Archive for the ‘בעניין מי שיש לו נטייה לבני מינו’ Category

בעניין מי שיש לו נטייה לבני מינו

יולי 14, 2010

א)

לגבי איסור משכב זכור שכתבה תורה, הפסוק לא אומר אל תהיה בעל נטייה הומוסקסואלית, אלא נאמר ככל מצוות התורה כלפי מי שטבעו כרוב בני אדם. רוב בני אדם המשיכה הטבעית אצלם היא לנשים, ומתוכם יש מי שרוצה להגדיל את תאוותו והנאתו ובוחר לספק את יצרו גם בדרכים שאינן כדרכו. ויש בזה גנאי וכיעור שיש בזה משום העמקה בתאווה שיוצא מגדר טבעו כדי לספק את היצר יותר בדרכים משונות וזרות.

מי שאצלו המשיכה הטבעית היא לבני מינו אין בזה משום העמקה בתאווה יותר מכל שאר אדם, וכלפיו לא שייך כלל הלשון תועבה ושאר גנאי שנאמרו על זה בפסוק. אם כי כמובן האיסור ההלכתי חל גם עליו. שום דבר שהוא אנושי לא יתכן שיהיה תועבה ומכוער. שום דבר שהוא בטבע אינו יכול להיות תועבה. שום אדם כאדם בעצמותו אינו יכול להיות תועבה כלל חלילה. התועבה שנאמרה בפסוק בלי ספק נאמרה רק על המעשה ולא על האדם, והמעשה הנתעב הוא רק אצל מי שאין טבעו בכך שהולך כנגד אנושיותו וטבעו כדי למצוא סיפוק זר ליצרו.

עיין בכל הפרק בויקרא י"ח, שמשמע שמה שהתורה מכנה עניין זה תועבה שייך גם לכך שאצל המצרים והכנענים היה מחוקותיהם בדווקא לעשות כך גם למי שאינה נטייה טבעית אצלו, כחלק מתרבות שאינה מוכרת לנו של עבודה זרה והשחתה רוחנית. וחסר לנו בהבנת כוונת התורה בעניינים כגון אלה מתוך שאיננו יודעים כנגד איזו תרבות היא מדברת, ובמורה נבוכים דיבר בזה באריכות. מי שנטייתו כך בטבע אין לו שום שייכת כלל לאותה תרבות ולהשחתה שבה, ולא שייך בו כלל הלשון תועבה שנאמרה כלפיה.

יש המטילים ספק האם אפשרי שנטייה הומוסקסואלית תהיה בטבע אצל מיעוט מבני האדם. וכמו שרוב בני אדם טבעם שיד ימין שלהם חזקה יותר ויש מיעוט בני אדם איטרים שיד שמאל שלהם חזקה. כך כמו שיש בעלי נטיה טבעית להימשך לנשים, יש בעלי נטיה טבעית להימשך לבני מינם. ועל הנטייה כשלעצמה אין בחירה אם היא תהיה או לא, שכך הוא בטבע, וממילא לא שייך בנטייה עצמה שום גנאי. אם כי כמובן אין זה מכריח שאין בחירה האם לנהוג כפי הנטייה. ורוצים לטעון שאין טבע כזה כלל וכל מי שטוען כך באמת הוא בוחר לעשות נגד טבעו ומכחש כאילו כך אצלו הוא בטבע.

שאלה זו לעניות דעתי תלויה רק במחקר מדעי רפואי כיתר השאלות הנוגעות לבירור מהו הטבע. ואין לתורה הכרעה בה. לפי מיעוט ידיעתי בנושא נראה מאוד לא מסתבר שאנשים, ביניהם יראי שמיים ועדיני נפש, יחליטו מבחירה מנעוריהם לבחור בדרך זו שגורמת להם ייסורים רבים. ורבים מהם בוחרים להלחם בנפשם נגד נטייה זו, ומסתירים אותה ומנסים בכל כוחם וקשה להם מאוד. חלקם לא פועלים מאומה מכח זה ולא מגלים לשום אדם ומתחתנים ומקימים משפחה וליבם בל עימם וחייהם אינם חיים ולפעמים נוטלים את חייהם מחמת ייסורי הנפש. לעניות דעתי ממקרים כעין אלה עולה בבירור שאכן יש בני אדם שאצלם הוא טבע. ואם אדם מרגיש ואומר כך אין שום סיבה לחשוד שהוא בוחר בזה בכוונה ומכחיש.

מה שציוותה התורה להימנע ממשכב זכור אינו ראיה לשאלה זו. שהתורה ציוותה על פי הרוב כמו שנתבאר היטב ובעומק במורה נבוכים. והרי טבע הוא שיש יולדת, ויולדת טבעה שאינה יכולה לצום ביום כיפור ולפעמים שמוכרחה לאכול מאכלות אסורות. ויש אנשים שבטבעם להיות חלושים שאינם יכולים לצום. ואין ראיה ממה שיש חיוב לצום שלא יהיה בטבע מיעוט שטבעו אינו בהתאמה לזה, וכן בעניינים רבים וזה דבר פשוט.

יש טבעים של בני אדם שבעיני אחרים מעוררים דחייה ותיעוב. יש מי שבעיניו גוון עור כהה הוא דבר שמעורר סלידה ותיעוב ובוז. יש מי שמרגיש כך כלפי כל מי שיש לו שפה או מנהגים אחרים משלו. יש רבים יותר שבעיניהם מחלות נפש או פיגור או נכות או מחלת עור וכיו"ב מעוררים רגשות שאט נפש וסלידה ודחייה.

לפי התורה וודאי שאסור להרגיש שום סלידה ותיעוב מכח טבע שיש בבן אדם, ואם מי שמרגיש כך הוא אנוס על זה ואינו מצליח להתגבר על עצמו, מכל מקום חובתו להתאמץ ככל יכולתו, ולאסור על עצמו בכל תוקף שלא לגלות רגש פסול זה ולא לגרום פגיעה ואונאת דברים. ודווקא מי שאינו יכול לשלוט בעצמו מלהרגיש דחייה כזו מחוייב ביתר שאת לקיים דווקא בזה ואהבת לרעך כמוך. וכעין שציוותה התורה ביתר שאת על אהבת הגר. ופשוט שאין שום הצדקה והיתר לצער ולפגוע מכח רגש כזה וחובה להזהר בתכלית הזהירות בזה ובכל כוחו שאין חמור יותר מלצער ולפגוע ברגשות חבירו.

דבר שבטבע לעולם אינו מוציא אדם מלהיות אדם כשר ואינו עושה אותו לפחות ראוי לכבוד ואהבה. אדם שמטבעו יש בו תאווה לאכילת בשר עם חלב אינו יוצא בזה מגדר אדם כשר שראוי לאהבה וקבלה וכבוד ככל האחרים. רק אם יממש את תאוותו יהיה ראוי לגנאי. והרי בפסח רוב בני אדם מתאוים לחמץ אע"פ שהוא אסור ואין בזה שום גנאי וחסרון בכשרותם, שאדם אחראי רק על בחירתו ולא על טבעו. ואם יהיה הדין שהוא אנוס על זה ועושה בהיתר לא יהיה ראוי לגנאי כלל גם אם יממש תאוותו. לומר שלפי התורה בעל נטיה הומוסקסואלית הוא מגונה זה בדיוק כמו לומר שלפי התורה מי שאוהב לאכול לחם וגם בפסח מרגיש כך הוא אדם מגונה ופסול.

יש שמכריעים מראש בלי שום ראיה ויסוד, ונגד מה שנראה לעיניים, שהומוסקסואליות אינה נטייה שחקוקה בטבע האדם שמרגיש את הנטייה, והיא רק בחירה מגונה. ומשום מה תולים בתורה דעה פסולה זו כאילו התורה היא "נגד" הומוסקסואליות ורואה בה תועבה. זה גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, ותולים בדברי אלוהים חיים את רגשות שנאת החינם שלהם. וזה לגמרי כמו לומר שהתורה מצווה לשנוא ערבים או לשנוא כהי עור וכל כיו"ב. זה נובע משורש פורה ראש של לעשות מהתורה סמל של לאומיות מסולפת שבמהותה היא רגש של רק אנחנו נעלים וטובים משום שזה "אנחנו" וכל מי שאינו כמונו ומשלנו ראוי לשנאה ובוז, ואחר כך נובע מזה שהתורה נעשית סמך והצדקה ו"דגל" לכל מיני תועבה של רגשות גזענות וכיו"ב.

.


ב)

האם האיסור שאמרה תורה לכל בני האדם לגבי משכב זכור, האם אותו אדם שטבעו כך האם נחשב אנוס שלא יכול לקיים מצוות לא תעשה זו.
זו אותה שאלה האם אדם שטבעו להמשך לנשים ונמצא במקום שכל הנשים הן קרובות משפחה שלו ואסורות עליו משום ערווה, האם נאמר שעליו לחיות כל חייו בבדידות ולא לחיות חיי משפחה, או שיהיה מותר לו לחיות חיי משפחה מדין אנוס רחמנא פטריה. או שיהיה מותר לו לחיות חיי משפחה רק בלי ביאה גמורה.
ההיתר שכתבתי לגבי הוצאת זרע [ראה בתשובה באיסור השחתת זרע בזמנינו] יש בו שני עניינים נפרדים. האחד הוא שהוצאת זרע לבטלה יכולה להגיע למצב שכמעט אי אפשר שאדם ישלוט בעצמו וקצת בדומה למי שגווע ברעב ויש אוכל מולו שידו תהיה מושטת לקחת כמעט בלא שייכות לרצונו ובחירתו, ויכול להיות קרוב למצב של מי שראשו בתוך מים והוא אנוס על הפעולה של להוציאו מחוץ למים. וגם אם יחליט ויבחר לא יוכל להימנע. באופן זה יש היתר משום אנוס רחמנא פטריה גם אם ההימנעות אין בה משום נזק נפשי שנכנס לגדרי פיקוח נפש, אלא רק משום שאינו יכול לשלוט בעצמו. וכך הוא עניין מי שהולך בדרך שיש בה נשים שכובסות, שההיתר אינו משום שיהיה לו פיקוח נפש אם לא יסתכל, אלא משום שאינו יכול לעצור עצמו מלהסתכל וזה נקרא אנוס ואין בו איסור. והראיה שכך הוא מכך שגם אחרי שמחליט ולבחור להמנע נכשל שוב ושוב.

ויש סיבה אחרת להיתר משום "וחי בהם" שאם הוא סתירה לעיקר היות חי מותר מדין פיקוח נפש. וגם זה בעניין זרע לבטלה מכיוון שהוא דורש הפעלת כח קיצוני על הנפש כדי להימנע יש בהפעלה קיצונית כזו סכנה לבריאות החיים הנפשיים ולכן מותר גם אם יש ביכולתו להפעיל כח קיצוני כזה על עצמו ולהצליח להימנע.
אין לי די ידיעה לגבי המצב הנפשי של בעלי נטיה הומוסקסואלית ולא נזדמן לי כשעסקתי בחינוך לדבר על זה עם מי שמרגיש כך. לדעתי אי אפשר לשפוט בעניין זה באופן כללי ואצל כל אדם הוא עניין אחר. אם אדם יכול אפילו בקושי להימנע מהאיסור, הרי ודאי הוא מחוייב. ואם יודע בעצמו שבאופן כזה הוא נכנס לגדרי פיקוח נפש הרי ודאי שיהיה לו מותר.

אחר כך כתבו אלי כמה דברים בעניין זה, וראיתי שלא הכל יודעים דבר פשוט, שהאיסור על משכב זכור הוא רק במשכב גמור בפי הטבעת, וכמבואר בסנהדרין נ"ד א' , וכל מעשה אחר דינו כהוצאת זרע בלבד ולמה שנתבאר לקמן בסעיף ו' כיוון שאין בו ביטול פריה ורביה אין בו איסור כלל ואין צורך להגיע להיתר משום אונס. ולכן אין שום איסור בחיים ביחד כדרך איש ואשה ועשיית כל דבר מלבד משכב זכור ממש. ואפשר שמשום כך רחוק יותר להתיר משום אונס משכב זכור. אמנם כאמור זה תלוי בכל אחד כפי עניינו ומסור ללב וכמו שכתבתי בסוף העמוד.

.

ג)

לעניות דעתי אסור לחלוטין לאדם הומוסקסואל לדחוק את עצמו להינשא לאשה נגד טבעו בתקווה שיצליח לשנות את רגשותיו. הדרך היחידה שיש בזה היתר הוא אם ברור גם לאשה שכך הוא מרגיש, ושניהם מכירים בכך שיש צד גדול שהרגשות לא ישתנו מכח הנסיון לאלץ אותם, ושניהם רוצים ובוחרים לבנות משפחה שמיוסדת על רגשי ידידות ולא על אהבה ומשיכה, וברור להם כמה קשה ובודד ומייסר לחיות כך מבחינה רגשית. לרמות אשה בעניין כזה הוא ליטול את חייה ואין דבר חמור מזה, ואפילו אם מרוב חוזק הרצון והשאיפה משכנע את עצמו שבוודאי יוכל להשתנות אין בזה ממש ומאוד קרוב לוודאי שלא יוכל לשנות את מה שבאמת מרגיש אלא יעשה רק מהשפה ולחוץ, וגם אם יתאמץ ויצליח עדיין הוא נוטל את חייה שאין די בשפה ולחוץ אם ליבו בל עימו.

.

ד)

לגבי הלאו כמעשה ארץ מצרים לא תעשו

תגובה מאת יצחק:

כתבת "ולכן אין שום איסור בחיים ביחד כדרך איש ואשה ועשיית כל דבר מלבד משכב זכור ממש"-יש לעיין האם אין בכך איסור עפ"י רמב"ם איסורי ביאה פרק כא
"כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אמרו חכמים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה" ומקורו בפסיקתא זוטרתא אחרי מות.
כמו-כן נראה מדבריך שלשון תועבה נאמר רק כלפי "מי שרוצה להגדיל את תאוותו והנאתו… ויש בזה גנאי וכיעור שיש בזה משום העמקה בתאווה שיוצא מגדר טבעו כדי לספק את היצר יותר בדרכים משונות וזרות". אך נראה שב"איש נושא איש ואשה נושאת אשה",אין העמקה בתאווה ועם זאת נקרא תועבה-
פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין פרק ז:"כבר מנו מעשה זה מכלל תועבות המצריים",
פסיקתא הנ"ל:"ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקי תועבותיהם. ומה היו עושין האיש נושא לאיש…"

.

– – –

.

מענה:

תודה על ההערה.

בויקרא י"ח נאמר: "ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה. {ס} ו אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהוָה".
אחר כך מונה את העריות של קרבת משפחה וממשיך:
"יט וְאֶל-אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ. כ וְאֶל-אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה-בָהּ. כא וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה. כב וְאֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא. כג וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה-בָהּ וְאִשָּׁה לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא. כד אַל-תִּטַּמְּאוּ בְּכָל-אֵלֶּה כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ. כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כט כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם. ל וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. {פ}"

מלבד הצד ההלכתי לעניות דעתי יש בפרשה זו גם צד של אמירה כמו בפרשיות הלא הלכתיות בתורה. יש התייחסות לתועבות וטומאות ארץ מצרים וארץ כנען.

בהלכות מלכים פרק ה' הלכה ח' כתב הרמב"ם: "ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים".

אעתיק את כל ההלכה ברמב"ם איסורי ביאה פרק כ"א הלכה ח': "נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אמרו חכמים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים. אע"פ שמעשה זה אסור אין מלקין עליו, שאין לו לאו מיוחד והרי אין שם ביאה כלל, לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה בזה שאין כאן זנות, וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור, ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן".

אני מתייחס כעת רק לצד הלא הלכתי של העניין, אין בדברי כעת שום דבר לגבי נפקא מינה להלכה, רק נסיון להבין את הנושא כמו שמנסים להבין פרשה המספרת על מעשי האבות.
יש מעשים נתעבים וטמאים ששייכים לכל יחיד באשר הוא יחיד, שמקורם ביצר הרע שיש בכח בכל אדם בכל מקום שיהיה ומי שמוציא אותו לפועל מעשהו נקרא טמא ונתעב. וזה שייך אל האדם היחיד ואל המעשה היחיד המסויים. הרבה ממצוות התורה מלבד שהם גזרת מלך יש בהם גם בחינת טומאה ותועבה לעובר עליהם.
כאן יש עניין מיוחד, שיש כאן תיאור של מעשה ארץ מצרים וארץ כנען. משמעות הפרשה היא שלא נאמר תועבה על מעשה מסויים אחד שהוא תועבה מצד עצם המעשה הזה כשלעצמו (שוב, אני לא מתייחס כאן לצד ההלכתי כלל), אלא התועבה כאן מונחת ב"תרבות" מסויימת, שמתוארת בסדרה של מעשים, והמכנה המשותף שלהם מגדיר את מהות התרבות הזו, והאמירה תועבה מתייחסת לאותה מהות. מי שעושה מעשה אחד מתוך מעשים אלה ההנחה היא שעשאו כביטוי של היותו הולך בדרכי אותה "תרבות", והמעשה מעיד עליו שהוא שייך לזה וממילא הוא תועבה.

היה לכאורה אפשר לפרש שכל אחד מהמעשים לבד הוא כבר ביטוי לתרבות ארץ מצרים. למשל מצרי אחד היה מתאהב באחותו ונוטה אליה כמו שכל אדם נוטה לאשה וחי עמה כדרך "נורמלית" שכל זוג חי, ולא עושה מעשי מצריים אחרים. מצרי אחר היה רק מעביר את בנו למולך כי כך דעתו לעבוד את האל ומלבד זה חי חיים "נורמליים" בלי תועבות מצריים אחרות. מצרי אחר היה נושא גבר כי יש לו נטיה הומוסקסואלית ולא עושה תועבות אחרות. מצרי אחר היה חי עם עוד גבר ועוד אשה כי זה טעמו האישי בענייני אישות ולא עושה מעשי מצריים אחרים.
לעניות דעתי נראה ברור שלא זו כוונת הכתוב.
יש מעשים של ארץ מצריים שאי אפשר להבין שאדם יבחר בהם כי כך טעמו ונטייתו האישית. למשל שני גברים שנושאים אשה אחת, או משכב בהמה, או לבוא על אמו [כמו שאמרו מה טעם אתה טועם במקום שבאת ממנו], או לבוא על נדה.
נראה לי שכדי להבין מה התכוונה התורה בתועבת ארץ מצריים יש לצייר אדם מצרי או כנעני שעושה במשך הזמן את כל המעשים המתוארים, עריות כולל לבוא על אמו ובתו, העברת בן למולך, משכב זכר, משכב בהמה, מקיים אישות הוא וגבר נוסף עם אשה אחת, מתחתן עם גבר.
איזו תמונה נקבל על מצב כוחות הנפש של אדם כזה? מן הסתם בחור יכול להיות תמים מכדי לראות את האפשרות בכוחות הנפש שיהיו ערוכים באופן שיגרמו לאדם לנהל את חייו כך.
מתואר בחז"ל בחטאים על שטופים בזימה שהיה אדם מזמין את האורח לבוא על אשתו, ומשגר את אשתו לרעיו ומחליפים נשותיהם זה עם זה. גם בימינו יש "חילופי זוגות". מה כוחות הנפש שעומדים מאחרי מעשים כאלה?

ההנחה שלנו להבין את הביאור בפרשה זו היא שהסיבה שאדם רוצה לבוא על הערווה או על הנדה או על אשת רעהו או על בהמה או על זכור וכל כיו"ב, היא משום שהוא נמשך לאותה ביאה באותה משיכה שיש לכל אדם כשר. ההבדל היחיד הוא שאדם כשר מגביל את עצמו וגם אם נמשך לדבר אינו בהכרח מייד עושה אותו אלא מברר אם הוא מותר ואם לא אז מונע את עצמו מזה. ואילו מעשה ארץ מצריים מונח בזה שלא הגבילו את עצמם. אבל המשיכה עצמה היא אותה משיכה.

לעניות דעתי פשוט שאין זה הביאור, אלא המשיכה שלהם היתה אחרת לגמרי מסוג המשיכה של אדם כשר. הם נמשכו לערווה לא משום שהיא אשה יפה ולא אכפת להם אם אסורה או מותרת, אלא נמשכו בדווקא לעשות מעשה של "לבוא על ערווה". דווקא לבוא על נדה כי זה טמא ומלוכלך, ובדווקא לבוא על בהמה גם כשמזומנת להם אשה, ודווקא לבוא על אשת רעהו. ואם היתה פנויה לא בהכרח היו חפצים בה. זה לא קל להבין. ידוע שכמעט כל מקרי האונס אין זה שהאנס התאווה לביאה כמו תאווה של אדם כשר, ורק משום שלא נמצאה לו ביאה בהסכמה היה מוכרח לאנוס. אלא באמת הוא התאווה בדווקא לאנוס. ומוכן להסתכן בשנות מאסר רבות לשם כך, ואע"פ שבסכום לא גדול יכול לקנות את ההסכמה, כי בהסכמה אינו מתאווה לזה. לאדם כשר קשה לראות שאפשרי מציאות נפשית כזו. בזמנינו אנו מכנים את זה "חולני", וזה מראה שגם מה שיש בימינו תרבות של הפקרות והכל מותר, זה על דרך של תאוות שדומות בטיבן לאלה של אדם כשר רק שלא רואים את הצורך להגביל. אבל "מעשה ארץ מצריים" לא מדבר בזה, אלא מדבר בתאוות "חולניות" מעוותות ומשונות ואפלות של בדווקא לעשות טומאה ותועבה.
זה שייך קצת לעניין בעל פעור שיש יצר בדווקא להיטמא ולהשפיל וללכלך את האנושיות וצלם האדם. במורה נבוכים בביאור דרכי עבודה זרה כתב על ביאות בדרכים מכוערות שהיה עושה הכהן של עבודה זרה כחלק מהטקס. זה מראה על עניין לחפש את הכיעור בדווקא, ולקדש את החיפוש אחרי הכיעור. גם בבעל פעור [שהיו חושפים עצמם ומטילים צואה מול הפסל כטקס דתי], השיפלות והטומאה והכיעור היו בדווקא עבודה לאל. הם נתפשו כדבר שצריך בדווקא לחפש אותו. זה היה ערך בעיניהם, ומעשה עבודה לאל ותכלית מצד הכיעור והטומאה שבזה בדווקא. וחיפשו מעשים כאלה לא בגלל שיש בהם חמדה ותאווה טבעית אלא דווקא כי יש בהם כיעור וטומאה ושיפלות והם השחתה של הטבע.
לא מדובר רק בחוסר גבולות לתאוות "נורמליות", אלא בסוג אחר לגמרי של השחתה, שברוך ה' אנחנו רחוקים ממנו וקשה לנו מאוד לתפוש במה מדובר. כמו שכל עבודה זרה קשה לנו לתפוש מה יש משיכה כל כך חריפה דווקא להקריב לחתיכת עץ, או דווקא לשרוף את הילד באופן מזוויע ומכוער ושטני כמו שמתוארת עבודת המולך בחז"ל. אם ננסה באמת להבין את המציאות הנפשית של אב שיש לו תשוקה נפשית עצומה דווקא לשרוף כך את בנו, ומוכן לעבור על מצוות התורה שהוא מאמין בה ולנחול גיהנום שהוא מאמין בו רק כי בוערת בו תשוקתו להעביר את בנו למולך. ומהנביאים מבואר שדיברו על אנשים שהיה מובן להם מה זה קב"ה ותורה ונמשכו אחר המולך מתאווה. ומדובר באב ששלח בן אחד שלו ללמוד תורה, והרי יש חשיבות בעיניו ללימוד תורה ואינו כופר גמור, ותשוקתו הנפשית משיאתו דווקא את הילד הזה לשרוף באופן אכזרי כל כך. ברוך השם שאין לנו השגה בתשוקות כאלה וכוחות נפש כאלה, אבל כדי להבין כוונת התורה עלינו לדעת שיש דבר כזה.

כעת אני מגיע לעניין ההלכתי. ברור ופשוט שכל דין הלכתי לא תלוי כלל בטעם שבגללו הוא נאסר. וחלילה לערב את הטעם עם גדרי הדין להלכה. ופשוט לגמרי שכל איסורי ערווה ונדה ואשת איש ומשכב זכור ומשכב בהמה וכו' אסורים בלי שום שייכות אם עושה אותם מכח שיש בו כוחות נפש טמאים של ארץ מצריים או עושה אותם מכל כוונה אחרת.

מה שכתבתי נוגע רק לפירוש מה שאמרה התורה שזה "תועבה", שאינו גדר הלכתי אלא גדר של יחס נפשי כלפי זה, ועל זה אני אומר שהיחס הנפשי של "תועבה" כוונת התורה לאמרו על האופי של מעשה ארץ מצריים ולא על האופי של נטייה הומוסקסואלית בימינו.

כעת אפשר להגיע להלכה שכתב הרמב"ם באיסורי ביאה כ"א ח': "נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אמרו חכמים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים. אע"פ שמעשה זה אסור אין מלקין עליו שאין לו לאו מיוחד, והרי אין שם ביאה כלל לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה בזה שאין כאן זנות, וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור, ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן".
יש כאן גדר מחודש מאוד, שיש כאן איסור דאורייתא, אבל על המעשה הוא אומר "שאין עליו לאו מיוחד" ולכן אין מלקין עליו. מה הפירוש שאין עליו לאו מיוחד? הרי אמר שיש לאו "כמעשה ארץ מצריים לא תעשו". וגם אם הלאו כולל מעשים רבים ולא במיוחד את המעשה הזה, עדיין המעשה הוא בכלל הלאו. והרי פשוט שאין זה בגדר לאו שאין בו מעשה שהרי יש בו מעשה רק שאינו ביאה, ומה בכך שאין כאן ביאה, ולמה לא ילקו משום שעשו אחד מפרטי הלאו הכללי של "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו".

הנה הלאו הזה בא לאסור "מעשה ארץ מצריים". בפשטות הפירוש הוא שיש נניח חמישים מעשים מסויימים מוגדרים שכל אחד מהם הוא מעשה ארץ מצריים, והלאו בא לומר לא תעשה מעשה מספר אחד וגם לא תעשה מעשה מספר שתיים וכן הלאה. השאלה אם כן כיצד נדע מה הם המעשים. ברור שאין הכוונה רק למעשים שבפרשת עריות, שהרי הרמב"ם אומר שגם נשים המסוללות וגבר נושא גבר הם בכלל הלאו. חז"ל לא אומרים לנו רשימה מלאה מפורטת של כל המעשים שהם "מעשה ארץ מצריים" כדי שנדע מה בכלל איסור הלאו, ואם כן מניין לנו לדעת.
אם זו ההבנה אז מלבד קושי זה גם היה קשה מה הטעם שאין לוקין. ומתורץ זה בזה, שבאמת הלאו לא דיבר על קבוצה של מעשים מסויימים מוגדרים. אלא דיבר על המהות והאופי, אל תעשה דברים שמהותם הוא שהם שייכים לתרבות ארץ מצריים. ואין הלאו מתייחס לגדר הגשמי המעשי המסויים של המעשה, אלא רק למהותו. ובא לומר שאין זה תלוי מה גדר העשייה הגשמית, אלא כל שיש בו אופי של מעשה ארץ מצריים אסור וכל שאין בו מותר.
אם הלאו היה כמו הלאווין של זכור ובהמה ונדה וכו' שאסרו מעשה גשמי מוגדר ומסויים ואין הדין תלוי בכוונה, היה מוכרח לתת לנו רשימה של כל המעשים. שאם אינם תלויים בכוונה לפי מה נדע אילו מעשים נאסרו אם אין תיאור גשמי של מעשה מוגדר ומסויים. אבל אם האיסור הזה בכוונה ובאופי, ממילא אין צורך ברשימת מעשים, כי אם נבין את הכוונה האסורה נדע שכל שיש בו כוונה זו אסור וכל שאין בו כוונה זו מותר.

לעניות דעתי זה הפשט ברמב"ם, "אין מלקין עליו שאין לו לאו מיוחד". אין לאו מיוחד על המעשה הזה כגדר מסויים של מעשה גשמי מוגדר שיש בו איסור לאו. וגם אינו פרט מהלאו של מעשה ארץ מצריים שאסר כך וכך מעשים וזה אחד מהם. מכיוון שאין הלאו נאמר על החפצא של ה"מעשה", כמו שאין מלקות על לאו שאין בו מעשה כך אין מלקות על לאו זה אע"פ שיש בו מעשה. שלא על ה"מעשה" נאמר הלאו. אחר כך הרמב"ם מוסיף שאין זו ביאה, כי אם היה לזה דין ביאה היה מקום לפרש את האיסור באופן אחר והיו מתעוררות שאלות של דיני זנות וכל זה הוא עניין בפני עצמו.

לכן לעניות דעתי בלאו המיוחד הזה בדווקא גדר הדין ההלכתי תלוי בכוונה ובאופי, ומהי כוונת מעשה ארץ מצריים ניסיתי לבאר, והאיסור יהיה דווקא באופן שיש כוונה כזו. מהו בדיוק גדר האופי של כמעשה ארץ מצרים בימינו קשה מאוד לקבוע. יש זוגות הומוסקסואלים שאופי היחס ביניהם דומה לגמרי לכל זוג רגיל וכשר. בזה בפשטות אין שום איסור מלבד משכב זכור ממש, ולנשים מותר מעשה נשים המסוללות לפי מה שנתבאר אם כך היא דרכן לקיים קשר שדומה באופיו וכוונתו לקשר שמקובל בין גבר לאשה שמקימים בית נאמן בישראל. יש דברים כמו שנראה מבחוץ בשטחיות עניין "מצעד הגאווה" וכיו"ב. אינני מכיר כלל את אופי המעשים האלה ועניינם, אם יש מהם שיש בהם אופי ששייך לעניין מעשה ארץ מצריים בוודאי יהיה בזה האיסור ומי שמכיר מקרוב את האנשים והמעשים והאופי יהיה עליו להחליט בזה לפי העניין. בוודאי גם בימינו יש דברים שיש בהם מאופי מעשה ארץ מצריים, ואינם קשורים בדווקא להומוסקסואליות, וכגון "חילופי זוגות" ומעין זה. והומוסקסואלים כמו כל האחרים יש מביניהם ששייכים לזה. רק אינני מאמין שמי שמעניין אותו דעת ההלכה שייך לדברים מעין אלה, ולכן כתבתי בפשטות להתיר.

בימינו למשל "חילופי זוגות" או משכב בהמה או אשה שחיה עם שני גברים (שאינם הומוסקסואלים), או גבר שחי באישות עם אימו או אחותו, אנו חושבים שלא ייתכן שאדם יחפוץ בזה באותו אופי של משיכה כמו שיש לאדם כשר כלפי אשתו. לכן אם רואים אדם שעושה כך אנו מניחים כדבר פשוט שיש בו השחתה ועיוות כמו מעשה ארץ מצריים. או שזה מחלת נפש ממש ואם לא זו השחתה גדולה.
נטייה הומוסקסואלית באופי שיש בימינו משמע מדברי חז"ל שלא התייחסו אל זה כלל כאפשרות. אולי משום שלא היה מציאות זו בימיהם, ואולי משום שמבחינה חברתית לא היה אפשרי כלל למי שיש לו נטייה כזו לגלות אותה, ואולי אפילו לעצמו לא גילה אותה.
לכן היה פשוט אצלם שמי שעושה כך הוא מכח השחתה כמו הבא על בהמה או על אמו וכיו"ב, ולכן לא חילקו שתלוי בכוונה ולא ביארו כל מה שהארכתי. אלא כתבו פשוט שכל העושה כך זה מעשה ארץ מצריים.

לגבי השחתת זרע של אשה בפני עצמה לכל הראשונים אין בו איסור כלל, ורק הרמב"ן בנדה י"ג א' סובר שיש בו איסור השחתה, וזה בוודאי רק באופן שהיא נשואה וטהורה וראויה להתעבר כמו האיסור על הגבר. והוא איסור מדרבנן על דרך אגדתא ודרוש וכמו שביארתי, ולעניות דעתי גם בנשואה טהורה בת בנים יש מקום לסמוך על כל הראשונים שמקילים בפירוש באשה כיוון שאינה מצווה על פריה ורביה, ואע"פ שהרמב"ן הוא רבם של רוב גדולי הראשונים ומשקלו גדול במיוחד להלכה, כיוון דשאינו מדאורייתא לא יצא מכלל ספק דרבנן לקולא [בעיקר העניין יש לעיין מה הכוונה זרע של אשה ואם הוא מה שאנו קוראים ביצית צריך עיון כיצד מה שמרגישה גורם שהביצית תושחת. וכן יש לעיין אם בכל ימי החודש דמה נחשב כזרע, והוא עניין קשה להבנה ואין להאריך כיוון שאין נפקא מינה בזה כמעט].

.

ה)

לגבי האיסור לא תקרבו לגלות ערווה בזכר
בנדה כתב הרמב"ם שם הלכה ד', "ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה ואע"פ שהיא ערוה ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לדבר מכשול אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה". קריבה לערוה הוא איסור עצמי, כלומר ההנאה מהקריבה עצמה היא האיסור ולא רק משום גדר שמא יבוא לביאה. שכמו שהנאה ביאה אסורה, כך הנאת קירוב בשר וכל הנאת תאווה אסורה מצד עצמה. וכמדומני שזה לא חידוש וכך דעת רבים והארכתי בזה במקום אחר. ומוכח מהרמב"ם שבנדה אין את האיסור של לא תקרבו, וכל הטעם לאסור קריבה בנדה הוא רק משום שמא יבוא עליה ואין בה איסור עצמי בהנאת תאווה. ואע"פ שהיא גם נמנית בפרשת עריות שם.

בחלק חידושי סוגיות סימן ג' הארכתי בביאור דברי התוספות ביבמות נ"ד שכתבו שביאה על זכר אינה דרך ביאה ולכן לא לומדים מההיקש שהוקשו עריות זו לזו לעניין איסור על הנשכב ולעניין העראה. וחזינן שאין זה פשוט שלומדים לזכר דינים שיש בשאר עריות.

אני מביא מתורתו של רב גדול שכתב להוכיח שאין בזכר דין של לא תקרבו לגלות ערווה מגמרא נדה י"ג ב': "תנו רבנן הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח. וכו'. אלא משחקין בתנוקות מאי היא, אילימא משכב זכור? בני סקילה נינהו [הם]. אלא דרך אברים? בני מבול נינהו. אלא דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו וכו'".

וכתב רש"י: "דרך אברים – היינו שכבת זרע לבטלה ואינו משכב זכור דבמשכב זכור כתיב (ויקרא כ) משכבי אשה".
ומכח להדיא שאין בדרך איברים עם זכר שום דין איסור מלבד הוצאת זרע לבטלה ומוכח שלא כהמנחת חינוך שכתב מסברא שיהיה בו דין לא תקרבו לגלות ערווה, ומוכח גם שאין בו את הדין שנאמר על נשים מסוללות שאסור (מדרבנן) משום שכתוב כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, וזה אסור דווקא בנשים ולא בזכרים. ושמא החילוק משום שבנשים זה כל תכלית המעשה שאין אצלן ביאה יותר מזה ואסרוהו רבנן כמו שהתורה אסרה משכב זכר, אבל בזכר את תכלית המעשה שהוא לשכב כמו כמו משכבי אשה אסרה כבר התורה ולכן אין בו דין של מעשה ארץ מצרים מדרבנן כמו בנשים.

אדם שהוא כרוב בני אדם יכול להימנע מלעורר תאווה שיכולה להביאו לאיסור ופשוט שמחוייב בזה חיוב גמור גם במקום שלא נאמרה הלכה מפורשת, שיש דין כללי להתרחק מאיסור. אבל כאן השאלה מה האפשרויות האחרות. לעניות דעתי מובן ונכון הוא שחיי בדידות גמורים לכל ימיו אינם ביכולת רוב בני אדם לסבול כלל ורוב בני אדם ירגישו על אופן זה שטוב מותם מחייהם, ואותו רב גדול כתב שהוא כמו עגונות שראו בו קרוב לפיקוח נפש וחיזרו הרבה אחר היתר עגונות וגם התירו היתרים דחוקים. וראוי שכך יהיה, שמי שאינו מרגיש יסורים קשים מנשוא בגלל זה על פי רוב הוא משום שהמית את החיוניות שבו.
הטבע הוא שאם יחיה בבדידות סופו שלא יוכל לעמוד בפני הצורך ויבוא לעבור בלי שיוכל לשלוט בעצמו כלל. אינני יודע אם אפשרי לחיות חיי קרבה כדרך אישות ולהימנע מביאה גמורה. אינני יודע אם איש ואשה שטבעם כרוב בני אדם יכולים לעשות כן, ואינני יודע אם אופי המשיכה הוא ממש באותו אופן או שבזכר החילוק בין התאווה למעשי קריבה אחרים לבין התאווה לביאה פחות מורגש. על כל פנים זהו מצב קשה מנשוא, ואין דרך לקיים חיים מלאים ומאושרים עם שמירה על מה שיש לנהוג במצב רגיל. כל דרך שתימצא יש בה חסרונות עצומים גם מבחינת האפשרות לחיות חיים מלאים ושמחים וגם מבחינת האפשרות לקיים כל דיני התורה ודברי חכמים באופן מלא, לכן כל מה שאפשר לעשות הוא הרע במיעוטו ולא הלכתחילה, ואם מעיקר הדין נראה יותר שאין כאן את עיקר האיסור של לא תקרבו, נראה שאין מקום לאסור על פי דין רק משום שהוא עבירה על החיוב להתרחק מאיסור. שגם אם יהיה בודד יש בזה התקרבות לאיסור שיוצר רעב שסופו להכריחו לעבור, וכל אחד לפי מה שהוא יודע את טבעו יפלס את דרכו בזה. בוודאי שמצב שכל חיי האישות יהיו רק בהוצאת זרע אינה דרך ראויה, ובוודאי לעשות מעשים שמעוררים תאווה לאיסור אינו דרך ראויה. אבל גם להיות עגון כל ימיו אינה דרך ראויה וכמה תקנות תיקנו חכמים וכמה דברים התירו וכמה השתדלו כדי להתיר עגונות וכמה חמלה חמלו על עגונות וראו בזה קרוב לפיקוח נפש.

התורה לא התייחסה אל האדם כמי שחלקו נמשך למין השני וחלקו לבני מינו. לא מצאתי שום מקור לא רק בדאורייתא אלא גם בדרבנן שבכלל יש מציאות שאדם יימשך לבן מינו באותה דרך שהרוב נמשכים למין השני. כל מה שדיברו על משיכה לזכר הוא באופן של אדם שטבעו רגיל רק הוא מושחת ורוצה לעשות דברים מעבר למשיכה הרגילה כדי לזלול ולהשביע את היצר יותר. לכן תלו את החשד לזכר רק בנכרים שכך היתה תרבותם, כמו שבמשתאות הרומיים אכלו והקיאו כדי לאכול עוד ועשו מעשי זנות מכוערים כמו מסיבות זנות בהשתתפות הרבה אנשים וכיוצא מעשים כאלה, ויש מעשה ברומי שכשהמלך יצא לקרב המלכה זינתה עם כל בני העיר שעמדו בשורה להכנס אצלה וכיו"ב מעשים שמעידים על אופי תרבותם. וישראל לא היו אצלם דברים כאלה וזכור היה חלק מתרבות כזו. שאם הוא כמו שיש בימינו משיכה רגילה של אדם כשר וצנוע שרק רוצה קשר זוגי אנושי כמו כל אדם אחר, למה שזה יהיה שייך לנכרים בלבד. אין לי תשובה למה לא הכירו במציאות כזו. ובכל אופן התורה וודאי לא דיברה כלפי מציאות כזו, ולכן כשאמרה לא תקרבו לא ניתן לפרש שפשט הכתוב הוא לא תקרבו אל מי שבטבעכם להימשך אליו, אלא ודאי הפשט מה שכתוב הוא לא תקרבו אל אשה. וממילא גם אם לפי הטעם להומוסקסואל יהיה איסור קריבה בזכר ויהיה היתר באשה לא יהיה הגדר ההלכתי כך. אולי רק יהיה היתר באשה מטעם שהיא ככישורא וכמו בכתובות י"ז א' שרקד עם הכלה על כתפיו כיוון שהיתה ככישורא בעיניו ואין בזה דרך תאווה.

.

ו)

שאין נפקא מינה להחליט אם זו בחירה או טבע, ושאין שייכות בין חלוקת דעות לנאורות או חשוכות לבין ההלכה

שלום,

רציתי לומר שקיבלתי את ההערה הצודקת ותיקנתי את דברי. באמת הדיון אם זו בחירה או טבע או סביבה וכו' הוא מיותר ואנחנו לא יודעים על זה שום דבר ברור, ונכנסתי אליו בלי מחשבה.

בעיה מבחינה הלכתית יש רק במשכב זכור מלא שהוא איסור הלכתי על המעשה כשלעצמו בלי שום קשר לכך אם מי שעושה אותו הוא הומוסקסואל או לא, ובוודאי בלי קשר לשאלה האם הנטייה היא בחירה או טבע.
מלבד זה לחיות ביחד, לאהוב, וכל מעשה אחר מלבד משכב ממש אין בהם שום איסור הלכתי [לגבי הוצאת זרע הארכתי בתשובה בסעיף ו' שגם בלי היתר משום אונס אין בזה איסור כלל כל שלא נעשה כדי למנוע הריון]. וגם זה לא תלוי כלל בשאלה אם זה בחירה או טבע.
כך שלגבי הדיון ההלכתי אין משמעות כלל לשאלה אם זה טבע או בחירה.

מבחינה יותר רחבה יש אמירה בפסוק שמשכב זכור הוא תועבה. לפי הקשר הפסוקים שהגדירו את זה כמעשה ארץ מצריים (שאינו קשור למה שעשו היסטורית במצריים אלא הוא כעין "קוד" לסוג מסויים של גישה לחיים), וכן לפי מה שנראה דעת התורה שבעל פה ממקומות רבים ששייכים לעניין באופן רחב יותר, נראה שפירוש האמירה תועבה הוא ביחס לאנשים שעושים כך לא מתוך נטיה הומוסקסואלית [בין אם היא טבע או תרבות או בחירה מודעת] אלא מתוך חיפוש להשביע את היצר בדרכים שהן לא שגרתיות ורגילות כדי שיהיה חדש ומסעיר יותר. קצת כמו המשתאות הרומיים שהיו מדגדגים את הגרון כדי להקיא ולאכול עוד ועוד. וגם כאן כיוון שכבר מיצו את מה שיש בדרך הרגילה ושבעו, מחפשים להיות רעבים באופן יזום על ידי גירויים חדשים לא קונבנציונאליים. ורק על אופן כזה נאמר תועבה.
כל בחירה בנטייה הומוסקסואלית שלא באה ממניע כזה לא נאמר עליה תועבה. בלי הבדל אם זה טבע או בחירה. כך שגם לגבי הדיון בפירוש הפסוק שקורא לזה תועבה אין שום נפקא מינה בשאלה אם זה טבע או בחירה ולכן היה מיותר לגמרי להכנס לשאלה הזו.
(אם זה מעניין, לגבי השאלה של ביטול מצוות פריה ורבייה הארכתי בגוף התשובה, שגם לגבי זה אין הבדל אם זה הנטייה היא בטבע או לא)

אני לא מתכוון להצטדק שההלכה לא חשוכה ויש בה נאורות, היא לא משועבדת לתפישות שלנו לגבי נאורות, ובוודאי יש מקומות רבים שאינה עולה עמן בקנה אחד. מבחינה זו אפשר לדמות את התורה לעולם הטבע, יש דברים "נאורים" כמו זריחת החמה, ויש דברים שלכאורה אינם כך כמו שזאבים טורפים כבשים.
לדעתי אם נשפוט בעיניים "נאורות", נגלה אם נבדוק מקרוב שלא בכל נושא ההלכה "חשוכה". זה הרבה יותר מורכב מאשר עימות בין שני מחנות שעומדים זה מול זה ואו שהם מסכימים או שהם מנוגדים. בעולם ההלכה אין בכלל חלוקה של עמדות לפי סולם של שמרנות או ליברליות. יש מקומות שכתבתי "עמדות שמרניות", ויש מקומות ש"עמדות ליברליות", ומישהו העיר שהכותב מבולבל לגבי איזה קו רצונו לנקוט. ובאמת ניסיתי לברר בכל מקום מה כתוב בנאמנות למקור ככל האפשר ובתמימות בלי לנקוט שום "קו".

אם מישהו רוצה גם לקבל את עמדת ההלכה וגם להשאר בדעות שיש לו מהתרבות שהוא חי בה או מחשבתו האישית ומצפונו, נראה לי נכון שיסתכל באופן אמיץ על הסתירות במלוא חריפותן ויתמודד ביושר איתן כפי הכרתו ובחירתו. במה שאני כותב אין כוונה להביע שום דעה או ייעוץ לגבי ההתמודדות הזו, ובוודאי שלא לנסות להקל עליה על ידי רצון "לעגל פינות".

בוודאי חלילה לא התכוונתי לעמדה של לתת למישהו שלא ביקש איזשהו אישור או הסכמה או קבלה וכו'. כתבתי כמענה לשאלה. מי שלא שאל אותי לדעתי בוודאי לא עולה בדעתי לומר עליו שום דעה או שיפוט או הסכמה מטוב ועד רע.
אם אטען שלא צודק מי שמדבר מתוך שנאה רגשית ועוטף את זה בדמגוגיה לא מדוייקת של "תורה", ממילא ישתמע שאני בא לתת אישור או קבלה או הצדקה או תמיכה למי שהותקף. ובאמת לא התכוונתי לתת תמיכה להומוסקסואלים דתיים. רק כי פעילות חברתית או הבעת דעות חברתיות ערכיות זה לא תחום העיסוק והיכולות שלי, לא בגלל שלא אכפת לי. התכוונתי רק להביע דעה מנומקת לגבי ניתוח העמדה המדוייקת של ההלכה כמו שאני מנסה לעשות כך, בלא פחות עניין ומאמץ, גם בסוגיות של דיני קניינים או בשר בחלב וכיו"ב. כל מה שנובע מזה לגבי יחסים ומתחים בין דעות ואנשים יוצא ממילא מהנחת הדברים על השולחן.

מה שכתבתי שחלילה לקרוא לנטייה אנושית תועבה וכיו"ב, זו לא הבעת עמדה ודעה שלי אלא מסקנה מקריאה בהרבה מקורות שכך היא דעת חז"ל. כשלומדים שנים רבות יש דברים שמצטברים מקריאה בהרבה מקורות ומצטרפים לידיעה ברורה שכך כתוב במקורות ולא תמיד אפשר לפרט מראי מקום לכל דבר, כל מה שכתבתי כאמירה כללית בלי ניתוח גמרא מסויימת הוא רק על דרך זו.

בכל אופן אני מזדהה לגמרי עם ההרגשה ועם ההתרעמות ומבקש סליחה ומתנצל מהלב.

כל טוב

.

גם אחרי שפסקה נבואה ובת קול ורוח הקודש, פסקה רק מיחידים, אבל כלליות לומדי התורה כנפש כללית לא פסקה מהם. וללא זה לא יוכל להתקיים הקשר שלנו עם נותן התורה, וכל הוראת ההלכה מיוסדת על זה וכמו שכתבתי בתשובה על כללי הכרעת ההלכה.

אמנם כמובן זה אומר רק שחלק ממה שפשוט לציבור לומדי התורה הוא ממקור זה, אבל עדיין יש גם דעות שמתפשטות בציבור שאינן ממקור קדוש. ממקור לא קדוש זה, ולא מגדולי התורה ומוסריה, הצטברו במשך הדורות דעות לגבי הלכות ודעת תורה בכל מיני עניינים שאינן לאמיתה של תורה ואין להן מקור בתורה או בדעת תורה של תלמידי חכמים, אלא הם נצחונות של דעת בעלי בתים שהתגנבה לבית המדרש.  במשך הזמן מה שלא הצליחו גדולי התורה לעקור נתיישן ונעשה מסורת אבותינו ונתקדש.

רוב המקומות שנזדייפו הלכות ודעת תורה הם מתוך נטייה יתירה לשמרנות וקנאות שיוצאת מהשורה. המקילים שלא כשורה והרופפים ביראת שמיים עשו כחפצם מתוך מרד בתורה ולא היו שקועים באהלה של תורה ולא ניסו לזייף אותה מתוך המחנה. במקומות שניסו לזייף זה היה על ידי התאגדות גלויה ונפרדת כתנועת רפורמה.

ממילא יוצא מזה שאם אני רוצה לנסות ללמוד ביושר ואמת ולברר דברים לאמיתה של תורה כפי מסירתה על ידי גדולי התורה ומוסריה, מבלי להיות משועבד בדווקא לכל מה שהיה נקוט אצל אבותינו או סביבתנו, אלא לנסות להעביר בכור המצרף מה מזה הוא נבואה קול המון כקול שדי ומה אין מקורו בקודש,  יוצא ממילא שרוב הפעמים אני מוכרח להיות בעמדה המנוגדת לשמרנות וקנאות. אף שלא בחרתי ולא רציתי להיות בעמדה כזו.

.

ז)

אם תוקף היצר נחשב אונס היכן הגבול?

שלום לכבוד הרב,
לפי דרכך בפירוש הסוגיה של דרכא אחרינא [ראה בתשובה על איסור זרע לבטלה] – מה הוא גדר אונס בעניין פעולה על פי היצרים?
לכאורה הדחף להסתכל בנשים אינו כל כך עוצמתי עד כדי "אונס".
אינני רוצה להשמע בוטה, אך אם הסתכלות בנשים נחשבת לאונס נראה שקל וחומר שקיום יחסי מין אסורים לא עלינו יחשב לאונס ו"אונס רחמנא פטריה" שהרי התאווה יותר חזקה בזה ואין לדבר גבול.
אך לא מצינו שכל ביאות אסורות הותרו משום "אונס רחמנא פטריה" ואפילו עונשין על ביאות אסורות.
לכן קשה מאוד לקבל את פירושך.
בברכה,
.
– – –
.
תשובה:
השאלה שלך שאם כן אין לדבר גבול, ועל כל עבירה הרי היצר מתאווה ונבוא להתיר כל האיסורים, יש בזה עניין יסודי וחשוב מאוד לעניות דעתי.הנה אם אדם יגיע לבית משפט חילוני ויצטדק שחטא כי לא היה יכול להתאפק עד כדי שהיה אנוס, ישים עצמו ללעג וקלס. שמייד יאמרו שאם כן כל אדם יגיד כך על כל דבר.העניין היסודי הוא שמצוות התורה אינם חוקים באותו מובן כמו חוקים משפטיים שבאים להסדיר התנהגות בני אדם בחברה.
כתבתי על זה במאמרים בכמה מקומות באריכות, ביניהם במאמר על "משפט עברי" [כתבתי במרכאות כי לדעתי אין דבר כזה "משפט עברי", שמשפטי התורה הם מצוות דתיות של יחס בין אדם לקונו ולא חוקי בית משפט].
יש בהלכה מושגים של שבעת טובי העיר ורב העיר ובית דין של העיר שעונשים וקונסים שלא מן הדין [כלומר לפי מה שהם רואים לנכון לפי העניין ולא לפי דיני התורה]. והם ממונים לאכוף על בני האדם שלא לעשות מעשים מזיקים ופסולים ולהסדיר התנהגות האנשים כפרטים בחברה, וממלאים את התפקיד של בית המשפט.מצוות התורה הם דו שיח אישי בין האדם לבוראו. האדם ניצב לפני בוראו מלך מלכי המלכים שבוחן כליות ולב, ומנהל מולו דו שיח של אוהבים. כמו בן ואבא, או בני זוג אוהבים. גם היחס של עבד מול אדון האריכו כבר בספרים שהוא רק בחינה אחת מהיחס, אבל הפנים והעיקר הוא היחס של אהבה. וזה עניין ארוך איך השילוב של יחס עבד ואדון מול יחס אבא ובן או איש ואשה.בדו שיח כזה אין מקום לומר שאם יש היתר אונס אז נבוא להתיר כל דבר. כי אתה לבדך בא מבחירתך לעמוד מול בוראך ופונה אליו ורוצה מתוך ליבך לעבוד אותו ולשמוע בקולו ולאהוב אותו, ואומר לו לא עשיתי רצונך ולא עשיתי נחת רוח לך ועברתי על מה שאמרת לי, כי באמת לא יכולתי לעמוד בתוקף היצר. ואני יודע שאתה כמו אבא לבנו לא רוצה שאעוות את הבריאות הנפשית ואהרוס את עצמי נפשית ואהיה בדכאון אלא שאהיה חי ושמח ובריא ובמסגרת הזו אעשה כל מאמץ לעבוד אותך ולאהוב אותך ולשמוע בקולך. ובמצב כזה אין מקום לשום דבר אחר חוץ מכנות גמורה. אין כאן שום מקום לזייף ולתרץ תירוצים ואמתלאות.

מוכרחים להבחין שחוקי התורה לא שייך בהם המושג של "אכיפה". הם מערכת יחסים בין מי שבא לאהוב ולהתקרב לבין מושא אהבתו. הם לא מוטלים עלינו מבחוץ כמו חוקי התעבורה, אלא מבפנים, מתוך הלב. כמו שיש חוק במערכת יחסים בין איש לאשה שבחגים קונים מתנה. זה חוק שלא שייך בו אכיפה ואינו מוטל מבחוץ. אם רצית לקנות מתנה לאשה שאתה באמת אוהב בכל הלב והיית אנוס ולא יכולת, אתה מצטער יותר ממנה על האונס. ואתה באמת תעשה הכל כדי לא להיות אנוס.

רבי ירוחם ז"ל ממיר היה אומר שכל עניין יסודי בתורה צריך להבין על ידי משל איך היה כך אצל בני אדם, שנאמר "מבשרי אחזה אלוה". והמשל באמת הוא יותר קיצוני. אם נניח פצעת קשה את האדם שאתה הכי אוהב בעולם, שהכי יקר לך בעולם. ועשית לו דבר שפוגע בו נפשית קשות. בגדת בו. ונשבר לך באמת הלב ואתה שונא את עצמך במרירות על זה. והאדם שנפגע ממך בא ואומר לך שהוא מבין שלא היתה לך ברירה ולכן הוא מוחל לך בלב שלם ועדיין אוהב אותך כמקודם ובגלל אהבתו מבקש ממך שתתגבר על הכאב ואל תשנא את עצמך אלא תחזור להיות שמח. ומאוד כבד וכואב לך למלא את בקשתו אבל אתה משתדל כי הוא ביקש.
זו ההרגשה שיש למקיים מצוות אחרי עבירה באונס. ומזה נגזר  גדר הדין מה נקרא אונס ומה לא. מה שהלב שלך אומר לך במצב נפשי כזה שבאמת לא היתה לך ברירה, ואתה יכול לומר מול הקב"ה בפניו שלא היתה לך ברירה, זה על פי ההלכה מה שנכנס לגדר של אונס. וזה יכול להיות גם ביאה וכל דבר. וזה לא מתיר כל ביאות אסורות. רק אלה שבאמת האדם היה אנוס לגמרי. שזה תלוי בהרבה מאוד דברים ואין בזה כלל.

ואם זה תירוץ ושקר אז ממילא אין כאן עבודת השם וקיום מצוות וכמו שיכול להתיר לעצמו כל עבירה בתירוץ של אונס, יכול גם לחטוא בלי תירוצים. מה ההבדל בין מי שמתרץ את מעשיו שהיה אנוס לבין מי שפשוט חוטא בלי חשבון?
שאלו אותי כמה פעמים שגם אם באמת על פי דין מותר עדיף שלא לפרסם כיוון שכעת תיפתח דרך לכל מי שרוצה להתיר. ולדעתי אם מישהו "מחפש" להתיר שלא בתום לב, הרי הקב"ה מסתכל לתוך כליותיו ורואה בו כמי שרוצה פשוט לחטוא. ואם הוא בוחר לחטוא הוא תמיד יכול, גם אם אפרסם וגם אם לא, גם אם יש "תירוץ" וגם אם לא. הדברים שלי מכוונים רק למי שבוחר שלא לחטוא, ורוצה לדעת בכנות מה מותר ומה אסור. ואם הוא ישר ועושה בתמימות ובאהבה הוא לא יבוא לומר שעשה באונס אם באמת היה יכול להתגבר.

באמת במערכת חוקים אתה צודק שאין מקום לגדר כזה להתיר משום אונס היצר. אבל אם מבינים שמדובר בעצם במערכת יחסים מהלב ולא במערכת חוקים "יבשה", אז לדעתי לא רק שזה מובן שיהיה היתר של אונס משום תוקף היצר, אלא מוכרח לגמרי שיהיה היתר כזה. ואם לא היה כתוב היינו אומרים אותו מסברא מוכרחת. שהרי כך הוא בן אדם שכוחות נפשו סוערים ויש פעמים שהם מתגברים ביתר שאת, ואם החוקים לא רואים ומבינים באופן מלא, ומתחשבים באופן מלא, במה שמתחולל בפנימיות הנפש, הרי יש בחוקים האלה מידה מסויימת של ניכור וזרות ולפעמים אפילו אכזריות. וחלילה שבחוקי התורה יהיה כלשהו אפילו דק מן הדק מזה, כיוון שכל התורה, וגם מידת הדין שבה, הכל הוא רק אהבה וחסד וקרבה נקיים לחלוטין.

זו גישה הכרחית ויסודית לכל עניין קיום תורה ומצוות. המשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין ז"ל היה אומר שאם לא רואים כך את הדברים ומסתכלים כאילו יש כאן מערכת חוקים נוקשים המונחתים עלינו מלמעלה כמו חוקי בית משפט, ולא סומכים על כנות הלב אלא צריך הגדרה "משפטית" לכל דבר, המהות של עבודה בגישה כזו היא בעצם עבודה זרה. שעובד מתוך זרות וניכור ולא מתוך אהבה וקרבה.
שמעתי ממנו גם שאמר פעם שאנשים חושבים שמה שדין התורה אינו לפני שופט בשר ודם אלא לפני שופט שהוא מלך מלכי המלכים של כל העולמות שחוקר כליות ולב, זו חומרא. שהמשפט יותר חמור ומטיל מורא.
אבל באמת זו גם קולא מאוד גדולה. ששופט בשר ודם לא יכול להתחשב לקולא במה שמתחולל בעומק פנימיות הרגשות והנפש, בפגיעות שהנפש עברה בכל משך ימי החיים, במה שיש עמוק בפנים שעצוב ובודד וחסר ומורעב וחלש ופצוע ומפחד וכו'. והקב"ה כן מתחשב בזה באופן מלא ורואה הכל בעין אוהבת ומבינה וסולחת ומנחמת.

ויותר חשוב לדעת שמה שהשופט הוא בורא העולם זו קולא מאשר להתייחס אל זה כסיבה למורא ופחד. שאסור בחומרת איסור של עבודה זרה שתהיה הרגשה שיש במשפט התורה ניכור והפחדה ואכזריות.

ואין קושיא שאם הקב"ה ציווה מוכח שהוא ידע שאדם יכול לעמוד בזה. הרמב"ם כבר האריך בזה, שהרי התורה אומרת שאם יקיימו את המצוות יהיו גשמים רבים, ולהולכי דרכים ורוכלים שמחזרים בעיירות אין ברכה בריבוי גשמים. אלא התורה דיברה על הרוב.
וכך אם נפש האדם בריאה ושלמה ומלאה ומסופקת בכל צרכיה, ועבר ילדות מאושרת, ויש לו משפחה בריאה ומאושרת, במצבים רגלים הוא יכול לעמוד בכל מצוות התורה בלי מאמץ מיוחד ובשמחה ולב קל ולא יצטרך להגיע להיתר של אונס על שום הלכה.
אבל לא תמיד זה כך. וגם מי שהוא כזה נקלע למצבים יוצאים מגדר הרגיל. ובמצבים היוצאים מן הכלל נדרש מאמץ מיוחד להתגבר, ואם גם זה לא עוזר מגיע מצב של אונס שאינו עומד בסתירה לכך שנאמרה המצווה הזו. כי היא לא נאמרה במיוחד על המצב המסויים הזה אלא על המצב כמו שהוא על פי רוב.

.

.

.

ח)

דברים יסודיים מתוך התכתבות:

.

לגבי מה שהתייחסת לטענה שיש לאסור משום חוקות הגויים, אולי יש עוד להוסיף שגם לפי התרבות שלהם אצל רובם ברוב המקומות ובמוסכמות המקובלות על הרוב, אין עניין שכל אדם גם מי שלא הומוסקסואל יעדיף לחיות עם זכר ולא עם נקבה. וגם מה שקוראים לזה גאווה, אין הכוונה שבאמת מי שאינו הומוסקסואל נחשב נחות ומושפל ביחס למי שכן. אלא העניין התרבותי אצלם סביב זה הוא בעצם עקרון השוויון, והעניין התרבותי של גאווה וכיו"ב הוא הרמת נס ודגל לעקרון השוויון וגם כשעושים מצעד זה חגיגה והנפת דגל של המאמינים בשוויון, וההומוסקסואליות המופגנת בראש חוצות ובחגיגה היא התרסה והפגנה ומאבק של התומכים בשיויון וחוגגים אותו כנגד המתנגדים לו. וזה אותו נושא תרבותי אצלם בדיוק כמו מלחמה בגזענות ובאנטישמיות וכיו"ב. וכשהשחורים בארה"ב לחמו נגד האפליה הם גם עשו מצעדי גאווה ומוזיקה וחגיגות כהפגנה נגד הגזענות בדיוק באותה רוח. והכוונה בגאווה היא גאווה מתקנת שמטרתה להביא לשוויון ולא להביא שיהיה יותר נחשב דווקא להיות הומוסקסואל. ולומר על העקרון של שוויון שהוא אסור משום חוקות הגויים זה גם מי שהכי חשוך לא יוכל לטעון. ואז גם להילחם נגד אנטישמיות יהיה חוקות הגויים כי אצל הנאורים שבהם גם זה ערך מקובל שדוגלים בו כערך יסודי ומאפיין ומובהק בהווי התרבות שלהם.

באמת נראה שחז"ל לא התייחסו כלל לאפשרות שיכולה להיות נטיה הומוסקסואלית וראו בזה רק רצון להוסיף עוד גוון של הנאה בנוסף לגוון הרגיל שיכול להיות אצל כל אדם.
מקודם כתבתי שמה שהוא הטבע הישר והבריא של האדם כמו כשברא אותו הבורא התורה בהכרח לא מצווה לדכא את הטבע הזה אלא להיפך. וגם אם היא מטילה עליו מגבלות וסייגים זה רק כדי ליישר אותו שיתבטא בצורה הישרה והבריאה ולא יתעוות, אבל לעולם התורה לא באה לדכא אותו.
יש הוגים ופסיכולוגים שטוענים שהטבע הבסיסי של האדם הוא לגנוב כשהוא בטוח שאין עונש וביותר אם אין לו חוויה של רחמים כלפי הנגזל וכגון שגוזל מבנק. כי הם משוכנעים שבאמת ככה הם מרגישים בחלק הפרימיטיבי טבעי שלהם.
לפי זה היה מקום לומר שהטבע הישר הבריא הוא להיות הטרוסקסואל, והומוסקסואליות היא שיבוש ועיוות לא בריא של הטבע ולכן התורה דורשת לדכא את זה. ואם אדם מרגיש בעצמו שהוא מוכרח על ידי טבעו הבסיסי להיות כזה נאמר לו שהוא כמו אדם שמרגיש שטבעו הבסיסי הוא לגנוב כל שאינו חושש מעונש. ובאמת הוא טועה כי הטבע האמיתי העמוק הוא לא ליטול מה שלא שלו (אגב פעם קראתי שבשבטים הכי פרימיטיביים שנחקרו שלא היתה בהם מערכת חוקים וענישה חברתית הם כמעט שלא גנבו זה מזה והחזקים לא היו אלימים כלפי החלשים. יש להעיר ממה שאמרו שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו ושיצר לב האדם רע מנעוריו, ויש ליישב ואכמ"ל), וההרגשה של הרצון לגנוב היא עיוות ישן שהורגל והשתרש של הטבע האנושי הישר. וכמו כן גם הומוסקסואל שמשוכנע שכך טבעו באמת זה עיוות ורצון התורה שהוא ידכא את זה. וגם לגנוב החיוב ההלכתי הוא על המעשה ולא על התאווה לגנוב, אבל וודאי קיום מלא של הדין כולל חובות הלבבות שבו מחייב לפעול בנפשו במאמץ גם להרגיש שאינו רוצה לגנוב.
ההרגשה האישית שלי היא שאדם שיש לו תאווה לגנוב אני מרגיש שמשהו בטבעו לא בריא ולא ישר. אפילו אדם שיש לו תאווה חזקה בטבעו דווקא לא להניח תפילין אני יכול לחשוב אולי יש משהו לא ישר ונכון בטבעו כי אני לא רואה את הטבעיות של זה וזה נראה כמו מרדנות שלא מוכרת לי כמרכיב של הטבע האנושי. אבל אדם שיש לו נטיה הומוסקסואלית אני לא מרגיש שהוא אדם שטבעו לא ישר ונכון ובריא כי זה נראה לי כמו מי שמתאווה לבשר סוס ולא לבשר פרה, שלאכול מה שטעים זו תאווה מאוד בריאה וישרה אם לא הופכים לזללנים מופרזים, ואני לא רואה שום עיוות בכך שטעים לו יותר בשר סוס ואני לא יכול לחשוב שיש משהו לא נכון וישר בטבעו.
אבל יותר מזה, נראה לי שלקבוע מה הטבע הישר האמיתי ומה לא, בשביל זה צריך להיות במדרגת חז"ל. מי שיכול לדעת מכח סברתו לחוד בדייקנות מה הטבע הישר של האדם, הרי בזה לחוד די כדי לקבוע שכך הלכה. וזה כח שמסור רק לחז"ל עד עריכת הגמרא לקבוע הלכות מחייבות מסברת עצמם. מה שכתבתי על פסיקה לפי נטיית הלב זה הכל בכפוף לכך שזה פרשנות כנה על מה שאמרו כבר חז"ל, אבל לחדש דבר שהוא לא פרשנות של מה שהם אמרו, לזה רק להם ניתנה הרשות כי רק להם היה יושר שכל כזה. ובשאלה האם הומוסקסואליות היא טבע ישר חז"ל לא אמרו מאומה ואין מי שמוסמך לקבוע בזה מסמרות לגבי אחרים.
לכן לדעתי היחיד שמוסמך לקבוע בזה הוא ההומוסקסואל עצמו על עצמו אישית והרגשות והסברות האישיים שלי או של כל מישהו אחר לגבי זה אינן מעלות ואינן מורידות ולכן אין שום טעם שמישהו בכלל ישאל את עצמו שאלות כאלה אלא רק בנוגע לעצמו. כי אין מקום כלל לאדם לקבוע עמדות שיפוטיות בדברים ששייכים לחייו של אדם אחר ועליו לנקוט רק עמדה לכבדו בכל מה שיחליט ויבחר ולאהבו כמו שהוא ללא תנאי, ולא לבקש לנקוט עמדה עצמית שיפוטית לטוב או לרע כלפיו. והוא צריך לברר בינו לבין עצמו, אם למשל הוא מרגיש שהוא יכול להימשך גם לנשים, רק היה לו צורך למרוד במוסכמות ובהורים וחברים השפיעו עליו וזה היה אופנתי ולכן הוא נמשך לזה וכעת הוא כבר רגיל כך וליבו לא נוח עם עצמו אז יש עליו דין פריה ורביה שמחייבו לישא אשה (בתשובה אחרת בעניין מצוות פריה ורבייה באתר זה הארכתי שאצל הומוסקסואל גמור אין חיוב פריה ורביה, ואם רצה לבוא על פנוייה שתוליד עבורו הרשות בידו ומקיים מצוות לשבת יצרה אבל אם אינו רוצה אינו מחוייב מדין פריה ורביה), ואז גם לולא היה עליו שום דין, בכל מקרה חובתו גם מצד התורה לעבוד על תיקון המידות ובכלל זה לחיות לפי מה שאמת נכון בשבילו.
אבל אם הוא אדם שמרגיש שהוא אדם ישר וחיובי ובוחר בתום לב בחיים בריאים וישרים וחיוביים ונכונים, והוא מרגיש שאם לא יחיה כהומוסקסואל חייו הנפשיים אינם חיים, אז אני לא רואה שום סיבה ומקום שהוא יטיל ספק בעצמו לחשוש שמא זה טבע לא ישר. שהרי היסוד הראשון שאדם חייב לסמוך על הכרתו ושיפוטו ובלי זה אין לו שום שייכות לתורה ולקב"ה ולהיות אדם כל אלא הוא סתם בובה על חוט. ולחשוב אולי הטבע שלי לא ישר ואני לא יכול לסמוך על מיטב הכרתי ושיפוטי וצריך לחשוש שאני משוחד וטועה, הרי אין סוף לחששות כאלה. אני למשל יכול עכשיו לחשוב אולי רק נדמה לי שמה שאני כותב לך הוא מרצון חיובי ולשם שמיים, אולי נדמה לי כך כי אני משוחד ושבוי ביד היצר ובאמת מתחת להכל אני משרת של יצר הרע וכותב רק כדי לפרוק עול תורה וכו'. ואז אלך לשאול רב על זה, וכל רב הרי יאמר לי תשובה אחרת ואיך אדע אם לשאול רב מודרני או קנאי וכו' הרי שיפוטי נשלט בידי היצר והוא משוחד, וגם אז אצטרך להיות רובוט ולשאול את הרב על כל ניד וניע שלי ולא לחיות כאדם כלל. אלא זה פשוט לגמרי שרצון הקב"ה והתורה שאדם קודם כל יסמוך על הכרתו ושיפוטו וזה היסוד של בחירה חופשית ושכר ועונש. לכם אם הומוסקסואל עצמו מרגיש שבאמת נטייתו היא לא עיוות של עצת היצר שעל ידי מלחמה בו אפשר להשתחרר ממנה ולתת לכח המיני ולאהבה ביטוי שמח וחי בצורה אחרת, אין לו שום סיבה ומקום לחשוד בעצמו יותר מדי ואין לאף אחד אחר שום זכות להטיל ספק או לערער על שיפוטו לגבי עצמו. כי אין מי שמוסמך לקבוע מסמרות כלליים בזה שנכונים תמיד כמו דבר הלכה בתורה, ולכן זה מקרה פרטי של כל אחד ועל עצמו הוא זה שאחראי כי הוא נברא בעל בחירה חופשית ויקבל שכר או עונש על פי החלטתו ואם הוא הנושא באחריות ממילא לו שייכת הסמכות להחליט ואין לאף אחד אחר זכות לקבוע במקומו.
אחרי שהאדם החליט שכך טבעו וכך הוא האופן שבו הוא יכול להיות חי באמת, המסקנה מזה שהתורה לא רוצה שידכא את זה ויפגע בהיותו חי ושמח. ואולי אם היה בימינו מישהו במדרגת חז"ל היה בכוחו להתיר לו גם משכב זכר ממש. רק מכיוון שזה פסוק מפורש בוודאי אין כח בידינו להתיר. ויש בירושלמי כעין זה שאחד האמוראים אמר שאם היה כח בידו היה מבטל את הצום, קשה לי להיזכר אבל כמדומני שיש עוד דוגמאות כאלה שאמרו שהיה ראוי לשנות רק אין לנו כח. כלומר ששייך להגיע להכרה שעקרונית היה נכון לעשות שינוי בהלכה קבועה בתורה, רק שהרשות לפסוק הלכה למעשה מכח הכרה כזו לא ניתנה אלא לדורות מסויימים של חז"ל ולא לדורותינו ולכן ההלכה במקומה עומדת. אבל במה שנוגע ל"רוח ההלכה" ולכל ההנהגה המעשית מסביב להלכה בזה וודאי יש לנו לעשות כפי הכרתנו, ואם העקרון היסודי בתורה הוא לעודד את כוחות החיים והאהבה ולא לחנוק ולדכא אותם, והאדם עצמו מגיע למסקנה על עצמו שאם הוא ינסה לשנות את נטייתו והרגלו זה לא יביא אותו להרגיש פתאום שיותר שמח וטוב וחי לו להימשך לנשים אלא זה יכבה את החיוניות שלו, והוא נאמן על זה והוא זה שקובע, לכן בכיוון הזה זה יש לנהוג בכל העניין מלבד עצם המעשה המסויים שנאסר בפירוש שאותו אין לנו כח להתיר.
וגם לפי החזון איש שהטבע שתואם לתורה הוא רק הטבע שהיה באלפיים שנה תורה, זהו נתינת טעם למה באמת לא נאמר להתיר את האיסור של משכב זכר ממש, בנוסף לטעם שרב אשי ורבינא סוף הוראה דהיינו שבדברים כאלה נקבע שאחריהם שום אדם אין לו רשות להורות דבר חדש. אבל זה לא אומר לגבי רוח הדברים שבזה אין ספק שהתורה היא תורת חיים והוראתה תמיד לעודד את כוחות הנפש להיות חיים וצומחים ושמחים ופורחים ולא לדכא ולהמית אותם, וכל המגבלות הן רק לאזן וליישר וליצור הרמוניה ולא להמית ולהחניק. יש בשני כרכי "עלי שור" של הרב וולבה הרבה אריכות בעניין הזה של כמה הוא יסוד ברור ופשוט שלעולם אין רצון התורה ששום כח נפש ידוכא ויוחנק. וכל המידות הרעות והדחפים השליליים הבהמיים וכו', זה הכל כוחות נפש שיכולים לצאת לפועל בצורה טובה והתעוותו. למשל הכח נפש של משיכה לזנות הוא עצמו אותו כח נפש ממש של להקים בית נאמן עם אשה כשרה. זה אותו כח עצמו של הרצון להרגיש הנאה מכך שיש רוך וחום ואהבה וקרבה ומגע ולא להיות קר ובודד. רק אותו כח עצמו יכול לצאת לפועל ישר או עקום. ואם הוא ייצא ישר באופן מלא ושמח ובמלוא הכוחות והמימוש אז כבר לא תישאר אנרגיה שלו לצאת מעוות. אם האדם באמת יחיה חיים מלאים אהבה חיה ומימוש מלא של האהבה בתשוקה לאשתו הכשרה, ויטפח את האהבה וישקיע בה ויעבוד עליה כדי שתישמר חיה ופורחת תמיד, וכיו"ב, לא יהיה בו משיכה לזנות. והדרך לתקן את המשיכה לזנות היא לעולם לא על ידי נסיון לדכא ולהמית ולחנוק את כח הנפש הזה, אלא לתעל אותו למסלול הנכון שלו ששם הוא יוכל לפעול ביושר וטוב וממילא לא ירצה לצאת לפועל האופן העקום. ולכן גם כל כח נפש "רע" שברור שהוא עקום ולא ישר ולא בריא וכגון משיכה לזנות אסור להחניק ולדכא אותו בשום אופן. גם כי זה לא יועיל כי זה כמו קפיץ שכמה שתלחץ עליו הוא ילחץ בחזרה ובסוף יתפרץ, או שאם תצליח ממש לשבור את הקפיץ תמית חלק מנפשך ותהיה חצי מת ולא יהיה לך ניצוץ חי ושמח בעיניים וורוד בלחיים ותהיה קודר ועצוב ויבש, וזה עבירה מדאורייתא כי זה סוג של רצח.
ומבשרי אחזה אלוה, אם אבא אוהב את בנו, וכמו כל אבא רק רוצה שהילד יהיה שמח ומחייך ומלא חיים ועם עיניים נוצצות ולחיים וורודות ומלא כח ופעילות, והוא נותן הוראות לבנו איך לחיות נכון כדי להיות יותר חי ושמח ופורח ולשמר את זה לכל אורך הדרך, והבן לא מצליח לקיים הוראה אחת איך שנדמה לו שכוונתה כפשוטה ולכן הורג בתוכו כוחות חיוניים של נפשו ונעשה קודר ויבש ועצוב ולא "מחובר לעצמו", בוודאי לא רק שהוא לא קיים את רצון אביו אלא ממש ציער את אביו ועשה נגד רצונו. ההלכה היא לא מערכת חוקים יבשים עם כללי הגיון מתימטיים, היא דיבור של אבא אוהב לילדיו וככה צריך לקרוא אותה.
אם מישהו שאינו הומוסקסואל יש לו יצר מיני חזק, והוא הולך לזונות וכל יום עם מישהי אחרת, הרי דרך כזו בסופה תביא אותו למצב שהוא לא חי ולא שמח ולא פורח אלא בסוף ירגיש ריקנות ודיכאון. ולכן היא אסורה הלכתית או לפחות אסורה מצד חובת תיקון המידות. אבל התגובה שלו לאיסור אסור שתהיה לנסות להמית התאווה בתוכו. זה כיוון שאסור אף פעם ללכת בו. אלא הוא צריך לחפש איך למלא את תאוותו בדרך שלא תביא אותו למצב רע. ויסיק שעליו לחפש מישהי שמתאימה לו ומושכת אותו וליצור איתה מערכת יחסים טובה ויציבה ולעבוד על כך שהוא לא ישתעמם איתה מבחינה מינית (וזה מאמץ קשה וכאן נכנס שאין ויתורים כמו שאמרו שהמצוות הן גזירות מלך ומי שאומר שהקב"ה וותרן יוותרו מעוהי ואין מקום לנוחיות ולפשרות וצריך להתאמץ לבנות פתרון כזה בכל הכח והיגיעה), וכך הוא ימצא את סיפוקו הבריא והטוב והמתמיד ואז ממילא כבר לא יתאוה ללכת כל יום לזונות. ורק סוג כזה של חיפוש פתרון של לתעל את הכח הנפשי לדרך שבה הוא ימצא סיפוק נכון ושמח בא בחשבון בהתמודדות עם בעיה כזו (כמובן אני מתאר מצב אידיאלי ומושלם ובמציאות דברים כאלה מאוד לא פשוטים ולפעמים לא מצליחים וגם אם כן תמיד זה רק חלקי, ושבע יפול צדיק וקם, אבל זה רק שרטוט להדגים את העקרון, ונאמר לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה).
ולכן להומוסקסואל מותר לחפש פתרון בכיוון של לנסות ללמוד ולהתרגל לחיות עם אשה, רק אם באמת יש סיכוי סביר לדעתו שאחרי עבודה מסויימת זה יוכל להביא אותו למצב שיש לו סיפוק אמיתי וחי ושמח ובריא וטוב ומלא של הצורך שלו לאהבה ומיניות וכייון שהוא בא על סיפוקו במלואו ממילא לא תתעורר בו תאווה הומוסקסואלית כלל ולא יצטרך לדכא ולחנוק מאומה. ואם נראה לו שזה יוביל לדיכוי הצורך הזה ולא לסיפוק מלא ושמח שלו אסור לו לאנוס את עצמו ללכת בכיוון כזה כי זה חטא כלפי עצמו והוא בן של הקב"ה ולכן זה גם חטא כלפי אבא שלו. וצריך להסתדר איכשהו עם זה שיש איסור "טכני" של משכב זכר ועד כמה שאפשר לחיות כפי חפצו מתוך מאמץ לא לעבור ממש על האיסור.
בעלי שור ובשיחות של רבי ירוחם מבארים שאין שום כח נפש שהוא בעצמו רע ויש להמיתו אלא כל כח רע יש למצוא לו את הדרך הישרה שלו ואז הוא כח טוב וממילא מתרוקן הרצון להוציאו בצורה רעה. אבל יש רק כח נפש אחד שאין לו צד טוב ואותו צריך להמית ולהשמיד ולא לחפש לו ביטוי בריא. וזה הכח של ניכור וזרות, מעצמו ומאחרים (זה תלוי זה בזה, מי שזר ואכזר על עצמו מזה נובע שיהיה זר ואכזר לאחרים) ואכזריות וקור לב ואטימות הלב וערלות הלב והאוזניים ושנאת חינם. זה הכל שמות לאותו כח ויש לו כל מיני ביטויים, חלקם במידות ומעשים, חלקם מאוד עמוקים ואישיים בתוך כוחות הנפש, שנאה עצמית, ערך עצמי נמוך, חוסר בטחון עצמי, רגשי אשמה, יצר הרס עצמי, בניית חומות רגשיות לחצוץ את רגשותיו ועולמו הנפשי מעצמו ולחצוץ את נפשו מאחרים. וחלקם בחיים החברתיים ובכללם גזענות ושנאת השונה מכל סוג ובכלל זה גם הומופוביה, או שנאה של מי שאינו כמו כולם כי יש לו אופי ואישיות שאינה בדיוק לפי הטעם של מוסכמות החברה וכל כיו"ב. וזהו היצר הרע בעצמו ששוכן כמו זבוב במפתחי הלב והוא מלאך המוות והשטן ומולו יש ללחום בכל תוקף וכל מה שנאמר על מלחמת חורמה מול היצר הרע להמיתו ולפוצצו בפטיש וכל כיו"ב נאמר אך ורק על הכח הזה. כי הוא לא חלק מכוחות החיים כלל אלא הוא אבן קרה ומתה של גוש מוות קר וזר וחשוך ואת זה האדם מצווה לעקור מעצמו (רק מעצמו, לא מאחרים חלילה…) במלחמת קודש עזה וחריפה כמו שמנתחים גידול ממאיר במלחמת השמד חזיתית חסרת פשרות בסכינים וציפורניים ושיניים, ועל זה משלו בחייל שחזר מהקרב והחכם אמר לו חזרת מהמלחמה הקטנה למלחמה הגדולה שהיא מלחמת היצר.

הגישה הזו ידועה וברורה לך ואתה אומר אותה ופועל לפיה, וזה שכל ישר שלא צריך להיות גאון כדי לראות אותו, אני רק בא לחזק אותך בכך שאני אומר שאתה לא לבד עם הדעה הזו ומקורה לא רק בשכל ישר שלך ושלי אלא יש לזה מסורת מכובדת והיא משנה סדורה עמוקה ולמדנית ומפותחת מאוד בעמל גדול של גדולי עולם שהוכרו כעמודי התורה וזהו בספרים של הסבא מקעלם ותלמידו הגדול רבי ירוחם שהחפץ חיים הזמין אותו לנהל רוחנית את ישיבתו ישיבת ראדין ואמר עליו שהוא גדול הדור ועמוד התורה ושראוי לכל ישראל לסמוך על הנהגתו, ובדורו הוכר כגדול המשגיחים וגם החזון איש העריץ אותו מאוד והתבטל לפניו ועוד מגדולי הדור ההוא, וגם בתורת הרבה מגדולי המוסר והחסידות יסודות אלה מבוארים.
אני לא בקי בתורת הרב קוק וכמדומני מרושם שטחי שהוא גם ראה בחיוניות הטבעית תכלית יסודית של התורה והרחיק לכת עד שראה קדושה גדולה בעבודה של החלוצים החילוניים "להחזיר את הצבע ללחיים". ואפשר שאתה מצוי ובקי בתורתו הרבה יותר ממני, רק שהיום הגישה שלו שנויה במחלוקת, ויש מוסכמה, שהיא מוטעית לדעתי, שהחרדים שוללים זאת, וכלפי זה אני בא לחזק אותך שהדרך הזו לדעתי היא באמת גם מורשתו האמיתית של מי שאוחז במורשת החרדית ליטאית. ובחסידות בוודאי יש הרבה מאוד דברים בכיוון הזה. וגם רבי ירוחם עצמו אמר שתורתו היא בעצם גרסה ליטאית של החסידות. ואמר שדבריו הם בקבלה מהסבא מקעלם שקיבל מרבי ישראל מסלנט שקיבל מרבי חיים מוולאז'ין ורבי זונדל שקיבלו מהגר"א וזה יסוד המורשת הליטאית, ומה שהגר"א חלק על החסידות למי שמעמיק ומבין היה על פרטים מסויימים ולא על היסודות האלה שהם יסודות כלליים ומוסכמים על הכל כמו י"ג עיקרי האמונה. וכמדומני שגם בקהילות עדות המזרח במרכזי התורה ובישיבות שנוהלו על ידי גדולי הרבנים הרוח היתה שהתורה היא דבר שתואם לטבע האנושי ולא אמור להתנגש איתו ולחייב את האדם לשבור אותו להחניק ולהמית אותו. וכמדומני שגם היום יש קצת שאריות של מחלוקת כזו בין הגישה של עדות המזרח לזו של הליטאים, ואני לא בא רק לטעון שבזה הספרדים צודקים, אלא שבאמת הליטאים של היום בעצמם מתנכרים למורשת האמיתית שלהם שלאמיתה ובטהרתה בעניין הזה היא לא חולקת כלל על הספרדים.

.

.

חלק מהתגובות לא הובאו כאן מחמת האריכות וניתן למצאם ב http://tshuvotarchiv.wordpress.com

..

—-