בדיני תפילה, ובענייני עבודה שבלב

תגובה שקיבלתי על מה שכתבתי בתלמוד מוסבר ברכות כ”ט ב’:

כתבת בדבריך: וכן השיחה, לשוחח, להשיח נפשו, לדבר, זה לא רק לומר מילים, אלא זה התקרבות נפש בנפש. וגם זה הוא דין בכוונה, ולא רק מעשה אמירת המילים מתוך ידיעת פירושן.

אם יוכל מע"כ לבאר איך שייך להשיח נפשו ע"י נוסח קבוע שנתקן ע"י חז"ל לפני רבות בשנים ??

בשלמא לכוון ולהתכוון ועי"ז להתקרב לה' ניחא, אך שיחת נפשו ממש הכיצד ???

– – –

תשובה:

השאלה נכונה מאוד.

באמת עיקר מצוות תפילה היא לומר את אשר על ליבו בלשונו ולא בנוסח קבוע,

כתב הרמב"ם בתחילת הלכות תפילה:

הלכה א

מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.

הלכה ב

ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.

הלכה ג

אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.

הלכה ד

כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג.

צריך להבין אריכות דברי הרמב"ם כאן, כיוון שלהלכה מתפללים כתקנת עזרא והרמב"ם הוא ספר הלכה, למה הוא מאריך לספר את ה"היסטוריה" מה היה מזמן משה עד זמן עזרא.

אלא ודאי בכל מקום שהרמב"ם מאריך מה היה מקודם (גם בהלכות קידושין הוא מבאר מה היה מקודם ובעוד מקומות) זהו כדי לבאר גדר ההלכה הנוהגת בזמננו.

שאם היה כותב שמצווה להתפלל את הנוסח הקבוע ג' פעמים ביום, היה מתפרש שעיקר גדר הדין הוא מצווה מעשית לומר נוסח מסויים ותו לא, וכוונה הוא עוד פרט בקיום.

לכן הקדים שגוף המצווה היא לא לומר נוסח אלא ולעבדו בכל לבבכם, עבודה שבלב. עבודה פירושה התקרבות על ידי ביטול מה שמרחיק ונתינת תנאים הדרושים לרגש שבלב שיחיה ויגדל. בארמית מתורגם פלח, והוא כמו עבודת השדה שחורש את האדמה כדי להצמיח. וכן עבודת השם שחורש לבקע מה שסגור וזורע ומצמיח את הרגש החי שבתחילתו הוא זרע טמון בפנים הלב, ומשקה לתת לרגש החי את תנאי הגידול שצריך, וזורה ודש לברר אוכל מן הפסולת וכן מברר בתוך ליבו את הזך והטהור מתוך מה שלא. והוא ממש ככל עבודת החקלאי שמצמיח את היבול, מצד אחד בעבודה קשה ומצד שני הצמיחה עצמה היא דבר עדין מאוד שקורה מעצמו בקצב ובדרך שלו ואי אפשר לכפות עליו כלום. רק לבטל את המפריעים ולספק אדמה ומים ואור שמש.

וביאר הרמב"ם גדר עבודה שבלב שיהיה מתפלל ומתחנן. לא "אומר" או "קורא". "מתפלל" ו"מתחנן" אלו מילים שבשפה שלנו כבר נשחקו, וקשה לנו להרגיש כמה עומק מונח בהן. מתפלל עיקרו היא מסירת הלב בלא שיור והשתפכות הנפש והתבטלות, וכאילו מוסר את נפשו על קידוש השם באהבתו וכיסופיו, ומתחנן הוא בקשה לנשיאת חן. צמאון ובקשה להיות נאהב.

הרמב"ם הוצרך לכל זה כי הוא מביא את תקנת עזרא בדרך של "התנצלות", כלומר אע"פ שלא כך עיקר צורת תפילה ולכאורה עשו שלא כהוגן בתקנה זו, מכל מקום הוכרחו לתקן כיוון שנשתבשה השפה.

וברור שההקדמה על מה שהיה לפני זמן עזרא באה לומר שגם אחרי התקנה צריך לשמור שכך תהיה צורת הדברים ולא שיהפך לאמירת נוסח קבוע ותו לא.

ונראה שרמז לנו בלשונו "ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן". כלומר צריך להסתכל על מילות התפילה כעל אבות שיכולים להכיל כל חפצי איש. שכדי לא לבטל עיקר המצווה שיאמר את אשר על ליבו באמת, נתקן הנוסח באופן שיכול להתפרש על כל דבר, וכל מה שרוצים לומר אפשר למצוא מילים מתוך הנוסח ולפרשן כך שייאמר.

ואם זה לא מצליח, בוודאי קיום מן המובחר של מצוות תפילה היא לומר הנוסח כמו שהוא במהירות ובלי כוונת הלב אלא רק כוונת פירוש המילים וכוונת מצוות תפילה, ובשומע תפילה לומר את אשר על ליבו במילים שלו, או להוסיף בכל ברכה מעין הברכה, או להאריך בלשונו ככל שיחפוץ אחרי התפילה לפני שאומר יהיו לרצון ועוקר רגליו (במשנה ברורה מבואר איפה המקום הנכון להוסיף כל דבר).

את החיוב מדרבנן של תקנת עזרא יוצאים ידי חובה מן המובחר גם אם אומרים במהירות ומכוונים רק פירוש המילים ולשם מצוות תפילה, ואת החלק של עבודה שבלב מדאורייתא גם בזמנינו אין דין לקיימו דווקא על ידי הנוסח שתקן עזרא, ואדרבא, עיקר קיומו הוא על ידי תפילה במילים שלו. ולכן תיקנו שיכול להוסיף דיבור כחפצו בשומע תפילה ובכל ברכה מעניינה, כיוון שלא היתה כוונה לבטל את אופן קיום המצווה שהיה לפני עזרא שהוא הקיום העיקרי של עבודה שבלב, אלא רק לעזור למי שלשונו משובשת, לכן לא סגרו את האפשרות להתפלל במילים שלו. ולכן להניח את כוונת הלב העמוקה רק למה שמוסיף מילים שלו בשומע תפלה אין זה "דיעבד", אלא אדרבה, כך הוא עיקר קיום העבודה שבלב במילים שלו, ואם יש לו מה לומר בעצמו כבר אין צריך את הסיוע של נוסח עזרא שנועד למשובשי הלשון ויכול לאמרו רק כדי לצאת ידי חובת תקנת חכמים.

אפשר להסתכל על הנוסח של עזרא בדרך אחרת, לא כעל דבר שמפריע לכוונת הלב ובא להחליף את התפילה במילים האישיות, אלא כעל לימוד שיכול לפתוח עומקים חדשים ולהאיר אורות חדשים. שהנוסח הוא ברוח הקודש ויש בו עומק לפנים מעומק ויש בו גם שירה וקדושה שלא נתפשים בשכל אבל משהו עמוק בפנים יכול להרגיש בהם, והוא מסוגל לעורר ולפתוח ולקרב. קשה להרגיש זאת בגלל שאנו מורגלים בזה מילדות ונעשה מורגל ויומיומי וקשה להכיר בפלא ובשגב שיש בו.

אבל זה עניין רשות רק למי שמרגיש שזה מועיל לו, ואם לא מרגישים שהנוסח פותח ומעורר אין שום חובה דווקא להשתמש בו לצורך עבודת הלב ואפשר לעשותה במילים שלו שמוסיף במקומות שנועדו לזה ומילים אלה תהיינה עצם גוף התפילה והנוסח הקבוע יהיה הטפל. ובהחלט אתה יכול לגשת לתפילה בהרגשה שהתפילה היא רק מה שתוסיף בלשונך בשומע תפילה, ורק לשם זה באת לבית הכנסת ורק את זה אתה ניגש להתפלל, והנוסח אינו עיקר אלא רק מעמיד את האפשרות לומר את התפלה שלך. ולפי הרמב"ם כך הוא עיקר קיום המצווה.

ובאמת הסיבה לומר את המילים שלך בתוך שומע תפילה הוא רק משום שיש סגולה וקדושה בנוסח, והתפילה מתקבלת יותר כשהיא מצורפת לנוסח של עזרא וכן יש סגולה בתפילה בציבור. אבל באמת לפי משמעות הרמב"ם שגם בזמנינו עדיין עיקר דין המצווה הוא כמו שהיה לפני עזרא, אתה יכול להתפלל בכל מקום שאתה חפץ ובכל שעה שאתה חפץ במילים שלך, ואין חובה לצרף את זה לשמונה עשרה, וכיוון שכבר קיימת בזה עבודה שבלב את השמונה עשרה אפשר לקיים רק כדי לצאת ידי תקנת חכמים.

ואם דרך זו מתאימה יותר להרגשה, עדיף הרבה יותר לקיים מצווה מהתורה של עבודת הלב שתהיה מהלב, מאשר לחזר אחרי "סגולות" של נוסח עזרא ותפילה בציבור. שהמעלות של הקדושה שבנוסח ושל תפילה בציבור הן רק אחרי שגוף הדבר קיים. העבודה שבלב היא עצם ה"חפצא", גוף הדבר, ורק אחרי שיש אותו שייך לחזר להוסיף לו מעלות ושלמות. אבל אם התפילה בציבור ובנוסח מקלקלת את העבודה שבלב אין שום טעם לקלקל את עיקר המצווה משום מעלות.

אם אדם זוכה לנגיעה אפילו כלשהו כגרגיר הכי קטן ביכולת להתפלל במילים שלו ומליבו, בדורנו זו מדרגה עצומה ונשגבה והוא חביב עד מאוד. ואסור לתת לחובה להתפלל דווקא בנוסח שמונה עשרה ודווקא בבית כנסת ובציבור לקלקל את זה.

תפילה בציבור אינה מעיקר הדין. אלא רק אמרו שהיא מתקבלת יותר. והיא מתקבלת יותר רק אם יש בה עבודה שבלב אמיתית של כל יחיד, ואחר כך יש מעלה גבוהה יותר שכל יחיד מתוך עומק הכוונה מרגיש בליבו את שורש שייכותו לבוראו, שגם אחיו שייכים לבוראו ביחד איתו ובעומק הלב כאילו נפש אחת להם, וזוהי כנסת ישראל. וכשכוונת הלב היא ממקום עמוק כזה סגולה על התפילה שתתקבל יותר.

דינים שהם חובה הלכתית יש לקיים עם או בלי כוונה. אבל תפילה בציבור אינו חובה הלכתית, אלא מעלה בכוונת התפילה. לכן אם רק באים להיפטר מחובת תפילה וללכת לאכול וממלמלים את התפילה בלי עבודה שבלב לא הרוויחו הרבה בכך שאמרו את זה בציבור, ואין שום טעם להתאמץ במיוחד להתפלל דווקא בציבור. נראה לי שהסיבה שמחמירים כל כך להתפלל דווקא בציבור, כיוון שאם יתפלל ביחיד יהיה צריך להיפגש ולהתמודד עם מה הוא מרגיש כשהוא עומד מול בוראו, ועם השאלה למה באמת נעמדת בתפילה, מה אתה באמת רוצה לומר לבורא, מה אתה מרגיש כלפיו, איך הוא מצטייר ברגשותיך, מה כואב לך. וכדי לברוח מזה מתאמצים להתפלל במניין ואז די למלמל מה שכולם ממלמלים, ועומדים כמו כיתה לפני מורה ולא כיחיד מול בוראו, וסומכים שהתפילה תעלה לשמיים מכח הציבור.

מוכרח אני להוסיף לגבי עיקר דין תפילת שמונה עשרה, עיין שולחן ערוך אורח חיים סימן צ"ח סעיף ב' שכתב "לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו [כגון שאין דעתו מיושבת עליו מאיזה צער או כעס או מטורח הדרך. משנה ברורה], (טור בשם ר"מ מרוטנברג הגה"מ פ"ד מהלכות תפלה). ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפלה".

[מקורו בעירובין ס”ה א’: “אמר רבי אלעזר הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים שנאמר (עזרא ח’) ואקבצם אל הנהר הבא אל אחוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם וגו'. אבוה דשמואל כי אתי באורחא [כשבא בדרך] לא מצלי תלתא יומי [לא מתפלל שלושה ימים]. שמואל לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא. רב פפא לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא.”

ועוד שם: “אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנאמר: (ישעיהו נ"א) “לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין”. ומסיק שם שכוונתו לפטור מדין תפילה]

גם בימינו אין חיוב להתפלל כשאין דעתו מיושבת, שהרי מעיקר הדין כשתיקן עזרא את החיוב להתפלל תיקן כך שמי שאין דעתן מיושבת אינו מחוייב, ולא נתחדש עליו חיוב חדש אחר כך. וכן לשון השולחן ערוך אינה אומרת שעכשיו חייב אדם להתפלל גם כשאין דעתו מיושבת. אלא כתב “אין אנו נזהרין וכו’”. כי מה שאמרו שלא יתפלל בלא יישוב דעת הפירוש שיש איסור בזה, כי יש בזה חוסר כבוד כלפי הקב"ה שנכנס לעמוד לפני המלך ואינו מיושב בדעתו וזורק מילים מפיו והמלך אומר לו מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי. ועל זה כתוב שהיום אין אנו נזהרים באיסור זה כיוון שלעולם איננו יכולים לכוון כראוי לכבודו של מלך, ואם באנו להיזהר בכבודו נחדל מלהתפלל כלל, ואין רצונו בכך אלא הוא מוחל על כבודו ויודע את חולשתנו ולא יכעס אם נבוא לפניו גם כשאנו טרודים ולחוצים ומבולבלים. וזה רק היתר למי שאין דעתו מיושבת ולא יוכל לכוון כראוי ועדיין הוא נכסף להתפלל לבוראו רק ירא מגשת אל הקודש, ואומרים לו שאם רצונו בכך הוא יכול להתפלל. אבל עדיין נשאר הדין שאם אינו רוצה להתפלל כל שאינו מיושב בדעתו לא חל עליו חיוב מתקנת עזרא [גם במצווה מהתורה אינו חייב כשאין דעתו מיושבת, שפשוט שגם על זה יש זלזול בכבודו של מלך, ואמרו בעירובין ששלושה ימים לא היה מתפלל אחרי שבא מן הדרך והרי ביטל מצוות תפילה מהתורה שהיא בכל יום. וכן אמרו שפטורים מדין שיכור וזה פטור גם במצווה מהתורה]. ולפי זה בימינו יש להתייחס לתפילת שמונה עשרה כאל דין רשות, שלעולם איננו מיושבים בדעתנו לכוון כראוי כמו שביאר שם השולחן ערוך מהי כוונה ראויה, ועזרא לא תיקן חיוב על זה. ואדרבה אין זה כבודו של מלך שנתפלל כך. רק הרשות נתונה למי שאעפ”כ נכסף להתפלל שיש לו רשות להתפלל. אבל אם אינו מתפלל מתוך כיסופין הרי ישאל אותו המלך למה באת לזלזל בכבודי להכנס להיכלי ולעמוד מולי בלא כוונה ראויה, שמעיקר הדין יש איסור להתפלל בלא כוונה ראויה. ואם נכסף יכול לענות לו שנכסף אל אביו אע”פ שהוא כתינוק שמטנף ובוש להכנס מבלי שדעתו מיושבת אבל סומך על השולחן ערוך שנתן לו רשות להכנס כמו שהוא, אבל אם אינו משום שנכסף לא תהיה לו תשובה על שאלה זו, ונמצא שרק עורר חרון אף על עצמו שבא בלי צורך אל הקודש רק מתוך פחד ובורות וזלזל בכבוד המלך ורמס חצריו.

וחשוב לעניות דעתי לא להחמיר בזה שלא לצורך, כיוון שלהתפלל תפילות ארוכות מתוך חובה יוצר כובד גדול על הנפש ומחנק נפשי, והתוצאות של זה ענפות וחמורות.

.

כשהחריב טיטוס את המקדש אמרו לו קמח טחון טחנת, שהמקדש באמת היה כבר חרב כיוון שלא עבדו עם הלב, וטיטוס רק גילה שהמקדש כבר חרב ולא הוא שהחריב אותו.

ולו יצוייר שבאמת היו מתפללים רק כשהלב חפץ, אם יש בקרבנו אנשים שליבם חפץ והיו באים להתפלל אע”פ שהוא רשות הרי מוכח שלא נחרב המקדש שבלב ולא בטל מאומה. ואם לא היה בא שום אדם להתפלל כיוון שהוא רשות, הרי המקדש באמת כבר חרב, וכבר בטלה עבודה שבלב מהכלל ישראל, ולמה צריך לחכות שיבוא טיטוס ח"ו ויגלה לנו, ויותר טוב שנדע מעצמנו שכך הוא וננסה לחזור בתשובה לפני שיבוא טיטוס ח"ו.

.

_ _ _

.

עוד דברים בעניין תפילה ותשובה מתוך התכתבות [השאלה היתה לגבי לראות סימן משמיים באירועים שקורים, כדרך של חיים של אמונה והרגשת נוכחות והשגחת הקב"ה]:

החלק של להכיר את הקב"ה בבחינת "אני", הוא קודם לחלק של מבחינת "אתה". זו לא קדימות בזמן, אלא הסדר של הדברים.
למשל אם קורה צירוף מקרים שנראה שהוא מאותת לי משהו, זה גורם לחוויה פנימית. אני מרגיש בפנים את הצמא למצוא איתות שיאמר לי אם אני רצוי והולך נכון או לא ומקווה שראיתי משהו. הצמא הזה והתקווה הזו מאחריהם יש בדידות ופחד וצורך באישור ולהחזיק יד, כמו ילד שצריך להניח את היד ביד של אבא. אני יכול להתפלל את זה, הקב"ה קשה לי לבד ואני צמא לאישור ממך, ואתה מעמיד אותי במצב שנדמה לי שיש אישור אבל אני לא יכול להיות בטוח, ואני מבולבל כי אתה אמור כן לתקשר איתי ולתמוך בי אבל אני לא יודע איך לזהות את זה ובא אליך עם הבילבול הזה ואומר לך אותו.
ונניח שכתוצאה מזה קול בפנים אומר לי מה יש לך להיות כל כך מבולבל, למה שהקב"ה לא יאהב אותך ויאשר את דרכך, הרי אתה לא אדם רע ולא מחפש שקרים ואינטרסים ואתה ילד שלו וכבר אתה מחזיק ביד שלו מעצם העובדה שאתה קיים ואולי לא צריך איתותים על זה, כי האמת יותר קרובה ופשוטה מאיתותים.

גם מה שהרמב"ם כותב מהגמרא תענית שכשיש צרה מתריעים וכו', נראה לי שהדרך בזה היא לא לראות בצרה עצמה "מסר", כי זה שוב "ארץ ניתנה ביד רשע" [הכוונה לשיחה של רבי ירוחם הלוי שמביא מאיוב שייתכן שכל ה"מסרים" וה"איתותים" שהאירועים במציאות כביכול מראים לנו הם הטעיה ונסיון, כמו שייסורי איוב אמרו לו שהוא שנוא, ובאמת היה אהוב], כל אחד יפרש את זה להתחזק במה שממילא הוא סובר שצריך לעשות וגם אם הוא טועה יתחזק בטעותו. ומי שיש לו רגשי אשמה ופחד וחוסר בטחון יהיה ברור לו שהוא אפילו עוד יותר שנוא ממה שחשב מקודם.
אלא ממילא כשיש צרה יש חוויה בפנים. וכאדם מרגיש באמת מה קורה לו בפנים הוא למשל יכול להרגיש אני ממילא תמיד כל כך לא בטוח אם מה שאני עושה טוב ונכון, תמיד נדמה לי שאני טועה וחוטא, תמיד נדמה לי שאולי הקב"ה לא מרוצה מדרכי ומעשי, עכשיו מה רוצים ממני עוד. על מה הביקורת הפעם? איך אני אדע?
אפשר את החוויה הזו עצמה להתפלל, לומר לקב"ה נהרגים אנשים, אני מאויים בעצמי, למה אתה הורג בנו? מה אתה עוד רוצה? אני אמור להסיק מזה לחזור בתשובה אבל הרי זה כל מה שאני רק מחפש כל הזמן ולא יודע איך עושים את זה ומבקש שתלמד אותי ותעזור לי, ואתה בא וזורק עלי אבנים בשתיקה?
לא חסרה לי שאיפה והתעוררות אלא חסר לי דרך וכיוון וידיעה, עכשיו אתה כועס והורג אנשים ומה אני אמור ללמוד מזה?
וכשמניחים את החוויה כמו שהיא באמת לפני הקב"ה במעשה התפילה, לפעמים עצם ההנחה הזו לפניו גורמת שיתגלה מתוך החוויה עצמה רובד יותר עמוק שלה, תשובה שמונחת בה עצמה מתחת לקושי ולפחד ולבלבול ולבדידות.  קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, כמה שהחוויה שמניחים לפניו בתפילה היא יותר אמיתית, הוא יותר קרוב, הוא עונה ממקום שהוא עוד יותר קרוב אליך מהחוויה שהנחת לפניו. לא מענה מבחוץ.
מה עוד יותר קרוב אליך מהחוויה של פחד ובלבול שמתעוררת מול צרה?
כשאני מול צרה ומרגיש שבאים אלי בדרישות נוקשות וחמורות ומענישים אותי ואני לא יודע על מה, אני כבר לחוץ ומנסה "לטפס על הקירות" כדי למצוא קצת אמת וקרבה ואור, ואיך אני יכול ללחוץ על עצמי עוד? אני כל הזמן דורש מעצמי ומה אני יכול לדרוש עוד?
מתחת לזה מה יותר קרוב, מה אני באמת חושב על עצמי מהצד שלי, בלי לחשוב על מה הקב"ה חושב עלי. אני יודע שאני אמור להיות יותר טוב, אבל זה אולי כי יש לי הרגשה שבעיני מישהו, אולי בעיני הקב"ה, אני לא מספיק טוב. אבל אם אני הייתי הקב"ה והייתי צריך לשפוט מישהו אחר שהוא כמוני. בסך הכל הייתי חושב שהוא אדם שמנסה ומשתדל ומתאמץ, אולי אפילו יותר מדי, להיות טוב ככל כוחו ויכולתו, ומה יש לי להעניש אותו. הוא בסך הכל מסכן וטוב וכל מה שהייתי רצה זה לתת לו יד וליטוף על הראש ולומר לו שאני אוהב אותו ולהרגיע אותו ולחמם אותו. אז אולי בעצם הקב"ה לא יותר שופט ונוקשה ואטום ממני. אולי הוא גם רואה את זה כך.
לרוב ההרגשה שאני לא מספיק טוב היא עמדה "מול" מישהו או משהו. עמדה של דיאלוג כלשהו, מערכת יחסים כלשהי. אולי כללית מול כל מה שהוא לא אני.
וכשאדם אומר שהוא באמת מאמין שהוא לא מספיק טוב לרוב הכוונה מאחרי זה שהוא מצדיק ומקבל על עצמו את מה שהוא סבור שהעולם שמולו חושב עליו. אבל אם מסתכלים לא על העמדה שלי מול שום דבר. אלא איך אני ביני לבין עצמי לגמרי, בחדרי חדרים שלי. ששם אף אחד לא שומע אותי ולא יודע מה אני חושב, המקום הפרטי שהוא רק שלי, שם לרוב אדם שהוא לא רשע סבור שיש מקום להבין אותו. אם הוא לא רמוס מדי. שיש מקום להכיל את הטעויות שלו ולראות את הצד שלו בהבנה. לראות שהכוונה היתה טובה גם אם הביצוע היה מוטעה. לראות שאפשר לחמול עליו.
ואולי הקב"ה איתך שם. חושב גם ככה. ביחד איתך. אולי לא צריך להסתיר ממנו את המקום הזה. אולי אלה החצוצרות שמריעים בשעת צרה, השופר הוא בכי, וגם החצוצרות, בוכים את המקום הזה לפני הקב"ה ומתחבקים איתו בדמעות על היציאה מתחושת הניכור והפחד, ואולי זו תכלית הצרה.

אני כותב סתם ציורים ומשלים. אצל כל אדם זה אחרת לגמרי וזה יכול להיות גם אצל אותו אדם בהרבה מאוד דרכים שונות. זה רק דוגמאות לעקרון הכללי שכל דבר שבא מבחוץ צריך להגיע לאמצע של האני, ושם להיות מעובד ומשם לחזור החוצה. לא לשחק "פינג פונג" עם החוץ, שיש אירוע ואני מחזיר תגובה. אלא כל כדור שנשלח אלי נכנס עד אמצע האני, הכי רך ואישי ופגיע וסודי ופרטי, ומשם מוחזר. כך אני מבין מה שכתבו ש"אני" הוא לפני "אתה".
ולדעתי זו תכלית הצרות, וגם כוונת "ארץ ניתנה ביד רשע", ללמד לא לשחק פינג פונג עם מסרים שבאים מבחוץ לשמוע אותם ולהגיב להם. אז נעשה שהחוץ הוא שטן. האני גם מגיב למה שבא מהחוץ, אבל בלי מחיצה, בלי שיש "מול" כמו שתי עמדות שעומדות זו מול זו וכל אחת חיה כתגובה מול השנייה.

עוד ציור, אם נניח בחור מגיע לישיבה חדשה וניגש פעם ראשונה לרב עם קושיא טובה אחרי שהכין היטב את הסוגיא, הרב יכול לנסות להשיב דברים מחוכמים. לזה התכוונתי "פינג פונג" עם המציאות, אחד מוסר משהו והשני משיב. אבל אם הבחור יאמר לו אני מרגיש שאני צריך לקנות הערכה כי אני לא בטוח אם יעריכו אותי ויקבלו אותי ואני מפחד אם אעמוד בסטנדרטים כי אני רוצה להשתייך ולקבל יחס חם. והרב יאמר שגם הוא מפחד אם יוכיח את עצמו כי אם הוא לא יהיה מספיק מוצלח התלמידים לא ירצו לבוא אליו. ואז הם יאמרו אם כך אנחנו שנינו בעצם בדעה אחת ובמקום אחד, למה שלא אעריך אותך ואקבל אותך, הרי מה שאני מפחד הוא שאתה לא תקבל אותי ואני כן רוצה להשתייך אליך. ואז הם יכולים להתחבק בדמעות ולהרגיש קרובים. כאן כבר מוצאים אחד את השני דרך ה"אני", שהוא מקום משותף, בלי להעמיד "אתה" מול "אתה".

ואם נניח מי שצריך להתחיל עם זה ולהסיר את המחיצות הוא התלמיד ראשון. אם הוא לא עושה את זה, אם הרב "ישבור" אותו, יכשיל אותו בבחינות וילגלג על חידושיו. בסוף התלמיד יבוא שבור ובדמעות ויתלונן למה לא מקבלים את המאמצים שלו להוכיח את עצמו ולהראות שהוא מספיק טוב ומוכשר ומוצלח ועומד בדרישות. ואז יישאל מה הן הדרישות ומה בעצם אתה חושב שרוצים ממך ובאיזו תחרות אתה חושב שאתה נמצא. אולי להיפך, רוצים שתצא מזה ותבין שאין כאן תחרות עמידה במטלות והישגי חוכמה ויראת שמיים וכו' ואף אחד לא רוצה ממך כלום. רוצים רק אותך איך שאתה עם כל  החסרונות והחולשות וה"בושות". לפעמים רק אחרי שנשברים או מקבלים מכה כואבת יכולים להיפתח לזה.

זה לא קל. ילד לא יכול לעשות את זה. אם ההורים שלו היו ביקורתיים כלפיו והוא השיב אל הלב את הביקורת ומאמין לה, הוא לא יצליח לזהות שיש צד משלו, עצמי, בפנים, ששם הוא יודע שהביקורת לא מוצדקת והוא קרבן. הוא יתעקש לומר שהוא מאמין שהוא לא מספיק טוב. אחרת הוא מרגיש שהוא מאבד את ההורים ונשאר לבד. הוא נכנס למצב של שתי עמדות, הוא מול ההורים. וזה קשה מדי. הוא קטן מכדי לעשות את ההפרדה.
ולכן ילד לא מצליח לבוא אל ההורים עם הצד האמיתי שלו עצמו, ואז לחשוף גם בהם את הצד של ה"אני" שלהם,  שבעצם אהבנו אותך כמו שאתה רק פחדנו שאנחנו לא הורים מספיק טובים, ושאנחנו לא יוצאים ידי חובה וכיו"ב. אם זה קורה זה קורה רק בגיל מבוגר אחרי הרבה מכות והרס ואחרי שכבר לרוב מאוחר מכדי לתקן.
ישראל אומרים השיבנו ה' אליך ונשובה. והוא אומר שובו אלי ואשובה אליכם. הוא בינתיים מחזיק מעמד ומצליח לנצח בריב הזה. אנחנו צריכים להתחיל ראשונים.
אולי מסביב לזה העניין מסתובב, אנחנו מחפשים אותות שהוא קודם יראה מצידו איתות ואז תבוא היענות מצידנו. והוא חוסם את זה, נותן ארץ ביד רשע ומראה דרך המציאות וה"אתה" פנים חתומות. כדי שזה יתחיל מאיתנו.
זה אופייני גם בחיזור, שני הצדדים עושים את עצמם מרוחקים ולא מתלהבים ועושים רושם, וכל אחד מחפש איתות מהשני כדי שיוכל להיפתח אליו כמו שהוא באמת. וחז"ל אומרים דווקא להקדים שלום לכל אדם, להיות ראשון. קשה להיות הראשון. וגם בהמשך, כל צד מחכה שהשני יקדים להיפתח לדבר על דברים רגישים ואינטימיים ופגיעים ומאוד פרטיים ואז גם הוא יוכל להיפתח. וכך גם כלפי הקב"ה לצאת מהמעגל הזה של להרגיש שהוא מצפה איזשהן ציפיות ודורש איזשהן דרישות ויש "סחורה" שצריך לספק, בחכמה והישגים רוחניים וכל כיו"ב. ולהתעלם מהרצון הפשוט של קרבה בלי תנאים ודרישות. קשה להיות ראשון עם זה ומחפשים איתות שיאשר שאפשר.

.

המשך [אחרי הדברים לעיל נשאל לגבי מידת הבטחון]:

כשאדם רוצה להיות נאהב, באופן המוחלט והמושלם, העיקר של זה הוא להתקבל בלי שום תנאי. להיות נאהב לגמרי בלי תנאי. בלי שום ביקורת ושפיטה ודרישה. שיהיה אפשר לגלות כל דבר לגמרי בלי שום פחד מדחייה או רתיעה. שמי שאוהב אותי יהיה תמיד בצד שלי, תמיד יבין אותי ויצדיק אותי.
כך תינוק שכעת נולד נאהב על ידי אמא. הוא מטנף ובוכה ובועט ודורש ואוכל ותמיד הוא נאהב לגמרי. תינוק לא מרגיש שאמא זה "אחר". מישהו שעומד מול ורוצה משהו. אמא מתרגשת ואוהבת מעצם העובדה שהוא קיים. היא לגמרי לגמרי בצד שלו. אין מולה שני צדדים בכלל.

בוודאי צריך שיהיה באהבה גם את הצד של לראות את האהובה ולראות את הצרכים שלה ולרצות למלא אותם. ולהיות לה גם אב ואח ולהכניסה תחת הכנפיים מתוך ראייה אמיתית שלה. כמו יעקב שהרים את האבן ועבד שבע שנים והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.
אבל שני הצדדים יש להם חיים ומקום ושניהם חיוניים ואי אפשר זה בלי זה ואסור שיעמדו בתחרות ויגבילו זה את מקומו של זה. שניהם יכולים וצריכים להיות קיימים בלי גבול.

על בטחון נאמר: "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי".

בטחון הוא מצב טבעי. לא צריך לפעול מאומה כדי שהוא יהיה. צריך רק לא לקלקל.
בתוך כל אדם יש בפנים תינוק. זו ההתחלה, אבן השתייה, של האדם. ותינוק בלי אמא מפחד ובודד ובוכה.

כתוב: "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה  לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".

השורש של החטא הוא השאיפה להפוך את התינוק חסר הישע והתלותי למבוגר.
מזה נוצר כח שאומר לנו שאין רשות להיות תינוק. יש על זה ביקורת. אתה צריך לעשות וליצור, לעמוד בדרישות ולהגיע להישגים. זה מעמיד את כל העולם מול התינוק כאחר, כ"אתה", כשני צדדים שעומדים זה מול זה וכל אחד יש דעה משלו ורצון משלו ואינטרס משלו. אין אמא שתהיה איתי בצד של "אני". אין רשות לבקש אמא כזו. אני כבר גדול. אני צריך להיות עצמאי וחזק ועושה דברים ולהיות עכשיו אמא לאחרים.
כשהכל הוא רק האחר, וה"אני" נשאר לבד כמו תינוק בלי אמא אובד הבטחון. אם הקב"ה הוא גם "אתה", מישהו אחר ממני שאני עומד מולו וצריך לעמוד מול ביקורת ומבחן, אני לא יכול לבטוח בו כגמול עלי אמו. לבטוח אפשר רק תינוק באמא, שהיא לגמרי "אני".

באהבה יש שני צדדים, יש את הצד שאני צריך ורוצה לראות את השני, לעמול, לתת, לא לחטוא נגדו, לא לפגוע בו, להיות טוב אליו.
כל חוסר זהירות הכי קטנה, כל הימנעות מעשייה כשהיא נצרכת, פוגעים ומשאירים צלקת. זה משפט נורא, דין וחשבון על כל תנועת אצבע. אפשר לפצוע את לב האהוב במבט של שבריר שנייה, בנימה קלה בקול. בשהייה של רגע לפי שאומרים או עושים משהו.

ויש את הצד השני, שאני יכול להיות כתינוק עלי אמו, לטנף ולצעוק והכל הכל אהוב לגמרי בלי שום תנאי.

זה מה שכתוב שלקב"ה יש שלושה שמות, "אני", "אתה", ו"הוא" (שזה עניין נוסף שאני לא מדבר בו כאן). ו"אני" הוא ההתחלה ורק אחריו בא ה"אתה". אי אפשר שתהיה מידת הדין ללא שקדמה לה מידת החסד. מידת החסד היא אבן השתייה. משם הכל מתחיל ועל זה הכל מושתת.
הבטחון הוא כאשר אדם נפתח לתת לחסד לגעת בו. מאמין שהקב"ה הוא לו כמו אמא לתינוק שלה.

אנחנו נוטים להרגיש שהתינוק שבפנים מעצם העובדה שהוא אנוכי ורוצה רק לקבל ואין לו ידיעה מלתת כלל הוא דחוי ומכוער.
הוא בכיין, תלותי, פחדן, חלש, תובעני, רעבתן. אנחנו מורגלים שזה יפה רק אצל תינוק רך. אצל מבוגר זה מכוער.
ואם אנחנו מקבלים שגם בעיני הקב"ה זה כך אנחנו מאבדים את האמונה והבטחון. היחס הופך ליחס של עבודה זרה.
אדם שמקבל שהתינוק שבו מכוער ודחוי נעשה אדם חסר מרכז. חסר עמידה. חלול ועף בכל רוח מצויה. מחפש כל הזמן להתמלא ולא מתמלא. ההיפך מעץ שתול על פלגי מים.
הקבלה הזו יוצרת מחיצה ביננו לבין הקב"ה. לפני הכל הוא בשבילנו אמא לתינוק. משם היחס אליו מתחיל. כל השאר יכול להימשך רק אחר כך.
מי שהאנושיות שבו, האני שלו, הוא לפני הכל תינוק בן יומו, ואצלו הקב"ה הוא לפני הכל אמא, אדם כזה הוא עץ שתול. יש לו בטחון. ואז יחסיו עם כל האחרים יכולים להיות שהוא החזק והמבין והרואה והחומל והמשפיע חסד והעושה והנושא בעול וכל האחרים חוסים בצילו.
ואם אין לו את המרכז הזה, הוא נעשה משא ונטל על סביביו. אין בו מעיין ואין לו שורש ואין לו בטחון והוא צריך להתמלא מבחוץ ולעולם אינו מתמלא.

וזה עניין השבת, שבשבת הוא הזמן שמותר להיות תינוק. להתענג בתענוגים, ויש נשמה יתירה לאכול ולשתות הרבה, ולא לעשות כלום, ואין חטא ואין גיהנום ואפילו לא תוקעים בשופר ולא נוטלים לולב ואין רגשי אשמה ואין דאגה.

מוטבע בנו שאדם שכל מעשיו הוא רק לאכול ולשתות מטעמים וממתקים עד להתפקע ואחר כך לישון ולבעול, ומלבד זאת לא עושה מאומה ולא דואג על מאומה ולא יוצר מאומה ובעיניו כל צרכיו מוכנים לו כמו בן מלך והוא רק צריך להושיט יד וליטול ככל אשר יחפוץ, הוא אדם מכוער שאינו ראוי לאהבה.
בשבת אנחנו אדם כזה, ואנחנו אהובים ללא גבול. שבת הוא יום של אהבה. שאנחנו נאהבים. נכתב שאין לנו שום התחלת מושג עד כמה עצומה החתונה והאהבה בשבת. ולא צריך להיות לנו מושג. זו טרחה יתירה להשיג את זה. תינוק לא יודע עד כמה נפשה של אמא יוצאת אליו. וזו טרחה עבורו להשיג זאת. זה יחייב אותו לטרוח לתת בחזרה והוא לא צריך. הוא רק מקבל, לא דורשים ממנו מאומה. אוכל ושותה ונהנה. ונאהב רק על כך שהוא קיים. לא נדרש ממנו מאומה מעבר לכך. גם לא להשיב אהבה.
והשבת היא היסוד לכל. כל מה שנעשה בששת ימי המעשה נעשה מתוך זכירת השבת כל רגע ורגע. בלי זה אי אפשר לעשות מאומה. אי אפשר לקיים מצוות ולהאמין ולבטוח ולאהוב ולתת וליצור. כמו שאמרת שהשבת היא הבטחון.
אצל תלמידי חכמים כל יום הוא שבת. ולכן הם יכולים להקיא חלב שינקו משדי אמם ולתת את עצמם לכל העולם ולבנות את העולם ולכפר עליו.

ה"ארץ ניתנה ביד רשע" לא עומד בסתירה לבטחון ולא מקשה עליו. להיפך, מי שמחפש את הבטחון בכל מקום אחר מלבד בעשיית שלום בתוך עצמו עם התינוק שבו והשבת שבו והקב"ה שמחכה לו בתוך עצמו לאהוב אותו כמו אם, לא ימצא. החטא הוא ברצון להיות כאלוהים יודעי טוב ורע, להתבגר. והתיקון הוא שם.
החיפוש למצוא בחוץ, בכל מקום שהוא, הופך אותנו לכמוץ אשר תדפנו רוח.
"ארץ ניתנה ביד רשע", והגלות, והחושך שמראה עמוד כאדם ואדם כעמוד, הם מורה דרך להראות לנו את הכיוון. הם רק עוזרים לבטחון. הם מפנים את המבט פנימה, למקום ששם באמת צריך לחפש את הבטחון. ששם כבר נמצא הכל מוכן כשולחן ערוך ומוכן ומצפה בפיך ובלבבך לעשותו. רק שבחרנו להתנתק וכעת צריך לבחור להתחבר מחדש.
זה שוב התחלת המסילת ישרים, אנחנו בחושך מטעה ובמבוך, ואלה שעברו את המבוך אומרים עצה, לעצור את הסוס שוטף במרוצתו. לשבור את הריצה. לעצור. לא לפחד. רגע שקט. להתבונן. זה הכל. אין המשך לעצה הזו. פה היא נגמרת. לא צריך יותר מזה. בזה הכל נמצא ומשם הכל יבוא מעצמו, כמו מסילת ישרים שהיא סלולה ודבר מביא לדבר ממילא, כמו עץ שתול שצומח. רק לא לפחד שאנחנו לא אהובים אם אנחנו רק קיימים כמו שאנחנו ולא עושים כלום. בהתגברות על הפחד הזה שם הבטחון. בזה מסתיימת העצה. זה כבר למצוא את הדרך.

.

המשך [לאחר הדברים לעיל עלתה שאלה בעניין ציפיה לגאולה]:

לגבי הציפיה לגאולה, מבואר בחז"ל בכמה מקומות כמה חמורה האזהרה לגבי לדחוק את הקץ ולגלות את הקץ. כתבתי בזה יותר בתלמוד מוסבר על בבא קמא פ' א'.
מצד שני כמובן שהציפיה היא עניין מרכזי. אתה בוודאי יודע יותר ממני כמה אצל הרמח"ל וחביריו זה היה מרכז עולמם ועבודתם.

בי"ג עיקרי אמונה אומרים ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו, ובעיקרים האחרים לא נאמר כיו"ב כגון ואע"פ שיש צדיק ורע לו וכו' אני מאמין בשכר ועונש וכל כיו"ב.
כל עיקרי האמונה במידה שווה יש בהם נסיון שיכול לגרום בהם ערעור וצריך חיזוק לעמוד בו, ולא בזה נוסח הי"ג עיקרי אמונה עוסק. לכן נראה שהפירוש אינו דברי מוסר להתחזק אע"פ שעובר הרבה זמן ולא להתייאש. אלא הוא גדר של העיקר עצמו.
לדעתי צריך לקרוא את זה הפוך, לא כמו שמורגלים שזה מתאר קושי ומחזק שאע"פ שקשה צריך להתחזק, אלא להיפך, שבא לומר שאין בזה קושי כלל אם יתמהמה. ובא להגדיר את הציפיה שאינה שייכת לזמן מתי יבוא.

בחגיגה ה' ב':
""ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו.
מאי מפני גוה אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים, ר' שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים.
ומי איכא [והאם יש] בכיה קמיה [לפני] הקב"ה, והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקב"ה שנאמר: "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו".
לא קשיא הא בבתי גואי [בבתים הפנימיים יש בכיה. רש"י: איכא [יש] דכתיב במסתרים] הא בבתי בראי [בבתים חיצוניים. עוז וחדווה]".

ושם י"ב ב' וי"ג א' נאמר שבבתי גואי יש תמיד רק אור, ובבתי בראי יש גם צד של חשיכה.

וכמובן בכל זה שייך מבשרי אחזה אלוה.

אצלנו ההרגשה היא שהפנים תלוי בחוץ, שאם יהיה לו מבחוץ דבר שיפתור את הבדידות ויהיה אפשר להתחבר אליו תהיה שמחה, ואם יחסר דבר שקיים בחוץ שיכול להתחבר לפנים יהיה כאב ועצבות.
הבכי הוא במקום של הפניה אל החוץ, שאם בחוץ ריק וקר וחשוך יש בכי, ואם יש חום ומישהו אוהב יש שמחה.
זה כמו שאנחנו נמצאים בחדר הפנימי, ומסתכלים על החדר החיצוני, וכשרואים שהוא ריק ושומם זה הבכי. ונמצא שאצלנו הבכי הוא בבתי בראי.

ומזה כשחושבים על גאולה יש דחיפות, קצר לנו הזמן לחכות בחלון לראות אם יש מי שבא למלא את הריק ולנחם את הבכי.

ועל זה באה האזהרה החמורה כל כך שלא לדחוק את הקץ או לפחות לנסות לגלות או לשער מתי יהיה. מצב כזה מכריח חוסר אורך רוח וסבלנות. מצב כזה לא מאפשר שלא יהיה אכפת אם הוא מתמהמה. וגם לא מאפשר וודאות שלמה שאע"פ שיתמהמה בוא יבוא.

הכאב הזה לא צריך להיות קשור לציפיה לגאולה כלל. זה מצב שהוא תולדה של החטא וזו כל העבודה שלנו בעולם הזה של עכשיו לנסות לתקן אותו כפי יכולתנו וכמו שכתבתי. על ידי שנפסיק להסתכל בחלון ולהיות תלויים במי יש בחוץ.

אם זוכים להכיר ולהשיב אל הלב שהאני שלנו מונח כגמול עלי אמו על הקב"ה, שהוא עוד יותר מבפנים ממה שאנחנו רגילים לזהות את המקום של האני. הוא עוד יותר אני. כמו שאמא היא עוד יותר אני של התינוק ממה שהוא בעצמו. כמו שמי התהום שמהם נובע המעיין הם עוד יותר במקורו ובתוכו מהנביעה שמתגלית בחוץ. אז כבר אפשר לזכות לבטחון מבפנים ולא תלויים במה שיש בחוץ. ואין בכי בחוץ. ואת זה מוטל עלינו לעשות לבד בעולם הזה עכשיו, לא לחכות למשיח בשביל זה.

ואדרבה נעשה עוז וחדווה בחוץ. כשאדם רואה מה שיש באמת בתוכו הוא רואה שזה נמצא בכל. כל מי שאתה רואה בחוץ רוצה להתרפק עליך באהבה כמו תינוק חשוף לגמרי כמו שאתה רוצה להתרפק עליו. וכל המציאות כך. מה שחוצץ לא נמצא באמת בעצמיות של שום אדם ושום דבר, וממילא לא קיים בכלל. צדיק עוצם עיניו מראות ברע, טהור עיניים. הוא לא רואה רע כי אין רע.

לְדָוִד בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. ב בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו. ג הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲו‍ֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי. ד הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים. ה הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי.

כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ. יג כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו. יד כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ

יג משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ יד מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבדת האדם להוציא לחם מן הארץ טו ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד טז ישבעו עצי יהוה ארזי לבנון אשר נטע יז אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה יח הרים הגבהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים יט עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו כ תשת חשך ויהי לילה בו תרמש כל חיתו יער כא הכפירים שאגים לטרף ולבקש מאל אכלם כב תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון כג יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב כד מה רבו מעשיך יהוה כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך כה זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדלות כו שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו כז כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו כח תתן להם ילקטון תפתח ידך ישבעון טוב כט תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון ל תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה לא יהי כבוד יהוה לעולם ישמח יהוה במעשיו לב המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו לג אשירה ליהוה בחיי אזמרה לאלהי בעודי לד יערב עליו שיחי אנכי אשמח ביהוה לה יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את יהוה הללו יה

המבט הנקי שרואה רק טוב, של בטחון שלם ושמחה שלמה בבתי בראי, הוא בעולם הזה. כך נבראנו, וזה עדיין מונח בתוכנו ומחכה לנו בתוכנו, וקלקלנו מעשינו ואנחנו יכולים וצריכים לתקן כאן ועכשיו וזה כל עמלנו. לא בשביל זה מחכים לגאולה.

בבתי בראי יש עוז וחדווה במקומו. ובבתי גואי יש רק אור. ובחוץ שייך מראית של חושך, אשליה של חושך, וכשיש אור בבתי גואי רואים שגם בחוץ יש אור. וכל מה שדוד משורר על אויבים וצרים ושונאים הוא כלפי מה שמפריע מלראות שגם בחוץ אין חושך בכלל.

הציפיה לגאולה שייכת לבכי שבמסתרים תבכה נפשי. בבתי גואי.
הבכי על גאותן של ישראל שניטלה ועל גאוותה של מלכות שמים.

לצפות לגאולה ולהצטער על גלות השכינה זו מדריגה גבוהה. אע"פ שזה מי"ג עיקרים ויסוד לא כל אדם זוכה לזה. כמו אמונה ואהבה ויראה שהם יסודות וחיובים ואעפ"כ לא כל אדם זוכה להם.
אסור לערבב את זה עם הבדידות והכאב והפחד והבכי שאנחנו רגילים להרגיש כמצב קיומי. אם נערבב זו תהיה ציפיה נואשת, דחופה, לא נוכל לעצור את עצמו מלדחוק או מלהתייאש. ושניהם הם כליה גמורה, ואין שום אזהרה חמורה של כליה גמורה כמו על אלה. בני שבט אפרים שהקדימו לצאת ממצרים נשמדו. וכם המעפילים. ונאמר התרתי את בשרכם כצבאות או כאילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.

הבכי והבדידות והפחד והיאוש שלנו הכל הוא בגדר פחדו בציון חטאים.
כמו שנאמר בברכות ס' א':
"ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון, חזייה דקא מפחיד, אמר ליה חטאה את, דכתיב: "פחדו בציון חטאים". אמר ליה והכתיב: "אשרי אדם מפחד תמיד", אמר ליה ההוא בדברי תורה כתיב".
עצמות ושורש החטא הוא הניתוק מהקב"ה שבפנים. לא יהיה בך אל זר. הזרות שלנו כלפי מה שבנו. וזה עצמו הפחד והבכי והבדידות שאנחנו חיים בהם.

הציפיה לגאולה היא עיקר העבודה, ולערבב אותה עם הפחד שלנו זה להפוך לגמרי בין החטא והתיקון, בין הטוב לרע, ועל זה האזהרה הכי חמורה.

הציפיה האמיתית לגאולה היא לא ציפיה מתוך מצב ריק וחשוך ובודד ומנוכר וזר שמייחל להתמלא ולהתחבר. אלא ציפיה מתוך מצב מלא ומואר ושמח כמו פסוקי התהילים שהבאתי והרבה כמותם. שמחה בבתי בראי אין הכוונה העמדת פנים חיצונית של שמחה כשהלב בפנים עצוב. הרי מדובר בקב"ה עצמו. תוכו כברו, והוא לא מעמיד פנים ולא מתנהג בחיצוניות אחרת מבפנים. שמחה בבתי בראי היא שמחה אמיתית. היא לא בסתירה לבכי שבבתי גואי.
אני לא זוכר כעת בדיוק, אחד ממפרשי התורה הקדמונים, כמדומני רבינו בחיי, כותב שבמקום שהיה הסנה יש סלעים שיש עליהם צורת סנה, וככל ששוברים אותם לחתיכות קטנות בכל חתיכה עדיין יש צורה שלמה של הסנה.
לפי הקבלה בכל דבר יש עשר ספירות. בכל ספירה יש עשר ספירות ובכל אחת מהן יש עשר וכך בלי סוף.
רבי ירוחם אומר שצייר אמן יכול לצייר ארמון שלם על כל פרטיו על נייר קטן בגודל בול. ולחכם אין הבדל, כי בציור הקטן לא חסר מאומה ממה שיש בארמון הגדול. ואדרבה, ככל שהציור קטן כך הוא יותר ניתן להשגה.
החכם יכול לראות בתכלת ים ושמים וכסא הכבוד ולא חסר לו מאומה. אדרבה, בתכלת ההשגה שלמה יותר. אפשר ללבוש ולגעת ולהריח ולחבק.
אבל בשלמות הזו עצמה, דווקא כשמשיגים את כל הדר הארמון שיש בציור הקטן, דווקא כשיש שמחה אמיתית ושלמה ובטחון שלם על ידי ההשגה הזו, מתוך זה עצמו נעשה הבכי על הארמון הגדול. על כסא הכבוד. על אבן שלמה. זה בכי שבא מתוך שלמות ומלאות. השלמות מביאה להשגה שיש ארמון גדול ולגעגוע אליו. גאווה יש רק בארמון הגדול. בכסא הכבוד. הוד וגדולה ותפארת. המלכות בעצמה. בהדרה ונוראות גדולתה.
וככל שזוכים לשלמות הקטנות ולמלאות השמחה בה, מקבלים מושג על נוראות הגדולה וההוד והדר ונעשה כליון הנפש ובכי מהפנים עצמו. לדבוק בשרשו הגדול הגיבור והנורא. געגוע לירא מפניו עד כלות. בכי במסתרים על הגאווה שניטלה, על גאוותה של מלכות שמים.
השמחה מביאה להשגה שיש שמחה כללית וגדולה יותר. שיש בה שגב ותפארת שאין בקטנה. אחרי שיש חיבור אל תוך ה"אני", נעשה אור ב"אתה", זו ראיית העולם של פסוקי התהילים שהבאתי שזה בעולם הזה כאן ועכשיו. שמחה בבתי בראי.
ומזה נעשה השגה שיש "הוא". יש כלל גדול יותר. שאי אפשר להשיגו כמו את ה"אתה" שדוד שר עליו, שאפשר לגעת וללבוש ולחבק ולצייר יפה כל כך. ואין ביניהם חילוק. הכל כבר יש ושמחה ומלאות ושלמות כבר יש גם בארמון הקטן. אבל תכלית ההשגה בו מביאה לגעגוע אל הארמון הגדול. שכל הרסיסים אע"פ שבכל אחד יש סנה שלם יצטרפו לאבן שלמה אחת.
ומכיוון שכבר עכשיו יש הכל ויש שמחה הציפייה לא תלויה במתי יבוא. כבר עכשיו טוב ושמח. הוא יכול להתמהמה. הציפיה לא תחת הזמן, לא תלויה בזמן. זו ראיה ממבט של נצח.
כשרואים נכון רואים שהכל אחד. ואז אין ספיקות שהכל יתאחד. כמה שיתמהמה אין שום ספק שיבוא. כי מה שיש בתוכי באמצע האני הכי עמוק, יש גם בתוכך אותו דבר עצמו, ויש בתוך כל אחר, בפנים כולנו רוצים אותו דבר. וממילא כולנו אחד. וממילא ברור וגלוי שנתאחד בסופו של דבר.

שמעתי פעם על בחור ליצן שהיה ניגש לבחור צעיר חדש ואומר לו ברצינות עמוקה ובקול של מישהו שמתנבא, יש לי כעת השראה עליונה ואני יכול לראות לתוך הלב שלך. בתוך הלב שלך באמצע ממש יש נקודה אחת גנוזה, שכל רצונה הוא להתאחד עם הנקודה הזו שיש באמצע לב חברך, וממנו לחברו וכן הלאה לכל אחד ואחד.
והבחור ההמום היה מהנהן בחיל ורעדה. ואז אמר לו בקול נבואי, נשלחתי משמים לגלות לך, קום בכוחך זה ולך הושע את ישראל.
וזה עובד על כל בחור תמים וצעיר. כי זה אמיתי. זה אמיתי מבחינת שזה באמת קיים, אבל טפשי, ועל זה הליצנות והלעג, לחשוב שצריך לעשות עם זה משהו. זה צריך להיות מונח כך בלי לגעת ובלי להתעסק בזה. אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.
אם מתרגלים לראות את זה רואים שבאמת העולם לא כולו חושך כמו שנראה. במבט מדעי זה פלא שזה כך. זה היפך הדרויניזם ומצד שני האינדיבידואליזם. ולדעתי זה מראה בבירור כשמתבוננים שבאמת הרסיסים עתידים להתחבר בעתיד. וכיוון שזה כבר נמצא וכבר גלוי לעין על פני השטח כל כך עד שליצן יכול לעשות מזה ליצנות שתמיד פועלת, אין מה לדאוג ואין מה להיות קצרי רוח ואין צד להטיל בזה ספק.
המרכזיות של הציפיה לגאולה אצל בעלי מדרגה כמו הרמח"ל וחבורתו היא משום שהשלימו את העמל בהשגה של "אתה" ועסקו בהתבוננות ב"הוא", בשלמות הכללית, וכל מעשיהם היו מכוונים להתכוון אליה ולהשיג בה וממילא על ידי זה לקרב את צמיחתה.
אבל זה לא היה באופן של דחיקת הקץ וקוצר רוח ובאופן נואש ועצוב.

.

המשך [לאחר הדברים לעיל נשאל לגבי עניין שבח. מה שייך לשבח את הקב"ה וכי הוא זקוק לשבחינו]:

כשמדברים על דברים שתלויים במדרגה גבוהה, אני משתדל להזהר. אם משיגים דבר בהשגה יש לו כח פועל. כמו שצורה שטבועה בזרע פועלת לאסוף אדמה ומים וכו' ולצייר מהם את צמיחת האילן ולהצמיח אותו. ואם האדם לא מוכן ובנוי כל הצורך זה פועל באופן הרסני. כי מתעורר כח בניה של דבר שחומר הגלם שלו לא מוצק ולא מחזיק את מה שנבנה, ואז הכח שפועל הוא הרסני.
מצד שני כל המדרגות שייכות לכל אחד בכל מצב באופן כלשהו, ואי אפשר לצמוח בלי שיהיה מושג לפחות כלשהו גם במדרגות הגבוהות. רק צריך שיהיו באופן מצומצם כל הצורך. ולפעמים יש הבדל גדול בין האופן שנכתב בספרים, לבין האופן שמתאים לנו. וזה דורש זהירות רבה לדעת את המידה הנכונה, וכל אחד צריך להזהר בזה לעצמו.

רגילים לומר שהשבח הוא לא בשביל הקב"ה אלא בשבילנו שנהיה מכירים בגדולה שנגלית לעינינו ומכירי טובה. אבל אתה צודק מאוד שזה לא כל העניין. גם יש הבדל בין שבח להודאה על הטובות. ואם השבח הוא רק כדי לפקוח את עינינו די לזה לימוד והתבוננות, וההתפעלות היא עניין עצמי בתוכנו ולא דבר שצריך לומר לקב"ה כשבח.

פעם הייתי במקום שמיועד לנערות חוזרות בתשובה מתחילות, שהיה יותר מקום קליטה לנערות זרוקות ברחוב, והיו שם נערות מרקע הכי פשוט. דיברו על קשיים ומצוקות, ואחת הנערות אמרה שהקב"ה אין לו לב. בעיני המדריכות היה לרגע זעזוע כאילו שמעו חילול קודש ואחר כך ביטול סלחני. בי זה הכה והיה רגע חשוב שאני זוכר היטב שנים רבות.

אנחנו מאמינים שהכל לטובה, אבל הוא רואה את זה בבירור גמור. הוא עושה את זה. הוא כבר רואה את תחיית המתים והשכר הגנוז לצדיקים ובעלי ייסורים שמשכיח את הכאב ועושה אותו לחלק מהשכר והשמחה במבט השלם.
הוא שלם, לא שייך אצלו חסרון והעדר. הכל צפוי והרשות נתונה, הבחירה היא מצידנו, שחיים תחת הזמן. הוא כבר יודע מה נבחר ויודע איך הכל יגיע לשלמות ולטוב ולשמחה, והעתיד המושלם וההווה הם אחד אצלו.
מה הוא כבר יכול להבין בהרגשה של ילדה שנזרקה מהבית וישנה על ספסל?
מי שלא גומר את החודש, מי שאוהב ולא נאהב בחזרה, אמא שיושבת ליד מיטת ילד שמוטל בין חיים למוות. בשבילו אלו זוטות. הוא יכול לדעת מה אנחנו מרגישים אבל הוא מסתכל מלמעלה, בשמחה בלתי משתנה ומושך בחוטים ויש לו תוכנית ותכלית ורואה איך הכל לטובה.
איך אפשר לשאוב ממנו נחמה כמו ממישהו בעל לב שדואג איתך ובוכה איתך, ולא כמו מפילוסוף סיני שליו וחכם ושמח תמיד.

.

הושע:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב-אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת  כְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים.
.
מָה אֶעֱשֶׂה-לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה-לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן-בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ.
.
אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי  כְּמוֹ-זָר נֶחְשָׁבוּ.
.
כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי.
.
וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל-זְרוֹעֹתָיו וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים. בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל.
.
אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי.
.
אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם.
.
לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ. כו'. וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי. כו'.
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה.

ירמיהו:
הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
.
הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי יָמִים אֵין מִסְפָּר.
.
מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם  כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים.
.
אוֹי לִי עַל-שִׁבְרִי נַחְלָה מַכָּתִי וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ. אָהֳלִי שֻׁדָּד וְכָל-מֵיתָרַי נִתָּקוּ בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם אֵין-נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי.
.
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲ‍רַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהוָה.
.
ישעיהו:
כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ.
.

דברים כ"ה:
מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וכו'.

שמות י"ט:
אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי.

ברכות ג' א':
שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם. כו'.
שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות.
ואמר לי: חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.

סנהדרין מ"ו א':
"בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי".

ונאמר שלעתיד לבוא יהיה כמו אריה ולביאה שמזדווגים ואוי למי שנכנס ביניהם.

ונאמר שהכרובים היו מעורים זה בזה.

"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה  רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".

כשקוראים דברים כאלה, וכמובן יש עוד רבים מאוד כיו"ב, אנחנו מתפעלים מהיופי של השירה, שומעים את התוכחה והמוסר, יכולים לחשוב על הנביא מה הוא מרגיש.
אבל מה עם הצער הנורא, הכמיהה שלפעמים עדינה מאוד ולפעמים לוהטת, הייחול, הייאוש והתקווה והגעגוע. הזעם הבוער מכאב.
אם היה מדובר על אדם שמרגיש כך היינו כבר בוכים. כלפי הקב"ה יש מחיצה.
הרי הוא לא באמת כל כך מסכן. הוא חזק. הוא יסתדר. לא צריך באמת לדאוג לו, לחמול עליו, לומר לו מילה טובה. הוא ממילא כבר יודע הכל מראש.

אם הייתי קורא רגשות כאלה על דמות בשר ודם עתיקה, כבר הייתי בוכה. אבל אם הייתי יודע שמדובר באדם שחי בינינו, ויש לו כתובת, הייתי רוצה לרוץ אליו לנחם, לומר מילה טובה. ואם הייתי יודע שהאהבה הזו והכאב הזה והתשוקה הזו הם אלי אישית, ממי שיודע אותי ואוהב אותי, נפשי היתה יוצאת אליו ולא הייתי נח עד שהייתי בא אליו.

יש שעשוע מחשבה האם הקב"ה יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים.

האם הקב"ה יכול לעשות שהוא יהיה חסר, מודאג, בודד, מאוהב, בוכה בכמיהה לאהבה, מיואש, כואב, מאוכזב ומרגיש נבגד ומקנא ומושפל, משתולל בזעם וכאב ומכה ובוכה על שהכה, מייחל ומקווה ומתחנן וחולם, בוער בתשוקה, משתוקק למגע, לבוא על אהובתו, לדעת אותה?

בספר אוצרות חיים [מכתבי האר"י ז"ל] שער אדם קדמון כתב:

"דע כי תחילת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אין סוף. ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי אלא הכל היה אור האין סוף. וכאשר עלה ברצונו להאציל הנאצלים לסיבה נודעת, והיא ליקרא רחום וחנון ארך אפים וכיוצא, כי אם אין בעולם מי שיקבל רחמים ממנו איך יקרא הוא רחום, וכן על דרך זה בשאר הכינויים. ואז צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעית שבו. וצמצם עצמו אל הסביבות והצדדין ונשאר חלל בנתיים, וזה היה צמצום הראשון של המאציל העליון.
וזה מקום חלל הוא מציאות חלל עגול אחד בשוה מכל צדדיו עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך החלל הזה, ואור האין סוף מקיפו בשוה מכל צדדיו.
והנה כאשר צמצם עצמו, אז דרך צד אחד מן החלל העגול הזה המשיך דרך קו אחד ישר דק כעין צינור אחד אור הנמשך מן אין סוף אל תוך החלל וממלא אותו אבל נשאר מקום פנוי בין האור שבתוך זה החלל ובין אור האין סוף המקיף את החלל הזה כנזכר שנתצמצם אל צדדיו שאם לא כן יחזור הדבר לכמות שהיה ויחזור ויתחבר האור הזה שבתוך החלל עם אור האין סוף ביחד כבראשונה, ועל כן לא נתפשט ונמשך האור הזה אל תוך החלל רק דרך קו דק אחד לבדו כנזכר.
ודרך הקו הזה נמשך ויורד אור האין סוף המאציל אל תוך החלל העגול שהוא הנאצל, ועל ידי כן מתדבקים המאציל בנאצל יחד, ולא עוד.
ואעפ"י שכל האצילות הוא עגול והאין סוף הוא מקיפו מכל צדדיו בשוה על כל זה אותו המקום שנשאר דבק בו ונמשך ממנו ראש הקו הזה שם נקרא ראש האצילות ועליונו, וכל מה שמתפשט ונמשך למטה נקרא תחתוניות האצילות.
ועל ידי כן נמצא שיש בחינת מעלה ומטה באצילות שאם לא כן לא היה בחינת מעלה ומטה וראש ורגלים באצילות.
והנה האור הזה המתפשט תוך החלל הזה נחלק לב' בחינות, הא' היא כי הנה כל האורות שבתוך זה החלל הוא מוכרח שיהיה בבחינת עיגולים אלו בתוך אלו.
והמשל בזה אור ספירת הכתר הוא עגול אחד ובתוכו עגול אחר והוא ספירת החכמה, וכן כיוצא בזה עד תשלום הי' עיגולים שהם י' ספירות דאריך אנפין, ואח"כ בתוכם עשרה עיגולים אחרים והם י' ספירות דאבא אלו בתוך אלו עגול בתוך עגול עד סיום כל פרצופי האצילות.
ולכל עיגול מאלו יש אור מקיף אליו עגול גם כן כמוהו, ונמצא שיש אור פנימי ואור מקיף וכולם בחינת עיגולים.
והבחינה הב' היא כי הנה באמצע כל האצילות הזה העגול מתפשט דרך קו ישר בחינת אור דוגמת העיגול ממש רק שהוא ביושר, ויש בו בחינת אריך אנפין ואבא ואמא וזכר ונוקבא, וכולו ביושר.
ולבחינה זו הב' קראה התורה את האדם צלם אלהים, כי הוא קו ישר מתפשט דרך קוים, וכמעט שכל ספר הזוהר והתיקונים אינו מדבר אלא בזה היושר וכמו שנבאר זה לקמן בע"ה.
ודע כי יש בזה האצילות מיני עולמות לאין קץ ואין אנו עתה בביאורם, אבל נתחיל לבאר עתה פרט א' אשר הוא כולל כל מציאות החלל הזה וממנו מתפשטים כל העולמות כולם, כמו שנבאר בע"ה, והוא בחינת מציאות אדם קדמון לכל הקדומים הנז' בספר הזוהר ובספר התיקונים, ואחריו נמשך כל סדר המדריגות כולן,
דע כי בזה החלל נמצא זה האדם הנקרא קדמון לכל קדומים כנזכר ויש בו מציאות י' ספירות והם ממלאות את כל החלל הזה, ואמנם תחלה יצאו עשר ספירותיו בדרך עיגולים אלו בתוך אלו, ואחר כך בתוך העיגולים האלו נמשך דרך יושר ציור אדם אחד בי' ספירות באורך כל העיגולים הנזכר בציור הזה (אשר אצייר לפניך).
ואין אנו עסוקים כלל בעיגולים רק בבחינת היושר בלבד, ולהלאה אבאר בע"ה מציאות העיגולים והיושר מה ענינם.
והנה על ידי צמצום הזה הנזכר כאשר נעשה האדם הנזכר, היה בו בחינת עצמות וכלים, כי צמצום האור גרם עשיית והויית עצמות הכלים כמו שאבאר לקמן בע"ה.
ואין לנו רשות לדבר יותר במקום הגבוה הזה, והמשכיל יבין ראשית דבר מאחריתו כאשר נבאר בע"ה בדרושים אחרים הבאים לפנים. והאמנם אינו כלי ממש אלא שבערך האור שבתוכו נקרא כלי, אמנם הוא זך ובהיר בתכלית הדקות והבהירות והזכות. והנה האדם הקדמון הזה הוא מבריח מן הקצה העליון עד קצה התחתון בכל חלל האצילות הנז', ובזה האדם נכללים כל העולמות כמו שיתבאר בע"ה.
אבל בבחינת פנימיותו ועצמותו של האדם הזה אין אנו רשאין להתבונן (נ"א – להתעסק) כלל, אמנם נתעסק ונדבר במה שנאצל ממנו, והוא כי הנה להיות אור האין סוף גדול מאד לכן לא היו יכולים לקבלו אלא באמצעיותו של זה האדם הקדמון, ואפילו מזה האדם הקדמון עצמו אין מציאות לקבלו אם לא אחרי צאת אורו חוצה לו דרך הנקבים שבו והחלונות שהם האזנים והעינים והחוטם והפה וכו' כמו שיתבאר בע"ה למטה".
.

דברים כ"א כ':
"לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה".
רש"י:
"כי קללת אלהים תלוי – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו.
משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר המלך תלוי".

"ואז צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעית שבו. וצמצם עצמו אל הסביבות והצדדין ונשאר חלל בנתיים".
אם יש חלל בינתיים שבו אין אל, האל כבר אינו אינסופי, ואינו בלתי מוגבל וכל יכול, וכבר אינו שלם ומלא ושמח ובלתי משתנה.
אחרי הצמצום הוא נעשה אדם. הוא ברא את עצמו להיות אדם.
"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ  זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".
כשכתוב בצלמו הכוונה שהוא קודם ברא את עצמו להיות אדם ולהיות זכר ונקבה ואבא ואמא וארך אפיים וכו', ואז ברא אדם שיהיה כמוהו. והמלאכים אמרו קדוש קדוש קדוש לפני אדם כי לא ראו את ההבדל. ואסור לחשוב שאבא ואמא וזכר ונקבה וכל כיו"ב הם משלים עיוניים מופשטים וסתומים. מבשרי אחזה אלוה. מדובר על דברים חיים לגמרי. רק שאנחנו לא צריכים את ספרי הקבלה לדעת את זה, וכמובן כמעט כל פרטי דבריהם בזה לא מובנים לנו. אבל הרי כל התנ"ך ודברי חז"ל מלאים ביחס כזה אל הקב"ה.

"ואין אנו עסוקים כלל בעיגולים רק בבחינת היושר בלבד", "ואין לנו רשות לדבר יותר במקום הגבוה הזה, והמשכיל יבין ראשית דבר מאחריתו", "אבל בבחינת פנימיותו ועצמותו של האדם הזה אין אנו רשאין להתבונן (נ"א – להתעסק) כלל, אמנם נתעסק ונדבר במה שנאצל ממנו, והוא כי הנה להיות אור האין סוף גדול מאד לכן לא היו יכולים לקבלו אלא באמצעיותו של זה האדם הקדמון, ואפילו מזה האדם הקדמון עצמו אין מציאות לקבלו אם לא אחרי צאת אורו חוצה לו דרך הנקבים שבו והחלונות שהם האזנים והעינים והחוטם והפה וכו' כמו שיתבאר בע"ה למטה".

חגיגה י"ב א': "כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם".

אנחנו כולנו כבר שנים רבות עברנו על האזהרות האלה ואנו דשים אותם בעקבנו כל יום. הסתכלנו באינסוף, בסוד הצמצום, בפנימיותו של אדם קדמון, בעיגולים ולא ביושר, במה לפנים ומה לאחור. הסתכלות גסה ומגושמת.

בתנ"ך התפישה של בני אדם את האל היא תפישה שאנו נכנה אותה כפרימיטיבית. היא תפישה מאוד קרובה לתפישה של עובדי עבודה זרה שבאותו דור. האמונה של בני ישראל תמיד משיקה לקו של עבודה זרה, נוגעת לא נוגעת. וכל פעם הם נכווים בזה.
עובדי עבודה זרה ראו חיים בשמש ובירח ובכוכבים, ברוח ובים ובעננים. הם חיו איתם כמו עם כוחות חיים, דיברו איתם, ביקשו מהם. אהבו ושנאו אותם.
ואברהם הציץ עליו בעל הבירה. האיש שגר בקומה העליונה. ועשה שפטים באלוהי מצרים כדי להראות שהוא חזק יותר מהם. מי כמכה באלים ה' מי כמה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא.

במעמד הר סיני נאמר: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.
רש"י: "לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים שנאמר: "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" זו היתה לפניו בשעת השעבוד וכעצם השמים משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים.
דבר אחר לפי שהיו שומעין קולות הרבה שנאמר את הקולות קולות באין מד' רוחות ומן השמים ומן הארץ אל תאמרו רשויות הרבה הן.
ולמה אמר לשון יחיד אלהיך ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל וזהו שאמר (שמות לב) למה ה' יחרה אפך בעמך לא להם צוית לא יהיה לכם אלהים אחרים אלא לי לבדי.
על פני – כל זמן שאני קיים, שלא תאמר לא נצטוו על עבודת אלילים אלא אותו הדור".

ביציאת מצרים כל שפחה ראתה על הים יותר ממה שראה יחזקאל בחזונו, במעשה המרכבה העליונה. רש"י תהילים: "זה אלי [ואנוהו] – בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים".
ונאמר אני הוא ולא שליח. הוא בעצמו נגלה אליהם. ובמעמד הר סיני נבקעו כל הרקיעים ונגלה כבוד ה'. ועדיין הם לא ידעו שמי שנגלה בהר סיני הוא אותו זה שראו אותו ביציאת מצרים, עד שאמר להם אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.
ולאבות היה צורך שיגלה להם אני הוא הנגלה אליך באל שדי, אני הוא האל בית אל, לולא שהיה מזהה מי הוא הם לא היו יודעים שהוא אותו אחד.
כמה אנחנו רחוקים מלהבין.

דור דעה, דור יציאת מצרים ומעמד הר סיני, שהשיגו השגת אלוהות יותר ממה שכל אנוש זכה מעולם, התפישה שלהם היתה שאל הוא אדם. לא היה פשוט להם שהוא אחד. למה שיהיה פשוט. הם הכירו אותו מראייה, לא מפילוסופיה. לא היה פשוט להם שאינו גוף. לא היה פשוט להם מה הוא רוצה מהם, האם אפשר לסמוך עליו. האם הוא יכול להאכיל אותם במדבר. האם הוא יבגוד בהם ויניחם למות במדבר. האם הוא יכול לנצח את אלוהי מצרים או כנען. מייד אחרי מעמד הר סיני הם חזרו לעגל. היה להם קשה לאהוב אותו. אמרו נעשה ונשמע, ואחר כך הקשו עורף.
זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. זו היתה אהבה קשה. עם חששות רבים.

מה שאצלנו כל כך פשוט ומובן מאליו, שהאל הוא אינסופי ולא בעל גוף וכל יכול ושלם ובלתי משתנה ולא שייך בו חסרון והגבלה ותואר וכו', כל זה סוד נורא ואיום, חמור שבחמורים, שאסור בשום אופן להביט בו ולאמרו ולחשוב עליו ולהסתכל לעברו. סוד ששמור ליחדי סגולה מועטים וגם אצלם הוא סוד. ליבא לפומא לא גליא. גם להם אסור להתבונן בזה ולהביט בזה. גם האר"י ז"ל אומר על עצמו שגם הוא עצמו ושום אדם גם לא משה רבינו אין לו רשות להתבונן ולעסוק בזה. הוא אוסר על כולם תמיד לעסוק בבחינת העיגולים, שהם הבחינה בה השגחת הבורא שווה ולא משתנה ולא נחסרת והוא יודע הכל ומקיף הכל, ואהבתו שווה ואחידה וכללית ומושלמת.
ומי שאפילו רק מסתכל בזה ראוי לו שלא בא לעולם. הוא לא חס על כבוד קונו שביקש כבוד אלוהים הסתר דבר.
זו הסיבה שחששו כל כך מספר מורה נבוכים. והוא עצמו הזהיר שדבריו הם סוד לחכם ומבין מדעתו ועל כל אחד שיקבל תועלת יהיו עשרת אלפים שיזוקו.

אצלנו הכל התהפך. הסוד שבאמת שאסור לדעת, מה שבפנימיותו של אדם קדמון, סוד העיגולים, שהבורא אינסופי ושלם וכל יכול ויודע מה נבחר ומה העתיד, הוא אצלנו בבחינת נגלה ופשוט וידוע.
והתיאורים הגשמיים של האל כאדם וכנקבה וכפרצופים ואבא ואמא וכו', כבוכה ומתגעגע ומתחנן וכועס, שהם הנגלה, הפשוט, נתפש אצלנו כסוד. כמשל בלבד שאין יכולת להבין אותו על בוריו. איבדנו את היכולת להרגיש אליו כמו שמרגישים אל אדם. לחמול עליו, לאהוב אותו, לשבח אותו.

בתנ"ך ובחז"ל לא כתוב בשום מקום שהאל מושלם ולא משתנה ולא חסר ולא כואב ושמח ומקנא וזועם ומתפייס ומרחם ואוהב. ולא חל בו תואר ושם והוא נמצא בבחינת נצח. אין שום רמז לזה. כל הפסוקים כולם מתארים את האל כבעל רגשות כאלה. כי זה הפשט. זה הגלוי. זה הטבעי והמובן והפשוט ומה שצריך לדעת אותו ולחיות איתו. רק מעט מאוד, במקומות בודדים, יש רמז קל לכיוון הזה.
זה סוד שמי שלומד תנ"ך ומשנה וגמרא לא אמור לקרוא אותו בשום מקום ולא לדעת אותו. אם יודעים אותו כל התנ"ך מפסיק להיות מובן. מה כל הקשיים שהיו ביציאה ממצריים בבניית מערכת היחסים משני הצדדים, השאלות מי יתן לנו בשר, הפחד שיניחנו למות במדבר, קשיות העורף, הקנאה, החטאים חרון האף והניחה לי ואשמידם, והתחינות וההשלמה והנסיונות לבניית האמון מחדש, וכו'. כל הזמן דיבורים על עבודה זרה. כמו קטטות של זוג מאוהב שמנסה לגשש את הדרך זה לליבו של זה.

רמב"ם פרק ג' מהלכות תשובה הלכה ז':
"חמשה הן הנקראים מינים, האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
השגת הראב"ד – "והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה".
אמר אברהם: ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".

האם אוזנינו שומעות מה כתוב כאן? גדולי ישראל שאם הראב"ד אומר עליהם שהם גדולים וטובים מהרמב"ם בהכרח הם מורים וחכמים וגדולי הדור ומנהיגיו, ומדובר על תקופת הגאונים שהיתה להם מסורת איש מפי איש מחכמי הגמרא, האמינו שהקב"ה הוא ממש כפשוטו בעל גוף ובעל תמונה, כיוון שזה מה שכתוב בתנ"ך ובאגדות חז"ל.
והרי גם הרמב"ם מודה שהקב"ה ברא מראה שנתגלה בהר סיני וגילה בזה את כבודו לפי כוחם על דרך חזיון נבואה, והם לא סברו כך אלא האמינו שהקב"ה בעצמותו ממש הוא בעל גוף כפשוטו.
והראב"ד מודה שזה שיבוש אבל מוחה ברמב"ם שקורא לזה מינות. וצריך עיון שאם הראב"ד מודה שזה שיבוש, ממילא מי שמשתבש בעיקרי האמונה הוא ממילא בהגדרה מין גם אם הוא אדם צדיק וחשוב וחכם.
ומוכח מכאן שלדעת הראב"ד זה אינו מעיקרי האמונה. וגם מי שמאמין שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה הוא מאמין בכל עיקרי אמונת התורה, והוא אדם כשר ואינו מין. והוא רק משתבש בפרט מסויים בלימוד התורה שאינו עיקר אמונה. וכמו כל מי שטועה בסוגיא כלשהיא בלימוד שאינה עיקר אמונה.
למה אנחנו לא יכולים לשמוע את שני צדדי המחלוקת כמו שאנחנו שומעים את כל המחלוקות של הרמב"ם והראב"ד בשאר סוגיות. למה מה שאצלם היה סוד שאפילו גדולים וטובים מהרמב"ם לא ידעו, ולהראב"ד גם אינו דבר ברור, הוא אצלנו כל כך פשוט וגלוי וידוע לכל ילד ואי אפשר כלל לחשוב אחרת.
אנחנו יכולים לקרוא את ההלכה הזו ברמב"ם ולהשאר אדישים, לא להזדעזע שהוא בא וסותר את כל מה שכתוב בתנ"ך וחז"ל ופשוט וברור וחי לכל מאמין. סותר את האמונה היהודית שהיתה עד זמנו אצל גדולים וטובים ממנו. ובאמת הוא לא בא לסתור, אלא רק להוסיף בעדינות עוד מימד. הוא אומר כאן בקצרה דבר שבמקומות אחרים הוא מבאר באריכות שהוא סוד ודבר שקשה להשיג וצריך חכמה יתירה ודקות השגה יתירה. והדבר שקשה להשיג הוא מה שאינו גוף.
אנחנו נעשינו עיוורים לראיית התנ"ך וחז"ל שראו אותם גדולים וטובים שהיו לפני הרמב"ם. עיוורים לכל התנ"ך ולכל מציאות ה' והאמונה בו. ממילא גם את הסוד שגילה הרמב"ם אנחנו לא באמת מבינים.

מי שלומד תנ"ך וחז"ל מניין לו שהאל אינו גוף ובעל תמונה. מאיפה אנחנו בכלל יודעים שזה כך. זה כתוב רק בתורת הסוד. בדברי המורה נבוכים והמקובלים ורמח"ל וכיו"ב. אלו לא ספרים שאמורים להיות נחלת רבים. אדרבא, הם מלאים כרימון אזהרות חמורות שאסור לקרב אליהם אלא רק יחידי סגולה בודדים שזכו לשלמות באמונה וקרבת ה'.
השלמות שאותם יחידים אמורים להגיע אליה לפני שמותר להם לדעת על קיומם של ספרי סוד, היא מעמל התורה שלפני ידיעת הסוד. היא מכח שהם מאמינים שהבורא הוא גוף ובעל תמונה. גילוי הסוד בא רק אחר כך. אחרי שהחלק הזה שלם וכבר לא יכול להינזק. זהו מה שכתב האר"י ז"ל "ואין לנו רשות לדבר יותר במקום הגבוה הזה, והמשכיל יבין ראשית דבר מאחריתו". אחרי ששלמים בהשגת האחרית, בעיניים ואזניים וחוטם ואף ופה, באבא אמא וארך אפיים וזעיר אנפין וזכר ונקבה, מזה אחר כך אפשר לעלות לדרגה של השגה והבנה בסוד. בלי לדבר בו. רק לדעת באופן טמיר ונעלם שיש מקום של סוד שם אינו גוף אלא למעלה מזה.

הפגישה הפשוטה, האמיתית, הברורה, הנוגעת, החיה, המובנת מאליה, עם האל, היא עם אדם. איבדנו את התמימות. היא נתפשת בעינינו כפרימיטיביות של שבטים אוכלי אדם באפריקה.
אפילו עבודה זרה אנחנו לא יכולים לעבוד. אפילו את המדרגה הזו איבדנו.
נעשינו אפס מוחלט. פחות מבהמות.
אנחנו לא באמת יכולים לאהוב את השמש, לחכות לה בלילה ולהחסיר פעימה כשהיא זורחת. לפחד ממנה ולבקש ממנה ולהתפלל אליה ולהרגיש מה היא רוצה ולרצות לתת לה את זה. להשתחוות לפניה מתוך הערצה והתבטלות והתפעמות והתרוננות הלב. להגיב אל היופי שלה כמו אל יופי של אשה. לחשוק בה. לראות ולהרגיש את תשוקתה וכאבה. לראות בזריחה שתיתה של דם ולשאול למה היא מדממת כשהיא יוצאת על פני הארץ. אין לנו מושג למה כל התנ"ך עוסק בזה. למה עבודה זרה היא הנושא המרכזי בתנ"ך. למה ליבו של הקב"ה נקרע מקנאה על זה.

חז"ל אומרים שכל זריחה קול השמש הולך מסוף העולם ועד סופו. ואינה רוצה לצאת מפני העוונות עד שזורקים בה חיצים ולכן היא אדומה. שהלבנה נתקנאה בחמה. והקב"ה מיעט את הלבנה וצריך לנחם אותה ולחמול עליה ולברך אותה. שכל גל אומר אני אשטוף את כל העולם.
בשבילנו כל אלה משלים מחוכמים, למדנות במהר"ל. אצלם זו היתה מציאות חיה כפשוטה. לכל נברא יש נשמה. גם לשמש וללבנה. והם ראו והרגישו וזה היה מובן מאליו אצלם. לשמש יש נשמה באותו מובן בדיוק כמו לאדם ולבעל חי. רגשות ומחשבות ורצונות. זו מציאות פשוטה. אנחנו יכולים להרגיש כלפי אשה שאינה רוצה ללדת מרוב צער על חטאי התינוק לכשיוולד וזורקים בה חיצים והיא מדממת ונאנקת. פחות מזה על איילה שמתקשה בלדתה. על צמח צמא עד כמישה כמעט לא. ועל דומם איננו מרגישים מאומה. ובאמת יש לכולם הרגשה ונשמה לא פחות מלאדם ולשמש אף יותר. היא מפותחת ומרגישה ומשכילה ורוצה יותר מאדם. היא ברייה יותר נעלה ומפותחת מבחינה רוחנית.

את הרגש הזה כלפי השמש, את ההערצה החרישית והתפילה אל הירח, מזמורי האהבה הטמירה אליו, התשוקה הכמוסה, כשזוכים מגלים שיש להם אבא. יש בעל בית לבירה, ואז הרגשות האלה נישאים אליו, ומתעצמים עוד יותר. אל חי.
ואהבה עם אל חי היא תמיד על גבול העבודה זרה. כי זה אותו רגש. כמו שמעשה אהבה וידיעת אשה יכול להפוך ברגע קל של קטנות וניתוק מהנשמה למעשה של זימה.

"כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו",
"פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ",
"וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ",
"פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט".

היה לנו אלוהים חיים ואיבדנו את זה. אצלנו הכל רק חידות. פילוסופיה, מושגים מופשטים, למדנות. עברנו ברגל גסה על כל האזהרות, גילינו את הסוד והגשמנו אותו. איבדנו את התמימות. הפכנו את האלוהים למושג למדני. לתקווה נכזבת ובודדה, אהבה חד צדדית אל מושג מופשט של אינסוף מושלם שאינו יודע לקבל אהבה. שאין בו היזקקות לה. שגם אם הוא אוהב זה בעיגולים מושלמים שמקיפים את הכל בשווה. שאין לו לב. הכל מת ונעשה שממה ומלח.

הנערה הזו אמרה את דבר התורה הכי חשוב ואמיתי והופך עולמות ובורא חיים שנאמר מזה שנים רבות מאוד. היא חיפשה אבא ובאה למדרשה ומצאה אלוהים שאין לו לב. ולא היתה מקולקלת מדי מכדי לשאול על זה בפשטות ותמימות. הקושיא שלה צריכה לרסק את כל העולם שלנו.

אתה צודק שלנו השבח נראה מסתורי. ובאמת זה הפוך. אם אהובתך ציירה ציור נפלא לבטא את אהבתה אליך והיא מגישה לך אותו אתה יכול שלא לומר לה כמה הוא יפה? אם היא מגלה את עצמה לפניך שתראה את יופיה אתה יכול לא לומר לה שהיא יפה? לא היית מרגיש את הציפייה שלה למילה טובה, את הפגיעה בה אם התגובה תהיה שתיקה, את הפגיעה בעצמך לאטום את הלב כלפיה ולא לומר? מה פחות מסתורי מזה.
המסתורין הוא להיפך. הוא הקושיא שיש לנו על זה מכך שנדמה לנו שאנחנו יודעים שאלוהים הוא אינסופי ומושלם ולא נזקק לנו. שזה המיסתורין שאסור להביט בו, ואי אפשר באמת להבינו ואנחנו לא באמת יודעים אותו, אלא הוא נעשה לגבינו רק חושך ומחיצה.

כמובן אי אפשר לחזור אחורה. אין טעם לעשות סדנא על ראש גבעה ללבוש בגדים שבטיים ולתופף לשמש ולילל לירח. כתוב שצורת האות ה' היא כמו העולם. אין קרקעית ואפשר ליפול החוצה. ואי אפשר לחזור מאותו מקום שממנו נפלנו. לכן יש נקב מהצד בגובה שצריך לטפס לשם ומשם להכנס בחזרה. וזה לא קל. אם אנחנו למדנים אולי בזה עצמו אפשר להשתמש, ללמוד ולהבין שהסוד הוא סוד ואסור להתבונן ולעסוק בו. להבין היטב היכן צריך לעמוד הגבול של ההבנה ועל ידי זה לגדור אותה. זה חוזר לכל מה שדיברנו על התודעה של המבוגר שבנו שלא מניחה מקום למציאות של התינוק.

.

המשך [הכותב היה רגיל להרגיש את קרבת ה' והשגחתו על ידי ראיית אירועים שקורים לו כמבטאים שיחה של הקב"ה איתו, ולאור האמור מצד אחד הוא מרגיש הסכמה עם הדברים אבל מצד שני נתערער אצלו יסוד ועוגן שחייו נשענו עליהם, שכבר אינו יכול לראות את שיחת הקב"ה איתו דרך אירועים שקורים בחייו]:

אני מתנצל שאני כותב בסגנון חריף כל כך ובנימה אבסולוטית כזו. זה בגלל שאין לי סבלנות קודם לחשוב מה אני רוצה לומר ואחר כך לכתוב את זה כראוי ואני כותב תוך כדי מהלך המחשבה, ואז יש הרבה אריכות וכפל דברים והדברים מנוסחים מאוד בקיצוניות וזה נותן להם משקל מוגזם. גם אין לי סבלנות לערוך את הכתיבה אחר כך. אני סומך עליך או על כל מי שיקרא שיעשה את הסינון והריכוך.
לא צריך לקחת את זה מדי ברצינות. כשחושבים על משהו באותו רגע זה נראה ברור ומשכנע ואחר כך נרגעים וחושבים על דברים אחרים ואז הדברים הראשונים מאבדים מהכח שלהם ולבסוף נשכחים וחוזר חלילה. מהלך החיים הוא ספינה הרבה יותר כבדה ממה שגל של מחשבה אחת כלשהי יכול באמת לטלטל. כל הסתכלות ויחס אל העולם והחיים ומחשבה הם תמיד בתנועה ובהתפתחות וכרוך בזה שיש זמנים שלפעמים מרגישים שיותר ברור ולפעמים מרגישים שפחות ברור, לפעמים מרגישים שכבר יש משהו בנוי ולפעמים נדמה שמתחילים מחדש, וחוזר חלילה. מה שהיה שלך יחזור אליך מעצמו גם אם לזמן קצר השתכנעת אחרת, ומה שלא היה חלק ממך ממילא לא היה מחזיק לאורך זמן.
כשנדמה שברור לרוב באמת זה פחות ברור ויציב ממה שנדמה, ואחר כך יגיע גם זמן שזה יפסיק להיות ברור. וכשמרגישים שלא יודעים כלום לרוב באמת יודעים הרבה יותר ממה שנדמה, ואחר כך מגיע זמן שמתבהר.

"אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן, אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן. הוא היה אומר כן, למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי".
אי אפשר ללכת לאיבוד. אני לא צריך להיות אלא מי שאני ואני כבר כאן וממילא יש הכל. ואם אני כאן ויש בי אהבה היא כבר תוליך אותי מעצמה למקום שאני אוהב. אי אפשר לקלקל את זה. מה שפעם חושבים ומרגישים כך ופעם אחרת זה הכל הליכה בדרך שרגלי מוליכות אותי. כך הולכים, פעם מרימים רגל ופעם מורידים רגל. לא צריך לדאוג על זה. העבודה שלנו זה רק לאהוב. כל השאר כבר יילך מעצמו למישרין ולבטח.