווה מהתורה שהוא חפשי. כי כשחז"ל קבעו את הנוסח הם התכוונו רק לעזור לקיום עיקר המצווה מהתורה. הם לא התכוונו לעקור אותו על יד הפיכת התפילה לדבר שלא נובע חי מהלב. ואם אני לא מצליח שהנוסח הקבוע יהיה עבודה שבלב אני לא סבור שחז"ל חייבו אותי לעקור את מהות המצווה, וגם דין הלכתי בה, שתהיה עבודה שבלב, רק כדי שאומר את כל הנוסח הקבוע. ואותו דבר גם לגבי נוסח הוידוי. באופן אישי גם לפני שמצבי הרפואי מנע ממני, לא הלכתי לבית הכנסת בימים הנוראים ואמרתי רק את חלקי התפילה שמחייבים מעיקר דין הגמרא. וידוי מעיקר הדין לא חייב להיות לפי אל"ף בית ובאריכות כזו. מספיק ללחוש בלי קול פעם אחת בכאב חטאתי. כי האווירה בבית הכנסת הטילה עלי פחד וקדרות ולחץ, ולפעמים מרוב אריכות גם שממון, וראיתי בזה סתירה לקיום מצוות היום ומבחינה זו זה עבירה דאורייתא, והעדפתי לוותר על קיום מצוות שהן מכח מנהג בעלמא ולא לעבור על דאורייתא.

הארכתי בכל זה כי תשובה זו לא "פקודה", שמישהו ציווה עלי לעמוד ולהגיד אשמתי בגדתי. זו הגדרה מה היא מהות האדם. הביולוגיה מגדירה את האדם כבעל חיים שחושב, הומו ספיאנס. אם תיקח ממנו את המחשבה פגעת בקיומו וחייו. התורה מוסיפה עוד הגדרה שאדם הוא בעל חיים ששב למקורו, למהותו האמיתית, לנביעה שבתוכו. הוא בעל חיים שיכול להתרחק ממה שהוא באמת, והגדרה לגבי מהות החיים שלו היא שביסודם מונח לחזור למה שהוא באמת, למה שהחיים שלו באמת. מבחינה גופנית זה אותו כח של הגוף להבריא מעצמו. המחלה או הפציעה עקרו אותו מאיך שהוא באמת, מאיך שחייו באמת. מהשמחה והבריאות וחדוות החיים והוורוד בלחיים וכח החיים שצומח ופורח. ויש כח בגוף שגורם להבריא. להחזיר את הגוף מהמצב העקור והשבור והרחוק ממה שהוא באמת, אל המצב האמיתי שלו, החי. ואותו כח עצמו קיים גם בנפש. והתורה רק הגדירה את הכח הזה וקראה לו תשובה. אם מבינים שזו המצווה זה מעמיד את העמידה בבית כנסת צפוף ואמירת הנוסח של אשמנו בגדנו בפרופורציה. אני לא מזלזל כלל בשום פרט הלכתי מדרבנן וגם לא במנהג. רק צריך לשמור על ראיית הפרופורציות. מה עיקר ומה פחות עיקר. מה המשקל והמקום של כל דבר ומה נדחה מפני מה. מה הוא עורק חיוני שהחיים תלויים בו ומה הוא פרט חשוב אבל רק פרט כמו אצבע קטנה ולא איבר שהנשמה תלויה בו. היום עושים ממנהגים ופרטים שהם כמו אצבע קטנה את העיקר המחייב, ומקריבים בשבילם את הלב והמוח והריאות.

.

.

– – –

.

.

עוד דברים בעניין זה:

שלום,

דבריך חשובים מאוד ומן הראוי להאריך בזה ולהביא מקורות העוסקים בזה. לצערי אני יכול כעת רק לכתוב בקיצור נמרץ את תמצית המהלך לפענ"ד.

העניין של לחזור בתשובה, מהלשון משמע שחוזרים למקום שהיו בו מתחילה, ששבים לנקודת מוצא.

עניין התשובה כולל גם לבדוק באילו פרטי הלכות אני נכשל ולתקן את זה, אבל לא די בזה.

להיות חי, יש לו מובן בכמה מישורים לפי חלקי קומת האדם. יש חיי הגוף הגשמיים. יש חיים של הנפש הבהמית, שיש לה צרכים בעניין של לא להיות לבד, דברים המרחיבים דעתו של אדם, דברים שהיא צריכה כדי לשמוח, הנאות, מנוחה, הכל לפי המידה הישרה הממוצעת שדרושה לחיות הבריאה.

יש חיים של הלב, אהבה, חסד, נתינה, אמונה, דבקות, תפילה וכיו"ב. ויש חיים של הרוח, השגת חכמה ואור הקב"ה דרך לימוד תורתו הקדושה.

התורה היא עץ החיים, הקב"ה הוא אלוהים חיים, הוא מלך חפץ בחיים, ואנו מבקשים להיכתב בספר החיים למענו כי הוא אלוהים חיים וחפץ בחיים. הציווי היסודי הוא ובחרת בחיים. התורה אומרת וחי בהם ולא שימות בהם, זה מתייחס לכל המישורים של חיים, וזה הציווי העליון שלך התורה וכל שאר המצוות הן רק פרטים של החיים, לכן הכל נדחה מפני פיקוח נפש משום שכתוב וחי בהם. ומה שג' עבירות החמורות לא נדחה מפני פיקוח נפש כתבו בקדמונים שזהו משום שהעובר עליהם אינו חי, הוא כמו מת מהלך, ועל דרך שנאמר רשעים בחייהם קרויים מתים.

חיי הגוף הגשמיים הם רק הבסיס, לא בזה סוף הגדר הקובע  או מת. וכמו שאמרו צדיקים במיתם קרויים חיים, ורשעים בחייהם קרויים מתים, והרי שחיי הגוף הגשמיים אינם מה שקובע האם האדם חי או מת.

יש אנשים שלמשל יאמרו שאם הם נוסעים במכונית ספורט מהירה אז הם מרגישים שהם באמת חיים. אחרים יאמרו שהם באמת מרגישים חיים כשהם זוללים מטעמים, וכל כיו"ב.

האדם מחוייב בבירור מתמיד כל רגע ורגע, מה היא התפישה שלו לגבי החוויה של להיות באמת חי.

יש אופן נכון וישר ואמיתי ובריא של חוויה של להיות באמת חי, האדם נברא כשזה פשוט לו, זו הנקודה הראשונה של חיותו, עומדת על הנקודה האמיתית המקורית מה זה להיות באמת חי.

ויש בזה חילוקים בין אדם לאדם כל אחד לפי מה שהוא. יש אדם שכשהוא עומד על הנקודה האמיתית שבו אז ההרגשה שהוא חי באמת אצלו עיקרה הוא כשהוא שקוע בלימדו התורה. וכל אחד יש דרך של לימוד ומקצועות של לימוד שדווקא הם מחיים אותו, וכמו שאמרו אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ.  ואחר ייתכן שעיקר חיותו הוא דווקא בחסד ואהבה, ואחר ייתכן שירגיש שהוא בעיקר חיותו כשהוא עמל לפרנסתו באמונה ויושר ומפרנס את משפחתו ומחזיק תורה, ועל דרך זה כל אחד יש לו את שורש חיותו המיוחד לו.

עיקר העניין של לחזור בתשובה הוא שאדם חוזר לנקודה האמיתית של חיותו, למקורו ושרשו כמו שברא אותו בוראו,  וחי באמת. חיים אמיתיים ממילא הם גם לימוד וקיום של התורה שהיא מקום חיותנו כמו המים לדגים, והיא תורת חיים ועץ חיים וסם חיים וכו'. וכל אדם חי בתורה לפי דרכו ומהותו ושורש נשמתו.

העניין של תוכחה, לשון תוכחה הוא מלשון נוכח. עניין נוכח בתורה, נקרא בספרי פנימיות פנים אל פנים. זה עניין מיוחד של יחס חי.

למשל אם מספרים לאדם שפלוני נמצא בצער, הוא ינסה לעזור כפי יכולתו. אבל אם הוא ממש עומד פנים אל פנים מול אותו פלוני, מסתכל לו ישר לתוך העיניים במבט מבין ומרגיש, במבט של הלב, הוא חווה את צערו באופן שהאדם נוכח מולו פנים אל פנים, ואז ההשתתפות היא באופן אחר לגמרי וממילא הוא גם יעזור לו באופן אחר. בספר עלי שור חלק ב' מהגאון רבי שלמה וולבה ז"ל האריך בעניין "נוכח" בדברים נפלאים, יעויין שם.

אם למשל אדם מרגיש שעיקר חיותו היא בזלילת מעדנים, ואומרים לו שזו טעות, והוא לא באמת מרגיש חיות אלא הרגשה מזוייפת וריקנית שמתדמה לה ומטעה אותו. וכמו שכתב המסילת ישרים בעניין הזהירות שהעולם הזה נדמה ללילה ולפעמים עמוד נראה אדם ואדם נראה עמוד. יתכן שיבין ויקבל ויתכן שלא.

אבל לפעמים האדם נוכח בטעותו באופן של להיות נוכח מה הם חיים באמת ומה היא טעותו. למשל אם בנו פתאום מתנדנד בין חיים למוות, ייתכן שאז משהו ייפתח בתוכו והוא יהיה נוכח בהבל ובטפלות של מה שראה עד אז שהוא עיקר. וכעין מעשה ברבי אלעזר בן דורדיא במסכת עבודה זרה.

הוכח תוכיח את עמיתך הוא על דרך שאדם שכבר חזר בתשובה בעצמו, והוא חי באמת בעצמו, עמוד ביחס של פנים אל פנים, יחס של נוכח, מול חברו האהוב עליו.

למשל אם איש אוהב אשה באהבה גדולה ועזה, והיא נעלבה ממנו וחדלה מלהאמין באהבתו והיא בדרכה לעזוב אותו. וכל ההסברים לא מועילים. הוא בסערת ליבו נעמד מולה, פנים אל פנים, מסתכל לה לתוך העיניים, ופשוט גורם לה להיות נוכחת פנים אל פנים מול אהבתו.

אם למשל בנו של מישהו חולה באופן קשה ומסוכן וסובל יסורים ושוכב בבית חולים. ואביו לא מבין מה העיקר של החיים ובמקום לבוא להיות ליד מיטת בנו הוא עסוק בהנאות של הבל שנדמות לו יותר עיקריות. ויש לאביו ידיד נפש שאוהב אותו, ומנסה להסביר לו וההסברים נופלים על אזניים ערלות. הוא נעמד מולו, מסתכל ישר בעיניו, גורם לו לחוות באופן ישר את המיית ליבו. לב נוגע בלב באופן ישר.

זה העניין של להוכיח.

להוכיח זה ההיפך מלשכנע. לשכנע פירושו להפעיל אמצעי שכנוע כדי להטות את רצונו של האדם לכיוון שהמשנע מעוניין שייטה לשם. אפשר לשכנע על ידי נימוקים שכלים כמו עורכי דין בבית משפט. אפשר על ידי השפעה על כח הדמיון כמו שעושים בפרומות מסחריות. אפשר על ידי אמצעים רגשיים, להפחיד, לזעזע, ליצור ריגוש, לעורר חשק, להבטיח דברים.

אין שום עניין לשכנע אדם לשמור תורה. כל אדם הוא בנו יחידו של הקב"ה, הוא נברא יחיד, הוא עומד יחיד מול הקב"ה, יש בינו לבין הקב"ה יחסים שרק שניהם המצאים בהם. רחמנא ליבא בעי. הקב"ה רוצה את ליבו, רוצה שיעשה באמת מתוך עצמו, מרצונו הכי עצמי ואמיתי. אם הוא עושה מכח השפעה של מישהו אחר אין לזה ערך.

להוכיח, להחזיר בתשובה, הוא לגרום לאדם להתחבר באמת עם רצונו העצמי. זה יכול להעשות רק אם המוכיח הוא בעצמו חזר בתשובה וחי באמת, והוא מעמיד את עצמו ביחס של נוכח מול הטועה, ובמגע של הלב עם הלב הטועה חוזר בתשובה. מבין בעצמו מה רצונו שלו האמיתי, מה הנקודה האמיתית של שורש חיותו. לענ"ד לזה כוונת הזוהר (שמן הראוי לרדוף אחרי הרשעים להחזירם בתשובה) ולזה הכוונה במה שנאמר על נח (שהיה לו להוכיח את בני דורו).

על זה אמרו קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. ואמרו אין בינינו מי שיודע להוכיח. כיוון שזה מצריך מדרגה כזו.

עיין עוד בעניין זה בתשובה

בעניין לשמה, תשובה, מהות ההלכה.

מודעות פרסומת

7 תגובות to “בעניין מצוות תשובה”

  1. אופיר גל-עזר Says:

    הי,
    לא ראיתי את כל התשובה.
    אמנם, מהספר אשיב ממצולות של הרב יהושע שפירא למדתי כי העיקר שבאותו הרגע שחטא אם יבוא לפניו חטא נוסף הוא לא יחטא. המקור הוא מספר על התשובה של המאירי. שכחתי את שם הספר כרגע.. לא נראה לי שמדובר ב"בית הבחירה"..

    *התכוונתי שהעיקר שבאותו רגע שעושה תשובה אם יבוא אליו אותו חטא לא יחטא בו.

  2. עמי Says:

    אופיר, שלום
    תודה רבה על דבריך
    ספרו של המאירי נקרא "חיבור התשובה", ועיינתי שם ומצאתי במאמר א' פרק ט' ומביא שם דברי הרמב"ם שהזכרתי בשאלתי וכותב "התשובה בלתי
    המחשבה בעזיבת החטא לא תועיל גם בעת התשובה כי לא תקרא תשובה
    שבדעתו אינו גומר שלא לחזור בהם" ומביא בזה משל נאה "כי זאב אחד בחור הלך אצל זאב זקן ללמוד הימנו דרכי התשובה, כי היה ירא לנפשו על חטאיו מאשר כל ימיו למד לטרוף טרף ורמס וטרף ואין מציל, והיה הזקן מיסרו ומלמדו דרכי התשובה. עודם מדברים והבחור נשא עיניו והנה רחל באה, ויאמר אל הזקן בקצר מלה מהר אבי כי רעב אנכי ואלהיך הקרה לפני". (באמת במעשה הזאב רואים שבאותו רגע שעשה תשובה חזר לסורו).
    אמנם אחר כך ממשיך וכותב "ואין מזה המין מי שבעת התשובה גומר בלבו לעזוב דרכו הרעה תכלית עזיבה אבל אחר זה יכריחהו יצרו לשוב לחטוא וכן תמיד וכו', שזה אמנם כבר היתה תשובתו תשובה בעת העשותה והועילה על החטאים הקודמים, ויהי זה בדמיון מי שטבל ואחר הטבילה עלה שרץ בידו, לא שיתפשנו בעת הטבילה, שזה אע"פ שחזר ונטמא כבר היתה טבילתו טבילה והעבירה הטומאה הקודמת. אמנם זאת ההנהגה רעה חולה תורה על בעליה סגנון קשה רע ומר, ימצאו דרכי התשובה על הרחוק בזה הטבע, ולהרחיק זה הענין הזהירו מאד להיות בעל התשובה קונה מדות ותכונות חדשות ומתעורר להרבות בטוב המעשים תמיד" וכו'.
    אך לא מצאתי מה שכתבת בשמו.

  3. ארז Says:

    שבתה את ליבי פיסקה בספרו של רבי צדוק הכהן מלובלין ונפשי נפעמת אינה יודעת מנוח,,, אוכל לבקש ביאור על הדברים הנפלאים ממני ??? אשמח אם כבודו יניח את דעתי כיד ה' הטובה עליו, וככה הוא כותב!!
    "עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכיות, רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה' יתברך… וכטעם ידיעה ובחירה שביאר האריז"ל בסוף ספר "ארבע מאות שקל כסף", ששניהם אמת כל אחד במקום בפני עצמו, במקום הבחירה שם אין מקום לידיעה, ובמקום הידיעה שם באמת אין מקום לבחירה, וכשמשיג לאור זה העצום, אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים מעומק ידיעת ה' יתברך והוא ודעתו ורצונו הכל אחד, ומאחר שה' יתברך רצה כן, הרי הכל זכיות…(צדקת הצדיק פיסקה מ)

  4. נראה לכאורה Says:

    שלום,

    באופן כללי לגבי לימוד דברים ששייכים לחלק האגדתא, המשגיח רבי ירוחם אחרי אחת מהשיחות שאמר ניגש לאחד מהעילויים בישיבה ושאל אותו כמה זמן עמל על החידוש האחרון שהעלה, והלה השיב כמה ימים. ורבי ירוחם אמר שעל השיחה הזו הוא עמל חצי שנה.
    הכוונה בזה שבסוגיות בהלכה דרך העמל היא על ידי ניתוח והתבוננות בעניין עד שמשיגים אותו כפי כוחנו, אבל באגדתא דרך הלימוד והעמל היא על ידי שחיים את העניין, והדברים מאירים על החיים והחיים מאירים עליהם, ופירוש הדברים עולה מתוך שחיים אותם.
    לכן גם באגדתא ניכר הרבה יותר איך כל דבר מתפרש בדרכים שונות ורמות שונות לפי הכלים של מי שלומד.

    כך שקשה לי לומר משהו בתורת הסבר בדברים. אני יכול רק לחלק איתך מה שנראה לי כעת כעומד מול הדברים, גם אם זה לא מסביר אותם הרבה.

    רבי צדוק מדבר על זדונות, אני לא זוכר מעצמי או ממישהו שהכרתי מעשה שנעשה במזיד. צריך יחס מאוד חי כלפי הקב"ה כדי לחטוא במזיד. האמונה שלנו גם כשהיא חיה ויש לה מקום בחיים הרגשיים הפנימיים, והקב"ה בשבילנו הוא לא רק מושג פילוסופי מופשט, עדיין אנחנו נוטים לתפוס את מציאותו ככח כללי מאוד שמניע את הטבע, וגם אם מרגישים שהוא אוהב וחומל עדיין זו אהבה כללית שכוללת את הכל באופן שווה. מול דבר כזה כיצד ניתן לחטוא בדווקא במזיד להכעיס מתוך שנאה כדי לפגוע. מי יכול לשנוא את השמש שמחממת את הכל ולרצות להכאיב לה.

    כשבני זוג חיים ביחד בקרבה, גם אם יש ביניהם אהבה חזקה ייתכן שיריבו ויגיעו למצב של רצון לפגוע ולהכאיב מתוך כעס. בתנ"ך רואים איך הם עמדו מול הקב"ה והיחס היה כמו שניים שעומדים זה מול זה, ואהבו ושנאו, התקוטטו והתפייסו. אנחנו לא חיים במדרגת אמונה כזו.

    גם כלפי אנשים אחרים, אנחנו עושים כמובן הרבה נזק ופגיעה, אבל ממה שאני מכיר זה מתוך עיוורון, או עיוורון קבוע כלפי האחר או סערת נפש של כעס וכיו"ב שמעוורת לאותו פרק זמן, או מתוך פצעים נפשיים שיש בנו שיוצאים החוצה כצורך נפשי לפגוע באחרים, לפרוק כאב ולחץ או לקרוא לעזרה או לחזור על דפוסים של פגיעה שקרו לנו. מזיד זה כשהפגיעה נעשית מתוך ידיעה וראייה ובחירה, ולא הזדמן לי לראות דבר כזה.

    הדבר שהכי מתקרב למזיד שאני יכול לראות ממה שאני מכיר, הוא פגיעה של האדם בכוחות החיים שבו. לפעמים בוחרים בכוונה לשמוע בקול רגשי האשמה, לדכא את החיוניות הטבעית של כוחות החיים שבתוכנו. להשלים עם המחנק שלהם ולא לתת להם לצמוח ולהתפתח ולחיות עם מלוא החופש והבחירה והעצמאות והאוויר שהם זקוקים לו. אנחנו בוחרים להתאים את עצמנו למשבצות קבועות מראש ולהחניק את הכוחות החיוניים כדי שנוכל להתאים למשבצות האלה. זה כמובן לא רק במזיד גמור, לרוב זה מתוך פחד, אבל יש בזה גם צד בחירה לבחור ללכת לפי ההכתבה של הפחד ולא לנסות להתמודד איתו.
    כשכוחות החיים נחנקים אנחנו באופן אוטומטי הולכים בתלם ובוחרים נכון ומנהגים כראוי, יש צד שבוחר בזה ולא רוצה לעמוד מול הקושי והכאב שיש אצל מי שכוחות חייו ערים וחריפים וסוערים וחיים וחופשיים וצריכים לבחור בין טוב לרע בבחירה אמיתית וקשה שדורשת התמודדות עם כל בחירה מחדש.
    הקב"ה מתגלה אלינו לא רק בעולם החיצוני כמי שמנהל את העולם ומשגיח וכו', אלא גם מעיין כוחות החיים שנובע מתוך האדם הוא התגלות של הקב"ה אלינו, וחטא נגדו הוא חטא כלפי הקב"ה.

    מול חטא כזה כמעט לא קורה שאנחנו מרגישים שהוא חטא ובאמת מתחרטים עליו וחוזרים בתשובה עליו. גם אם מגיעים להכרה שזו טעות ומנסים לתקן, אנחנו מרגישים גיבורים ומיוחדים וחזקים שהצלחנו להתקדם קצת בכיוון של הכרה כזו, ולא חושבים שיש כאן ממי לבקש סליחה ולהרגיש שהכאבנו לו ולהצטער על זה.

    כך שקשה לראות היכן נמצא המקום לתשובה אמיתית בחיינו. כשאנחנו שומעים על תשובה לרוב אנחנו בלי מחשבה מפרשים שהכוונה לאותם דברים שכל ראש השנה אנחנו מתוודים עליהם בוידוי ובכנות ומכל הלב רוצים לקיים, וחוזרים בשנה הבאה עם אותן "עבירות" מדומות. אלה אינן עבירות כלל כיוון שהם דברים שהם מעל לכוחנו, והקב"ה לא בא בטרוניא ולא דורש מה שמעל לכוחותינו, ואין זה חטא ולא שייך עליו תשובה. ואדרבא, תשובה על דברים כאלה היא חטא שמתמכרים לרגשי האשמה וחונקים את הנפש עוד יותר.
    כשצעירים כל שנה מנסים לקבל תשובה על עבירות באופן יותר חזק ומנסים להאמין שיש תקווה שאולי הפעם זה יחזיק עד ראש השנה הבא, ועם השנים רואים יותר ויותר שאין לזה סיכוי ולא זו הדרך, כי מה שזה לא מחזיק עד שנה הבאה הוא משום שבאמת זה מעל לכוחנו וממילא אין זו עבירה לגבינו.

    אולי מה שאפשר לחיים שלנו לקבל מדברי רבי צדוק, שהעולם החומרי הוא תחת שלטון הזמן, זה המקום של בחירה, יש עבר שהעמיד אותנו בנקודה של הווה מסוימת, והבחירה היא לגבי העתיד לאן פונים מכאן.
    בעולם העליון הנסתר אין שלטון לזמן, הכל הוא בבחינת נצח, וממילא הכל ידוע וידוע גם מה שנבחר ולאן זה זה יוביל וזהו המקום של ידיעה ושם אין בחירה.
    הראייה שלנו היא של בעולם החומרי, ואנחנו משועבדים לעבר ולזכרונות. אם בני זוג פגעו זה בזה והכאיבו ובגדו, וכעת יש פיוס גמור, עדיין העבר נמצא בזכרון ואי אפשר למחוק אותו והוא בהכרח מעיב על ההווה. הם לא יכולים לחזור לתמימות השלמה של ההתחלה, לאמונה התמימה והמוחלטת זה בזה.
    אדם בפני עצמו סוחב איתו את משקל העבר שלו ומשועבד לו.
    קשה לנו מאוד להגיע להכרה שבאמת אפשר להתחיל בכל רגע את הכל מחדש לגמרי, בלי שום משקעי עבר. בלי שום שעבוד לעבר. להתחדש ולצמוח כאילו נולדנו היום כמו תינוק שמתחיל מהנקודה הראשונה.
    כשתינוק מתחיל הכל הוא מושלם, הכל הוא באופן הטוב ביותר האפשרי, עוד לא קולקל כלום.
    אם אני מתחיל מחדש לגמרי היום, הרי מה שאני היום הגעתי אליו גם כתוצאה מכל הטעויות והקילקולים שעשיתי, ומכל הפצעים שנפצעתי ומכל הצלקות של מה שקרה לי. וגם אם הייתי עושה זדונות הם היו חלק ממה שהביא אותי למצב ההוה שלי, למי שאני עכשיו, למצב בחיים שאני נמצא בו. אם אני מאמין באמת שאפשר להתחיל את הכל מחדש עכשיו, הרי אני בנקודת פתיחה של תינוק שנולד, שהיא הטובה ביותר האפשרית. כשהכל נקי וחדש ותמים וחי ובמלוא הפוטנציאל להגיע להכי טוב. הזדונות הביאו אותי גם הם לנקודה הזו כמו הזכויות, וזו בחינה של זדונות נעשו כזכויות.
    גם אם תינוק נולד עם חולי או חסרה לו יד וכיו"ב, זה משמיים, זה מה שהקב"ה עשה וממילא זה הכל לטובה וכך צריך להיות. הטוב ביותר עבור אותו תינוק הוא להתחיל את חייו כך. גם אם עשינו חטאים שקילקלו דברים שכעת עובדה קיימת שהם מקולקלים, אפשר להתחיל מחדש מכאן והדברים האלה הם כבר לא אשמה שיש לסחוב על הגב ולהצטער על חסרונם, אלא מצב פתיחה נתון שהוא האפשרות הכי טובה שיש להתחיל ממנה.
    אני לא מתכוון לזה כאילו מעכשיו אוכל לעמוד בסרגל של רגשי האשמה ולהשתעבד להם ביתר שאת ואוכל לקיים כל דבר שכתוב כמו גדולי הצדיקים מדורות קדמונים. הכוחות שיש לי הם דבר מוגבל וקבוע, אם אני גבעול דשא או עץ ארז זה לא נתון לבחירה ולהתחלה מחדש. הבלתי מוגבל הוא היכולת להתחיל מחדש את החיים והצמיחה של אותו גבעול שהוא אני. להניח מאחורה את כל מה שעצר את החיים והצמיחה, את הפחד והאשמה ומשא האחריות על העבר. לקבל אחריות רק על מכאן ולהבא. לשוב בתשובה לחיים שלי, שהם גילוי הקב"ה שבי.

  5. עמי Says:

    שלום וברכה
    רציתי לשאול במה שהרב כתב בכמה מקומות שהמצוות הם לא פקודות אלא תיאור של המציאות, אם כן מדוע הגוים שהם חלק מהמציאות לא שייכים לכללי המציאות הזו, חוץ מז' מצות שלהם, הרי ביחס לשאר חוקי הטבע אין הבדל בין יהודים לגוים וכולם שוים בזה וחוקי הטבע תקפים לגבי כולם. מדוע יהודי ששומר שבת הוא דומה למי שמשקה את הצמח והוא פורח וצומח, כפי שהרב המשיל, ואילו גוי ששמר שבת חייב מיתה, הוא גורם לקמילה ומיתה של הצמח. האם זה קשור לסוגיא אם גוי נקרא אדם או לא? ובאופן כללי יותר, מהו מהות ההבדל בין יהודי לגוי?
    אשמח אם הרב שליט"א ירחיב ויבאר יותר
    תודה רבה

  6. נראה לכאורה Says:

    שלום,

    אם נניח מתבוננים באנשים סביבנו, בלי שייכות ליהודי או גוי, למשל אפשר באופן כמובן מאוד גס וכללי לחלק את האנשים לכאלה שבעומק נפשם השאיפה והציור על אושר הוא של קשר עם בן זוג אחד קבוע לכל החיים. וגם אם זה לא מתאפשר וכוחות הנפש אינם בשלים לזה, עדיין התחושה הפנימית היא שזהו צורך עמוק וזה האידיאל שיגרום לחיים מלאים ואושר מלא.
    ויש אנשים שההרגשה הפנימית שלהם שלחיות כל החיים עם בן זוג אחד זה כלא עצוב ומחניק ואפור והוא כמו למות בחייו.

    או למשל יש אנשים שאם היו יכולים להציל מישהו ולא עשו זאת שנתם תידד מעיניהם ומאכלם יהיה להם מר והם יהיו פצועים בנפשם, ויש אחרים שימשיכו להרגיש בריאים ושמחים גם כך ואדרבה להיות חיב תמיד להציל כל אימת שאפשר נראה להם מחנק וכובד שסותר את חיותם.

    או למשל יש אנשים שחיים של צבירת ממון וכבוד וכח ומעמד וכיו"ב בעומק נפשם ההרגשה היא שחסר משהו בחיים כאלה מבחינת ההרגשה להיות חי ושמח. ויש אחרים שבעומק נפשם ההרגשה שחיים כאלה הם מלאים ומאושרים וזה כל חפצם, וכל בטלה מזה נראית להם כבזבוז של החיים, ובבחינת מיתה.

    או למשל יש אנשים שחיים של עשייה רצופה לאורך זמן גורמים להם צורך עמוק בזמן של שקט ושל התכנסות ובלי זה הם מרגישים מחנק נפשי ומתח וכיו"ב. ויש אחרים שאין להם שום צורך בזה ואדרבה כל שעת שקט והתכנסות, מלבד הנדרש למנוחת הגוף, היא כחצץ בשיניהם.

    או יש כאלה שצדדים וזמנים וגילויים של חולשה או רגישות או עדינות נפש וכיו"ב מכובדים בעיניהם וחייהם אינם שלמים בלי לעסוק ולכבד גם את הצד הזה, ויש אחרים שבהרגשתם היסודית עניינים כאלה בזויים וייסורים הם עבורם לעסוק ולדבר ולגלות בכל עניין כעין זה, ואם הם מוכרחים משום שלום בית וכיו"ב הם עושים זאת כמי שכפאו שד.

    או יש כאלה שמוכרחים להרגיש שהם מביאים תועלת וטובה לאחרים ובלא זה חייהם אינם חיים, ויש אחרים שאינם מרגישים חסרון בחיוניות ובשמחה גם כשאינם מועילים ומיטיבים לשום אדם, ואדרבה הם מרגישים כך חופשיים ושמחים יותר.

    או יש כאלה שבעומקם יש אהבה לאמת ונאמנות ויושר ושנאה לשקר ובגידה ורמאות, וגם אם הם שיקרו לא נוח להם בזה והדבר מכביד ומעיק עליהם. ויש שהם כדג במי השקרים ומרגישים בזה חופש וכח ועליונות, ולכפות על עצמם אמת ונאמנות ויושר מורגש אצלם ככבלים וחולשה וקטנות רוח.

    או יש כאלה שאצלם לנהוג בכבוד עצמי אמיתי (להבדיל מרדיפת כבוד וגבהות רוח), הוא בנפשם, ובלא זה חייהם אינם חיים. ויש שאצלם הדבר זר ומיותר. או שיש כאלה שאצלם להכנס לרשות של אחר ללא רשות ודפיקה בדלת הוא מעשה שקשה עליהם, ויש אחרים שאצלם בקשת הרשות נראית נימוס מיותר ומכביד.

    ויש כאלה שמעשה ביאה שנעשה בלא אהבה נפשית גם אם הצורך של הגוף הביא אותם לזה מכל מקום אינו ערב להם וליבם בל עימם והם מרגישים בזה עצבות ובדידות. ויש כאלה שלהם הוא מתוק ושמח ולא יחסרו בו מאומה.

    ויש בושת פנים ויש עז פנים. ויש עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, ויש עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה. ויש ביישנים רחמנים וגומלי חסדים ויש שאינם.

    וכיו"ב יש חלוקות מעין אלה למאות. ויש מן המשותף בכל החלוקות האלה בין הסוג הראשון שהזכרתי בכל דוגמא לבין הסוג השני. ומה שעבור האחד הוא צורך חיוני וסיבה לשמחה ואושר, לחבירו הוא להיפך.
    וזה פשוט וגלוי לכל אדם בעולם שמעורבים בתוך מי שהיום מצד ההלכה הוא בחזקת ישראל משני הסוגים של האנשים. ובאותה מידה ממש גם מעורבים משני סוגים אלה בין מי שמצד ההלכה הוא בחזקת שאינו ישראל. ולכאורה קשה שאמרו גומלי חסדים רחמנים וביישנים הם מסימניה של אומה זו. והרי ההלכה ודאי היא אמת, ואם מצד ההלכה מי שהיום בחזקת ישראל יש לו דין הלכתי של ישראל, יש קושיא עצומה כיצד ייתכן שכמות גומלי החסדים הרחמנים והביישנים ביניהם אינה גדולה יורת מאשר בין אומות העולם, כמו שגלוי בפשיטות גמורה לכל מי שלא מסנוור מרגשות של לאומנות וכיו"ב. שהרי כל אומה תאמר שאצלם יש אנשים יותר נעלים וטובים ולבביים רק מכח רגש הגאווה הלאומי ובגלל שהם יותר קרובים ומוכרים להם ומובנים להם ואהובים בעיניהם, ומה שיש טענות כאלה גם אצלנו הוא מאותו מקור ולא מצד האמת והיושר.

    אברהם אבינו לא נחה דעתו להאמין שהשמש הוא אלוה או הכוכבים וכיו"ב. וזה לא נבע מעיון פילוסופי, אלא הוא היה אדם כזה שהיה לו צורך חיוני בנפשו להרגיש שהאל קרוב אליו מכל קרוב ואוהב אותו באהבה גמורה בלתי מוגבלת ובלתי תלויה בדבר ולשם כך צריך גם שיידע את כל צפונות לבבו וכליותיו עד תומם. ואל כזה יכול להיות רק אל שהוא מעל הטבע ולא אל שהוא חלק מהטבע כפוף לו. ולכן לא נחה דעתו במה שלימדו אותו והוא שוטט בדעתו עד שהגיע לאמת.
    וזה נבע מכך שהוא היה מסוג בני האדם שתיארתי מאוד בכלליות וגסות וחוסר דיוק בדוגמאות לעיל. ואם היה אז עוד אדם כזה גם הוא היה משוטט בדעתו כמו אברהם, אם כי לא בהכרח מגיע לסוף החקירה ועומד על האמת.
    ואברהם תר בעולם אחרי עוד אנשים שהם דומים לו, ומצא את שרה ואחר כך את רבקה על ידי שהיתה משקה את הגמלים, ואחר כך את רחל ולאה וכו'. ועשה בירור בעולם, את מי שהוא מהסוג האחד הוא לימד וקירב, ומי שמהסוג השני ממילא מעצמו התרחק ונעשה אוייב. וכמובן שזה גם נתון לבחירה, אבל בחירה כזו קשה מאוד והיא תהליך עמוק וארוך וניסי של לידה מחדש במובן הנפשי.
    ובזמן יציאת מצריים היתה השלמת הבירור, ומתו ארבעה מתוך חמישה מבני ישראל כיוון שליבם לא היה בעניין זה כמו אמונת אברהם.
    ובהשלמת הבירור כרת הקב"ה איתם ברית בהר סיני. והברית לא היה לה שום שייכות למוצא לאומי, ולא לייחוס אבות. והרי יתרו היה איתם ומשה נשא את בתו והערב רב נתקבלו להיות איתם (ובערב רב היה שורש שפגם בשלמות הבירור ואעפ"כ לא מתו כמו אותם חמשת הרבעים שלא היו ראויים לצאת ממצריים והוא עניין ששייך לסתרי תורה ואכמ"ל). אלא הברית היתה רק משום שהם בני אדם כאלה. ונשאר מקום להמשך הבירור שכל מי שירצה יוכל להכנס לאותה הברית בעתיד. וכשנותרו שני בני אדם בעולם שהיו מסוג האנשים שעמם רצה הקב"ה לכרות ברית שהם רות ונעמה נכתבה מגילת רות על העניין של לברר את האוכל מהפסולת ולצרפם למקום שהם שייכים. ואין לזה שייכות למוצא משפחתי ולאומי.

    ואחר כך עם הגלות שוב הבירור התערבב לגמרי ונאמר שירבו נשמות ערב רב בתוך בני ישראל, ושירדו הרבה נשמות של גרים בין העובדי כוכבים. וגלוי לגמרי לעין שהחלוקה שרמזתי בכלליות רבה בדוגמאות הגסות והלא מדוייקות לעיל, אינה שונה אצל מי שהיום מבחינה הלכתית הוא בחזקת ישראל או שאינו. והיחס בין שני סוגי האנשים שווה גם אצל מי שבחזקת ישראל וגם אצל מי שבחזקת אינו ישראל.
    והתירוץ לעניות דעתי לקושיא החמורה, והוא כמובן חלקי מאוד ולא מדוייק כי זהו עניין עמוק מאוד ונסתר מאוד ויש בו פנים רבות, הוא שיש חילוק בין אומה לבין כניסה לברית. מי שלא גומל חסדים ביישן ורחמן, ואלה שורשים ששייכים לדוגמאות שהבאתי וגם הן רק מעט דוגמאות קצרות בעלמא, הוא אינו מאומה זו. אמנם עדיין ייתכן שנכנס לברית בהיותו נשמה בכח ואבותיו עמדו על הר סיני. אך כיוון שיש בחירה חופשית והברית אינה שוללת אותה הוא הוציא את עצמו מכלל אומה זו. וכבר אמרו שיש דברים שכשישראל עושה אותם הוא נחשב כגוי לכל דבר, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא חוץ ממי שעושה כך וכך ויש הרבה דברים שעליהם נאמר חוץ. והרי מפורש שמי שנכנס לברית יכול שלא להיות בכלל אומה זו מכח בחירתו. ומה שהוא עדיין מחויב במצוות אינו משום שהוא בכלל אומה זו אלא רק משום כריתת הברית, ואין הדברים תלויים זה בזה. והקרבה לקב"ה והזכות לחיי נצח ועולם הבא תלויה רק בשייכות לאומה זו ולא בברית, שהרי יש מהנכנסים לברית שאין להם חלק לעוה"ב. ואם מי שהוא ישראל מצד ההלכה רוצה לשוב להיכלל באומה זו עליו לחזור בתשובה ולהשתנות מיסוד טבעו והוא לגמרי כמו כל גר שיש לו בחירה חופשית והוא יכול לבחור ולשוב ולהיכלל באומה זו. רק חילוק אחד יש שהישראל לא יצטרך לחזור על המעשים ההלכתיים שבהם נכנסו לברית במילה וטבילה כיוון שאבותיו כבר עשו זאת והוא מכלל במעשם. ועניין הברית ומהותה יכול להיות מושג לבני אדם רק בחלקו כיוון שהוא עניין אלוקי ונסתר. ומי שהוא מאומות העולם ובטבעו ובחירתו הוא גומל חסדים רחמן וביישן הוא חלק מאומה זו, ואע"פ שלא נכנס לברית הוא כמו אברהם ושרה ויצחק ורבקה וכו' שלא נכנסו לברית של הר סיני ולא נתחייבו במצוות התורה אלא רק כבני נח. ואע"פ שדינם ההלכתי של האבות והאמהות היה של נכרים ובני נח עדיין הם היו מכלל אומה זו ואדרבה הם אבותיה ושרשה. והאבות והאמהות הקדושים היו אומה זו רק מכח מעשיהם ומה שהם כבני אדם ולא משום טעם אחר, ואין חילוק בין ההשתייכות שלהם לאומה זו לבין ההשתייכות של נכרי בזמננו שעושה כמעשיהם. וכל מי שהוא תלמיד של אברהם אבינו בעין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה הוא שייך לאומה זו כמוהו, כי אברהם ושאר האבות היו שייכים לאומה זו אך ורק מכח זה, ורק אחר כך בחר הקב"ה בהם וכרת ברית עם תלמידיהם ההולכים בדרכם. והבחירה וכריתת הברית היתה רק מכח זה. ואברהם היה מאומה זו גם לפני הבחירה וכריתת הברית, והוא הדין כל מי שהוא מתלמידיו גם אם לא התגייר לבוא בברית.
    וזה מפורש בילקוט שמעוני על ספר שופטים בתחילת פרשה ד' (חלק ב', על נביאים ראשונים, עמ' שנ"ג): "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו".

    ואמנם יש מאמרים שמי שעמדו רגלי אבותיו בהר סיני, מוטבע בנשמתו מכח זה שורש שיגרום שיסתובבו סיבות והוא יחזור בתשובה ולא ידח ממנו נידח. ומי שלא עמד בהר סיני אפשר שיחזור בתשובה ואפשר שלא וזה תלוי רק בבחירתו החופשית. וזה לפי סתרי תורה וצריך עיון רב ליישב זאת עם מה שכתוב להלכה בפירוש שיש מתוך ישראל שאין להם חלק לעולם הבא ושהם יהיו בגיהנום לנצח נצחים.
    ועל כל פנים אין לזה שייכות לגבי ההנהגה למעשה, ששורש נסתר זה כל הנפקא מינה שבו הוא שיש מכוחו כח לחזור בתשובה. ועד שלא התממש הבכח ולא חזר בתשובה אינו בכלל אומה זו והוא כמו כל מי שאינו בן ברית שאינו בכלל אומה זו. ומה שיש בו הבכח הזה הוא מהנסתרות לה' אלוקינו ועד שלא יתגלו אין לנו עניין בזה.

    ועל ההבדל בין שני סוגי בני האדם שניסיתי לתאר נאמרו דברי ריה"ל שכמו שיש דומם צומח חי ומדבר יש ישראל שהוא מעלה בפני עצמה. ושם ישראל נופל על ההבדל הזה ולא על הייחוס. וכמו שמאכל בהמה יכול להמית אדם ומאכל אדם יכול להמית בהמה יש דברים שהם חיי הנשמה לזה ומיתתה למשנהו. ופשוט שזה תלוי בהשתייכות לאומה זו ובלהיות מתלמידי אברהם אבינו, ולא במי שעמדו רגלי אבותיו בכניסה לברית בהר סיני, שאם הברית היא לא מה שמכריע את זכייתו לחיי נצח ועולם הבא וכאמור שיש מהעומדים בברית שאין להם חלק לעולם הבא כיוון שאינם עושים כמעשה אומה זו ואינם מתלמידי אברהם אבינו, ממילא פשוט שהיא לא הדבר הקובע את מה שהוא ואת מעלתו וכאמור עניינה נסתר מאוד כיוון שהיא לא מהדברים שנמסרו לבני אדם בתורה אלא היא ברית כמו נישואין בין הקב"ה לבני האדם שבחרו לאהוב אותו, והחתן הוא שמקדש והוא זה שמחיל את קדושת הברית על הכלה ועושה את הקניין וכאן החתן הוא הקב"ה ולכן עניין הברית היא עניין שהוא אצלו ומחדריו הפנימיים. ואע"פ שחיובי פרטי ההלכה נובעים מהברית ולא מההשתייכות לאומה זו, עדיין ההבנה של הברית ועניינה הוא נסתר מאוד.

    מי שאינו מסוג בני האדם העדינים ובעלי הנפש וכמו שאמרו מסימני אומה זו ומתלמידי אברהם אבינו, זה בפני עצמו לא הופך אותו לרשע חלילה. עדיין הוא אהוב ורצוי וחביב אצל הקב"ה שודאי כל בני האדם אהובים ורצויים בעיניו, ופרט לישראל הם נזר הבריאה ונבראו בצלם אלוהים ובוודאי כל הבריאה אהובה וחביבה וכל שכן הם. ויש להם גם חלק לחי נצח ועולם הבא רק יש חילוק מדרגה דק שמיוחד לישראל. רק אם הם אויביים לישראל ורודפים אותם הם נחשבים לרשעים. אמנם מעשים שבכל יום שמצוי בין בני אדם פרטיים שרואים בכל מקום ששכיח שמי שאינו עדין שונא ואוייב את מי שעדין ומבקש לרדפו. ואם למשל אדם כשר וצדיק ועניו ועדין יוכנס בטעות לבית הסוהר קרוב לודאי שרוב הפושעים הגסים יתנכלו לו. זה נגרם באופן טבעי מההבדל שביניהם. ולכן יש מאמרים שנכרים הם בחזקת רשעים. אבל כמובן זו רק חזקה ובוודאי לא כולם כך.

    כתבתי עוד בזה גם בחלק המאמרים במסכת ברכות ובבא קמא במאמר על לאומיות.

  7. עמי Says:

    תודה רבה, הדברים נפלאים ביותר, וחדשים לי לגמרי, ומניחים את הדעת במה שיש התקוממות פנימית טבעית נגד הלך החשיבה הפשוטה שיהודי אע"פ שמעשיו רעים ומכוערים ביותר עדיף ונעלה על גוי שהולך תמים ופועל צדק.
    בהשקפה ראשונה היה נראה ליישב עפי"ז סתירת המאמרים בתלמוד סנהדרין נט, א "נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה", ומאידך "אפילו נכרי ועוסק בתורה הוא ככהן גדול" היינו כשהוא נכלל באומה הישראלית מצד אמונתו ומעשיו, אבל הגמ' שם מחלקת בין לימוד תורה לבין לימוד ז' מצות דידהו.
    בגמ' בסנהדרין קה, א איכא פלוגתא בין רבי אליעזר לרבי יהושע, ודעת רבי יהושע שמה שנאמר בתהלים ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים, לא נאמר בפסוק בכל גוים אלא נאמר כל גוים שכחי אלהים, א"כ פירוש המקרא ישובו רשעים לשאולה, מאן נינהו, כל גוים שכחי אלהים . ופירש רש"י: השתא דכתיב כל גוים שכחי אלהים לא משמע אלא אותן השוכחים אלוה, כגון בלעם וישו ושכמותו, אבל אחריני אתו, כדאמרינן בריש פרקין (צא, ב) ורעו זרים צאנכם ובני נכר אכריכם, לעולם הבא.
    ומעניין שרש"י השוה בין בלעם שהיה מאומות העולם לבין ישו שהיה בן ברית משום ששניהם בגדר שכחי אלהים.
    אמנם בגיטין נז, א השוו בין בלעם לישו עיין שם, והגמ' אומרת "תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם עובדי ע"ז".

התגובות סגורות.


%d בלוגרים אהבו את זה: