בעניין חומרות בהלכה

אני מעתיק כאן דברים שכבר כתבתי בתגובות או מכתבים, כיוון שהנושא עולה פעמים רבות ראיתי צורך לאסוף את הדברים למקום אחד (כל אות היא ליקוט ממקום אחר, ואפשר שיש חזרות).

.

א)

לא שייך ללמוד סוגיא להלכה באופן פשרני, כיוון שהלימוד מוכרח להיות בתכלית התמימות ויושר הלב ובקשת האמת ומבלי שום נטייה מוקדמת לגבי המסקנא. אם לא כך אז אין שום ערך ללימוד, ואם יש רצון מוקדם דווקא "להקל" ולא לעשות כפי הדין, אפשר פשוט לעשות מה שרוצים ולומר בגלוי שלא רוצים לעשות כפי ההלכה. ואם באמת רוצים לעשות כפי ההלכה הרי מוכרחים לנסות להגיע לחקר אמיתתה כמו שנאמרה בהר סיני, ולהקשיב למה שעולה מהסוגיא בלי לנסות להטות לשום צד.

גם אם רב מסויים פסק דבר שלדעת אחרים נראה שהוא קולא יותר מהדין, אפשר שאותו רב עצמו בסוגיא אחרת יפסוק יותר לחומרא מאחרים, אם הוא הולך ביושר ולומד ללא נטייה מוקדמת (ואם אין זה כך הרי אינו רב כלל). ואז אין כאן שאלה של קו "פשרני" או "מחמיר", אלא רק נדון באותו דין מסויים.

לדעתי הרצון למצוא דרך "פשרנית" בהלכה אינו קשור לפרטים מסויימים של פסיקה, אלא לגישה כללית לתורה ולהלכה.

בסוף הלכות נדה להרמב"ן כתב: "ומדיני החציצה לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר הקל, כי אם כן אין לדבר סוף, אלא אחר שחפפה ראשה וסרקה במסרק וחפפה ורחצה כל גופה בחמין ונזהרה לבלתי תגע בשום דבר חוצץ ותעשה טבילתה בפשיטות איבריה וכל גופה, לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להן קץ וסוף, כגון עצמה עיניה ביותר קרצה שפתותיה ביותר ומשאר הספיקות, כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר ובין לא עצמה ביותר".
זה נשמע כמו בדיחה, אבל שמעתי זאת בעצמי מבעל המעשה, שהיה אברך שהיה חושש מאוד, וכמה פעמים שלח את אשתו לטבול שוב בגלל איזה חשש שנתעורר לו. והגרי"ש אלישיב שליט"א הפנה אותו לדברי הרמב"ן האלה. ואותו אברך אמר לי שכעת נוסף עליו עוד יותר לחץ, שמלבד החשש לצאת ידי כל פרטי הדינים וכל הספקות כעת הוא גם צריך להזהר שלא לעבור על דברי הרמב"ן האלה…

נאמר במדרש שבמכות מצריים ישראל ומצרי היו שותים שניהם מספל אחד, הישראל שתה מים והמצרי דם. וכן בחושך שניהם היו בחדר אחד, לזה היה אור ולזה חושך. ואם נשאל מה היה בספל מצד עצמו, בלי שישראל או מצרי שתו. התשובה שלא היה שם לא מים ולא דם. כי האמיתיות העמוקה של המציאות מתגלתה בניסי מצריים, שאין מציאות שקיימת באופן מסויים מצד עצמה, בצורה אובייקטיבית. קיום כזה של מציאות הוא סתירה לכך שאין עוד מלבדו. הרמב"ן מבאר שכל המציאות היא ניסים נסתרים. אם אחד זרע שדה, וכבר יש את כל הנתונים האובייקטיביים לצמיחת התבואה, אם יפריש ממנה לעניים תתברך השדה, ואם לא יפריש לא תתברך. ולכאורה מצד עצמה האם היא שדה בריאה וטובה או חולה ושדופה. אלא אין מציאות עצמית לשדה מלבד מה שהיא דיבור של הקב"ה איתנו. בעשרה מאמרות נברא העולם ונאמר לעולם ה' דברך ניצב בשמיים. העולם אינו אלא דיבור בינינו לקב"ה, ואין לו מציאות "אובייקטיבית".

כשיש מצוות כגון חמץ בפסח, או חציצה בטבילה וכל כיו"ב, הקפידא אינה האם במציאות ה"אובייקטיבית" "באמת" נכנס לפה גרגר חמץ כלשהו או האם "באמת" נשאר דבוק משהו לגוף בטבילה. המצווה היא דיבור של הקב"ה איתנו, והקיום שלנו הוא דיבור שלנו איתו. אם עשינו פעולה להימנע מחמץ או חציצה הרי אמרנו בזה לקב"ה מה שרצינו לומר, ומעתה כבר לא חשוב אם באמת חמק מעינינו גרגר כלשהו שלא ראינו.
השאלה באיזו נימה והלך נפש אנחנו מנהלים את הדו שיח עם הבורא.

מסופר על הרב מבריסק שהחמיר מאוד באפיית המצה. ושאל אותו תלמיד חכם שהיה עמו, האם באמת יש להחמיר עד כדי כך. והרב מבריסק השיב, כשאתה מחתן את הבן שלך אתה מהדר בחליפה יפה ויקרה או לובש חליפה פשוטה איזו שתהיה. בשבילי המצווה היא החליפה שלי.
הרב מבריסק לא החמיר משום פחד שמא באמת יפול גרגר חמץ כלשהו. אלא הוא היה בקרבה כזו לקב"ה שכך היה הדו שיח שלו איתו. זה כמו מי שאשתו מבקשת ממנו להכין לה כוס קפה, אחד פשוט יכין קפה, אחר יוסיף חיוך, ואחר ידקדק בזה וירוץ לקנות קפה טרי ויטחן בעצמו שיהיה בדיוק במידה ויצרף שוקולד מובחר ויניח ורד על מגש יפה וכיו"ב. מי שהיחסים שלו לא באמת כאלה, זה ייראה מאולץ ומיותר ומכביד, ויעורר שאלה האם זה מתוך רגשי אשמה על משהו…

מי שמבועת ואחוז חרדה מהגיהנום שמא נדבק לגוף משהו בשעת טבילה או נפל גרגר חמץ בפסח, לא מנהל דו שיח. הוא תופש את הדברים כאילו זה חוק פיזיקלי. כמו שהיה במלחמת המפרץ שבהתחלה היו שחששו שבאמת יש גז מרעיל ברחוב, וכל ההגנה שלך ומשפחתך מהגז הוא על ידי נייר דבק, וחששו לכל סדק וחריץ האם הוא מודבק ואטום היטב. מי שמתייחס כך לחשש חמץ או חציצה או נקודה על האתרוג וכל כיו"ב, לא עובד את הקב"ה. שהוא מתייחס כאילו יש כאן מציאות אובייקטיבית. ואם יחדור טיפת גז דרך נייר הדבק יהיה אסון.
מציאות אובייקטיבית היא ההיפך מדו שיח. היא הסתר פנים. יש לה מקום בעולם החומרי של הסתר הפנים, ולא בעולם המצוות ועבודת השם. זה לעניות דעתי עומק כוונת הרמב"ן ולכן כתב שזה מדיני החציצה. שלכאורה היה לו רק לומר שאי אפשר להעלות ספיקות עוד ועוד כי אין לדבר סוף, אבל למה שזה יהיה מדיני החציצה עצמם. אלא הכוונה שבדיני חציצה עצמם נאמר, כמו בכל התורה, שהם דו שיח של אהבה בינינו לבורא. הוא אמר לנו דבר אהבה וקרבה וידידות, ואנו במעשנו שמקיימים את המצווה אומרים לו דבר אהבה וקרבה וידידות. זה עצם מהות דיני חציצה. כוונת הרמב"ן שמדיני חציצה הוא שאין להבינם כ"נהלים" כמו תקנות הגנה אזרחית איך להתגונן מפני הגז.

שמעתי פעם בדרשה של "מחזיר בתשובה" שאם נשים ילד במרכז הטילים וניתן לו ללחוץ על הכפתורים הוא יחשוב שהוא סתם משתעשע, אבל באמת יש לדברים השלכות מאוד חמורות, והילד ישמע פיצוצים ולא יידע שיש קשר בין שעשועיו לזה. והתורה היא כמו מדריך ההפעלה והוראות השימוש ואסור ללחוץ סתם על כפתורים בלי זה.
לעניות דעתי זה סילוף גמור של מהות התורה. אוי ואבוי אם נרגיש שהתורה היא "הוראות הפעלה" טכניות, כדי להביא תועלת ולמנוע אסונות. זו בדיוק הגישה של עבודה זרה, שיש לפייס אל מפחיד ומנוכר במעשים שרירותיים שיגרמו לו להציל אותנו מאסון ולהביא לנו רווח. זה מוחק את העיקר מהתורה שהוא רחמנא ליבא בעי [הקב"ה רוצה את הלב]. ועל זה צעקו הנביאים למה לי רוב זבחיכם, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי.
על זה נאמר במדרש (תנחומא שמיני ח'): "וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות". אין כאן הוראות הפעלה טכניות. לקב"ה עצמו לא אכפת אם אכלת גרגר חמץ או שהיה דבוק חציצה לגוף. התוצאות ההרסניות מעבירה אינן משום שבמציאות האובייקטיבית נלחץ הכפתור הלא נכון, ואם בדקת חמץ מתוך יחס רציני ומכבד ולא בזלזול ועצלות ואמרת בזה לקב"ה שאתה מכבד ואוהב, לא אכפת לו ולא יקרה כלום אם נשאר גרגר שלא ראית. הכל הוא רק דו שיח אישי בינינו לקב"ה. ואם בדו שיח הזה אנו יורקים בפניו ושונאים אותו ואוטמים אזנינו לדבריו, האסונות שקורים הם חלק מהדו שיח. שלפעמים לא נשארת דרך אחרת להביע את הכאב ולעורר את הלב לשמוע. כך שלהכנס למירוץ של "להתחזק" בעוד ועוד חומרות מתוך לחץ ופחד מאסונות, או ציפייה להתגשמות משאלות, במקום לפנות פנים אל פנים ולפתוח את הלב ולהתקרב מבפנים באמת, יכול להביא חלילה רק לתוצאה הפוכה. ובלי שייכות לתוצאה, זה היפך רצון נותן התורה.

קיום הלכה שנעשה בשמחה ושלווה והכרה ולב, ובלי לחזר אחרי חומרות שאינן מעיקר הדין (אלא אם כן זה באמת מאהבה וכמו אצל הרב מבריסק, שהיא מדריגה שלא שייכת לעניות דעתי לאדם רגיל בזמננו), אינו קיום "פשרני", אלא להיפך, הוא הקיום האמיתי. והעיקר תלוי בגישה ולא בפרט מסויים כזה או אחר אם הוא דווקא יותר לקולא או יותר לחומרא מהמקובל.

לקיים הלכה זה כמו לאחוז ביד של אבא אהוב וללכת עמו יד ביד. קיום ההלכות הוא המגע, האחיזה יד ביד.

לגבי ההלכות עצמן כאמור אי אפשר לנקוט בהן גישה פשרנית, אבל נתגבבו על גבי ההלכות חומרות שאינן מעיקר הדין ואין טעם לנהוג בהן לאדם מהשורה, ויש כאלה שלא למדו כפי הצורך ואינם מבחינים מה הדין ומה חומרא ומרשים לעצמם גם בלא לימוד לומר לאחרים מה לעשות. אין לזה פתרון אלא ללמוד הלכה עד כמה שאפשר, ולשאול כשצריך, עד שיתברר מהו עיקר הדין ומהו חומרא שאינה מחייבת על פי ההלכה. אי אפשר לקיים הלכה בלי ללמוד הלכה. כמובן לא כל אחד יכול ללמוד בעיון מהמקורות ולהכריע בעצמו, אבל גם אם לומדים מקיצורים שמסבירים קצת ולא רק כותבים פסקים, ומבינים מה שמבינים, זה נותן בסיס לבוא בשאלה לרב או למישהו שיודע יותר ולברר איתו את העניין המסויים שמטריד. כשלא לומדים כלל לא יודעים מה לשאול ולא מבינים את התשובה.

.

ב)

החשש מלומר היתר משום שלא יידעו להבדיל בין נורות לד לנורות להט, לעניות דעתי צריך להזהר מלחשוש לזה היכן שאין טעם גדול לחוש. כי חז"ל התירו בורר אוכל מתוך פסולת ולא חששו שאם כן יבואו גם לברור פסולת מתוך אוכל, שהרי אי אפשר לקיים שמירת שבת בלי ללמוד היטב את פרטי ההלכות וחילוקי הדינים. ואם חוששים שלא ילמדו ולא יבחינו אי אפשר יהיה לעשות שום דבר. בחזון איש כתב שחז"ל שקלו בפלס את הגבול בין האסור לבין המותר. וכוונתו שלא רק שאסור להתיר את האסור, אלא גם אסור לאסור את המותר, וכן הוא בווידוי רב נסים גאון את שאסרת התרתי ואת שהתרת אסרתי, כיוון שעיקר התורה הוא חיי הנפשות, וזה כמו צמח שצריך להשקותו במידה הנכונה, וכמו שמחוסר השקייה יכול למות, כך גם מעודף השקייה יכול למות. וחז"ל היו הגנן המומחה שידע בדיוק כמה מים צריך וכמה זה יותר מדי. תכלית התורה שהצמח, הוא הנפש הטהורה יחיה. שהיא עץ החיים ותורת חיים. ותכלית העבירה על דברי תורה הוא לגרום לצמח למות. ואין חילוק בין להרגו על ידי מיעוט מים או על ידי ריבוי מים. כלומר להרוג את הנפש על ידי מיעוט מצוות וגדרים או על ידי ריבוי מצוות וסייגים יותר ממה שקבעו חז"ל. כך שבעיני המגמה של כל המחמיר יותר הרי הוא משובח חמורה כמו המגמה של רפורמיות שמותר להקל ככל שחפצים. ששניהם הם זיוף התורה ועקירתה במידה שווה ובדרך שניהם אין קיום לחיי הנפש הטהורה. ומה שהמחמירים נושאים רוממות ה' בגרונם לא מחשיב אותם בעיני כפחות מסוכנים לתורה. ואדרבה הם יותר מסוכנים כי מהם אנשים כשרים לא יודעים להזהר.
ויש בגמרא ששמואל אמר שהוא כחומץ לגבי יין ביחס לאביו כיוון שאביו החמיר לחכות שתים עשרה שעות בין בשר לחלב והוא מחכה רק שש. ולכאורה קשה שאם בעיניו זהו להיות חומץ אז אדרבה שיחמיר כמו אביו. וכמו שבימינו כל נער צעיר מאמץ את חומרות הרב מבריסק והחזון אי"ש, או האדמו"רים שהוא שייך אליהם, וכיו"ב, בלי שום בחינה והתבוננות. וכי היה כל כך קשה לשמואל להתאפק מלאכול חלב. אלא ודאי הוא שלא החמיר כי כל חומרא היא בחזקת זיוף התורה, שהרי הקב"ה נגלה בהר סיני ואמר שמותר, וכי אינו ראוי בעיניך לסמוך עליו? הוא לא מספיק בריסקער? לכן להחמיר זה לחלוק על דברי הקב"ה בהר סיני. הדרך היחידה בה חומרא היא אינה גילוי פנים בתורה שלא כהלכה היא רק אם היא נובעת באופן אמיתי לגמרי ממדרגה גבוהה בעבודת השם שאינה כמדרגת כל אדם, ומכח שהוא קרוב לקב"ה יותר משאר כל בני אדם הוא באמת מחוייב בדברים שאחרים לא מחוייבים בהם. ורק אם ברור לו שכך הוא מותר להחמיר. ולכן שמואל הצטער שאינו במדרגה שיהיה מותר לו להחמיר כאביו.
וכמובן אם יש חומרות שהפוסקים כתבו שנכון להחמיר בהם זה כבר נעשה פסק הלכה ונוגע לכל אדם שראוי להחמיר וכבר אינו בגדר "חומרא", ולגבי עד כה לחוש לזה בשעת הדחק הוא שיקול הלכתי כמו בכל סעיף של השולחן ערוך.

.

ג)

יפה כתבת שיש קולות שהן "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה". ובאמת לפעמים זה נובע מיראת שמיים ואין שום טעם לפרסם כנגד זה. רק שלעניות דעתי באופן כללי יש כאן מקום גדול לדאגה גדולה. לדוגמה לפני כשלושים שנה היה חידוש גדול ברוב קהילות בני התורה לומר שיש חסרון צניעות ויר"ש בפיאה של נשים. והתחיל ממעטים ולא מהגדולים שדרשו ועוררו, ועם הזמן נעשה אצל הציבור כאילו פשוט שזו דרגה גבוהה יותר ביראת שמיים.
וכעת צצו כת חדשים מקרוב באו שנשים מתעטפות כמו המוסלמים הקיצונים ומכסות את הפנים, ובתחילה הכל התייחסו לזה כאל כת משוגעים וכופרים, והיום אני שומע שיש הרבה שאומרים שבצניעות אין "יותר מדי" ובדור פרוץ כל המרבה בצניעות משובח, וכבר שמעתי דרשנים שאע"פ שלא ממש הטיפו לזה אבל אמרו שזה דבר נאה (ושוב שלח אחד המגיבים כרוז של בד"ץ העדה החרדית מלפני כמה שנים שמעודד את זה).
וזה לעניות דעתי בא בתולדה שהטיפו לאסור פיאה שלא כדין, ואם כן למה לא גם לכסות את הפנים שלא כדין. שאם לא אכפת לנו הדין כלל והכל נעשה רק לפי רגש שטחי ומתלהם אין שום מעצור לזה. וחוששני מאוד שעוד כמה שנים יתרבו הנוהגים כך ויתקבלו כמשובחים וצנועים, כמו שהיום מתקבלים אלה שלא חובשים פיאה.
וזו רק דוגמה קטנה אחת מיני רבות מאוד, וזהו מהלך של שכחת התורה שהוא כנהר סוחף בכח גדול וחלקו אינו נגלה על פני השטח, ורבים אינם נזהרים ממנו כי כביכול הסחיפה היא לכיוון של להרבות תורה ויר"ש.

ולעניות דעתי אפשר גם שלבסוף יבוא מזה שיאמרו שגם אם על פי דין אין לקצוץ יד של גנב מכל מקום יש בזה להרבות יראת שמיים שיהיה ניכר כמה חמור לעבור איסור תורה. ותהיה לבסוף דת זרה לגמרי שדומה יותר לאיסלם הקיצוני מאשר לתורה שניתנה בסיני, ולא יהיה שום אדם שיידע את הזיוף והכל יהיו בטוחים שכך היא מסורת אבותינו ושכך נאמר מסיני. והרבה מאוד זיוף כזה כבר נעשה במהלך חמישים השנים האחרונות וכל יום הולך ונעשה עוד במהירות הולכת וגוברת.

ומה שאני חרד לו אינו ההנהגה המעשית, שהרי ללכת עם פיאה אינו מנהג עתיק ומקודש, ולכסות את הפנים ברעלה אינו איסור, והיו קהילות שהיו קוצצות יד של גנב על פי טובי העיר ואם הוא צורך השעה מצווה בכך. אלא מה שזה גורם בפנימיות הלב. שבמקום חיי נפש פנימיים עדינים ומאירים של אהבה זכה וענווה ושמחה של מצווה יתחנכו לרגש של עזות והתלהמות וקולניות שזה חורבן המקדש שבתוך הלב שהוא היחיד שנותר לנו.
והחזון איש כתב שאמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש, וללא עדינות הנפש והקשבה לדקויות אין מציאות כלל לאמונה האמיתית.

לכן לעניות דעתי בימינו שסכנה זו אורבת אין להתחשב בקושי של הציבור לקבל קולות שהן על פי דין, ואדרבה מצווה לפרסם בכל דבר דעת תורה ישרה כפי שהיא בלי להטותה לשום צד.

.

ד)

מה שיש לי לומר בזה הוא דבר נוקב שיסודו בתורת רבי ירוחם ז"ל המשגיח ממיר.
ובוודאי אין זה מתייחס לכל תלמיד חכם שמחמיר באיזה דבר, שבוודאי לפעמים תלמיד חכם לומד ועולה לו הסוגיא להחמיר בדבר שהיה מקובל וידוע להקל, וכך היא האמת לדעתו, ואין שום מצווה דווקא לחזר אחרי צד הקולא אלא יש ללמוד לשם שמיים וכפי האמת והיושר בין אם עולה לחומרא או לקולא (כתבו לי במייל שנראה סתירה בדברי שלפעמים אני כותב דברים שנשמעים כמו הקו של תלמידי חזון איש, ולפעמים אני כותב דברים שהם בקו של רבנים מקילים, וכאילו אני פוסח על שני הסעיפים. ובאמת אני מתאמץ לא להיות בשום "קו" אלא ללמוד כל סוגיא בתמימות וביושר לב, ומה שעולה באותה סוגיה אני כותב כפי שנדמה לעניות דעתי שהיא האמת)

רבי ירוחם לימד שאין שום כח נפש שהוא רע וגם לא שהוא טוב. אלא כל כח יכול לצאת לפועל בדרך טובה או רעה. ולמשל כח הנפש של אהבת אשה, אותו כח עצמו יכול לצאת בדרך של בניית בית שהוא משכן לשכינה ויכול לצאת בדרך של ערווה וזנות. וכך כל כוחות הנפש.
אמונה היא גם כח נפש שמוטבע בטבע כל ברייה. וכמו שכתוב הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם. בלא כח הנפש של אמונה לא היה יכול שום אדם בעולם לזרוע מחשש שמא לא יירד גשם. כל התפתחות, צמיחה, עסק כלשהו, בנויים על השקעה, זריעה, שבאה מכח אמונה. לא תמיד קוראים לזה בשם אמונה אבל בשמות שונים ואופנים שונים הוא כח חזק מאוד הפועל בכל תחומי החיים.
כמו כל כח הוא יכול לצאת אל הפועל בדרך רעה. כל סוגי עבודה זרה, לאומנות, פאנאטיות מכל סוג, אמונות טפלות וכשפים ואסטרולוגיה וכל כיו"ב, אפילו אהדת קבוצת כדורגל באדיקות שייך לזה ועוד פנים רבות.
רבי ירוחם לימד דבר נורא, שכח האמונה הטבעי שאדם נולד איתו, בא בטבע בצורה של עבודה זרה. אמונה שיסודה ניכור, פחד, חיצוניות וקבוצתיות, חיפוש תועלת וכיו"ב. רק אם האדם עמל כראוי מתוך ידיעה ומסירות נפש הוא יכול לשנות את יציאת כח האמונה הטבעי שתהיה בדרך נכונה וישרה של אהבה אמיתית, ענווה ומסירת לב.
לכן רוב הרע שבעולם יש לו שייכות לדתות. גם קומוניזם ונאציזם ופשיזם ושאר מיני לאומנות שגרמו את כל המלחמות מבחינת כוחות הנפש הם דתות. האינקויזיציה, מסעות הצלב, מגדלי התאומים נעשו בשם דתות הדוגלות בתנ"ך.
אכזריות ואטימות לב, השפלה ודיכוי של נשים, יחסי הורים וילדים המושתתים על הטלת מורא ודיכוי והרבה כיו"ב צומחים על קרקע של דתות או דברים שמבחינת כוחות הנפש הם כמו דתות.
מידות של נצחנות, התלהמות, קבוצתיות, דוגמטיות ועוד ועוד צומחות על קרקע של דת. וכל הדתות יש להן אופי כמעט שווה מבחינה זו.
לכן הדגישו גדולי הדורות כיסוד לזכור שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה. ומדובר בשאלות של רגש דתי והתנהגות דתית. כי דעת בעלי בתים מיוסדת על הרגש הדתי שנולדים איתו שהוא רגש של עבודה זרה, והוא ההיפך הגמור מרגש של תורה זכה ומבוררת. ומלחמה תמידית יש בין התורה לעבודה זרה, וכשנחלש כח זה עולה כח זה.

מעשה היה בדידי, ילדה בגיל תשע יצאה לטיול שנתי, ותקנון בית הספר היה דווקא גרביונים שלמים ולא גרביונים שהם שתי גרביים נפרדות ארוכות. ואירע שהגרביונים הכשרים היו בכביסה ובלחץ השעה היא לבשה גרביונים נפרדים בתקווה שלא יתגלה. ובאמצע הנסיעה התגלה. ועצרו את חמשת האוטובוסים בצד הדרך, ונזפו בה לפני כל המחזור, ולקחו אותה במונית בחזרה הביתה, וכל בית הספר חיכה כשעתיים עד שתחזור ויוכלו להמשיך בנסיעה. אחרי כמה שעות הילדה הוחזרה הבייתה ממררת ורועדת בבכי נורא מחמת הלבנת הפנים ולקחו ימים ארוכים עד שנרגעה.
האופי, הטעם והריח, של מעשה כזה, דומה למעשים הנעשים במנזרים חמורי חינוך או בתי חינוך מוסלמים קיצוניים וכיו"ב. התורה אמורה להיבדל מהם ולהיות ההיפך הגמור מהם לא רק בשם ובכותרת, שהם אומרים הנביא הוא פלוני ואנחנו אומרים הנביא הוא אלמוני, אלא ההבדל צריך להיות בכל האופי והטעם והריח והצביון והאווירה והתחושה. השם לבד אין לו שום משמעות, וידועים דברי הגר"י לוינשטיין בשם הרמב"ם שיכול אדם לעבוד להשם אלוקי ישראל ובשמיים יגידו לו שעבד עבודה זרה, והחפץ חיים אמר שאדם יכול לקרוא לעצמו קומוניסט והוא באמת עובד השם ומקיים תורה בדרגה הכי גבוהה, וכמעשה רבי אליעזר בן דורדיא.
הסיבה לכך שאצלנו נוהגים כך היא אותה סיבה שבמנזרים ובמסגדים נוהגים כך. שכך הוא יצר העבודה זרה הנטוע בליבו של אדם מטבעו, שיש בו מיסוד האכזריות וקור הלב. והוא נטוע אצלנו כמו שאצלם. וההבדל היחיד הוא שאנו אמורים לא ללכת באופן טבעי ובלי בחינה אחרי הרגש הדתי אלא לזכך ולברר אותו ולהעמידו על אמיתתו, כפי מסירת התורה שבעל פה שבידינו. וכשיש חולשה במסירת התורה וחולשה בהקשבת העם למסירה זו, ממילא מרים כח העבודה זרה את ראשו וסוחף את ההמון ואת חלק מראשיו שאין תוכם כברם, ומתרבים הקוראים שמעו לי רב גדול אני וצדיק גדול אני ומחמיר יותר מאחרים, וכמו שאמרו שהחוצפה היא מלכות בלא כתר, ושבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, ואין שואל ואין מבקש על מי יש להשען על אבינו שבשמים.

.

בתרבויות העתיקות, כמעט בכולן היה נהוג קרבנות אדם. ולרוב היה נעשה באופן של שחיטה, קבלת דם, והוצאת איברים פנימיים ושריפתם על מזבח. זה היה בתקופות רבות ובמקומות רחוקים זה מזה, וכמעט בכל הפולחנים הדתיים.

לא במקרה הם עשו כך. זה מעיד שהרגש הדתי הטבעי שנמצא ביסוד כוחות הנפש של כל אדם, הפירוש הטבעי שלו הוא כך. אנו לא נוהגים כך למעשה בגלל שבתרבות בימינו אין לזה מקום. לולא החינוך והאילוף והתרבות גם אנו היינו נוהגים כך ממש, אם היינו הולכים לפי הרגש הדתי הטבעי כצורתו הגולמית והטבעית בכוחות הנפש שלנו.

מעשי "חומרה" כמו שתיארתי הם מבחינת כוחות הנפש אותם מעשים עצמם שעשו בתרבויות העתיקות, רק צורת העשייה היא באופן שיתקבל על הדעת גם לפי התרבות המודרנית שאנו חיים בה. כוחות הנפש שהניעו את המורה עם הגרביים הם בשרשם ואופיים אותם כוחות נפש עצמם שהניעו את הכהנים בתרבויות העתיקות. הם מונחים בטבע כל אדם.

מה שמעשים כעין אלה נעשים נפוצים ומקובלים זהו משום שאבדה ההכרה בערך עמל התורה וידיעתה לזקק את הרגש הדתי הטבעי ולהפוך אותו מרגש של עבודה זרה ורצח וקנאות והרגשה שקרבן אדם הוא הביטוי הדתי החשוב והעיקרי ביותר,  לרגש של אהבה זכה וענווה ונתינה ועדינות וחכמה ושמחה ואהבת חיים.

.

מתוך התכתבות אישית:

אם לשים את האצבע על נקודת ההבדל בין התפישה הנבערת, הרעה, הפרימיטיבית, של מהי דת, לבית התפישה האמיתית, שהתפישה הנבערת היא שהדת היא דרך, ספר עם אמירות מה עלי לעשות, מה עלי לחשוב, ואני צריך לקיים מה שכתוב בו. ללכת בדרך שכתובה בספר.

והאמת אינה כן, שהרי נאמר (הושע י"ד י') כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

התורה לא מראה את הדרך לאדם. האדם צריך למצוא את דרכו בעצמו מתוך עצמו. לבד. מתוך אנושיותו בלבד. כמו אברהם אבינו. מהבחינה הזו התורה וההומניזם הצרוף אומרים דבר אחד.

כל מה שנאמר שהתורה מראה את הדרך לאדם ומיישרת אותו ומביאה אותו אל דרכי חיים וכל כיו"ב, הוא רק אחר כך. רק אחרי שלאדם יש דרך שהגיע אליה בעצמו הוא מוצא את אותה דרך עצמה משתקפת לו בספר תורת האלוהים כמו הד, כמו מראה. ודרך ההד הזה דרכו מעמיקה מולו והוא רואה אותה כמו שלא היה יכול לראות לולא השתקפה לו במראה. ואם דרכו ישרה הוא מתיישר יותר, ואם דרכו רעה הוא נעשה רע יותר. וכך הוא בכל פרט ובכל צעד וכל יום מחדש.

והרי מעשים שבכל יום כך, שיש הרבה קבוצות אנשים שדרכם מתנגדת תכלית ההתנגדות זו לזו, וכולם מביאים ראייה לדבריהם מהתורה, וברור להם שדרכם כתובה בתורה באופן המפורש והברור ביותר. ובהכרח שהכל לפי מה שהוא אדם ואם הוא צדיק הוא יראה בכל פסוק במפורש דרכי צדיקות, ואם הוא פושע הוא יראה מפורש בכל פסוק דרכי פשע. ובעל כרחך הדרך נקבעת על ידי האדם לבד לפי מה שהוא אדם, והתורה אחר כך מוליכה אותו בדרך שהוא ברר לעצמו.

ומי שסבור מתוך בערותו שהתורה היא זו שקובעת את הדרך, אינו מודע לכך שהוא עצמו קובע את הדרך, וממילא משתלטות עליו בלי שהוא יודע כל מידותיו הרעות כיוון שהוא ישן להם ואינו בורר ומחפש דרכיו, ואחר כך הוא ממילא רואה שכך כתוב בתורה, ונדמה לו שהתורה מובילה אותו, והוא הולך בדרכיה, ובאמת מידותיו הרעות כתבו את עצמן בספר התורה שלו והן מובילות אותו בלי שהוא יודע. וכלפי זה צדקו אלה האומרים שמקור רוב הרעות בעולם הוא משום הדת, ושהדת היא בריחה מאחריות והתמודדות, והמציאות מוכיחה כדבריהם.

.

וזה המבואר בסוגיא במסכת יומא ע"ב א':

מבית ומחוץ תצפנו אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם.

אביי ואיתימא רבה בר עולא נקרא נתעב, שנאמר (איוב טו, טז) אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מאי דכתיב (משלי יז, טז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים.

מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד.[רש"י: שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים]

אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תירתון תרתי גיהנם.

אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם משה",  זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה.

והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמא דמותא.

אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן רמי כתיב (תהלים יט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב" וכתיב (תהלים יח, לא) "אמרת ה' צרופה זכה משמחתו" לא זכה צורפתו.

ריש לקיש אמר מגופיה דקרא נפקא זכה צורפתו לחיים לא זכה צורפתו למיתה".

יראת שמיים היא עניין של ראייה, שהאדם עצמו רואה בעיניים העצמיות שלו את מה שמעבר לשטחי, מה שנסתר ועמוק, זה הכוונה ב"שמיים", ומתנהג לפי מה שהוא עצמו רואה. והתורה נצרכת ליראת שמיים לפני העיסוק בה, וכל העיסוק בה אינו אלא כדי להכנס ליראת שמיים.

תוכו כברו הכוונה תוכו זהו האדם עצמו, וברו הוא מה שהוא מתנהג ככתוב בתורה שהוא השתקפות של פנים עצמיותו. שלפי מה שהוא כך כתוב לו בספר התורה שלו.

וזהו שאמר שמשה רק שם את התורה לפני בני ישראל והם לוקחים לעצמם לפי מה שהם. ומי שזכה היא לו סם חיים ומי שלא להיפך. וזכה פירושו הזדכך.

וכל זה הוא ההיפך הגמור מסברת ההמון שאדם יכול פשוט כמו שהוא בלי שחיפש והגיע מתוך עצמיותו לראיית האמת שלו [וכמובן זו עבודה המתחדשת יום יום], להכנס למקום בו יש איזה דרשן או רב, או לפתוח ספר כלשהו, ולציית לו כמו חייל עיוור וכך יהיה נחשב איש "דתי".

.

ה)

… מבחינתי הנושא הזה הוא חלק ממאבק יותר רחב. לראייתי בכל אדם מוטבע בטבע רגש דתי, שיכול להתבטא בהרבה אופנים. כל אדיקות באיזשהי אידיאולוגיה, לאומיות, אפילו בקבוצת כדורגל, מונעת מהרגש הזה. כל שנאה ומלחמה של "אנחנו" נגד "הם" קשורה לרגש הדתי, שיסודו העמוק הוא המימד הכללי, מה שגבוה יותר מהקיום הפרטי המצומצם, וממילא גם מה שמלכד בני אדם סביב אידאה רחבה יותר מהפרטיות של כל פרט.
כמו כל כח נפש יסודי באדם זה יכול לצאת לפועל בדרך גסה ורעה ומסולפת ושטחית, של כפיפות לאידאה עליונה מנוכרת ונוקשה ודוגמטית וחלולה, של ליכוד בין בני אדם בדרך של "אנחנו" הנעלים והצודקים נגד "הם" הרעים השפלים. או בדרך מזוקקת וישרה וטובה ועדינה של התחברות עם אידיאה עליונה חיה, אלוהים חיים, של אהבה ורוך, שהוא אחד עם האנושיות והלב ולא משהו שסותר להם. ושהמגדיר של ה"אנחנו" זה חיבור משותף לאהבה מזוככת ולא את מי אנחנו שונאים.
מכיוון שהתורה מתחברת לרגש הדתי ומדברת על "אנחנו", קל מאוד למצוא בה כיסוי שטחי והצדקה לרגש הדתי בצורה הלא מעובדת, הגסה והחשוכה, של עבודה לאל מפחיד, מנוכר חמור סבר ונוקשה, של "אנחנו" מול "הם". אם זה פשיזם או גזענות עדתית או הומופוביה או שוביניזם כלפי נשים וכו' וכו' שכולם וכל כיוצא בהם מוצאים לעצמם נוצות תורניות לכסות ערוותם, ואין מי שמוחה על זה בשם התורה. זו דתיות שבמהותה האמיתית היא עבודה זרה גם אם מכנים בשם אלוקי ישראל. יש כנות בתחושה של מי שמרגיש שהומוסקסואליות סותרת אצלו את הרגש הדתי. אבל באותה מידה היתה כנות אצל אנשי הקו-קלאס-קלן שהרגישו ששנאת שחורים נובעת מהרגש הדתי. כשהרגש הדתי לא מזוכך אכן הוא מתבטא באופן כזה.
ואפשר כנגד זה ללמוד תורה ביגיעה רבה ובתמימות ויושר לב בדרך הלימוד המסורה ולקבל ממנה את הזיכוך והעידון והיושר של הרגש הדתי, ענווה ואהבה ורוך וקרבה ועבודה לאל קרוב ואוהב ורך ומבין וכו'.
בעיני השורש והמקום ממנו זה מתחיל הוא לא הביטויים החברתיים של זה, אלא העבודה של אדם מאמין בתוך עצמו. כיצד מצטיירים הבורא והמצוות והתורה בכוחות הנפש שלו, כיצד היחס בין תורתו ואמונתו לאנושיות שבו, ללב שלו.

.

ו)

… במקום שיש להחמיר כבר קבעו את זה כהלכה מדרבנן. ומה שלא נקבע מעיקר הדין כהלכה, זה אומר ששיקול הדעת של חז"ל שזה צריך להיות מותר. ואין שום טעם לנסות להיות יותר חכמים וצדיקים מהם. אם היה יותר טוב לא לעשות ככה מאשר כן לעשות ככה, הם היו אוסרים את זה בדין מדרבנן. יש שני גדרים של הלכות בתורה, מדאורייתא ומדרבנן. אין גדר של מחומרא. רק בספק כשאין הכרעה בין שתי דעות באיסור תורה אומרים ספקו לחומרא. ובמקרים האלה זה כבר נעשה פסק הלכה ולא "חומרא".

לדוגמה אבא שאמר לבנו ללבוש סוודר כי קצת קריר. אחר כך הוא רואה את בנו עם עשרה מעילים זה על גבי זה ואינו יכול לזוז, והבן אומר לו, אבא, החמרתי. ככה אנחנו נראים…

בחזון איש כתב שיש לחז"ל תמיד שיקול דעת לא לאסור פחות מדי, אבל גם לא יותר מדי. ובחכמתם קבעו את קו האמצע. ולעשות דברים אחרים אינו רצון השם ואינו עבודת השם אלא עיוות של התורה, והוצאתה מגדר תורת חיים שניתנה מפי אלוהים חיים.

מה שיש סיפורים על אדמורים וצדיקים ורבנים שהחמירו, זהו עניין פרטי שלהם במדרגות עבודת השם שלהם, והם ידעו מה הם עושים בינם לבין עצמם, ואין שום טעם לנסות לחקות אותם בלי להבין את העולם הפנימי שלהם ואת המדרגות שלהם. אפילו תלמידיהם הקרובים לא העתיקו מהם את החומרות. שמעתי בעצמי שתלמידים של החזון איש ושל הרב מבריסק שאמרו שלא עלה על דעת התלמידים הקרובים להחמיר כמו הרב. שזה היה נחשב חוצפה כאילו אתה מחזיק שאתה גדול וקדוש כמוהו. ואותן חומרות היום כל אברך ובחור עושה ועם הזמן שוכח שזה לא מן הדין וכבר מתנהג כאילו מעיקר הדין כך.