בעניין חובת הציות לגדולי הדור

דברים שכתב יוסי איתן באתר ויהי אור:

"אם תלמד טוב את הסוגיה של ככל אשר יורוך, תגלה שיש מחלוקת בין הירושלמי לספרי האם אתה צריך לנהוד לפי פסק הסנהדרין כאשר את יודע שמה שהם אומרים ימין, אתה יודע בשכלך שזה שמאל. הירושלמי מחייב אותך לנהוג לפי הבנתך. והספרי אומר אפילו אם אומרים לך על ימין שהוא שמאול עליך לעשות כדבריהם. רשי פסק כמו הספרי אבל יש ראשונים שחולקים עליו. לגבי הבבלי יש דעות חולקות, עיין מסכת הוריות עמ' ג כמדומני.

בכל אופן שים לב יקירי, לכולא עלמא מדובר בענייני הלכה ובמחלוקות הצריכות פסק של ביה"ד.  בין דם לדם ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך.

ובטח ובוודאי שאין הכוונה כפי שנוהגים רבים לחשוב בימינו, שהאדם אסור לו לחשוב ועליו להיות בת יענה ולהפקיד את השכל וחוש הביקורת בכספות של הגדולים. וכו'".

.

.

דברים שהוספתי על דבריו:

.

אם אנשים לוקחים משפט מחז"ל או פסוק כמו שהוא, לפי הצלצול השטחי של המילים, בלי ללמוד אותו היטב בעיון עם כל הסוגיא הכרוכה בו כדרך עמלה של תורה המסורה לנו, ועל ידי כך הופכים אותו לסיסמה, אפשר כך להציג כל דעה שבעולם כאילו היא מיוסדת על התוה"ק, ומעשים שבכל יום כך בעווה"ר.
לכן כמים קרים על נפש עייפה שאחרי שדברי חז"ל נצעקו כסיסמה, שזה עלבונה של תורה, ניגש יוסי איתן לסוגיא והחזיר את כבוד התורה בכך שלמד אותה ולא רק לקח את צלצול המילים בשטחיות, והראה שאין שום שייכות בין דברי חז"ל לאמיתם לבין הסיסמה שיצרו מהם, וכמו שהוא בכל המקומות שהופכים דברי תורה לסיסמאות.
לעניות דעתי יש עוד להוסיף שאדרבא מהסוגיא יש ללמוד להיפך מדעת אלה שמשתמשים בזה כסיסמה לאטום את מוח הציבור מלחשוב.
מדובר בסוגיא שהסנהדרין שנסמכו איש מפי איש מזמן מתן תורה שיושבים בלשכת הגזית ומורים הלכה לעם והם המשך סמכות ההוראה מממשה רבינו, עיינו בסוגיא והעלו להלכה פסק והורו אותו לציבור בהסכמת כולם, ונניח שהעלו שמעשה מסויים בשבת הוא מלאכה גמורה מדאורייתא. ומישהו אחר למד לבדו את הסוגיא והעלה מסקנה הפוכה מדבריהם. והסברא הפשוטה בסוגיא היא שבוודאי עליו לעשות את המעשה הזה בשבת כפי שעלה לו מלימודו העצמי, כיוון שכך שכלו מורה לו ואין לאדם אלא שכלו בלבד שזה הוא צלם אלוקים שבו כמו שכתב החזון איש, ואם הוא לא שומע לשכלו הוא מבטל את היותו בצלם אלוקים ונופל ממדרגת אדם לגמרי ונעשה כבהמה, וזה וודאי החיוב הראשון שלו לפני כל דבר אחר שלא לעשות כך, ואסור לו לעולם להפסיק להיות אדם בעל שכל עצמאי, ולכן זה קודם לחיוב שלו לציית לפסק הלכה של הסנהדרין המוסמכים. שאם אדם מפסיק להשתמש בשכלו ולסמוך עליו הוא מבטל את כוונת הקב"ה שברא אותו להיות אדם עובד השם ובוחר בחירה חופשית ועומד בנסיונות ומקבל שכר ועונש לפי מעשיו שהוא בחר. ואין מרד כנגד הקב"ה ובגידה בו והכעסתו יותר מזה.
ומבשרי אחזה אלוה, אם יש ילד לאב בשר ודם, הדבר שהכי מצער את האבא יותר מכל טעות וחטא של הילד, הוא שהילד יפסיק להיות חושב בשכלו העצמאי ויהפוך את עצמו לעושה דברו האוטומטי בלי מחשבה של מישהו אחר ודבריו של האחר ייצאו מפיו של הילד כמו דיקלום בלי שום מחשבה עצמית. אין כאב יותר גדול מזה בשביל האבא, ואפילו אם אותו אחר הוא אדם חכם ומלומד יותר מהילד.
אחרי שכך היא הסברא הפשוטה, נחלקו האם נתחדש דין מיוחד לגבי סמכות הסנהדרין המוסמכים לפסוק הלכה לעם, שסמכותם מגעת עד כדי כך שאני חייב לעשות להלכה כפי הוראתם והיא מחייבת אותי להימנע ממעשה זה אפילו שלי עצמי פשוט שהוא מותר.
וזה חידוש עצום והוא שנוי במחלוקת והוא נאמר דווקא לגבי הסמכות של סנהדרין סמוכים. ובימינו אין סנהדרין, ולכן פשוט לכולי עלמא שבימינו נשאר כהסברא הפשוטה שהחיוב של כל אדם לפני כל חיוב אחר הוא להיות אדם. להיות בצלם אלוקים, ולא לבטל את היותו חושב באופן עצמאי, ולהיות אחראי בעצמו על מעשיו ולעבוד בהם את השם בעצמו ולקבל שכר ועונש בעצמו לפי שכלו ובחירתו ושיפוטו שלו.

ודבר זה מבואר ברמב"ם פרק א' מהלכות ממרים שכתב:
"בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה כו'.
כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל כו'.

כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים כו'.

משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר.
שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להן, בין בזמן אחד בין בזה אחר זה, אחד מטהר ואחד מטמא אחד אוסר ואחד מתיר אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל".

מבואר מהרמב"ם שהדין ועשית ככל אשר יורוך, ולא תסור, נאמר בדווקא רק על בית דין הגדול ולא על שום בית דין אחר ולא על שום חכם אחר ולא על גדולי הדור. ומשבטל בית דין הגדול אין יותר את הדין של ועשית ככל אשר יורוך והרשות נתונה לכל אדם לחלוק כפי הוראת שכלו העצמי. ואע"פ שמשום כך רבתה מחלוקת בכל זאת כך יש לנהוג שכל אחד יעשה כפי הבנתו שלו, שכל שאין בית דין הגדול אסור לאף אחד לבטל את שכלו ואם רבתה מחלוקת רבתה, וזה חלק מצער הגלות.
ובסוף דבריו כתב: "אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל". והרי להדיא שאם הוא כן יודע להיכן הדין נוטה, והיינו משכלו העצמי, עליו לעשות כפי שכלו העצמי. ומבואר להדיא שאם הוא יודע משכלו העצמי אין שום דין שעליו לעשות כהוראת גדולי הדור גם אם הם הורו להיפך, ועליהם לא נאמר "ועשית ככל אשר יורוך", ואין שום דין שעליו לשאול רב ולעשות כדבריו, אלא הוא עושה כפי שהוא עצמו יודע.
כמובן אדם מחוייב להיות עניו ולהיות ביקורתי כלפי עצמו ולהיות אוהב את התוכחה, ואם גדולי הדור וחכמיו וזקניו אומרים לו שהוא טועה עליו להיות עניו ולחשוש שמא הוא טועה ולבדוק את עצמו שוב היטב היטב, ולעמול ולהתייגע עד שיקיא חלב שינק משדי אמו כדי לנסות להבין את דבריהם ולהבין למה לדעתם הוא טועה, ואם אינו מבין עליו ללכת אליהם בהכנעה וכבוד ולבקש שיסבירו לו ויוכיחו אותו ויראו לו את טעותו כדי שילמד ויחכים. אבל אם אחרי כל זה עדיין פשוט לו בשכלו שהוא צודק, החיוב שלו הוא לעשות כפי ששכלו מורה לו ולא כפי דבריהם, וכמבואר ברמב"ם שכל שאין בית דין הגדול לא נאמר "לא תסור ימין ושמאל".
ומהרמב"ם תוכחת מגולה לכל המגלים פנים בתורה שלא כהלכה ואומרים שעל גדולי הדור נאמר ועשית ככל אשר יורוך ושנאמר עליהם לא תסור ימין ושמאל, וזה היפוך דברי אלוקים חיים, ורבים חללים הפילה, שאם אדם מתרגל לבטל צלם אלוקים שבו ומתרגל לא להקשיב לשכלו וליבו וכליותיו ולהיות אחראי על עצמו, הוא מאבד בכלל את צלם אלוקים שבו ובכל התחומים בחייו הוא חדל מלהיות אדם, והוא חדל מלהיות חכם ונבון ובעל לב וקשוב ורחום ומביט, ונעשה ערל לב והולך בשרירות כסוס במרוצתו ולא מתבונן ומפקח על מעשיו, וה' יצילנו מעוון.

.

.

(המשך:)

יש להוסיף על הדברים שכתבתי מקודם,

ברור ופשוט שהיסוד של כל התורה הוא מסירת התורה שבעל פה על ידי גדולי הדור מוסרי השמועה שבכל דור עד ימינו, ובלי זה אין לנו תורה כלל ואין לנו קיום כעם ישראל כלל והכל מתחיל מזה ומיוסד על זה. וחלילה אין בכוונת דברי לערער על היסוד הגדול והמוחלט הזה או להמעיט במאומה מחומרתו או להכניס בו קרירות חלילה.
אבל מסירת התורה הזו בכל הדורות מאז שאין לנו סנהדרין היא באופן שבכל דור גדולי הדור מורים לעם את התורה, והעם רואה שדבריהם נכוחים וישרים ומאירי עיניים ומקבל מהם ואומרים נעשה ונשמע.
ואם מישהו אינו רואה את האמת שבדבריהם הוא מרכין ראשו ולומד עוד ומעיין ובודק את עצמו היכן טעותו ומבקש מחבריו ורבותיו שיוכיחו אותו ויאירו את עיניו עד שיבין ויראה את האור.

כל מה שנאמר על חובת השמיעה לחכמים וגדולי הדור יש לפרש אותו על דרך זו, שהחיוב הוא שלא יתגאה ולא יגיס דעתו ולא יחשוב שהוא יכול לנהוג לפי שכלו בלי שחובתו לפני כן לבקש אמת מפיהם, והוא חייב לבוא אליהם להתאבק בעפר רגליהם וליצוק מים על ידיהם, להקשיב להם וללמוד מהם ולהתייגע עד שיבין את דבריהם ועל ידי זה ירחיב דעתו ויחכים ואז ינהג לפי החוכמה הרחבה שקנה מהבנת דבריהם ולא על פי החכמה המצומצמת שהיתה לו לפני שהקשיב להם. החיוב לשמוע לדברי חכמים הוא חיוב להחכים ולא חיוב להיטפש.

כך עוברת התורה בכל הדורות עד ימינו. גדולי הדור מורים ומלמדים והעם שומעים ולומדים ומקבלים.
העם מכבדים, מרכינים ראש, לומדים, מבינים, רואים, מחפשים את האמת עד שמוצאים. אבל לא מדובר שהם עיוורים ועושים נגד שכלם. שהם הופכים מעם חכם ונבון הגוי הגדול הזה לעדר שלא חושב. זה לא אופן מסירת התורה. היא נמסרת מאדם חכם שכבר יודע שמוסר לאדם חכם שעדיין לא יודע ובא ללמוד. לא בדרך של מנהיג חכם שמוביל עדר עיוור וטיפש.
הסמכות של גדולי הדור היא מכח עוצמת האור שבדבריהם שניכרים דברי אמת והיא כשמש בצהרים, וחכמת אדם תאיר פניו, וחכמתם היא כצאת השמש בגבורתו ומה נהדר מראה כהן גדול ואין שום בר דעת שלא יראה את האור שהוא מתוק לעיניים.

זו הסמכות, מכאן כח ההנהגה, זה מה שעושה אותנו לעם מקבלי התורה, שזכינו שיש בנו חכמי ישראל ויש בקרבנו את האור הזה והוא כעמוד האש לפני המחנה ועינינו פקוחות לראות אותו וללכת אחריו בהכנעה שמחה ומאושרת שהיא מתוך בחירה ורצון ותודה שזכינו לאור בהיר כזה שפוקח את עינינו ומחכים אותנו.
אבל אם אין אנו רואים אור, ויש עסקנים ולבלרים שמצהירים תעשה נגד שכלך לפי מה שאיזה עסקן עם כוונות של שררה ופוליטיקה הצליח "לארגן" שלא בתום לב חתימות על מכתב כלשהו, והם צועקים בקול רם שאין בו אור זוהי דעת תורה ואתה חייב לציית נגד שכלך וליבך כי כתוב על ימין שהוא שמאל, אוי לנו אם כך נראית מסירת התורה שבעל פה בדורנו, ואוי לנו אם נכנה דבר כזה בכינוי הנשגב קבלת התורה שבעל פה ושמיעה לדעת גדולי התורה. ואם ככה יראו בנינו שזו צורת מסירת התורה למה שירצו להמשיך ללכת בדרך התורה, ואין חורבן התורה יותר מזה שמשתמשים במה שהוא הלב של כל התורה וביסוד הכי קדוש ונשגב שלה ככלי לצורך ענייני עסקנות ושררה והשלטת דעות של פלוני על אנשים אחרים נגד רצונם ושכלם.

גם בזמן משה רבינו העם כשהיתה להם שאלה עליו הם שאלו. הם שאלו הרבה שאלות. איך מוציאים עם גדול למדבר בלי שיהיה מה לאכול וכו'. כשהשאלות היו בגלל שלא הבינו ורצו באמת להבין הם קיבלו תשובות. כשהשאלות היו מתוך חסרון באמונה ורצון למרוד יצאה האש ואכלה בהם. אבל תמיד כשהיתה שאלה שאלו. הם ראו את הסיכון שכשהשאלה לא באה מלב טהור ומבקש אמת יוצאת האש ואוכלת בהם, ואפילו כך כשהיתה בליבם שאלה הם לא נמנעו מלשאול. כי להימנע מלשאול ולעשות בלי להבין זה יותר גרוע משתאכל בהם האש. מוטב היה להם למות כבני אדם חוטאים מאשר לחיות כבהמה שעושה בלי להבין מה היא עושה. הם היו דור דעה.

מודעות פרסומת

8 תגובות to “בעניין חובת הציות לגדולי הדור”

  1. אופיר Says:

    ומה על בעלי בתים לומדים ועובדים שאינם יכולים לעיין כל-כך בכל סוגיה ולשפוט על-פי דעתם ולחקור עוד ולשאול את גדולי הדור?

  2. נראה לכאורה Says:

    לפני שנים למדתי אצל ראש ישיבה גדול, הוא היה נוהג להקשיב לחדשות ברדיו כל יום בחצות, ופעם סיפרו שבבנק ישראל שכחו כמות גדולה של שטרות כסף שהיו מיועדים לגריסה, ופועלת הנקיון נשארה לבד בבניין בסוף היום ומצאה את השטרות בקרן זוית ולא לקחה לעצמה אלא הודיעה. וכששאלו אותה למה לא לקחה לעצמה היא השיבה כי זה לא שלי.
    ומאז במשך שנים ראש הישיבה היה מדבר על זה בהתרגשות, ואמר שהתשובה שלה היא החכמה הכי גדולה גדולה שהוא שמע מימיו.

    חכמה ושכל יש בכל דבר, ובוודאי בכל חלקי קומת האדם. החכמה היא לא מיוחדת רק לראש. יש חכמת המוח שהיא השכל האנליטי הרציונלי. ויש חכמת הלב. ויש גם חכמת הכליות. החכמה של אותה פועלת נקיון היא חכמת הכליות.
    כתוב שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין, והוא ידע את התורה על ידי שכליותיו נעשו לו כשני רבנים והורו לו.
    הוא ידע את התורה דווקא על ידי חכמת הכליות, לא על ידי ניתוח אנליטי רציונלי פילוסופי. ובדיוק באותה הדרך אותה פועלת נקיון ידעה את הדין של לא לגזול. בגלל זה ראש הישיבה כל כך התרגש, זו מדרגת אברהם אבינו מתגלית בדורנו.

    בעלי בתים עובדים אולי חסר להם בפלפולים, אבל שכל ישר אין שום סיבה שיחסר להם כל אחד לפי מידתו, ובוודאי לא חכמת הלב וחכמת הכליות, ואולי בזה יש להם יותר. אותו גילוי של מדרגת החכמה של אברהם אבינו לא במקרה התגלה אצל אשה פשוטה. אצל אדם מלומד וחריף יש סיכוי קטן יותר שיתגלה דבר כזה. כך שבוודאי גם בעלי בתים יכולים וחייבים לנהוג לפי שכלם, ואם במקרה חסרה להם ידיעה שמצריכה ידע רחב ויכולת פלפול, הם ידעו לשאול את מי שצריך לשאול.

    כל מה שנאמר נגד "דעת בעלי בתים", זה רק אם הם לא מקבלים שבנוגע ללמדנות הם לא במדרגה הנצרכת, ומתעקשים לפרש דברי תורה דווקא לפי קריאה שטחית וגסה. דבריו של למדן בפירוש הכתובים יכולים להראות תמוהים ודחוקים ועקומים בעיני מי שלא הורגל בלמדנות. במקום כזה החכמה האמיתית מצד מי שאינו למדן היא להבין שקריאת דברי התורה היא על פי דרך לימוד ומסורת לימוד שמצריכה עמל גדול והתרגלות גדולה ואסור לדבוק רק במה שנראה בקריאה פשוטה, זה לא דרישה לבטל את שכלו. אם אני ניגש לרופא מומחה והוא מסביר על הניתוח המסובך, ובשכל שלי נראה יותר לעשות את הניתוח בדרך אחרת, אם אני עושה כדבריו זה בגלל שאני מבין שרק אחרי הרבה לימוד ונסיון אפשר באמת לשקול עניינים כאלה, ולא בגלל שאני מפסיק לסמוך על הוראת השכל שלי בנוגע לבחירות וההחלטות בחיי.
    הרופא אומר לחולה מה המצב הרפואי, כמה סיכוי יש לניתוח וכמה סיכוי יש בלי הניתוח ומה מסוכן לעשות ומה מועיל לעשות ומה הוא מוות בטוח אם יעשה, ומסביר לו את כל זה בשפה פשוטה ומובנת, והחולה הוא זה שמחליט בעצמו מה הוא עושה לפי מה שאמר לו הרופא בצירוף מה שהוא יודע על עצמו ומצבו ועבודתו וחייו וילדיו וכספו וטבעו וכל שיקוליו האחרים, ובוחר בעצמו האם הוא עושה את הניתוח או לא. ההכרה של החולה בכך שאין לו כלים לעיין בעצמו בשיקולים המקצועיים הרפואיים, אינה גורמת לכך שהוא מפסיק לחשוב ולהחליט על חייו.
    באותו אופן הבעל בית צריך להכיר בכך שלומר מה בדיוק כתוב בסוגיא זה לא דבר שכל אחד יכול לפתוח ספר ולקרוא, וצריך לשאול מי שיודע איך לקרוא בספר כדרך הלימוד והפירוש המסורה. ואותו תלמיד חכם מסביר לו בשפה ברורה מה הסוגיא אומרת על השאלה שלו. ואז הבעל בית מצרף את דברי התלמיד חכם למה שהוא יודע בעצמו על עצמו וחייו וטבעו וענייניו וכוחותיו וכו' וכו' ובסוף הוא עצמו מחליט מה הוא עושה. התלמיד חכם לא צריך להחליט בשבילו כמו שלא יעלה על דעת רופא להחליט בעצמו על ניתוח במקום החולה. הרופא רק מסביר לחולה, לא מחליט במקומו, אפילו שהוא מבין הרבה יותר טוב את כל הצדדים הרפואיים הכרוכים בהחלטה ואת משמעותה הרפואית. ולכאורה למה לא מתקבל על דעת שום אדם שיהיה חוק שהרופא יחליט במקום החולה, הרי הרופא יודע יותר טוב, אלא ודאי פשוט שכל אדם נושא באחריות על חיי עצמו ועל מעשיו, וזה יסוד האמונה של שכר ועונש, ואי אפשר שתהיה אחריות בלי סמכות, ורק הוא עצמו יש לו את הסמכות להחליט על עצמו. וגם אם החולה הוא בעל בית וגם אם הוא אדם מאוד פשוט וקהה שכל, בכל זאת בוודאי לא ייתכן שהרופא יטול את הסמכות ממנו, אפילו שבאמת הרופא יודע יותר טוב מה נכון לעשות. והוא הדין בתלמיד חכם שלא ייתכן שיחליט במקומו של מי שאינו תלמיד חכם וגם לא במקומו של חלש שכל וטיפש, אלא תפקידו רק להסביר לו עד שיוכל לשקול ולהחליט בעצמו.

    מה שבעלי בתים לפעמים מתעקשים לא לקבל את דברי התלמידי חכמים לרוב זה נובע לא מחוסר חכמה אלא מסוג של כפירה, כמו שהצדוקים לא הסכימו לקבל את דברי חז"ל שפסוקי התורה מתפרשים רק לפי המסורת שבעל פה ולא תמיד כפשוטם הפשוט כפי הנראה בשטחיות לפני העיון העמוק והלמדני, והתעקשו לפרשם דווקא כפי הקריאה השטחית הפשוטה. וכך יש גם בעלי בתים שמאותו שורש של כפירה מתעקשים דווקא על הקריאה השטחית הפשוטה של דברי חז"ל. ומכאן כל מה שדיברו כנגד דעת בעלי בתים ועמי הארצות וכו'. אבל אם אין בהם כפירה כזו לא נאמר בשום מקום שחסר להם ביכולת השכלית ופשוט שאסור לשלול מהם את סמכות ההחלטה על עצמם, וכאמור שלא רק פלפול הוא שכל וחכמה.

  3. Bar Says:

    שלום רב,
    ראיתי שכבודו מביא מאמרים מיוסי איתן, מהאתר ויהי אור, עד עכשיו מאוד נהניתי לקרוא את התשובות שלך וללמוד ממך אע׳פ שיש דברים שלא כ׳כ מובנים לי, אבל אם כבודו הולך ברוח האתר ויהי אור שזה ודאי לא לפי רוח התורה( למרות כל ההסברים של מה זה ׳רוח התורה׳) אני ממש לא מבין!הרי כל מה שנאמר שם הוא נגד התורה באיצטלה של תלמידי חכמים,זאת לא דרך התורה שנמסרה לנו מהר סיני, אם כ׳כ אכפת לאנשי האתר מהאמת של התורה, אז שלא יעשו עצומות נגד הפסק שאוסר לנסוע באוטובוסים מעורבים נשים וגברים, ושאישה תנהג ברכב, ובכך להסעיר את כל העם נגד התורה , מוטב שידברו על הפריצות שיש ברחובות, ועל כל הכפיה החילונית שיש ברחוב , מצטער אבל לא זאת דרכה של התורה, הפסוק אומר ׳הנני שופט אותך על אומרת לא חטאתי׳- עדיף להודות בחטא ולא לנסות לטהר את השרץ ובכך להרגיש שאני עובד ה׳ ! בצער רב, 

  4. נראה לכאורה Says:

    לגבי ויהי אור,

    אני לא קורא שם כמקום שבו יש דיון והבעת דעות מה נכון לעשות ולהתנהג ענייני ציבור, ומה נכון לחשוב בזה, ומה היא דרכה של תורה ורוח התורה וכיו"ב.
    כי אינני איש ציבור וזה לא נושא שאני עוסק בו ואין לי כל כך עניין לשמוע דעות לכאן או לכאן. מעט הדעות הפרטיות שיש לי בעניינים האלה אני כותב כאן, וכולן הן הרהורים בעלמא בתיאוריה מה היה רצוי, ולא מחשבות מעשיות כיצד באמת ניתן למעשה להתנהג במציאות החיים הריאלית. והרבה מהנאמר בעניינים אלה בויהי אור אינני מסכים איתו או אין לי דעה לגביו. למשל אחד מהכותבים שם העלה מחשבה לשנות את התוכן של הלימוד בישיבות הבעתי דעה ומחאה שלעניות דעתי מחשבה כזו מסוכנת מאוד למסירת התורה ולימודה בדרך שקיבלנו מהדורות שלפנינו.
    זה לא שבעיני ויהי אור מייצג קו מסויים של דעה בענייני ציבור שאני בדווקא תומך בו.

    ההסתכלות שלי היא אחרת, אני מסתכל על רחשי הלב של אנשים, מרגיש אותם עם הלב שלי. אם יש בעלי תשובה שמרגישים שמבחינה חברתית מתייחסים אליהם בחוסר כבוד וחיבה ושייכות חברתית, שיש להם בעיות בלרשום ילדים למוסדות ולהתקבל בוועדות איכלוס, אם יש בנות שלא מתקבלות לבתי ספר בגלל שם המשפחה, וכל כיו"ב. אם יש בני תורה שכורעים תחת הנטל הכלכלי והם, וביותר בני ביתם, סובלים ואומללים ושוועתם עולה לשמיים, אם יש התנהגויות קיצוניות למיניהן שאינ מעיקר הדין ושגורמות לאנשים הלבנת פנים וצער ואונאת דברים וצער מכל מיני צדדים וכל כיו"ב. הלב שלהם כואב. בצדק או שלא בצדק, זו עובדה. הכאב הזה מכאיב לי את הלב וגורם לי הרגשה שאי אפשר לשתוק.
    אם אי אפשר לשתוק אז מה יש לומר? מצידי קודם כל יש לזעוק. זעקה רגשית. לא ייתכן שיהיה בציבור שומרי תורה אנשים שסובלים כאב לב של הרחקה והשפלה ואונאת דברים ומחנק נפשי ויסורים שאינם יכולים לשאת.
    כעת מתחילים דיונים שכליים של שיקול הדעת מה אפשר לעשות כדי לתקן את העניין.
    יש מי שיטען שבאמת חלק מבני הציבור הזה אינם עומדים ברמה רוחנית מסויימת שמבקשים לשמור עליה בצדק במוסדות מסויימים, או שחוזרים בתשובה אינם מוכנים להקשיב למי שיודע יותר מהם ולכן יש בעייה לשלב אותם. או שאם יאפשרו לבני תורה לעבוד למחייתם הדבר יגרום להחלשת לימוד התורה וסכנה לקיומה, וכל כיו"ב דברים שאולי לפעמים יש בהם אמת. ויש כל מיני הצעות ומחשבות וחששות שלפעמים הם מוצדקים ביותר, ושיקולי דעת לכאן ולכאן ודרכי פתרון.
    בשאלות האלה אינני עוסק. אין לי את הידע ושיקול הדעת לזה, וגם נאמר אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ, ואני לא נוטה לנושאים כאלה מטבעי.

    אני רק מרגיש. כתוב האלוהים יבקש את נרדף. כתוב שערי דמעות לא נעלו. שערי אונאת דברים לא ננעלו. כתוב ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצריים. כמה אזהרות הזהירה תורה לא להונות גר ויתום ואלמנה ולא לצער.
    פנינה הכעיסה את חנה לשם שמיים, ואעפ"כ כל בן שחנה ילדה פנינה קברה. כי בין אדם לחבירו זה אש אוכלת.
    אחד מגדולי החכמים למד כל השנה בבית המדרש, והיה צריך לחזור בערב יום הכיפורים לביתו והתאחר, וירדה דמעה מעינה של אשתו. והדמעה גרמה לו ליהרג. ושואלים אם הקב"ה ריחם עליה שהיא בוכה, למה הוא הרג את בעלה. מה ההגיון והצדק בזה?
    אין בזה הגיון. לב כואב זה אש אוכלת. קול דמי אחיך צועקים מן האדמה. דם שפוך תוסס ומבעבע, ואם לא מפייסים אותו נשפך דם השופך. גם אם הוא עשה מתוך שיקולים צודקים וטהורים וכדי להעמיד תורה על תילה וגם אם באמת כיוון לשם שמיים.
    אם יש ילדה שבאמת לא עומדת ברמה הרוחנית של בית יעקב, יש לה טלויזיה בבית, והמנהלת בצדק גמור ולשם שמיים גמור ומלב טהור ומורתח לא מקבלת אותה כי באמת היא סכנה רוחנית לשאר הילדות, והילדה הזו חוזרת לביתה ויורדת דמעה מעינה. הדמעה הזו היא אש אוכלת. כי אוהת ילדה עם הטלויזיה שבביתה היא בת יחידה לקדוש ברוך הוא. וכשהבת שלו בוכה ליבו נשבר והוא מתנהג כמו אבא שגרמו לבת שלו לבכות שלא תמיד הוא הכי קר רוח ואובייקטיבי. אם מישהו נתן מכה לבת שלי והיא בוכה אני לא יכול להיות אובייקטיבי האם הוא צדק. ואני לא צריך להיות. אם אצליח להיות אובייקטיבי זה אומר שאני אבא קר וחסר לב.
    קרובי משפחה יש בהם דין גאולת דם. וממה נפשך, אם מגיע בצדק לרוצח להירצח אז שכל אחד יהיה חייב להרוג אותו. ואם לא מגיע לו אז שגם קרובי המשפחה לא יהרגו אותו. אלא ודאי התורה אומרת שקרובי המשפחה ליבם מורתח, והם לא קרי דעת ואובייקטיביים, והם באמת צריכים לא להיות אובייקטיביים ושכליים. לא דורשים את זה מהם. דורשים מהם להיות עם לב. עם לב חם, מורתח. שרוצה נקמה. ואותה ילדה שלא קיבלו אותה היא קרובת משפחה של הקב"ה, היא בת שלו. והאלוהים יבקש את נרדף אפילו רודף צדיק ונרדף רשע. הקב"ה אוהב את כל ילדיו, גם את הרשעים. ובאותו רגע הילדה הרשעה היא הנרדף. אולי אחרי שיקבלו אותה והיא תקלקל את שאר הילדות אז היא הרודפת והן הנרדפות. אבל באותו רגע שהיא בוכה כעת היא הנרדף. זה עניין של הלב, לא של השכל. זה לא עובד לפי הגיון ושיקול דעת ושיקולי תועלת מול מחיר. אומרים לסלק ילד מקולקל כי אחרת הוא יקלקל את האחרים. זה שיקול של מחיר מול תועלת. אפילו אם יש לזה חומרה של פיקוח נפש. הדמעות של הילד הזה הן אש אוכלת בלי שום שיקול וחשבון ושכל. זה פשוט חפצא של אש. מי שיש לו לב מרגיש שזה ככה. הוא לא יכול לאכול ולא לישון ולא לשבת בשקט. הוא משתגע. עד שהילד יתפייס. לא חשוב איך. אם אי אפשר שהוא יהיה בישיבה כי הוא מקלקל את האחרים אז שיבנו ישיבה מיוחדת חדשה רק בשבילו. שיעשו מעמד כבוד התורה למענו והוא יהיה במרכז. שיקנו לו צעוצעים וממתקים. לא חשוב, רק שיתפייס. אי אפשר להשאיר אותו זרוק ברחוב בוכה ולהגיד אנחנו עשינו את תפקידנו וזה היה אילוץ מחוייב המציאות וידינו לא שפכו את הדם הזה. ידיכם כן שפכו, גם אם עשיתם לשם שמיים וצדקתם במעשיכם. כי השארתם אותו ככה לבכות. הוא רק ילד. לא דאגתם לו. זה כן התפקיד שלכם.
    אם הייתי מנהל בית ספר והיה ברור לי שילדה מסויימת היא באמת סכנה רוחנית אמיתית לאחרות ואסור לי לקבל אותה כי אני מופקד על החינוך של האחרות ולא יכול למעול באחריותי. הייתי הופך את העולם לפייס את אותה ילדה שלא קיבלתי. לדאוג לה, לבקר אותה בבית, לדבר באהבה וכבוד איתה ועם הוריה, לבקש מחילה אמתית בענווה והכנעה וצער אמיתי, לדאוג שהיא כן תתקבל במקום אחר ותהיה מרוצה שם ולתת לה הרגשה שכיבדתי אותה והיה אכפת לי ממנה עד שאהיה בטוח שאין בליבה צער. ואם לא היתה לי אפשרות לעשות כך לא הייתי יכול לישון בלילה ומן הסתם הייתי מתפטר. ואם היו שואלים אם אתה מתפטר איך יתנהל בית הספר הייתי אומר שאינני יודע, יבוא הקב"ה וינהל אותו, אלה ילדות שלו וידו לא תקצר מלהושיע. אני לא מסוגל. אם בשביל לנהל בית ספר אני צריך לנעוץ סיכות בלב של ילדות אז אני לא יכול למלא את התפקיד וברור לי שהקב"ה לא דורש את זה ממני. וכשבני אדם לא יכולים למלא תפקיד אז פה נגמרה חובת ההשתדלות ומכאן הקב"ה הוא אחראי וידו לא תקצר והוא יסתדר בלי העזרה שלנו.
    לו יצוייר שהמציאות היתה שילדה לא יכולה להיות לא רשומה בבית ספר עד שהמנהל לא יקח סיכה וינעץ אותה בבשרה ממש. והמנהל היה ברור לו כשמש שיש ילדות שהן באמת מקולקלות ויקלקלו אחרות, ויש לו בחדר קופסה עם נעצים וסיכות, וכל ילדה שבאמת לשם שמיים הוא חייב לא לקבל הוא מזמין אותה לחדרו, אומר לה הושיטי את ידך ונועץ בבשרה מסרקה של ברזל ודמה שותת ואז היא בוכה והולכת לביתה. מישהו היה מסכים ככה לנהל בתי יעקב וחינוך טהור? איך אחרת אני לא יודע, אבל ככה לא. זה וודאי.
    אז את הלב לא רואים בעיני בשר. אבל רואים אותו בעיני הלב וזה בדיוק אותו דבר. אדרבא, הכאב בלב גדול ועמוק יותר בהרבה.

    למשל אם ילד תינוק קטן לקח את הצעצוע של אחיו הבכור, והאח הבכור בעל הצעצוע לוקח אותו בחזרה והתינוק בוכה. האמא מליבה אומרת אל תיקח לו. הוא בוכה. והילד הגדול אומר אבל זה שלי. נכון, הוא צודק. אבל הוא בוכה. הלב של אמא לא יכול להיות מחושב וצודק בצורה קרה. היא אמא. יש לה לב. אוי ואבוי אם היא תהיה תמיד מחושבת וצודקת ואובייקטיבית. אז הלב האימהי שלה ייסגר. והלב שלה לא יכול לעמוד בכך שהתינוק שלבה בוכה בלי שום קשר לשאלות של מה צודק ומה נכון. והיא אומרת מהלב אל תיקח לו אפילו שזה לא צודק ואפילו שזה פוגע באח הגדול שהאמא לטובת הקטן בלעי צדק. כשיש דמעות השיקולי השכליים נשכחים והלב בוכה ולא יכול לשאת. ולקב"ה יש לב כל כך אוהב ואימהי וחם לכל ילד וילד שלו, שאם יש דמעות זה אש אוכלת לא חשוב בכלל מה הסיבה ומה ההצדקה וכמה זה לשם שמיים ולשם התורה.

    אני שומע באתר ויהי אור ביטוי לנהמת לב כואב, לדמעות, לכאב וצער ואונאת דברים. יותר מזה לא מעניין אותי. זה כואב לי. אני לא יכול לשאת שיהיה דבר כזה במחנה שלנו ויושתק או שיתעלמו ממנו או יסתמו לו את הפה. כמו שאני לא יכול לשאת לראות שפרצה שריפה בביתי ואתעלם ולא אעשה כלום. אני אתחיל לצרוח בהיסטריה ובהלה אש אש בלי לחשוב בשכל. והוא כעת הנרדף אז אני תומך בו. בלי לשקול אובייקטיבית מה נכון ומה דרכה של תורה ומה סכנה רוחנית וכו' וכו'. זה לא תלוי בי להחליט למעשה מה בדיוק יקרה למעשה. מי שמחליט ועושה מעשה שישבור את הראש איך לפתור את זה. זה לא תפקיד שלי ואין לי ידע בזה ולא שיקול דעת לגבי זה. אני רק מצרף את קולי לצעקה ולכאב. מי שבוכה אני בוכה איתו, מנסה להקשיב לו, לתמוך בו, להיות איתו, קרוב אליו. הקב"ה קרוב לנדכאי לב, ואת דכא אשכון. אני שומע באתר הזה ביטוי שלהרגשת ליבי הוא אמיתי של לב נשבר ונדכה. וכתוב לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה. אז איך אני יכול לבזות אותם. להתעלם. להתנגד. לריב איתם. לבוא בטענות אליהם. אולי יש להם טענות לא צודקות. אולי הם עושים מעשים לא נכונים ולא על פי דרך התורה ואולי גם דברים שמסכנים והורסים את עולם התורה. אבל אני מרגיש שהסיבה היא שכואב להם. זה לא מרשע קר ומחושב של מי שרוצה להרוס את גדרי התורה והקדושה. זה מכאב. זה אנשים שבאו כדי לחזור בתשובה ולהיות חלק מעולם התורה. והסיבה שכעת הם צועקים זה לא סתם שנאת תורה אלא כי כואב להם. מספיק שכואב כדי לצעוק וכדי להיות לטובתם ולצידם וכדי להקשיב ולהיות קרוב. לא צריך לשקול אם הם צודקים.
    אם בתוך עולם התורה מסתובבים אנשים עם כאב כזה בלב, זו שריפה, פצצת אטום, באמצע עולם התורה. אם באמצע הבית ילד של אמא בוכה וזועק מכאב, משק הבית מושבת כולו מייד ואין לו קיום כלל לפני שהילד יתפייס וימחה את דמעותיו. בדרך זו או אחרת, לא חשוב. אין שום אפשרות להעלות על הדעת שחיי הבית והמשפחה יימשכו כרגיל כשבאמצע הילד צועק צעקות כאב והכל ימשיך כאילו זו רק עוד בעיה כמו המינוס בבנק או הקניות שצריך לעשות. זה לא ככה. כל הבעיות האחרות צריך לחשוב ולטפל לפי היכולת וסדר עדיפויות. אבל כשהילד בוכה בכאב מעומק הלב עוצרים הכל ולא זזים מהמקום עד שהוא יירגע. ואפילו יחרב כל הבית. בשביל מה בכלל הבית קיים אם לא בשביל שהילד לא יבכה. הרי הכל זה אך ורק בשבילו.
    הקב"ה לא רוצה עולם תורה שיש בו כאב לב כזה לילדיו. הוא לא יתן לו קיום. על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. על מי ששירת את העושק אותו ואשתו. על דמעה של בין אדם לחבירו.
    רבן גמליאל הוצא למיתה משונה כי באה אשה לצעוק לפניו בדין והוא סיים לשתות את כוסו ואז נענה לה, והיה לו להניח את כוסו באמצע הלגימה ולהענות לה מייד. בויהי אור אני שומע צעקת אשה שבאה לפני רבן גמליאל לצעוק בדין. אולי היא לא צודקת. אולי בעל הדין שכנגדה הוא הצודק והישר והוא עושה לשם שמיים כדי להעמיד את התורה על תילה ולהגן עליה מסכנה גדולה. אולי. אבל אם רבן גמליאל ממשיך לשתות את הכוס הוא נמסר למיתה איומה. הוא חייב לעצור הכל, להניח את הכוס באמצע הלגימה, ולשמוע את האשה, להקשיב, לנחם, לעודד, להיות קרוב, להיות לצידה, לתת לה יד, לטפל בעניין שלה עד שתהיה מפוייסת.
    בגלל זה אני לטובת ויהי אור. אני מקשיב, אני מנסה להיות קרוב, אני תומך, אני בצד שלהם, בלי קשר בכלל לשאלה אם הם צודקים או אם הם מסכנים את התורה והולכים בדרך שאינה לרוחה של תורה.
    רק אם אראה שעולם התורה כולו עוצר את הכל, מניח את כוס השתייה באמצע הלגימה, מקשיב להם מעומק הלב באהבה אמיתית והקשבה אמיתית ולב פתוח ואוהב, ועושה באמת מכל הלב כל מה שרק אפשר, ויותר מזה, במסירות נפש, כדי לפייס אותם ולכבד אותם ולחבק אותם ולתת מזור לפצעיהם. ומה שבאמת אי אפשר לעזור ולפתור מסביר להם את הסיבה באמיתיות בדברים רכים ומפייסים ואוהבים. רק אז אהיה מוכן לשמוע את הטענות נגד ויהי אור. אפילו אם הן מאוד נכונות וצודקות וישרות וחיוניות לעולם התורה.
    מי שכואב לו, מי שפצעו אותו, מותר לו לא להיות צודק. אין דנים אדם בשעת כאבו. חנה הטיחה דברים כלפי מעלה. היא דיברה לא יפה, באה בטענות לא צודקות, לא רק לעלי הכהן אלא גם לקב"ה עצמו. היא היתה לא לפי רוחה של תורה. היא היתה לא לפי דרך המסורה הטהורה שלימדונו אבותינו כדרך ישראל סבא. עלי חשב שהיא שיכורה. כי לא ככה מתפללים. איך מתפללים למדנו מאבותינו ורבותינו, והיא באה ועושה מה שהיא רוצה, בלי לשאול, על דעת עצמה, משתוללת. אין רשות לשנות את הדרך איך להתפלל. ולהטיח דברים. היא באמת עושה שלא כדרך התורה. כי אם שופכים עלי מים רותחים אני צורח ומשתולל וצועק ואולי גם מקלל ומבזה ואומר דברים לא נכונים ולא מכבדים ולא צודקים ושאינם כרוח התורה. אני מפרפר ומשתולל וכל מי שלידי מקבל מהלומות בלי צדק ואבחנה. מותר לי. כי כואב לי. ויש לי לב. אני מרגיש, אני בשר ודם. אם דוקרים אותי דמי שותת. ומי ששומע את הצעקה לא צריך עכשיו להתחיל לדון איתי אם אני צודק או לא, אלא קודם כל לשתוק ולמסור את נפשו לקרר את הכוויה, ורק אז להתחיל לדון מה צודק ומה לא. אחרת הוא רשע גם אם הוא צודק.
    רחל אמנו אמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי. ויעקב ענה לה התחת אלוהים אני. הוא צודק. אבל הקב"ה כעס עליו, ככה עונים את המעונות???
    זו הטענה שלי כנגד המתנגדים לויהי אור. אולי כל דבריכם צודקים, אבל מדובר כאן בילדות וילדים ונשים וגברים מעונים. בוכים. כאובים. מוכלמים. מסולקים. מנודים. כורעים תחת עול. לא ככה עונים את המעונות.

  5. נראה לכאורה Says:

    המשך אותו עניין:
    כתבתי באתר של ויהי אור שאין לי ספק שהרב ש"ך היה תומך בכל ליבו באתר הזה.
    ותמהו על זה, הרי הוא ביטא דעות הפוכות מזה כל ימיו. הוא הקים את יתד נאמן והתווה את דרכו ונלחם כארי נגד כל תזוזה מהמקובל מרבותינו ועל שמיעה לדעת תורה ועוד כיו"ב.
    כשהרב ש"ך תמך ונלחם להעמיד את הרב עובדיה בראשות ש"ס נכנסו אליו תלמיד ילחכמים וניסו "להסביר" לו כמה הרב עובדיה רחוק מהשקפה "שלנו". באותה תקופה ההסתכלות כל הרב עובדיה לא היהת כמו היום. הכירו אותו כרב ראשי. השעות שלו לגבי המדינה, הביקורת שלו לגבי דרך הלימוד שמקובלת בישיבות הליטאיות, המתינות שלו בהרבה עניינים, כל אלה ועוד היו בדיוק הדברים שהרב ש"ך נלחם עליהם כארי בכל תוקף וטען בכל מקום שהם פיקוח נפש לכל עולם התורה ומסירתה כמו שקיבלנו ממוסרי התורה בדור הקודם. וחשבו שאולי הרב ש"ך תמים ולא יודע מה הן דעותיו של הרב עובדיה, ובאו אליו עם כתבים של הרב עובדיה להראות לו.
    אבל העניינים שהיו אז על הפרק היו עניינים של קיפוח ואפליה. אלה לא רק ערכים פסולים.
    גם לשמור על טוהר ההשקפה ועל דרך הלימוד הם ערכים. והם הערכים הכי חשובים שיש. ומי כהרב ש"ך העמיד אותם בראש. אבל כשיש קיפוח ואפליה זה לא רק שאלה של ערכים, ולא רק שאלה של מצוות והלכות של בין אדם לחבירו. בכל מקום שיש קיפוח ואפליה יש בן אדם אחד פרטי מסויים שאותו קיפחו. והוא יש לו לב. והלב שלו מרגיש. ויש לו בלב חלישות דעת וצער ועלבון וכעס. וזה אש. והרב ש"ך היה יהודי שיש לו לב. וליבו לא היה יכול לשאת את מה שיש בלב לאותו אדם שקיפחו אותו. ולכן הוא עשה לגמרי להיפך מכל מה שהוא נלחם עליו כארי כל ימיו, ההיפך מכל מה שהוא חינך אליו. ונתן כח השפעה גדול על עולם התורה לרב עובדיה שהשקפותיו היו מה שהרב ש"ך נלחם נגדו כל ימיו במסירות נפש.
    ברור לי שהרב ש"ך היה מתנגד להרבה מהפתרונות והדעות שמובאות בויהי אור. אבל ליבו היה מרגיש את הכאב, והיה רותח ותוסס, ולכן הוא היה תומך בלי לעשות שום חשבון. ואם למישהו אכפת והוא עושה משהו הוא היה תומך בו ונלחם למענו בלי לבחון האם הוא מסכים להשקפתו התורנית.

  6. Bar Says:

    אני מסכים למה שכבודו כתב לגבי העוולות והדברים הלא טובים בעולם החרדי, אנחנו נמצאים בדור מאוד חלש, ואין צדיקים ואנשי תורה כמו בדורות הקודמים, החזו׳א ע״ה כתב שבעוד יש היום בישיבות משגיח אחד על מאה בחורים, צריך להיות מאה משגיחים על בחור אחד! אבל אני בטוח שגם החזו׳א בעצמו ידע שזה לא דבר שאפשר לקיים, ולעולם לא יוכלו לקיים את זה, ועוד דברים שגדולים אמרו לגבי הדור הזה שהוא לא מתנהל כמו שצריך, אבל אי אפשר לבוא בטענה לכל הרבנים שיש היום, שכאמור גם להם אין את הכוחות והגדולה שהיו לגדולים בעבר, והיום הדור מאוד פרוץ ומפתה, ואם נתמוך בכל מיני אנשים שמדברים סרה על תלמידי חכמים,וש לא אכפת להם מצניעות ושאר דברים שבקדושה, אז עולם התורה לא ישתפר ולא יגיע למטרה הרצויה,מה שיקרה זה שהתורה תהיה נתונה לכל אחד לעשות בה כרצונו , וגם מה שיש עכשיו יעלם, יקומו תנועות רפורמיות שישנו את התורה כפי דעתם ותאוותם, ותשתכח לגמרי תורה מעם ישראל ח׳ו!אני חושב שלמרות שאנו צריכים לתקן את הדברים הלא טובים בתוך עולם החרדי, אסור לנו להצטרף ולתמוך בכל מיני אנשים שכוונתם היא לא להרים קרנה של תורה אלא להפך! והרי גם כבודו כתב שיש שם דברים שהוא לא מסכים איתם והרב שך ע׳ה גם לא היה מסכים בודאי, ומספיק שבנושא אחד הם כותבים דבר שהוא נגד תורת משה, הם מגלים דעתם שכל כוונתם היא כך , גן בדברים שכביכול ׳כואב ׳ להם!
    בברכה,  

  7. Bar Says:

    עוד בעניין,
    מה שכבודו הביא שהרב שך תמך ונלחם שהרב עובדיה יהיה מנהיג ש'ס למרות שדעותיו לא היו בדיוק כמו של הרב שך,
    מחילה אבל אין הנידון דומה לראיה, כיוון שגם אם הרב שך לא הסכים בכל מיני דברים עם הרב עובדיה שיחיה, זה בדברים של אופן לימוד וכדו׳, כמובן שהוא ידע מי זה הרב עובדיה, והוא ידע שהרב עובדיה הוא תלמיד חכם גדול ואדם שכל כולו זה תורה , ושח׳ו אין לו דעות נגד רוח רבותינו או שהוא מתיר דברים אסורים, אבל כמובן אם זה היה לתמוך באנשים שרואים בברור שהם עוקרי ושונאי תלמידי חכמים, הוא לא היה תומך באתר ויהי אור , גם אם היה כואב לו , וליבו היה שותת דם,כיוון שכמו שכתבתי לעיל, האתר גורם רק להתרחקות מהתורה ולא למטרה הרצויה- תיקון העולם החרדי. וזה פשוט וברור!  

  8. נראה לכאורה Says:

    אם מקשיבים לנימה של מה שנכתב ביתד נאמן לגבי הפסקים של הרב עובדיה על הגיורים בצה"ל, לדוגמא, שומעים הד של נימה שאז היתה חריפה הרבה יותר.
    הכירו אותו כרב ראשי ורוב הגדולים בחוגים הליטאיים התייחסו אליו כמו בערך אל הרב שלמה גורן או משהו מעין זה. הוא היה אז נחשב בעיניהם יותר "מזרחניק" מאשר "חרדי". זכור לי מאותו זמן שהרב עדס לא הסכים לבוא לחתונה של תלמיד חשוב ויקר שלו כיוון שהרב עובדיה הוזמן. ואין טעם להאריך הרבה בדברים מעין אלה.

סגור לתגובות.


%d בלוגרים אהבו את זה: