Archive for the ‘בעניין דבר השווה לכל נפש ביום טוב – רחיצת כל הגוף בחמין ועישון’ Category

בעניין דבר השווה לכל נפש ביום טוב – רחיצת כל הגוף בחמין ועישון

אוקטובר 16, 2011

שאלה:

ברצוני לשאול את כבוד הרבכתבו התוספות במסכת ביצה  כ"א עמוד ב—————-
"לא יחם אדם חמין אא"כ ראויין לשתיה.
וא"ת מאיזה טעם שרו ב"ש ואפילו ראויין לשתיה הא לית להו מתוך
וי"ל דמיירי כגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו והכי איתא בהדיא בירושלמי
דלב"ש צריך לשתות מהן  ,  וב"ה מתירין ודוקא לרגליו

אבל לכל גופו מודה דאסור    דדבר השוה לכל נפש בעינן

וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגין    אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש:"
——————-

ברשות כבוד הרב האם לא ניתן לומר שכיום מקלחת נפוצה בקרב העולם דדבר השווה לכל נפש ולא רק לבני אדם מעונגין כי הוא שווה לכל נפש בכל יום ויום  ויש כאלו שאפילו פעמיים ביום מתקלחים כל גופם ולכן מטעם הנ"ל יש להתיר גם במיים שנתחממו על ידי בוילר במהלך החג (בצורה המותרת)?

אודה לכבוד הרב אם יוכל לחוות דעתו בנושא.
.
.
מה שהשבתי:
.
לעניות דעתי קשה להתיר.
העניין של שווה לכל נפש לא תלוי במספר האנשים שנהנים מזה. למשל לבשל מאכל מאוד חריף שרק מעטים יכולים לאכול ועבור הרוב זה ייסורים ולא הנאה זה וודאי מותר משום שהוא שווה לכל נפש. יש גם הרבה אנשים שלא אוהבים דגים או חצילים וכיו"ב ועדיין פשוט שזה שווה לכל נפש ואין צורך למנות האם הרוב נהנים מזה או לא (לכן גם לעניות דעתי עישון מותר למרות שיש הרבה שלא נהנים לעשן כי זה כמו מאכל חריף שהרוב לא נהנים לאכלו. ומה שיש הנמנעים מסיבות של בריאות אין בזה כלום שהרי יש הרבה שנמנעים גם מעוגות קצפת או בשר אדום שמן ובודאי אין מי שיאסרם מטעם זה). מוכח מזה שהעניין של שווה לכל נפש לא תלוי האם למעשה רוב האנשים נהנים מזה או לא.
הגמרא בכתובות ז' א' מביאה שמוגמר [רש"י: בשמים על האש לגמר את הכלים ואת הבגדים] אינו שווה לכל נפש, לכאורה מה זה שונה מדגים שיש כאלה שאוכלים דגים כי זה לטעמם ויש כאלה שלא רוצים לאכול כי הם לא לטעמם. וכך גם מוגמר יש כאלה שנהנים מהריח ויש כאלה שאין להם הנאה ממנו.
זו סוגיא עמוקה וצריך לעיין בה הרבה, כל דברי כאן הם לפני העיון הנצרך והם רק לעורר. לפום ריהטא מה שנראה לעניות דעתי כעת, שתוכן הלימוד של דבר השווה לכל נפש הכוונה בו שלא הולכים אחר מה שבפועל אותו אדם שעושה מלאכה מה הוא מחשיב אצלו כהנאה ולפי זה יהיה מותר לו משום אוכל נפש. ואם הוא נהנה ממוגמר יותר לו מוגמר משום שאצלו הוא הנאה כמו אוכל, ואם הוא לא נהנה ממאכל חריף יהיה אסור לו לבשל מאכל חריף כי הוא לא נהנה ממנו ואין זה אוכל נפש.
אלא הדרשא של שווה לכל נפש באה לחדש שזה לא תלוי בטעמו של אותו אדם שעושה את המלאכה, אלא זה תלוי רק בטבע היסודי של בני האדם כמו שברא אותם הקב"ה. וחז"ל ידעו שמצד עיקר טבע האדם מוגמר אינו נחשב הנאה עבורם. ומה שיש שנהנים ממוגמר זה משום שהם מפונקים. דהיינו שההנאה מהמוגמר אינה מצד יסוד טבעם אלא מצד פינוק בעלמא ולולא הפינוק מצד טבעם העצמי היסודי לא היו רואים בזה הנאה.
לפי זה גם אם כל בני האדם יתפנקו ויתרגלו במוגמר עדיין יהיה אסור, כי עדיין זה לא מיסוד טבע האדם מבריאתו אלא רק הרגל של פינוק, ואין זה תלוי כלל בכמה בני אדם נוהגים כך או לא. כמו שדבר מאכל מצד טבע האדם הוא הנאה, והולכים לפי עיקר טבעו, ואז גם מאכל מאוד מאוד חריף שרק בודדים נהנים ממנו יהיה מותר. כי אחרי שזה מעיקר טבע האדם נחשב להנאה כבר לא אכפת לנו מה מספר בני האדם בפועל שבאמת נהנים מזה (ואחרי שנאמר בהלכה שעישון נחשב הנאה המותרת יש ללמוד מזה שמצד עיקר טבע האדם גם דבר זה נחשב להנאה ולכן כבר לא אכפת לנו כמה מהאנשים נמנעים מזה, אם משום שאינו לטעמם או מחשש לבריאות). כך גם להיפך, מה שאינו הנאה מצד טבעו היסודי של האדם אסור לעולם ואין זה תלוי במספר בני האדם שהתפנקו להנות ממנו.
ומאחר שחז"ל אמרו שרק המעונגים רחיצת כל הגוף החמין נחשב הנאה אצלם, אם כן יש לומר שגם בזמננו עיקר טבעו היסודי של האדם הוא כך, ומה שבזמננו הכל רוחצים בחמין זהו רק התרגלות של פינוק ולא שנשתנו הטבעים (וגם אם היינו אומרים שהשתנה טבע בני האדם עדיין לא פשוט כלל שמכח זה ישתנה הדין שקבעו חכמים).
מודעות פרסומת