בעניין מינוי אשה לשררה ובחיוב לנהוג כמנהגי הקהילות

כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות מלכים:
"הלכה ד
אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא.
ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר: "מקרב אחיך תשים עליך מלך" כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך.
[וברדב"ז שם כתב: ואם תאמר הא כתיב ודבורה אשה נביאה היא שופטה את ישראל, לא קשיא שהיתה מלמדת להם המשפטים. אי נמי על פי הדבור היה]

הלכה ה
אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש.

הלכה ז
כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו. ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל כמו שעשה יהוידע ליואש. וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו.
ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל.
כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם. ולא זכה אלא לכשרים שנאמר אם ישמרו בניך בריתי. אע"פ שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם, הקב"ה הבטיחו בכך שנאמר אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וחסדי לא אסיר מעמו".

וכן נפסק גם בשולחן ערוך שכתב באורח חיים סימן נ"ג סעיף כ"ה:
"אין מסלקין חזן מאומנתו, אלא אם כן נמצא בו פסול.
הגה: ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא, כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הכותית או שמסר אדם. אבל אם באו עליו עדים בזה, וכיוצא בזה, מעבירין אותו. וש"צ שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין, ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה ולהתפלל, מעבירין אותו. וש"צ המנבל פיו או שמרנן בשירי הנכרים ממחין בידו שלא לעשות כן, ואם אינו שומע מעבירין אותו (כל בו דף קנ"ה ע"ד).
ש"צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אע"פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולין למחות בידו. (תשובת רשב"א סי' ש')".
וכתב שם המגן אברהם: " וכלל גדול אמרו בכל המינויים שהבן קודם ואפילו בכהן גדול [עיין שו"ת אבני נזר יורה דעה שי"ב שבמינוי של קדושה פחות שייך דמיון למלכות ושיעבור בירושה ולכן הוצרך פסוק מיוחד לכהן גדול], ואפילו יש אחרים גדולים ממנו עד כאן לשון הרשב"א סי' ש'. וכן הוא בספרי שכל המנויין בניהן קודמין. וכן כתב בכנסת הגדולה ורשד"ם ביורה דעה סי' פ"א כתב דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרינן כך עד כאן לשונו. ובס' י"מ מח"ד מ"ב פי"ט דכל המינויין שהם כתר תורה אין בניהם קודמין רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמין עיין פרק י"ג דכתובות".
ובביאור הגר"א שם כתב שמקורו מדין מלך שעוברת המלכות לבניו וזה לשונו:
"וש"ץ כו' בנו קודם לכל אדם כו'. כמו שנאמר בתורת כהנים פרשת צו [לגבי מלך], "תחתיו מבניו" מלמד שבנו קודם לכל אדם. יכול כו'". ובספרי פרשת שופטים [לגבי מלך] "הוא ובניו בקרב כל ישראל" – מלמד שאם מת בנו עומד תחתיו. מנין שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתיהם, תלמוד לומר בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל". וכן מבואר בפוסקים בהרבה מקומות שזהו מדין מלך.

ובשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ה סעיף כ"ב כתב:
"ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו (ריב"ש סימן רע"א). אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת. (רמב"ם פ"א מהלכות מלכים). ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם, (כל בו). אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם עשו ברצון השררה, אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו (שם בריב"ש)". וגם שם הביא הגר"א את המדרש שהוא מדין מלך.

יש לעיין, אם כמה אנשים עושים מלאכה ביחד ורוצים שאחד יהיה המנהל ויאמר לאחרים מה לעשות ומה לא לעשות, וכן אם נשים עושות מלאכה ביחד ורוצות למנות מנהלת שתנהל את המלאכה, האם נאמר שמכיוון שכל תפקידים וגם הממונה על אמת המים שמחלקים בשדות יש בו דיני מלך, יהיה אסור למנות גר או אשה?
ולכאורה אין לזה סוף, שאם שני סבלים מובילים משא כבד, ואחד אומר לשני עצור, לך, פנה לצד, וכיו"ב, יהא אסור לו אם הוא גר. או אם שתי נשים תופרות בגד ואחת אומרת לשניה לתפור כך ולא לתפור אחרת יהיה אסור לה שזה כמו הממונה על אמת המים. ופשוט שזה אינו. וצריך ביאור מה גדר החילוק מתי יש בו דין מלך ומתי לא.

ונראה שהנה בגמרא ופוסקים יש דין של קהילה. אם יש מקום שישראל יושבים בו בקביעות הוא נעשה קהילה. ויש חיוב מן הדין לשמוע למרא דאתרא, רב הקהילה, ויש חיוב לשמוע בקול ז' טובי העיר ויש להם סמכות שלטון ובעלות על נכסי הרבים כמבואר במסכת מגילה כ"ו-כ"ז ובשולח ערוך אורח חיים סימן קנ"ג. ויש קופת צדקה של הקהילה וגבאים ומחוייב ליתן להם כמו שאומדים אותו.
לקהילה יש דין מלכות, וממנו נובע החיוב לציית לרב הקהילה ומנהגיה וגבאיה ופרנסיה והממונה על אמת המים שבא מכוחה.

ניתן להבין דין זה לפי מה שכתב יד המלך על הרמב"ם פרק א' מהלכות מלכים:
"ולכן הבינם דהן אמת דהנהגת כל עם על פי מלך הוא דבר ענין הכרחי אשר נטע ה' בראשית הבריאה לקיום העולם בכלל, וכמאמרם [עבודה זרה ד' א'] הוה מתפלל בשלומה של מלכות שאילמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו.
ועינינו הרואות כי גם אותן בני אדם הפראים אשר לא ידעו מוסר ותהלוכות דרך, ומנהגיהם על פי חופש חוקי הטבע הנטוע בהם בהבריאה, גם המה בוחרים להם מלך וממשילים עליהם אחד מהם אשר לא ימרו את פיו למסור נפשם על פי פקודתו, וזה הוא לאות כי כח זה של ממשלת איש אחד על המוני רבבות בני אדם הוא כח עצמי נטוע בהטבע בלי בחירת וסיוע השכל כלל. וכו'.
ולדעתי מאת ה' היתה זאת בכוונת הבריאה למען יהיה לנו לאות אל אחדותו והשגחת הבורא ב"ה, דגם אמיתת יסודות אלה יעיזו בני בליעל ויקשיחו מצחם לכפור בהם, ויתברכו בלבבם הרע להרוס אמונת יסודות אלה באמרם כי אינם מסכימים אל משפטי וחוקי השכל. לכן חלק ה' מכבודו לתת כח להאדם אחד שוכן בית חומר למשול על המוני רבבות אדם בכדי להראות לנו חולשות השגותינו בענין קרובה לעינינו, אשר לדעתינו בנקל לנו לחקור על מהותו ולבוא עד תכונתו, ובכל זאת נלאה כח שכלינו לדעת מעשי ידי יוצר ונפלאות הנהגת סדרי הבריאה על מה אדניה הטבעו, ואיך נעיז פנינו ונקשה ערפינו לחקור על מציאות הבורא ב"ה והשגחתו על ברואיו, אשר השגה זאת רחוקה היא מאיתנו במרחק אין ערוך אלינו.
וזה היה כוונת דברי הנביא בדבריו האחרונים אחר אשר בחר להם המלך, כי הן אמת דממשלת כל מלך הוא הכרחי בכללי למען יהיה לאות על אמיתת כבוד מציאותו והשגחתו יתברך, אבל אתם עם ה' אלה אשר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ובכל המסות ואותות ומופתים אשר הראכם אין אתם צריכים עוד לשום עוד אות אחר על אמיתת מציאותו יתברך. וזה שאמר שם הלא קציר חיטים היום ואקרא אל ה' ויתן קולות ומטר, ולמה לכם ראיה גדולה יותר מן נפלאות נסים כמו אלה על השגחתו יתברך, ועל מה ולמה הייתם מוכרחים לשאול לכם מלך הלא ה' אלוקיכם מלככם, ואתם ראיתם נפלאות ונסים אלו, ומבלעדי מנות מלך עליכם עיניכם הרואות ונפשכם יודעת כי המלך ה' צבאות מלך עליך.
ולדעתי היתה זאת כוונת נוסח הברכה שתיקנו חז"ל [ברכות נ"ח, א'] על ראית המלכים ברוך שחלק מכבודו לכבוד בשר ודם, דכמו דאין ביכולתינו להשיג מציאות הבורא ב"ה והוא מצוי בתכלית חיוב המציאות, כמו כן חלק השם ב"ה כח כבוד לבשר ודם אשר גם כן אין בידינו להשיג ובכל זאת הוא כח מוכרח בהבריאה, אשר המוני ריבי רבבות בני אדם יסכימו על אדם אחד לכבדו ביתר שאת ויתר עוז להיות נכנעים תחתיו לשמוע בקול דברו ופקודיו ינצורו, ומבלעדי הסכמה זו יהרסו עמודי סדרי ההנהגה הכללית. ונאמר (תהילים ס"ח ט"ו) בפרש שדי מלכים. גם שלמה אמר בחכמתו (משלי ח' ט"ו) בי מלכים ימלוכו. ונאמר (שם כ"ה ג') ולב מלכים אין חקר. דכל זה מורה דכח מלכות הוא ענין כח אלקי אשר חלק השם ב"ה בחסדו על ברואיו. ואמרו ז"ל [ברכות נ"ח, א'] מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע".

ומבואר מדבריו שמלך אין עיקרו מה שהמלך מכוחו מולך, וגם לא היה יכול לשלוט על רבבות בני אדם ללא רצונם שאין לשום אדם בשום אופן כח על זה. אלא עיקר עניין מלך הוא דבר נשגב מהבנת השכל הנטוע בטבע בני אדם להתאחד ולהסכים לשמוע בקול אחד מהם, ולהסתדר מעצמם בצורת מלך וכפופים לו ורק באופן כזה יש להם קיום. וכח זה הוא גילוי של מהות מלכות שמים ולכן מברכים עליו.

כשחיים בקהילה, ציבור בני אדם במקום קבוע, מטבע בני אדם להסתדר מעצמם ורצונם באופן שאחד ממונה והאחרים שומעים לו ונעשה מכח טבעם זה סדר חברתי בצורת מלכות. והסכמה זו שביניהם היא כח מיוחד וגילוי כח עליון פלאי, וזה עצמו מהות עניין מלך. ולכן יש חיוב לציית לסדר זה שבא מהסכמת בני הקהילה כציבור מאותו דין של החיוב לציית למלך.
וזה מקור החיוב לשמוע לרב העיר מרא דאתרא, ולשבעת טובי העיר, ולכל מי שממונה מטעמם עד הממונה על אמת המים וכל מיני שררות שיש בקהילה. וגם החיוב לנהוג כתקנות הקהילה וכמנהגי המקום נובע מזה, שכקהילה תיקנו ונהגו כך וכמו שחייב לשמוע לרב הקהילה חייב גם לשמוע למנהגיה.
ולכן שייך גם דין ירושה בכל השררות שהן מכח הקהילה. שהקהילה יש בה מדין מלך וממילא לכל שררותיה. ולכן גר ואשה שאינם בדין מלך אינם בדין כל השררות.

מה שיש דינים של מנהג אבותיו וכגון מה שיוצאי אשכנז אוסרים קטניות בפסח וכיו"ב, אין זה שייך לדין קהילה ולדין מלכות כלל, אלא הוא דין נפרד ושייך לדיני נדרים. וכמבואר בפסחים נ' ב':
"בני ביישן [שם מקום] נהוג דלא הוו אזלין [שלא היו הולכים] מצור לצידון במעלי שבתא.
אתו בנייהו [באו בניהם] קמיה דר' יוחנן אמרו לו אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן.
אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר: (משלי א, ח) "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"".

וכמבואר בשולחן ערוך יורה דעה רכ"ח סעיף מסעיף כ"ה ועיין שם בסעיף ט"ו, וביורה דעה סימן רי"ד סעיפים א' ב' ועיין שם בביאור הגר"א סעיף קטן ו' שכתב במפורש שהגמרא בפסחים היא מהלכות נדר. וזה פשוט וברור בכל הפוסקים שמנהג אבות הוא מדיני נדרים ולא מדיני קהילה.
ויש אופנים שמועיל לגבי מנהג אבותיו התרת נדרים וכמבואר שם ובשאר תשובות הפוסקים ואז יהיה מותר [ידידי שהוא תלמיד חכם הראה לי בשו"ת מכתם לדוד אורח חיים סימן כ' שדן שם לגבי האם יועיל התרת נדרים להתיר למי שנהג לאסור קטניות בפסח בשעת הדחק, ויש בדבריו בירור היטב של העניין]. ואם הוא חי בקהילה ועושה התרת נדרים שלא יהיה חייב לשמוע לרב הקהילה ולפרנסיה ולגבאיה וממוניה ולנהוג כמנהגיה פשוט שלא יועיל על זה התרת נדרים כיוון שהוא מדין מלכות ולא מדיני נדרים.

וזה פשוט ומבואר בכל הפוסקים שדיני קהילה תלויים רק במקום בו הוא דר ולא במנהג אבותיו כלל, ואם עקר שלא על מנת לחזור מחוייב לרב הקהילה ומנהגי הקהילה שאליה עקר ולא לזו שממנה בא ובה דרו אבותיו. ורק נדר תלוי במנהג אבותיו.

.

לעניות דעתי אחרי שבטלו קהילות אירופה במלחמה הנוראה, וקהילות ארצות המזרח במה שעלו לארץ ישראל או היגרו לארצות הברית וכיו"ב, בטל דין קהילה לגמרי, ובאופן שאנו נוהגים לחיות בימינו לא שייך בו דין קהילה.
והראיה לזה שבימינו בני אדם שדרים בעיר אחת ובשכונה אחת נוהגים שחלקם מתפללים כנוסח ספרד וחלקם כנוסח אשכנז, וחלקם מצייתים לרב זה וחלקם לרב אחר, וחלקם דנים בבית דין זה וחלקם בבית דין אחר, וחלקם תורמים לצדקה זו וחלקם לצדקה אחרת, וחלקם שולחים לתלמוד תורה זה וחלקם לתלמוד תורה אחר, וכל כיו"ב. ואם היה בהם דין קהילה היו מחוייבים כולם לנהוג מנהג נוסח ותפילה ביחד כפי קהילת המקום ולציית לרב המקום ולהיות מחוייבים לקופת צדקה של המקום ולתלמוד תורה של המקום וכל כיו"ב. ואין בעולם בימינו מי שעושה כך.
וגם חסידות אין לה דין קהילה מן הדין, כיוון שחסיד של אותה חסידות אם ידור בשכונה שהאחרים בה אינם מבני החסידות שהוא שייך אליה הוא ינהג כמנהגי החסידות ששייך אליה ולא כמנהג השכונה, וכן כל שאר קהילות מאורגנות שהכריזו על עצמן כקהילה. ובוודאי אין שום מניעה לאדם לקבל על עצמו לנהוג כמנהגיהם, רק שזהו עניין רשות ורצון וכתלמיד שבא מרצונו לרב ללמוד ממנו ולשמוע בקולו.

ונראה שמה שנהגו שלא לנהוג דיני קהילה כלל בימינו בשום מקום הוא מטעם שמראש לא קיבלו על עצמם כשבאו לדור שמייסדים את עירם ושכונתם בתורת קהילה. שהמקום בו בחרו לדור נקבע לפי צורך השעה, ובאותו מקום היו ספרדים ואשכנזים וחסידים ומתנגדים ביחד, ולא רצו להתחייב אלה לרבם ומנהגיהם של אלה, ולכן הוא כאילו התנו מראש שמה שדרים במקומם אינו בתורת קהילה כלל, וממילא דין כל אחד הוא כיחיד שחי שלא בתוך קהילה ואין לו חיוב דיני קהילה כלל.

ויש בזה עוד טעם, שבימינו דרך בני אדם לנסוע ממקום למקום רחוק בקלות, ולכן אינם קשורים באופן מיוחד לשכניהם ומי שדר במקומם, ויש להם שייכות עם מי שדר במקום מרוחק באותה מידה כמו עם מי שדר בקרבת מקום. וגם נוהגים לעקור דירתם בקלות ממקום זה למקום אחר וכל הדיורין הם דרך עראי. ואין זה כמו שהיה בכל הזמנים שהיישוב היה קבוע במקום אחד, והחברה שהאדם היה כאיבר שהוא חלק ממנה היתה החברה של המקום שבו הוא דר.
ולכן גם מה שנדון לגבי מי שיצא מקהילתו למדבר לא שייך בימינו, ששם היה מדובר שכל אדם דרכו לדור בקהילה. ואם עקר מקהילתו ולא השתייך לקהילה חדשה יש צד לומר שעדיין הוא כאילו דר במקום שעקר ממנו. אבל זה רק אם הוא עצמו דר שם מקודם. ובימינו שרק אבותיו גרו בקהילה, ואין שום אדם דר בקהילה כלל בשום מקום, פשוט שאין חיוב דיני קהילה על אדם כלל.

החיוב לנהוג כמנהג אבותיו מדיני נדר שייך רק בדבר של איסור, וכמו שלא ללכת מצור לצידון בערב שבת וכגון שנהגו לאסור קטניות בפסח וכל כיו"ב שנדר שייך רק בדבר איסור.
אבל מה שנהגו לקבל עליהם פסקי מרן מחבר השולחן ערוך או פסקי הרמ"א או פסקי הבן איש חי או המשנה ברורה או הרמב"ם לבני תימן וכל כיו"ב, וכן נוסח התפילה ומנהגיה, וכן מנהג אותיות ספרי תורה תפילין ומזוזות ככתב בית יוסף או האר"י ז"ל או כתב הספרדים, וכל כיו"ב, לא שייך בזה עניין נדר כלל. אלא כל זה הוא משום שהקהילה קיבלה כך והוא מחוייב לזה מאותו דין שמחוייב לשמוע להוראת רב הקהילה. ויש קהילות שקיבלו שמרא דאתרא על כל אותה הארץ וקהילותיה הוא מרן המחבר או הרמ"א או הרמב"ם וכיו"ב, ורב הקהילה של העיר מחוייב לפסוק לפי הוראותיו. וכיוון שהוא רק מדין קהילה שדר בה ומדין מלכות ומדין מרא דאתרא, בימינו אין בכל אלה חיוב הלכתי כלל שאין כלל דין מרא דאתרא, והוא רק בבחינת מה שאוכלים מאכלים מסויימים בשבת וניגוני זמירות וכיו"ב שהוא עניין רשות גמור.

בוודאי יש פוסקים שנתקבלו בעולם שדעתם מכרעת ואין אחרי דבריהם כלום ואין לחלוק על דברים מכח הסתמכות על אחרים. ונתקבלו הוראות השולחן ערוך שאחריו אין פותח ואין סוגר ואצל חלק מבתי המדרש ולומדי תורה נהגו כן בדברי הרמ"א בהגה, ובחלק נהגו רק בדברי המחבר. ויש בין גדולי תורה שנתקבל אצלם מעמד מיוחד ומכריע להלכה לדברי המשנה ברורה או הבן איש חי ועוד כיו"ב. כל זה שייך להלכות תלמוד תורה, שהוא דין על מי שפוסק הלכה להתחשב בדעתם כמכריעים כיוון שנתקבלו אצל לומדי התורה כמכריעים.
ובזה בוודאי שייך מנהג, כיוון שכל עיקר תורה שבעל פה היא שיש בה מסורת של שימוש תלמידי חכמים איש מפי איש. והמסורת היא על דרך הלימוד כולה, איך לומדים ומעיינים, מהי קושיא נכונה ומה לא, ומהו תירוץ נכון ומה לא, וכיצד לומדים גמרא בעיון בדרך הנכונה, וכיצד לומדים הלכה וכיצד מכריעים הלכה בדרך הנכונה. ובזה המסורת איש מאיש ושימוש תלמידי חכמים וקבלת דרכם כפי שהורו כל אחד במקום ששם למד ושימש, זהו העמוד הגדול שהכל נשען עליו ובלי זה אין לנו תורה כלל חלילה. ואם תלמיד חכם ששימש תלמידי חכמים הורגל וקיבל מהם להכריע בכל מקום כדעת פוסק מסויים נגד אחרים, וכך הם קיבלו מרבותיהם ומסרו לו, בוודאי יש חיוב לכל תלמיד חכם ופוסק ללמוד ולהכריע ולפסוק כפי שלימדוהו והנהיגוהו רבותיו.
וזה לא שייך לדיני קהילה ודיני מנהגים כלל, ולא שייך לארץ המוצא של אבותיו כלל, אלא אנו מחוייבים בזה כיוון שכך הוא עיקר ויסוד כל עניינה של תורה שהיא נמסרת במסורת ואי אפשר ואסור לנסות ללמוד אותה רק מספרים ולא בקבלה ושימוש תלמידי חכמים איש מאיש. וזה חיוב גדול בהרבה מחיובי מנהגים וקהילות, שזה יסוד היסודות של התורה עצמה.
אמנם פשוט שאם רב מיוצאי אשכנז למד בצעירותו אצל תלמיד חכם מעדות ספרד וקיבל תורה מפיו, או להיפך, אין שום עניין שלא יפסוק כפי מנהגי הפסיקה שקיבל מרבו רק משום שאבותיו היו דרים פעם בארצות אחרות. וכן אם אדם בא לשאול דין מרב, אין שום עניין ש"ספרדי" ישאל דווקא מרב "ספרדי" ולא מרב "אשכנזי" ולהיפך. ורק צריך שלא לשאול הרבה רבנים ולבחור כפי מה שנוח לו, אלא לשאול בתום לב ויושר את מי שהוא סומך עליו בלא שייכות למקום שאבותיו של הרב דרו בו.

לכן גם לא שייך בימינו דין ירושה וחזקה בכל השררות [מלבד הדין שלא מורידים אדם משררה מפני שיבואו לחשוד בו כמבואר באורח חיים סימן נ"ג]. וכן בראשות ישיבה לא שייך דין ירושה, שבני הישיבה מתפללים בנוסחים שונים ונוהגים להלכה כדעות שונות והם מופקעים מכל צורת קהילה ודין קהילה.

.

מנהל במקום עבודה אינו שייך לדין מלכות כלל גם בזמנים שהיו קהילות, שאינו סדר חברתי בהנהגת חיי בני אדם, אלא הוא צורך העבודה ואינו בדין מלך ולכן בוודאי אשה וגר יכולים להיות מנהלים במקום עבודה.
מכיוון שהעלינו שאין בימינו דין קהילה, ממילא כל השררות בימינו הן בתורת מנהל במקום עבודה ומותר לגר ואשה להחזיק בהן.

לגבי משרות מטעם המדינה, כבר דנו האם יש למדינה הלכה של דינא דמלכותא. ואם נאמר שיש במדינה דין מלכותא או דין קהילה אולי יהיה אסור לגר ולאשה להתמנות לשררה מטעם המדינה. לפי זה כיוון שאסור אפילו ממונה על אמת המים, יהיה אסור לגר ולאשה להיות בכל מינוי מטעם המדינה שיש בו שררה כלשהי, וכל פקיד במשרד ממשלה יש לו שררה כמו ממונה על אמת המים וכל כיו"ב, ויהיה מותר לגר ואשה לעבוד במקום שהוא מטעם המדינה רק בתפקיד שאינו עם הציבור כלל ואין תחתיו שום עובד אחר כלל וכגון מנקה או מסדר ניירות וכיו"ב. ואין שום אדם שנוהג כך. ואחרי שנאסר גם שררת ממונה על אמת המים אין שום חילוק בין תפקידים כאלה לתפקיד שר וראש הממשלה ונשיא וכיו"ב.

לעניות דעתי מה שאין איסור להיות ממונה על אמת המים מטעם המדינה הוא מטעם שאין לה דין מלכותא ודיניה אינם דינא דמלכותא ואין לה דין קהילה, ואין כאן המקום להאריך בזה. ואין בזה חלילה לומר שאין חובה לקיים חוקים של המדינה, כיוון שהשכל מורה שחובה לקיימם שבלא זה יהיה איש את רעהו חיים בלעו, וגם הוא מצד הגינות ואנושיות ודרך ארץ שהוא הסכמה בין בני האדם שכולם יהיו מחויבים בחוקים אלה כיוון שהוא לתועלת הכל, ואין זה מן ההגינות והיושר להנות ממה שאחרים יהיו מחוייבים להם בתורת חובה והוא ינהג בהם בתורת רשות, וזה בגדר אונאת דברים. וחובה מצד השכל היא חובה גמורה, שמי שאינו מחוייב למה ששכלו מורה לו שהוא בתורת חובה גם לא יהיה מחוייב לקיים מצוות שהרי שכלו הוא זה שמורה לו לקיים מצוות.
וזה כמו שניים שהלכו במדבר ויש להם מים ששייכים לשלישי שנתן לשניהם רשות לעשות בהם כרצונם, והמים מספיקים לשניהם, וקבעו והסכימו ביניהם כמה ישתה כל אחד ובאופן זה שניהם יחיו. ואחד עובר על ההסכמה ושותה יותר להנאתו והשני מת כי אין לו די מים.
קביעה כזו אין לה דין דינא דמלכותא דינא, ואינה בדין קהילה, והיא רק מצד הגינות ויושר אנושיים. אבל בוודאי מי שמפר אותה הוא רשע גמור ואין רשעה גדולה מזו, והוא לא פחות עבריין ורשע ומשוקץ ממי שמחלל שבתות ואוכל חזיר. ומי שאינו מחוייב לחוקי המדינה בתורת חובה גמורה פשוט שהוא בגדר כזה.
וגם מי שיסבור שהמדינה היא בגדר דינא דמלכותא עדיין מסתבר שאין דינה כמלכות ישראל, שאינה מלכות של חברת שומרי תורה שחיים כקהילה ומלכות חיים של שמירת תורה. ונראה בפשטות שהאיסור על מינוי אשה וגר הוא רק במלכות ישראל.
ומי שירצה להחמיר בדווקא לדון את המדינה כמלכות ישראל, יצטרך לאסור על אשה וגר כל תפקיד של ממונה על אמת המים מטעם המדינה. ובכלל זה מנהלת בית ספר וכל כיו"ב, וכל תפקיד במשרד ממשלתי עם קהל, וכל כיו"ב.

בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב' סימנים מ"ד – מ"ה הביא קצת דיוקים מלשונות ראשונים בזה שאפשר שאולי יסברו דלא כהרמב"ם,  ולעניות דעתי אין ראיה כלל מתוספות סוטה מ"א ב' שיחלקו על הרמב"ם יעויין שם, וכל דבריו שם אינם מוכרחים כלל ואין בהם הכרע, ולעניות דעתי אין בזה אפילו לא מקצת משקל לעניין הכרעת הלכה לנטות מדברי הרמב"ם.

.

בעוונותינו מרקד בינינו השטן של שנאת חינם והתנשאות מסיבות של מוצא ועדה. ובוודאי נכון ויפה לשמור על מורשת ותרבות ואופי בית אבא, ובוודאי יש לעמוד בכל תוקף ולהלחם נגד שנאת חינם והתנשאות מצד עדה אחת על חברתה. אבל יש להזהר לא לזייף את התורה בעבור זה.
הנה במלחמות לאומיות כל צד עושה מהדת שלו סמל לאום ודגל לאומי למלחמתו, ויש גם לאומיים ישראליים שעושים מהתורה הקדושה סמל לאום ודגל לאומי, והוא ביזוי ועקירת התורה שאין גדול ממנו. ומאותו כח נפש יכול לצאת גם שעושים ענייני תורה והוראת הלכה ודעת תורה לעניין ששייך להשתייכות עדתית וכבוד עדתי וכיו"ב. וגם אם המאבק צודק יש להזהר מאוד לא לזייף את התורה כאילו יש תורה אשכנזית ותורה ספרדית. שזה היה שייך רק בזמן שדרו בקהילות ולכל קהילה היה המרא דאתרא שלה וממילא היה חילוק בין דעת רב קהילה זו לרב של קהילה אחרת כמו שתמיד יש מחלוקות בין תלמידי חכמים. אבל לעשות מזה עניין שיש רב ופוסק של ספרדים בדווקא או אשכנזים בדווקא, והלכה של ספרדים והלכה של אשכנזים, ולמצוא מעט הבדלים שהיו אצל מעט רבנים בחלק מועט מהזמנים ולהדגיש אותם ולבדות מהם כאילו יש דרך לימוד של ספרדים ודרך לימוד של אשכנזים, וכל זה רק לפי השתייכות עדתית [שהרי דרך לימוד תלויה ברב ובמסורת הרבנים לפי מה שהם ולא לפי עדתם, ויש חילוקים גדולים מאוד בין דרך לימוד של מקום אשכנזי אחד למשנהו, או מקום ספרדי אחד למשנהו, ואין דרך לימוד כללית לספרדים או אשכנזים, כיוון שכל קהילה היה לה את רבותיה ומסורתה בפני עצמה. ובכל מדינה וארץ היו הרבנים מחולקים שחלק הורגלו יותר בעיון או יותר בבקיאות או יותר בפלפול או יותר על פי הפשטות, וחלק יותר בעיון הגמרא וחלק יותר בלימוד להלכה, וכל רב תלמידיו הושפעו מדרכו ואין בזה כלל שווה ל"אשכנזים" או "ספרדים"], וכשכל זה ניזון מתחת לפני השטח מכוחות נפש של שנאת חינם והתנשאות, או לחילופין מחאה נגד שנאת חינם וקיפוח והשפלה, זהו לזייף את התורה ולעקור אותה.