בעניין לשמה, תשובה, מהות ההלכה.

מתוך התכתבות:
(השואל שאל בעניין סולם ערכים מוסרי לפי התורה)
"לפי מה שהבנתי מהלימוד הערך המוסרי שמחייב הוא פשוט החיים. לחיות.
כמו שכתוב ובחרת בחיים, מלך חפץ בחיים, התורה נקראת עץ חיים, וכן בעוד מקומות לאין מספר.
אני לא בטוח שמדוייק לגמרי לקרוא לזה "ערך מוסרי". זה בא ממקום יותר עמוק, מבפנים, זה כמו מעיין שנובע ממרכז העולם הפנימי, זה לא משהו שאדם כופה על עצמו חיצונית רק כי זה חובה וערך. אמנם יש פעמים שאדם נוטה לעשות להיפך ואז זה בהחלט חובה שאדם חייב לכפות את עצמו.

זה לא ערך פשוט. זה דורש כל הזמן חיפוש ובחינה ומחייב להיות תמיד בבירור מהו היושר והעומק והאמת.
כי לא תמיד קל לזהות מה החיים באמת דורשים כדי שהאדם יהיה באמת יותר חי.
מדובר בחיים גשמיים כמובן, אבל הם רק ההתחלה, החיים ממש זה על דרך שנאמר צדיקים במיתתם קרויים חיים. אלה חיי הנפש.
יש אנשים שנדמה להם שכשהם נוהגים במהירות במכונית ספורט אז הם מרגישים שהם באמת חיים. יש הרבה דמיונות לגבי החוויה של להיות חי באמת בחיי נפש. והבירור המתמיד, כמו שכתב המסילת ישרים בפרק הזהירות לפקח ולהתבונן, הוא לברר בין הדמיונות הכוזבים למה שהוא באמת חיי הנפש.
זה מתחיל מחיי הגוף, לשמור על בריאותו, וממשיך בחיי הנפש במובן הפשוט, לשמור שכל צרכיה יסופקו,  כל ההנאות והשמחות והדברים המרחיבים דעתו של אדם  והמנוחה הכל לפי המידה הנכונה באופן שבריא לנפש ומחייה אותה. ויש גם חיים של הלב, שחיותו באהבה ונתינה ועשיית טוב והשתייכות לכלל. ויש חיי הרוח להשיג חכמה ולמצוא תרופות חדשות לאנשים וכו'.
והכל הוא עניין אחד של להיות חי בכל חלקי קומת האדם".

מדברי השואל על זה:

"השאלה (התיאורטית) היא אם הדאגה לחיים שלי מתנגשת עם דאגה לחיים של הזולת או של הרבה אנשים אחרים או של הרבה בעלי חיים אחרים. האם הערך של החיים שלי גובר על הדאגה לחיים של אחרים? ונניח שזה לא מחיה אותי לדאוג לאחרים".

מענה על דבריו:

"השאלה שלך מחדדת נקודה מאוד יסודית

מה מחייה אותי, זה לא דבר שאפשר פעם אחת לקבוע להגדיר ולנסח. חיים זה דבר שיש לו אינסוף פנים והוא משתנה כל הזמן.

יש בהחלט אנשים שלא מחייה אותם להקדים דאגה לאחרים לפני הדאגה לעצמם. יש גם אנשים שלא מחייה אותם לדאוג לאחרים בכלל. ויש גם כאלה שמחייה אותם להרוג אחרים, כמו שנאמר על עשיו על חרבך תחייה.

כמובן זה אצלם כך לא כלפי כל אדם, למשל מי שמרגיש חיות מלרצוח זרים ייתכן שיגן על ילדיו או אולי אפילו חבריו במסירות נפש. וזה כמובן משתנה לפי מצב הרוח וההרגשה.

יש להיות חי באמת, ויש להרגיש שדבר מסויים מחייה אותי אבל זו הרגשה מזוייפת. מאוד מאוד קשה להבחין בין הדברים. זה מה שהמסילת ישרים כותב שהעולם הזה הוא עולם החושך, ולא רואים את האמת, וביותר לפעמים עמוד נדמה לאדם ואדם נדמה לעמוד.
החושך והטעות אי אפשר לסלק אותם על ידי בירור חד פעמי להגדיר דברים ברורים ולקבוע אותם ואחר כך לחיות לפי זה. התפישה של לחיות לפי סולם ערכים היא לא תפישה של התורה. ולמיטב ידיעתי בכלל לא תפישה של העולם הקדום. זו תפישה מודרנית שנובעת מהחשיבה הרציונליסטית המערבית שהתפתחה מאז הרנסנס.
המסילת ישרים כותב שהאדם צריך תמיד לפקח ולהתבונןן על מעשיו ודרכיו. השאלה מתעוררת מחדש כל רגע ורגע וכל רגע צריך לברר אותה מחדש.
זה העניין של לחזור בתשובה. יש נקודה מקורית, הכי פנימית, יסודית, כמו שהאדם היה כשנברא, וכשהאדם נמצא שם, אז התחושה שלו, החוויה העמוקה הבסיסית של להיות חי, היא באופן של חיים אמיתיים. אז אין סתירות. החיים במקורם לאמיתתם זה דבר שלם כללי שנובע כמו מעיין מהקב"ה לכל העולם, וכל החיים הפרטיים הם כמו איבר בגוף בריא שחי בהתאמה מושלמת עם כל שאר האיברים, ואין שאלות של להתקוטט בין איבר לאיבר מי יקבל את הדם לעצמו וימית את חבירו. הלב לא מתחרה על המזון והחמצן עם הריאות והן לא מתחרות איתו. אם יש יש לכולם, ואם אין כולם סובלים ביחד.
אם יד ימין הכתה את יד שמאל יד שמאל לא מחפשת לנקום להכות את יד ימין, כמאמר חז"ל.
זה העניין של שלום. כשהחיים הם לאמיתם לפי אמיתתם אז יש שלום.

העולם הזה שהוא עולם הנסיון, נבראה בו האפשרות שאדם יתרחק ממקורו, מהנקודה האמתית שבתוכו, ואז חוויית החיים שלו היא לא החיים הכלליים העמוקים שמפכים כמו סוד תת קרקעי בכל מה שחי, אלא הוא תופש את החיים כמשהו פרטי שלו. הוא מזהה אותם עם הנאותיו הפרטיות.
חטא אדם הראשון היה לדעת טוב ורע. במורה נבוכים מסביר שלפני החטא הידיעה היתה ידיעת אמת ושקר. זה ששתיים ועוד שתיים הם ארבע זה לא טוב ואל רע. זה אמת או שקר.
לפי דרך ההסתכלות הזו, אם יש מישהו בתוך דליקה ואני שואל את עצמי האם לסכן את עצמי ולהכנס לשם להציל אותו, אין כאן תפישה ששואלת האם זה טוב או רע. האם זה טוב לי, יחייה אותי, יועיל לי, גשמית או רוחנית, בעולם הזה או בעולם הבא. אין בכלל תפישה כזו. השאלה היא רק האם אמת לעשות כך או שקר לעשות כך. זה נקרא לעשות "לשמה", "לשם שמיים". לא בגלל שיקול של טוב או רע.

העניין הוא שאם אני חווה את חיי ועצמיותי וזהותי כאיבר מגוף כללי, שהוא כל החי בעולם, וכל העולם הוא חי, ומקורו הוא מקור החיות הכללית הזו שהוא הקב"ה שהוא אחד עם החיים הכלליים האלה, אז ממילא באופן טבעי ספונטני אני חי לפי הכללים של הגוף הכללי.
לכל מה שחי יש תודעה משלו, אם למשל אין לגוף שלי מספיק מזון וצריך עכשיו לפרק רקמת שריר, השריר לא שואל האם טוב לי לפרק את עצמי למען הזולת או שזה לא טוב לי. אין בכלל זווית מחשבה כזו בתודעה שלו. הוא אל מסוגל בכלל להעלות על דעתו שאלה כזו. אין לה מובן בעיניו. כי הוא יודע שהוא חלק מגוף שלם. בשבילו מה שחיי הגוף השלם מכתיבים זו האמת. אם האמת שהו אצריך לפרק את עצמו אז הוא מפרק, ואם המוח רוצה לפרק את עצמו כדי לספק קלוריות שלאר הגוף, חיי הגוף מכתיבים שזה שקר, ואז המוח אל מפרק את עצמו, ואין לו בכלל מחשבה זה משתלם לי, יופי, הרוחתי שהשריר ימית את עצמו בשבילי ואני לא ציריך להמית את עצמי בשבילו. אין בכלל חשיבה כזו. השריר מפרק את עצמו כי בשבילו זו אמת ברגע זה. המוח לא מפרק את עצמו כי בשבילו זה שקר ברגע זה. אם פתאום יהיה מספיק מזון, עכשיו זה שקר לשריר לפרק את עצמו. האמת שלו כעת היא לבנות את עצמו. מה אמת ומה שקר משתנה כל הזמן. מי שמחובר לחיים הכלליים יודע מכח החיבור החי שיש לו עם הגוף כולו מה האמת הנכונה למצב המסויים הזה ברגע הזה. ובמצב אחר ברגע אחר האמת תהיה אחרת והוא יידע את זה גם. ידיעה פשוטה, לא לפי שיקולים וחישובים. האלוהים ברא את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים.

פעם שמעתי מראש ישיבה ששמע ברדיו סיפרו על אשה פשוטה שעבדה כמנקה בבנק ישראל, ושכחו שם בחוץ שטרות שהיו מיועדים לגריסה. והיא נשארה שם לבד, והודיע על השטרות ואל לקחה לעצמה. וכששאלו אותה למה לא לקחה לעצמה, אמרה זה לא שלי.
זו דוגמה פשוטה אבל נפלאה לידיעה פשוטה של האמת הכללית של הגוף כולו. האשה הזו היו בתוכה חיים אמיתיים, חיים אמיתיים זו חוויה שאני לא חי לבד כאדם פרטי והמרכז הוא רק הטוב או הרע הפרטי שלי. כי במקרה ההוא אם היא היתה גונבת זה לא היה מזיק לשום אדם אחר (לפחות לפי ההבנה שלה בכלכלה, אולי למדעם כלכלי יש הסבר למה זה כן פוגע, אבל היא לא ידעה את זה). הערך של לא לפגוע באחרים הוא מקובל ואנו מחונכים אליו ורגילים אליו כל יום ואם נעבור עליו לרוב נקבל עונש, ואז לפעמים אנחנו רגילים ומאולפים כבר לקיים אותו גם במקום שלא יתפסו אותנו.
אבל כאן לדעתה אף אחד לא היה נפגע, השטרות מיועדים לגריסה. אז על איזה ערך היא עוברת אם היא תיקח אותם?
זה דבר פלא, לפי המחשבה המערבית הרציונליסטית היא באמת לא עוברת על שום ערך, והיא סתם טיפשה שהזיקה לעצמה בלי סיבה.
אבל מי שיש בו לב חי ומרגיש שהיא צדקה. שהיא החכמה האמיתית.
כי איבר בגוף שלם, לא לוקח לעצמו שום דבר שהגוף לא הקציב לו ולא ייעד אותו בשבילו ושלח אותו אליו. הוא פשוט לא לוקח.
הריאות מקבלות דם עם מזון וחמצן. הן עובדות ביושר ומקבלות שכר להתפרנס ממנו. מה שהגוף שולח אליהן במחזור הדם הטבעי שנע מכח חיות הגוף הכללית זה מה שהן מקבלות וזה מה שהן רוצות. הן לא מחפשות מציאות. אם יש איזה חומרי מזון מיותרים שנפלו בטעות למקום שאין צורך בהן, האיברים לא קופצים על המציאה ונחפזים לתפוס אותה לעצמם. הם לא חושבים בכיוונים כאלה. אם זה לא שלי אני לא לוקח. זהו.
אם זו מציאה שנפלה ברחוב בלי סימן והיה יאוש אז זה החיות הכללית של הגוף שהיא שייכת למוצא. אבל במקרה ההוא בבנק זה אל היה באופן כזה, וממילא לא לוקחים כי פשוט זה לא שלי.

החשיבה המערבית המודרנית לא מכירה בעניין של חיים כללים. זה מושג ששייך לעולם הקדום או לעולם הדתי. זה סוג של חוויה. זה לא תיאוריה. החשיבה החילונית הרציונליסטית כופרת בו מראש, היא אפילו לא שוקלת אותו כאפשרות. הסיבה שהיא כופרת בו, כי היא שמה לעצמה חוק לפעול רק עם השכל האנליטי הרציונלי בלבד. השכל הרציונלי לא יכול לתפוש עניין כזה של חיים כלליים. זה שייך לחכמת הלב. חכמת הכליות. המדע היום קורא לזה "אינטואיציה". זה נשמע משהו פחות ערך מחשיבה רציונלית. אבל כל האקסיומות הראשונות של הלוגיקה והמתימטיקה הן מכח האינטואיציה בלבד. כל המדע נשען על קרקע האינטואיציה. כשזה מגיע לאקסיומות הלוגיות, לא נוח למדענים לקרוא לזה בשם המעט מזלזל "אינטואיציה", אז הם קוראים לזה "אווידנציה" (כלומר משהו שאמיתתו ברורה כל כך עד שאין צורך להוכיח אותה), שזה בדיוק אותו הדבר. אפשר לקרוא לזה גם אמונה. אמונה זו ידיעה יותר חזקה וברורה מהוכחה. כי משפטי ההוכחה של הלוגיקה מיוסדים על האקסיומות של הלוגיקה שאמיתתן היא מכח אמונה בהן לבד. הרי אין לאקסיומות הוכחה, אז למה אנו מקבלים אותן כאמת, כי אנחנו מאמינים שכך הוא.
האקסיומות הן משפטי הלוגיקה הבסייסיים שכל האחרים נשענים עליהם כמו שכתוב בספרים שלהם. אבל עצם הקבלה שיש דבר כזה מספרים, שיש תוקף להגיון, שיש חוקיות, שיש סדר, אולי שתיים ועוד שתיים בעת ובעונה אחת זה גם אחד וגם שתיים וגם שלוש וגם ארבע, ואולי התשובות כל רגע מתחלפות, אולי התשובות כולן הן נקודה על ציר המספרים שאין לה שום הגדרה כמו הערך המתמטי של פאי.
כל השאלות האלה לא ניתנות להוכחה מכח תצפיות מהמציאות, כי אנחנו מראש תופשים את המציאות לפי דפוסי ההסתכלות האלה, כבר כתבו על זה הרבה. אלה כולן אמיתות שאנו פשוט מאמינים בהן. האמונה היא יסוד יותר מוצק וראשוני מהוכחה. היא החומר עצמו, ממנו אחר כך בונים בניינים עם הוכחות וחשבונות.

העניין של חיים כלליים בא מהמקום של אמונה בלבד, אין לו שום הוכחה, שום הגדרה רציונלית. זה נובע מהלב כל רגע ורגע באופן אחר וחדש, זה חמקמק, התשובה של היום כבר לא מתאימה למחר. צריך בשביל זה כל הזמן לחזור בתשובה מחדש, כל הזמן להתחבר ללב מחדש, כל הזמן לחפש את האמת הפנימית מחדש. כל הזמן לבקר את עצמו מחדש.
זה כמו פרפר שכל הזמן מעופף, הם רוצים לתפוס אותו לחנוט אותו ולשים אותו בקופסת זכוכית עם פתק. להגדיר סולם ערכים פעם אחת שיהיה קבוע ונכון תמיד.
לכן החשיבה המוסרית המערבית רציונלית לא מכירה בחיים כלליים. אין למחשבה המערבית באמת שום תשובה למה לא להיות אגואיסט מושלם. למה אם יש בכוחי, שלא אהרוג את זולתי ואקח ממנו את שלו.
פשוט לא נוח להם לומר את זה בפירוש, והם מנסים להתפתל עם כל מיני תיאוריות לא ברורות. הם טוענים שאם לא אדאג לטובת זולתי אז הסדר החברתי הכללי ייפגע ובסוף גם אני אסבול מזה כי יבוא מי שחזק ממני ויהרוג אותי. אז מי שהכי חזק מכולם היחד, אם יש רק לו פצצת אטום, יאמר שאם כך בשבילו כן מוסרי להרוג את האחרים. יש סביב זה הרבה מאוד התפלספות, לפעמים חכמה ומבריקה שנותנת תשובות יפות, אבל אני כשלעצמי אינני מוצא בזה הרבה טעם ותוכן. אולי יש לזה תשובות ואולי לא. אני לא רוצה לאהוב את מי שאני אוהב מכח תשובות מעין אלה. אני לא רוצה שהסיבה שאני לא מזיק למישהו אחר תהיה מסיבות של התפלספויות כאלה או אחרות. אני רוצה שזה יבוא מהלב.

המחשבה המערבית מחפשת חוקים. חוקי מוסר. קאנט קרא לזה הצו המוסרי.
מצוות התורה הן לא "חוקים" באופן כזה.
המילה "חוק" אמנם כתובה בתורה לגבי המצוות. אבל אנחנו מפרשים את המילה הזו לפי השפה שלנו, שהיא העברית החדשה שהיא ברובה תרגום מהשפות האירופאיות המודרניות. המילה "חוק" כבר טעונה אצלנו בפירוש המערבי מודרני שלה. וכשאנו קוראים בתורה אנחנו מפרשים אותה כך בלי ביקורת שהתורה לא נכתבה בשפה שפירושה הוא לפי מטעני החשיבה המערבית המודרנית.
המצוות של התורה נקראות מצוות מלשון צוותא. הן להיות בצוותא עם הקב"ה. הן מעשה אהבה וחיבור. הן ידיעה במובן של וידע האדם את חוה אשתו. הן דרכי חיבור של האדם למקורו, של האיבר לגוף הכללי.
לפני החטא לא היה צורך בכל המצוות האלה, כי האדם היה מחובר ממילא, הוא ידע ממילא מה אמת ומה שקר. כמו שהחיות יודעות בעולם מתוקן שבו אריה עם גדי ירבץ.
היתה לו רק מצווה אחת, לא לאכול מפרי עץ הדעת. לא להגיע למצב של דעת טוב ורע. מה טוב לי. מה משתלם לי. הוא עשה ממילא הכל לשמה, לשם שמיים, לשם הגוף הכללי. כמו שאיב רבגוף עושה משם הגוף הכללי.
אחרי שהוא חטא והתנתק מהגוף הכללי הוא נעשה לאיבר מדולדל, ששולט בו נמק, מוות. וכעת הוא צריך להתחבר מחדש. המצוות הן מסלולים שמכוונים אותו לכיוון החיבור מחדש. אבל החיבור צריך להיות חי. קיום המצוות הוא דבר חי. הן נתונות לפרשנות מאוד גמישה, כל רגע ורגע פירושן אחר. צריך כל הזמן ליישר את הלב, לחזור בתשובה, לאהוב, לחפש, לאהוב את האמת, לאהוב כל כך את החיים עד שלא מסתפקים בחיים שטחיים מזוייפים אלא אהבת החיים מכתיבה לחפש את חוויית החיים המלאה, העמוקה, הפנימית, הכי חיה שיכולה להיות. רק מכח עמל תמידי כזה אפשר לדעת את הפירוש האמיתי של ההלכות, את הפסק הנכון, לגבי לאותו מצב ולאותו רגע. פסיקת הלכה תלויה ביראת שמיים. יראת שמיים זה לא פחד, זה ראייה. לראות את החיים הכלליים.
זה לא חוקים, או סולם ערכים, כמו שהפילוסופיה המוסרית מחפשת שתהיה מערכת ערכים או חוקים ברורה וקבועה שאפשר בכל שאלה לפנות אל הספר ולקבל תשובה ברורה אחידה בלי להיות תלוי ביראת שמיים. ולא צריך כל הזמן להקשיב ללב, לברר בתוך הלב את האמת מהשקר, לחזור כל הזמן הבתשובה. לפקח ולהתבונן כל הזמן על מעשיו ועל דרכיו.
המובן של הלשון "חוק" בתורה הוא מלשון חקיקה. חציבה באבן. האבן היא אטימות הלב, ערלת הלב, החושך שנובע מהחטא של דעת טוב ורע. המצות הן סדקים חקוקים באותה אבן, שמהם בוקע אור. כמו שהדיברות החקוקות באבן הן מובן, אמירה, דיבור, אותיות, שאומרות דברים חיים, דברי אלוהים חיים, "אני את עצמי כתבתי נתתי" נאמר בזוהר לגבי עשרת הדיברות. התורה היא שירה, שירה היא אהבה המביעה את עצמה ביטוי חי במילים, והאהבה הזו החיה מאירה מתוך האבן על ידי החציבה באבן ובקיעת אור המילים החיות ממנה.
למשל אם יש אבא שמזניח מלאהוב את בנו, ועוסק בהנאות עצמו והילד נשאר עצוב בלי אהבה. ואז הילד פתאום חולה ונוטה למות. והאב פתאום נסדק משהו באבן שבליבו, נחקק בה משהו, והוא עוזב את העיסוק בהנאות עצמו וחש למיטת בנו הנוטה למות, ובוכה, ומחבק אותו ואומר לו בני, טעיתי, חטאתי לך, לא אהבתי אותך. אני אוהב אותך.
אפשר לכתוב את זה כחוק, "אבא אוהב את בנו". ככה הם חוקי התורה ועל דרך זו קיומם. הם חצובים וחקוקים בלב האוהב. דוגמה לזה היא המעשה ברבי אליעזר בן דורדיא במסכת עבודה זרה י"ז א'. על דרך שהוא קיים את חוק התורה כך היא דרך קיום כל חוקי התורה וכל פרטי ההלכות תמיד.
מסופר על החזון איש ששאלו אותו הלכה, והוא התנצל שהוא לא למד את הסוגיא והוא פוסק להם לפי המשנה ברורה. ותלמידיו שאלו אותו מה יש להתנצל על כך שהוא פוסק לפי המשנה ברורה, מה רע בזה. והוא ענה שזה כמו לאכול מקופסאות שימורים.
לפתוח משנה ברורה לעשות מה שכתוב שם זה לא מאבק, זה לא חציבה בלב, זה לא שבירה של האבן שבלב וחקיקה חדשה בחושך לסדוק אותו שיבקע מהסדק אור הדיבור האלוהי פנים אל פנים חי ועכשיו כמו בשעת מתן תורה.  שפרחה נשמתם ונפל עליהם טל של תחיה והם חיו חיים חדשים. כמו אליעזר בן דורדיא שיצאה נשמתו בבכייה של חזרה בתשובה. זה מעשה יבש. לא ככה מקיימים הלכה. בגלל קטנותנו אין לנו כח לקיים כראוי כל פרט ופרט מההלכה כל רגע ורגע באופן חי ואמיתי. לכן אנו אוכלים אוכל מת ויבש שאין בו חיי הנפש מקופסאות שימורים. ללמוד את הסוגיא מההתחלה בעיון ולפסוק לפי עיונו העצמי, זה מאבק. איך ללמוד, איך להבין, מה עומק הסוגיא, איך לסבור סברא. איך להכריע. אגרא דשמעתתא סברא. העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. התורה מתקיימת רק במי שמכתת עצמו עליה, שמקיא חלב שינק משדי אמו, שממית את עצמו באהלה של תורה. כמו שכתב החזון איש שהוא ממית את החיים השטחיים ונוגע בעומקם של החיים. ואז הוא שומע את ההלכה מדברת אליו חי פה אל פה מתוך האש והורגת בו את החיים השטחיים ומחייה אותו בעומקם של החיים ומחזירה אותו בתשובה למקורו.
ככה החזון איש קיים כל פרט הלכתי, שאנחנו בעניותנו וקטנותנו קוראים לו פרט הלכתי "יבש". שמעתי מי שקורא לפרט הלכתי בסעיף של שולחן ערוך הלכה "פורמלית". זה מאוד קומם אותי. ולכן הוא התנצל שהוא פתח משנה ברורה ופסק לפי הכתוב שם בלי מלחמתה של תורה בעיון עמוק וסברא והכרעה מחדש".

במסכת פסחים נ' ב':
"רבא רמי, כתיב: "כי גדל עד שמים חסדך". וכתיב: "כי גדל מעל שמים חסדך", הא כיצד? כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה.
וכדרב יהודה. דאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה. שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

וכתבו שם בתוספות:
"וכאן בעושים שלא לשמה וכדרב יהודה – תימה דרב גופיה אמר בפרק ב' דברכות (ד' יז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא?
ואומר ר"י דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה ואינו לומד על מנת לעשות. אבל הכא מיירי דומיא דההיא דלעיל יש שפל ונשכר דלא עביד כוליה שבתא ולא במעלי שבתא, שאין מתכוון לשום רעה אלא מתוך עצלות, אפילו הכי גדול עד שמים חסדו".

לפי מה שנתבאר בעניין לשמה, הביאור העמוק בדברי התוספות הוא שיש מי שעושה שלא לשמה כי הוא לא זכה לחוות את החיים הכלליים של להיות כמו איבר בגוף גדול, ומעשיו אינם מתוך ההרגשה שהחיים האלה מניעים אותו לעשות מעשה חי. אלא הוא עושה סתם. כי ככה כולם עושים. כי הוא לא חושב יותר מדי והוא עצל ופשוט הוא דתי וככה לימדו אותו וככה עשו אבותיו וממילא גם הוא עושה כך. על זה נאמר שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

בעניין זה יש טעות גדולה, הרב וולבה ז"ל היה מעורר על זה שוב ושוב. אנחנו רגילים לחשוב שלעשות שלא לשמה על אופן שכתבו התוספות, שאינו לקנתר ולהתייהר, זה בסדר. יוצאים ידי חובה. אני יהודי טוב. יש לי שכר עד השמיים, זה יוביל אותי ממילא מתישהו לעשות לשמה. אני על המסלול הנכון. אולי עוד לא הגעתי לתכלית המדרגה אבל אני בדרך הסלולה לשם. לא כל אחד חייב להיות אדמו"ר או "גדול" או בעל מדרגה. גם מי שהוא בינוני ויהודי פשוט וכשר שלא חוטא ולא עושה רעה ומקיים את כל ההלכות המעשיות כדקדוקן ולומד שלושה סדרים גמרא בעיון ובבקיאות זה מעלה גדולה מאוד. אז אין לי כל הזמן חוויות גדולות והתרגשויות גדולות וחיבוטי נפש וחיפושים רוחניים ותפילות חמות מלאות דמעות. בסדר.  שאלה יהיו כל הצרות שלנו וכל החטאים שלנו. יש דברים גרועים מזה.
על זה הרב וולבה היה מביא את מאמר חז"ל הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב. והיה מפרש שכתוב כאן שמי ששומר את התורה, דהיינו שמקיים את כל ההלכות המעשיות כדקדוקן ולומד תורה כראוי, עדיין הוא נקרא עוזב השם, והוא נקרא שלא חזר למוטב. הוא יכול מהמקום הזה להגיע לחזרה למוטב, למצב שהוא לא עוזב את השם. ושמירת התורה שלו תעזור לו בדרכו זו. אבל כל זמן שלא הגיע לשם הוא עוזב את השם. אם הוא יחיה כך עד מותו הוא יעלה לשמיים במצב שהוא עוזב את השם ולא חזר למוטב. אדם לא יכול להיות שקט ולחשוב שהכל בסדר אם הוא מנהל ככה את חייו.

יש כאן עניין מאוד עמוק. אנסה לבאר קצת לפי המשל בעניין הלשמה שהוא עניין שהאדם חי כאיבר בגוף הכללי כמאמר חז"ל שחבירו והוא זה כמו יד ימין ויד שמאל ולכן אין לו לנקום בחבירו. זה רק זוית צדדית אחת קטנה של העניין, כטיפה מן הים.

אם יש איבר בגוף שהוא חולה או משותק ואינו פועל את פעולתו ואין בו כח וחיים ותנועה, כל זמן שהוא מחובר לגוף, שהדם זורם דרכו והעצבים והשרירים וכל הנימים מחוברים אליו, יש כח ריפוי טבעי של הגוף שיש תקווה שבסופו של דבר ירפא את האיבר ויחזיר אותו לחיים.
אבל אם הדם לא זורם שם הוא יירקב ויהיה בו נמק והוא יסריח וימות וירעיל את הגוף כולו.

ההפרש כאן הוא עניין מאוד עמוק. העניין של ובחרת בחיים, הוא מצד אחד בחירה כל רגע ורגע על כל מעשה ומעשה, מתוך בירור נוקב מחדש כל רגע על כל מעשה. אבל יש גם סוג אחר של בחירה. הוא מבואר בין השאר גם בדברי הגר"א בכמה מקומות. זו הבחירה הכי ראשונית ויסודית, בנקודה הכי ראשונית ובסיסית באדם. בנקודת ההתחלה, בבסיס. לאיזה כיוון הוא צומח, לחיים או למוות. רוב בני האדם לא מודעים למקום הזה כלל. זה כמו השאלה האם בסך הכל הוא אדם טוב ביסודו או רע ביסודו. זה כמו שבבטן רבקה התאומים התקוטטו. יעקב רצה להיות בבית המדרש ועשיו בעבודה זרה כבר מבטן אמם. זו בחירה, גם עובר כבר יכול לבחור. זו הבחירה הבסיסית הראשונה. היא הזרע הראשון. כל מהלך החיים הוא ענפים שצומחים מזה.
חטא עץ הדעת הוא התפישה של לשים את עצמי במרכז. דעת טוב ורע. מה טוב לי ומה רע לי. מה התועלת שלי. השאלה האם זו הבחירה הכי יסודית וראשונית במקום הכי פנימי ועמוק באדם. האם משם נביעת כל מעשיו, כל דרך הסתכלותו על החיים והעולם.
זה לא דבר שאני ככה יכול פשוט להחליט אני בוחר לכיוון הזה או לכיוון הזה. להגיע בכלל לראות את המקום האמיתי בנפש שבו העניין הזה מוכרע, זה מהלך ארוך וקשה של בירור עמוק של מהלך חיים שלמים. זה כרוך ביסורים, תורה ועולם הבא אינם נקנים אלא ביסורים. זה דורש הרבה מאוד עמל והתפתחות וחתירה בלתי פוסקת פנימה.
וזה הזרע של הכל. כתוב שהתורה היא כמו גשם, כרביבים, היא מצמיחה מה שזרוע באדמה. אם זרוע קוץ היא תצמיח קוץ. לא זכה נעשית לו סם המוות. ופשועים יכשלו בם. ואם זרוע עץ פרי היא תצמיח עץ פרי. העניין הזה מבואר בכמה מקורות. איך נדע מה זרוע באדמה. מה התורה שאנו עמלים בה מצמיחה. זו אותה בחירה ראשונה יסודית שאנו מדברים בה.
הרב דסלר במכתב מאליהו מעמיד את זה על השאלה האם האדם הוא נותן או לוקח. הוא מחלק את כל בני האדם לחלוקה היסודית הזו. מאיפה אצלו הכל מתחיל, מהרצון לתת או מהרצון לקבל.
לפי המשל שהבאתי הרצון לתת פירושו להיות שייך לחיות הכללית. לאהוב. אהבה היא משורש הלשון אחד. כמו אחווה. אחד עם הגוף הכללי. עם החבר שלי. עם החיים. לתת את עצמיותי הפרטית למי שאני אוהב. להתמסר. ועניי עירך קודמים. קודם לאשתי, לילדי, לחברי, לכלל.

אם זה הרצון הבסיסי שלי, אז גם אם אני עצלן, גם אם אני לא עמקן, גם אם אני לא רגיש כל כך, גם אם אני לא בנוי כל הזמן לחוות חוויות מרגשות של אהבה ומסירות נפש וכיסופים וכו'. אני עדיין מחובר לאהבה. אני לא מנותק. למשל אם אשתי מבקשת עזרה בבית, לשטוף את הרצפה. ואני שוטף. ואני אל מרגיש באותו רגע שאני עושה את זה כי אני אוהב אותה. אני עושה סתם. כי ככה אני רגיל שביום שישי אני עוזר עם השטיפה. זה חלק מהשגרה שלי. עדיין אני מחובר לאהבתה. מחיים כאלה יכול לצמוח רגע של אהבה חיה. של נתינה חיה מהלב. גם אם זה יהיה רק רגע אחד. קטן ושקט ולא מאוד מסעיר ומרגש. אם יהיה בו פעם אחת ניצוץ אחד קטן של לחלוחית של חיים זה כבר חיים של אהבה.
אבל אם אפילו פעם אחת לא נגעתי ולו לרגע שקט אחד במעשה אחד של אהבה חיה, התמסרות מהלב, נתינה מהלב, נגיעה באדם שלצידי. ויצאתי ככה מהעולם. יצאתי יבש ומת ואפסי וריק. לא חייתי כלל. אין לי כלום. זה מה שהרב וולבה אמר, שאם עשיתי הכל נכון, שטפתי ביום שישי וקמתי בלילה להאכיל את התינוק וקניתי לה מתנה ביום ההולדת. הכל. אבל לרגע אחד לא היתה נגיעה של הלב בכל זה, לא היה רגע אחד של של חיות, זה הכל שום דבר. זה ריק. זה חיים של עזיבת השם. של לא לחזור למוטב. אי אפשר לחיות בשקט חיים כאלה בהנחה שהכל בסדר וגם אם אני לא אדמו"ר אני בסך הכל יהודי טוב ויהיה לי שכר.
גדול עד שמיים חסדך, ולא מעל השמיים, זה שום דבר. זה חיי עולם הזה לחוד. בחובת הלבבות כתב שמי שמקיים רק את המצות המעשיות בלי חובות הלבבות יהיה לו שכר רק בעולם הגוף, רק בעולם הזה. לא בעולם הבא שהוא מעבר לגוף, מעל לשמיים. מי שחי עם אשתו בשלום בית מושלם ועושה הכל נכון, ולא עושה רע ואין בו שום רגש רע. אבל הוא יבש. אפור. סתמי. בלי אף פעם אחת של לחלוחית וחיות ואהבה ונגיעה ורוך של לב. יש לו חיים מסודרים והגונים ואפשר לומר טובים. בעולם הזה. בגוף. בחומר. זה מת וריק.

הגמרא אומרת ששלא לשמה על זה נאמר גדול עד שמיים חסדך. משמע שיש כאן הרבה חסד השם. אמנם לא אינסופי, לא פורץ גבולות, לא מעל השמיים, לא מעל הטבע. אבל עד השמיים. זה גם הרבה מאוד. יבוא מי שיאמר שזה גם מספיק בדיעבד. זה גם טוב. יוצאים בזה ידי חובה. אז אני לא אדמו"ר, אני יהודי פשוט וכשר. הבעל שם טוב אומר שהלוואי שהוא היה יהודי פשוט כשר. זה בסך הכל מצויין יחסית. לא חיללתי שבת, לא פגעתי באף אחד.
הבעל שם טוב לא התכוון לזה. הוא התכוון לאותה מנקה פשוטה וכשרה מבנק ישראל. זה דבר אחר. הפשטות והתמימות זו תכלית החכמה והחיות. זה לקיים האלוהים ברא את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים.
עד השמיים זה לא מעל הטבע. זה חיים של בהמה. בהמה כשרה, כבשה, מביאה תועלת ואל עושה רע לאף אחד ועושה הכל כמו שצריך. אבל היא רק בהמה. אין כאן אדם כלל. אין חיים. אין בזה שכר עולם הבא.

אחרת יש סתירה בגמרא בפסחים, הגמרא אומרת שמה שנאמר ששלא לשמה זה חסדך עד השמיים זה אותו דבר כמו מה שאמר רב יהודה שלעולם יעשה שלא לשמה כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. משמע מרב יהודה שהשלא לשמה בפני עצמו הוא שום דבר. אין טעם לעשות שלא לשמה אם לא יבוא מזה הלשמה. אם היה ידוע מראש שכל חייו הוא יעשה שלא לשמה ולא יבוא מזה לעשות לשמה אז לא היו אומרים שיעשה שלא לשמה. זה לא שווה כלום ואין בזה טעם ולא היו אומרים לו לעשות דבר כזה. הסיבה היחידה שאומרים לו תעשה שלא לשמה היא משום שמזה אפשר שיבוא לעשות לשמה. משמע שאם היה ידוע מראש שלא יבוא לעשות לשמה לא היו אומרים לו לעשות שלא לשמה. וקשה על זה, למה שלא יאמרו לו לעשות שלא לשמה, הרי אם יעשה שלא לשמה יהיה לו עד השמיים חסדך. וכי מילתא זוטרתא היא חסד השם עד השמיים. למה שלא יעשה בשביל זה לחוד. ולדברינו מיושב בע"ה.

וזו כוונת התוספות, אם הבחירה הראשונה שלו היא לבחור בחיים, בחיים הכלליים, בנתינה, האהבה, בטוב, אז אם הוא עצלן ושטחי וסתמי ולא אדם גדול ולא נשמה גבוהה, והוא לא מתכוון לרעה אבל גם לא זוכה לחיות של אהבה, אז על זה נאמר שלעולם יעשה לשמה בתקווה שיזכה על הבסיס הזה לזכות לרגע אחד קטן של נגיעה וחיים ואהבה לפני שייצא מהעולם. הוא מחובר לגוף, הדם זורם, כי יש כאן זרע של טוב. והוא מתנהג נכון. ויש כוחות חיים וריפוי שאולי ירפאו את האיבר המשותק והחולה והלא נע הזה.  והוא בעצמו צריך באיזשהו מקום, גם אם לא מאוד מורגש וברור, עמוק מאוד בפנים, להתכוון לכיוון הזה. להיות עצלן בתום לב, עם כוונות טובות, לא מאנוכיות ורוע.
מה שכתבו התוספות לקנתר ולהתייהר, מדובר בשורש נפשי כללי, הניגוד של זה הוא שאין בו כוונה רעה. כל כוונה רעה היא בגדר של העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. לדברינו כוונה רעה היא הבחירה היסודית, הראשונית, של להיות נוטל. של לשים את עצמו במרכז. של להיות במקום של חטא עץ הדעת. שההתחלה אצלו היא מהמקום של מה משתלם לי. מה טוב לי. שהוא תופש את עצמו כפרט שהוא קיים בפני עצמו. אני ואפסי עוד. הוא לא איבר בחיים הכללים. המרכז שלו, ההתחלה שלו, היא לא האהבה והמסירות והנתינה. גם כשהוא אוהב זה כי נעים לאהוב. אני אוהב דגים. לאכול אותם. אדם יכול לחזר אחרי אשה בהלהבות ותשוקה, לתת לה מתנות ולשרת אותה בכל חפצה ולהיות מאוהב בה. כי זה נעים לו. זה כמו לאהוב דגים. זה יעמוד למבחן איך הוא יתנהג אם היא תחלה במחלה תמידית שמנוולת אותה ודורשת טיפול תמידי.
אדם יכול לאהוב מאוד את ילדיו, לתת להם שפע של תשומת לב ולספק את כל רצונותיהם. כי הם הכבוד שלו, הוא רואה בהם את האני שלו. זה יעמוד למבחן אמיתי איך הוא יתנהג אם הם יגרמו לו לבזיונות, אם הם יכעיסו וימרו.

אדם יכול גם לאהוב תורה ומצוות על דרך זו. אם הוא מסלק בהלבנת פנים ילדה ספרדיה מבית יעקב כי היא לא ברמה רוחנית מספיקה של אוירת נועם הרוחניות הטהורה. אולי זה בסדר לשאוף לזה. אבל להלבין פנים. לפגוע. לסלק ילדות אחרות. אם רצונך במדרגות תתכבד ותקים בית ספר לעצמך ולשכמותך על חשבונך. אל תסלק מבית ספר ציבורי ילדות אחרות ותפגע בהן. אדם כזה אוהב רוחניות ותורה ומצוות וטהרה וקדושה כי זה נעים לו. כמו לאהוב דגים. הוא נוטל, לא נותן. הוא אוהב רק את עצמו. נוח לו שלא נברא. וכן כל על דרך זה ומעשים רבים שבכל יום ויש בזה הרבה מאוד להאריך ואכ"מ.

נאמר שרבי עקיבא אומר שואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, ובן עזאי אומר בצלם אלוהים ברא את האדם הוא כלל גדול ממנו. ואהבת לרעך כמוך הוא החלוקה שכתב הרב דסלר במכתב מאליהו האם האדם ביסודו הוא נותן או נוטל. במבט יותר כללי על זה הוא העניין שכתבנו כאן האם האדם חווה את חווית היותו חי באופן של חיים פרטיים שהוא עצמו כפרט מרכזם, ואז ממילא הוא נוטל, או כאיבר בחיות כללית יותר, ואז ממילא הוא נותן.

צלם אלוהים הוא החיות הכללית, הוא הנשמה הכללית של כל העולם, והאדם נברא בצורה של הצלם הזה, כלומר האדם כפרט צורתו הפרטית היא  בבואה והשתקפות או ציור מוקטן של הצורה כללית של צלם אלוהים, או בשפת קבלת האר"י ז"ל "אדם קדמון".  על ידי היותו בבואה של השתקפות הצורה הכללית הוא כמו ניצוץ מהאש הכללית, כמו טחפה מהים הכללי, כמו איבר מהגוף הכללי. הוא חי כפרט אבל חייו מפכים ממעיין החיים הכלליים וצמיחתם הוא שיבה למקורם מתוך אהבה וכיסופים ומסירות נפש, והם יוצאים מהמסגרת הפרטית קודם כל אל האדם שלידו, ואהבת לרעך כמוך. אותה יציאה מלהיות פרטי בודד שמרכז עולמו הוא רק הוא עצמו, אל האוהב המתחבר הנותן הנוגע באחר שלידו, היא גאולתו והמעבר שלו מלהיות מת רוחנית ללהיות חי חיי נפש ורוח, ועל ידי זה ממילא הוא זוכה גם לאמונה וחיות כלליים עוד יותר מאשר האהבה לאדם שלידו והנגיעה הנפשית בו ובלבבו, וכל עולמו הופך לעולם מואר שיש בו אלוה וכולו אהבה כללית.

 

 

לגבי ענייננו מה שמחזירים בתשובה. מה שכתבתי בעניין הזה לא התייחסתי באופן כללי לכל מה שעושים כדי לגרום ליהודים לקיים תורה ומצוות. אם אדם מוסר שיעור תורני שבאמת מלמד ביושר ואמת ותום לב את התורה כמו שהיא ומראה לאנשים את המאור שבה וגורם להם להיווכח שהם רוצים לקיים תורה ומצוות, פשוט שהוא עושה דבר גדול עד מאוד וטוב עד מאוד. התייחסתי רק לסוג מסויים של דרשות ועצרות ופעילות. שמשתמשים בכלים של הפחדה, או עשיית רושם רגשי חזק, לפעמים אפילו מדברים על דיבוקים וסיאנסים ורוחות וכיו"ב הבלים ורעות רוח, משתמשים בכלים של השפעה מנטלית, של "כריזמה" וכושר שכנוע של הדובר והפגנת הבטחון העצמי שלו כדי לסחוף אחריו אנשים עם פחות בטחון עצמי ודעה מוצקה, ביצירת אווירה, ביצירה של יצירת לחץ חברתי מצד כל הקבוצה על כל יחיד, בדרכי שיכנוע כמו של עורכי דין או פילוסופים רדודים או גילויי מדע שטחי ומעוות, בכלים של שיווק כמו שמשווקים מוצר מסחרי על ידי כל מיני מניפולציות על האנשים, בהבטחת כל מיני הבטחות, בעשיית רושם ורמיזות שלדובר יש כוחות מיסטיים או על טבעיים, שברכותיו מתקיימות, וכל כיו"ב. מי שבוחר לשמור תורה כתוצאה מהשפעת אמצעים כאלה, הוא עושה כי זה משתלם לו, או כי הוא מפחד על עצמו או כי סתם הוא חלש דעת ומושפע ונגרר. לפי ההבנה שכתבתי בתוספות זה לא נכלל בגדר של לעולם יעשה אדם שלא לשמה כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. זה נכלל בגדר של נוח לו שלא נברא. לעניות דעתי הנסיון מראה שכך הוא, אם עוקבים אחרי מה שקורה עם חוזרים בתשובה שחזרו מכח השפעת דרשות כאלה, איך נראים החיים שלהם עשר שנים אחרי שחזרו בתשובה. מה קורה לאישיות שלהם, לחיי הנפש שלהם. לפי מה שאני רואה זה על פי רוב לא נראה טוב ובריא ויפה. בהרבה מקרים פחות טוב ממה שהיו נראים החיים שלהם ובריאותם הנפשית וכו' אם לא היו "חוזרים בתשובה" בדרך כזו. לא ראינו אופי כזה ואוירה כזו אצל רבותינו בדורות קודמים. כן ראינו אוירה כזו ואופי כזה בדרשות של מטיפים נוצריים ממוסחרים בארה"ב או בדרשות של אסלם קיצוני במסגדים. לעניות דעתי זו לא דרכה של תורה, אין לזה את הריח והגוון והטעם והצליל של "ואנחנו מה" שאמר משה רבינו, של "ואנוכי עפר ואפר" שאמר גדול המחזירים בתשובה אברהם אבינו. של דברי תורה הם כמים שזורמים למקום נמוך, של דברי חכמים בנחת נשמעים. ולעניות דעתי לא לזה התכוונו בגמרא ובזוהר ובשאר ספרים קדושים.

רבי ירוחם בשנות מלחמת העולם הראשונה גלה מישיבת מיר ונדד בדרכים. והתיישב במקום שלא היו בו בני תורה, ועסק שם עם בחורים יוצאי גרמניה צעירים ממשפחות לא חרדיות ולפעמים חילוניות לגמרי, ולימד אותם חומש. הרב וולבה היה אחד מהם, והוא סיפר על השיעורים שהוא לימד אותם. הוא סיפר איך קולו של רבי ירוחם היה שקט מאוד עד שכמעט אי אפשר היה לשמוע, ואחיד לגמרי וכאילו דיבר לעצמו. איך עיניו היו מושפלות למטה. איך הרצאת הדברים היתה פשוטה, הוא פשוט אמר מה הוא רואה בפסוק ותו לא. בלי נסיונות רטוריים ליצור מתח ועניין ובלי דברים שנועדו לסחוף ולעניין כמו מילי דבדיחותא או הפתעות בהרצאת הדברים או שום כלי שיכנוע ויצירת עניין ו"להחזיק קהל" מעין אלה. בלי לנסות לשוות לדבריו מוחלטות של אמת "לוגית" מוכרחת שאין לערער עליה. כדי לא ליצור שום השפעה מנטלית, שום שיכנוע שלא צומח מהדברים עצמם כמו שהם. הוא לא רצה שיאמינו לו. לא רצה לשכנע. הוא פשוט ביאר להם את הפסוקים בדברי טעם וחכמה שמתאימים להשגתם בשקט גמור. הוא רצה לתת לדברים לדבר בעד עצמם. לבאר אותם ולהניח אותם לפניהם. שיתקיימו הדברים שאמרו חז"ל תורה מונחת בזוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. הוא רק הניח אותה לפניהם כמו שהיא לפי הבנתו, ולאפשר להם שאם הם יבחרו בזה שיוכלו ליטול מרצונם. הוא לא ניסה "למכור" שום דבר. זה הלימוד שקיבלתי מרבותי בסוגיא איך נכון להחזיר בתשובה.

עיין עוד בעניין זה בתשובה:   בעניין מצוות תשובה