בעניין דבר השווה לכל נפש ביום טוב – רחיצת כל הגוף בחמין ועישון

שאלה:

ברצוני לשאול את כבוד הרבכתבו התוספות במסכת ביצה  כ"א עמוד ב—————-
"לא יחם אדם חמין אא"כ ראויין לשתיה.
וא"ת מאיזה טעם שרו ב"ש ואפילו ראויין לשתיה הא לית להו מתוך
וי"ל דמיירי כגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו והכי איתא בהדיא בירושלמי
דלב"ש צריך לשתות מהן  ,  וב"ה מתירין ודוקא לרגליו

אבל לכל גופו מודה דאסור    דדבר השוה לכל נפש בעינן

וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגין    אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש:"
——————-

ברשות כבוד הרב האם לא ניתן לומר שכיום מקלחת נפוצה בקרב העולם דדבר השווה לכל נפש ולא רק לבני אדם מעונגין כי הוא שווה לכל נפש בכל יום ויום  ויש כאלו שאפילו פעמיים ביום מתקלחים כל גופם ולכן מטעם הנ"ל יש להתיר גם במיים שנתחממו על ידי בוילר במהלך החג (בצורה המותרת)?

אודה לכבוד הרב אם יוכל לחוות דעתו בנושא.
.
.
מה שהשבתי:
.
לעניות דעתי קשה להתיר.
העניין של שווה לכל נפש לא תלוי במספר האנשים שנהנים מזה. למשל לבשל מאכל מאוד חריף שרק מעטים יכולים לאכול ועבור הרוב זה ייסורים ולא הנאה זה וודאי מותר משום שהוא שווה לכל נפש. יש גם הרבה אנשים שלא אוהבים דגים או חצילים וכיו"ב ועדיין פשוט שזה שווה לכל נפש ואין צורך למנות האם הרוב נהנים מזה או לא (לכן גם לעניות דעתי עישון מותר למרות שיש הרבה שלא נהנים לעשן כי זה כמו מאכל חריף שהרוב לא נהנים לאכלו. ומה שיש הנמנעים מסיבות של בריאות אין בזה כלום שהרי יש הרבה שנמנעים גם מעוגות קצפת או בשר אדום שמן ובודאי אין מי שיאסרם מטעם זה). מוכח מזה שהעניין של שווה לכל נפש לא תלוי האם למעשה רוב האנשים נהנים מזה או לא.
הגמרא בכתובות ז' א' מביאה שמוגמר [רש"י: בשמים על האש לגמר את הכלים ואת הבגדים] אינו שווה לכל נפש, לכאורה מה זה שונה מדגים שיש כאלה שאוכלים דגים כי זה לטעמם ויש כאלה שלא רוצים לאכול כי הם לא לטעמם. וכך גם מוגמר יש כאלה שנהנים מהריח ויש כאלה שאין להם הנאה ממנו.
זו סוגיא עמוקה וצריך לעיין בה הרבה, כל דברי כאן הם לפני העיון הנצרך והם רק לעורר. לפום ריהטא מה שנראה לעניות דעתי כעת, שתוכן הלימוד של דבר השווה לכל נפש הכוונה בו שלא הולכים אחר מה שבפועל אותו אדם שעושה מלאכה מה הוא מחשיב אצלו כהנאה ולפי זה יהיה מותר לו משום אוכל נפש. ואם הוא נהנה ממוגמר יותר לו מוגמר משום שאצלו הוא הנאה כמו אוכל, ואם הוא לא נהנה ממאכל חריף יהיה אסור לו לבשל מאכל חריף כי הוא לא נהנה ממנו ואין זה אוכל נפש.
אלא הדרשא של שווה לכל נפש באה לחדש שזה לא תלוי בטעמו של אותו אדם שעושה את המלאכה, אלא זה תלוי רק בטבע היסודי של בני האדם כמו שברא אותם הקב"ה. וחז"ל ידעו שמצד עיקר טבע האדם מוגמר אינו נחשב הנאה עבורם. ומה שיש שנהנים ממוגמר זה משום שהם מפונקים. דהיינו שההנאה מהמוגמר אינה מצד יסוד טבעם אלא מצד פינוק בעלמא ולולא הפינוק מצד טבעם העצמי היסודי לא היו רואים בזה הנאה.
לפי זה גם אם כל בני האדם יתפנקו ויתרגלו במוגמר עדיין יהיה אסור, כי עדיין זה לא מיסוד טבע האדם מבריאתו אלא רק הרגל של פינוק, ואין זה תלוי כלל בכמה בני אדם נוהגים כך או לא. כמו שדבר מאכל מצד טבע האדם הוא הנאה, והולכים לפי עיקר טבעו, ואז גם מאכל מאוד מאוד חריף שרק בודדים נהנים ממנו יהיה מותר. כי אחרי שזה מעיקר טבע האדם נחשב להנאה כבר לא אכפת לנו מה מספר בני האדם בפועל שבאמת נהנים מזה (ואחרי שנאמר בהלכה שעישון נחשב הנאה המותרת יש ללמוד מזה שמצד עיקר טבע האדם גם דבר זה נחשב להנאה ולכן כבר לא אכפת לנו כמה מהאנשים נמנעים מזה, אם משום שאינו לטעמם או מחשש לבריאות). כך גם להיפך, מה שאינו הנאה מצד טבעו היסודי של האדם אסור לעולם ואין זה תלוי במספר בני האדם שהתפנקו להנות ממנו.
ומאחר שחז"ל אמרו שרק המעונגים רחיצת כל הגוף החמין נחשב הנאה אצלם, אם כן יש לומר שגם בזמננו עיקר טבעו היסודי של האדם הוא כך, ומה שבזמננו הכל רוחצים בחמין זהו רק התרגלות של פינוק ולא שנשתנו הטבעים (וגם אם היינו אומרים שהשתנה טבע בני האדם עדיין לא פשוט כלל שמכח זה ישתנה הדין שקבעו חכמים).
מודעות פרסומת

9 תגובות to “בעניין דבר השווה לכל נפש ביום טוב – רחיצת כל הגוף בחמין ועישון”

  1. דוב Says:

    שלום וברכה!

    בבקשה תסלח לי אם אין השפה שלי ברורה תמיד, כי אני אמרקאי ואיני מכיר כ"כ בטיב שפה עברית מודרנית.

    מה שנתקשה כתה"ר על החילוק בין מאכלים חריפים למוגמר, איני רואה קושיא, לפי שבגמ' כתובות הנזכר איתא דנזדמן לו צבי מותר לשוחטו ביו"ט, ד"אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא צבי צריך לכל נפש הוא", ולע"ד לפרש כי ר"ל – הגם שלא כל אדם אוכל מאכל כזה, מ"מ הרי יש לכל אדם צורך של אכילה, ודבר זה בכחו לספק את הצורך ההוא, ולכן נחשב כל מאכל כ"דבר השוה לכל נפש". ולכן על ההיתר מאכל חריפים לק"מ. הלכך לא פקע מה שלע"ד הוא פשטן של דברים דדבר השוה לכל נפש הכל לפי המקום והזמן, ודלא כמש"כ כתר"ה. ודע שמוהר"ר יצחק עבאדי שליט"א מתיר לרחוץ בחמין ביו"ט בספרו אור יצחק ח"א או"ח סי' רי – http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1525&st=&pgnum=239.

  2. נראה לכאורה Says:

    תודה על ההערה מראה המקום,
    עדיין לענ"ד יש הבדל כי בשר צבי יש כאלה שאינם נוהגים לאכול, אבל כל אדם אם יאכל אותו אע"פ שאינו רגיל בו זה יספק את הצורך שלו באכילה.
    אבל דבר חריף מאוד, הרבה אנשים אינם יכולים לסבול אותו ואינם יכולים לאכלו כלל כמו שאינם יכולים להניח אצבע בשלהבת נר, והוא לא יספק להם את הצורך באכילה.

    בפוסקים כתבו להתיר עישון, וכל הנדון לגבי זה הוא רק לגבי זמננו שיש הרבה שנמנעים ולכן יש אוסרים, אבל לגבי דורות קודמים נפסק להתיר עישון, וגם מי שאוסר בזמנינו לא חולק שבזמנם היה מותר. לעשן אינו צורך אלא הנאה בעלמא. וכן מוגמר אם היה שווה לכל נפש היה מותר אע"פ שהוא הנאה בעלמא ולא צורך. ונראה מזה שהגדר של ההיתר של אוכל נפש הוא לא משום שיש לאדם צורך בזה אלא משום שיש לו הנאה. ואכילה מותרת לא משום שאדם יש לו צורך לאכול אלא משום שהוא נהנה באכילה. וזה מחזק את השאלה כי אם הוא רעב וצריך לשבוע אולי אפשר לומר שישבע מדבר חריף אע"פ שכואב לו. אבל אם ההיתר מצד הנאה, אם לא נאמר שזה תלוי בעיקר טבע בני אדם שביסוד טבעם אכילה מוגדרת כהנאה ואז לא מחלקים ממה כל אחד נהנה כאן ועכשיו, יקשה הרי האדם הזה כאן ועכשיו אינו נהנה, ורוב בני האדם כמוהו, ואם כן למה זה נחשב הנאה השווה לכל נפש.
    ומהלשון צבי צורך לכל נפש אין לדייק שגדר ההיתר משום שהאדם נצרך לזה, וכמש"כ שגם אם מוגמר היה שווה לכל נפש אין לאדם צורך בזה, אלא יש לומר שהכוונה שגם מי שאינו רגיל בצבי יש לו הנאה אם יאכל צבי, ומש"כ שיש לו צורך בצבי הכוונה שאין זה מיותר בשבילו לאכול צבי, אלא אע"פ שאינו רגיל אם יאכל יהנה ולא אומרים שאם יאכל לא יהנה ואז אין זה צורך לו.
    ואני חוזר שכל זה לפום ריהטא ולא עיינתי כראוי בכל הסוגיא והמפרשים וכתבתי רק לעורר.

  3. עמי Says:

    שלום וברכה
    לא הבנתי את דברי הרב שליט"א, אם הגדר של ההיתר של צורך אוכל נפש הוא מצד ההנאה שיש בזה ולא מצד שהוא צורך, מדוע מוגמר לא חשיב שווה לכל נפש, יש אדם שלא יהנה מזה? לכאורה כל אדם יש לו הנאה מריח המוגמר. רק לאיסטניס יש בזה ממש צורך, אבל לשאר אדם אין בזה צורך.

    עיינתי בכתובות ז, א שאמרו שם "אלא מעתה, מותר לעשות מוגמר ביו"ט, דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. אמר ליה, עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, נזדמן לו צבי ביו"ט, הואיל ואינו שוה לכל נפש ה"נ דאסור למשחטיה. אמר ליה אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא, צבי צריך לכל נפש הוא". ומזה לכאורה משמע שכל האיסור של מוגמר הוא משום שבדבר שאינו שווה לכל נפש לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, אבל לכאורה לא היה צד שההיתר שלו משום שהוא אוכל נפש, אדרבה מזה שהגמ' קוראת לזה "הבערה שלא לצורך" רואים שזה לא צורך אוכל נפש, אלא שהיה הו"א להתיר משום שהותרה הבערה שלא לצורך וכמו הדלקת נר וכד'. ובאמת איזה צורך אוכל נפש יש בזה?

    אם כן מנין באמת שבדבר שהוא צורך אוכל נפש שהותרה בו הבערה בעינן שיהא דבר השווה לכל נפש? אולי במידי דאכילה לא בעינן שווה לכל נפש, מכיון שיש בו צורך לאותו אדם, והעיקר שהאכילה עצמה נצרכת לכל נפש, ולכן אוכל חריף אפי' שאינו שווה לכל נפש מותר להבעיר בכדי לבשלו. ורק בהבערה שאינה לצורך אוכל נפש כמו מוגמר אז בעינן שיהיה שוה לכל נפש. ואולי זה הלימוד של הגמ' "אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש", שכשבאים לומר מתוך שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר גם להבעיר שלא לצורך אוכל נפש, עדיין זה צריך להיות דומיא דמה שהתירה התורה, דהיינו אכילה שהיא שוה לכל נפש, ולכן מוגמר ומה שלא שוה לכל נפש לא התרבה בכלל זה.

    ומה שבגמ' משמע שאם צבי לא היה שוה לכל נפש היה אסור לשוחטו אע"ג שהוא דבר אכילה, שם מיירי על שחיטה ובשחיטה לא מצינו שאמרו מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.

  4. Moshe E Says:

    מבואר בפוסקים שמלאכה ביו"ט עבור צורך הגוף שאינו שוה לכל נפש אסור באיסור תורה35 כמלאכה שאיננה מלאכת אוכל נפש, ולא הותרה. מכאן נובע שגם העישון (ללא קשר לשאלה הרפואית) דינו כדין המוגמר. איננו שוה לכל נפש ולכן אסור מן התורה ביו"ט36 . אמנם הפני יהושע37 אשר מתחילה סבר כך כדעת המ"א, חזר בו והתיר את העישון ביו"ט עקב הנימוק הרפואי : "דעישון הטובא"ק נמי הוי לבריאות הגוף לעכל המזון38 ולתאוות המאכל וכיוצא בזה".
    הקרבן נתנאל39 מביא את דברי הפני יהושע, חולק עליו ואף טוען נגד "ההיתר הרפואי" של הפני יהושע, שאם העישון מהווה תרופה למחלות דרכי העיכול, הרי זו סיבה לאסור אותו ביו"ט עקב האיסור הכללי של נטילת תרופות בשבת וחג למי שאיננו מוגדר כחולה40 .
    מובן שכיום לאחר התפתחות המחקר המדעי הרפואי, המצביע על העישון לא רק כגורם מזיק לבריאות אלא גם כגורם החשוב ביותר לתמותה של המעשנים41 , מתבטלת סברת ההיתר של הפני יהושע, וחוזר איסור העישון ביו"ט לקדמותו גם לדעת הפני יהושע.

  5. נראה לכאורה Says:

    בכריתות י"ט ב' נאמר שהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. ועיין רש"י שם. ובראב"ן הוא מפורש יותר באריכות שכתב [ראב"ן סנהדרין]: "אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בעריות ובחלבים. בחלבים שלא נתכוין לאכילה כלל אלא שבא חלב בפיו בלא ידיעתו וסבר רוק הוא ובולעו והיינו שגג ואכל בלא כוונת אכילה. וכן בעריות שגג ובעל ולא נתכוין לבעילה כגון שהיה מתהפך ונתקע באשתו נידה שהיא מן העריות, חייב קרבן שהרי נהנה מן האיסור".

    ובבבא קמא ל"ב א':
    "בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו כיון דברשות קעביד פטור או דלמא איבעי ליה לעיוני א"ל תניתוה שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך אמר רבא ק"ו ומה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו וחייב זה שלרשות חבירו נכנס לא כל שכן אלא הא קתני שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך התם תרוייהו כהדדי נינהו הכא איהו קעביד מעשה והיא לא והכתיב (ויקרא יח, כט) ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם הנאה לתרוייהו אית להו איהו מעשה הוא דקעביד"
    וכתבו בתוספות שם:
    "איהו קעביד מעשה. ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה".

    נראה מזה שכל עניין אכילה בתורה הגדר שלו הוא הנאת אכילה. ולפי זה למדתי שמה שכתוב בכתובות שהותרה מלאכה ביו"ט לצורך אוכל נפש הכוונה לצורך הנאת אוכל נפש. ו"מתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך" הכוונה בזה מתוך שהותרה לצורך הנאת אכילה הותרה גם שלא לצורך הנאת אכילה אלא לצורך הנאות אחרות.
    ורש"י בכתובות שם כתב:
    "עליך אמר קרא לכל נפש דבר השוה לכל נפש מותר ובעילה שוה לכל אבל מוגמר אינו אלא למפונקים".
    הגמרא שם דנה גם בבעילה, ובעילה בפשטות זה הנאה ולא צורך. ולפי זה צריך לפרש שמוגמר אינו הנאה למי שאינו מפונק, לא רק שאין לו צורך בזה אלא גם אם אירע ונעשה ריח טוב בגדיו אין לו הנאה מזה.
    אנחנו מפרשים לפי המציאות שמוכרת לנו, אבל ייתכן שבדואי שחי במדבר ולא רגיל להתקלח ולהחליף בגדים כמונו באמת אין לו נפקא מינא מבחינת הנאה במוגמר. ומה שאצלנו פשוט שיש הנאה בזה הוא משום שכולנו מפונקים.

  6. נראה לכאורה Says:

    קשה לי כעת לעיין בזה כראוי, ואני חוזר ומדגיש שדברי הם רק לפום ריהטא מאוד, לעורר את הלומדים בסוגיא ולא לומר שום דבר לגבי הלכה.
    הקרבן נתנאל אינו תחת ידי כעת לעיין היטב בלשונו. לפי מה שכתבתי בתגובה מקודם עיקר ההיתר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש פירושו לצורך הנאת אכילה, כי גדר אכילה בתורה הוא ההנאה שבה. ומוגמר הוא הנאה רק למפונקים ולא לסתם אדם. ולפי זה לגבי עישון השאלה היא האם הוא הנאה לסתם אדם. ולפי זה יתפרשו דברי הפני יהושע שלא התכוון משום שזה לרפואה ומשום התועלת שבזה. כיוון שעיקר היתר אוכל נפש אינו תלוי כלל בצורך ובתועלת, אלא כולו תלוי רק בהנאה. הרי אם מבשל מאכל שוודאי שאין בו שום תועלת ושובע ובריאות ומזון לגוף והוא רק להנאה, וכגון אולי יי"ש או סוכריות או דבר כיו"ב, גם יהיה מותר. כיוון שיש בו הנאת אכילה. והפני יהושע כתב שזה לתאוות המאכל וייתכן שגם מה שכתב לבריאות הגוף כוונתו שזה נותן הרגשה טובה וגורם להרגיש יותר נוחות בעיכול ופחות מורגש כובד האכילה ולכן יש בזה הנאה. וכל דבריו הם רק לבאר מה הנאה יש בזה, ואחרי שלדעתו יש בזה הנאה זה מותר ואין נפקא מינא כמה באמת יש צורך בזה.
    ואפשר לחלוק ולומר שסתם אדם אין לו הנאה מזה, ומי שנהנה זה רק כי הוא הורגל, וכעין לכסוס את ציפורניו או כיו"ב שאינו נחשב הנאה לסתם אדם. ולצד השני יש לומר שסתם אדם יש לו הנאה מזה שהרי יש הרבה שמעשנים והיו עוד רבים שמעשנים אם לא היו חוששים לבריאותם, כמו שיש הרבה שהיו אוכלים סוכר ושומן וכיו"ב לולא החשש לבריאות. ולא אכפת לנו הנזק לבריאות כיוון שההיתר תלוי רק בהנאה ולא בצורך.
    במחלוקת אחרונים זו זו כבר התקבל בדורות קודמים כמנהג להקל ולא מחו בזה ברוב הקהילות, וכמדומני שנהגו בזה ברוב המקומות כבהלכה פסוקה לקולא. וכל מה שבזמנינו יש אוסרים לא באו לחלוק על עיקר המנהג שהתקבל בדורות קודמים, אלא באו לחדש שאחרי שנודע בדורנו שיש בזה נזק לכן לפי הידיעה הזו יש לאסור. וזה מכיוון שפירשו שההיתר תלוי האם יש צורך בדבר, ופירשו שכוונת הפני יהושע לפי חכמת הרפואה בדורו שיש בזה צורך לבריאות ולכן התיר, וכעת שחכמת הרפואה ביררה היטב שיש בזה נזק ממילא גם הפני יהושע היה מודה שיש לאסור. ולעניות דעתי ההיתר לא תלוי כלל בכמה צורך ותועלת יש בזה, אלא אך ורק האם זה נחשב הנאה. וזו עיקר מחלוקת האחרונים בתקופת הפני יהושע ובזה כבר נהגו כהפני יהושע להקל, ואם כבר הוכרע שזו נחשבת הנאה, ממילא אין נפקא מינא לגבי יום טוב אם נתגלה בזמננו שיש בזה נזק לבריאות.

  7. Moshe E Says:

    קרבן נתנאל על הרא"ש, פ"ב דביצה סי' כ"כ, ס"ק י', ועוד. הקורבן נתנאל לאחר שהוכיח את האיסור החמור של עישון כיו"ט הוסיף: "…ולא על עמי הארצים תלונתי. אך על הלומדים ששותין [טובא"ק] בפרהסיא, ובגלל כן מחטיאים הרכים ונותנים יד להמון. והלומדים הם הם גרמא בנזיקין, ע"ז אמרו הגס לבו כהוראה. וטוב להם לעיני העדה שימנעו יום או יומיים לכבוד השם ותורתו, אף שיש להם קצת היתר ע"פ ש"ס היצר הרע. ומהם ילמדו אילני סרק ולא יחללו יו"ט ויהיו ממצדיקי הרכים ויקבלו השכר בשב ואל תעשה. אשרי שומע לי."

  8. יוסי Says:

    שלום וברכה
    הנה כמה הערות בעקבות הדיון בענין רחיצה ביו"ט:
    א. סברת הרב שליט"א שגדר 'יאכל לכל נפש' היינו הנאה – אינה ברורה לי, שפשטות הדברים וסתימתם בכל מקום מורה שכל דבר שהנפש [כלומר כל נפש] צורכת אותו, התירתו תורה ביו"ט. וגם אדם שאיבד את חוש הטעם מותר לבשל עבורו ביו"ט [משא"כ לענין מתעסק בחלבים, מסתבר שייפטר, שהרי לא נהנה]. ואילו מוגמר אין כל אדם צורך אותו, אף אם כל אדם נהנה ממנו [ואין מתחשבים באדם בודד שאינו נהנה]. ומה שהותרה מלאכה אף בדבר חריף – משום שהקובע הוא המעשה בכללו, דהיינו שם 'אכילה', והשתנות הטעמים האישיים אינה רלבנטית (ונראה שזו סברת הגמרא גבי צבי).
    ב. לעצם השאלה, מסתבר לענ"ד שרחיצה כיום היא שוה בכל נפש [וכן נקט הגרשז"א לענין העברת מים ברה"ר לצורך רחיצה לחולה, דחשיב שוה בכל נפש ומותר. וכן צדד במנחת שלמה ביצה כא: אמנם הגרח"ק שליט"א כתב לי שגם היום אין הרחיצה מוגדרת כשוה לכל נפש], אך רק, כאשר היא נעשית לנקיון ולשמירת היגיינה. ואולם חימום לרחיצת תענוג בעלמא נראה שאינה שוה בכל נפש.
    ואעפי"כ אין ברור להתיר רחיצה כיום – משום גזרת מרחצאות, וגזרה לא בטלה גם בהיבטל הטעם. ואף אם נאמר שכיון שהחימום עצמו מותר אין שייך לאסור רחיצה שיסודה משום חשש חימום, אך כיון שרחיצה של תענוג אסורה כנ"ל, שוב יש מקום לגזרת מרחצאות, שמא יבואו להחם רחיצות של תענוג בעלמא. [אכן גזרה זו לדעת פוסקי ספרד אמורה ביו"ט רק במרחץ ולא במקלחת ביתית. ואמנם יש פוסקים מהספרדים המתירים רחיצה בחמין במקלחת ביתית ביו"ט].
    בברכה

  9. נראה לכאורה Says:

    תודה על הדברים החשובים.
    אני חוזר שלא כתבתי מתוך עיון כפי הצורך ולא באתי להביע דעה חד משמעית. אכן הרבה הבינו שמדובר על צורך ולא על הנאה וכפשטות הלשון, רק רציתי לעורר למחשבה שנייה להראות שאולי יש מקום עיון וחקירה לגבי הפשטות הזו.
    כי אם לגבי איסורי אכילה הגדר הוא ההנאה וכן נחשב לאו שיש בו מעשה כי ההנאה מחשיבה את זה למעשה, אולי באמת גם גדר צורך אוכל נפש הוא שצריך כדי להנות וההנאה מגדירה את הצורך, ואם לא אז צריך לבאר את הגדר למה הוא שונה ומניין למדו לחלק. שהרי לגבי איסורי אכילה לא נאמר לא תהנו מאכילה אסורה אלא לא תאכלו מאכלות אסורות, וחז"ל פירשו שאכילה היינו הנאת הגרון, ושמא היה פשוט להם שזה הגדר של אכילה בכל מקום. וזו סוגיא שנוגעת לכמה מקומות ומצריכה לימוד היטב. וכן נראה לפום ריהטא שהוא לגבי מוגמר שאם היה שווה בכל נפש היה מותר והיה נחשב דבר שצריך אע"פ שבפשטות אין בזה שום צורך מלבד ההנאה שיש בזה ולא שחסר משהו לאדם בלא זה. וכן אם אדם שבע מבשל מאכל שאין בו שום תועלת לבריאות וכגון סוכריות בפשטות זה גדר של היתר משום שהוא נהנה בזה ולא משום צורך במובן שיחסר לו משהו אם לא יאכל את זה.
    ולגבי השאלה מאדם שאין לו חוש טעם היא אותה שאלה כמו מי שמבשל מאכל שלא ערב לחיכו ואפילו לא ערב לחיכם של רוב בני אדם וכגון משהו חריף וכיו"ב, שלגבי זה כתבתי שצריך לומר שהגדר לא תלוי בטעמו של כל אדם באופן פרטי.

סגור לתגובות.


%d בלוגרים אהבו את זה: