נסיון לתאר את עיקרי תורתו של רבי ירוחם. ובעבודת ה' הליטאית.

קטע ממכתב:

אף פעם לא ניסיתי לסדר מה נחשב בעיני הדברים של רבי ירוחם באופן נפרד מכלל הלימוד שלי. מעניין לי לנסות לעשות את זה בקיצור. אנסה אולי בקיצור לחפש את הנקודות העיקריות שממש כתובות מפורש ומודגש בשיחות שלמות שלו ושאצלי הם נחשבות עיקרי התורה שלו. נראה לי שיש בתמונה שעולה מזה גם משהו שיכול להיות נוגע לדברים שכתבת לי, אז אתחיל מזה [מדובר ברבי ירוחם הלוי לבוביץ', שהיה המשגיח של ישיבת מיר לפני מלחמת העולם השנייה].
הוא לא כתב משנה סדורה, יש רק שיחות בעל פה שלו שתלמידיו כתבו שהן פרגמנטים על נקודות מסויימות ולא נסיון להעמיד קו מחשבה שיטתי. מהרב וולבה שמעתי הרבה דברים בשמו ובשם תלמידיו, אבל הרב וולבה במודע לא רצה ללכת בדרכו כתלמיד נאמן אלא רק לקבל ממנו באופן סלקטיבי כמה דברים, ובכמה דבריו יסודיים לא קיבל את דבריו.
במשך שנים רבות חייתי עם דבריו בזכרוני ונפגשתי איתם מהרבה זוויות, אבל מעולם לא התכוונתי להיות תלמיד נאמן ועקבי ולנסות לברר את דעתו באופן נאמן ושיטתי. הרבה פעמים כשהתלבטתי את ההתלבטויות שלי עלו בזכרוני דברים שלו ועזרו לי להתקדם, אבל מעולם לא ניסיתי להפריד מה מזה תורתו ומה המחשבות שלי. אין אצלי את הספרים שלו ועברו כבר כעשרים וחמש שנה מאז שלמדתי בהם בפעם האחרונה והזכרון שלי מהם לא מדוייק, חלקי ומאוד כללי. אין מישהו חשוב שנחשב תלמיד מובהק וממשיך דרך שלו. באופן כללי הוא התבטא נגד דרך סלולה ומסודרת ונראה לי שהוא שמח שלא נוצרה סביבו חסידות של תלמידים שיצרו מדבריו שיטה ודרך סלולה.
אלה היסודות שאני זוכר, ואני לא זוכר סתירות להם מדבריו, אבל כמובן אני מביא לפי מה שנחרט בזכרוני והיה משמעותי בשבילי ובאופן שהתפרש בעיני, ויש כאן סלקטיביות רבה, זה לא נסיון שיטתי לעמוד על דרכו.

הוא מאריך בסדרה של שיחות לדבר על החיובים שנובעים מהטבע. הוא אומר שהקב"ה ברא את הטבע, וממילא כל דבר שמתחייב מהטבע הוא מצווה. והוא מקצין את זה עד הקצה האחרון, שאין בכלל שום הבדל בין מצוות שנובעות מהטבע ומצוות שכתובות בתורה, וכל התוכן של העניין של "מצווה" שווה ביניהן לגמרי. אם מהטבע מתחייב לישון בלילה, בעקרון היה אפשר לברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישון בלילה.
יש לזה שתי פנים, האחת שהמצוות שכתובות בתורה לא הופכות אותי לאדם משועבד שחי תחת פקודות וחיובים יותר מבעל חיים שחי רק לפי הטבע.
וצד שני הוא שלחיות כמו בעל חיים רק לפי חיובי הטבע הוא העבודת השם של לימוד תורה וקיום מצוות וזכייה לשכר עולם הבא וזה לא דבר שדורש משמעות ותכלית וערך יותר מה שיש בו.
גם בשיחות אחרות הוא מאריך שלהיות חי במובן הבסיסי כמו בעל חיים, פשוט לא להיות מת ותו לא, זה עצמו התכלית היחידה והמשמעות היחידה והתוכן הכי גדול והעונג הכי גדול. כל חיפוש משמעות וערך ותכלית וסיבה מחוץ לזה הוא טעות. טעות שנובעת מהיצר הרע שהוא חוסר קבלה ושמחה ואהבה של החיים באשר הם חיים ותו לא. טעות שיש לה סיבה וצריך לחפש את הסיבה ולתקן אותה.
הוא מדבר הרבה על הפסוק מה יתלונן אדם חי גבר על חטאיו. אם הוא חי אין יותר על מה להתלונן. התורה היא תורת חיים ונקראת עץ החיים ואומרים זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים. הוא אומר שחיים זה לא רק כלי שמאפשר לקיים מצוות ולעשות מה שחשוב. על דרך שאומרים העיקר הבריאות, אבל הבריאות היא רק כלי שמאפשר לעשות את מה שחשוב ולא התוכן בעצמו. אבל חיים הם התוכן עצמו.

לחיות לפי הטבע כמו בעל חיים מצד אחד זה הדבר הכי קל, ומצד שני זה כרוך בעמל מאומץ מאוד ועמוק מאוד.
למשל אדם חילוני לגמרי, הרבה פעמים מתאמץ למשל לחפש בת זוג מתאימה ולבנות איתה משפחה שבנוייה על קשר עמוק וארוך טווח. וזה כרוך בהרבה מאוד חיפוש ועמל מאומץ, למצוא, לבנות קשר, להשקיע בו ולהעמיק אותו ולטפח אותו כל הזמן כדי שיישאר חי לאורך שנים. זה דורש כמובן הרבה מאוד עבודה עם עצמו, להיות פתוח, אוהב, להתחבר, למצוא מה מנתק ומכבה וסותר ולעבוד על זה, להיות קשוב ומבין ורואה ורגיש ועדין ונותן וחומל ולא שופט ונוקשה וכועס וכו' וכו'. וכמובן להתאמץ לפרנס את המשפחה, לעמוד בנסיונות של לקום מוקדם עייף ביום קר לצאת לעבודה, להימנע מפיתויים צדדיים הרסניים, לספק לעצמו את צרכיו הנפשיים במלואם ולשמור על חירותו הפנימית כדי שיישאר שמח וחי ולא יכבה בגלל המסגרת שהוא בונה, לקום בלילה לטפל בילד בוכה, וכו' וכו' וכו'. ויש כמובן מערכת חוקים לכל רגע, להודיע לאשתו כל פעם שהוא יוצא לאן ומתי יחזור, לא להיות מחוץ לבית יותר מדי, לעזור בעבודות הבית, לקנות מתנות, ללכת איתה למקומות שהיא רוצה, לשאול אם היא רוצה קפה כשהוא מכין לעצמו, ועוד בלי גבול. ויש כמובן גם מערכת עונשים לחוקים האלה. במקרים חמורים הם יכולים להיגמר ב"גלמוד וערירי".
אדם חילוני שלא בוחר בכיוון כזה זה לא בגלל שהוא אומר אין לי אלוהים מעל ראשי שמצווה עלי דברים כאלה אז אני חופשי לעשות מה שמתחשק לי ולא צריך להתאמץ. זה עמל קשה מאוד ומערכת מחייבת של הרבה מגבלות חמורות ועונשים ויש מי שאומר לו מה לעשות גם כשבאותו רגע הוא רוצה לעשות משהו אחר. אבל באופן כללי כל המערכת הזו לא באה מכח ציווי מבחוץ, אלא זה נובע מבפנים, מהטבע האנושי ומרצון עצמי חופשי לגמרי.
הבחירה של אדם חילוני בעמל קשה מאומץ ומתמיד כזה, הוא בגלל שיש כמה מדרגות של חיים על פי הטבע. אפשר לחיות כמו בעל חיים, רק לאכול לשחק ולרבוץ בשמש. ייתכן שאדם ירגיש שחיים כאלה הם לא מספיק "חיים" בשבילו. הטבע האנושי שלו יניע אותו לחוות חווייה של "חיים" באופן מלא ועמוק יותר, והטבע הזה יניע אותו לעמול בעמל מאומץ כזה ותחת מערכת חוקים נוקשים עם עונשים חמורים, ולמנוע מעצמו הרבה דברים מפתים ואת החופש לעשות מה שעולה ברצונו בכל רגע. לפי היסוד שחיובי הטבע שווים לחלוטין לחיובי התורה אין שום חילוק בכלל בין אדם כזה לאדם ששומר תורה ומצוות. ושניהם עובדים את הקב"ה וזוכים לעולם הבא בשווה לגמרי.
שמעתי בעל פה מהרב וולבה בשם רבי ירוחם, וזה כמדומני מבואר גם ברמח"ל ומהר"ל, שעולם הבא הוא לא משהו אחר, אלא אם אדם באמת חי בעולם הזה, ברא לעצמו חיים, אותם חיים עצמם זה עצמו העולם הבא שלו. רק ששם לא יהיו כל המפריעים שמונעים ממנו להתענג בשלמות על העובדה שהוא חי.

זה אומר שלהיות חי ותו לא, ולחיות לפי מה שהטבע מחייב ותו לא, זו עבודה גדולה ועמוקה וקשה ומאומצת ותמידית של בירור אחר בירור לעומק ועוד לעומק. אבל מצד שני זה חופש גמור. אנשים מזהים ברושם שטחי חופש גמור עם בטלה וכאוטיות ואנרכיה ושזה ההיפך מחיים קונסטרוקטיביים.
ההנחה היא שאם אדם באמת מצליח להכיר בטבע שלו לעומקו, ולחיות לפי מה שהוא מחייב, ואז לחוות שהוא חי באופן מלא ושלם, החוויה הזו כבר תמלא את הצורך במשמעות. אלא אם כן הצורך במשמעות הוא עצמו תולדה של רגשי אשמה וכיו"ב ולא צורך שנובע מהטבע העצמי הבריא.

הוא מזכיר כיסוד גדול, וכן הרב וולבה בשמו בהרבה מקומות, את דברי החובת הלבבות בשער העבודה שמבחין בין עבודה מכח הערה שכלית לעבודה מכח הערה תוריית. הערה שכלית זהו עשייה מכח ששכלו וטבעו מניעים אותו מתוך עצמו באופן עצמאי וחופשי. כך אברהם אבינו קיים את התורה, ולפי החובת הלבבות זו היא עבודת השם העיקרית והרצוייה. ועבודה מכח ההערה התוריית, כי כך כתוב בתורה, היא רק סולם להגיע להערה השכלית.

עוד יסוד שרבי ירוחם הרבה לדבר עליו ולהדגיש אותו, שלפי הקבלה "אני", "אתה", "הוא", הם שמותיו של הקב"ה. והעיקר מתחיל מהשם "אני", והשאר הם פיתוחים שלו. ו"אני" פירושו אני ישנה וליבי ער זה הקב"ה שהוא ליבן של ישראל. על זה כבר דיברנו באריכות מקודם. זה אומר שהחיים הדתיים של אמונה הם לא מצב של עמידה מול אל. האדם תמיד חי כעומד מול אחרים, מול חוץ. הוא לא באמת יכול לחיות כבודד, הוא חיה חברתית כמו נמלים ודבורים. אבל הוא עומד מול החוץ כאל, כשווה וחופשי לגמרי, הוא יכול לברוא את החוץ שלו כבחירתו, הוא לא משועבד לו בשום צורה. לכן המלאכים טעו ואמרו קדוש קדוש קדוש לאדם. זה השורש של בצלם אלוהים ברא את האדם. גם את המדרש הזה רבי ירוחם מעמיד בפירוש כיסוד. האל שגדול יותר מהאדם ומחייב אותו לא נמצא מולו, מחוץ לו. הוא בפנים, הוא גילוי עומק ועיקר הטבע של האדם בתוך עצמו, הקב"ה הוא ליבן של ישראל. ניסיתי לתאר איך הבנתי את זה במכתבים קודמים בעניין של הבדידות.

אדם לא יכול לחיות בחוויה שהוא בודד, לכן בהתחלה הוא מתחיל ממקום שהוא משועבד לחוץ. הוא משועבד לפעול באופן שיהיה לו חיבור עם אחרים. זה שעבוד פסיכולוגי, לפעול לפי הכללים שלהם, לפי מה שמקובל בעיניהם, לפי מה שיגרום להם שהוא ימצא חן בעיניהם ושהם יעריכו אותו ויאהבו אותו. זה גורם גם לשיעבוד פילוסופי, הוא נאלץ להסתכל על העולם כעל מציאות אובייקטיבית שקיימת כשלעצמה, כיוון שרק כך הוא חי באותה מציאות עם האחרים. וממילא הוא משועבד למציאות הזו כיוון שהוא חי בתוכה.
הדרך להשתחרר מהשעבוד הזה עוברת דרך מקום של בדידות, אבל זה לא אמור להגיע למצב של בדידות אלא לדרך חדשה של חיבור עם האחרים. ממקום חופשי לגמרי גם מבחינה פסיכולוגית וגם מבחינת עצם תפיסת המציאות. להיות חופשי לא מכריח להיות מנותק, אפשר להיות מחובר מצד שיש בו צלם אלוהים, האדם עצמו הוא כמו אלוה שבורא כרצונו את המציאות שהוא חי בה ואת קשריו עם האחרים באופן לא מוגבל.
השימוש במונח פנומנולוגיה בהקשר כזה בוודאי לא נכון, כי זה שונה מאוד מהמטען והמשמעויות שהוא קיבל במסורת הפילוסופית המודרנית, זה רק מעניין שיש קצת קווים משותפים בכך שתפישת המציאות היא אך ורק חווייה ואין מקום לדיבור על מציאות שקיימת אובייקטיבית כשלעצמה ועל שום דבר שמחוץ לחווייה (הפנומנולוגיה מדברת על תופעות ולא על חוויה וכמובן יש הבדל).

אני יכול להתחבר למה שמבחוץ, לאנשים אחרים, לא להיות בודד, באופן שעדיין אני חופשי לגמרי, אם אני מוצא בתוך עצמי את הקב"ה שהוא ליבן של ישראל. כמו שהארכתי במכתב קודם שחוויית הבדידות וחוויית האהבה הן דבר אחד, ובשתיהן מונח בעצמותן שיש משהו מחוץ לעצמיות הפרטית שלי שיש לי בבת אחת גם בחינת אחדות איתו וגם בחינת נפרדות ממנו. אהבה היא רק כשיש בחינת נפרדות, כי אחרת אין מישהו אחר לאהוב אותו, ומצד שני אני אוהב אותו כי יש בחינת אחדות איתו ואני מתגעגע להתאחד איתו כי אני מרגיש שיש שורש שבו אנחנו אחד. זו התפישה הדתית של אמונה באל וחיים איתו, ומשם כל היחס אל החוץ מתחיל, כל התפישה של קיומו של "חוץ" כלשהו. ואין שום חילוק בין אהבה לאל ואהבה לאנשים ואהבה לחיים, זה דבר אחד לגמרי, מילים נרדפות.
לכן גם אין לי צורך להילחם באף אחד. מתפישה כזו נובע שלום. אם החבר שלי מאמין באמונה שסותרת לשלי, אם אני צריך אותו כדי לפתור את הבדידות שלי ואני משועבד לפתרון הזה, אם אני ריק וצריך לקבל את המילוי ממנו, אני משועבד לחבר שלי, שלא ישאיר אותי לבד וריק, ואז אני חייב לכפות עליו להאמין כמוני כדי שהשיעבוד שלי אליו לא ימחק אותי. אני לא יכול להיות בודד, אם נובע מזה שאני משועבד לחיות באותה מציאות אובייקטיבית עם האחר, שאני משועבד לחיבור אליו, אז או שהחיבור יהיה לפי האמונה שלו, או לפי האמונה שלי. אנחנו מוכרחים להילחם עד שאחד יכניע את השני. על חרבך תחיה. זה לא דווקא בחרב. גם בהרבה ממערכות היחסים בין בעל לאשה קיימת גם כן בחינה כזו.
אם אני עומד על הרגליים שלי באופן עצמאי, אם המילוי נובע מתוכי, אם החירות שלי לא יכולה להיות מוגבלת משום דבר שבחוץ, כי אין בכלל חוץ אובייקטיבי משעבד, אז אני יכול לתת לו ולקבל ממנו ולהיות באחדות גמורה איתו, בלי למצוץ ולחנוק ולהכביד ולשעבד ולכפות שום דבר. אני יכול לא לפגוע כלל בחירות שלו.
העניין של "אני", הקב"ה ליבן של ישראל, הוא גם העמקה של ההסתכלות על הרעב להרגיש משמעות בחיים. רעב שיכול לפעמים למנוע מהאדם לחיות. לא מספיק שאני רק חי, למי זה מועיל, למה יש לזה ערך. אם הקב"ה הוא ליבן של ישראל עצם העובדה שאדם חי היא קיום המצווה היחידה שהקב"ה ציווה את בני האדם, היא מילוי רצונו. כי החיים הם נביעה שלו, הם גילוי כבודו בעולם, הם בריאה של העולם וכל מה שבו. החיים הם היופי עצמו, יופי הוא גילוי כבוד האלוהות בעולם, ציון מכלל יופי אלוהים הופיע. כל מה שיפה הוא רק פרטים וענפים של זה. החיים הם הכבוד, היקר והערך והחשיבות שיש באל, כי הם הגילוי שלו.
לעסוק בהצלת חיים של אחרים, גופנית או נפשית, כל אחד מרגיש שאלה חיים שיש להם משמעות וערך וחשיבות ומשמעות. אם נשאל אדריכל מה המשמעות בחייו הוא יכול להשיב שהוא גורם שאנשים יחיו בבתים יותר יפים ונוחים, הוא מוסיף להם חיות. כל יצירה מוסיפה להם חיות בדרך כלשהי ולכן לרוב אנשים מרגישים משמעות ביצירה. אנשים מרגישים משמעות בחייהם כי הם מולידים ילדים ודואגים להם, הכל למען הילדים. ומה בכך שהצלת נפשות, מה החשיבות של העובדה שהן חיות ולא מתות, מה הועלת בכך שעשית שיחיו ולא ימותו. התשובה המוכרחת כי החיים זה דבר חשוב מצד עצמו. קדושת החיים באשר הם חיים, בלי צורך בעוד משהו, זה הביטוי הדתי שהכי מקובל אצל אתאיסטים. אם כן לפי זה גם מה שאתה בעצמך חי זה דבר חשוב באותה מידה גם אם לא הצלת אחרים. למה לדאוג לילדים זה יותר בעל משמעות מלדאוג לעצמך.
לפעמים לחיות בעצמך זה מסובך וקשה. וכיוון שאדם לא מצליח להגיע לחוויה שהוא בעצמו חי, בדרך כלל המכשול העיקרי הוא רגשי אשמה, שנאה עצמית שמקורה לרוב מבחוץ והופנמה בשלב כלשהו, בוריאציה כזו או אחרת ובמסווה כזה או אחר, אז הוא עוסק בהצלת חיים של אחרים ושואב משם את תחושת הערך והמשמעות שעצם קיום החיים נותן. וזו טעות. זה צריך להתחיל מבפנים. כל דבר צריך להתחיל מבפנים. קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.
בעניין ש"אני" זה השם הראשון של האל ומשם הכל מתחיל והקב"ה ליבן של ישראל כתבתי כאן גם דברים שלא נכתבו במפורש בשיחות של רבי ירוחם. אני זוכר שהוא מזכיר בהרבה מקומות את העניין הזה כיסוד גדול ומפתח אותו הרבה ברוח הדברים שכתבתי. אבל אני לא זוכר מסודר ומדוייק את כל המקומות האלה ומה בדיוק הוא אמר בפירוש. הוצרכתי לפתח את העניין בלשון שלי כי לא מייד עומדים על מה שזה אומר. כמודמני שרוח הדברים נאמנה לדבריו על זה, אבל אני לא זוכר מדוייק כדי לעשות הפרדה מה בדיוק הוא אמר על זה ומה הוספתי בעצמי.

שייך לזה גם שיחה מפורסמת ויסודית שלו, והוא מזכיר את זה בכמה מקומות, שהוא אומר שבתפילה אומרים אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב האל הגדול הגיבור והנורא. קודם אלוהי אברהם ורק אחר כך האל הגדול. והוא מבאר שאין דבר כזה האל הגדול. יש רק אלוהי אברהם. האל הגדול נובע רק מאברהם, לא מהאל עצמו. האל הגדול נמצא בליבו של אברהם, בדרך של אני ישנה וליבי ער. מילים כמו האל הגדול אין להן טען וריח וצבע ומגע ותחושה וחיים. זו סיסמה שאפשר לחיות אותה בכל דרך שלא תהיה. גם בדרך של מרתפי האינקויזיציה. יש רק אנשים. אין תיאולוגיה כלל. אנחנו מאמינים רק באברהם כבן אדם חי שיש לו תחושה אנושית וחיים של בן אדם, לא במילים ריקות תיאולוגיות של "האל הגדול".
זה הוא לא אמר, אבל אני מקשר, אומרים על רבי חסידי ששאלו אותו לגבי מה שהם מתפללים אחרי זמן תפילה, והוא ענה גם אם דבריך נכונים שזו עבירה, עדיין אני מעדיף להיות עם רבי זושא בגיהנום מאשר להיות איתך בגן עדן.

עוד יסוד שהוא מרבה לדבר עליו הוא המדרש בבראשית רבה בהתחלה שהתורה היא תכנית אדריכלית של העולם. הוא מתייחס אל זה בקיצוניות רבה, ומדגיש שזה לא רק משל שמראה זווית מסויימת אלא זה תיאור מלא ושלם של התורה, שכל כולה היא רק תוכנית אדריכלית של העולם ואין בה מאומה מלבד זה. בצלם אלוהים ברא את האדם, הרי לקב"ה אין צלם, אלא הוא ברא צלם, זה לפי האריז"ל אדם קדמון שהוא האצילות הראשונה בצמצום שבא מהאינסוף. והוא צורה של אדם. ואותו צלם במדרגת צימצום מסויימת הוא התורה, ובמדרגת צמצום אחרת הוא העולם, הטבע, ובמדרגת צמצום אחרת הוא האדם שהוא תבנית עולם קטן. וכמו שאמרו על קללת אלוהים תלוי משל לשני תאומים אחד מלך ואחד ליסטים תלוי. ושהמלאכים טעו לומר קדוש קדוש קדוש לפני האדם.
זה בערך אותו העניין כמו לומר שחיובי הטבע הם שווים לגמרי למצוות ושהעבודה העיקרית היא מההערה השכלית. את האדם קדמון שבתורת האר"י הוא לא מזכיר מפורש בשיחות ושמעתי את זה מהרב וולבה בשמו.

יש לו כמה שיחות שהוא מדבר על הצימצום (במובן של המונח בקבלת האר"י ז"ל). עיקר דבריו הם להדגיש מאוד ובקיצוניות שלא חסר בדבר הקטן המצומצם שום דבר שיש בדבר הגדול שצומצם. אם יש דגם מוקטן של ארמון המלך לא חסר בו כלום מהארמון הגדול. הגודל עצמו מוסיף מימד של תפארת והדר שאין בקטן. מצד שני בקטן יש קרבה ויכולת להשיג במגע ומישוש וטעם וריח ולראות את כל הצדדים מה שאין בגדול. הנקודה העיקרית שלזכרוני הוא אומר בעניין הצימצום היא שהכל כאן. הכל זה האדם. אין משהו אחר שנמצא בחוץ ואין אותו בפנים. לא צריך לקחת שום דבר מהחוץ. האל עצמו, העולם כולו, המשמעות כולה, החכמה כולה, הכל נמצא כולו לגמרי בתוך הכי קטן. כאן ועכשיו ובתוך האדם היחיד ובדבר הכי פשוט וקטן שבו. רק אחרי ההשגה בהכי קטן והכי פשוט והכי גשמי יכולה לנבוע מזה השגה ביותר גדול ומורכב ו"רוחני".
יש לו גם סדרת שיחות על כלל ופרט, כמה שהכל מתחיל מהפרט והכל בפרט ואין מקום לבוא מהכלל אל הפרט אלא רק מהפרט אל הכלל (זה קשור למה שהערת לי בצדק על דברים שבאים במשיכות מכחול גדולות מדי ולא עוסקים בפרטים הקטנים ובני הגוון. לומר דברים בקטן זה עמל גדול לומר, ועמל גדול לשמוע. וכמובן העמל כדאי כי רק כך הדברים באמת נאמרים ונשמעים. לכתוב כללים סכמטיים "אידיאליים" בשחור לבן וקווים כלליים גסים כמו שאני עושה כעת יכול שיהיה בו טעם רק כשזה בבחינת אין אומרים אלא לחכם שמבין מדעתו ובבחינת די לחכימא ברמיזא. הכללים רומזים לחכם שמבין מהרמז איך זה בפרטים. למשל לומר למישהו שלא מכיר אותי כלל אין טעם לומר "אני עצוב". הוא לא יודע מזה מה אני מרגיש עד שלא אכתוב ספר שלם עם תיאור מפורט של המצב עם כל הפרטים ובני הגוון וכל הפנים של המציאות שאני בה. אבל לומר את זה למישהו מכיר וקרוב יש טעם כי זה עבורו רמז, מילת קוד, ומכוחה הוא יודע להשלים לבד את כל הפרטים והתוכן החי והטעם והריח וכו').

יש לו גם סדרת שיחות על גשמיות ורוחניות, שם הוא מדגיש בקיצוניות כמה הכל נמצא בשלמות בגוף עצמו. שהכל נקבע על ידי הגוף. הגוף הוא הצימצום הכי גדול. ושם הכל נמצא. סוף מעשה במחשבה תחילה, המחשבה הכי ראשונה, האצילות הכי גבוהה, האדם קדמון, מתגלה באופן הכי שלם דווקא בסוף מעשה, בכוחות הגוף הכי בסיסיים.
מזה נובע גם מה שהוא מדבר על הנפש הבהמית שהיא עיקר האדם ושם הכל נמצא. בנושא של הנפש הבהמית זכור לי יותר דברים שאמר בשמו הרב וולבה. הוא מדבר על מה שהעם רצו קישואים בזמן מתן תורה. הוא אומר שבוודאי אם עמדו במתן תורה ומתו וחיו מכח טל של תחיה וכל מה שראו שם, החלק בהם שאז התגעגע לקישואים היה נדנוד דק מהדק מאוד ונסתר של הרובד הכי בהמי, הכי מגושם. והקב"ה התעלם מכל שאר הרבדים והסתכל רק על אותו רובד הכי בהמי ונכתב כאילו רק זה מה שיש בהם. כי באמת זה הכל ושם הכל נמצא ושם הוא האדם עצמו. כל השאר זה רק כלים לטפל בו. זו גישה יסודית לראות את עצמו ואת האחרים רק מהמקום הזה, ואת כל מה שיותר גבוה מזה רק כתוספת על העיקר והמהות, כבגדים וכלים בלבד. החום האנושי, השמחת חיים, החיוך, האמונה, היושר הטבעי, טוב הלב הטבעי, החכמה הטבעית שהיא העיקרית, מה שיש לאהוב באדם, הכל נובע רק משם. החיים קודם כל הם החיים הגשמיים, כבעל חיים. השאר הוא רק בגדים ותבלינים והרחבה וכו'. חיי הגוף הם העצם של החיים בעצמם. ה"חפצא".
מסופר שרב אמר לו שהוא נוסע לשויצריה כדי לראות את תפארת ויופי הבריאה. ורבי ירוחם אמר לו שאם לשם כך אתה צריך לצאת מהחדר שלך סימן שלא הבנת כלום.
רבי ירוחם כתב לרבו, בזמן מלחמת העולם הראשונה, שהוא במצב שיש לו רק תלמידים מאוד צעירים שלא יודעים מאומה, והוא מלמד אותם חומש כמו בחיידר (הם היו מגרמניה מבתים לא של תורה שרצו להתחזק בתורה. מה שנקרא היום חוזרים בתשובה), וקשה לו להסתגל לזה אחרי שבישיבה הוא לימד תלמידים מבוגרים ומגדולי התלמידי חכמים. ורבו נזף בו שאם כך הוא לא הבין מתורת הסבא מאומה. כי כמה שיותר קטן זה יותר גדול. וכמה שיותר פשוט זה יותר עמוק.

הוא גם מדבר הרבה ומעמיד כיסוד את מה שאמרו חז"ל במקום שבו אתה מוצא את גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא את ענוותנותו. שהוא מנקה את הזבל ומכין את האוכל ומשרת אותנו כמו אמא שמטפלת בתינוק. שכל הגדולה היא דווקא בדברים הכי נמוכים וקטנים ופשוטים. כל גדלות האהבה של אמא לילד היא דווקא בניגוב שאריות האוכל מפיו, בבישול האוכל לו, בלקלף לו תפוח, בללכת איתו לגינה, בנשיקה אחת, במילה אחת, וכיו"ב. לא צריך לחפש את גדלות אהבתה אם היא תורמת לו איבר או מטילה את עצמה לאש בשבילו. דברים גדולים כאלה לבדם אין שם את האהבה. ובדברים הקטנים לבד גם בלי דברים גדולים כאלה יש את כל גדלות האהבה. גם כל ההפרש של דעת האמא שהיא רחבה ועמוקה יותר משל דעת התינוק נמצא בדברים הקטנים האלה. היא משרתת אותו בלנגב ממנו את הצואה כי היא יותר חכמה ממנו, ובניגוב הזה מתגלה יתרון חכמתה. מי שיותר חכם הוא יותר משרת עניו של מי שפחות חכם. וחז"ל עמדו על זה שאין שום טעם ותוכן לומר רק דברים גדולים על הקב"ה, ולכן בכל מקום שנאמר דבר גדול עליו מייד הוכרח הכתוב לומר דבר קטן של שירות עניו שלו לבריות כאילו הוא משרת מתחתיהן, ושם הכל מתגלה, והדבר הגדול נאמר רק כדי שלא נהייה עיוורים וגסי רוח כלפי התוכן של הדבר הקטן שרק שם האמירה האמיתית.

המקצת שייכות בין רבי ירוחם לפנומנולוגיה היא בעיקר בדבריו על שם ה' שהוא "אני" שהקב"ה הוא ליבן של ישראל. הוא מעמיד את הכל על חויוה פנימית שאין בעולמה שום חוץ אובייקטיבי.
דוגמה לזה הביא …. משיחה של רבי ירוחם על ברכת הלבנה שמברכים על "נס" חידוש הלבנה. שאצלנו מה שהלבנה נולדת מחדש אחרי שנעלמה הוא לא חוויה מרעישה שגורמת להלל ולשבח ולהתפעל, כי אנחנו יודעים את זה כעובדה מדעית שקיימת במציאות ובחוקי טבע מדעיים שקיימים בעולם אובייקטיבי וזה דבר מובן מאליו. אם אדם חי רק בחוויית החיים הפנימית שלו ואין בתודעה שלו מקום למציאות וחוקי טבע אוביקטיביים, כמו הקדמונים לפני התרבות המערבית. גם הם ידעו שמולד הלבנה חוזר בדייקנות כל חודש, והיה להם ידע אסטרונומי מאוד מפותח, ובכל זאת זה לא קילקל להם את החווייה הפרימיטיבית של מולד הלבנה כהתגלות נס של חידוש יש מאין. לא בגלל שהם היו טיפשים או לא מפותחים אלא בגלל שבחרו להסתכל על המציאות כך. בכל דבר כמובן, לא דווקא לגבי מולד הלבנה. זה מקום חיבור בין פנומנולוגיה (במובן המושאל, שהוא לא כמו התוכן שלו במסורת הפילוסופיה) לתמימות.

יש עוד יסוד שמבואר באריכות בעלי שור, לא זכור לי בבירור שזה מפורש בשיחות של רבי ירוחם, אבל הרב וולבה אמר שזה נאמר על ידי רבי ירוחם.
הוא מבאר שכל המידות הרעות הם כוחות נפש שאותו כח נפש עצמו יכול לצאת גם בדרך בריאה וטובה. למשל המשיכה לזנות, היא כח נפש של צורך בחום וקרבה ומגע והוא אותו כח נפש עצמו שמניע להקים בית נאמן בישראל. לכן אסור לנסות להמית ולשבור ולהחניק את הכח הזה. אלא מי שיש לו משיכה כזו, הדרך לתקן את המידה הרעה היא למצוא אשה כשרה ומתאימה ולהקים איתה בית נאמן בישראל, ולעבוד על היחסים כך שיהיו שמחים ומלאים אהבה ותשוקה ערים וחיים. ואז אחרי שכח הנפש הזה ייצא לפועל בדרך הטובה, הוא כבר לא ירגיש משיכה לזנות כיוון שיש לו סיפוק לאותו כח.
כח הנפש היחיד שאותו צריך להמית ועליו נאמר כל מה שאמרו על מלחמת היצר ולשבור אותו בפטיש וכו' הוא הכח של ניכור וזרות ושנאת חינם וקור לב ואכזריות ואטימות לב וערלות לב ורגשי אשמה ושנאה עצמית וחומות רגשיות ומעצורים רגשיים (הכל הם צורות ביטוי של אותו כח). זה לא כח מכוחות החיים שהתעוות כמו כל הדברים שנחשבים יצר הרע ומידות רעות, אלא זה גוש חשוך וקר של מוות שאותו צריך לעקור במלחמה חזיתית וחסרת פשרות.

רבי ירוחם פעם אמר שיחה, ואחר כך שאל תלמיד מבריק שאמר לאחרונה חבורה עמוקה בלמדנות על סוגייא, כמה הוא עמל על החבורה שלו. והתלמיד השיב יומיים. ורבי ירוחם השיב אני עמלתי על השיחה הזו חצי שנה. הרב וולבה הסביר שאין הכוונה שהוא ישב חצי שנה עם ספרים וקימט את המצח בעיון. הרי הוא אמר שיחה או שתיים כל שבוע ולא ייתכן שלמד חצי שנה כל שיחה. אלא הכוונה שסוג כזה של דברים אינם נושא ללימוד עיוני כמו סוגיית גמרא, אלא הם דברים שחיים אותם תקופת חיים וכך עומדים על הבנתם. כשלומדים שיחה של רבי ירוחם כמו שרגילים לללמוד טקסט תורני, מנתחים מה כתוב כאן, לא מקבלים הרבה. אלה דברים שקוראים וזוכרים, ובמשך ההתנסויות וההתלבטויות והצמיחה של החיים פתאום הם מתוך הזכרון מפיקים אור. הוא לימד שגם את המאמרים של חז"ל יש ללמוד כך.

עד כאן ניסיתי להיזכר בניסוחים של רבי ירוחם כמו שהם כתובים. בשפה שלי זה אומר שבתורה כתוב רק דבר אחד. תהיה אנושי, תהיה בן אדם. תחיה לפי מה שאתה באמת, לפי הטבע, חופשי לגמרי. והציווי על זה הוא לא פקודה מלמעלה אלא אותו סוג של ציווי כמו שכל חילוני מרגיש חיוב לשאת אשה ולהוליד ילדים ולנסות להנות מהחיים ולשמוח בהם. זה חיוב שהוא בדיוק באופן שכלב מחוייב לאכול כשהוא רעב. הוא לא מחוייב מבחוץ כפקודה אלא מרעב פנימי שלהישמע לו זה חירות ולא שיעבוד.
בהתרשמות מאוד שטחית כששומעים אמירה כמו לחיות כמו בעל חיים רק לפי הטבע ותו לא, ורק לחיות כמו שצמח גדל על האדמה ותו לא, תעשה רק מה שאתה רוצה ומרגיש ותו לא, נראה מזה שמדובר על חיי הפקרות ועצלות והתמכרות לתאוות.
אבל הרי מי שכל יום נמצא עם אשה אחרת, וכל ימיו משתזף על כסא נוח על שפת הבריכה, ומתפרנס מהיד לפה או מהיד לכיס של מישהו אחר, גם בעיני רוב האנשים שחילוניים לגמרי ומרגישים חופשיים לגמרי לחיות כאוות נפשם ואין להם שום ערך או אמונה שמחייבים אותם נגד רצונם החופשי לשום דבר, גם בעיניהם אלה לא חיים שהם רוצים, ומוסכמה מקובלת על רובם שחיים כאלה הם לא חיים טובים. בלי מחוייבות לשום אמונה או ערכים או עקרונות או פילוסופיה הם יגידו שהם חיים מושחתים, ריקים, משעממים, הרסניים. גם שבטים פרימיטיביים לגמרי באפריקה לא חיים כך. זה לא רק משקעים תרבותיים שמתנגדים לחיים כאלה, גם אדם פרימיטיבי הרבה פעמים לא יחיה כך כי טבעו מתנגד לזה וליבו מבפנים לא שמח בזה ומחפש משהו אחר.
הם אולי לא יודעים לנסח בדיוק למה חיים כאלה לא טובים. לפי התורה הניסוח הוא שיש טבע ישר ויש טבע עקום. כלב יכול לזלול שוקולד בלי גבול וזה ימית אותו. כי זה לא הטבע הישר שלו לאכול שוקולד ומה שהוא מתאווה לזה זה טבע עקום. כלב לא יודע להבחין, ואם יתנו לו שוקולד הוא יאכל ויחלה וימות. עצלות ובטלה והתמכרות חסרת גבולות לתאוות או לרגשות אלימות וכעס וכל כיו"ב, אדם רוצה בזה ומרגיש שזה טבעי לו כמו שכלב רוצה שוקולד. אבל אדם בר דעת גם בלי שום תורה וקניית חכמה, גם בן שבט פרימיטיבי לגמרי באפריקה, הוא חכם יותר מכלב ויכול להבחין שזה לא בריא. כלומר זה לא הטבע הישר והנכון, זה רק עיוות ועיקום של הכוחות הטבעיים, ויש להם סדר מסויים, הרמוניה ביניהם, ודרך מסויימת לצאת אל הפועל, ורק אז הם באמת חיים.
בנקודה הזו יש מקום להעזר בתורה, היא מעמידה ציור של התכנית האדריכלית של העולם והאדם והטבע. מציירת אותם איך הם נראים כשהם לגמרי בריאים ונאמנים לטבע באופן הישר והבריא שלו כמו הטבע המקורי שהיה בשעה שהעולם והאדם נבראו. היא מגדירה מה הוא טבע עקום של כלב שאוכל שוקולד ומהו טבע ישר שחיים על פיו מביאים לחוויה של להיות חי באופן מלא ועמוק שנוגע עד עומק ההרגשה הפנימית בלב וממלא שמחה וסיפוק ומשמעות וכו'.
אבל אין זו דרך להסתכל בתורה ולעשות מה שכתוב. כי בתכנית האדריכלית הכל סכמטי ובשחור לבן וסטרילי ואידיאלי ופשוט וכללי. זה כמו מפה של שטח. במפה הכל בקווים ברורים, אפשר לשרטט עליה קו ישר מכאן לכאן. במציאות יש על הקו הזה ילד או קוצים, וצריך להסתכל ולעקוף ולחזור למסלול וללכת בזהירות. אי אפשר ללכת במציאות בקווים פשוטים וסכמטיים ופשוטים כאלה. מי שינסה יהיה כמו פיל בחנות חרסינה, הוא לא יוכל להבחין בכלל מה באמת קורה, ואם ילך בקו ישר בלי להסתכל מה קורה במציאות הוא ידרוס וירמוס ויפעל במנותק לגמרי מהחיים. זו תיהפך לתורה שדורסת את החיים ולא לתורת חיים. לכן העבודה צריכה להיות מההערה השכלית, ממה שהאדם מבין בעצמו באותו רגע על אותו מצב. כל רגע וכל מצב יש בהם אינספור בני גוון, ויכולת הראייה וההבנה שלנו מה המציאות כגרע היא תמיד מוגבלת וחלקית ולא צלולה, וכל שינוי זמן ומצב הכי קטנים משנים את הכל. אי אפשר לגשת לזה עם כללים פשוטים וכוללניים כמו אלה שכתובים בתורה. לכן אומר החובת הלבבות שהעבודה צריכה להיות מההערה השכלית, וההערה התוריית הוא רק סיוע וכלי שאפשר לקבל ממנו תועלת. כמו מצפן, שאומר לך את הכיוון הכללי, אבל אם אתה צריך ללכת צפונה והמצפן מצביע צפונה ויש שם קיר, זה לא אומר שאתה צריך ללכת ישר לתוך הקיר, אלא לעקוף אותו ולחזור לכיוון שלך.

לפעמים אדם פוגש אשה ומרגיש משיכה אליה. רוב האנשים גם מי שחילוני וחופשי, שואל את עצמו האם זו אהבה אמיתית או פנטזיה לא ממשית של התאהבות, ומנסה להבחין ולהתנהג בהתאם. מי שלא מנסה בכלל לעשות הבחנות מהסוג הזה נחשב בעיני רוב בני האדם החילוניים כפתי וכהולך בדרך הרסנית. אין שום סרגל ברור ושום מבחן אובייקטיבי מדעי לשאלה כזו. מדובר על אדם שכל רצונו לחיות באופן חופשי וטבעי, והוא מרגיש משיכה. לכאורה נאמר שאם יש משיכה זה אומר שהטבע מוביל אותו ליצור קשר. אבל עובדה היא שזה לא פשוט בעיני כמעט כל בני האדם. הם רואים מקום לבחינה האם זה "אמיתי" או לא. והם חוששים שאם זה לא אמיתי, אם אדם נגרר אחר משיכה למישהי שאין לו שום דבר משותף איתה ושום חיבור "אמיתי" אלא הוא רק הושפע מאיך היא ניענעה ברגליה היפות, ומכח זה רוצה להתחתן איתה, דבר כזה מוביל להרס ועצב. בעוד שאם זה היה אמיתי זה היה מוביל לשמחה ובנייה. מונח כאן שלא כל רגש ורצון הוא שמיעה לקול הטבע הישר. יש רצון שהוא נחווה כטבעי אבל זה לא באמת קול הטבע אלא קול של "טבע עקום" של רושם שטחי מוטה שמוסווה כאילו הוא קול של הטבע.

התורה מחייבת כל הזמן לעבוד על להיות חופשי. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. ההגדרה של חפשי היא לחיות לפי מה שהוא, לפי מהותו וטבעו העצמיים בלי שום אילוץ שמקורו מבחוץ. וכרוך בזה החובה לברר תמיד מה הוא טבעו האמיתי הישר ומה הוא רושם שטחי מדומה על טבעו. להיות אותנטי ולהיות חופשי הם אחד. התורה לוחצת על האדם לכיוון הזה. ובחרת בחיים, הבחירה חופשית אם להיות חופשי ואותנטי או להיות משועבד. אבל זה כמו אבא שיודע שבנו יכול לבחור חופשי בין אגוז לגחלת ובדאגה אומר באזניו בני, אנא, בבקשה, תבחר בחיים. תהיה חופשי, אל תשתעבד לשום דבר. הבחירה היא של הבן, הוא מחליט. אבל אם האבא רואה את ידו נשלחת לכיוון הגחלת הוא יכול גם לצעוק עליו. זו לא פקודה, רק צעקה של אבא שחרד לבנו ורוצה שבנו יבין ויראה.

רבי ירוחם אמר שהתורה היא רק גפרורים להדליק את הנפש של האדם. הוא אמר שהתורה כולה היא רק כמו רש"י ותוספות, והאמצע שעליו נסוב הפירוש הוא האדם.

לדוגמה, לאחרונה דנתי עם רב לגבי השאלה ההלכתית האם הומוסקסואל חייב במצוות פרו ורבו. ולא הצלחתי למצוא ראיה ברורה מהסוגיות שאינו חייב.
והוצרכתי להגיע לרבי ירוחם. פשוט אצלי שמה שחיי נישואין וביאה מחייבים אהבה מהסוג שרוצה לממש את עצמו בביאה, ולא די בידידות וכבוד וכו', זה עיקר הטבע האנושי ביושר שלו, וזה לא טבע עקום לומר כך. ממילא לפי רבי ירוחם מצווה שנובעת מהטבע היא לגמרי סעיף מפורש בשולחן ערוך. התורה היא רק תכנית אדריכלית של הטבע, ואם פשוט שכך הטבע זה ממש כאילו זה פסוק מפורש בתורה. אם התורה היא רק רש"י ותוספות והאמצע הוא האדם, הרי מה שנישואין מחייבים אהבה זה כתוב מפורש וברור באמצע, שהוא האדם עצמו, ולכן לא היה צריך לכתוב אותו בפירושים שמסביב. לכן זה פסוק מפורש בתורה וסעיף מפורש בשו"ע שאין חובה ויש איסור להינשא בלי משיכה והתאהבות ואפשר בלי שום ספק להכריע להלכה לפי זה.

למסקנות האלה הגעתי מתוך עמל ויגיעה בלימוד במשך השנים גם בלי צורך ברבי ירוחם. זה מבואר מאוד בחז"ל ובראשונים עצמם לכל מי שלומד ביושר ויגיעה. רק שזה ההיפך הגמור ממה שבדעת בעלי בתים ובהלך הרוח של הרחוב נחשב תורה, תורת ישראל וכל דת בכלל. לפי זה התורה היא אמירה של להיות חופשי, כל המצוות והעבודה הם עבודה על להיות חופשי לגמרי. משוחרר מפחדים ורגשות אשמה לגמרי. להיות טבעי לגמרי. אין בתורה שום דבר אחר חוץ מלהיות אנושי ותו לא.
וזה חידוש גדול וחיוב חמור וקשה מאוד, והיה צריך להפוך עליהם את ההר כגיגית ולהתגלות מתוך האש ולצוות על להיות בן חורין. כי מי שחי באופן שטחי הוא לא באמת חופשי וטבעי ואין לו כלים להיות מודע לזה ולעבוד על זה. הוא כבול במוסכמות ומשקעים תרבותיים, בדעות שטחיות שנובעות מרושם שטחי ראשוני לגבי מה הוא ומי הוא ומה רצונו ומה חלומותיו ומה ראוי לו לעשות, שהוא לא העמיק בהן ולא בירר אותן. אנשים משועבדים לדעות כמו אני רוצה ללמוד בבית ספר כדי שאוכל ללמוד באוניברסיטה מקצוע יוקרתי ולהרויח הרבה כסף וכבוד. ומעולם לא בחנו את זה לעומק בלמדנות עיונית ישרה. ואחר כך בגיל ארבעים נעשה משבר גיל הארבעים והם עוזבים את העבודה ולפעמים את המשפחה ומתחילים לחפש מה הם רוצים. או שבילדות הם חלמו להיו זמרת שמקבלת אהבה מהקהל או כבאי או שוטר ומעולם לא עיינו לבחון האם זה באמת מה שהם רוצים ושנים רבות מתנהלים מתוך שעבוד לזה. אנשים משועבדים לתלות רגשית באחרים, ללהיות מושפעים מדיבורים שאחרים אומרים כי האחרים ההם יודעים מה שהם אומרים, בלי האומץ לבחון לבד כל דבר במחשבה עצמאית ואמיצה ומקורית. משועבדים לפחד מהרבה דברים, עוני, חוסר כבוד, לא למצוא חן ואהבה וקבלה, משעבדים את עצמם להיות קונפורמיסט. משועבדים למחשבות מוטעות שונות ומשונות שלא נבחנו לעומק בלמדנות כראוי ולכן הן מוטעות לגמרי. אדם יכול כל החיים להיות משועבד להימנע מלבכות כי לדעתו לגבר אסור להיות חלש. למדנות היתה שואלת למה אסור להיות חלש. מה ההגדרה של חלש. מה השייכות בין בכי לחולשה ועוד כיו"ב קושיות ומבררת ומלבנת את הסוגיא ומשחררת את האדם לנהוג בה לפי טבעו האותנטי ורצונו ובחירתו האמיתיים. הלמדנות משחררת. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. פסיכולוג גם עוסק בלמדנות כזו וכך מועיל לאנשים ומשחרר אותם להיות הם עצמם באופן חי וצומח ומשוחרר. פסיכולוג זו גירסה חילונית של לימוד חברותא בעיון. וכמובן גם חלק מהעוסקים בפילוסופיה. וכמובן כל אדם חושב הוא לומד תורה וכל שיחה רצינית היא חברותא. בלי תלות בכלל באילו כלים וידע הוא נעזר, או אם הוא נעזר בכלים כלשהם בכלל, מלבד "האוניברסיטה של החיים". וזה רק בתנאי שכל חכמה ותורה וידע שהוא משתמש בהם הוא משתמש ככלי עזר למחשבה העצמית שלו, ולא הולך אחריהם כמחוייב דווקא לשיטה שרק היא לבדה בדיוק כמו שנאמרה היא האמת האבסולוטית ואין בלתה.
ויש לאין מספר טעויות כאלה שמשעבדות את האדם מכיוון שהוא לא מספיק למדן ולא עמל בלמדנות. וכל יום הטעויות מתחדשות וצריכות לימוד מחדש. מלבד לטעויות בדעות ושיקול דעת אדם כמובן משועבד מאוד להרבה מאוד בעיות פסיכולוגיות כמו רגשי אשמה, חוסר בטחון עצמי, תסביכים מההורים, טראומות, ועוד הרבה כיו"ב בגוונים לאין מספר שכל יום מתחדשים. להיות באמת חופשי לגמרי מכל זה מצריך עבודה קשה ועצומה של כל החיים, וכמובן גם אלף שנים לא יספיקו ועל זה נאמר לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה. והשלמות בזה מגיעה רק בעולם הבא.
כמו שכח הנפש של הצורך בחום יכול להתגלות בדרך של זנות ובדרך של להקים בית נאמן, כך גם כח הנפש הדתי יש לו גילוי עקום וגילוי בריא. והגילוי העקום הוא דעת בעלי בתים, ובמשך הזמן זה נקלט והצטבר ונעשה בדעת הרחוב כאילו פשוט לגמרי שזו התורה.
המסקנות שהגעתי אליהן לבד נראו לי בצעירותי שאינן כמו מסורת התורה שבעל פה שקיבלנו מגדולי הדור הקודמים. בזה עזר לי מאוד לקרוא את שיחות רבי ירוחם, כי החפץ חיים אמר שהוא עמד התורה והזמין אותו להיות משגיח בישיבתו והחזון איש העריץ אותו והוא מוסמך מאוד להיות בכלל מוסרי התורה שבעל פה. וזה עודד אותי לסמוך על מה שהבנתי מדברי חז"ל ולומר שאכן כך היא התורה לאמיתה ומי שלא רואה זאת משבש אותה, והוא עזר לי לא לפחד מהסמכות התורנית של מי שהרגשתי שאני חולק על דעתו למרות שקטנו עבה ממתני. היום מזכירים את שמו של רבי ירוחם ביראת כבוד אבל לא לומדים כלל את שיחותיו ולא מביאים מהן ואין להן שום מציאות בעולם החרדי. לכל היותר לעיתים מאוד רחוקות מביאים רק "ווארט" קטן. בחור ישיבה ממוצע אין לו שום מושג מזה. זה לא במקרה. זה סתירה גמורה וחריפה של כל המערכת החינוכית והקהילתית שבנו בשם החרדיות.
הוא אמר שהדברים שלו הם כולם רק תורת הסבא מקעלם שקיבל מרבי ישראל שקיבל מרבי זונדל ורבי חיים מוולאז'ין שקיבלו מהגר"א. הוא אמר שהגר"א חלק על החסידות רק בפרטי דברים שהיו באותו דור ולא בעיקרי הדברים. הוא אמר שאין שום חילוק כלל בין דבריו לדברי גדולי החסידות והם אותו בית מדרש, והוא רק גירסה ליטאית של החסידות. כמדומני שהוא אמר זאת באופן מסויים לגבי החידושי הרי"מ או השפת אמת (לדעתי גור של היום היא היפך גמור שלהם לא פחות ממה שהעולם הישיבתי של היום הוא היפך רבי ירוחם). אחרי השיחות של רבי ירוחם רואים שזה גם מה שכתוב בנפש החיים וזה גם מה שכתוב בתולדות יעקב יוסף. בגלל שזה כל כך סותר למה שרואים בשטחיות, היה חשוב לי לראות שאני לא לבד עם ההסתכלות הזו אלא שהיא מסורה מגדול חשוב ו"מוסמך" כמו רבי ירוחם.
ממה שהצלחתי לקלוט מהחזון איש והרב מבריסק והסטייפלר והרב ש"ך והגרש"ז אוירבך, עיקרי הגישה הזו היו גם אצלם במידה מרובה, הרבה יותר ממה שמקובל בציבוריות הגלויה, עד כדי שהם הרגישו שהלך הרוח ומה שמקובל בציבור תלמידיהם משובש ומשאיר אותם בודדים ובלי יכולת הידברות עם תלמידיהם ועם מחאה אילמת חזקה. אבל זה לא היה באופן קיצוני וחד ושיטתי כמו שניסיתי להעמיד כאן, ויש גם הרבה מקומות שהם נקטו כמו הגישה המקובלת באופן שסותר את הדברים שכתבתי.

הרבה שנים חשבתי שהסיבה העיקרית לחושך שקיים היום בציבוריות החרדית היא השואה, וכמו שאמר רבי יחזקאל לוינטשיין שהיטלר לא רק הרג שישה מליון אלא הרג את הכלל ישראל. שהלך הנפש של החיים הקהילתיים הוא כמו שלהבת נר ועובר מדור לדור כמו שלהבת. ובשואה החיים הקהילתיים נגדעו, וכן גם עם העלאת קהילות יהדות המזרח לארץ ישראל בימי תחילת המדינה. ואחר כך ניסו לשחזר באופן מלאכותי ובנו את הנר אבל לא היה מהיכן להדליק את השלהבת, וחיי הקהילה נשארו כגוף בלי נשמה וממילא התעבה החושך והשתלט.
אבל לאחרונה התחלתי לחשוב שהמלחמה בהשכלה וברפורמה חלקה בזה לא פחות. בזמן שהם התחילו להתפשט לא ידעו כיצד זה יסתיים והיה נראה אז שכל הנוער נוהה אחרי זה ובדור הבא לא תישאר יהדות בכלל. וזה גרם לחתם סופר ועוד גדולים להכנס למצב חירום קיצוני, מלחמת חיים ומוות. במצב כזה נוקטים צעדים שבימי שלום הם הרסניים. אז עוד ידעו שחינוך שמגביל את הבחירה החופשית והמחשבה העצמאית הוא היפך קיצוני של התורה. רק במצב חירום עושים הכל לפי שעה כדי להציל. רק שאחר כך כבר הוטבע על ההוראת שעה לזמן חירום כותרת של "קדושה", ושמו הקדוש של החתם סופר, וכולם כופפו את הראש בפני ההילה הזו. ולא היה מי שהעז לומר שגם אם המלחמה עדיין בתוקפה אמצעים כאלה יכולים להיות רק לפי שעה, ואם הם הופכים לדרך קבועה הם מסוכנים לתורה הרבה יותר מהרפורמה וההשכלה.
זה כמו הוראה בשעת הפצצה לא לצאת מהבית לקנות אוכל. גם אם ההפצצה נמשכת מישהו מוכרח לבטל לאחר זמן מה את ההוראה הזו כדי שלא כולם ימותו ברעב. ואם אין ברירה לשלוח אותם לקנות אוכל גם אם ידוע שהרוב הגדול ייפגעו מהמלחמה שבחוץ.
ההוראות של החתם סופר ועוד גדולים להציב חומות ולסגור ולהגביל את החינוך והסקרנות והמחשבה ולהדגיש את הסממנים החיצוניים והלבוש כערך דתי, וליצור אוירה של הם ואנחנו, ולהכניס לחיי תורה רגשות לאומניים שרווחו אז בכל אירופה, למשל, אין עמנו אלא בתורתו ואם לא היינו נאמנים לחרדיות אלפיים שנה לא היה היום עם ישראל, ומהחילוניות והרפורמה תצא התבוללות, וייצא שבנות ישראל יתחתנו עם גויים חלילה וחס ויהיו להם ילדים לא יהודים. יותר מששמרו ישראל את השבת שמרה השבת על ישראל, ואז טבעו כמה שגוי זה רע וטמא ומשוקץ וגם אם הוא מנומס ומשכיל ונאור עדיין הוא רוצח סמוי שפל ומשוקץ, ועוד הרבה כיו"ב. דגשים ונימה כאלה אין להם שייכות לתורה כלל אלא רק ללאומניות כמו שהתפשטה אז באירופה והובילה לפשיזם. וטבעו סיסמה שחדש אסור מהתורה והרבה כיו"ב.
כל זה הוא ממש כמו הוראה לא לצאת לקנות אוכל. זה מציל לפי שעה מהמלחמה, אבל אחר כך זה הורס וממית את הכל מבפנים.
אם מסתכלים על תור הזהב בספרד, על גדולים כמו רבי שלמה אבן גבירול והרמב"ם, רואים שגישה כזו לא היתה במסורת בדורות שלפני כן. רבי שלמה אבן גבירול כתב ספר יסוד בפילוסופיה ניאו-פלטונית שהתקבל כספר יסוד בנצרות, ורוב שיריו הם שירי חול, והיה הרבה בחברת חכמים גויים בידידות ומשא ומתן ולימוד משותף וקרבת נפש, ולא ידוע על ספרות תלמודית שכתב. ועם כל זה היה מקובל ומוערך במדרגה הכי גבוהה בקרב גדולי התורה של דורו, והפיוט שלו כתר מלכות שעוסק ביסודות האמונה הכי עמוקים ורגישים הוכנס למחזור בתפילת ראש השנה, ורק מה שהוכר כנכתב ברוח הקודש בטהרתה במדרגת חז"ל זוכה לזה. וכך היה באופן כללי הווי החיים התורני אז. זה מדגיש שהגישה של החתם סופר וגדולי דורו לא היתה בכל הדורות יסוד במסורת הרבנית הלכתית. וגם החתם סופר עצמו אמר בפירוש שהוא מחדש דרכים חדשות כיוון שצורך השעה מכריח אותן. בגלל שאלה הוראות של מלחמה, כמו כל מאמץ מלחמתי קיומי העם מתלכד סביבו במיוחד ומה שכרוך בו מתקדש במיוחד, והנהגת מצביא נערץ וגיבור במלחמה יש לה הילה ותוקף וקדושה והיא נעשית סמל לאום וזכרון לדורות הבאים הרבה יותר מהנהגה של עיתות שלום.
זה אולי המיוחד שיש ברבי ירוחם, שיותר משאר חכמי דורו הוא לא ביטל את דעתו כלפי מורשתו של החתם סופר והעז לבחון את הדברים בלי משוא פנים. ולדעתי גם החתם סופר לא התכוון לקבוע דרך כזו לדורות, שהו אעצמו דיבר על כך שהכוונתו היא לפי צורך השעה, ומן הסתם סמך על הגדולים שיבואו אחריו שיורו דרך לפי צורך השעה שיתחדש, רק שלא עשו כן אלא השאירו את דבריו כמו שהם כמסמרות. ובאמת המלחמה לא הוקלה, רק היה צריך מי שיקום ויאמר שכיוון שהעניין נמשך שנים רבות יש הכרח להחזיר את החינוך לבחירה החופשית ומחשבה עצמאית וחיי נפש טבעיים, אע"פ שבוודאי זה יגרום לחלק גדול מהנוער לעזוב את התורה, כיוון שבלא זה תיחרב התורה לגמרי מבפנים. ולמי יש כתפיים להורות דבר כזה ובוודאי גם לא היו שומעים לו.
.
.
– – –
.
.
קטע ממכתב אחר שנוגע בעניין זה:
.
מה שכתבת שאפשר שקידושין הם רק קניין ואין לזה שייכות לאהבה. במקום אחר הבאתי מדברי ר"ן ורש"י, וכך מקובל בישיבות ויש לזה הרבה ראיות, שקניין קידושין אינו קניין ממון כמו שקונה עבד כנעני אלא הוא דין קניין מחודש של קניין קידושין, ורק האופן שחל דומה לקניין ממון אבל אינו דין ממונות של קנייני ממון (אחת הראיות היא שיש סלקא דעתך בגמ' שיקנה אשה בשטר ע"י שיתן לה שטר שכתוב בו את קנויה לי, ובדיני ממונות לא שייך כלל קנין שטר שהקונה נותן למוכר, ויש עוד ראיות רבות).
לפי דרך הלימוד שקיבלתי שמיוסדת על תורת רבי חיים מבריסק והברכת שמואל ורוב גדולי ראשי הישיבות, קניין ממון בתורה הוא במהותו עניין אחר לגמרי מקניין שקיים במשפט החילוני. שבמשפט החילוני קניין הוא הוראה לבני אדם איך להתנהג עם החפץ, שאחרי שראובן קנה אותו יש הוראת התנהגות על שמעון לא לעשות בו מעשה הסותר את רשותו של ראובן בלי הסכמת ראובן.
אבל קניין הלכתי הוא לא רק הוראה איך לנהוג בחפץ אם נעשה בו קניין. שלפי זה כל הסכמה שיסכימו בקניין כך יהיו חייבים להתנהג, ואין מובן לסוגיות כמו האם חל קניין על דבר שלא בא לעולם, שאם כך הסכימו הרי כך הסכימו, ויש ראיות שלא חל לחכמים גם לולא השאלה של גמירות דעת גמורה, אלא כי כך הוא דין קניין שלא יכול לחול. ויש עוד הרבה סוגיות בקניין מעכשיו ולאחר ל' ועוד הרבה כיו"ב, שאין להן מובן אם קניין הוא רק הסכמה שיש ציווי להתנהג לפיה. אלא קניין הוא דין שחל על החפץ או לא חל ויש דרכים שיכול לחול או לא יכול לחול. יש לזה הרבה מאוד ראיות, ובכמה מקומות כתבתי בזה באורך.
דין הוא מציאות רוחנית שיכולה לשרות על חפץ ולחול עליו. לגבי חמורו של פנחס בן יאיר שלא אכל טבל הקשו שהרי אין זו צדקות לחמור להימנע מטבל כיוון שהקב"ה לא אסר טבל לחמור. והביאור בזה שהנה עניין קניין הוא שריית רוחו של הקונה בנקנה. וכמו שהקב"ה קונה שמיים וארץ, שכח אלוה קונהו, עם זו קניתי, וכו'. על ילד שלי אני אומר שהוא "שלי" שזה לשון קניין, כי יש המשכיות של המציאות הרוחנית שלי בו. כמו כן על מחשבה שלי היא "שלי" במובן של קניין כי היא חלק מהמציאות הרוחנית שלי. וגם קניין ממון חל היינו שרוחו של הבעלים שורה בו, ורוחו של רבי פנחס בן יאיר היה מוטבע בה שלא לאכול טבל כל כך עד שזה שרה גם בחמור, והאמירה היא על צדקותו של רבי פנחס בן יאיר ולא על צדקותו של החמור. ולכן צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, כי יש בזה תוספת של חיים שהיא שריית רוח בחומר, ויש כאן עוד חומר שרוחם שורה בו, ולכן עני חשוב כמת, ויעקב חזר כל פכים קטנים. ולכן יש עניין גדול בקניין מערת המכפלה בממון. ועוד הרבה ואכמ"ל.
קניין ממון הוא התאחדות רוחנית באופן שהקונה הוא הרוח ורוחו שורה בחומר החפץ הנקנה. קניין קידושין הוא גם התאחדות רוחנית על דרך זו, שהוא נעשה שאר בשר כמו שכתבו בתוספות, ועל ידי הקניין הזה נעשה והיו לבשר אחד גם ברוחם, ולכן יש בזה לשון קדושה, ונקרא "ידיעה" כמו שנאמר על אדם וחווה, וזה גוף ההלכה שכתב הרמב"ם בהלכה א' שלפני מתן תורה היתה ביאה עם אשה גם בלי ההתאחדות הרוחנית ביניהם והתורה חידשה שיש בזה בחינת זנות וביאה יכולה להיות רק במקום שיש איחוד רוחני עמוק. רק שהוא הלכה נפרדת מקניין ממון כיוון שהיחס בין גבר לאשה שיש בו בחינת חומר וצורה כמו שכתבו בקדמונים, הוא לא על דרך יחס בין אדם לחפץ, אלא הוא סוג אחר של חיבור רוחני.
אולי דברים אלה מעוררים הרגשה של אנחנו מנסים לנהל דיון הלכתי, ולמה הוא גולש כל פעם לענייני מחשבה ואגדתא וכו'.
אני מסכים שיש הפרדה בין הלכה לאגדתא והם שני מקצועות בתורה ואין ללמוד הלכה מדברי אגדתא וזה יסוד גדול ועיקרי, והרי אמרו שמי שיש בו גסות רוח ראוי לגדעו כאשירה וחלילה לומר שזה הלכה למעשה וזה עקירת כל התורה כמובן. אבל לדעתי הגבול בין שני מקצועות אלה בימינו לא נמתח במקום הנכון שלו. אלא היום נעשה שיבוש שמותחים את הגבול במקום לא נכון, וללמוד את ההלכה של קניין קידושין בלי להכנס לסוג הבנה כעין שכתבתי זה נקרא מורים הלכה מתוך משנתם, שלומדים את הכתוב בלי הבנה וסברא, ואסור להורות הלכה באופן כזה אלא יש להורות רק מתוך תלמוד שהוא סברת טעמי המשנה כמו שכתב רש"י, ולעניות דעתי סוג ההבנה כמו שכתבתי כאן הוא בגדר סברת טעמי המשנה שהיא בגדר תלמוד ורק לפי סברות כאלה יש להורות ואין זו גלישה לתחום של אגדתא.
עדיין כמובן יש להקשות על דברי, שאם ההתאחדות הרוחנית היא מעיקר ההלכה של קידושין, אז ממה נפשך, אם נאמר שאצל הומוסקסואל אין התאחדות כזו, אז לא יחולו קידושיו ואם קידש אשה היא אינה מקודשת ומותרת בלא גט. ואם נאמר שהסברא שכתבתי היא רק טעם הגדר ההלכתי והוא חל להלכה גם במיעוט המקומות שלא שייך הטעם, שהרי אין אנו משנים את גדרי הדינים לפי טעם הדין, אם כן גם החיוב של פריה ורביה יחול הלכתית על הומוסקסואל אפילו שבמקרה שלו לא שייך הטעם. אפשר גם להקשות על דברי שאין ראייה שההתאחדות הרוחנית שנקראת קניין קידושין שייכת למשיכה מינית.
זה כבר עניין שמסור לסברא, ברור שלא כל טעם של הלכה קובע את גדרי ההלכה, ויש הרבה מקרים שזה מגיע לרפורמה ועקירת התורה, וכמו לומר שכיוון שטעם דיני שבת זה מנוחה בימינו יהיה מותר להדליק מנורת חשמל שזה דווקא עוזר למנוחה ולא סותר אותה. זה מסור לשימוש תלמידי חכמים ומסורת של דרך לימוד וסברא להבחין מתי הטעם נפרד מגדרי הדינים ומתי הוא קובע את גדרי הדינים ובאיזו דרך. אלו שאלות דקות שקשה לא לטעות בהן ותלויות בהבנה יותר מאשר בדקדוק לשון הפשט. אבל לדעתי כך היא דרכה של תורה שבעל פה שהיא טעונה עיון עמוק ודק וסברא שהיא החלק הקשה שבלימוד ולימודה קשה ומועד לטעויות ונאמר עליה העם ההולכים בחושך. ואין להתחמק מזה על ידי שמתעלמים לגמרי מהסברות וההבנה ותמיד לומדים על דרך מורים הלכה מתוך משנתם בלי להתחשב כלל בסברת טעמי המשנה.
לעניות דעתי מסתבר שיש חילוק האם חל בדיעבד קידושין של הומוסקסואל לבין השאלה האם הוא מחוייב לכתחילה לשאת ולקיים פו"ר. וכן מסתבר שהאיחוד הרוחני שמדובר בו בקניין קידושין הוא דווקא מהסוג שנובע ממנו רצון למימושו על ידי ביאה. וכמו שאמרו הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה. וכמו שעל ביאה נאמר באדם וחווה לשון "ידיעה" שמשמעו צירוף של ביאה עם איחוד רוחני.

למעשה בשאלה שלנו אין בינינו כמעט מחלוקת, שגם אתה מודה שאם נראה שהאדם לא יכול להתמודד עם דרישה לחיות עם אשה תוך כבישת טבעו ורצונו אז אין לומר לו לנסות ללכת בדרך כזו כי ברור שסופה כשלון, וגם אני מודה שאם האדם סבור שאולי הוא יכול לחיות כך יש מקום לעשות נסיון בכיוון הזה כי נטיה ומשיכה ואהבה וקשר זוגי הם למעשה דברים מורכבים ולא הכל בהם מודע וגלוי וברור, והם רבי פנים וגוונים ובני גוונים ומשתנים עם הזמן ומכח גורמים שונים ואין להם הגדרות קבועות וסגורות.
וכמדומני שלגבי השאלה האם אדם יכול לעמוד בדרישה כזו, אנו נסכים שהמכריע הגדול הוא מה שהוא עצמו מרגיש ובוחר, כי לב יודע מרת נפשו ומי מבחוץ יוכל לרדת לחקר נפשו לומר לו במה הוא יכול לעמוד ובמה לא.

עדיין לדעתי יש כאן מחלוקת משמעותית, שנוגעת באופן כללי לגישה מה היא תורה ומה הם חיי תורה ומה היחס בין הטבע האנושי לתורה. שלדעתי התורה היא רק כמו שמש ומים וזיבול לטפח את נפש האדם ולא יתכן שתבוא אליו בדרישה להתגבר על עיקר טבעו, אלא רק יכולה ללמד אותו למצוא צדדים גנוזים וגבוהים שהוא לא הכיר מקודם על עומק טבעו. ולכן לדעתי רק אם הוא יכול ללמוד לגלות בכוחות נפשו צד גנוז של לכל הפחות מקצת משיכה לאשה, אם על ידי לימוד או התנסות, ואפילו אם זה פשרה ורק מקצת הדבר, וגם אם זה מצריך להתגבר על משיכה חזקה יותר לבני מינו, אז ייתכן שימצא דרך שיצמח ויחיה נפשית, אפילו רק בפשרה ובמקצת, בתוך קשר עם אשה, ואז ייתכן שזה רצון התורה. אבל אם ברור שהוא צריך להתכחש לגמרי לצורך הטבעי שלו לקיים קשר אהבה עם בן זוג, אז מוכרח שאין זה רצון התורה. ולדעתך אפשרי שיש ציווי כזה בתורה, ואם יש ציווי כזה, יותר נכון לקרוא לזה להתגבר על טבעו ולהתעלות מעליו, ויש בזה התעלות מהרמה של טבע לרמה של מעל הטבע שהיא התורה, ובחינה של רמה רוחנית גבוהה יותר לדבוק בציווי האלוקי, ולא נכון לקרוא לזה כמו שאני קורא לזה להתכחש לטבעו או לשבור אותו ולהמית ולהחניק או לשים לו מחסום נוקשה וכיו"ב.
לדעתי מה שנאמר על להתעלות ממדרגת טבע למדרגת מעל הטבע הכוונה רק שיש השגה שטחית וחיצונית בטבע, ויש השגה עמוקה יותר בטבע האנושי עצמו. וכמו למשל שאם נפל רימון לידו וליד חבריו ה"טבע" הוא לברוח ולשמור על חייו, וזה מה שנקרא טבע אצל מי שאינו במדרגת תורה, ולהפיל את עצמו על הרימון זה מעל הטבע. אבל גם זה טבע רק בהשגה גבוהה יותר והראיה שגם מי שאינו דתי כלל לפעמים נוהג כך, ורובם מודים שראוי לנהוג כך, ואינם אומרים שזה טפשות חסרת הגיון. ומזה מוכח שגם הרמה של מעל הטבע היא השגה בטבע עצמו ולכן גם הם יודעים את זה בלי שלמדו תורה, אם הם נבונים ובני מעלה.
ולחיות עם אשה בלי צד משיכה כלל להבנתי הוא לא עומק של הטבע האנושי ברמה גבוהה יותר אלא הוא סתירה לטבע, ולכן לא ייתכן שהתורה תצווה על דבר כזה, ואדרבה בהכרח היא אוסרת אותו. ולדעתך יש מדרגה אלוהית שהיא לא ביטוי של עומק הטבע האנושי הכללי אלא היא דבר אחר מיוחד גבוה ונעלה יותר של דביקות בקב"ה ועבודתו שנמסר בהר סיני לבאים בבריתו, ומדרגה גדולה בתורה ועבודת ה' היא להגיע לזה, וייתכן שאדם יהיה במצב שהוא מצווה ומחוייב להתעלות מעל כל הבחינות של טבע אנושי ולדבוק במדרגה האלוהית שנמסרה בתורה.

במחלוקת הזו אדם לא יכול להכריע לבד לפי איך שנדמה לו וערב לטעמו ונוח לו, זה יסוד עיקרי מאוד בתורה וזה דבר שצריך לקבל במסורת נאמנה של תורה שבע"פ מדורות קודמים ומגדולי מוסרי התורה.
אתה צודק בעמדתך שאינך מסכים איתי בעניין הזה, כיוון שהיום רוב עולם התורה ורוב גדולי ישראל סוברים בבירור כדבריך, ובפשטות הם מוסרי התורה והיא נמסרת מדור דור מהר סיני, והכלל ישראל וגדוליו נאמנים על זה, ואיננו יכולים לשנות בזה לפי רצוננו. ומי שזה לא מוצא חן בעיניו שימרוד אם יבחר, אבל הוא לא יכול לומר שהתורה היא לפי איך שמוצא חן בעיניו, אלא יש בה מסירה כמו משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' ורק המסירה מכרעת בשאלות שנוגעות לעיקרי התורה והאמונה כגון זו.
אני שנים לא מעטות סברתי כמוך, כי כך באמת מקובל בעולם התורה וזה מה שמכריע. עם הזמן התקרבתי לרבי שלמה וולבה, וממנו נודעתי לתורתו של רבי ירוחם, ועמלתי בזה הרבה במשך שנים, ועם הזמן למדתי לראות שזו כוונתם של מוסרי השמועה גדולי ישראל, וכך התברר לי עוד כשניסיתי להתקרב לזקנים וגדולים ולכאלה שלמדו אצל הגדולים מהדור שלפני השואה. ודנתי על זה אצל הגרש"ז אוירבך והרב ש"ך והבנתי שהם מסכימים לזה אם כי כמובן פחות בקיצוניות ועקביות מדרכי, ומסכימים שהתפשט בעולם התורה לא כך ולדעתם זה שיבוש, ותמכו ועודדו שאלמד בישיבות לפי דרכי, וזה גרם לי לחשוב שעניין זה נשתבש בדורנו ולא כך היא מסירת התורה לאמיתה מהדורות שלפנינו.
אבל עדיין אלה דברים שרק אני אומר והם לא מקובלים על כל שאר עולם התורה, וכל עולם התורה ורבניו וגדוליו אומרים כמוך, ולכן בוודאי עליך מוטל לאחוז בדעתך. ואני מקבל את זה בכבוד ואהבה. ואיתך אין לי מלחמה ומחלוקת כלל, כי אני מסכים שעליך ללכת לפי מה שאתה רואה שהיא המסורת של התורה והדרכת גדולי התורה, ואני מתרשם שאתה לומד ברמה מאוד מאוד גבוהה ובעומק גדול ועם כל הלב ובלב ישר ונקי ובחיות וחום. ולכן דבריך מאוד חביבים עלי ויש לי הרבה מה ללמוד מהם בלי שייכות לעניין מחלוקת זו.
בנקודה הזו אני סבור שיהיה לך קשה לשנות את העמדה שלי למרות שאני משתדל להיות ישר וקשוב ולהודות בטעות. כי כבר ביליתי עשרות שנים במלחמה על העניין הזה ודנתי בו ארוכות עם הרבה גדולים ותלמידי חכמים ובמשך שנים פילסתי את דרכי בסוגיות ובמקורות ובחנתי לאורם את העניין והרבה סוגיות ומהלכים כבר נבנו אצלי לפי זה גם באגדתא וגם בהלכה ולימוד סוגיות גמרא ודרך חיים, ובגילי כבר קשה להתחיל את הכל מהתחלה וללמוד את הכל מחדש ולקבל את התורה מהזקנים מחדש, ומה שכבר נשתרש בעניין כל כך יסודי כבר קשה לעקור. גם אם לדעתך יש בגישה שלי אפיקורסות, עדיין אני מבקש שתדון אותי לכף זכות שזה לא במזיד וכוונתי לשם שמיים, ולי גם אין ספק שדבריך הם לשם שמיים.
.
.
– – –
.
.
קטעים מחלקים קודמים של ההתכתבות הזו:
.
לגבי עקדת יצחק ואיוב. אני בוודאי מסכים שעיקר האמונה היא ללכת כצאן אחר הרועה וללכת אחריו באמונה גמורה ותמימה ובלי שום הרהור אחר מידותיו. כמו שנכנסו לים סוף וראו שהמים לא נבקעים והמשיכו על דעת שיטבעו, וכמו שנאמר זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה וכיו"ב לאין מספר. וכשמשה שאל למה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו הקב"ה השתיק אותו. וכששאלו על הרוגי מלכות נאמר שעוד הברה אחת הוא יחזיר את העולם לתוהו ובוהו. ועיקר האמונה הוא קבלת יסורים באהבה והכנעה ובלי להרהר אחר מידותיו וללכת כצאן אחריו, שלא עולה כלל על דעת הצאן לשאול להיכן מוביל אותם הרועה והם לא מציצים מעל כתפו לנסות לראות לאן הוא הולך וזה עיקר ושורש ויסוד האמונה להיות דווקא כצאן אחר הרועה.
ובוודאי יש מקרים רבים וכמו למשל השואה והרוגי מלכות או תינוק שחלה בלוקמיה ועוד כיו"ב שבאמת אי אפשר לראות גם במבט הכי מעמיק שביכולת אנוש גם אם הוא חכם כמו משה רבינו, שיש בזה טוב או שזה יכול להוביל לטוב כלשהו. ואדם מאמין מקבל את זה באמונה והכנעה ואהבה תמימה ולא שואל שאלות ולא נפחת בטחונו ואמונתו ואהבתו לקב"ה, כי הוא יודע שחכמתו ית' אינה כחכמת אדם ואין לאדם קרוץ חומר להרהר אחריו. ונאמר הן יקטלני לו אייחל. וממך אליך אברח.
לפי זה יש לשאול למה אברהם אבינו התווכח עם הקב"ה על אנשי סדום. הרי נאמר לו בפירוש שמפני חטאיהם יש להשמידם וזה גם דבר המסתבר, ולמה הוא לא קיבל בהכנעה ואמונה כצאן אחר הרועה בלי להרהר אחר מידותיו של הקב"ה שידע ואמר שכאן יש לנקוט במידת הדין הקשה. וכעין זה משה שהתווכח עם מה שאמר לו הקב"ה הרף ממני ואשמידם, וחנה התווכחה על הולדת שמואל והטיחה דברים כלפי מעלה ולא קיבלה בהכנעה ואמונה של כצאן אחר הרועה ועוד הרבה כיו"ב.
אם אני ניצב מול דבר שהוא נשגב מבינתי, כמו הרוגי מלכות וכל המקרים של צדיק ורע לו שזה נשגב גם מבינתו של משה רבינו ואין שום הבנה אנושית בזה, אני יכול להרגיש בנקודה הכי עמוקה של האנושיות שלי שאני מוגבל ועניו וקטן, ושהחיות שלי היא ענף של חיים אינסופיים שיש בהם שכל אינסופי וטוב אינסופי ואני מתבטל כלפיהם בהכנעה והתבטלות גם במקום שאני לא מבין בכלל. זו התבטלות שיסודה הוא אהבה, אופן של אהבה כמו טיפה שנכללת בים, שיש בזה ביטול של הטיפה, מוות שלה כדבר פרטי. אני אומר אין לי שכל, אין לי הבנה, אין לי יכולת להבחין בין טוב לרע, ואני בטל מול האל ורק הוא קיים ואני נכלל בו.
אבל אברהם בסדום לא הרגיש שבמשפט של הקב"ה את אנשי סדום יש גילוי של אלוקות שנשגבת מבינת אנוש. הוא הרגיש שיש במשפט הזה משהו קר. מהול בו אכזריות, ניכור, חוסר סלחנות וחסרון אהבה חמה וגדולה. לקבל יסורים באהבה זה דבר חם. כשאנשים קפצו לאש ואמרו אם יקטלני לו אייחל זה היה בחום לב של אהבה. רבי עקיבא שמח כשסרקו את בשרו. לקבל יסורים באהבה זה לאפוקי מההרגשה שהקב"ה קר וחסר לב. אם אני רואה תינוק שלקה בלוקמיה והוא בן יחיד ויקר שנולד לעת זקנה אחרי שנות ציפייה ארוכות אני יכול להרגיש מזה שהקב"ה קר וחסר לב ושרירותי. אמונה, קבלת יסורים באהבה, הוא להתעלות מעבר לרושם הראשון השטחי ולא להרגיש שיש בזה קור אלא יש בזה חידה סתומה שמגלה שהקב"ה נשגב יותר מאיתנו וממילא יש בו טוב וחום נשגבים וגדולים יותר מכל השגת אנוש ולכן אני אוהב אותו בחום יותר מתמיד. זה כרוך באמונה שמתישהו, אולי רק בעולם הבא, ייצא מזה טוב שכעת וכאן הוא טמיר ונעלם מהשגת אנוש. קבלת יסורים באהבה והתבטלות וענווה וכניעה אין פירושה לקבל שבאמת לנצח ובשום עולם לא תגיע תכלית של טוב מזה. כמו רבי יוסף איש גמזו שאמר על כל דבר הכל לטובה וכמו שאמרו לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, ורבי עקיבא צחק כשראה שועלים מהלכים במקום המקדש.
אני לא יכול להשיג מה זה עולם הבא ומתי יהיה ומה הטוב שיהיה שם שיהיה ראוי בשבילו לעשות לוקמיה לתינוק. אני לא יודע למה צריך לסבול ככה כדי שיהיה טוב בעוה"ב הרי הקב"ה כל יכול ולמה הוא לא יכול לעשות שנזכה לעוה"ב גם בלי שואה ולוקמיה, ואני לא יודע איזה חטא כבר יכול להצדיק עונשים כאלה. את כל השאלות האלה אני מבטל לגמרי מכח האמונה, ומרגיש שאני קטן ומוגבל והוא אינסופי וטוב לגמרי. וההתבטלות הזו אם היא אמיתית היא מעשה של חום. אני אוהב אותו ולכן מתבטל לפניו. אני מבטל את כל הקושיות שלי מול האמונה העמוקה שהוא טוב גם כשהטוב הזה נשגב מבינתי. ואדרבא, מזה שטובו נשגב מבינתי אני יכול להרגיש שזה טוב גדול ועמוק יותר מיכולת השגת אנוש. וכל זה מחזיר אותי למצב של חום ואהבה. הרושם השטחי שבא מגאווה כאילו אני יכול להשיג הכל, ומכפירה כאילו יש רק עולם אחד, יכול להביא אותי לשנאה וקור כלפיו, איך הוא נותן לגרמנים לעשות ככה ושותק. והאמונה והענווה מחזירים אותי לאהבה וחום ואני אומר לו עם כל מה שראיתי אני עדיין יודע שאתה טוב ומכניע את השכל שלי ודבק בך ובאהבתך עוד יותר.
אברהם לא היה יכול להרגיש חום כשהוא ראה את חריצת המשפט הקר והנוקשה לאנשי סדום. הוא לא היה יכול להתבטל כלפי זה כאילו זה גילוי של טוב אינסופי נשגב מהשגת אנוש. הוא לא היה יכול לאהוב את זה גם לא בדרך של אהבת הכבשה לרועה שהיא הולכת אחריו בתמימות מוחלטת בלי להרהר אחריו. זה קומם אותו מהכי בפנים. זה לא הרועה שהוא מכיר. הנקודה הכי פנימית של אמונה שבתוכו לא אמרה לו תשתוק ותיכנע ותקבל באהבה אלא אמרה לו תתקומם כי זה עוול. ולכן הוא התווכח ועשה מחלוקת עם הקב"ה.
לצוות עלי להוציא את מיטב ממוני על פרה אדומה זה למיטב השגתי לא טבעי וחסר פשר ולא אנושי ולא הגיוני. זה אפילו לא טוב, אם יש רעב ועוני למה שלא ניתן את הכסף לעניים ונשלם אותו לגוי עשיר כדי לקנות פרה אדומה. למי אכפת אם יש בה שתי שערות לא אדומות. גם שלמה אמר על זה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. אבל באמצע הנקודה הפנימית בתוכי, האמונה הענווה, הקב"ה שהוא ליבן של ישראל, היא אומרת לי לשתוק ולהיכנע ולקבל באמונה ולדעת שהשכל שלי מוגבל וקטן. ואז אני דווקא אקיים את המצווה הזו בשמחה יתירה ובחיות של אמונה יתירה, כי היא גורמת לי להיות כגמול עלי אימו. כמו תינוק חסר דעת שמתרפק על חיק אימו ונשען עליה ועושה כדבריה בלי להבין כלום. האמונה התמימה עושה מזה לא גזירה שרירותית אלא גזירת מלך ועל ידה אני מתדבק במלך.
אבל לו היתה כתובה בתורה מצווה להרביע אשה כמו מכשיר לרבייה רק כדי להוליד ובלי חום אהבה וקשר נפשי עמוק (כך היה יוצא אם היינו אומרים שיש חיוב מצוות פריה ורביה על הומוסקסואל), לא הייתי יכול להתבטל ככה מולה. בזה אני לא שומע את הקול מבפנים של אמונה שאומר לי לעשות את זה בלי להבין ולבוא מזה לדביקות. אין לזה את הריח של הקב"ה ושל דביקות בו. זה דבר זר. אני מרגיש כמו תינוק ששמו אותו על כתף זרה ועולה באפו ריח זר והוא מתחיל לבכות. אם זה הריח של אמא, המגע הרך שלה, צליל הקול שלה, אני כתינוק מתרפק על כתפה והיא לוקחת אותי לאן שהיא רוצה ואין לי שאלות לאן ולמה, וגם אם היא פתאום לוקחת סכין ודוקרת אותי אני בוכה אבל נצמד אל כתפה יותר חזק שתנחם אותי מהכאב כי אני יודע שהיא אוהבת אותי גם כשהיא דוקרת בלי שאני מבין למה.
אבל אם אני מריח ריח זר, לא מוכר, מגע נוקשה וזר, לא המגע של אמא, קול צורמני, לא הקול המוכר של אמא, אני בועט ובוכה וממאן. בגלל זה אברהם עקד את בנו. הוא שמע את הקב"ה המוכר לו, שהוא מאמין בו. יש הרבה מהלכים ללמוד את פרשת העקדה ויש על זה שיחות של רבי ירוחם ושל עוד הרבה מפרשים. וכל מהלך שאומר תוכל להביא קדמון גדול שמפרש להיפך. אבל דברי כולם מתחילים מזה. אם לא הצליל והריח של אמא בקול שמצווה לעקוד מניין לו שזה לא חזיון תעתועים של איזו רוח רפאים. ולמה הוא לא התווכח כמו על סדום. רק אחר כך אפשר לשאול מה הביאור בזה.
כשאברהם שמע את המשפט של אנשי סדום הוא שמע צליל קר, נוקשה, חסר הבנה אנושית עמוקה ואוהבת וסולחת. אבל בעקדה הוא שמע צליל של אמא שמבקשת ממנו למסור את כל כולו וכל ליבו ושכלו ואהבתו ועתידו ואנושיותו בידי אמא בהתבטלות גמורה והוא נענה בשמחה.
כשמשה שמע הרף ממני ואשמידם, הוא שמע צליל זר. זה לא הריח של אמא. כמו במשפט סדום. ואז הם התווכחו. והקב"ה שמח שניצחוהו בניו. ובוודאי אמר כך רק כי ידע שיתווכחו ורצה שיתווכחו וינצחו. ולכן מצאו חז"ל רמז שהקב"ה אמר לו הרף ממני ורמז לו שיש כאן מקום שלא ירפה ויתווכח.
וגם קורח חשב שהוא צריך לפי האמת ואהבת הקב"ה להתווכח. הוא אמר כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', הוא בא להגן על הקדושה והאמת והאמונה האמיתית כמו שהוא שמע והרגיש אותה. לכן גם אמרו על בני קורח מה שאמרו כי בעומק היתה כוונה קדושה. אבל עינו הטעתו.
עד שאגיע לעולם האמת אני לא יכול לדעת אם מה שאני מתווכח זה כמו אברהם על סדום או כמו קורח. אבל אי אפשר להחליט להחמיר מספק ואף פעם לא להתווכח. אם אברהם לא היה מתווכח על סדום זה היה חטא גדול לא פחות מחטא קורח. אם משה לא היה מתווכח על הרף ממני ואשמידם היה נשמד כל העם ודמם היה נדרש מידו של משה. אי אפשר לברוח מכך שיש בחירה חופשית ונסיונות ושכר ועונש ושאני תמיד יכול לטעות.
וההבחנה בין טעות ליושר תלויה רק בריח. כמו שתינוק שמח על אמא ובוכה על מישהי זרה.
לפי זה אני יודע להאמין בתורה, לא לפי שום הגיון והיקש והוכחה. הרי יש חכמים של דתות אחרות שיש להם גם טיעונים חזקים ותירוץ יפה לכל קושיא. ואולי אני לא פילוסוף גדול ולא יכול להבחין היטב בין טיעונים הגיוניים ואיך אדע מה היא דת האמת. אני פשוט מזהה את התורה והאמונה שלי בדיוק באותה דרך שתינוק מזהה את אמא שלו, באותה דרך שהוא יודע מהרגע הראשון שיש חלב ומהיכן לינוק. ואני לא הולך לרחרח בכולן כמו שתינוק לא מרחרח בכל הנשים כדי להחליט מי אמא שלו, אלא מייד כשהוא מריח ריח של אמא שלו הוא מתרפק עליה בבטחון שלם ולא שואל אולי יש בעולם אשה אחרת שיש לה ריח עוד יותר אמהי וקרוב מזה. אין לזה שום גדר ברור לפי מה להבחין, זה מסור ללב בלבד ועל זה נאמר ויראת מאלוהיך.
וכל ההבחנות באמונה הם על דרך זו וממילא גם בתורה וממילא גם בהלכה. וכמו לשון רש"י שהזכרתי בעבר שאומר לפעמים על פירוש שאין לו קושיא עליו "וליבי מגמגם בה", או כמו שהחזון איש מכריע להלכה בשיעור כביצה כי ליבי אנסני להכריע כך אע"פ שיש קושיא על דברי שאין לי ישוב עליה, ובכל סוגיא יש צד של הבנת הלב וכלשון חז"ל שסברא היא "אובנתא דליבא". הלב לא שוקל ומנתח, הוא רק מרגיש ומריח כמו שתינוק עושה. לתינוק אין שכל אנליטי אבל יש לו חכמת לב, ואובנתא דליבא בסוגיא הלכתית זה אותו עניין. סברא אחת היא קרובה ורכה וקרובה וחמה וטעימה וסברא אחרת זרה ורחוקה וקרה וכחצץ לשיניים. וזה כמו שתינוק מרגיש שאמו קרובה ורכה וחמה. וזה מה שהחזון איש כתב שחכמת התורה היא הכרעת ההלכה אחרי ששני הצדדים כבר הוקשה ויושב כל מה שיש להקשות וליישב בהם. וכך ידע הרבי עקיבא איגר איזו קושיא היא צריך עיון ואיזו צריך עיון גדול. לאחרונה מישהו כתב לי והזכיר בדבריו לחלק בין דיון הלכתי "פורמלי" לבין דיון בנושאים ערכיים, ואני התקוממתי נגד המושג של דיון הלכתי פורמלי ונגד החלוקה הזו. יש רק שני דברים, או אמירת דעתי האישית, בין בשאלות איך לנהוג למעשה ובין בשאלות ערכיות, שזה דבר מכובד שיש לו מקום וערך, או לנסות להקשיב מה התורה אומרת, בין על נושאים הלכתיים ובין על נושאים ערכיים. וכל הקשבה עוברת דרך אזני המקשיב ותלויה בליבו ושני אנשים שיקשיבו לאותו דיבור יאמרו אחרת מה נאמר בו, ועדיין זה לא סותר שתיתכן הקשבה כנה ואמיתית וזה נקרא דברי תורה. והתורה וההלכה היא דבר חי, היא דיבור שעכשיו הקב"ה מדבר איתי, ולא שייך בזה דיון "פורמלי" כמו שלא שייך לשמוע באופן "פורמלי" מה אדם חי מדבר איתי.

הציור שהבאתי, מה היה לו הייתי נוכח במעמד הר סיני ושומע שנאמרת תורה שברור לי שהיא היפך הטוב והאור (במכתב קודם כתבתי שאם הייתי במעמד הר סיני והייתי שומע שהקב"ה אומר דברים חשוכים כגון לכלוא את הנשים בדיר ולהטחינם בריחיים ולהרביען כבהמות ולהרוג כל ילד בכור ולאכול את בשרו וכל כיו"ב), באמת לשיטתי שהאמונה מתחילה מבפנים לא ייתכן כלל כאפשרות שיהיה ציור כזה. כתבתי רק לו היה כך על דרך שאומר לו היה שאחד ועוד אחד שווים שלוש, ואז זה היה מכריח אותי גם לומר שהאמונה לא מתחילה מבפנים. ואז אם ההתגלות של הר סיני היתה דבר שבא מבחוץ מהחושים, גם אפשר שהייתי מטיל ספק במעמד עצמו שמא זה מעשי כשפים של חרטומי מצריים. כל מה שהתכוונתי לומר בדוגמא הזו שאם אני בא לפרש סוגיא אני לא לוקח כלל כצד אפשרי שיש לשקול ולבחון אותו לפרש באופן שיהיה סותר לאנושיות ולטוב ולאור. כמו למשל שאם אני לומד סוגיות בהלכות תפילה אני לא לוקח כשאלה שיש לדון בה למי מתפללים ולא אכפת לי אם לא כתוב מפורש שמתפללים לקב"ה ולא לאשרה ולבעל ואני לא מחפש ראיות לזה ולא דיוקים והוכחות אלא לומד מההתחלה עוד לפני שקראתי מילה אחת כדבר פשוט שזה כך. בעיני אם אין את היסוד שהאמונה מתחילה מבפנים והיא לא דבר זר לשורש הטבע האנושי אז ההבדל אם קוראים לאל הוי"ה או בעל פעור הוא רק הבדל של כינוי בעלמא, מה נפקא מינא אם רואים לו ראובן או שמעון. הגויים נלחמים ביניהם האם במקדשם ישימו את פסל דגון או בעל פעור או אשרה. במקומם לא היה אכפת לי, מה נפקא מינא אם תקרא לו כך או כך. הנפקא מינא היא לא השם אלא התוכן של השם, ובעיני זה החילוק בתוכן, שהוא יתברך הוא לא אל זר אלא ליבן של ישראל, ושאר השמות של אלילי הגויים הם אל זר שבא מהחוץ. אם לאל שהוא ליבן של ישראל היו במקרה קורים דגון, ולאל הזר של הפלישתים היו קוראים הוי"ה, הייתי אומר שאני מאמין בדגון. מצידי שיקראו לו מוישה זוכמיר. וממילא כמו שפשוט שבהלכות תפילה מתפללים דווקא אליו, דהיינו דווקא הוא הקרוב שהוא ליבן של ישראל איך שלא יהיה כינויו, באותה מידה פשוט שגם לא ייתכן שהוא יתן תורה זרה ורעה וחשוכה, ואני לא שוקל כלל שיהיה צד זר כזה בפירוש סוגיא. בזוהר כתוב שאנכי שבבתחילת עשרת הדברות הוא ראשי תיבות של אנא נפשאי כתיבת יהיבת. אני את עצמי כתבתי ונתתי. לתורה יש את הריח שלו ולכן הלומדה דבק בו ואוהבו, ולכן אני מפרש אותה תמיד רק על האופן שיעלה מהפירוש הריח הזה שרק מכוחו אני מבחין שהוא האל שלי ולא שאר האלילים הזרים, ואני לא צריך שום ראיה לדחות פירוש שאינו כך. זו כוונתי במה שכתבתי לפני זמן שיש לפרש את התורה על פי הלב והסברא ולא רק באופן פורמלי לפי ראיות וניתוח הכתוב. לא התכוונתי שהשכל האנושי שלי יותר חכם מהשכל של התורה חלילה ולא התכוונתי שאני לא צריך לבטל את שכלי האנושי לתורה. התכוונתי רק לדביקות התמימה של האמונה שהיא כגמול עלי אמו, שמה שהדביקות הזו עצמה דוחה כי זה לא אמו, רק את זה יש לדחות, ולא שיש לדחות כל דבר כתוב שבשכל האנושי שלי לא נראה לי.
.
.
– – –
.
.
אני מתייחס לניסוח: "אני מגיע לנושא מבחוץ ויכול לדון על זה באופן תיאורטי לגמרי, אבל מבחינתך הדיון הוא דיון מעשי לכל מילה, ולכן גם נפגעת כשהתייחסתי אל ההומוסקסואליות כפגם".
אני לא הומוסקסואל וגם לא הזדמן לי מעולם להיפגש עם בחור שדיבר איתי על הנושא הזה ולא הזדמן לי מעולם להכיר אישית מישהו שידעתי שהוא הומוסקסואל. הניסוח הזה מקומם אותי פשוט כי אני בן אדם, וכל בן אדם שנרדף בלי סיבה על לא עוול בכפו ושונאים אותו שנאת חינם הוא חלק ממני וקרוב אלי ואני מרגיש שרודפים את אחי וממילא גם אותי, ולכן אני מגיע אל העניין מבפנים ואני בהחלט נוגע בדבר ורואה אותו כפגיעה אישית בי ולוקח את זה "אישית". ולדעתי זו לא "מדרגה" של אהבת ישראל אלא חיוב בסיסי על כל אחד וכל מי שלא מרגיש כך כדבר פשוט לוקה בהשתתפות עם המעוולים ובאטימות לב ויש עבירה חמורה מאוד בידו. גם על גר שאינו מישראל התורה אומרת ואתם ידעתם את נפש הגר, ונאמר כי גרים הייתם בארץ מצרים. וכל שכן על מי שהוא ישראל בדיוק כמו כולנו אחינו ובשרנו. וגם הקב"ה אומר ואנכי את דכא. והרבה יש כיו"ב. הוא יתברך נמצא דווקא עם מי שמדכאים אותו וחובה על כל אדם גם הוא להיות עם המדוכא ביחד. לדעתי הפסוק כפשוטו, שהקב"ה נמצא רק עם דכא ועם האחרים אינו נמצא כלל. כי אם אחד מאיתנו מדוכא, ממילא כל אדם כשר גם הוא מדוכא כי אנחנו אחים וכולנו אחד. ולכן הקב"ה עם כולנו כי כולנו דכא. ומי שלא משתתף בזה הוא רע לב והקב"ה אינו איתו.

ידינו שלנו שופכות כל יום מחדש את הדם הזה וכל אחד יש לו הרבה מה לעשות בעניין.

שנאת חינם כמו ששונאים את ההומוסקסואלים היא חריפה יותר מכל שאר שנאות החינם שאני מכיר, ולכן העניין הזה פוגע בי אישית כאדם במיוחד, יותר משאר ענייני רדיפה ופגיעה זדונית בחפים מפשע ושנאות חינם שכולם גם פוגעים בי אישית.

נכון שמציאות חייו של הומוסקסואל קשה מאוד, ואין לומר לצעיר לשגות באשליות כאילו לא יהיה לו מאוד קשה וחשוב שיכיר באופן מפוכח ככל שבכוחו במציאות המרה. אבל זה נובע מפגם באנשים ששונאים אותו ולא מפגם כלשהו בו. הם הפגומים והוא קרבן שלהם ושל הפגם שלהם. הוא יוצא לעולם שיש בו חיות רעות הומופוביות שאיש לא מגביל וכולא אותן והן נושכות ומקללות ופוגעות, ולכן יהיה לו קשה. קשה לכבשה שיוצאת לעולם של זאבים. אבל זה לא בגלל שהוא נכה או פגום אלא בגלל שהם חיות רעות. יש לו מגבלה, הוא לא יכול לממש את אהבתו ותשוקתו מימוש מלא ונאלץ להסתפק בפשרות, אבל מגבלה זה לא פגם.

.

.

אני מצרף לכאן עוד דברים ממקום אחר בעניין המלחמה ביצר הרע:

.

שלום,
בעניין המאמר שהבאת מקידושין ל' ב', אכתוב שוב יסוד חשוב מאוד ששמעתי מהרב וולבה והוא בשם רבי ירוחם.

[לשון הגמרא קידושין ל' ב': "תנו רבנן: קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע שנאמר (בראשית ח) כי יצר לב האדם רע מנעוריו.

אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו) רק רע כל היום.

ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר (תהילים לז) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו"]

יש שני עניינים נפרדים ששניהם מכונים בלשון חז"ל "יצר הרע".
כל כוחות הנפש שבאדם שהם כוחות החיים, יכולים לצאת אל הפועל באופן ישר ובריא או באופן מעוות ועקום והרסני או ב"חיצוניות".
למשל כח הנפש של צורך בחום וקרבה ומגע, יכול לצאת אל הפועל בהקמת בית נאמן בישראל, ואותו כח עצמו יכול לצאת אל הפועל גם בזנות וזימה. וכך כל כוחות התאוות החומריות.
וכך כל כוחות הנפש, אם זה כוחות של יסוד האש, שיכולים לצאת אל הפועל כיוזמה ושאיפה להתעלות וללחום לשם שמיים או כגאווה וצורך עצמי להתבלט, או כוחות של יסוד האויר שיכולים לצאת כפטפטנות ומצד שני כלימוד ועיון וסקרנות בריאה, או כוחות העפר שיכולים לצאת אל הפועל כעצלות ועצבות או כהתכנסות פנימה כמו שצריך מנוחת שבת או לעצור לפעמים מהפעלתנות ולהתבונן במנוחה כמו שכותב במסילת ישרים שלא יהיה כסוס שוטף במרוצתו אלא יעצור את המרוצה להתבוננות ובחינה, וכם רצינות ורגישות לצד העצוב של החיים. וכך כל כוחות החיים לריבואות הגוונים שיש בהם, תמיד יכולים לפעול באופן בריא וישר או באופן מעוות.
כשיש לאדם יצר לזנות למשל, כיוון שזה כח שהוא מכוחות החיים, אסור להילחם בו על ידי נסיון לחנוק ולהמית ולשבור אותו. הרב וולבה מדמה את זה לקפיץ, כיוון שזה כח חיים בסיסי הוא יישאר חי כל כמה שינסו ללחוץ עליו, וככל שלוחצים עליו יותר כך הוא נדרך יותר וסופו שיקפוץ בחזרה בכח יותר חזק. ואם לוחצים עליו כל כך חזק עד שבאמת מצליחים לשבור ולהמית אותו, האדם יהפוך לאדם פחות חי, הוא יהיה יבש וקר לב ומדוכא וכבוי עיניים ושחוח ונוקשה וקר ואכזרי על עצמו ועל אחרים. וזה בחינה של רצח ובוודאי הוא איסור גמור והיפך גמור של רצון התורה.
הדרך היחידה שמותר להילחם ביצר הרע מסוג כזה הוא רק על ידי הפניית כח הנפש לדרך הבריאה בלי לנסות להחניק אותו. דהיינו מי שיש לו תאווה לעריות, הדרך להילחם עם זה היא רק על ידי שיתאמץ למצוא לעצמו אשה מתאימה ויצור איתה קשר עמוק ויצב, וישקיע בקשר כראוי שזה כמובן עמל גדול ועמוק מאוד, וזו עבודת ה' ועמלה של תורה, ועל ידי זה הקשר לא יהפוך למשעמם ויכבה, אלא יישמר חי ומלא אהבה ותשוקה וחום, ויבנה בית נאמן, ויעמול שיוכל למצוא בו את סיפוק כל הצורך שלו לחום ואהבה ומגע וקרבה, ואם ימצא סיפוק מלא בדרך זו, ממילא כבר לא יתאווה לעריות.
כמובן שזה לא כל כך פשוט למצוא אשה וליצור איתה קשר שימלא את כל צרכיו למשך כל חייו. האדם מחוייב לעמול בכל כוחו על זה, ואם לא נסתייע בידו, כל זמן שלא הצליח הוא אנוס לגבי תאוות העריות שלו, כיוון שהיא כח חיים ואסור לנסות להמית את זה בקרבו.

כוחות החיים האלה הם לא יצר הרע אלא להיפך הם החיים והאדם בעצמם. בהמשך אכתוב למה קראו לזה חז"ל יצר הרע. יש עניין אחר שהוא באמת היצר הרע. זהו הכח של שנאת חינם. הוא מתבטא באופנים שונים שהם ביטויים של אותו כח. מזה בא קור הלב, אטימות הלב, עורלת לב, משם בא הכח לאטום אזניו מלשמוע זעקת דל. אכזריות, ניכור, זרות. לא יהיה בך אל זר. הוא משול לאבן בליבו של אדם. המלחמה בזה היא בעיקר וקודם כל בתוך האדם לגבי שנאת החינם שלו כלפי עצמו. רגשי אשמה, רגשי נחיתות, חוסר בטחון עצמי, חוסר תחושת ערך עצמית, ניכור מהנפש של עצמו, יחס קר ואטום כלפי מה הנפש של עצמו אומרת וצריכה. הכח של להתבייש בנפש. להתבייש בכוחות החיים, בכוחות הגוף, בצרכים הנפשיים, בכאבים ובחלומות ובגעגועים. זה לא יהיה בך אל זר, זרות שהיא בתוך עצמך. שם היא עיקר מלחמת היצר, ואם היצר מנצח שם, נובע מזה שהוא יתאכזר גם כלפי אחרים וישנא אותם שנאת חינם.
זה לא כח מכוחות החיים, הסימן להבחין הוא שכוחות החיים הם כח חם, כח של תנועה וצמיחה, גם תאוות זנות או כל תאוות גשמיות, או גאווה ורדיפת כבוד או חמדת ממון וכל כיו"ב, הם כח חם וצומח וחי, זה חיבור, יש בזה שמחה ושוון והתרגשות של חיבור חתן וכלה, רק שהוא לא חי באופן הנכון והוא הרסני, אבל עדיין זה כח חי. כשהולכים למלא תאוות גשמיות אומרים הולכים "לעשות חיים", ליהנות. אם הולכים לשנוא שנאת חינם, להרגיש רגשי אשמה וחוסר בטחון, לאטום אזניים לקול הנפש, לקול ילד שלך שבוכה, לקול מי שסובל, להתאכזר,  זה לא "לעשות חיים" או להנות. זה לא תשוקה חמה. הלב לא מתרחב אלא מתכווץ, זה גוש קר של מוות וכמו אבן, ממש כמו שאמרו חז"ל שזה אבן שיושבת בתוך הלב. זה מוות. זה לא חיבור והתרגשות ותשוקה כמו שיש בתאוות או ברדיפת ממון ומעמד וכבוד. זה רק ניכור קר ואטום וקפוא ומת. אין בזה הנאה כמו שאמרו חז"ל על הנחש מה יתרון לבעל הלשון. אריה דורס ואוכל וכו', אבל לנחש אין הנאה בנשיכתו. זה רעל קפוא וחסר הנאה. כל הנאה היא מצד הקדושה והחיים, יש בה תנועה וחום, צד יצר הרע והטומאה והמוות זה הניכור וקור הלב והאטימות שאין בהם הנאה ותנועה וחום. זה מלאך המוות וזה המהות העצמית של יצר הרע שהוא היפך החיים. חז"ל דימוהו לזבוב ששוכן בין מפתחי הלב. הוא מכוער ושחור כמו זבוב, הוא גוף זר בתוך כוחות החיים, כמו זבוב שנכנס לגוף ואינו חלק ממנו. הוא אוטם את הלב מלהיות פתוח. הופך אותו מלב בשר ללב ערל, לב אבן.

בכח המוות הזה צריך להילחם חזיתית בכל הכח והאלימות והעוצמה בציפורניים ובשיניים ובסכין ובחרב, צריך לעקור אותו מתוכנו כמו שמנתחים גידול סרטני. ואם אין חדר ניתוח ורופאים אז מרטשים את הבשר ועוקרים אותו בשיניים ובציפורניים. כך יש להילחם קודם כל בשנאה שלו כלפי עצמו, משם הכל מתחיל, ברגשי האשמה ובבושה והניכור מצרכי נפשו וגופו, זה היצר בעצמו. וכל מה שאמרו חז"ל על מלחמת היצר, כמה היא כבדה וחריפה, ושצריך לשבור אותו בפטיש שמפוצץ סלע ולהשליכו לאש, נאמר על כח המוות הזה. התורה היא חמה והיא לב, רבי ירוחם אמר שהתורה כולה אינה אלא טרמוס שמחזיק את החום של מעמד הר סיני. עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה נהרות לא ישטפוה אם יתן איש הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. זה נאמר על התורה, על החום שבה. חום הלב שיש בכל אדם. רבי ירוחם אמר שכל התורה והמצוות אינם אלא גפרורים להצית את הנפש של האדם.
את החום הזה היצר הרע של הקור מנסה לשטוף בנהרות מים. אם אדם רוצה למכור את ביתו בשביל אהבה מעקמים את האף בפיכחון קריר ובזים לו. ועל זה אמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. על הקור והמוות והניכור והרגשי אשמה והאטימות והזרות והאכזריות והשנאת חינם.
והמאמר שהבאת מדבר על המלחמה הזו, על כח המוות שבוראו קראו רע, והוא צופה לאדם להמיתו, ועל זה נאמר שאם אל הקב"ה עוזרו אינו יכול לו.

הסיבה שחז"ל קראו ליצר זנות יצר הרע, כי לולא כח המוות שיש באדם, היצר הרע בעצמו, אז כל כוחות הנפש היו צומחים באופן הישר והבריא והמאוזן וההרמוני שלהם, ומסתדרים בסדר נכון שמאפשר לכולם לחיות ביחד במידה הנכונה והרמוניה והאדם היה צומח בשלמות וביושר ואל היה יכול לחטוא והיה חי לנצח.
הסיבה שכוחות החיים יכולים לצאת אל הפועל באופן עקום והרסני, היא כמו שאמרו זבובי מוות יביע שמן רוקח. כוחות החיים הם שמן זך. זבובי מוות הוא היצר עצמו. והוא יכול לעכור את השמן. להפוך אותו ללא טהור ולא צלול ונקי. כלומר כח החום והתנועה והצמיחה והתענוג שיש בתאוות זימה, הוא כח הקדושה. האדם אל נברא אלא להתענג על ה'. התענוג הוא שורש כח הקדושה. הקב"ה הוא טוב בתכלית ומטבע הטוב להיטיב, ולכן הוא ברא נבראים כדי להיטיב להם. כך כותב הרמח"ל בדרך ה', ולכן תכלית כל הבריאה והרצון הכי עיקרי של הקב"ה בבריאה הוא שהנבראים יתענגו. יתענגו על השם, וגם את האוכל ואת מה שהאוכל מענג הכל זה בריאה של הקב"ה והוא מענג אותנו ולכן אנו מברכים על המאכל. ואומרים שברא אילנות טובות להנות בהן בני אדם. ונותנים דין על כל פרי שלא טעמנו. כל עונג שבעולם מעונג הכי רוחני עד עונג הכי גשמי הכל הוא להתענג על ה', וצריך את כולם כי באדם יש צד בהמי וצד רוחני, וכל צד רצון ה' שיתענג וכל אחד לפי מה שמתאים לו.
לכח הקדושה הזה הוא שמן רוקח, נקי וטהור, הזבוב של יצר הרע מטיל זוהמה ועוכר אותו. כח האהבה הנקי של להקים בית נאמן בישראל, הופך לכח של זנות, כי נפלה בו מהזבוב של יצר הרע טיפת ניכור ועכרה אותו. זה ההבדל בין זנות לאהבה טהורה. שבזנות מעורב ניכור בחיבור, ובאהבה אין ניכור והוא חיבור מלא ושלם של ידיעה, של כל קומת האדם, מהגוף עד הצד הכי רוחני.
כך גם אם אני אוכל פרי, אני יכול להנות מטעמו בכוחות הגוף שלי וביחד עם זה להנות מכך שאבא שלי שבשמים מפנק אותי והכין לי דבר שיגרום לי הנאה כי אני חביב עליו. והיצר הרע שהוא ניכרו מכניס בזה ניכור והופך את ההנאה לחלקית. הנאה היא כח בריא, הוא חיוני לבריאות, והזוהמה של ניכור שמטיל בה היצר הרע הופכת אותה לכח הרסני. אכילה בלי ניכור יכולה להיות כמו אכילת שבת בנשמה יתירה וכמו שמספרים על אור החיים הקדוש שהיה אוכל את כל סיר החמין עד תומו. וכל המרבה הרי זה משובח כי זה לעולם לא יהפך לזללנות גסה ומכוערת ומופרזת. רק אחרי שהיצר מכניס לזה ניכור והאדם מרגיש רק את עצמו באכיהל ואל את מי שמאכיל אותו, מרגיש רק את תאוותו בביאה ואל את הרגש של האשה, אז זה נהפך לזללנות וכיעור ומביא את פרי המוות מכח זרע הניכור שזרע בו כח המוות שהוא היצר.
למשל אם אדם יש בו חום לב של שאיפה, וכמו פנחס בן יאיר שמשה לא ידע את ההלכה והוא לא חשש וידע בעצמו ועשה בעצמו והתנשא מעל כל האחרים. ליבו נשאו. וכמו שהרמב"ם כובת שיש מי שלא מסתפק בקיום מצוות תלמוד תורה אלא "ליבו נשאו" ללמוד דווקא תורה לשמה. אם אין בזה ניכור והוא רואה לא רק את עצמו בתוך ההתנשאות, אז זה לא גאווה אלא קדושה. אבל אם היצר מטיל בתוך זה טיפת זוהמה של ניכור, אז הוא רואה בתוך ההתנשאות רק את עצמו וזה נהפך לגאווה ורדיפת כבוד. וכך בכל עניין. לכן לתאווה של זנות קראו חז"ל יצר הרע. כי מה שמבדיל אותה מאהבה טובה לאשה הוא כח הניכור של יצר הרע שנמסך בה ומעקם אותה להביא לבסוף הרס ומוות. מי שהולך אחר זנות וכל יום בא על אשה אחרת, לכאורה הוא מתענג ומטפח את כוחות החיים והחום והעונג וחי בעוצמה ומלאות וחיוניות. הוא אמור להיות שבע ומלא חיים ובעל לחיים וורודות ועיניים מבריקות וקומה זקופה ומלא שמחה ועונג. ומהנסיון סופו להיות כבוי ועצוב וריק ובעל עיניים כבויות ובודד ורעב יותר ויותר. הוא מגיע לתכלית שלשם רוצה להובילו יצר הרע האמיתי, למוות וקור וריקנות ובדידות וניכור וזרות. הוא נעשה זר לעצמו, כבר לא יודע מי הוא, לא מכיר את עצמו. קר לו בלב. לכן אע"פ שתאוות זימה בעצמותה היא כח חיים, אם היא יוצאת אל הפועל עקום, היא משרתת את כח המוות ולכן כשהיא עקומה קראו לה חז"ל יצר הרע.
כדי שכוחות נפשו של האדם יפעלו בדרך ישרה ובריאה, ואחרי שהכוחות יוצאים כך לא נשאר כח שמושך אותו ליציאה עקומה של כוחות החיים ואין לו משיכה לדברים אסורים, המפתח הוא להילחם ביצר הרע של קור ושנאת חינם וניכור וזרות. כי שם כל מכה תפגע רק באוייב, במוות. אם הוא יתן מכה לכח התאווה לזימה, הוא יכה את היצר הרע אבל יחד איתו גם את כח החיים והקדושה שמעורב בזה. אם הוא יתן מכה לכח הניכור הוא לא יפגע בשום כח חי, ואחרי שפחות ישלוט עליו כח הניכור, גם הצורך הטבעי בחום ומגע וקרבה ייצא אצלו אל הפועל בדרך של חיפוש אהבה אמיתית טהורה וינטה מעצמו לכיוון הזה ולא יישאר כח של תאוות זימה, שהוא אותו כח עצמו, ואם הוא הולך לצד הטוב ממילא לא נשאר כח שיילך לצד הרע.
לכן התורה היא התבלין ליצר הרע, והיא האש שבה הוא נשרף והיא הפטיש שעל יד הוא מתפוצץ, כי התורה כל עניינה הוא דיבור, הקשבה, חיבור, התאחדות, חום של אהבה, פתיחה של אטימת האוזניים והבועה של להיות רק בתוך עצמו. היא נותנת מכה ומגלה שיש משהו חוץ ממנו עצמו לבד. זה המכה של כפה עליהם הר כגיגית. של הרעמים וקול השופר של הר סיני. אתם לא לבד מנוכרים בתוך עצמכם ובודדים בחושך וזרות, יש מישהו מבחוץ שאוהב אתכם, שרוצה לדבר איתכם, להקשיב לכם, לאהוב אתכם, לחבק אתכם, להתחתן איתכם.
לכל עשב יש מלאך שמכה בו ואומר לו גדל, כדי לגדול צריך לקבל מכה, שהיא נקישה בדלת לומר אל תסגור את הדלת שלך, תפתח את הדלת, תראה את מי שאוהב אותך ונוקש על דלתך.
דודי נוקש בדלת ומעי המו אליו, אבל אני לא פותח, פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, לוקח לי זמן לקבל אומץ וכוחות ולהט לפתוח, נשארתי בניכור ובזרות ובבושה ובפחד ולא פתחתי את הדלת, פחדתי לגלות את עצמי ולהתחבר, פחדתי לאהוב, והוא הלך בינתיים וכעת אני צריך לרדוף אחר עד שאמצאנו. הרדיפה הזו היא הלחזור בתשובה.
אמרו שהעולם הוא כמו ה"א, שאין קרקעית ואפשר ליפול מלמטה, אבל לחזור אי אפשר מלמטה אלא צריך לטפס ולהיכנס מהפתח שבצד. אחרי שלא פתחתי הוא כבר הלך וכעת כבר לא מספיק שרק אפתח את הדלת. צריך לצאת לרחוב ולרדוף אחריו ולעבור את מצאוני שומרי החומות הכוני פצעוני, עד שאמצא את דודי ואוחזנו ולא ארפה ממנו והוא ימשוך אותי לחדריו.
מזה מובן שגם אם האדם במצב של צורך לטפל בתאוות זימה, הדרך לזה היא לא לשבור, כאמור כי אז הוא יתן מכה לכח החיים שמעורב בזה, לצורך הטבעי שיש בזה, אלא עליו לנסות להבחין בכח הניכור שמעורב בזה. לשאול את עצמו למה הוא מעדיף סיפור של לילה אחד, מה שקוראים להשתמש ולזרוק, על פני קשר ארוך ועמוק של אהבה אמיתית. מה מפחיד אותו בקשר מחייב ועמוק, מה מרתיע אותו בזה.
ואם הוא באמת כן משתוקק לקשר עמוק ואמיתי רק לא מוצא לפי שעה, או שיש לו פגיעות נפשיות שכעת לא מאפשרות לו את זה, אז באמת אין בו כלל תאוות רעות ואין לו כלל תאוות זימה, שהרי לא מעורב בצמא שלו לאהבה כח של ניכור וזרות, ולהיפך הוא מתאווה לקשר בלי ניכור וזו געגוע לקדושה. רק כיוון שלאונסו אינו יכול לממש את הצורך החי הישר והקדוש שלו בדרך מלאה, הוא מוכרח לממש אותו לפי מה שמתאפשר לו במצבו ואין כאן יצר הרע כלל. זה כמו מי שרעב לתבשיל בשר טעים ונמצא במקום שיש רק נסורת וחול, והוא אוכל את הנסורת והחול למרות שזה לא בריא. זה מה שיש לו והוא אנוס לאכלו ואין כאן שום צד של חטא ויצר הרע כלל. התורה אמרה שיאכל תבשיל טעים וטוב ובריא כמו אמא שרוצה מאהבה שבנה יאכל תבשיל כזה, אבל אם הוא נקלע לאנסו למקום שאין אוכל והוא משתוקק למאכל של אמא, ויכול כעת רק לאכול נסורת ולחלום על התבשיל של אמא, הרי אינו חוטא כלל כלפי אמא, למרות שהיא כתבה בתורה שצריך לאכול תבשיל בשר ולא נסורת וחצץ והוא אוכל להיפך ממה שכתוב. ובוודאי לא היתה כוונת הכתוב למנוע ממנו מלאכול את המעט והדל שכן מזדמן לו.
וזה מה שאומר לנו הקב"ה בהלכה של אנוס רחמנא פטריה. רגילים לפרש שהכוונה שמי שאנוס, בפרט אם כח טבע פנימי של נפשו אנסו (וכאמור זה לא יצר הרע אלא רק כח טבע), ולא כח טבע חיצוני, כאילו הוא לא משביע את רצון הקב"ה, רק שמוותרים לו בדיעבד בצער ובעיקום פנים כי מה כבר אפשר לדרוש מבריה עלובה ושפלה כמוהו.
אבל מהיכי תיתי לפרש כך. הרי אם ילד שלי ייקלע חלילה למדבר בלי אוכל ויאכל עשבים רעים, האם אעקם את הפנים ואומר שהוא בריה שפלה כיוון שהוא לא אוכל כמו התפריט שכתבתי לו שבריא וטוב לו. זה רוע לב ואטימות וניכור וחלילה לפרש את הלכה על דרך כזו. היצר הרע משפיע עלינו לקרוא את דברי התורה בדרכים כאלה.
אם אדם יכול למצוא אשה לאהוב אהבה אמיתית ומעדיף דווקא זימה, כי יש בתוכו כח של ניכור וזרות והוא לא רוצה קשר אמיתי, אם הוא בוחר לכתחילה ללכת בדרך של זימה כי כך תאוותו ואינו רוצה לחשוב איך לשנות את זה, הוא מזיד. ואם הוא חוזר בתשובה ורוצה להיישיר את דרכו, ולעבוד על עצמו להתמודד עם הרתיעה שלו מחיבור עמוק ואמיתי, שזה יכול להיות בגלל פצעים נפשיים וזכרון פגיעות מהעבר, או סתם בגלל שהשתלט עליו היצר הרע לרצות דווקא סגירות הלב, ודווקא לא לפתוח את ליבו ולמסרו למישהו אחר ודווקא לא לאהוב. הרי עבודה כזו לוקחת זמן רב, ובינתיים כאמור אסור להמית את כח הנפש, והוא מנס הלהטות אותו בכל כוחו לדרך הבריאה אבל עדיין אל מצליח, אז הוא בינתיים אנוס ואז שייכת בו ההסתכלות שהקב"ה לא מרוצה ממנו לכתחילה, כי יש לו כבר עכשיו אפשרות ליצור קשר אהבה אמיתית, והוא פונה דווקא לזנות. והוא חביב מאוד על הקב"ה כי הוא חוזר בתשובה ורוצה להשתנות, והקב"ה מבין שקשה ביום אחד להשתנות, ואין עליו שום עונש, ומכל מקום יש בו עדיין פחיתות מדרגה וכתם, שכעת סוף סוף הוא במדרגה פחותה, ואע"פ שאין עליו דין ועונש ויש כלפיו אהבה גדולה, עד שישתנה עדיין אינו במדרגת צדיק גמור שלא חטא מעולם ונפשו שלמה וישרה לגמרי.
אבל מי שמתאווה לקשר של אהבה אמיתית ולפי שעה לא נמצא לו, הוא צדיק גמור ושלם וקדוש וטהור, כי הכיעור והטומאה והכתם הם רק בשליטת כח המוות של ניכור וזרות, היצר הרע, על האדם. אבל אם הוא מתאווה לאהבה אמיתית הרי אין בו שום שלטון יצר הרע, ואין בו שום כתם ושום "בדיעבד" ושום כיעור או פחיתות, ואין כלל על מה לוותר לו או לסלוח לו, והוא כמו בעלי זרוע שאמרו שיש להם זכות מכח צדיקותם ולא מכח שמוותרים להם. ומה שהוא נאלץ להוציא זרע לבטלה או להשביע את הרעב הטבעי לפי מה שטבעו אונס אותו, כיוון שאינו בוחר ומתאווה שזה יהיה בדרך של ניכור וזרות, והיה מתאווה לזה יותר בדרך קדושה של אהבה ומצטער שצריך להתספק בתחליף נחות, הרי אין בזה שום שלטון יצר. ומה שהטבע אונס אותו זה כמו מי שרוח הפילה אותו לים והיה צריך לשחות כדי להציל את עצמו ובינתיים לא התפלל מנחה במניין, שזה לגמרי לא גורם לשום פחיתות וחסרון רוחני או טומאה או כל כיו"ב. שאין נפקא מינא כלל בין כח טבע של רוח חזקה לבין כח הטבע של הצורך לפרוק את התאווה המינית, שכל שהצורך המיני אינו בדווקא לעשות בדרך של ניכור אין לו שייכות ליצר הרע כלל. כי כוחות הטבע והחיים כולם בלי יוצא מהכלל הם קדושה נקייה ואינם יצר הרע כלל וחלילה ואיסור לחשוב שהם יצר הרע. יצר הרע הוא כח המוות והניכור בלבד. רק מי שמעדיף לכתחילה זנות על פני אהבה, או לדוש בפנים ולזרות בחוץ זה עדיף לו לכתחילה מאשר לזרות בפנים, רק באופן זה מעורב בכוחות החיים שלו גם טיפת זוהמה של כח המוות והזרות של יצר הרע ואז שייך לומר יצר הרע על תאוותו ומעשיו. ומי שמעדיף אהבה אמיתי רק לא מצוי לו, הכח שגורם לו לזנות או הוצאת זרע הוא לא יצר הרע כלל אלא רק כח טבע, והוא צדיק גמור ומעלתו הרוחנית שלמה וטהורה וקדושה בלי שום כתם ורבב.

וכל זה נאמר לא רק לגבי הצורך המיני אלא לגבי כל הצרכים הטבעיים של הנפש.

.

.

המשך בעניין מלחמת היצר:

דברי המגיב:

"הדברים נפלאים מאד מאד
בענין 2 הבחינות של יצר הרע, האחד שמטה את האדם להשתמש בכח החיים הקדוש בצורה מקולקלת, והשני שהוא רע גמור בשרשו והוא כח המות, נראה שיש לזה שייכות לשני כחות רעים המקבילים לשני כחות טובים, חסד וגבורה. השימוש בכח הקדושה והחסד בצורה מקולקלת הוא שייך לישמעאל (עשרה קבים זנות ירדו לעולם תשעה נטלה ערביא) שהוא משורש חסד לאברהם, ויש כח של רע של מות ושפיכות דמים שהוא נגד כח החיים ממש ונלחם בו ששייך לעשו (על חרבך תחיה) שהוא משורש פחד יצחק, והדברים ידועים.

בענין מהו היצר הרע הדברים מגיעים גם למה שכתב ר' ישראל סלנטר באגרתו, אבל נראה שהחילוק אצלו שונה

"בזאת מצאנו פשר דבר בין השיטות בענין יצר הרע ויצר הטוב מה המה. השיטה אחת, היא השיטה הנודעת, כי יצר הרע הוא כח הטומאה באדם המובילו לפשעים, ויצר הטוב הוא כח הקדושה באדם המובילו לטוב, היא שיטת רוב המחברים הגדולים. והשיטה השניה היא, שיצר הרע הוא כח תאות האדם, המשקפת אל כל הערב לשעתו, אותו תאספהו אל ביתה ובו תדבק לאהבה, ויצר הטוב הוא השכל הישר הצופה ומביט להנולד, הוא פחד יראת ה' יתברך שמו ומשפטיו הרעים למרבה, ובוחר בדבר המועיל, לכבוש התאוה, למען יתעדן באחרונה בענג נפלא, אשר אין די באור יקרת תפארתה, באשר אנחנו רואים בכל עת, עניני האדם מתחלפים, כל אחד נדבק יותר לעברה אחרת, יש אשר חטאתם תגדל יותר בבטול תורה ממשא ומתן באמונה ונתינת צדקה. ויש להיפך. וכן בכל העברות אין אדם דומה לחברו. ואלו היה היצר הרע רק כח הטמאה המפתהו, מדוע לא תלפף את כל בני האדם בשוה? (אם לא נשקיף על שרשיהם למעלה). אמנם אם נאמר כי היצר הרע הוא כח התאוה, הדבר נכון, כי תאות האדם תלויה במזגו (לדתו והרכבתו, שעתו וענינו), ומזגי בני אדם מתחלפים, לזאת גם עונותיהם מתחלפים. אכן גם בזה לא יתכן, הלא עינינו רואות בני אדם עושים עברות עצומות, שאין תאותם גרמה להם כל כך. ולפעמים התאוה מנגדתם, כמו האדם החפץ ומשתוקק הרבה אל הכבוד המדומה, ובכבוד מצוה תגעל נפשו וכיוצא בזה. אין זאת כי אם רוח הטומאה המבלבלו ומובילו להרע גם נגד תשוקתו ההבלית. מזה נראה בעליל, כי שתי השיטות נכונות. היצר הרע הוא כח התאוה, וגם יש בו רוח הטומאה. וכן יצר הטוב הוא השכל הנכון (שלא נתקלקל על ידי העברות והתאוה) הרואה את הנולד, וגם יש רוח הקדושה באדם".

גם בתומר דבורה פ"ו מדבר בזה
"האדם נוצר בשתי יצירות: יצר טוב ויצר הרע, זה חסד וזה גבורה. אמנם פירשו בזוהר פרשת בראשית שיצר טוב נברא לאדם עצמו, לצרכו, ויצר הרע לצורך אשתו. ראה כמה מתוקים דבריו! הרי התפארת, בעל החסד, נוטה אל הימין, וכל הנהגותיו בימין יצר טוב, והנקבה שמאלית וכל הנהגהותיה בגבורה, אם כן ראוי שלא יעורר יצר הרע לתועלת עצמו, שהרי מעורר אדם העליון בגבורה ומאבד העולם, אם כן, כל התעוררות שיעורר האדם לעצמו לצד הגבורה ויצר הרע, פוגם האדם העליון. ומכאן יראה כמה מגונה הכעס וכל כיוצא בו, שהוא מגביר הגבורות הקשות. אמנם יצר הרע צריך להיות קשור ואסור, לבלתי יתעורר לשום פעולה שבעולם מפעולות גופו, לא לחימוד ביאה ולא לחמדת ממון ולא לצד כעס ולא לצד כבוד כלל. אמנם לצורך אשתו יעורר יצרו בנחת לצד הגבורות המתוקות, כגון להלבישה, לתקן לה בית, ויאמר: "הרי בזה שאני מלבישה אני מתקן השכינה", שהיא מתקשטת בבינה, שהיא גבורה דכליל כולהו גבורות, והן מתמתקות בהמון רחמים, לפיכך כל תיקוני הבית הם תיקוני השכינה, שהיא מתמתקת מצד יצר הרע, הנברא לעשות רצון קונו לא זולת. לפיכך לא יכוין האדם בו שום הנאה של כלום, אלא כשאשתו מתנאה לפניו בדירה נאה יכוין לתקוני שכינה, שהיא מתתקנת בגבורות השמאליות הטובות, שמשם העושר והכבוד. מצד זה יעורר היצר הרע לאהבתה, ואז יכוין אל השמאל המתעורר לקרבה בסוד "שמאלו תחת לראשי" (שיר השירים ח', ג'), שאינה מתקשרת תחלה אלא מצד השמאל, ואחר כך "וימינו תחבקני" (שם שם, שם), יכוין למתק כל אותם התיקונים ביצרו הטוב ולתקן אותה ממש, לשמחה בדבר מצוה לשם יחוד עליון. הרי המתיק כל הגבורות ותיקנם בימין. ודרך זה יהיה לכל מיני חמדה הבאים מצד יצר הרע, יהיה עקרם לתקוני האשה אשר הוכיח ה' לו לעזר כנגדו, ויהפוך כולם אחר כך לעבודת ה', לקשרם בימין.".

.

מה שכתבתי אליו:

.

במה שכתבתי לא התכוונתי לחלוקה בין חסד לגבורה. דבריך מתאימים לדברי התומר דבורה, והוא מדבר בבחינה אחרת.
החסד והגבורה שניהם הם מכוחות החיים, ובשניהם שייך שאותו כח עצמו ייצא באופן טוב או באופן רע, והתיקון של שניהם הוא לא בעקירה גמורה אלא רק ביישור אותו כח לאופן הנכון שלו.
מה שאדם מגביל את עצמו ומרסן ומכוון ומשליט את השכל על הכוחות היותר נמוכים, יכול להיות מתוך אהבה, שהשכל מתנהג את הנפש הבהמית כמו הורה אוהב וטוב שמלמד ומחנך את התינוק באהבה כדי שיהיה לו שמח וטוב, ורואה את כל רצונותיו וצרכיו של התינוק ואוהב אותם ומכבד אותם ומה שהוא מגביל ומרסן אותם הוא מתוך שהוא אוהב אותם ורוצה שיהיו על האופן שגורם לשמחה וטוב. אם הוא שותה כוס יין משובח מאוד בגמיעה אחת השכל מורה לו לעצור את עצמו ולשתות מעט מעט כדי שיוכל לטעום ולהנות כראוי. זו גם מידת הגבורה, שעוצר את עצמו.
וכך השכל מכוון אותו בכל דבר לבנות קשר שבנוי כראוי עם בת זוג לאט לאט ובעמל הנדרש ולא לקפוץ מייד לכל אשר הוא חושק בו, להבין טוב מה שלמד ולחזור עליו לפני שהוא רץ לסוגיא הבאה, וכך כל כיו"ב. ואותו כח עצמו יכול לצאת אל הפועל כאכזריות על עצמו לשנוא את העובדה שהוא נהנה ושיש לו רצונות, להרגיש אשמה ובושה כלפי זה, לעצור את הרצונות שלו מתוך ניכור ואכזריות וכעס כלפיהם, בלי להקשיב ולראות ולרצות לטפח ולבנות, ואז ממילא כך יתייחס לאחרים.
ומבחינה זו כח הגבורה הוא כמו כח החסד שהוא בעצמו חלק מהחיים עצמם והוא דבר חי ורק יכול להיות ישר או לא ישר כמו כל כוחות החיים.
מה שהתכוונתי שהוא עיקר היצר עצמו, שאותו יש לעקור לגמרי, הוא לא משהו שהוא חלק מהאילן, לא מצד ימין ולא משמאל. הוא דבר חיצוני לו. הוא הסיטרא אחרא כשלעצמו. דבר שהוא אחר מאילן הקדושה. אותו יצר של מוות, כשהוא מטיל את הטיפה המזהמת שלו באילן הקדושה, אז הכוחות של אילן הקדושה נעשית בהם דרך שיכולה לגרום להם לצאת אל הפועל באופן רע, כח הגבורה המתוקן והטוב של חינוך אוהב אחרי שהוטלה בו טיפת היצר שהוא כח המוות היא מעקמת אותו לאכזריות. וכח החסד מתעקם לתאוות רעות. וכך האילן של הקדושה כולו יכול להתעקם, והאופן שהוא עקום זה האילן של סטרא דמסאבותא שהוא תמונת ראי של אילן הקדושה ועומד מולו זה כנגד זה, ומה שיש בזה יש בזה, שיש בו את כל הכוחות שבו רק בדרך עקומה. והיצר הרע עצמו הוא לא חלק משום אילן, הוא מה שעושה שיהיה אפשר שלאילן הקדוש תהיה לו תמונת ראי עקומה.
כמו שהקב"ה ברא את כל אילן הקדושה עם כל כוחותיו חסד וגבורה וכל מה שנובע מהם, ויש את האילן הקדושה לחוד, שהוא כל כוחות החיים חסד גבורה תפארת וכו', ויש את הקב"ה שברא אותו לחוד, כך מלאך המוות הוא כביכול כח שעומד כתמונת ראי הפוכה של הקב"ה עצמו ובורא גם הוא אילן שלם משלו. רק כמובן הוא לא באמת אל בפני עצמו ואינו יכול לברוא דבר חדש משלו יש מאין, ולכן נאמר שהוא יונק מהקדושה, הוא לוקח את כוחות החיים שבאילן הקדושה ומשתמש בהם עצמם כשהם עם הטיפה המעורבת שלו ליצור מהם את האילן שלו. ומה שהם יונקים מהקדושה פירושו שאם לא יתנו להם לינוק הם יתכלו מאליהם. אם האדם ימצא את כל סיפוקו באשת חיל שלו, אז הכח של השאיפה לחיבור יילך לשם ואז לא יהיה לכח הזנות מהיכן לינוק והוא יתכלה מעצמו וכך הוא התיקון שלו.
וכמו שיש את אילן הקדושה לחוד ויש את הקב"ה לחוד, כך יש את אילן הטומאה לחוד שהם כל כוחות הנפש העקומים, ויש את מלאך המוות לחוד, השטן, סמאל. מלאך המוות הוא עוד לפני אילן הטומאה, היחס בינו לבין אילן הטומאה הוא כמו היחס בין הקב"ה לאילן הקדושה. זהו עניין דומה למה שהיה בדת של הפרסיים שיש שתי רשויות, שיש אל טוב ויש אל רע. העניין של שתי רשויות דומה לאמונת התורה ולכן בחז"ל עסקו הרבה בו. זה שייך לעניין הקרבת שני שעירים אחד לה' ואחד לעזזאל. רק שכמובן באמונת התורה הקב"ה עצמו ברא את מלאך המוות והוא יכול לשלוט בו כחפצו ולעתיד לבוא ישחט אותו. אבל עד שלא ירצה לשחוט אותו הקב"ה נתן לו אפשרות להיות כאילו הוא כח עצמאי, כביכול להתחזות לאל בפני עצמו, הוא משטין ומקטרג ומחטיא ומלשין, הוא הסית את הקב"ה נגד איוב.
וכל מה שיש בקב"ה יש בשטן להיפך, הקב"ה הוא כולו אהבה שאינה תלויה בדבר, והוא כולו רק שנאת חינם. הקב"ה הוא אור, והוא חושך, הקב"ה הוא טוב וחום וחיבור וידידות ולב, והוא רוע לשמו, בלי הנאה, כמו נחש שאין לו הנאה בנשיכתו, קור ובדידות וניכור וזרות וחוסר לב, אטימות לב, ערלת לב, לב אבן.
על המלאך הזה, השטן עצמו, נאמרה הסוגיא בסוכה נ"ב א':
"שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקדוש ברוך הוא קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו.
משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם.
דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא.
שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך.
ישעיה קראו מכשול שנאמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי.
יחזקאל קראו אבן שנאמר והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר.
יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם.
תנו רבנן ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם. והדחתיו אל ארץ ציה ושממה למקום שאין בני אדם מצויין להתגרות בהן. את פניו אל הים הקדמוני שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו. וסופו אל הים האחרון שנתן עיניו במקדש שני והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו. ועלה באשו ותעל צחנתו שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל. כי הגדיל לעשות אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם".
ועל השטן שהוא כמו אל בפני עצמו נאמר בשבת ק"ה ב': "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע". הקיום שלו בעולם הוא השטן, ובאדם הוא כח הזרות. זרות קודם כל מעצמו. זרות בין השכל לנפש הבהמית. זרות בינו להנאותיו ורצונותיו וחלומותיו וגעגועיו וכיסופיו.
והשטן הזה הוא הזבוב עצמו שיושב בין מפתחי הלב, ושבו יש להילחם עד חרמה. ועליו נאמר לא יהיה בך אל זר, וממקום מושבו בלב הוא מטה את כוחות החיים שנובעים מהלב ומטיל בהם את הטיפה שלו שייצאו באופן עקום, ואותם אין לעקור אלא רק ליישר.
לכן החומרא הגדולה המיוחדת של לשון הרע ושנאת חינם יותר משאר המידות הרעות, כי היא ביטוי לכח היצר הרע כמו שהוא בעצמיותו, ולא רק ביטוי לאחד מכוחות החיים שהיצר עיקם אותו. וחסד וגבורה שניהם כאמרו הם כוחות חיים שיכולים להיות ישרים או מעוקמים.

לעניות דעתי דברי רבי ישראל סלנטר מתאימים היטב למהלך זה, שהוא אומר: "השיטה אחת, היא השיטה הנודעת, כי יצר הרע הוא כח הטומאה באדם המובילו לפשעים, ויצר הטוב הוא כח הקדושה באדם המובילו לטוב". כאן הוא מתכוון למלאך המוות השטן עצמו, שמניע את האדם לדרכי מוות וקור וחושך וזרות, וגורם מכח זה לכל כוחות החיים להתעקם.
"והשיטה השניה היא, שיצר הרע הוא כח תאות האדם, המשקפת אל כל הערב לשעתו". כאן הוא מדבר לא על מלחמת היצר של התמודדות מול שורש יצר הרע בעצמו שהוא כח המוות והזרות שהיא התמודדות של מלחמה חזיתית של עקירה מוחלטת, אלא למלחמת היצר של התמודדות מול הגילויים של כוחות החיים שיוצאים אל הפועל בעוקם, ששם הדרך אינה מלחמה להמית, אלא לטפח את הצד הטוב עד שהצד הרע לא ישאר לו מה לינוק ויכלה מאליו.
והוא מסיים: "מזה נראה בעליל, כי שתי השיטות נכונות. היצר הרע הוא כח התאוה, וגם יש בו רוח הטומאה. וכן יצר הטוב הוא השכל הנכון (שלא נתקלקל על ידי העברות והתאוה) הרואה את הנולד, וגם יש רוח הקדושה באדם".
וזה כמו שכתבתי שרוח הטומאה היא היצר בעצמותו, וכח התאווה הם כוחות החיים שהתעקמו בגלל אותה רוח טומאה. ויצר הטוב הוא השכל הנכון בהתמודדות עם העיוות שיש בכוחות החיים, שמיישר את כוחות החיים העקומים כמו הורה אוהב שמחנך ומלמד את ילדו התינוק באהבה וטיפוח, וגם כשהוא מגביל ועוצר ומרסן ומונע, הוא באהבה וראייה והקשבה והבנה כדי ליישר ולהועיל ולא כדי לשבור ולהחניק ולעקור. וגם יש בו את כח הקדושה שהו אהכח היסודי של לבחור בחיים ולא במוות, של להיות בצד שמתנגד לזרות ולקור ולחושך ולמוות. וכמו שרואים שאע"פ שהיצר הרע בשורשו כשטן ומלאך המוות הוא קר וזר וחשוך וכמו אבן, ואין הנאה כלל לאדם להיות כזה, אעפ"כ מצוי הרבה אנשים שמתמכרים לזה ולא מתנגדים לזה אלא להיפך חפצים בזה ונלחמים עבור זה ומוסרים את נפשם להיות כאלה, וזה עניין כח הקדושה לבחור את שורש הבחירה היסודית בחיים ולא במוות. ואחר כך יש את כח השכל הנכון לטפל כל הזמן בפרטי כוחות החיים לזכך וליישר אותם.
וכל זה הוא מתאים לגמרי לדרך שכתבתי וכנראה דברים אלה הם המקור למה שרבי ירוחם מדבר בעניין זה.

התומר דבורה שהבאת לא עוסק בסוגייתנו להבחין בין שני סוגי יצר הרע, זה שהוא שורשו בעצמו שמולו יש להילחם להמיתו, לבין כחות החיים שהיצר הרע עיקם אותם שבזה יש לטפח את הדרך הטובה שלהם ולא להמיתם.
הוא עוסק בנושא אחר, הוא מעמיד מהלך עמוק בקשר בין איש לאשה.
לכאורה דבריו מאוד מוקשים, בתחילה הוא כותב שחסד הוא יצר הטוב וגבורה הוא יצר הרע. וזה עצמו מוקשה, שהרי חסד יכול להיות טוב או רע כמו החסד של אברהם והחסד של ישמעאל, אהבה זכה או תאווה. וגם גבורה יכולה להיות טובה או רעה, כמו עקדת יצחק או הרצחנות של עשיו. יכולים להיות הגבלה והתבטלות וריסון מתוך ראייה ואהבה וחיבור, והם יכולים להיות באופן הרסני וממית.
עוד קשה עליו שהוא אומר שאשה שמאלית מצד הגבורה ויצר הרע ואיש מצד החסד ויצר הטוב. ובוודאי אין זה נכון שכל הגברים ביסודם טובים וכל הנשים ביסודן רעות.
ועוד קשה ביותר שבהתחלה הוא העמיד שחסד הוא יצר הטוב וגבורה היא יצר הרע. ואחר כך הוא כותב: "אמנם יצר הרע צריך להיות קשור ואסור, לבלתי יתעורר לשום פעולה שבעולם מפעולות גופו, לא לחימוד ביאה ולא לחמדת ממון ולא לצד כעס וכו'". כאן הוא אומר שחימוד ביאה הוא יצר הרע כמו כעס, והרי חימוד ביאה הוא מצד החסד, וכעס הוא מצד הגבורה, והרי שכאן הוא כולל גם את החסד וגם את הגבורה ששניהם יצר הרע, ובתחילה אמר שחסד הוא יצר הטוב וגבורה היא יצר הרע.

ונראה בכוונתו שהנה אע"פ שכוחות החסד וכוחות הגבורה שניהם הם כוחות חיים, ויש את שניהם באילן הקדושה, ושניהם יכולים להיות טובים או רעים, עדיין יש חילוק ביניהם. שכח הגבורה קרוב אל שורשו של יצר הרע יותר מכח החסד.
כח החסד כשהוא לא מיושר, תאוות אכילה ועריות וכו', גם על הצד העקום שלו בפעולתו הוא חם ויש בו חיוניות ושמחה והנאה. רק בסופו הוא מתכלה ונעשה מזה עצבות וריקנות וזרות לעצמו ודכאון ואז כבר הוא לא פועל יותר. אבל כל זמן שלא הגיע לזה הוא פועל בחיות והנאה, והמוות שבו הוא רק משום סופו (וכמובן גם כשהוא פועל העומק יש את ההרגשה של הסוף כבר כעת, אבל זה רק בעומק).
אבל כח הגבורה של הגבלה ומניעה וריסון, כשהוא עקום, היא כבר מייד נעשה כח קר של מוות ואכזריות בלי הנאה ושמחה. ונעשה לא רק פעולת כוחות חיים בדרך עקומה, אלא נעשה כבר מתחילה הידבקות בכח המוות עצמו, באכזריות, בעבודת האל זר של מלאך המוות והשטן.
לכן ההשפעה של יצר הרע עצמו, השטן, שייכת יותר אל צד הגבורה והוא קרוב להיות מושפע מיצר הרע יותר מצד החסד. אבל אעפ"כ הוא יכול גם להיות טוב, וגם צד החסד יכול להיות רע, רק שצד הגבורה יותר מועד וקרוב להשפעה הרעה.

כשהתומר דבורה אומר: "אמנם יצר הרע צריך להיות קשור ואסור, לבלתי יתעורר לשום פעולה שבעולם מפעולות גופו, לא לחימוד ביאה ולא לחמדת ממון ולא לצד כעס ולא לצד כבוד כלל". אין הכוונה שלא תהיה באדם בכלל חמדת ביאה וממון וכעס ורצון לכבוד. כוונתו רק שלא יהיה בו בחינת עירור היצר כלל בדברים אלה. זו אבחנה חשובה עד מאוד והרבה שוגים בה וצריך מאוד להיזהר מלטעות בזה. חימוד ביאה הוא כח מכוחות החיים, וככזה הוא לחלוטין קדוש והוא מצד היצר הטוב ואת הכח הזה מצווה וחובה לעורר ולהשתמש בו. רק היצר הרע צריך להיות קשור ואסור, דהיינו אם הוא משמש מיטתו באהבה ותאווה לאשתו והוא נהנה ומתענג הרבה מאוד, זהו יצר הטוב נקי, ומקיים מצוות עשה מהתורה של עונה שהיא קדושה כמו תקיעת שופר כמש"כ הרמב"ן. ולכן כמו שבתקיעת שופר יורדת לעולם הנקודה של נשמת השנהה הבאה, כך בעונה יורדת לעולם נקודת נשמת העובר, וסוד עונה הוא שבכל עונה יורדת נשמה קדושה גם אם היא לא מתלבשת בגוף. והתומר דבורה אמר רק לאסור ולקשור את היצר הרע ולא אמר חלילה להימנע מיצר הטוב וממצוות עשה. רק שבזמן שהוא מתענג על הביאה, צד היצר הטוב שבזה הוא שחום האהבה שבלב של החיבור שבלב הוא עצמו נעשה ממנו חום התשוקה הגופנית, והוא עצמו מתבטא ויוצא אל הפועל כתאוות הביאה הגשמית. אמנם מצוי מאוד שבאותו זמן יתעורר באדם רצון להרבות עונג גשמי יותר ממה שנובע בנקיות מהחום של האהבה שבלב. וירצה לגרות את חושיו וגופו בגירוי נוסף שיגביר את העונג יותר ממהנ שיש גירוי שבא מכח האהבה שבלב. וזה כבר יש בו צד של זרות וניכור, שתוספת העונג לא באה מחיבור אמיתי של לב אל לב וממילא יש בה צד ניכור.
גם לחמדת ממון, יש בה צד של יצר הטוב כשהיא באה להוסיף חיות, שעשיר הוא חי יותר מעני, ועני חשוב כמת. ולכן מאריכה התורה כמה גמלים ועבדים וכו' היו לאבות הקדושים, שריבוי ממון יש בו תוספת חיים. רק מה שבתעורר רצון להרבות ממון יותר ממה שנובע בנקיות מהרצון להיות יורת חי בחיים פנימיים אמיתיים, רק אז החמדת ממון מגיעה לצד יצר הרע. וכן כעס, כל שהכעס אינו עיוור ומתנכר ואטום, אלא בא מראייה והקשבה ואהבה, הוא יצר טוב נקי. אם בן אהוב התמכר לסמים והוא אומר לאבא כמה הוא סובל מהם ומחליט להפסיק, והאבא רואה שהוא היה חלש ונכשל בזה שוב, הבן רוצה שאבא יכעס, זה מבטא את אהבתו אליו ואת האכפתיות שלו, ונותן לו להרגיש שאבא נמצא יחד איתו בהתמודדות שלו ולא אדיש ולא משאיר אותו לבד עם זה.  וזה מוסיך לו כח להתחזק. וזה כעס חם ואוהב ומרגיש ושל חיבור והוא כעס שהוא יצר הטוב נקי. רק שמצוי שיתערב בו יצר הרע של כעס קר ומתנכר ומתנשא שדוחה את בנו מעליו ומרחיק אותו.
ועל זה התומר דבורה אומר שצריך שיצר הרע יהיה קשור ואסור לגמרי בכל הפעולות האלה שהן תהיינה כמובן חיות וקיימות אבל רק ביצר טוב נקי בלי שום ערבוב של יצר הרע בהן.
אשה בגלל שהיא קרובה יותר לצד הגבורה, קשה לה לשמור על הדברים האלה שלא תתערבב בהם מידת היצר הרע.
ועל זה הוא אומר שבעבור אשתו יניח לעצמו לערב בדברים האלה צד של יצר הרע. וכשהוא בונה להם בית, לא יבנהו רק בפאר ונוחיות ויופי שנובעים בנקיות ממה שנובע מכוחות החיים האמיתיים ונדרש להם, אלא יוסיף עוד על זה מצד העיקום של היצר שמעקם להפריז בזה עוד. וכן בביאה יוסיף עוד עינוג יותר ממה שנובע רק מהאהבה שבלב.
וכן כשתמקין מלבושים, לא יעשה אותם מכובדים רק במידה המדוייקת שנובעת מכח החיים של הצורך להיות מכובד, אלא יוסיף בהם כבוד מופרז יותר.
ואת ההפרזה הזו יעשה רק מתוך שהוא רואה את תאוות אשתו להפרזה זו, ולא לצורך הרצון העצמי שלו בהפרזה זו.
ואחרי שיצר את המסגרת של החיים המשותפים כשיש בה חלל ריק שנובע מהפרזה הזו, דהיינו יש חלק מהעונג של ביאה שהוא ריק, שהוא לא מלא בביטוי של אהבת הלב אלא הוא רק מתוך תאוות עינוג גופנית אגואיסטית ומנוכרת לחוד, אחר כך ימלא את החלל הריק הזה, שירבה את אהבת הלב ואז גם העונג המופרז הזה כבר יהיה ביטוי של אהבת הלב ויחזור לצד יצר הטוב והקדושה. וירבה את החיות הפנימית האמיתית עד שכל הכבוד של המלבושים והפאר של הבית יהיה ביטוי נקי לחיות הזו ולא הפרזה מנוכרת.
וזה מה שכתב: "ואחר כך "וימינו תחבקני" (שם שם, שם), יכוין למתק כל אותם התיקונים ביצרו הטוב ולתקן אותה ממש, לשמחה בדבר מצוה לשם יחוד עליון. הרי המתיק כל הגבורות ותיקנם בימין. ודרך זה יהיה לכל מיני חמדה הבאים מצד יצר הרע, יהיה עקרם לתקוני האשה אשר הוכיח ה' לו לעזר כנגדו, ויהפוך כולם אחר כך לעבודת ה', לקשרם בימין".
לאשה קשה יותר להימנע מהפרזה של היצר הרע מאשר לאיש. ולכאורה זה מכריח שלא יהיה שלום ביניהם, שאם הוא יכריח אותה להיות בדיוק במידה של יצר הטוב שהוא אוחז בו, הרי הוא "שבר" את יצר הרע שלבה בכח שבא מבחוץ לה, שהוא לא כח שבא מהבחירה החופשית שלה, וזה מעשה של אלימות וכפיה והחנקה ושיעבוד. שהאדם צריך רק בעצמו ולפי הכרתו ובחירתו העצמית שלו להתגבר על יצרו וכל כפיה חיצונית יותר מזה היא פגיעה בו ושעבוד שלו והמתה אכזרית שלו. תוכחה היא רק ללמד אותו שיראה בעצמו ויסכים מעצמו. להוכיח לו כמו שמוכיחים לאדם ששתים ועוד שתיים הם ארבע ולא חמש עד מביאים אותו לראות כך בעצמו בשכלו שלו. אבל אם אחרי התוכחה הוא עדיין רואה ששתים ועוד שתיים הם חמש אין לאנוס אותו בכח להתנהג כאילו הם ארבע.
ואז אם האיש יאנוס אותה לפי מה שהוא בעצמו הוא יפגע בה ויקלקל את האהבה, ואם יניח אותה כמו שהיא הוא יחשוב שאשתו היא במדרגה נמוכה יותר ושייכת ליצר יותר ממנו וזה גם יקלקל את האהבה.
והתומר דבורה מלמד באופן נפלא את המהלך הנכון בזה איך מההבדל הזה יצמח שלום וריבוי אהבה וחיים, שהאיש יראה את פחיתות המדרגה של האשה באהבה, וילך בדרך שלה, אבל רק עבורה ומאהבתה ולא עבור הנאת עצמו, ואז הרע יהפך לטוב ותצמח מזה מדרגה יותר גבוהה לשניהם.
יש לזה שייכות למה שאומרים שלדאוג לעצמי זה על הרוחניות ולדאוג לאחרים זה על הגשמיות. לאחרים אני לא צריך לדאוג לשבור להם את יצר הרע ולהעלות את מדרגתם לרוחנית יותר, אלא אני צריך למלא את רעבונם למאכל ולמשתה. וכמו שאומרים בשם אחד האדמו"רים שהגשמיות של השני זה הרוחניות שלי.

.

המשך:

דברי המגיב:

מה שכתבתי לשייך את זה לחסד וגבורה, בגלל שההבנה שלי היתה שהשימוש בכח הגבורה בצורה השלילית הוא גרוע וחמור מהשימוש בכח החסד בצורה השלילית, בגלל האופי השונה של מהות הכוחות האלו. החסד הוא טוב בעצם והוא כח חיובי משפיע, אבל הגבורה הוא כח שמתבטא בצורה פסיבית, והוא ממלא תפקיד מצויין בשמירה על הטוב. השימוש בחסד בצורה עקומה הוא אותו כח חיים טוב שפועל ומשפיע אבל מתבטא בצורה לא טובה בגלל שהוא לא מוגבל ומבוקר ע"י הגבורה לזמן ולמקום הנכונים, ויש בזה את הנזק של זה, ועדיין הכל הוא במסגרת הטוב, רק הוא חסד מקולקל. אבל השימוש בכח הגבורה באופן רע הוא עז וחצוף יותר, כי בגלל שהוא כח פסיבי המגביל את שפע החסד, כל הקיום שלו ככח חיים שמקיים את החיים הוא כשהשימוש בו נעשה במקום הנכון ובאופן הנכון, ואם לאו הוא כבר אינו כח של חיים אלא הוא מוות ממש, חדלון ורע גמור, כאן נקודת המעבר מסטרא דחיי לסטרא אחרא דמותא. ולכן זה נכון גם בתחושות של האדם מצד טבעו, אנו כועסים הרבה יותר על רוצח מאשר על מי שהביא ממזר לעולם. (יכול להיות שזה לא הביאור הקלאסי של המושגים חסד וגבורה, אבל אני כותב לפי ההבנה שלי מהיכן שאני מתחבר לזה). וכעי"ז הרב כתב בסוף דבריו להסביר דברי תומר דבורה.

ויתכן שכאן הוא העקב אכילס שממנו ניתן ליצר הרע כשהוא מתגלה בבחינה של כח הטומאה (הוא יצר הרע הוא מלאך המות) מקום אחיזה ויניקה, כי לולי מקום היניקה לא היה לכאורה ליצר הרע שום יכולת להשפיע על החיים שהוא מנוגד אליהם לגמרי ואין לו שום שייכות ויחס אליהם והוא זר לגמרי, וכמו בחינת היצר שנתגלתה בקין "לפתח חטאת רובץ" כמו זבוב. אמנם כשזה חסד מקולקל שם חלקו של היצר ומקום האחיזה של היצר הוא להצטמצם ולהסיר את הפיקוח של מידת הגבורה ולתת לכח החיים שמתאווה להשפיע להשפיע עד כילוי גם למקומות שאינם ראויים להשפעה. כאן היצר של כח הטומאה לא יכול באמת להתערב כי הוא זר גמור, אלא הוא בבחינת זוהמא, ערבוב של הרע בטוב, במקרה הזה הרוכב צריך להשתמש בנחש הערום שמדבר דוקא בשפה של חיים "טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים", וחלילה וחס – "לא מות תמותון".

מה שכתבתי שנראה מדברי הגר"י סלנטר שהחילוק הוא אחר, כי מפשט לשונו נראה שהוא מכנה את כח התאוה בעצם (ולא רק במקרה כשמתבטא בצורה מקולקלת) כיצר רע, כמו שכתב "היצר הרע הוא כח התאוה" ומולו "יצר הטוב הוא השכל הנכון". וכן היה נראה לי מפשט לשון תומר דבורה שכח התאוה עצמה הוא יצר הרע והוא לא נועד לעצמו כלל רק לאשתו, ולכן כתב "לפיכך לא יכוין האדם בו שום הנאה של כלום" וכו'. אבל הרב הסביר זאת בטוב טעם ודעת.

מה שהרב הביא מהגמרא סוכה "ישעיה קראו מכשול", בדרך רמז ואסמכתא אפשר לפרש בזה מה שחז"ל הרחיבו את פשט הפסוק "ולפני עור לא תתן מכשול" גם למי שמכשיל את חברו בעון.

[תוספת: מה שכתבתי "הגבורה הוא כח שמתבטא בצורה פסיבית", טעיתי בניסוח, כי הגבורה יוצאת לפועל גם בדרך של מעשה אקטיבי, אבל כונתי היתה שהמהות של הגבורה היא מהות של פסיביות ועצירה והגבלה אפילו אם דרך היציאה לפועל היא ע"י מעשה אקטיבי, כי גם להרוג בידים אע"פ שזה מעשה גמור מקור המהות של המעשה הזה וגם התוצאה שלו הוא של הגבלה ושל חדלון ולא של שפע וזרימה. וגם לכעוס (בין כעס טוב ובין כעס רע) וכד' אפי' שהמקור של זה הוא מיסוד האש ולא מיסוד העפר המשמעות של זה היא התנגדות והצטמצמות ודחייה וחוסר קבלה]

.

מענה:

גם אני חשבתי כך לגבי התומר דבורה שכתב שגבורה היא יצר הרע וחסד הוא יצר הטוב אבל הוספת בזה ביאור יותר טוב ועמוק, ולעניות דעתי ההסבר שלך מאיר עיניים.
לגבי לשון רבי ישראל שהתאווה היא יצר הרע, יש שני שימושים חלוקים בלשון "תאווה" בשני מובנים שונים. יש פעמים שלכל רצון קוראים בלשון תאווה, גם כשהוא בדרך טובה וגם כשהוא בדרך רעה, ואז מחלקים שיש תאוות רעות ותאוות טובות. אבל יש פעמים שהלשון "תאווה" מיוחד דווקא לרצון שהוא בדרך רעה. ולרצון טוב קוראים רק רצון או כיסופים או אהבה וכיו"ב ולא משתמשים לגביו בלשון תאווה.
גם בלשון יצר, לפעמים משתמשים בו במובן של רצון סתם שיכול להיות טוב או רע, ואז אומרים יצר טוב או יצר רע. ולפעמים משתמשים בלשון יצר במובן שהוא מיוחד דווקא ליצר הרע. ולמשל כשאומרים מלחמת היצר, או עצת היצר וכיו"ב, אומרים יצר סתם אבל מתכוונים בדווקא ליצר הרע.
לפי זה נראה לעניות דעתי שכשרבי ישראל אומר "היצר הרע הוא כח התאוה", הוא מתכוון בדווקא לתאוות הרעות.
מה שפירשת בעניין לפני עור וכו', מאוד יפה בעיני.

.

.

– – –

.

.

בדרך עבודת ה' הליטאית.

.

.

גם אצל הליטאים יש "ברסלב". לא עושים מזה את הנושא המרכזי שבו עוסקים באופן ישיר ומפורש כנושא מרכזי, ובאמת לכן יש גם היום הרבה ליטאים "קרים" ושכלתנים, אבל במסורת של הליטאים הזקנים מהדור הקודם הגישה לאמונה קרובה לברסלב יותר מאשר לזרמים אחרים. אני מתכוון שהגישה אצלם לאמונה היא דווקא בפשטות ובטבעיות קיצוניים, ומאוד באש וחום. פשוט ילד שאומר לאבא שבשמים  "טאטי" ותו לא. בלי למדנות ומהלכים כמו שיש בחב"ד ובחסידויות הפולניות כמו התחלת גור ואיזביצא ור' צדוק וכו, ובלי לימודי מהר"ל ורמח"ל וכו'.
בגלל שהפשטות הזו לא מחזיקה אצל הדור הצעיר יש היום הרבה ליטאים שפונים לר' צדוק ורמח"ל ומהר"ל ורבי יצחק הוטנר וכיו"ב, או שנעשים קרירים כמו דוקטורים לגמרא (זו הלשון של הרב וולבה, הוא אמר על האברכים הליטאיים שהיום כבר אין תלמידי חכמים אלא רק יש דוקטורים לגמרא). אני מדבר על הדרך של החפץ חיים ור' אלחנן ורבי חיים מבריסק ובנו, והאחיעזר והחזון איש והרב ש"ך וכיו"ב. והשורשים העיקריים של זה הם מהרבי עקיבא איגר והגר"א. וגם מהמגן אברהם והקצות והנתיבות והפרי מגדים ועוד. שהם היו גם מורי דרך בעבודת השם לא פחות מבהלכה. מה שהעבודת השם שלהם עברה דרך הרגש בעל האופי המאוד מסויים של אמונה ויראת שמיים ואהבת תורה שספוגים בדברי ההלכה שלהם וניכרים מהם, זה בכוונה כך וזה חלק מהתוכן של הוראת הדרך בעבודת השם. ואין זה רק כמו שהיום יש אצל הליטאים שאומרים בפשטנות שהדרך בעבודת השם היא אך ורק ללמוד תורה ואין שום דבר חוץ מלהיות שקוע בלימוד. מהעמל שספוג וניכר בדברי ההלכה שלהם ניכרת עבודה מודעת ועמוקה ומפותחת עם דרך ומהלך על אמונה וחיות של אמונה וענווה ומידות ועבודת הלב.
יש את הסיפורים על הבריסקער רב שנסע באזורי הכיבוש הגרמני עם זקן ולבוש רבני וכל פעם שהגרמנים עצרו את המכונית לבדוק הוא חשב על הנפש החיים שאומר שאין עוד מלבדו, ונתנו לו להמשיך לנסוע. ומספרים שבהפצצות הנוראות בוורשה, דווקא כשההפצצות מאוד התגברו, הוא שהיה ידוע כאדם מאוד עצבני ומתוח וחרדתי ושקשה לו להרדם, נרדם כמו תינוק. והוא אמר שכל זמן שיש עוד סיכוי קלוש שההשתדלות תועיל הוא מתוח לצאת ידי חובת ההשתדלות אבל כשהמצב קשה כל כך שכבר אין בכח אדם לעשות מאומה, מעכשיו האחריות היא רק על הקב"ה והוא יכול סוף סוף להרדם בנחת.
ויש כמובן את כל הסיפורים על האמונה החושית של החפץ חיים.
הוא התנגד ללימוד במורה נבוכים באמירה שאני לא צריך ספר שילמד אותי לאהוב את אבא שלי.
אני מכיר את אבא כי אני חי איתו ונושם אותו ומריח אותו ורואה אותו ומרגיש אותו. ללמדו עליו מספר לא יקרב אותי אליו יותר. זה מהלך עמוק מאוד שבא מלמדנות ועמל גדולים בזה. כמו שבברסלב רבי נחמן הגיע לזה בעמל גדול ועמוק והרבה מאוד לימוד מאוד למדני ועמוק ועם הרבה מאוד עמל תורה, כמו שניכר בליקוטי מוהר"ן. גדולי האדמורי"ם הלמדנים מאיזביצא וגור אמרו שליקוטי מוהר"ן הוא הספר הכי למדני בחסידות. ורבי נחמן גם מפליג הרבה בשייכות בין לימוד מהרש"א לבין האמונה הישרה הפשוטה וטהרת הלב ויושר ופשיטות השכל.
בחפץ חיים כל הדיבורים על האמונה הם כל כך פשוטים, אפשר לומר ילדותיים, אפשר ללמד את זה מילה במילה בבית יעקב בכיתה ג' וזה לגמרי יתאים לילדות. גם אצל הרב ש"ך זה כך. אין לזה שום השוואה למהלכים העמוקים באמונה שהיו אצל האדמורי"ם. וגם גדולי הת"ח לא למדו את זה באופן יותר מורכב ממה שהילדות היו לומדות.
וזה בכוונה, זה מהלך עמוק מאוד שהגיעו אליו מתוך כוונה עמוקה והשתמשו ביכולות השכליות העצומות שלהם להגיע דווקא אל זה. כמו שבברסלב הגיעו למסקנא שעיקר האמונה היא דווקא בפשטות גמורה, שהיא צריכה להיות בבטן ולא בשכל. יש בראשונים על רבי שמשון שלמד את כל חכמת הקבלה רק כדי לבסוף להתפלל כמו תינוק.
ויש בזה אצל הגדולים שהזכרתי הרבה מאוד להט וחום. זה לא חסר תוכן או דל או לא מפותח ולא אינטיליגנטי, זה מהלך מחושב להכניס את כל העוצמה שהיתה יכולה להיות בתוכן הלמדני והעמקני לחום פשוט לגמרי. ולכן יש בזה הרבה תוכן עמוק של חום.
היכולת להיות למדן גדול ולהפעיל את השכל מאוד, ומצד שני באמונה להיות כל כך פשוט, היא עצמה דורשת מאמץ שכלי עצום.
את זה קיבלתי מהרב קלרמן ז"ל מרכסים. לפני שהגעתי אליו קראתי בספרים של החפץ חיים, לא המשנה ברורה והלכות שמירת הלשון, אלא בספרים האחרים של חיזוק ואמונה. וזה פשוט שיעמם אותי. זה היה נראה לי כל כך פשוט ומובן מאליו, כמו חוברת של בית יעקב לכיתות נמוכות שכתבה מנהלת בית הספר.
ואחר כך שמעתי אותו מקריא קטעים מזה בסעודת שבת, רק מקריא, בלי להסביר כלום, בקול שקט ורך ופשוט, בלי ניגון מוסר ובלי הטעמות דרמטיות בכלל. וראיתי איך אדם כל כך חכם ועמוק מוצא בזה כל כך הרבה טעם. כשהוא הקריא את זה זה פתאום היה חכם מאוד מאוד ופולח לב מאוד לעומק ומלא בחום פנימי. והייתי צריך להשקיע הרבה מאוד עמל מחשבה במשך שנים להבין איך זה קורה. גדולי ליטא האלה לא היו קוטלי קנים בתחום של אמונה ועבודת ה' ולא היו נחותים ודלים בזה ביחס לגדולי החסידות והמוסר. המהלך שלהם היה מאוד מוצנע ושקט ופשוט בכוונה עמוקה. והיתה בו אש "ברסלבית" חזקה מאוד, רק מאוד כבושה ומוצנעת ופנימית ועמוקה.
מה שכתבת על הפחד מפני המסקנות אם יהיה מותר לחשוב בחופשיות, זו הבחנה מאוד עמוקה ויפה. זו בדיוק התולעת שמכרסמת והופכת את זה מטוב לרע. והיא כמובן חילחלה מבפנים והרסה את זה. יש קו מאוד דק, כחוט השערה, בין אמונה חזקה וקירבה גדולה, לבין פחד. זה מה שמבחין בין עבודת ה' לבין עבודה זרה, וזה ממש כחוט השערה. זו תולעת סמויה שמכרסמת באופן סמוי במקומות הכי עמוקים ונסתרים. וצריך הרבה מאוד עומק וחיות של אמונה ויושר פנימי ועצמאות מחשבה והכרה מי אני בדיוק בלי שום כחל ושרק, כדי להבחין בה. אם יש אפילו מעט חיקוי ועשייה בגלל שככה עשו הגדולים הקודמים וכי ככה צריך, וזה לא נקי לגמרי ובא באמת רק ממני אישית באופן לגמרי מקורי שלי, מתוך הכרה בדיוק מי אני ומה מדרגתי, זה מייד נהרס והופך לפחד וכבלים חונקים וחושך.
גם בברסלב אם זה לא לגמרי נקי ככה האדם נהיה לסתם משוגע שצועק בלילות בהרים ומקפץ בסוג של טירוף טפשי. ואם זה מאוד נקי זו יכולה להיות דרך מאוד עמוקה ואמיתית. אין קיצורי דרך לומר אני עושה כמו הדרך של גדולי ליטא או של רבי נחמן ואז אני מסודר בחיים.
באמת אני חושב כמוך שאנחנו היום אנשים כל כך שונים מהם, שזה כבר בלתי אפשרי להשתמש במה שהם לימדו כמו שהוא, ככלים בשביל החיפושים שלנו. זה כמו שאנחנו לא יכולים לומר שהיום הרב שלי בענייני אמונה ועבודה הוא רב סעדיה גאון או החובת הלבבות או הכוזרי או רבי שלמה אבן גבירול או האברבנאל או בעל העקדה או הראשית חכמה וכו'. אין היום אף אחד שבשבילו הם ה"רבי" והאדמו"ר שלו ומורה דרכו בחיים, למרות שוודאי לא חסר להם מאומה. זה פשוט מדי רחוק ממי שאנחנו ואנחנו צריכים מתווך שיהיה יותר קרוב אלינו.
החפץ חיים אמר על זמנו שהמהירות של ירידת הדורות הולכת ומתגברת בקצב מואץ יותר ויותר, והיום בעשר שנים יש ירידת הדורות שפעם היתר במאתיים שנה. והיום מן הסתם בחמש דקות יש ירידת הדורות כמו שהיתה בימי החפץ חיים בעשר שנים. לכן לדעתי היום אנחנו רחוקים מהמלכים באמונה של החפץ חיים כמו שהחפץ חיים היה רחוק מרבי סעדיה גאון. וכמו שהחפץ חיים לא היה יכול להשתמש ברבי סעדיה גאון כמורה דרך, והיה מוכרח משהו שקרוב יותר למי שהוא, כמו הגר"א ונפש החיים, ככה גם אנחנו צריכים מישהו שיותר קרוב למי שאנחנו מאשר החפץ חיים. ואין לנו, ואנחנו צריכים לעשות את כל העבודה של חיפוש דרך לבדנו.
מודעות פרסומת

8 תגובות to “נסיון לתאר את עיקרי תורתו של רבי ירוחם. ובעבודת ה' הליטאית.”

  1. עמי Says:

    שלום וברכה
    ראיתי שרבי ירוחם (חוברת ו' שנדפסה בשנחאי) כותב "סודה ומהותה של כל הבריאה כולה הריהו "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו", אין בה משהו לעצמה. כשנבחין ונדקדק היטב בכל נברא ונברא רואים אנו שאין בו במציאותו ומהותו כלום לעצמו, כולו משמש הוא לזולתו, השמש כולו הוא רק לזולתו, להאיר לארץ ולדרים עליה, אין בו אף משהו לעצמו. כן צריכים לידע שגם סוד האדם הגדול כן הוא, שכל מציאותו ומהותו הוא כולו לזולתו ואין בו כל דהו בעד עצמו.
    ובאמת שכל ענין "לעצמו" שנתהוה באדם הוא פלא, והרי זה היפוך המציאות, שבמציאותו אין לו לאדם כלום לעצמו, מעיקר יצירתו כולו הוא לזולתו. והרי זה בציור כמו שיקחו אדם ערום ויעמידוהו לאסוף זהב, איה איפה יניחם הלא אין לו כיסים. כן הוא מצב האדם שאין לו כלל כיסים איפה להניח כלום לעצמו, דמה שייך כלל לעצמו, וכי מה יש לו, ומה ישאר אצלו! מציאות האדם עצמו מורה שהוא כולו לזולתו ולא לעצמו כלום".

    רבי ירוחם מדבר שכך צריכה להיות האמונה והשאיפה של אדם? או שזה שאיפה שמתאימה רק לאדם השלם או בדרגה גבוהה מאוד מאוד? איך אדם פשוט יכול לנהל את מהלך חייו עפ"י אמונה כזו? צריך לבער את הרצון לדאוג לעצמו? רצון להנאה בחיים? מה הכוונה בכל זה
    תודה רבה

  2. נראה לכאורה Says:

    השאלה שלך מאוד נכונה.
    השיחות של רבי ירוחם נאמרו בעל פה לחוג מצומצם של תלמידים ותיקים וקרובים שהכירו אותו מקרוב וידעו להבין למה הוא מתכוון. הוא לא כיוון את דבריו לציבור הרחב. התלמידים רשמו את השיחות לעצמם אחרי שנאמרו ורק אחר כך הן נדפסו, וגם זה בתחילה היה מיועד לתלמידי הישיבה שהכירוהו ורק אחר כך נפוץ בציבור. לכן יש הרבה מקומות שכוונתו לא מבוארת כל הצורך, ולפעמים היא מטעה.

    אצל רבי ירוחם כבוד הוא שם נרדף לאהבה, זה עומק ושורש נקודת האהבה והחיבור. כשהוא אומר שכל הבריאה היא כבודו של הקב"ה, הוא מתכוון שכל הבריאה היא יחס של אהבה וחיבור, בינה לבין בוראה, ובין כל חלק בבריאה לחלק אחר, וכגון בין השמש לבין הדברים שתחת השמש.
    כבוד כמו אהבה זה יחס דו צדדי, יש בו לתת ולקבל, לענג ולהתענג, לכבד ולהיות מכובד.
    כשהכל הוא כבוד הכוונה שהכל הוא גוף חי אחד שכל איבריו מחוברים זה לזה ביחס חי. כל איבר בגוף גם מקבל מכל שאר האיברים ומהנשמה וגם נותן להם. הוא מתענג עליהם ומענג אותם. ועם כל דבר יש לו את החיבור שמתאים לו לפי עניינו.
    כשרבי ירוחם מדבר על שלילת עניין "לעצמו", אין הכוונה כלל על שלילת הרצון להתענג או לנוח או לספק את כל צרכיו ורצונותיו ותאוותיו. הוא מבאר את זה במקומות אחרים בפירוש ובאורך. הוא מביא מקומות מחז"ל שנראה שמדובר על רדיפת כבוד, וכגון הויכוח בין רבן גמליאל ורבי יהושע מי יעמוד בראש ועוד כיו"ב, ומביא מקומות שחז"ל אמרו דברי זילזול והתנצחות, וכן על מה שאמרו שאם היו מביאים להם אפרוחים צלויים הם היו ממלאים בהם את כרסם גם אחרי שכבר התמלאו מאכילה, ועוד כיו"ב. ואמר שכל הדברים האלה יכולים להיות טהורים וטובים. הם עצמם אין בהם שום שלילה. הוא מביא על זה משל מקפה ללא קפאין, שהוא בדיוק אותו דבר ואותו טעם רק בלי הארס. כך כל הדברים האלה יכולים להיות בלי הארס ואז הם טובים לגמרי. הארס הוא העניין של "לעצמו", שבשלילתו מדבר רבי ירוחם בדברים שהבאת ובעוד מקומות רבים. כלומר אדם יכול לזלול אפרוחים צלויים על השובע, לרדוף כבוד ושררה, להתנצח ולריב וכיו"ב, ועדיין אין בזה את העניין של "לעצמו" ולכן זה טוב גמור וגם חז"ל בחסידותם הנשגבה לא נמנעו מזה.
    העניין של לעצמו הוא כמו תא סרטני בגוף חי. הוא מפסיק להיות חלק מהגוף. הוא יוצא מכלל הזרימה של קבלה ונתינה של הגוף, ופועל באופן עצמאי שלא קשור לפעולת הגוף. הוא זר ומנוכר לכל שאר הגוף. זה שייך ליסוד שכתבתי בפנים שמהות יצר הרע היא לא יהיה בך אל זר, הכח של הזרות והניתוק.
    אם אצל אדם החיים שיש בתוכו הם חלק מהחיות של כל הבריאה, והוא חי את ההרגשה שהוא חלק מהבריאה, הוא מרגיש אם מי שלידו צריך עזרה ממנו אז הוא עוזר לו באופן טבעי ופשוט לפי מה שהוא יכול, ואם הוא צריך עזרה ממי שלידו הוא מבקש ממנו את העזרה באופן טבעי ופשוט, ומתוך ראייה של מה החבר שלו יכול לעזור לו ומה אפשר לבקש ממנו בלי להזיק לו ולהכביד עליו יותר מהנכון.
    ואם יש הנאות בבריאה שמיועדות ונוכונות לו להנות מהן הוא נהנה מהן מתוך ראיה של איך ההנאה שלו משפיעה גם על האחרים ולא רק על עצמו לחוד, האם הוא פוגע במישהו או מזיק לו באופן שאינו נכון (יש אופנים שהנכון הוא כן להזיק, למשל אם הוא נמצא במקום שאין מספיק אויר לכולם הנכון שהוא ינשום אפילו שעל ידי כך הוא מחיש את החנק של האחרים, ואינו רשאי להרוג את עצמו כדי להותיר להם די אויר. וכמו כן אם דרכה של תורה הוא להתנצח בבית המדרש בדברים חריפים, כי כך היא נקנית ומתחדדת בריתחא דאורייתא ובמלחמתה של תורה, מותר וראוי לו ללמוד תורה בסערת הנפש ולומר ביטויים חריפים בכעס כלפי מי שאמר דברים מוטעים גם אם ההוא נפגע ומצטער. שהיה על ההוא למנוע עצמו מלהכנס לבית המדרש ולעסוק בסוגיא עם החכמים אם דעתו חלשה מכדי לקבל דיבורים חריפים. זה היסוד שמבואר בהלכות נזקי שכנים שאם הוא משתמש בתוך חצירו שלו לשימושו שלו על הניזק להרחיק את עצמו). וכן הוא שם לב האם על ידי שהוא נהנה הוא פוגע בבריאות של עצמו, כי אם הוא חלק מגוף חי החיות שלו היא חלק מהחיות של הכל והוא אחראי לשמור על חיותו במלוא כוחה ובריאותה כדי לשמור על כלליות הגוף. וכמו כן הוא מרגיש מחוייב לא למנוע מעצמו הנאות אם המניעה מפחיתה מחיותו. אם למשל אדם נשוי מונע מעצמו ארוחת בוקר טובה משביעה וטעימה, הוא לא רק מונע הנאה מעצמו, אלא הוא מקלקל את השמחה הכללית של כל בני הבית שאוכלים ביחד, או אם הוא אוכל לבד הוא מקלקל את החיוך והסבלנות שיהיו לו כשהוא יחזור מהעבודה בערב. מי שחי לעצמו יכול להתעצל מלאכול, אבל מי שחי כחלק מכלל מרגיש שההנאה שלו היא חלק משמחת החיים של כל המשפחה והוא מרגיש שהוא רוצה לקיים אותם גם אם לו היה חי בבדידות לא היה לו חשק וסבלנות לאכול ארוחת בוקר כמו שצריך.
    מי שמרגיש את עצמו וחיותו חלק מהגוף הכללי וחייו הכללים, וכל הנאותיו הן בהתאם לזה ובאופן שמוסיף חיות לעצמו ולגוף הכללי ומתאים לו ולא מזיק לו, אז אין בהנאות שלו את הקפאין הארסי, והוא יכול להנות באותו טעם וצורה כמו מי שחוטא ורשע ולא יהיה בזה שום רע.
    ה"לעצמו" שרבי ירוחם בא לשלול הוא רק הניתוק של האדם מהכלליות, ההרגשה שהוא חי לבדו. שהערך העליון אצלו הוא לא החיים הכלליים שהוא גם חלק מהם ויכול וצריך להנות בהם כחלק מהם, אלא חייו העצמיים בלבד והנאותיו העצמיות בלבד. להרגיש חלק מהחיים הכלליים של העולם זה לא בסתירה לכל הנאות העולם, לא באיכות ולא בכמות. לקבל ולתת הנאה זה עיקר החיות, והחיות הכללית של הגוף רוצה ומחייבת שכל איבר בפני עצמו יחיה את חיותו הפרטית כאיבר פרטי במלוא הכח והחיות, וכלול בזה שיהנה את כל ההנאות שהוא יכול במלואן ולא ימנע מעצמו מאומה. מה שאיבר הוא חלק מהגוף הכללי לא סותר ולא ממעיט את חיותו הפרטית המיוחדת כאיבר. להיפך, כשאיבר יודע ומרגיש שהוא איבר מגוף גדול זה מעצים את חיותו הפרטית כאיבר פרטי, וחיותו הפרטית מחייה את כלליות הגוף. כמוט במשפחה, שהנאתו של כל אחד היא הנאת כולם ושמחת כולם. העניין של "לעצמו", לא להשתתף בחיים הכלליים, באהבה הכללית, בכבוד הכללי שהוא כל הבריאה, להרגיש שהוא לבד הוא גוף שלם בפני עצמו שזר לכל מה שמחוץ לו, הוא זה שממעיט את ההנאות. כשאדם בודד שום הנאה לא באמת ערבה לחיכו, והוא כל הזמן שואף לעוד ועוד כדי למלא את הריק שלא מתמלא אף פעם. וחיותו הולכת ומתמעטת והוא ניזוק בעצמו ומזיק גם לגוף הכללי.

    כשרבי ירוחם כותב שהאדם כולו הוא רק "לזולתו", הוא אכן אומר שהאדם כולו הוא רק לתת לזולתו. אבל לתת אצלו משמעותו רחבה הרבה יותר ממה שמורגל. אין כוונתו במובן השטחי המצומצם של לעשות חסד ולתת צדקה ולא להנות לעצמו שום דבר. זו לא באמת נתינה לזולתו.
    אם אני מתחתן ומקים משפחה, ובמשפחה אני לא עוסק אף פעם בהנאת עצמי, אלא רק מקשיב לצרכי בני הבית וממלא את צרכיהם וסיפוקם, זה לא באמת נתינת עצמי למשפחה שלי. זו לא נתינת עצמו לזולתו. כי אני נותן להם רק את האוכל ואת הטיול ואת שאר הצרכים. לא את עצמי. כל צרכיהם מסופקים אבל הם נשארים לבד. לתת את עצמי לזולתי זה להנות עם המשפחה שלי, להנות בעצמי מזה שאני חלק מהם, להנות איתם את ההנאות שלי ושלהם, לשמוח במה שהם נהנים כאילו נהניתי בעצמי, ולאכול מה שטעים לי ולנוח ולטייל בעצמי ולדעת שהם שמחים בשמחתי. הכל איתם ביחד, כגוף אחד. רק אז באמת נתתי את עצמי לזולת. ואם אני צריך חופש מהמשפחה ויוצא לי לבד או עם חברים לאכול ולשתות ולטייל בלי המשפחה, אני חוזר אליהם עם כוחות מחודשים ושמחה וחיוך וחיבוק, ואז כל מה שנהניתי נכלל גם הוא בשמחת החיים הכללית. אם אני מטייל לי לבד והולך להתענג לבד, מתוך הרגשה שהשמחה שלי והכוחות שלי חשובים לכל המשפחה, ואני מרגיש ושוקל מתי אני יכול לעזוב אותם לבד ולהנות לעצמי באופן שהם יכולים לעמוד בזה בלי להתעצב יותר מדי ובלי שזה יפגע יותר מדי בכוחות ובשמחת החיים שלהם, והכל באיזון של כל המשפחה כגוף חי אחד שלם, אז כל ההנאות שלי הן נתינת עצמי לזולת, ומניעת הנאות של עצמי היא לקיחת עצמי מהזולת. וכך הוא ביחס לבריאה כולה. השמש נהנית לזרוח, שמחים בצאתם וששים בבואם לעשות רצון קונם. היא משתפת אותנו בהנאה שלה ולכן טוב לנו עם קרני השמש. אם היא היתה מונעת מעצמה את ההנאה שלה ומאירה רק בשבילנו הקרניים שלה לא היו שמחות ונעימות כל כך. ולכן מה שהיא נהנית בעצמה זה עצמו נתינת עצמה לזולתה. ה"לעצמו" זה לא שהשמש תפסיק להנות מלהאיר את העולם, אלא שהיא תפנה גב לעולם ותלך למקום אחר ותאיר לא בשביל שיהיה אור לאף אחד אלא רק בשביל עצמה לחוד. וזה לא יצוייר כלל וזו כוונת רבי ירוחם שאדם שמפנה גב לעולם ורוצה לחיות רק בשביל עצמו זה דבר מופרך כמו שהשמש תרצה להאיר על שום דבר רק בשביל צורך עצמה להאיר, שזה סתירה לעצם מהותה, וסתירה לעצם עניין ההארה שהוא מחייב שיהיה באופן של שייכות בין המאיר למואר. ולמי שמתבונן זה פשוט לגמרי שכל החיים הנפשיים של האדם הם רק באופן של שייכות והארה הדדית ולא ייתכנו כלל בלי שהוא יחיה מתוך יחס לזולתו. בלי לתת, בלי להועיל, בלי לגעת, בלי לדבר, בלי להתבטא בשום צורה, בלי להרגיש שום דבר כלפי משהו מחוץ לו, בלי להשתייך לשום דבר, בלי לקלוט רשמים רגשיים, דיבור וביטוי, ממה שמחוץ לו, מבחינה נפשית האדם בטל וחדל ממציאות לגמרי מיסודו, כמו שמש שלא מאירה לשום דבר שאז אין מציאות של אור כלל. זו כוונת רבי ירוחם שלאדם אין כיסים, אין לו יכולת להכיל את החיות וההנאה בלי שיהיה מתוך אהבה וחיבור לזולתו.
    בקדמונים אמרו שלו היה אדם עולה לרקיע ורואה את תפארת העולמות העליונים לא היתה לו הנאה בזה עד שהיה יורד לארץ ומספר לחבריו.
    מה שרבי ירוחם בא להוסיף בשיחה שלו מעבר לכל מה שדובר בזה במקומות לאין מספר הוא להראות כמה זה מצוייר פשוט וברור ומובן מאליו ובולט לעין אם רק פוקחים עין להתבונן נכוחה. כרעיון ומחשבה זה מבואר בהרבה מקומות, הוא לא בא להוסיף שום דבר על הרעיון וההבנה והלמדנות בעניין זה, אלא להפנות את מבט העין לראות את זה חי בחוש באופן פשוט ברור ומוחשי לגמרי. הוא בא להוסיף על ההבנה של הרעיון את החוויה של לראות את זה חי ומוחשי בעין פקוחה, ולא לעיין בעמקות ובמורכבות של זה אלא להיפך, לראות בהתבוננות כמה זה פשוט וכמה אין כאן צורך בלמדנות ועיון מרוב שזה פשוט לגמרי לעין הרואה, וכמה זה מצוייר ברור לגמרי לעין ההתבוננות. כי דווקא הראיה הברורה כחוויה של ראיה פשוטה לגמרי בלי צורך בלמדנות היא מה שמועיל לבטל את היצר של הפניית הגב וההתנכרות.

    ביסוד העניין עיין בהקדמת השב שמעתתא דברים עמוקים ונפלאים. והגאון בעל השערי יושר שסידר את דבריו בעקבות השב שמעתתא גם עסק בזה בהקדמת ספרו. עיין שם שכתב שהעניין של קדושים תהיו הוא "יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו", ועניינו הוא ש"שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו"
    וכתב שם:
    "אמנם אם יאמר האדם להכניע את טבעו להגיע למדה יתירה עד שלא יהיה בנפשו שום מחשבה ושאיפה להיטיב לעצמו, וכל שאיפותיו יהיו רק להיטיב לאחרים, ובאופן כזה תהיה שאיפתו להגיע לקדושת הבורא ית׳, שרצונו ית׳ בכל הבריאה והנהגת העולם רק להיטיב לנבראים ולא לעצמו ית׳ כלל וכלל, שבהשקפה ראשונה היה אפשר לומר שאם יגיע אדם למדרגה זו יגיע לתכלית השלמות, ולכן הורו לנו חז״ל במדרש זה שלא כן הוא, שאין לנו להשתדל להדמות לקדושת הבורא ית׳ בצד זה, שקדושת הבורא למעלה מקדושתנו, שקדושתו ית׳ היא רק לנבראים ולא לעצמו ית׳, שלא נתוסף ולא יתוסף שום יתרון להבורא ע״י מעשיו שעשה ועושה, וכל רצונו ית׳ רק להיטיב לנבראים.

    אבל מה שרוצה מאתנו אינו באופן זה, שהרי הורה לנו ר״ע חייך קודמים, וגם רמזו לנו לפרש את המקרא, ״ואהבת לרעך כמוך" בדרך שלילי מאי דעלך סני, לחברך לא תעביד, אבל בדרך חיובי ראוי לאדם להקדים את טובת עצמו, ועוד יש מקום שביסוד בריאת אדם נטע הבורא ית׳ בו תשוקת אהבת עצמו במדה גדולה מאד, שהרי אמרו חכמי האמת במטרת כל העבודה בזה הלשון: רצה האין סוף ב״ה להיות מטיב הטבה שלמה שלא יהיה אפילו בושת למקבלים, וכו'.

    וענין זה מבהיל שעד היכן מגיע כח אהבת עצמו שרוצה אדם בקב שלו יותר מקבין שינתן לו אף מיד הקב״ה אם יהיה מתנת חנם, מזה מובן שמדת אהבת עצמו היא רצויה בעיני הקב״ה רק צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה.

    והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו, הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ה׳ מאתנו, וסגולה זו היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה״אני״ שלו, כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו, האיש הגם והשפל כל ״אני׳׳ שלו מצומצם רק בחמרו וגופו, למעלה ממנו מי שמרגיש ש״אני״ שלו הוא מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה מי שמכנים לה״אני״ שלו בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך עפ״י דרכי התורה, ה״אני״ שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה״אני״ שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה, ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל, ואת כל הבריאה כולה".
    ויעויין שם עוד בכל דבריו הנפלאים.

  3. Bar Says:

    לכבוד הרב שלום,
    אני מתחבר למאמרים שלך, ולתשובות בהלכה
    אמנם יש כמה דברים שאני לא מצליח להבין:
    אחד מהם הוא מה שכתבת לגבי החינוך החופשי,
    שרק בזמן החתם סופר זצ״ל היתה הוראת שעה
    וכו׳, ולא היה מי שיקום ויהיה לו אומץ להחזיר את המצב הקודם, לחינוך חופשי ועצמאות וכו׳.
    האמנם זאת הדרך שצריך ללכת בה לפי תורתנו, לשלוח את ילדינו לחינוך חופשי ואם הוא ירצה הוא יחליט בעצמו לקיים תורה ומצוות ?? האם אנחנו לא צריכים להתאמץ ולגדל את ילדינו לחינוך של תורה ומצוות, ולעשות כל שביכולתנו למען מטרה זאת?(כמובן שבשמחה ואהבה ולא בלחץ וכפייה!)
    אשמח לתגובה מהרב, בברכה…

  4. נראה לכאורה Says:

    אני מתנצל, לפעמים כשאני מנסה להדגיש צד אחד אני לא כותב בצורה מאוזנת ולא מבהיר את הצד השני.
    בוודאי התכוונתי שיש ללמד ולחנך לתורה ומצוות. רק כמו שכתבת בשמחה ובאהבה ולא בלחץ וכפייה, להשיג את המטרה שהתלמידים ידבקו בתורה ובמצוות על ידי שמלמדים ומראים את הטוב והאור והנועם שבזה, וממילא הם יבואו לבחור בזה. כמו שנאמר בחז"ל משל לאב שמורה על החלק הטוב לבנו ואומר לו בחר בזה, כך נאמר ובחרת בחיים, ובוודאי החיים הוא לימוד התורה והמצוות. התכוונתי רק להרגשה שנותנים בחינוך שמדגישים את המחיצות והחומות באופן שנוצרת הרגשה שיש תחום שלם שאסור להסתכל לכיוון שלו כלל. ואז לא יודעים מה יש שם ואם זה טוב או לא וממילא יש משיכה וסקרנות לזה, וגם מי שמציית למה שאומרים לו מרגיש שהוא לא עושה מבחירה ומרצון עצמי, ומרגיש מנותק ומוגבל ושסגרו אותו. אבל לא התכוונתי שיש ללמד דברים מחוץ לתורה. אדרבא, יש ללמד תורה ומצוות על טהרת הקודש כראוי ברמה גבוהה ועם הרבה חיות וטעם ומחשבה ועניין, באופן שממילא לא תהיה הרגשה שמשהו חסר ושיש סיבה ומשיכה להתעניין במקומות אחרים.
    זה גם עניין של בטחון עצמי של המחנכים. אם הם מרגישים שאם התלמיד יקרא פעם ספר לא תורני או יראה עיתון לא תורני וכיו"ב הוא בוודאי ימצא שזה יותר מושך ומעניין ונותן טעם ויגרר לכיוון ההוא, הם יקרינו את ההרגשה הזו לתלמיד, את הפחד והלחץ, ואת ההרגשה שמה שבאמת מושך ומעניין נמצא שם. אבל אם המחנכים מרגישים שהם מלמדים דברי אלוהים חיים שיש בהם טעם ועניין ותוכן יותר מבכל דבר אחר, ממילא אין סיבה לפחד כל כך שמא התלמיד יקרא פעם משהו לא תורני, נניח ש"יחטא" ויקרא, אדרבה, הוא יראה שמה שהוא לומד יש בו יותר חכמה ועניין וטעם.
    בדורות קודמים, וגם בדורות מאוחרים בחלק מקהילות ספרד כך היתה האוירה, ומי שדווקא רצה לקרוא פעם ספר לא תורני הרגיש שאין רע בכך, ועובדה שהיה עולם תורה חי ונאמן וזה לא גרם שעזבו את לימוד התורה ושמירת המצוות בנאמנות ועל טהרת הקודש.

  5. Bar Says:

    ראשית תודה על התשובה,
    דבר שני שברצוני לשאול, זה על מה שכתבת באחת התשובות (כך הבנתי לפחות), שלא צריך לקרב אדם לשמירת תורה ומצוות , כיוון שלאדם יש בחירה חופשית וכו׳, ומה לגבי מה שכתוב בזוהר שאם אדם היה יודע איזו מעלה זאת להחזיר בתשובה, היה כל היום רודף אחרי אנשים להחזירם בתשובה, וכן על נח שלא דאג לבני דורו להחזירם בתשובה, ועוד כיו״ב ? האם לא לזה הכוונה, שישמרו תורה ומצוות כפשוטו? בברכה, תודה!  

  6. נראה לכאורה Says:

    שלום,
    דבריך חשובים מאוד ומן הראוי להאריך בזה ולהביא מקורות העוסקים בזה. לצערי אני יכול כעת רק לכתוב בקיצור נמרץ את תמצית המהלך לפענ"ד.
    העניין של לחזור בתשובה, מהלשון משמע שחוזרים למקום שהיו בו מתחילה, ששבים לנקודת מוצא.
    עניין התשובה כולל גם לבדוק באילו פרטי הלכות אני נכשל ולתקן את זה, אבל לא די בזה.
    להיות חי, יש לו מובן בכמה מישורים לפי חלקי קומת האדם. יש חיי הגוף הגשמיים. יש חיים של הנפש הבהמית, שיש לה צרכים בעניין של לא להיות לבד, דברים המרחיבים דעתו של אדם, דברים שהיא צריכה כדי לשמוח, הנאות, מנוחה, הכל לפי המידה הישרה הממוצעת שדרושה לחיות הבריאה.
    יש חיים של הלב, אהבה, חסד, נתינה, אמונה, דבקות, תפילה וכיו"ב. ויש חיים של הרוח, השגת חכמה ואור הקב"ה דרך לימוד תורתו הקדושה.
    התורה היא עץ החיים, הקב"ה הוא אלוהים חיים, הוא מלך חפץ בחיים, ואנו מבקשים להיכתב בספר החיים למענו כי הוא אלוהים חיים וחפץ בחיים. הציווי היסודי הוא ובחרת בחיים. התורה אומרת וחי בהם ולא שימות בהם, זה מתייחס לכל המישורים של חיים, וזה הציווי העליון שלך התורה וכל שאר המצוות הן רק פרטים של החיים, לכן הכל נדחה מפני פיקוח נפש משום שכתוב וחי בהם. ומה שג' עבירות החמורות לא נדחה מפני פיקוח נפש כתבו בקדמונים שזהו משום שהעובר עליהם אינו חי, הוא כמו מת מהלך, ועל דרך שנאמר רשעים בחייהם קרויים מתים.
    חיי הגוף הגשמיים הם רק הבסיס, לא בזה סוף הגדר הקובע או מת. וכמו שאמרו צדיקים במיתם קרויים חיים, ורשעים בחייהם קרויים מתים, והרי שחיי הגוף הגשמיים אינם מה שקובע האם האדם חי או מת.

    יש אנשים שלמשל יאמרו שאם הם נוסעים במכונית ספורט מהירה אז הם מרגישים שהם באמת חיים. אחרים יאמרו שהם באמת מרגישים חיים כשהם זוללים מטעמים, וכל כיו"ב.
    האדם מחוייב בבירור מתמיד כל רגע ורגע, מה היא התפישה שלו לגבי החוויה של להיות באמת חי.
    יש אופן נכון וישר ואמיתי ובריא של חוויה של להיות באמת חי, האדם נברא כשזה פשוט לו, זו הנקודה הראשונה של חיותו, עומדת על הנקודה האמיתית המקורית מה זה להיות באמת חי.
    ויש בזה חילוקים בין אדם לאדם כל אחד לפי מה שהוא. יש אדם שכשהוא עומד על הנקודה האמיתית שבו אז ההרגשה שהוא חי באמת אצלו עיקרה הוא כשהוא שקוע בלימדו התורה. וכל אחד יש דרך של לימוד ומקצועות של לימוד שדווקא הם מחיים אותו, וכמו שאמרו אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ. ואחר ייתכן שעיקר חיותו הוא דווקא בחסד ואהבה, ואחר ייתכן שירגיש שהוא בעיקר חיותו כשהוא עמל לפרנסתו באמונה ויושר ומפרנס את משפחתו ומחזיק תורה, ועל דרך זה כל אחד יש לו את שורש חיותו המיוחד לו.
    עיקר העניין של לחזור בתשובה הוא שאדם חוזר לנקודה האמיתית של חיותו, למקורו ושרשו כמו שברא אותו בוראו, וחי באמת. חיים אמיתיים ממילא הם גם לימוד וקיום של התורה שהיא מקום חיותנו כמו המים לדגים, והיא תורת חיים ועץ חיים וסם חיים וכו'. וכל אדם חי בתורה לפי דרכו ומהותו ושורש נשמתו.

    העניין של תוכחה, לשון תוכחה הוא מלשון נוכח. עניין נוכח בתורה, נקרא בספרי פנימיות פנים אל פנים. זה עניין מיוחד של יחס חי.
    למשל אם מספרים לאדם שפלוני נמצא בצער, הוא ינסה לעזור כפי יכולתו. אבל אם הוא ממש עומד פנים אל פנים מול אותו פלוני, מסתכל לו ישר לתוך העיניים במבט מבין ומרגיש, במבט של הלב, הוא חווה את צערו באופן שהאדם נוכח מולו פנים אל פנים, ואז ההשתתפות היא באופן אחר לגמרי וממילא הוא גם יעזור לו באופן אחר. בספר עלי שור חלק ב' מהגאון רבי שלמה וולבה ז"ל האריך בעניין "נוכח" בדברים נפלאים, יעויין שם.
    אם למשל אדם מרגיש שעיקר חיותו היא בזלילת מעדנים, ואומרים לו שזו טעות, והוא לא באמת מרגיש חיות אלא הרגשה מזוייפת וריקנית שמתדמה לה ומטעה אותו. וכמו שכתב המסילת ישרים בעניין הזהירות שהעולם הזה נדמה ללילה ולפעמים עמוד נראה אדם ואדם נראה עמוד. יתכן שיבין ויקבל ויתכן שלא.
    אבל לפעמים האדם נוכח בטעותו באופן של להיות נוכח מה הם חיים באמת ומה היא טעותו. למשל אם בנו פתאום מתנדנד בין חיים למוות, ייתכן שאז משהו ייפתח בתוכו והוא יהיה נוכח בהבל ובטפלות של מה שראה עד אז שהוא עיקר. וכעין מעשה ברבי אלעזר בן דורדיא במסכת עבודה זרה.

    הוכח תוכיח את עמיתך הוא על דרך שאדם שכבר חזר בתשובה בעצמו, והוא חי באמת בעצמו, עמוד ביחס של פנים אל פנים, יחס של נוכח, מול חברו האהוב עליו.
    למשל אם איש אוהב אשה באהבה גדולה ועזה, והיא נעלבה ממנו וחדלה מלהאמין באהבתו והיא בדרכה לעזוב אותו. וכל ההסברים לא מועילים. הוא בסערת ליבו נעמד מולה, פנים אל פנים, מסתכל לה לתוך העיניים, ופשוט גורם לה להיות נוכחת פנים אל פנים מול אהבתו.
    אם למשל בנו של מישהו חולה באופן קשה ומסוכן וסובל יסורים ושוכב בבית חולים. ואביו לא מבין מה העיקר של החיים ובמקום לבוא להיות ליד מיטת בנו הוא עסוק בהנאות של הבל שנדמות לו יותר עיקריות. ויש לאביו ידיד נפש שאוהב אותו, ומנסה להסביר לו וההסברים נופלים על אזניים ערלות. הוא נעמד מולו, מסתכל ישר בעיניו, גורם לו לחוות באופן ישר את המיית ליבו. לב נוגע בלב באופן ישר.
    זה העניין של להוכיח.
    להוכיח זה ההיפך מלשכנע. לשכנע פירושו להפעיל אמצעי שכנוע כדי להטות את רצונו של האדם לכיוון שהמשנע מעוניין שייטה לשם. אפשר לשכנע על ידי נימוקים שכלים כמו עורכי דין בבית משפט. אפשר על ידי השפעה על כח הדמיון כמו שעושים בפרומות מסחריות. אפשר על ידי אמצעים רגשיים, להפחיד, לזעזע, ליצור ריגוש, לעורר חשק, להבטיח דברים.

    אין שום עניין לשכנע אדם לשמור תורה. כל אדם הוא בנו יחידו של הקב"ה, הוא נברא יחיד, הוא עומד יחיד מול הקב"ה, יש בינו לבין הקב"ה יחסים שרק שניהם המצאים בהם. רחמנא ליבא בעי. הקב"ה רוצה את ליבו, רוצה שיעשה באמת מתוך עצמו, מרצונו הכי עצמי ואמיתי. אם הוא עושה מכח השפעה של מישהו אחר אין לזה ערך.
    להוכיח, להחזיר בתשובה, הוא לגרום לאדם להתחבר באמת עם רצונו העצמי. זה יכול להעשות רק אם המוכיח הוא בעצמו חזר בתשובה וחי באמת, והוא מעמיד את עצמו ביחס של נוכח מול הטועה, ובמגע של הלב עם הלב הטועה חוזר בתשובה. מבין בעצמו מה רצונו שלו האמיתי, מה הנקודה האמיתית של שורש חיותו. לענ"ד לזה כוונת הזוהר ולזה הכוונה במה שנאמר על נח.
    על זה אמרו קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. ואמרו אין בינינו מי שיודע להוכיח. כיוון שזה מצריך מדרגה כזו.

  7. Bar Says:

    שוב, תודה על התגובה הבנתי את הדברים , אבל עדיין נשאלת השאלה אם אני יכול לגרום לאדם כלשהו לשמור תורה ומצוות, כלומר אני גורם לו להבין שיש דין וחשבון ושיהודי מחויב לשמור מצוות וכו׳, זה לא עדיף שישמור מצוות גם אם שומר רק בגלל שהוא מפחד מעונש מאשר יחיה ללא תורה ומצוות? הרי כתוב משלא לשמה יבוא לשמה, והבעש״ט כותב שהכוונה שבתחילה חייב לעבוד במצב של ״לא לשמה״, ורק כך יגיע ל ״לשמה״, כלומר זאת הדרך שצריך האדם לעבור, ודווקא כך יגיע לעבודה ״לשמה״,
    בברכה,

  8. נראה לכאורה Says:

    אני נצרך כהקדמה להעתיק דברים מתוך התכתבות בעניין מה ביאור העניין של "לשמה".

    (השואל שאל בעניין סולם ערכים מוסרי)
    "לפי מה שהבנתי מהלימוד הערך המוסרי שמחייב הוא פשוט החיים. לחיות.
    כמו שכתוב ובחרת בחיים, מלך חפץ בחיים, התורה נקראת עץ חיים, וכן בעוד מקומות לאין מספר.
    אני לא בטוח שמדוייק לגמרי לקרוא לזה "ערך מוסרי". זה בא ממקום יותר עמוק, מבפנים, זה כמו מעיין שנובע ממרכז העולם הפנימי, זה לא משהו שאדם כופה על עצמו חיצונית רק כי זה חובה וערך. אמנם יש פעמים שאדם נוטה לעשות להיפך ואז זה בהחלט חובה שאדם חייב לכפות את עצמו.

    זה לא ערך פשוט. זה דורש כל הזמן חיפוש ובחינה ומחייב להיות תמיד בבירור מהו היושר והעומק והאמת.
    כי לא תמיד קל לזהות מה החיים באמת דורשים כדי שהאדם יהיה באמת יותר חי.
    מדובר בחיים גשמיים כמובן, אבל הם רק ההתחלה, החיים ממש זה על דרך שנאמר צדיקים במיתתם קרויים חיים. אלה חיי הנפש.
    יש אנשים שנדמה להם שכשהם נוהגים במהירות במכונית ספורט אז הם מרגישים שהם באמת חיים. יש הרבה דמיונות לגבי החוויה של להיות חי באמת בחיי נפש. והבירור המתמיד, כמו שכתב המסילת ישרים בפרק הזהירות לפקח ולהתבונן, הוא לברר בין הדמיונות הכוזבים למה שהוא באמת חיי הנפש.
    זה מתחיל מחיי הגוף, לשמור על בריאותו, וממשיך בחיי הנפש במובן הפשוט, לשמור שכל צרכיה יסופקו, כל ההנאות והשמחות והדברים המרחיבים דעתו של אדם והמנוחה הכל לפי המידה הנכונה באופן שבריא לנפש ומחייה אותה. ויש גם חיים של הלב, שחיותו באהבה ונתינה ועשיית טוב והשתייכות לכלל. ויש חיי הרוח להשיג חכמה ולמצוא תרופות חדשות לאנשים וכו'.
    והכל הוא עניין אחד של להיות חי בכל חלקי קומת האדם".

    מדברי השואל על זה:

    "השאלה (התיאורטית) היא אם הדאגה לחיים שלי מתנגשת עם דאגה לחיים של הזולת או של הרבה אנשים אחרים או של הרבה בעלי חיים אחרים. האם הערך של החיים שלי גובר על הדאגה לחיים של אחרים? ונניח שזה לא מחיה אותי לדאוג לאחרים".

    מענה על דבריו:

    "השאלה שלך מחדדת נקודה מאוד יסודית

    מה מחייה אותי, זה לא דבר שאפשר פעם אחת לקבוע להגדיר ולנסח. חיים זה דבר שיש לו אינסוף פנים והוא משתנה כל הזמן.

    יש בהחלט אנשים שלא מחייה אותם להקדים דאגה לאחרים לפני הדאגה לעצמם. יש גם אנשים שלא מחייה אותם לדאוג לאחרים בכלל. ויש גם כאלה שמחייה אותם להרוג אחרים, כמו שנאמר על עשיו על חרבך תחייה.

    כמובן זה אצלם כך לא כלפי כל אדם, למשל מי שמרגיש חיות מלרצוח זרים ייתכן שיגן על ילדיו או אולי אפילו חבריו במסירות נפש. וזה כמובן משתנה לפי מצב הרוח וההרגשה.

    יש להיות חי באמת, ויש להרגיש שדבר מסויים מחייה אותי אבל זו הרגשה מזוייפת. מאוד מאוד קשה להבחין בין הדברים. זה מה שהמסילת ישרים כותב שהעולם הזה הוא עולם החושך, ולא רואים את האמת, וביותר לפעמים עמוד נדמה לאדם ואדם נדמה לעמוד.
    החושך והטעות אי אפשר לסלק אותם על ידי בירור חד פעמי להגדיר דברים ברורים ולקבוע אותם ואחר כך לחיות לפי זה. התפישה של לחיות לפי סולם ערכים היא לא תפישה של התורה. ולמיטב ידיעתי בכלל לא תפישה של העולם הקדום. זו תפישה מודרנית שנובעת מהחשיבה הרציונליסטית המערבית שהתפתחה מאז הרנסנס.
    המסילת ישרים כותב שהאדם צריך תמיד לפקח ולהתבונןן על מעשיו ודרכיו. השאלה מתעוררת מחדש כל רגע ורגע וכל רגע צריך לברר אותה מחדש.
    זה העניין של לחזור בתשובה. יש נקודה מקורית, הכי פנימית, יסודית, כמו שהאדם היה כשנברא, וכשהאדם נמצא שם, אז התחושה שלו, החוויה העמוקה הבסיסית של להיות חי, היא באופן של חיים אמיתיים. אז אין סתירות. החיים במקורם לאמיתתם זה דבר שלם כללי שנובע כמו מעיין מהקב"ה לכל העולם, וכל החיים הפרטיים הם כמו איבר בגוף בריא שחי בהתאמה מושלמת עם כל שאר האיברים, ואין שאלות של להתקוטט בין איבר לאיבר מי יקבל את הדם לעצמו וימית את חבירו. הלב לא מתחרה על המזון והחמצן עם הריאות והן לא מתחרות איתו. אם יש יש לכולם, ואם אין כולם סובלים ביחד.
    אם יד ימין הכתה את יד שמאל יד שמאל לא מחפשת לנקום להכות את יד ימין, כמאמר חז"ל.
    זה העניין של שלום. כשהחיים הם לאמיתם לפי אמיתתם אז יש שלום.

    העולם הזה שהוא עולם הנסיון, נבראה בו האפשרות שאדם יתרחק ממקורו, מהנקודה האמתית שבתוכו, ואז חוויית החיים שלו היא לא החיים הכלליים העמוקים שמפכים כמו סוד תת קרקעי בכל מה שחי, אלא הוא תופש את החיים כמשהו פרטי שלו. הוא מזהה אותם עם הנאותיו הפרטיות.
    חטא אדם הראשון היה לדעת טוב ורע. במורה נבוכים מסביר שלפני החטא הידיעה היתה ידיעת אמת ושקר. זה ששתיים ועוד שתיים הם ארבע זה לא טוב ואל רע. זה אמת או שקר.
    לפי דרך ההסתכלות הזו, אם יש מישהו בתוך דליקה ואני שואל את עצמי האם לסכן את עצמי ולהכנס לשם להציל אותו, אין כאן תפישה ששואלת האם זה טוב או רע. האם זה טוב לי, יחייה אותי, יועיל לי, גשמית או רוחנית, בעולם הזה או בעולם הבא. אין בכלל תפישה כזו. השאלה היא רק האם אמת לעשות כך או שקר לעשות כך. זה נקרא לעשות "לשמה", "לשם שמיים". לא בגלל שיקול של טוב או רע.

    העניין הוא שאם אני חווה את חיי ועצמיותי וזהותי כאיבר מגוף כללי, שהוא כל החי בעולם, וכל העולם הוא חי, ומקורו הוא מקור החיות הכללית הזו שהוא הקב"ה שהוא אחד עם החיים הכלליים האלה, אז ממילא באופן טבעי ספונטני אני חי לפי הכללים של הגוף הכללי.
    לכל מה שחי יש תודעה משלו, אם למשל אין לגוף שלי מספיק מזון וצריך עכשיו לפרק רקמת שריר, השריר לא שואל האם טוב לי לפרק את עצמי למען הזולת או שזה לא טוב לי. אין בכלל זווית מחשבה כזו בתודעה שלו. הוא אל מסוגל בכלל להעלות על דעתו שאלה כזו. אין לה מובן בעיניו. כי הוא יודע שהוא חלק מגוף שלם. בשבילו מה שחיי הגוף השלם מכתיבים זו האמת. אם האמת שהו אצריך לפרק את עצמו אז הוא מפרק, ואם המוח רוצה לפרק את עצמו כדי לספק קלוריות שלאר הגוף, חיי הגוף מכתיבים שזה שקר, ואז המוח אל מפרק את עצמו, ואין לו בכלל מחשבה זה משתלם לי, יופי, הרוחתי שהשריר ימית את עצמו בשבילי ואני לא ציריך להמית את עצמי בשבילו. אין בכלל חשיבה כזו. השריר מפרק את עצמו כי בשבילו זו אמת ברגע זה. המוח לא מפרק את עצמו כי בשבילו זה שקר ברגע זה. אם פתאום יהיה מספיק מזון, עכשיו זה שקר לשריר לפרק את עצמו. האמת שלו כעת היא לבנות את עצמו. מה אמת ומה שקר משתנה כל הזמן. מי שמחובר לחיים הכלליים יודע מכח החיבור החי שיש לו עם הגוף כולו מה האמת הנכונה למצב המסויים הזה ברגע הזה. ובמצב אחר ברגע אחר האמת תהיה אחרת והוא יידע את זה גם. ידיעה פשוטה, לא לפי שיקולים וחישובים. האלוהים ברא את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים.

    פעם שמעתי מראש ישיבה ששמע ברדיו סיפרו על אשה פשוטה שעבדה כמנקה בבנק ישראל, ושכחו שם בחוץ שטרות שהיו מיועדים לגריסה. והיא נשארה שם לבד, והודיע על השטרות ואל לקחה לעצמה. וכששאלו אותה למה לא לקחה לעצמה, אמרה זה לא שלי.
    זו דוגמה פשוטה אבל נפלאה לידיעה פשוטה של האמת הכללית של הגוף כולו. האשה הזו היו בתוכה חיים אמיתיים, חיים אמיתיים זו חוויה שאני אל חי לבד כאדם פרטי והמרכז הוא רק הטוב או הרע הפרטי שלי. כי במקרה ההוא אם היא היתה גונבת זה לא היה מזיק לשום אדם אחר (לפחות לפי ההבנה שלה בכלכלה, אולי למדעם כלכלי יש הסבר למה זה כן פוגע, אבל היא לא ידעה את זה). הערך של לא לפגוע באחרים הוא מקובל ואנו מחונכים אליו ורגילים אליו כל יום ואם נעבור עליו לרוב נקבל עונש, ואז לפעמים אנחנו רגילים ומאולפים כבר לקיים אותו גם במקום שלא יתפסו אותנו.
    אבל כאן לדעתה אף אחד לא היה נפגע, השטרות מיועדים לגריסה. אז על איזה ערך היא עוברת אם היא תיקח אותם?
    זה דבר פלא, לפי המחשבה המערבית הרציונליסטית היא באמת לא עוברת על שום ערך, והיא סתם טיפשה שהזיקה לעצמה בלי סיבה.
    אבל מי שיש בו לב חי ומרגיש שהיא צדקה. שהיא החכמה האמיתית.
    כי איבר בגוף שלם, לא לוקח לעצמו שום דבר שהגוף לא הקציב לו ולא ייעד אותו בשבילו ושלח אותו אליו. הוא פשוט לא לוקח.
    הריאות מקבלות דם עם מזון וחמצן. הן עובדות ביושר ומקבלות שכר להתפרנס ממנו. מה שהגוף שולח אליהן במחזור הדם הטבעי שנע מכח חיות הגוף הכללית זה מה שהן מקבלות וזה מה שהן רוצות. הן לא מחפשות מציאות. אם יש איזה חומרי מזון מיותרים שנפלו בטעות למקום שאין צורך בהן, האיברים לא קופצים על המציאה ונחפזים לתפוס אותה לעצמם. הם לא חושבים בכיוונים כאלה. אם זה לא שלי אני לא לוקח. זהו.
    אם זו מציאה שנפלה ברחוב בלי סימן והיה יאוש אז זה החיות הכללית של הגוף שהיא שייכת למוצא. אבל במקרה ההוא בבנק זה אל היה באופן כזה, וממילא לא לוקחים כי פשוט זה לא שלי.

    החשיבה המערבית המודרנית לא מכירה בעניין של חיים כללים. זה מושג ששייך לעולם הקדום או לעולם הדתי. זה סוג של חוויה. זה לא תיאוריה. החשיבה החילונית הרציונליסטית כופרת בו מראש, היא אפילו לא שוקלת אותו כאפשרות. הסיבה שהיא כופרת בו, כי היא שמה לעצמה חוק לפעול רק עם השכל האנליטי הרציונלי בלבד. השכל הרציונלי לא יכול לתפוש עניין כזה של חיים כלליים. זה שייך לחכמת הלב. חכמת הכליות. המדע היום קורא לזה "אינטואיציה". זה נשמע משהו פחות ערך מחשיבה רציונלית. אבל כל האקסיומות הראשונות של הלוגיקה והמתימטיקה הן מכח האינטואיציה בלבד. כל המדע נשען על קרקע האינטואיציה. כשזה מגיע לאקסיומות הלוגיות, לא נוח למדענים לקרוא לזה בשם המעט מזלזל "אינטואיציה", אז הם קוראים לזה "אווידנציה" (כלומר משהו שאמיתתו ברורה כל כך עד שאין צורך להוכיח אותה), שזה בדיוק אותו הדבר. אפשר לקרוא לזה גם אמונה. אמונה זו ידיעה יותר חזקה וברורה מהוכחה. כי משפטי ההוכחה של הלוגיקה מיוסדים על האקסיומות של הלוגיקה שאמיתתן היא מכח אמונה בהן לבד. הרי אין לאקסיומות הוכחה, אז למה אנו מקבלים אותן כאמת, כי אנחנו מאמינים שכך הוא.
    האקסיומות ה משפטי הלוגיקה הבסייסיים שכל האחרים נשענים עליהם כמו שכתוב בספרים שלהם. אבל עצם הקבלה שיש דבר כזה מספרים, שיש תוקף להגיון, שיש חוקיות, שיש סדר, אולי שתיים ועוד שתיים בעת ובעונה אחת זה גם אחד וגם שתיים וגם שלוש וגם ארבע, ואולי התשובות כל רגע מתחלפות, אולי התשובות כולן הן נקודה על ציר המספרים שאין לה שום הגדרה כמו הערך המתמטי של פאי.
    כל השאלות האלה לא ניתנות להוכחה מכח תצפיות מהמציאות, כי אנחנו מראש תופשים את המציאות לפי דפוסי ההסתכלות האלה, כבר כתבו על זה הרבה. אלה כולן אמיתות שאנו פשוט מאמינים בהן. האמונה היא יסוד יותר מוצק וראשוני מהוכחה. היא החומר עצמו, ממנו אחר כך בונים בניינים עם הוכחות וחשבונות.

    העניין של חיים כלליים בא מהמקום של אמונה בלבד, אין לו שום הוכחה, שום הגדרה רציונלית. זה נובע מהלב כל רגע ורגע באופן אחר וחדש, זה חמקמק, התשובה של היום כבר לא מתאימה למחר. צריך בשביל זה כל הזמן לחזור בתשובה מחדש, כל הזמן להתחבר ללב מחדש, כל הזמן לחפש את האמת הפנימית מחדש. כל הזמן לבקר את עצמו מחדש.
    זה כמו פרפר שכל הזמן מעופף, הם רוצים לתפוס אותו לחנוט אותו ולשים אותו בקופסת זכוכית עם פתק. להגדיר סולם ערכים פעם אחת שיהיה קבוע ונכון תמיד.
    לכן החשיבה המוסרית המערבית רציונלית לא מכירה בחיים כלליים. אין למחשבה המערבית באמת שום תשובה למה לא להיות אגואיסט מושלם. למה אם יש בכוחי, שלא אהרוג את זולתי ואקח ממנו את שלו.
    פשוט לא נוח להם לומר את זה בפירוש, והם מנסים להתפתל עם כל מיני תיאוריות לא ברורות. הם טוענים שאם לא אדאג לטובת זולתי אז הסדר החברתי הכללי ייפגע ובסוף גם אני אסבול מזה כי יבוא מי שחזק ממני ויהרוג אותי. אז מי שהכי חזק מכולם היחד, אם יש רק לו פצצת אטום, יאמר שאם כך בשבילו כן מוסרי להרוג את האחרים. יש סביב זה הרבה מאוד התפלספות, לפעמים חכמה ומבריקה שנותנת תשובות יפות, אבל אני כשלעצמי אינני מוצא בזה הרבה טעם ותוכן. אולי יש לזה תשובות ואולי לא. אני לא רוצה לאהוב את מי שאני אוהב מכח תשובות מעין אלה. אני לא רוצה שהסיבה שאני לא מזיק למישהו אחר תהיה מסיבות של התפלספויות כאלה או אחרות. אני רוצה שזה יבוא מהלב.

    המחשבה המערבית מחפשת חוקים. חוקי מוסר. קאנט קרא לזה הצו המוסרי.
    מצוות התורה הן לא "חוקים" באופן כזה.
    המילה "חוק" אמנם כתובה בתורה לגבי המצוות. אבל אנחנו מפרשים את המילה הזו לפי השפה שלנו, שהיא העברית החדשה שהיא ברובה תרגום מהשפות האירופאיות המודרניות. המילה "חוק" כבר טעונה אצלנו בפירוש המערבי מודרני שלה. וכשאנו קוראים בתורה אנחנו מפרשים אותה כך בלי ביקורת שהתורה לא נכתבה בשפה שפירושה הוא לפי מטעני החשיבה המערבית המודרנית.
    המצוות של התורה נקראות מצוות מלשון צוותא. הן להיות בצוותא עם הקב"ה. הן מעשה אהבה וחיבור. הן ידיעה במובן של וידע האדם את חוה אשתו. הן דרכי חיבור של האדם למקורו, של האיבר לגוף הכללי.
    לפני החטא לא היה צורך בכל המצוות האלה, כי האדם היה מחובר ממילא, הוא ידע ממילא מה אמת ומה שקר. כמו שהחיות יודעות בעולם מתוקן שבו אריה עם גדי ירבץ.
    היתה לו רק מצווה אחת, לא לאכול מפרי עץ הדעת. לא להגיע למצב של דעת טוב ורע. מה טוב לי. מה משתלם לי. הוא עשה ממילא הכל לשמה, לשם שמיים, לשם הגוף הכללי. כמו שאיב רבגוף עושה משם הגוף הכללי.
    אחרי שהוא חטא והתנתק מהגוף הכללי הוא נעשה לאיבר מדולדל, ששולט בו נמק, מוות. וכעת הוא צריך להתחבר מחדש. המצוות הן מסלולים שמכוונים אותו לכיוון החיבור מחדש. אבל החיבור צריך להיות חי. קיום המצוות הוא דבר חי. הן נתונות לפרשנות מאוד גמישה, כל רגע ורגע פירושן אחר. צריך כל הזמן ליישר את הלב, לחזור בתשובה, לאהוב, לחפש, לאהוב את האמת, לאהוב כל כך את החיים עד שלא מסתפקים בחיים שטחיים מזוייפים אלא אהבת החיים מכתיבה לחפש את חוויית החיים המלאה, העמוקה, הפנימית, הכי חיה שיכולה להיות. רק מכח עמל תמידי כזה אפשר לדעת את הפירוש האמיתי של ההלכות, את הפסק הנכון, לגבי לאותו מצב ולאותו רגע. פסיקת הלכה תלויה ביראת שמיים. יראת שמיים זה לא פחד, זה ראייה. לראות את החיים הכלליים.
    זה לא חוקים, או סולם ערכים, כמו שהפילוסופיה המוסרית מחפשת שתהיה מערכת ערכים או חוקים ברורה וקבועה שאפשר בכל שאלה לפנות אל הספר ולקבל תשובה ברורה אחידה בלי להיות תלוי ביראת שמיים. ולא צריך כל הזמן להקשיב ללב, לברר בתוך הלב את האמת מהשקר, לחזור כל הזמן הבתשובה. לפקח ולהתבונן כל הזמן על מעשיו ועל דרכיו.
    המובן של הלשון "חוק" בתורה הוא מלשון חקיקה. חציבה באבן. האבן היא אטימות הלב, ערלת הלב, החושך שנובע מהחטא של דעת טוב ורע. המצות הן סדקים חקוקים באותה אבן, שמהם בוקע אור. כמו שהדיברות החקוקות באבן הן מובן, אמירה, דיבור, אותיות, שאומרות דברים חיים, דברי אלוהים חיים, "אני את עצמי כתבתי נתתי" נאמר בזוהר לגבי עשרת הדיברות. התורה היא שירה, שירה היא אהבה המביעה את עצמה ביטוי חי במילים, והאהבה הזו החיה מאירה מתוך האבן על ידי החציבה באבן ובקיעת אור המילים החיות ממנה.
    למשל אם יש אבא שמזניח מלאהוב את בנו, ועוסק בהנאות עצמו והילד נשאר עצוב בלי אהבה. ואז הילד פתאום חולה ונוטה למות. והאב פתאום נסדק משהו באבן שבליבו, נחקק בה משהו, והוא עוזב את העיסוק בהנאות עצמו וחש למיטת בנו הנוטה למות, ובוכה, ומחבק אותו ואומר לו בני, טעיתי, חטאתי לך, לא אהבתי אותך. אני אוהב אותך.
    אפשר לכתוב את זה כחוק, "אבא אוהב את בנו". ככה הם חוקי התורה ועל דרך זו קיומם. הם חצובים וחקוקים בלב האוהב. דוגמה לזה היא המעשה ברבי אליעזר בן דורדיא במסכת עבודה זרה י"ז א'. על דרך שהוא קיים את חוק התורה כך היא דרך קיום כל חוקי התורה וכל פרטי ההלכות תמיד.
    מסופר על החזון איש ששאלו אותו הלכה, והוא התנצל שהוא לא למד את הסוגיא והוא פוסק להם לפי המשנה ברורה. ותלמידיו שאלו אותו מה יש להתנצל על כך שהוא פוסק לפי המשנה ברורה, מה רע בזה. והוא ענה שזה כמו לאכול מקופסאות שימורים.
    לפתוח משנה ברורה לעשות מה שכתוב שם זה לא מאבק, זה לא חציבה בלב, זה לא שבירה של האבן שבלב וחקיקה חדשה בחושך לסדוק אותו שיבקע מהסדק אור הדיבור האלוהי פנים אל פנים חי ועכשיו כמו בשעת מתן תורה. שפרחה נשמתם ונפל עליהם טל של תחיה והם חיו חיים חדשים. כמו אליעזר בן דורדיא שיצאה נשמתו בבכייה של חזרה בתשובה. זה מעשה יבש. לא ככה מקיימים הלכה. בגלל קטנותנו אין לנו כח לקיים כראוי כל פרט ופרט מההלכה כל רגע ורגע באופן חי ואמיתי. לכן אנו אוכלים אוכל מת ויבש שאין בו חיי הנפש מקופסאות שימורים. ללמוד את הסוגיא מההתחלה בעיון ולפסוק לפי עיונו העצמי, זה מאבק. איך ללמוד, איך להבין, מה עומק הסוגיא, איך לסבור סברא. איך להכריע. אגרא דשמעתתא סברא. העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. התורה מתקיימת רק במי שמכתת עצמו עליה, שמקיא חלב שינק משדי אמו, שממית את עצמו באהלה של תורה. כמו שכתב החזון איש שהוא ממית את החיים השטחיים ונוגע בעומקם של החיים. ואז הוא שומע את ההלכה מדברת אליו חי פה אל פה מתוך האש והורגת בו את החיים השטחיים ומחייה אותו בעומקם של החיים ומחזירה אותו בתשובה למקורו.
    ככה החזון איש קיים כל פרט הלכתי, שאנחנו בעניותנו וקטנותנו קוראים לו פרט הלכתי "יבש". שמעתי מי שקורא לפרט הלכתי בסעיף של שולחן ערוך הלכה "פורמלית". זה מאוד קומם אותי. ולכן הוא התנצל שהוא פתח משנה ברורה ופסק לפי הכתוב שם בלי מלחמתה של תורה בעיון עמוק וסברא והכרעה מחדש".

    במסכת פסחים נ' ב':
    "רבא רמי, כתיב: "כי גדל עד שמים חסדך". וכתיב: "כי גדל מעל שמים חסדך", הא כיצד? כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה.
    וכדרב יהודה. דאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה. שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

    וכתבו שם בתוספות:
    "וכאן בעושים שלא לשמה וכדרב יהודה – תימה דרב גופיה אמר בפרק ב' דברכות (ד' יז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא?
    ואומר ר"י דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה ואינו לומד על מנת לעשות. אבל הכא מיירי דומיא דההיא דלעיל יש שפל ונשכר דלא עביד כוליה שבתא ולא במעלי שבתא, שאין מתכוון לשום רעה אלא מתוך עצלות, אפילו הכי גדול עד שמים חסדו".

    לפי מה שנתבאר בעניין לשמה, הביאור העמוק בדברי התוספות הוא שיש מי שעושה שלא לשמה כי הוא לא זכה לחוות את החיים הכלליים של להיות כמו איבר בגוף גדול, ומעשיו אינם מתוך ההרגשה שהחיים האלה מניעים אותו לעשות מעשה חי. אלא הוא עושה סתם. כי ככה כולם עושים. כי הוא לא חושב יותר מדי והוא עצל ופשוט הוא דתי וככה לימדו אותו וככה עשו אבותיו וממילא גם הוא עושה כך. על זה נאמר שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

    בעניין זה יש טעות גדולה, הרב וולבה ז"ל היה מעורר על זה שוב ושוב. אנחנו רגילים לחשוב שלעשות שלא לשמה על אופן שכתבו התוספות, שאינו לקנתר ולהתייהר, זה בסדר. יוצאים ידי חובה. אני יהודי טוב. יש לי שכר עד השמיים, זה יוביל אותי ממילא מתישהו לעשות לשמה. אני על המסלול הנכון. אולי עוד לא הגעתי לתכלית המדרגה אבל אני בדרך הסלולה לשם. לא כל אחד חייב להיות אדמו"ר או "גדול" או בעל מדרגה. גם מי שהוא בינוני ויהודי פשוט וכשר שלא חוטא ולא עושה רעה ומקיים את כל ההלכות המעשיות כדקדוקן ולומד שלושה סדרים גמרא בעיון ובבקיאות זה מעלה גדולה מאוד. אז אין לי כל הזמן חוויות גדולות והתרגשויות גדולות וחיבוטי נפש וחיפושים רוחניים ותפילות חמות מלאות דמעות. בסדר. שאלה יהיו כל הצרות שלנו וכל החטאים שלנו. יש דברים גרועים מזה.
    על זה הרב וולבה היה מביא את מאמר חז"ל הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב. והיה מפרש שכתוב כאן שמי ששומר את התורה, דהיינו שמקיים את כל ההלכות המעשיות כדקדוקן ולומד תורה כראוי, עדיין הוא נקרא עוזב השם, והוא נקרא שלא חזר למוטב. הוא יכול מהמקום הזה להגיע לחזרה למוטב, למצב שהוא לא עוזב את השם. ושמירת התורה שלו תעזור לו בדרכו זו. אבל כל זמן שלא הגיע לשם הוא עוזב את השם. אם הוא יחיה כך עד מותו הוא יעלה לשמיים במצב שהוא עוזב את השם ולא חזר למוטב. אדם לא יכול להיות שקט ולחשוב שהכל בסדר אם הוא מנהל ככה את חייו.

    יש כאן עניין מאוד עמוק. אנסה לבאר קצת לפי המשל בעניין הלשמה שהוא עניין שהאדם חי כאיבר בגוף הכללי כמאמר חז"ל שחבירו והוא זה כמו יד ימין ויד שמאל ולכן אין לו לנקום בחבירו. זה רק זוית צדדית אחת קטנה של העניין, כטיפה מן הים.

    אם יש איבר בגוף שהוא חולה או משותק ואינו פועל את פעולתו ואין בו כח וחיים ותנועה, כל זמן שהוא מחובר לגוף, שהדם זורם דרכו והעצבים והשרירים וכל הנימים מחוברים אליו, יש כח ריפוי טבעי של הגוף שיש תקווה שבסופו של דבר ירפא את האיבר ויחזיר אותו לחיים.
    אבל אם הדם לא זורם שם הוא יירקב ויהיה בו נמק והוא יסריח וימות וירעיל את הגוף כולו.

    ההפרש כאן הוא עניין מאוד עמוק. העניין של ובחרת בחיים, הוא מצד אחד בחירה כל רגע ורגע על כל מעשה ומעשה, מתוך בירור נוקב מחדש כל רגע על כל מעשה. אבל יש גם סוג אחר של בחירה. הוא מבואר בין השאר גם בדברי הגר"א בכמה מקומות. זו הבחירה הכי ראשונית ויסודית, בנקודה הכי ראשונית ובסיסית באדם. בנקודת ההתחלה, בבסיס. לאיזה כיוון הוא צומח, לחיים או למוות. רוב בני האדם לא מודעים למקום הזה כלל. זה כמו השאלה האם בסך הכל הוא אדם טוב ביסודו או רע ביסודו. זה כמו שבבטן רבקה התאומים התקוטטו. יעקב רצה להיות בבית המדרש ועשיו בעבודה זרה כבר מבטן אמם. זו בחירה, גם עובר כבר יכול לבחור. זו הבחירה הבסיסית הראשונה. היא הזרע הראשון. כל מהלך החיים הוא ענפים שצומחים מזה.
    חטא עץ הדעת הוא התפישה של לשים את עצמי במרכז. דעת טוב ורע. מה טוב לי ומה רע לי. מה התועלת שלי. השאלה האם זו הבחירה הכי יסודית וראשונית במקום הכי פנימי ועמוק באדם. האם משם נביעת כל מעשיו, כל דרך הסתכלותו על החיים והעולם.
    זה לא דבר שאני ככה יכול פשוט להחליט אני בוחר לכיוון הזה או לכיוון הזה. להגיע בכלל לראות את המקום האמיתי בנפש שבו העניין הזה מוכרע, זה מהלך ארוך וקשה של בירור עמוק של מהלך חיים שלמים. זה כרוך ביסורים, תורה ועולם הבא אינם נקנים אלא ביסורים. זה דורש הרבה מאוד עמל והתפתחות וחתירה בלתי פוסקת פנימה.
    וזה הזרע של הכל. כתוב שהתורה היא כמו גשם, כרביבים, היא מצמיחה מה שזרוע באדמה. אם זרוע קוץ היא תצמיח קוץ. לא זכה נעשית לו סם המוות. ופשועים יכשלו בם. ואם זרוע עץ פרי היא תצמיח עץ פרי. העניין הזה מבואר בכמה מקורות. איך נדע מה זרוע באדמה. מה התורה שאנו עמלים בה מצמיחה. זו אותה בחירה ראשונה יסודית שאנו מדברים בה.
    הרב דסלר במכתב מאליהו מעמיד את זה על השאלה האם האדם הוא נותן או לוקח. הוא מחלק את כל בני האדם לחלוקה היסודית הזו. מאיפה אצלו הכל מתחיל, מהרצון לתת או מהרצון לקבל.
    לפי המשל שהבאתי הרצון לתת פירושו להיות שייך לחיות הכללית. לאהוב. אהבה היא משורש הלשון אחד. כמו אחווה. אחד עם הגוף הכללי. עם החבר שלי. עם החיים. לתת את עצמיותי הפרטית למי שאני אוהב. להתמסר. ועניי עירך קודמים. קודם לאשתי, לילדי, לחברי, לכלל.

    אם זה הרצון הבסיסי שלי, אז גם אם אני עצלן, גם אם אני לא עמקן, גם אם אני לא רגיש כל כך, גם אם אני לא בנוי כל הזמן לחוות חוויות מרגשות של אהבה ומסירות נפש וכיסופים וכו'. אני עדיין מחובר לאהבה. אני לא מנותק. למשל אם אשתי מבקשת עזרה בבית, לשטוף את הרצפה. ואני שוטף. ואני אל מרגיש באותו רגע שאני עושה את זה כי אני אוהב אותה. אני עושה סתם. כי ככה אני רגיל שביום שישי אני עוזר עם השטיפה. זה חלק מהשגרה שלי. עדיין אני מחובר לאהבתה. מחיים כאלה יכול לצמוח רגע של אהבה חיה. של נתינה חיה מהלב. גם אם זה יהיה רק רגע אחד. קטן ושקט ולא מאוד מסעיר ומרגש. אם יהיה בו פעם אחת ניצוץ אחד קטן של לחלוחית של חיים זה כבר חיים של אהבה.
    אבל אם אפילו פעם אחת לא נגעתי ולו לרגע שקט אחד במעשה אחד של אהבה חיה, התמסרות מהלב, נתינה מהלב, נגיעה באדם שלצידי. ויצאתי ככה מהעולם. יצאתי יבש ומת ואפסי וריק. לא חייתי כלל. אין לי כלום. זה מה שהרב וולבה אמר, שאם עשיתי הכל נכון, שטפתי ביום שישי וקמתי בלילה להאכיל את התינוק וקניתי לה מתנה ביום ההולדת. הכל. אבל לרגע אחד לא היתה נגיעה של הלב בכל זה, לא היה רגע אחד של של חיות, זה הכל שום דבר. זה ריק. זה חיים של עזיבת השם. של לא לחזור למוטב. אי אפשר לחיות בשקט חיים כאלה בהנחה שהכל בסדר וגם אם אני לא אדמו"ר אני בסך הכל יהודי טוב ויהיה לי שכר.
    גדול עד שמיים חסדך, ולא מעל השמיים, זה שום דבר. זה חיי עולם הזה לחוד. בחובת הלבבות כתב שמי שמקיים רק את המצות המעשיות בלי חובות הלבבות יהיה לו שכר רק בעולם הגוף, רק בעולם הזה. לא בעולם הבא שהוא מעבר לגוף, מעל לשמיים. מי שחי עם אשתו בשלום בית מושלם ועושה הכל נכון, ולא עושה רע ואין בו שום רגש רע. אבל הוא יבש. אפור. סתמי. בלי אף פעם אחת של לחלוחית וחיות ואהבה ונגיעה ורוך של לב. יש לו חיים מסודרים והגונים ואפשר לומר טובים. בעולם הזה. בגוף. בחומר. זה מת וריק.

    הגמרא אומרת ששלא לשמה על זה נאמר גדול עד שמיים חסדך. משמע שיש כאן הרבה חסד השם. אמנם לא אינסופי, לא פורץ גבולות, לא מעל השמיים, לא מעל הטבע. אבל עד השמיים. זה גם הרבה מאוד. יבוא מי שיאמר שזה גם מספיק בדיעבד. זה גם טוב. יוצאים בזה ידי חובה. אז אני לא אדמו"ר, אני יהודי פשוט וכשר. הבעל שם טוב אומר שהלוואי שהוא היה יהודי פשוט כשר. זה בסך הכל מצויין יחסית. לא חיללתי שבת, לא פגעתי באף אחד.
    הבעל שם טוב לא התכוון לזה. הוא התכוון לאותה מנקה פשוטה וכשרה מבנק ישראל. זה דבר אחר. הפשטות והתמימות זו תכלית החכמה והחיות. זה לקיים האלוהים ברא את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים.
    עד השמיים זה לא מעל הטבע. זה חיים של בהמה. בהמה כשרה, כבשה, מביאה תועלת ואל עושה רע לאף אחד ועושה הכל כמו שצריך. אבל היא רק בהמה. אין כאן אדם כלל. אין חיים. אין בזה שכר עולם הבא.

    אחרת יש סתירה בגמרא בפסחים, הגמרא אומרת שמה שנאמר ששלא לשמה זה חסדך עד השמיים זה אותו דבר כמו מה שאמר רב יהודה שלעולם יעשה שלא לשמה כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. משמע מרב יהודה שהשלא לשמה בפני עצמו הוא שום דבר. אין טעם לעשות שלא לשמה אם לא יבוא מזה הלשמה. אם היה ידוע מראש שכל חייו הוא יעשה שלא לשמה ולא יבוא מזה לעשות לשמה אז לא היו אומרים שיעשה שלא לשמה. זה לא שווה כלום ואין בזה טעם ולא היו אומרים לו לעשות דבר כזה. הסיבה היחידה שאומרים לו תעשה שלא לשמה היא משום שמזה אפשר שיבוא לעשות לשמה. משמע שאם היה ידוע מראש שלא יבוא לעשות לשמה לא היו אומרים לו לעשות שלא לשמה. וקשה על זה, למה שלא יאמרו לו לעשות שלא לשמה, הרי אם יעשה שלא לשמה יהיה לו עד השמיים חסדך. וכי מילתא זוטרתא היא חסד השם עד השמיים. למה שלא יעשה בשביל זה לחוד. ולדברינו מיושב בע"ה.

    וזו כוונת התוספות, אם הבחירה הראשונה שלו היא לבחור בחיים, בחיים הכלליים, בנתינה, האהבה, בטוב, אז אם הוא עצלן ושטחי וסתמי ולא אדם גדול ולא נשמה גבוהה, והוא לא מתכוון לרעה אבל גם לא זוכה לחיות של אהבה, אז על זה נאמר שלעולם יעשה לשמה בתקווה שיזכה על הבסיס הזה לזכות לרגע אחד קטן של נגיעה וחיים ואהבה לפני שייצא מהעולם. הוא מחובר לגוף, הדם זורם, כי יש כאן זרע של טוב. והוא מתנהג נכון. ויש כוחות חיים וריפוי שאולי ירפאו את האיבר המשותק והחולה והלא נע הזה. והוא בעצמו צריך באיזשהו מקום, גם אם לא מאוד מורגש וברור, עמוק מאוד בפנים, להתכוון לכיוון הזה. להיות עצלן בתום לב, עם כוונות טובות, לא מאנוכיות ורוע.
    מה שכתבו התוספות לקנתר ולהתייהר, מדובר בשורש נפשי כללי, הניגוד של זה הוא שאין בו כוונה רעה. כל כוונה רעה היא בגדר של העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. לדברינו כוונה רעה היא הבחירה היסודית, הראשונית, של להיות נוטל. של לשים את עצמו במרכז. של להיות במקום של חטא עץ הדעת. שההתחלה אצלו היא מהמקום של מה משתלם לי. מה טוב לי. שהוא תופש את עצמו כפרט שהוא קיים בפני עצמו. אני ואפסי עוד. הוא לא איבר בחיים הכללים. המרכז שלו, ההתחלה שלו, היא לא האהבה והמסירות והנתינה. גם כשהוא אוהב זה כי נעים לאהוב. אני אוהב דגים. לאכול אותם. אדם יכול לחזר אחרי אשה בהלהבות ותשוקה, לתת לה מתנות ולשרת אותה בכל חפצה ולהיות מאוהב בה. כי זה נעים לו. זה כמו לאהוב דגים. זה יעמוד למבחן איך הוא יתנהג אם היא תחלה במחלה תמידית שמנוולת אותה ודורשת טיפול תמידי.
    אדם יכול לאהוב מאוד את ילדיו, לתת להם שפע של תשומת לב ולספק את כל רצונותיהם. כי הם הכבוד שלו, הוא רואה בהם את האני שלו. זה יעמוד למבחן אמיתי איך הוא יתנהג אם הם יגרמו לו לבזיונות, אם הם יכעיסו וימרו.

    אדם יכול גם לאהוב תורה ומצוות על דרך זו. אם הוא מסלק בהלבנת פנים ילדה ספרדיה מבית יעקב כי היא לא ברמה רוחנית מספיקה של אוירת נועם הרוחניות הטהורה. אולי זה בסדר לשאוף לזה. אבל להלבין פנים. לפגוע. לסלק ילדות אחרות. אם רצונך במדרגות תתכבד ותקים בית ספר לעצמך ולשכמותך על חשבונך. אל תסלק מבית ספר ציבורי ילדות אחרות ותפגע בהן. אדם כזה אוהב רוחניות ותורה ומצוות וטהרה וקדושה כי זה נעים לו. כמו לאהוב דגים. הוא נוטל, לא נותן. הוא אוהב רק את עצמו. נוח לו שלא נברא. וכן כל על דרך זה ומעשים רבים שבכל יום ויש בזה הרבה מאוד להאריך ואכ"מ.

    לגבי ענייננו מה שמחזירים בתשובה. מה שכתבתי בעניין הזה לא התייחסתי באופן כללי לכל מה שעושים כדי לגרום ליהודים לקיים תורה ומצוות. אם אדם מוסר שיעור תורני שבאמת מלמד ביושר ואמת ותום לב את התורה כמו שהיא ומראה לאנשים את המאור שבה וגורם להם להיווכח שהם רוצים לקיים תורה ומצוות, פשוט שהוא עושה דבר גדול עד מאוד וטוב עד מאוד. התייחסתי רק לסוג מסויים של דרשות ועצרות ופעילות. שמשתמשים בכלים של הפחדה, או עשיית רושם רגשי חזק, לפעמים אפילו מדברים על דיבוקים וסיאנסים ורוחות וכיו"ב הבלים ורעות רוח, משתמשים בכלים של השפעה מנטלית, של "כריזמה" וכושר שכנוע של הדובר והפגנת הבטחון העצמי שלו כדי לסחוף אחריו אנשים עם פחות בטחון עצמי ודעה מוצקה, ביצירת אווירה, ביצירה של יצירת לחץ חברתי מצד כל הקבוצה על כל יחיד, בדרכי שיכנוע כמו של עורכי דין או פילוסופים רדודים או גילויי מדע שטחי ומעוות, בכלים של שיווק כמו שמשווקים מוצר מסחרי על ידי כל מיני מניפולציות על האנשים, בהבטחת כל מיני הבטחות, בעשיית רושם ורמיזות שלדובר יש כוחות מיסטיים או על טבעיים, שברכותיו מתקיימות, וכל כיו"ב. מי שבוחר לשמור תורה כתוצאה מהשפעת אמצעים כאלה, הוא עושה כי זה משתלם לו, או כי הוא מפחד על עצמו או כי סתם הוא חלש דעת ומושפע ונגרר. לפי ההבנה שכתבתי בתוספות זה לא נכלל בגדר של לעולם יעשה אדם שלא לשמה כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. זה נכלל בגדר של נוח לו שלא נברא. לעניות דעתי הנסיון מראה שכך הוא, אם עוקבים אחרי מה שקורה עם חוזרים בתשובה שחזרו מכח השפעת דרשות כאלה, איך נראים החיים שלהם עשר שנים אחרי שחזרו בתשובה. מה קורה לאישיות שלהם, לחיי הנפש שלהם. לפי מה שאני רואה זה על פי רוב לא נראה טוב ובריא ויפה. בהרבה מקרים פחות טוב ממה שהיו נראים החיים שלהם ובריאותם הנפשית וכו' אם לא היו "חוזרים בתשובה" בדרך כזו. לא ראינו אופי כזה ואוירה כזו אצל רבותינו בדורות קודמים. כן ראינו אוירה כזו ואופי כזה בדרשות של מטיפים נוצריים ממוסחרים בארה"ב או בדרשות של אסלם קיצוני במסגדים. לעניות דעתי זו לא דרכה של תורה, אין לזה את הריח והגוון והטעם והצליל של "ואנחנו מה" שאמר משה רבינו, של "ואנוכי עפר ואפר" שאמר גדול המחזירים בתשובה אברהם אבינו. של דברי תורה הם כמים שזורמים למקום נמוך, של דברי חכמים בנחת נשמעים. ולעניות דעתי לא לזה התכוונו בגמרא ובזוהר ובשאר ספרים קדושים.

    רבי ירוחם בשנות מלחמת העולם הראשונה גלה מישיבת מיר ונדד בדרכים. והתיישב במקום שלא היו בו בני תורה, ועסק שם עם בחורים יוצאי גרמניה צעירים ממשפחות לא חרדיות ולפעמים חילוניות לגמרי, ולימד אותם חומש. הרב וולבה היה אחד מהם, והוא סיפר על השיעורים שהוא לימד אותם. הוא סיפר איך קולו של רבי ירוחם היה שקט מאוד עד שכמעט אי אפשר היה לשמוע, ואחיד לגמרי וכאילו דיבר לעצמו. איך עיניו היו מושפלות למטה. איך הרצאת הדברים היתה פשוטה, הוא פשוט אמר מה הוא רואה בפסוק ותו לא. בלי נסיונות רטוריים ליצור מתח ועניין ובלי דברים שנועדו לסחוף ולעניין כמו מילי דבדיחותא או הפתעות בהרצאת הדברים או שום כלי שיכנוע ויצירת עניין ו"להחזיק קהל" מעין אלה. בלי לנסות לשוות לדבריו מוחלטות של אמת "לוגית" מוכרחת שאין לערער עליה. כדי לא ליצור שום השפעה מנטלית, שום שיכנוע שלא צומח מהדברים עצמם כמו שהם. הוא לא רצה שיאמינו לו. לא רצה לשכנע. הוא פשוט ביאר להם את הפסוקים בדברי טעם וחכמה שמתאימים להשגתם בשקט גמור. הוא רצה לתת לדברים לדבר בעד עצמם. לבאר אותם ולהניח אותם לפניהם. שיתקיימו הדברים שאמרו חז"ל תורה מונחת בזוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. הוא רק הניח אותה לפניהם כמו שהיא לפי הבנתו, ולאפשר להם שאם הם יבחרו בזה שיוכלו ליטול מרצונם. הוא לא ניסה "למכור" שום דבר. זה הלימוד שקיבלתי מרבותי בסוגיא איך נכון להחזיר בתשובה.

התגובות סגורות.


%d בלוגרים אהבו את זה: