Archive for the ‘בעניין הורדת קבצים למחשב’ Category

בעניין הורדת קבצים למחשב

דצמבר 31, 2009

נשאלתי לגבי הורדת קבצים מהאינטרנט, העתקת תוכנות או קבצי מוזיקה, שיש עליהם זכויות יוצרים.

ראשית יש להבהיר יסוד פשוט בדיני קניינים. קניין מדין תורה חל רק על דבר שיש בו ממש. כגון חפץ או קרקע. גם כשעושים קניין על שכירות פועל, חל קניין שכירות על גופו של הפועל [ומה שיכול לחזור בו הוא הפקעה של הקניין מכח הפסוק עבדי הם וכמבואר בבבא מציעא י' א']. לא שייך קניין על זכות או ידיעה וכיו"ב גם אם בני אדם מעריכים שוויה של זכות זו או ידיעה זו בכסף, וגם אם בשוק יש קונים ומוכרים לזכות זו, כל זמן שאין לה גוף גשמי אינה ממון כלל והקניין לא חל והתשלום הוא מכח הסכמה בעלמא ולא מדיני ממונות של התורה.

זה מבואר בטור ושולחן ערוך חושן משפט סימן רי"ב, ומבואר יסוד זה היטב בתשובות מהרשד"ם, מהר"מ אלשיך, מבי"ט ומהר"י בן לב, שהביא הש"ך על חושן משפט שם בסעיף קטן א' (ש"ות המבי"ט שם הוא בחלק א'). יעויין שם.

ויסוד העומד בליבן של סוגיות רבות ועמוקות בדיני ממונות ומוכח מהרבה לשונות בגמרא וראשונים ופוסקים והוא פשוט לכל לומד, ואין צורך להאריך בזה.

מכיוון שאין קניין על דבר שאין בו גוף  גם אין בו גזל. ואע"פ שדנים דינא דגרמי ויש איסור תורה להזיק על ידי גרמא, זהו דווקא כשעושה מעשה שנפעל על גוף כלשהו שאז יש לו גדרי מעשה לעניין הלכות נזיקין להחשב כעשה גרמת היזק. אבל דבר שאין לו גוף שיהא נפעל עליו המעשה נדון כלא עשה מאומה ואף לא גרמא.

.

ומלבד המקומות הרבים שיסוד זה מבואר ונדון, יש להביא ראיה חדשה ופשוטה שלא ראיתי כעת בדברי האחרונים בעניין זה מהמשנה בבבא מציעא ט' ב': "היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי, נטלה [חבירו] ואמר אני זכיתי בה זכה בה". ומשמע שמדובר שהרוכב ראה את המציאה ראשון, והרי יש כאן ידיעה וקניין רוחני וזכויות יוצרים על הידיעה היכן נמצאת המציאה, שהרוכב ידע וההולך לידו לא ידע, והרוכב גילה לו רק על מנת שיזכה בשליחותו לא שיזכה לעצמו. ואעפ"כ הובאה המשנה להלכה בפשטות שאין דין בדיני ממונות המונע מההולך לזכות לעצמו ולהשתמש בידיעה שגילה לו הרוכב שלא ברשות הרוכב, ומונע רווח מהרוכב בשימוש זה. ואחרי שכך פשטות המשנה שהרוכב ראה מקודם ולכן אמר להולך ומן הסתם משום שראשו גבוה יותר, היה לפוסקים לחלק שמותר להולך לזכות לעצמו רק אם ראה בעצמו את המציאה ולא אם נודע לו עליה מפי הרוכב. וממה שלא חילקו וודאי פשוט שלהלכה אין בדיני ממונות דין המונע מההולך להשתמש בידיעה של הרוכב שלא ברשותו ואפילו באופן שגורם לו מניעת רווח, ואפילו אם הרוכב הוציא ממון וטורח לחפש מציאות עד שגילה מציאה זו.

.

.

אם מפיץ את מה שהעתיק ועל ידי זה פוגע באופן מורגש וניכר היטב בפרנסת היוצר, זה נכנס לדיני יורד לאומנותו של חבירו, שנתבארו בבבא בתרא דף כ"א ב'. ולא פשוט כלל שאפשר לאסור מכח דינים אלה, שבעל אומנות יכול לאסור על אחרים רק את מבואו, ואף מי שמוכר בשווה לכל העולם אינו יכול לאסור על אחרים את כל העולם ולהחשיב את כל העולם כמבוי שלו, שלא נתנו לאדם כח לאסור על אחרים אלא את מבואו שלו שהם יכולים לילך למבוי אחר ולהתפרנס משם. ולגבי כל העולם אחרים נחשבים כבני אותו מבוי.

כן יש חרם הקהילות על מדפיסי ספרים שפוגעים במחיית מי שהדפיס לפניהם. וגדרי החרם אינם מבוררים היטב שאינו סוגיית הלכה אלא רק מה שגזרו, ומספק אין לאסור, ולכן קשה לאסור מכח חרם זה.

 

אם אינו מפיץ באופן מסחרי, הרי אין פרנסת היוצר נפגעת באופן ניכר מהפסד לקוח אחד, ולא שייכים בזה כלל האיסורים של יורד לאומנות חבירו וחרם הקהילות על מדפיסי ספרים.

.

.

על פי דין תורה בדיני ממונות לא אומרים מה יהיה אם כל אחד יעשה כך. אלא כל אחד נידון בפני עצמו על המעשה שלו בלבד.

כן מבואר מירושלמי דמאי פרק ג' הלכה ב', שלקחת קיסם קטן שאין בו שווה פרוטה מגדר חבירו, כדי לחצוץ שיניו, מותר מן הדין. והטענה שאם כל אחד יעשה כך לא תישאר גדר היא מידת חסידות שנהגו בה החכמים ואינה מעיקר הדין.

וכן באנשי סדום אמרו חז"ל, שהיו באים לאדם וכל אחד לוקח ממנו פחות משווה פרוטה עד שהיה מתרושש. ואמרו שלא עשו איסור מן הדין. והוא רשעות מכיוון שעשו כן כולם ביחד בכוונה לרוששו. אבל רק לוקח לעצמו לצרכו הוא כמו קיסם מהגדר, שרק מידת חסידות היא לחשוש מה יהיה אם כולם יעשו כך. ומן הדין הוא אחראי רק למעשי עצמו.

וזה דבר פשוט בכמה סוגיות ואין כאן המקום להאריך.

.

.

הדין היחיד ששייך בזה, הוא הדין החמור ביותר בתורה, כי כולה רק פירושו של דין זה. והוא מה שהלל הזקן אמר במסכת שבת ל"א א':

"דעלך סני לחברך לא תעביד" [מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך] זו היא כל התורה כולה. ואידך פירושה הוא זיל גמור [והשאר פירושה הוא, לך למד].

יש אופנים רבים מאוד שאפשר להזיק ולצער בלי שיהיה אסור לפי שום פרט הלכתי מסויים. וברור ופשוט שמי שלא חש לזה אין לו שייכות לתורה כלל, ורשע גמור הוא, גם אם מקפיד על פרטים דיניים קלה כבחמורה.

"מה ששנוא עליך" לא נאמר כפרט הלכתי, שיאמרו הלכה "אסור לאדם לעשות לחבירו מה ששנוא עליו". אלא רק נאמר לגר על ידי הלל, ככלל של כל התורה.
כי פרטי הלכות הם כמו איברים מגוף התורה. ומה ששנוא עליך הוא כמו הנשמה הכללית של כל הגוף. ואי אפשר למנות את הנשמה כאחד מהפרטים. אבל מי שאין לו נשמה כל איבריו מתים, ומי שאינו חש ל"מה ששנוא עליך", כל פרטי הדינים שהוא מקיים אינם כלום, והם בכלל מה שאמרו מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי.

אמנם לפי זה יש היתר, שאם וודאי לו שגם לולא שהיה מעתיק בחינם בכל אופן לא היה קונה בכסף, והוא באופן שמסתבר שאם היוצר היה יודע ומאמין לו שבאמת כך הוא לא היה שנוא עליו שיעתיק, אז אין בזה איסור.

.

.

לגבי מה שמתירים להעתיק בגלל שהיוצר נכרי, לדברינו אין זו סיבה להתיר.
טעם הדינים הממוניים שמחלקים בין ישראל לנכרי, אינו בגלל ייחוס אבותיו, אלא בגלל שזה מאמין בטוב וביושר ובאמת, וזה מאמין ברשע ומרמה ושקר.
בזמן התורה, היה בירור, שמי שמאמין בטוב, נקבץ אל האחרים שגם הם מאמינים בטוב. וכמו שנאמר על המלחמה בבני עמון, בבבא קמא ל"ח:
"אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי. שתי פרידות (גוזלים) טובות יש לי להוציא מהם, רות המואבייה ונעמה העמונית".

וממילא כשיצאו הפרידות הטובות ונקבצו אל הדומים להם, נשארו שאר העמים ריקים מהם.

כמו שאילן שגדל באדמה, חיותו גורמת לשאוב מהאדמה את הטוב והמזון, ולברור אותם מהפסולת, כך חיות הנשמה הכללית שהיא השכינה שאבה מכל מקום את הטוב והותירה את הרע.

אמנם בזמננו שכינה בגלות  והסתר ואין הפרידות הטובות נקבצות אל מקום אחד, ונשארות מפוזרות בכל האומות.

לגבי פרטי דינים הלכתיים יש לדון על פי הלכות יוחסין וגירות. אבל מכיוון שמה ששנוא עליך אינו פרט הלכתי אלא הוא נשמת הדברים, יש לנהוג בזה לפי איך שהדברים הם מצד האמת.

.

– – –

אחר כך ראיתי מאמר בעניין זה. שם כתב :"יכול בעל דין לבוא ולומר שאכן ההלכה אינה מכירה כלל בזכויותיו המיוחדות של יוצר על יצירתו, ושוללת את קיומן מן הבחינה העקרונית ומשיקולים ערכיים. אין זה מקרה, לפי השקפה זו, שלא נוכל למצוא בהלכה את המושג של קניין רוחני. אם אכן כך, הדיון בשאלת זכויות יוצרים אכן מתמצה ביישום דיני תחרות ודיני הנאה, כמו בכל תחום אחר. אפשר לטעון שההלכה אינה מכסה את כל זכויות היוצרים על כל היקפן, פשוט משום שמבחינה מהותית אינה מכירה בזכויות כאלו. ואכן, היה בין חכמי דורנו מי שטען שכל הדיבורים על זכות יוצרים הם טעות גמורה, שנולדו מ"נימוסי אומות העולם".
הנה אם אדם זרק כלי מראש הגג על כרים וכסתות, ובא אחר וסילק את הכרים והכסתות ועל ידי זה נשבר הכלי, פטור המסלק את הכרים כי זה נחשב גרמא ולא מעשה מזיק. אם אדם חפר בור בחצירו ואחר כך הפקיר את החצר והבור ונעשו רשות הרבים ונופלים אנשים לבור, פטור המפקיר כי מבחינה הלכתית אין הבור נחשב שלו.
אם אדם שבר בכוונה משקפי ראייה יקרות של חבירו, או חפץ בעל ערך רגשי גדול, פטור מכיוון שאין לחפץ שווי על פי ההלכה.
אם אדם שבר ידו של זקן חולה, פטור מתשלומי נזק, כי אין לו שווי בשוק העבדים.
ויש דוגמאות כגון אלה לאין מספר.
האם נאמר שעמדת ההלכה מבחינה "ערכית ומוסרית ומהותית" היא לא לשלול מעשים כאלה?

אני מעתיק כאן קטע ממאמר שכתבתי על טעמי המצוות:
"מצוות התורה העוסקות במשפטים כגון נזיקין, קניינים, שטרות, עדות, סנהדרין, שומרים, שכירות, ריבית וכיו"ב, הן מצוות דתיות כמו שאר מצוות התורה. כלומר עניינן להעמיד את המציאות הגשמית בסדר התואם צורות רוחניות עליונות כדי לחבר בין צורות קדושות המגלות את אורו של הבורא לבין העולם הגשמי.

בכל המצוות, טעם המצווה הוא ענין נוסף על המצווה עצמה ונפרד ממנה ולעולם אינו כולל את כל חלקי המצווה ופרטיה.
לדוגמה הלכות מזוזה.
כתב הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה י"ג:
חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכול תמיד.  וכל עת שייכנס וייצא יפגע בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ויזכור אהבתו, וייעור משינתו ושגייתו בהבלי הזמן. ויידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים.  אמרו חכמים, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו מוחזק לו שלא יחטא.  שהרי יש לו מזכירים רבים. והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

זהו הטעם של מצוות מזוזה. החלק המובן, ההבנה מה טובה ותועלתה של המצווה לאדם המקיים אותה.

אמנם יש הלכות במזוזה כגון:

הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל, וכותבין במקום השיער. ושיהיו כותבין התפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר. ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס, וכותבין במקום השיער.  וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסל. (שם פרק א הלכה ח)

אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמרה למשה מסיני שיהיו כותבין בדיו. למעט שאר מיני צבעונים, כגון האדום והירוק וכיוצא בהן.  שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין. (שם פרק א הלכה ה)

שמונה הלכות יש במעשה התפילין, כולן הלכה למשה מסיני לפיכך כולן מעכבות, ואם שינה באחת מהן, פסל.  ואלו הן:  שיהיו מרובעות, וכן תפירתן בריבוע, ואלכסונן בריבוע, עד שיהיה להם ארבע זווייות שוות. ושיהיה בעור של ראש צורת שין מימין ומשמאל. ושיכרוך הפרשיות במטלית. ושיכרוך אותן בשיער על המטלית ואחר כך מכניסן בבתיהן. ושיהיו תופרין אותם בגידין. ושעושין להן מעברת מעור החיפוי שתיכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תובר שלה. ושיהיו הרצועות שחורות. ושיהיה קשר שלהן קשר ידוע כצורת דאל. (שם פרק ג הלכה א)

פרטי הלכות אלה ועוד כיוצא בהם אינם מוסברים כלל על ידי הטעם שהביא הרמב"ם, ואין בהם שום טעם והבנה כלל, מלבד לבעלי מדרגות גבוהות הבקיאים ברזי הצורות העליונות. וגם אצלם ההבנה היא רק כטיפה מן הים, ולא הבנה מקיפה ושלמה. שהמצוות כולן נאצלו מהבורא יתברך והן גילוי שלו, ואין שום אדם בעולם, אף לא משה רבינו, שיכול להקיף בשכלו ולרדת לסוף עניינן של המצוות. שהן באות ממי שהוא אינסוף, ואדם והבנתו הם מוגבלים.

העניין הוא שגוף המצווה עומד בפני עצמו באופן נפרד מהטעם, ועניינו לכוון את החומר לפי סדרי צורות עליונות.
מלבד זה יש גם טעם כללי שלא מסביר את כל חלקי המצווה".

במצוות יש מצוות שיש להן טעם כמו לא תגנוב ולא תרצח, ויש שהן גזרות כמו איסור שעטנז.

ואמרו חז"ל שלולא שניתנה תורה היינו לומדים גזל מנמלה.

אמנם האם היינו לומדים מנמלה האם בגזלן שינוי קונה בקנייני גזילה או לא, או האם היינו יודעים האם בעבדים יש דין גזילה או שאין בהם משום שהוקשו לקרקעות, או האם כדי לגזול צריך הגבהה טפח או ג' טפחים, וכל כיוצא באלה שאלות שהלכות גניבה וגזילה בשולחן ערוך והמפרשים מלאות מהם. אלא בוודאי גם במצוות גזל מלבד הטעם המובן יש פרטים הלכתים שאינם קשורים לטעם, כמו בכל מצוות התורה.

לומר שבנדון הלכתי אם זכויות יוצרים יש בהן הלכות גזל או לא יש בו משום הבעת עמדה ערכית מהותית ועקרונית, זה כמו לומר שבשאלה אם כדי להחשב גזלן צריך הגבהה של טפח או ג' טפחים יש הבעת עמדה עקרונית ערכית.

העניין של נבל ברשות התורה נובע מכך, שבתורה יש חילוק בין החלק שמלמד עמדות ערכיות, שהוא חלק חובת הלבבות, האגדתא והמוסר, לבין החלק ההלכתי, שעוסק ברמות רוחניות של המצוות שהן הרבה יותר גבוהות ואינן מובנות בהבנה האנושית הפשוטה אלא יכולות להיות מובנות חלקית רק לעוסקים בסתקי תורה, ולא באופן ששייך לעמדות ערכיות וכיו"ב.

לכן חילקתי את הנדון לשני חלקים. החלק ההלכתי, שבו ככל הנראה אין שום הלכה המחייבת לכבד זכויות יוצרים, לבין החלק של חובות הלבבות והמוסר ואהבת לרעך כמוך, שאינו פחות מחיב מההלכה, ובו בוודאי פשוט שאין להיות נבל אפילו אם מבחינה הלכתית אין על זה הלכה שאוסרת.

כשלא מבינים שההלכות אינן הבעת עמדה "ערכית מהותית ועקרונית", נובע מזה שנוטלים חרות לשנות את ההלכות. כי אם ברור לנו כשמש שמבחינה ערכית צריך להיות כך או כך, ממילא נאמר שבהכרח כך צריכה להיות ההלכה. ובזה הופכים את התורה מדברי אלוהים חיים שניתנו ממקור אינסוף "הנעלם מכל רעיון", לקובץ פילוסופי משפטי הדן בבעיות אנושיות מוסריות ואינו שונה מאלפי הספרים האחרים שנכתבו על נושאים אלה.

באותו מאמר הביא הכותב דברי מיודעי הרב מונק ז"ל בספרו פאת שדך, סימן קנ"ח, שכתב לגבי הדפסה חוזרת של ספר בלי רשות מיורשי המחבר: "ושמא תחוש שיטעון שירש זכות ההדפסה, ואם כן יחשוב את המדפיס היום כמו גוזל, (אבל לא כמשיג גבול ומזיק), זו היא לעניות דעתי טעות גמורה שנולדה בעוונותינו הרבים מחמת שהורגלו בנימוסי אומות העולם, כי לעניות דעתי היא מלתא דפשיטא טפי מביעתא בכותחא שבדברי תורה אין שום זכות בעלות על דברי תורה וכל שכן שאין כאן חפצים שאפשר להוריש בזכות ההדפסה".

ופירש הכותב שכוונתו שמבחינה מהותית עקרונית אין התורה מכירה בזכויות יוצרים.

וזכיתי להכיר את הרב מונק ולדון איתו בדברי תורה, ופשוט לי בלי שום ספק שאין כוונת הרב מונק להביע דעה "עקרונית", שהוא ידע לחלק בין חלק ההלכה שבתורה לחלק חובת הלבבות והמוסר שבתורה.

אלא כוונתו היא שאומות העולם רואות בכל המשפטים ודיני הממון הסכמות חברתיות בין בני אדם. ולכן פשוט להם שמה שמהסברא נראה נכון וברור וצודק בעיני כל האנשים ואין בו מחלוקת, ממילא יש להתייחס אליו כאל חוק ומשפט. ואם כתבו אותו בספר החוקים או לא היא רק שאלה שנוגעת ליכולת להעניש מי שעובר, אבל אם פשוט לכל בר דעת בעולם שכך נכון, ועבירה על זה היא עוול, ממילא זה נחשב כמו חוק ומשפט למי שרוצה להיות ישר. והכתיבה בספר החוקים היא רק כדי להעניש את מי שאינו רוצה.

ואכן הם צודקים שפגיעה בזכויות יוצרים היא בוודאי עוול ומעשה לא מוסרי. וממילא פשוט להם שיש "לעגן את זה בחקיקה". כי אין חילוק אצלם בין חקיקה לבין מה שמורים המצפון והשכל.

ועל זה כתב הרב מונק שזו טעות שנולדה מההרגל בנימוסי אומות העולם, לחשוב שהתורה היא כמו קובץ חוקים אזרחי חברתי. שמה שמצד המוסר והשכל הוא גזל, ממילא נאמר שלפי ההלכה הוא גזל. ויש בזה שכחת התורה, שאינה ספר חוקים להסדיר חברת בני האדם, אלא ספר מצוות דתיות וגם משפטי הממון הם מצוות, ויש למצוות גדרים משלהם, מחמת שהן הידבקות האדם עם עולם הצורות העליונות שגילה בו הבורא את עצמו לבני האדם אוהביו החפצים להידבק בו, וכולן משלים ורמזים לאותן צורות עליונות, ולכן יש בהן דברים שאינם שייכים להסדרת חברת בני אדם על אדני היושר והצדק. ובענייננו יש גדר הלכתי שגזל אינו אלא על חפץ גשמי, ואם לא הולכים בנימוסי אומות העולם מבינים שגדרים הלכתיים כאלה אין להם שייכות לחוש הצדק והשכל האנושי האומרים לנו שיש לכבד זכויות יוצרים.

וההלכה בוודאי מסכימה עם רגש הצדק שאומר לכבד זכויות יוצרים, שהרי ההלכה אינה מחייבת את האדם להיות נבל ברשות התורה במקום שאין איסור הלכתי. רק שההלכה לבדה אינה מתיימרת להנהיג ולכוון את כל מעשי האדם בעולם. שהרי אם כן למה יש בתורה חלק של דרך ארץ וחלק של מוסר ומסכת אבות ו"קדושים תהיו" ועבודת המידות וואהבת לרעך כמוך, וכל כיוצא בזה. הרי אם ההלכה מדריכה את האדם בכל מעשיו מה הצורך בכל אלה. אלא וודאי יש גם צורך בכל קהילה בהנהגת טובי העיר והפרנסים והרבנים לסדר את הסדר החברתי [וכמבואר בשות הרשב"א ודרשות הר"ן שהבאתי בתלמוד מוסבר במאמר על משפט עברי וטעמי מצוות עיין שם], ויש צורך בדרך ארץ ומוסר וחובות הלבבות, כדי להורות איך לנהוג במקום שההלכה אינה מורה. וכך הוא בענייננו, שממה שאין איסור הלכתי אין להסיק מזה שהתורה מורה לאדם שיכול לעשות כן. כי ההלכה היא לא לבדה מה שעל פי התורה מורה לאדם איך לנהוג. ההלכה רק אומרת שאיסור הלכתי אין כאן, אבל חובת הלבבות אומרת שאין לעשות כך.

.

בבא קמא ל"ח
מודעות פרסומת