Archive for the ‘בעניין השואה’ Category

בעניין השואה

יולי 15, 2010

שאלה:

בהמשך לדיון על אמונה – רציתי לשאול לגבי החידה הנוראה של השואה. איך ניתן להבין את השואה, והאם ניתן להאשים בה מישהו כדרך שהיו רבנים שהאשימו את הציונות, את ההשכלה, את ההתנגדות לציונות, את גלגולי הנשמות בעבר ועוד על אותה דרך. איך השם נתן לשואה לקרות.

.

– – –

.

ראשית אני מרגיש שיש יהירות בכך שאני בכלל פותח את הפה לדבר בעניין נורא ובלתי נתפש כזה, ואני רוצה להבהיר שבוודאי אני לא מרגיש שאני יכול באמת לתפוש ולהבין ולדעת איך לחשוב ובכלל למצוא מילים מול דבר כזה.
מה שקרה בכלל לא יכול להיתפש בדעת אנושית. אני לא מתכוון מדוע קרה, אלא המציאות הפשוטה, בלי הסיבות והטעמים והניתוח, רק העובדות, היא מציאות שאי אפשר לתפוש. אי אפשר שאדם יידע את העובדות כפשוטן גם ללא שום הסבר. כי המספרים אין להם משמעות, ואם מתבוננים במקרה אחד, בגווית שלד אחת, בארובה אחת, האדם מתפרק מייד לרסיסים ודעתו נטרפת ואובדת רק מלהיות במחיצת ידיעה על זה, ובטח לא יכול לתפוש את כל ההיקף של מה היה, ואי אפשר לנסות לשבת ביישוב הדעת ולדון ולנתח ולהבין ולתת סיבות וטעמים, חוץ מלהתייפח מרה ולרעוד ולהאלם דום מה כבר אפשר לחשוב מול זה.

מהנקודה הזו אני יכול לנסות לשתף מה אולי לעניות דעתי אפשר למצוא בדברי חז"ל דברים על זה.

כתב הרמב"ם בתחילת הלכות תענית:
"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם, בחצוצרות" (במדבר י,ט) כלומר כל דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה דרך מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו יידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן ככתוב "עוונותיכם, הטו אלה" (ירמיהו ה,כה) לכם וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה וצרות אחרות. הוא שכתוב בתורה, "והלכתם עימי, בקרי והלכתי עימכם בחמת קרי" (ויקרא כו,כז-כח), כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף עליכם חמת אותו קרי".

כמובן מאוד צריך להזהר בזה. ראשית אם אדם בא לתלות את הבצורת בחטאים של אחרים ולא בחטאי עצמו, פשוט שהחזן יאמר שזה כי לא הידרו בכבוד החזנים והפרנס יאמר שזה כי לא הידרו בכבוד הפרנסים, ותלמיד רב פלוני יאמר שזה כי לא הלכו בדרכו וכן יאמר תלמיד רב אלמוני, וראש מפלגה פלונית יתלה את האסון בכך שלא הצביעו בשבילו ואפשר שבאמת יאמין בזה, וכן הלאה.

וגם אם כל אחד יתבונן רק על חטאי עצמו, הרעבתן יראה בזה סימן משמיים שהוא צריך יותר להדר במצוות עונג שבת וסעודה, ובעל המרה שחורה יראה בזה סימן משמיים שהוא צריך לשנוא את עצמו יותר, ומי שבחר והחליט על צעד מסויים בחייו יחליט שזה סימן שהוא טעה אם הוא חסר בטחון, או יחליט שזה סימן שהיה עליו ללכת יותר "עד הסוף" עם הכיוון שבחר אם הוא בעל עודף בטחון, או שיש לו אינטרס ללכת כך. לכן ברור שהעיקר הוא באופן כללי לעצור משטף מרוצת החיים ולבחון את מצבו הרוחני לפי התורה והשכל הישר ולהתחזק במה שישר ונכון ומסתבר שצריך, ולהזהר מאוד מפירושים שהעונש בא על דבר מסויים בדווקא, כי מי באמת יכול לדעת.

כל זה מדובר על אסונות "רגילים" ל"ע, שעלינו לראות בהם דיבור כלפינו משמיים להתעורר ולשוב בתשובה.

אם האסון הוא מסר שנשלח לנו משמיים, שהקב"ה אומר לנו משהו בזה, זה מוכרח להיות דיבור בשפה שיכולה להיות מובנת בכלים שלנו. כשהקב"ה כתב לנו תורה הוא כתב בשפה שאנחנו יכולים להבין. הוא לא יכתוב לנו תורה בסינית אם הוא רוצה לדבר איתנו.

יש אסונות שבכלים האנושיים המוגבלים והקטנים, נראה שהם עומדים בלי שום פרופורציה לשום חטא, ואנחנו לא יכולים בכלים שלנו לראות בהם מסר להתעורר מחטאים ולשוב, כי אילו חטאים בעיני הבשר המוגבלות שלנו יכולים להיות חמורים עד כדי אסונות כאלה. ויכול להיות שזה רק בגלל שאנחנו קטנים וגשמיים. אבל אם הקב"ה רוצה לדבר איתנו, לשלוח מסר אלינו, הוא צריך לעשות את זה באופן שבעיניים הגשמיות המוגבלות יהיה בעינינו איזשהו הגיון בדברים שנוכל לקבל ולהקשיב ולהפנים את מה שהוא רוצה לומר לנו בזה.

ונראה שזה הביאור במדרש על עשרת הרוגי מלכות:
"מיד צוה להפשיט את עור פניו [של רבי ישמעאל כהן גדול], וכיון שהגיע למקום תפילין צעק צעקה גדולה ומרה ונזדעזעה שמים וארץ, צעק פעם שניה ונזדעזע כסא הכבוד. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה צדיק כזה שהראית לו כל גנזי העולם עליונים ורזי תחתונים יהרג במיתה משונה מזה הרשע, זו תורה וזו שכרה? אמר להם הניחו לו שתעמוד זכותו לדורות שלאחריו. אמר הקב"ה מה אעשה לבני גזירה היא ואין מי שיפר אותה. יצאה בת קול ואמרה אם אשמע קול אחר אהפוך את כל העולם לתהו ובהו. וכששמע רבי ישמעאל כך שתק. אמר לו הקיסר עד עתה לא בכית ולא צעקת ועתה אתה צועק, אמר לו לא על נשמתי אני צועק אלא על מצות תפילין שלוקחין ממני. אמר לו הקיסר עדיין אתה בוטח באלהיך, אמר לו הן יקטלני לו איחל. מיד יצאה נשמתו של ר' ישמעאל".

וכן בפיוט של יום כיפור:
"שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה
זוּ תורָה וְזוּ שְׂכָרָהּ
עוטֶה כַּשַּׂלְמָה אורָה
אויֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדול וְהַנּורָא
וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תורָה

עָנְתָה בַּת קול מִשָּׁמַיִם
אִם אֶשְׁמַע קול אַחֵר אֶהֱפךְ אֶת הָעולָם לְמַיִם
לְתהוּ וָבהוּ אָשִׁית הֲדומַיִם
גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יומָיִם".

כתוב במדרש ובקינה לפני כן שהעונש הזה היה על חטא מכירת יוסף. ובמדרש שאלו וכי לא היה עד היום את מי להעניש. בסנהדרין ס"ח א' משמע שזה היה על פגיעה בכבודו של רבי אליעזר. וגם זה לא מובן איזה יחס יש בין החטא לעונש.

במדרש כתוב דבר תמוה ביותר "אמר הקב"ה מה אעשה לבני גזירה היא ואין מי שיפר אותה". והרי הקב"ה לא משועבד לשום גזירה ומי יאמר לו מה לעשות. אלא ודאי הכוונה שישראל והמלאכים שאלו אותו שאלה נוקבת, למה עד כדי כך? לא היה מספיק קצת פחות כדי שנבין את המסר? הרי אין בתורה שום עונש שהוא בבחינת נקמה. הכל הוא רק עונש לימודי, לגרום לנו לפתוח את הלב ולהתעורר ולהבין. ובשביל זה מספיק גם עוצמה פחות נוראה של עונש. למה עד כדי כך? איזה לימוד אנחנו יכולים להפיק מילד קטן שהורעב עד להיות שלד ועור, מתינוק שניתן מאכל לכלב, ועוד ועוד עד טירוף הדעת.

והקב"ה אוהב את בניו ורוצה להשיב להם ורוצה לעשות כרצונם, רק כאן יש דבר שאין בכח שום נברא להבין.

הקב"ה אמר שעוד קול אחד הוא יחזיר את העולם לתוהו ובוהו. ראיתי פעם כתוב ואני לא זוכר היכן, שהפירוש הוא שכדי להסביר למה זה כך, צריך לפרק את העולם לגמרי עד ההתחלה שלו, ולחזור לתוהו ובהו, ולראות את הסיבות שהיו לפני התחלת הבריאה ורק משם אפשר להבין. ואלה דברים ששום נברא לא יכול לתפוש. לכן כלפי בניו אמר הקב"ה גזירה היא ואין מי שיפר. אני לא יכול להסביר לכם את זה כי אתם נבראים, ואני לא יכול להסביר למה אני לא מבטל את הגזירה למרות שאני יכול. יש כאן גילוי שאתם רק נבראים, ויש דברים שהבנתם מונחת עוד לפני התחלת הבריאה, עוד בשלב התוהו ובהו, ואינם בכח השגת הנבראים כלל.

נראה מכאן שיש שני סוגים של צרות. יש בצורת ודבר וארבה שעליהם דיבר הרמב"ם שהם דיבור עם בני האדם לומר להם לאחוז בדרכי התשובה (וכמובן תשובה זה כל אחד על עצמו ולא על החולקים עליו).
ויש צרות כמו עשרת הרוגי מלכות, שניסו גם להבין אותם בדרך זו, שזה משום מכירת יוסף או כבודו של רבי אליעזר. ואחרי שניסו ראו שעדיין לא מובן למה זה בעוצמה כזו של זוועה. עדיין חוש הצדק האנושי לא יכול להכיל את זה בשום אופן, למרות האמונה והענווה וההכרה בכמה חטא זה דבר חמור והרסני ונורא. עדיין היתה צעקה למה? איך אפשר?
וכאן כבר לא מספיק לומר זה בא לעורר בתשובה על משהו, אלא המדרש מלמד שכאן באמת אין לנו הבנה בכלל ואנו רק יודעים שאנחנו רק נבראים ויש דברים שהם לחלוטין מעל יכולת ההשגה שלנו, ולא נשאר לנו אלא להרכין ראש בחיל ורעדה ולשתוק ולקבל בדממה ולהרגיש מאוד מאוד קטנים, ולנסות לעמוד בנסיון הקשה מאוד לא לאבד את ההרגשה של אמונה ובטחון שהקב"ה טוב ורחמן ואבא ואוהב ומבין.

הזדמן לי פעם בעצמי לקחת תינוקת שלי בת שנתיים וחצי לבית החולים והיה מקרה חירום ונאלצו לעשות בדיקה מאוד מאוד מכאיבה שנמשכה דקות ארוכות, והחזקתי את התינוקת חזק שלא תזוז, והרופא עשה את שלו, והיא סבלה כאב נורא וצעקה ואחר כך קהו חושיה מרוב כאב ונשתתקה ורק דמעות זלגו, והסתכלה לי בעינים במבט מאוד כנוע ורך והמבט שאל: למה אבא?
וחשבתי למחרת על המדרש הזה. פתאום טעמתי טיפונת מהצד של הקב"ה בזה.

ההרגשה שלי שלא רק שאין מקום להשתמש בשואה לעשות הון פוליטי, אלא גם לא "הון אמוני". כלומר גם אם לא מתכוונים למחלוקות ופוליטיקה, אלא רוצים להוכיח שצריך להיות מאמין וירא שמיים ולא חילוני, ורוצים כך לשם שמיים באמת, השואה זה לא כלי שכנוע מתאים גם לזה. זה לא יכול להיות כלי שכנוע לשום דבר. הלקח מזה הוא של כל אחד לבד בפני עצמו ולבד מול אלוהיו, לדעת שאנחנו קטנים ומוגבלים ונבראים ולא מבינים כלום ושלפעמים אין לנו אלא לשתוק. הקב"ה אמר שעוד קול אחד הוא יחזיר את העולם לתוהו ובהו. ורבי ישמעאל השתתק. וגם אנחנו צריכים לשתוק מול זה.

לא זה הכלי לשכנע איתו שצריך להיות דתי ולומר תראו מה קורה אם לא דתיים. זה קרה גם לעשרת הרוגי מלכות שהיו מספיק דתיים. זה לא עונש שבא בפרופורציה לזה שלא היו דתיים או חטאו איזה חטא. אין לו פרופורציה לשום דבר ולכן הוא לא מובן בשום דרך ולא יכול לשמש כהוכחה וטיעון לשום דבר.

.

– – –

.

קטע ממכתב בענין יסורים:

.

כתוב גם אם תכתוש אויל במכתשת לא תסור איולתו ממנו. לא כל אחד זוכה לפרי מהיסורים.
אבל כתוב גם ה' חפץ דכאו החלי. מי שה' חפץ בו הוא מדכאו ביסורים, ותורה וכל טובה אמיתית נקנות ביסורים.
יש סוד ביסורים, מעבר למה שלומדים מהם ענווה ותשובה וכו' ומה שהם מכפרים עוונות.
היסורים זו בחינה של מוות. להוציא את הכשרונות אל הפועל זה חיים ושמחה. כשאי אפשר זה כמו מוות. גם עני חשוב כמת, והיום ייסורי העניות קשים במיוחד. פעם אם לא היה מספיק כסף היו קונים לחם רק כפי מה שיש ואוכלים מה שיש, וחיים באסם אם אין כדי דירה וזהו. וייסורי הרעב והויתור על דברים נחוצים הם הרבה פחות קשים מייסורי חסרון הממון כשלעצמם. היום מוכרחים להוציא הרבה גם כשאין, ואז ה"אין" נעשה לוחץ ומפחיד וקשה הרבה יותר. זה ההיפך ממה שחושבים שפעם באמת סבלו והיום גם לעניים יש לחם וקורת גג ואפילו ממרח והם רק מתפנקים.
אני מכיר היטב גם את הייסורים מכך שרוצים ילד ומתעכב.
חלק מהייסורים, אולי הכי קשה למי שהוא בעל נפש, הוא גם הסתר הפנים. שהשמיים כמו נחושת ונדמה שהתפילות לא עולות אל מעבר לתקרה של בית הכנסת.

יש בעולם צד נסתר. עלמא דאתכסיין. סוד. מה שמעבר לתפישה שנולדים איתה. ואפילו אם יש עומק ויכולת להבין יותר מהשטחיות לא באמת תופשים את הצד הזה שבעולם.
ייסורים נותנים לגעת גם בצד השני של החיים, במוות. ה' חפץ בחיים ובשמחה, אבל זה צד שהופך את החיים עצמם לבעלי עומק אחר, נותן מובן אחר לחיים, ובסופו של דבר הם נהיים יותר "חיים".
חלק מכך שאלו ייסורים הוא שאי אפשר לראות את זה ולהתנחם בזה בשעת מעשה.
אחד המקובלים הקדמונים כתב שמה שנקרא חלק הסוד שבתורה זה לא מה שכתוב בספרי קבלה, שזה הרי כתוב ואם כן בהכרח שאינו סוד. אלא הסוד הוא דבר שאי אפשר לאמרו. וספרי הקבלה נכתבו למי שזכה לזה ולכן אינם מובנים לכל אדם.
זה דבר שזוכים לו. לימוד הסוד שייך רק אחרי שזוכים. והזכייה היא רק על ידי יסורים. ורק למי שיש בו הכנה לזה שאינו כמו אויל שנכתש ולא משתנה. וזה תהליך של שנים רבות, לפני שעברו עשר שנים לפחות לא שייך כלל להתחיל לראות איזשהי התחלה של פרי.
אין לזה מילים. זה סוד. משל לזה מה שאמרו בהרבה מקומות על אהבה אבל כמעט לא מבואר מלבד עצם התיבה מה הפירוש של זה. כי מי שיש בו את זה יודע ומי שאין בו אי אפשר לבאר במילים. רק אהבה היא דבר שיכול לזכות לו כל בר לבב, והיא דבר מצוי, היא נמצאת בתוך העולם שאנו חיים בו, וכשאומרים את המילה הרוב יודעים על מה מדובר.
הסוד שזוכים לו על ידי יסורים כמעט אין מי שזוכה לו, ואינו מצוי כלל, הוא דבר שאינו בתוך העולם שאנו חיים בו, אלא בגבול שלו עם מה שמעבר. לכן כדי לגעת בגבול עם המעבר צריך לחוות את מה שמעבר לחיים, ייסורי מוות. ולכן גם אין לו מלה שאם אומרים אותה יהיה בה רמז על מה מדברים.
הייסורים מוציאים את האדם מהחיים. אפשר ליהפך מזה למת וכבוי ומריר. ואפשר למצוא שם את תחילת המקור ממנו החיים נובעים. את מי שמחייה ומשמח ומי שממית ומייסר. אותו עצמו, מאחרי הדברים שהוא נותן או לוקח.
ייסורים גדולים יש להרבה אנשים, אבל כמעט אף אחד מהם אין לו ההכנה לזכות על ידם לפרי שלהם. ואני מאמין שלך יש.

יש הרבה מאוד בגמרא על חביבים יסורים, המעשים ברבי אלעזר ברבי שמעון בבבא מציעא מדף פ"ד והלאה, ובמסכת ברכות הרבה. שאמרו חביבים יסורים והזמינו אותם עליהם. רואים בבירור שזה היה חלק גדול ועיקרי בחיים ובעבודת השם, ולא מבואר בשום מקום באופן ברור מה העניין בזה. מה בדיוק זה נותן, כיצד זה פועל ולמה, מה בדיוק חביב בזה. זה נותר סתום, מחוסר הבנה לגמרי. לא מדברים על זה בוועדים ושיחות מוסר, לא לומדים על זה. ולפעמים נשכח בכלל מבן תורה עד כמה זה חלק עיקרי והכרחי של זכייה לתורה. והרי כתוב מפורש בהרבה מקומות שבלי זה אין זכייה לתורה כלל, ואין ברית עם הקב"ה, וגם לא כל מי שמתייסר יש לייסוריו פרי, ואם כן במה זה תלוי ומה לעשות כדי שיהיה פרי ולא ייצאו הייסורים לבטלה.
ואיך שייך לקבל באהבה ומה זה לקבל באהבה? מה יש לאהוב בייסורים? זה נשמע כתרתי דסתרי, אם נהנים מהם הם כבר לא יסורים, ואם סובלים מה שייך לאהוב. יסורים הם היפך החיים והצמיחה, ועיקר התורה הוא אהבת החיים והשמחה. והיה לכאורה מקום שזה יהיה עניין מרכזי לעסוק בו. ובאמת לא עוסקים בזה בגלוי כי זה סוד ואין לזה כמעט מילים, אבל מצד שני זה דבר שאין לשכוח כמה הוא יסוד ושורש להכל.

בדפים הראשונים בברכות יש כמה מעשים ששאלו חכם חביבים עליך יסורים וענה לא הם ולא שכרם. ולנו נשמע פשוט לענות תשובה כזו. מייד אנחנו מזדרזים לחשוב בוודאי גם אני אומר כך, חלילה רק שלא יבואו ייסורים. אין שום הוה אמינא שלא אתרחק מיסורים בכל היכולת בשביל איזה "שכר" לא מובן שמדברים עליו משגיחים בשיחות מוסר, ורק הם אולי מבינים מה זה, ובכל מקרה "עסקה" כזו היא לא בשבילי. יש לנו באמת מושג על מה ויתרו כשאמרו לא הם ולא שכרם. עד איזו קיצוניות של ייסורים היו צריכים להגיע לפני שויתרו. באיזה לב כבד ויתרו. ולמה לא ויתרו מקודם ולמה היה צריך לשאול אותם. אם מקשיבים היטב זה נשמע כמו הורים שלא יכולים לגדל את הילד, והם לא ימסרו אותו לאימוץ מיוזמתם, עד שיבוא מישהו ויאמר להם הרי אתם לא יכולים, אתם צריכים לוותר…   בלב כזה הם ויתרו על היסורים. אצלנו אם היו מציעים לנו לוותר על הייסורים היינו קופצים על ההצעה כמו על זכייה בפייס. רואים שיש כאן דבר יסודי שאנחנו לא מבינים בכלל.