בעניין חובת הציות לגדולי הדור

דברים שראיתי כתובים:

"אם תלמד טוב את הסוגיה של ככל אשר יורוך, תגלה שיש מחלוקת בין הירושלמי לספרי האם אתה צריך לנהוד לפי פסק הסנהדרין כאשר את יודע שמה שהם אומרים ימין, אתה יודע בשכלך שזה שמאל. הירושלמי מחייב אותך לנהוג לפי הבנתך. והספרי אומר אפילו אם אומרים לך על ימין שהוא שמאול עליך לעשות כדבריהם. רשי פסק כמו הספרי אבל יש ראשונים שחולקים עליו. לגבי הבבלי יש דעות חולקות, עיין מסכת הוריות עמ' ג כמדומני.

בכל אופן שים לב יקירי, לכולא עלמא מדובר בענייני הלכה ובמחלוקות הצריכות פסק של ביה"ד.  בין דם לדם ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך.

ובטח ובוודאי שאין הכוונה כפי שנוהגים רבים לחשוב בימינו, שהאדם אסור לו לחשוב ועליו להיות בת יענה ולהפקיד את השכל וחוש הביקורת בכספות של הגדולים. וכו'".

.

.

דברים שהוספתי על זה:

.

אם אנשים לוקחים משפט מחז"ל או פסוק כמו שהוא, לפי הצלצול השטחי של המילים, בלי ללמוד אותו היטב בעיון עם כל הסוגיא הכרוכה בו כדרך עמלה של תורה המסורה לנו, ועל ידי כך הופכים אותו לסיסמה, אפשר כך להציג כל דעה שבעולם כאילו היא מיוסדת על התוה"ק, ומעשים שבכל יום כך בעווה"ר.
לכן כמים קרים על נפש עייפה שאחרי שדברי חז"ל נצעקו כסיסמה, שזה עלבונה של תורה, ניגש יוסי איתן לסוגיא והחזיר את כבוד התורה בכך שלמד אותה ולא רק לקח את צלצול המילים בשטחיות, והראה שאין שום שייכות בין דברי חז"ל לאמיתם לבין הסיסמה שיצרו מהם, וכמו שהוא בכל המקומות שהופכים דברי תורה לסיסמאות.
לעניות דעתי יש עוד להוסיף שאדרבא מהסוגיא יש ללמוד להיפך מדעת אלה שמשתמשים בזה כסיסמה לאטום את מוח הציבור מלחשוב.
מדובר בסוגיא שהסנהדרין שנסמכו איש מפי איש מזמן מתן תורה שיושבים בלשכת הגזית ומורים הלכה לעם והם המשך סמכות ההוראה מממשה רבינו, עיינו בסוגיא והעלו להלכה פסק והורו אותו לציבור בהסכמת כולם, ונניח שהעלו שמעשה מסויים בשבת הוא מלאכה גמורה מדאורייתא. ומישהו אחר למד לבדו את הסוגיא והעלה מסקנה הפוכה מדבריהם. והסברא הפשוטה בסוגיא היא שבוודאי עליו לעשות את המעשה הזה בשבת כפי שעלה לו מלימודו העצמי, כיוון שכך שכלו מורה לו ואין לאדם אלא שכלו בלבד שזה הוא צלם אלוקים שבו כמו שכתב החזון איש, ואם הוא לא שומע לשכלו הוא מבטל את היותו בצלם אלוקים ונופל ממדרגת אדם לגמרי ונעשה כבהמה, וזה וודאי החיוב הראשון שלו לפני כל דבר אחר שלא לעשות כך, ואסור לו לעולם להפסיק להיות אדם בעל שכל עצמאי, ולכן זה קודם לחיוב שלו לציית לפסק הלכה של הסנהדרין המוסמכים. שאם אדם מפסיק להשתמש בשכלו ולסמוך עליו הוא מבטל את כוונת הקב"ה שברא אותו להיות אדם עובד השם ובוחר בחירה חופשית ועומד בנסיונות ומקבל שכר ועונש לפי מעשיו שהוא בחר. ואין מרד כנגד הקב"ה ובגידה בו והכעסתו יותר מזה.
ומבשרי אחזה אלוה, אם יש ילד לאב בשר ודם, הדבר שהכי מצער את האבא יותר מכל טעות וחטא של הילד, הוא שהילד יפסיק להיות חושב בשכלו העצמאי ויהפוך את עצמו לעושה דברו האוטומטי בלי מחשבה של מישהו אחר ודבריו של האחר ייצאו מפיו של הילד כמו דיקלום בלי שום מחשבה עצמית. אין כאב יותר גדול מזה בשביל האבא, ואפילו אם אותו אחר הוא אדם חכם ומלומד יותר מהילד.
אחרי שכך היא הסברא הפשוטה, נחלקו האם נתחדש דין מיוחד לגבי סמכות הסנהדרין המוסמכים לפסוק הלכה לעם, שסמכותם מגעת עד כדי כך שאני חייב לעשות להלכה כפי הוראתם והיא מחייבת אותי להימנע ממעשה זה אפילו שלי עצמי פשוט שהוא מותר.
וזה חידוש עצום והוא שנוי במחלוקת והוא נאמר דווקא לגבי הסמכות של סנהדרין סמוכים. ובימינו אין סנהדרין, ולכן פשוט לכולי עלמא שבימינו נשאר כהסברא הפשוטה שהחיוב של כל אדם לפני כל חיוב אחר הוא להיות אדם. להיות בצלם אלוקים, ולא לבטל את היותו חושב באופן עצמאי, ולהיות אחראי בעצמו על מעשיו ולעבוד בהם את השם בעצמו ולקבל שכר ועונש בעצמו לפי שכלו ובחירתו ושיפוטו שלו.

ודבר זה מבואר ברמב"ם פרק א' מהלכות ממרים שכתב:
"בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה כו'.
כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל כו'.

כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים כו'.

משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר.
שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להן, בין בזמן אחד בין בזה אחר זה, אחד מטהר ואחד מטמא אחד אוסר ואחד מתיר אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל".

מבואר מהרמב"ם שהדין ועשית ככל אשר יורוך, ולא תסור, נאמר בדווקא רק על בית דין הגדול ולא על שום בית דין אחר ולא על שום חכם אחר ולא על גדולי הדור. ומשבטל בית דין הגדול אין יותר את הדין של ועשית ככל אשר יורוך והרשות נתונה לכל אדם לחלוק כפי הוראת שכלו העצמי. ואע"פ שמשום כך רבתה מחלוקת בכל זאת כך יש לנהוג שכל אחד יעשה כפי הבנתו שלו, שכל שאין בית דין הגדול אסור לאף אחד לבטל את שכלו ואם רבתה מחלוקת רבתה, וזה חלק מצער הגלות.
ובסוף דבריו כתב: "אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל". והרי להדיא שאם הוא כן יודע להיכן הדין נוטה, והיינו משכלו העצמי, עליו לעשות כפי שכלו העצמי. ומבואר להדיא שאם הוא יודע משכלו העצמי אין שום דין שעליו לעשות כהוראת גדולי הדור גם אם הם הורו להיפך, ועליהם לא נאמר "ועשית ככל אשר יורוך", ואין שום דין שעליו לשאול רב ולעשות כדבריו, אלא הוא עושה כפי שהוא עצמו יודע.
כמובן אדם מחוייב להיות עניו ולהיות ביקורתי כלפי עצמו ולהיות אוהב את התוכחה, ואם גדולי הדור וחכמיו וזקניו אומרים לו שהוא טועה עליו להיות עניו ולחשוש שמא הוא טועה ולבדוק את עצמו שוב היטב היטב, ולעמול ולהתייגע עד שיקיא חלב שינק משדי אמו כדי לנסות להבין את דבריהם ולהבין למה לדעתם הוא טועה, ואם אינו מבין עליו ללכת אליהם בהכנעה וכבוד ולבקש שיסבירו לו ויוכיחו אותו ויראו לו את טעותו כדי שילמד ויחכים. אבל אם אחרי כל זה עדיין פשוט לו בשכלו שהוא צודק, החיוב שלו הוא לעשות כפי ששכלו מורה לו ולא כפי דבריהם, וכמבואר ברמב"ם שכל שאין בית דין הגדול לא נאמר "לא תסור ימין ושמאל".
ומהרמב"ם תוכחת מגולה לכל המגלים פנים בתורה שלא כהלכה ואומרים שעל גדולי הדור נאמר ועשית ככל אשר יורוך ושנאמר עליהם לא תסור ימין ושמאל, וזה היפוך דברי אלוקים חיים, ורבים חללים הפילה, שאם אדם מתרגל לבטל צלם אלוקים שבו ומתרגל לא להקשיב לשכלו וליבו וכליותיו ולהיות אחראי על עצמו, הוא מאבד בכלל את צלם אלוקים שבו ובכל התחומים בחייו הוא חדל מלהיות אדם, והוא חדל מלהיות חכם ונבון ובעל לב וקשוב ורחום ומביט, ונעשה ערל לב והולך בשרירות כסוס במרוצתו ולא מתבונן ומפקח על מעשיו, וה' יצילנו מעוון.

.

.

(המשך:)

יש להוסיף על הדברים שכתבתי מקודם,

ברור ופשוט שהיסוד של כל התורה הוא מסירת התורה שבעל פה על ידי גדולי הדור מוסרי השמועה שבכל דור עד ימינו, ובלי זה אין לנו תורה כלל ואין לנו קיום כעם ישראל כלל והכל מתחיל מזה ומיוסד על זה. וחלילה אין בכוונת דברי לערער על היסוד הגדול והמוחלט הזה או להמעיט במאומה מחומרתו או להכניס בו קרירות חלילה.
אבל מסירת התורה הזו בכל הדורות מאז שאין לנו סנהדרין היא באופן שבכל דור גדולי הדור מורים לעם את התורה, והעם רואה שדבריהם נכוחים וישרים ומאירי עיניים ומקבל מהם ואומרים נעשה ונשמע.
ואם מישהו אינו רואה את האמת שבדבריהם הוא מרכין ראשו ולומד עוד ומעיין ובודק את עצמו היכן טעותו ומבקש מחבריו ורבותיו שיוכיחו אותו ויאירו את עיניו עד שיבין ויראה את האור.

כל מה שנאמר על חובת השמיעה לחכמים וגדולי הדור יש לפרש אותו על דרך זו, שהחיוב הוא שלא יתגאה ולא יגיס דעתו ולא יחשוב שהוא יכול לנהוג לפי שכלו בלי שחובתו לפני כן לבקש אמת מפיהם, והוא חייב לבוא אליהם להתאבק בעפר רגליהם וליצוק מים על ידיהם, להקשיב להם וללמוד מהם ולהתייגע עד שיבין את דבריהם ועל ידי זה ירחיב דעתו ויחכים ואז ינהג לפי החוכמה הרחבה שקנה מהבנת דבריהם ולא על פי החכמה המצומצמת שהיתה לו לפני שהקשיב להם. החיוב לשמוע לדברי חכמים הוא חיוב להחכים ולא חיוב להיטפש.

כך עוברת התורה בכל הדורות עד ימינו. גדולי הדור מורים ומלמדים והעם שומעים ולומדים ומקבלים.
העם מכבדים, מרכינים ראש, לומדים, מבינים, רואים, מחפשים את האמת עד שמוצאים. אבל לא מדובר שהם עיוורים ועושים נגד שכלם. שהם הופכים מעם חכם ונבון הגוי הגדול הזה לעדר שלא חושב. זה לא אופן מסירת התורה. היא נמסרת מאדם חכם שכבר יודע שמוסר לאדם חכם שעדיין לא יודע ובא ללמוד. לא בדרך של מנהיג חכם שמוביל עדר עיוור וטיפש.
הסמכות של גדולי הדור היא מכח עוצמת האור שבדבריהם שניכרים דברי אמת והיא כשמש בצהרים, וחכמת אדם תאיר פניו, וחכמתם היא כצאת השמש בגבורתו ומה נהדר מראה כהן גדול ואין שום בר דעת שלא יראה את האור שהוא מתוק לעיניים.

זו הסמכות, מכאן כח ההנהגה, זה מה שעושה אותנו לעם מקבלי התורה, שזכינו שיש בנו חכמי ישראל ויש בקרבנו את האור הזה והוא כעמוד האש לפני המחנה ועינינו פקוחות לראות אותו וללכת אחריו בהכנעה שמחה ומאושרת שהיא מתוך בחירה ורצון ותודה שזכינו לאור בהיר כזה שפוקח את עינינו ומחכים אותנו.
אבל אם אין אנו רואים אור, ויש עסקנים ולבלרים שמצהירים תעשה נגד שכלך לפי מה שאיזה עסקן עם כוונות של שררה ופוליטיקה הצליח "לארגן" שלא בתום לב חתימות על מכתב כלשהו, והם צועקים בקול רם שאין בו אור זוהי דעת תורה ואתה חייב לציית נגד שכלך וליבך כי כתוב על ימין שהוא שמאל, אוי לנו אם כך נראית מסירת התורה שבעל פה בדורנו, ואוי לנו אם נכנה דבר כזה בכינוי הנשגב קבלת התורה שבעל פה ושמיעה לדעת גדולי התורה. ואם ככה יראו בנינו שזו צורת מסירת התורה למה שירצו להמשיך ללכת בדרך התורה, ואין חורבן התורה יותר מזה שמשתמשים במה שהוא הלב של כל התורה וביסוד הכי קדוש ונשגב שלה ככלי לצורך ענייני עסקנות ושררה והשלטת דעות של פלוני על אנשים אחרים נגד רצונם ושכלם.

גם בזמן משה רבינו העם כשהיתה להם שאלה עליו הם שאלו. הם שאלו הרבה שאלות. איך מוציאים עם גדול למדבר בלי שיהיה מה לאכול וכו'. כשהשאלות היו בגלל שלא הבינו ורצו באמת להבין הם קיבלו תשובות. כשהשאלות היו מתוך חסרון באמונה ורצון למרוד יצאה האש ואכלה בהם. אבל תמיד כשהיתה שאלה שאלו. הם ראו את הסיכון שכשהשאלה לא באה מלב טהור ומבקש אמת יוצאת האש ואוכלת בהם, ואפילו כך כשהיתה בליבם שאלה הם לא נמנעו מלשאול. כי להימנע מלשאול ולעשות בלי להבין זה יותר גרוע משתאכל בהם האש. מוטב היה להם למות כבני אדם חוטאים מאשר לחיות כבהמה שעושה בלי להבין מה היא עושה. הם היו דור דעה.