Archive for the ‘בעניין מצוות תשובה’ Category

בעניין מצוות תשובה

דצמבר 28, 2010

ברצוני לשאול על דברים שמציקים לי בענין מצות התשובה.
הרמב"ם בפ"ב מהל' תשובה כותב "ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכו'. כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם". מבואר שממהות התשובה אל האל הוא לחדול מהחטא וגם להחליט בהחלטה גמורה שלא לחזור אליו.
משהו כאן נראה בעיני כלא אמיתי, הרי כולנו שבים בתשובה, לפחות ביוה"כ, וכולנו יודעים שלבסוף אנו שבים לחטוא, לא שרצוננו בכך אבל מצב המציאות הוא שאנו שוב חוטאים. איך אפשר בעת עשיית התשובה להגיע לגמירות דעת מוחלטת שלא לשוב ולחטוא, זה לא הונאה עצמית? באופן אישי אני מכיר בעצמי שמטעם זה איני יכול לעשות תשובה אמיתית כי אני כבול בחטאי ולא יכול להשתחרר ולחדול מהם, וגם ברגעים הכי נעלים ביום הכפורים בשעת נעילה הרהורים כאלו היו תוקפים אותי "אתה באמת באמת תחדול מן החטא"? ו"לפחות אל תוסיף חטא על פשע לשקר לה' שאתה מתכוון להפסיק לחטוא בו בזמן שאתה יודע שזה לא כך".
איני יודע, אולי היחס שלי למצות התשובה הוא לא אמיתי ורציני, וזה מה שבעצם הרמב"ם כותב, שהרצון לשוב בתשובה צריך להיות כ"כ חזק ואמיתי שהאדם באמת משוכנע בכל נימי לבו נפשו רוחו ונשמתו שלא ישוב לכסלה עוד, וכל עוד שלא הגיע לרמת רצינות ומרגיש שחייו תלויים בזה אין זו באמת תשובה. אבל איך אפשר ברגע אחד של תשובה להתנתק מכל החטאים שהושרשת והורגלת בהם או אפילו מחטא אחד שהוא בוער בך?
יש אפשרות שהתשובה היא יחסית, וגם אם יש רק התקדמות בכיוון החיובי או לפחות מלחמה על כך, ולא פרישה גמורה מהחטא, אז זה גם נחשב שהאדם עשה תשובה? כי לפחות על דבר כזה אפשר להגיע לגמירות דעת (אני מדבר על עצמי).

עוד נקודה במצות התשובה והיא מצות הוידוי. מחלקי מצות התשובה הוא החיוב להתודות על החטא. הרמב"ם כותב שם בפ"א "וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח". אני לא מבין את המצוה הזו, ויש לי אי נוחות נפשית ממנה. אדם בא שבור ומכיר כפי רמת השגתו שהוא קלקל והשחית והרס, והוא מצטער על כך וכואב לו, והוא יודע שהכעיס את הקב"ה, והוא מתחרט, והקב"ה יודע גלויות ונסתרות נזכרות ונשכחות ויודע כל מה שעשה, ויודע גם מה הוא מרגיש כעת. מה המכוון במצוה זו? כשאני מתוודה ביוה"כ לפעמים זה גורם לי להרגיש כאילו חפצים בעלבוננו, כמו מישהו שנופל ומקבל מכה וכולם צוחקים, הרי אנו כבר כ"כ כנועים ורוצים לפייס ולהתפייס וליישר את ההדורים, מה הענין להוסיף לנו את הצער וההשפלה הזו שנזכיר לעצמנו ונודיע את כל קלקולנו ונפרט אותם בהרחבה (לפעמים בעבירות שבפשוטו לא חטאנו בהם), הרי התשובה היא חסד של הבורא לקבל אותנו בחזרה ומתוך טובו ורחמיו. מה זה סוג של עונש? לקיחת אחריות? והרמב"ם כותב ש"וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח". אני מרגיש שיש כאן ענין עמוק ואשמח אם הרב שליט"א יבאר הדברים בכדי שיהיה אפשר להזדהות עם מצוה זו.

.

.

– – –

.

.

שלום,

אומרים ששאלת חכם חצי תשובה. אתה כבר כתבת את כל התשובה.
כשכתבתי את התשובה על השחתת זרע, השתמשתי בזה רק כדוגמא לעקרון כללי שבעיני הוא מיסודות התורה וכולם יודעים אותו והוא פשוט ומפורש בכל מקום ומוכרח מסברא פשוטה לגמרי, ומשום מה כולם גם שוכחים אותו כשזה מגיע למעשה. מכיון שהנושא פיקנטי ומחודש החלק שבעיני באמת חשוב בעניין כאילו "מדלגים" עליו, ולא ראיתי מישהו שהגיב עליו או בכלל הראה ששם לב אליו.

הכוונה שלי היא לגבי קיום "מלא" של תרי"ג מצוות וד' חלקי שולחן ערוך. יש אשליה כאילו יש דבר כזה קיום מלא, וכאילו אנחנו מחוייבים בזה.
המציאות הפשוטה היא שגם אדם הכי צדיק ומחמיר שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו לא מקיים או עובר על רוב סעיפי ההלכה המחייבים מבחינה הלכתית "יבשה". הארכתי כבר שם לגבי השחתת זרע ולכן אני לא מאריך בדוגמאות.

ההלכה נאמרה לאדם שלם. כמו אדם הראשון, אברהם אבינו, משה רבינו דוד המלך וכיו"ב. וגם הם עברו תהליך ארוך נפילות ומאבקים עד שהגיעו לקיום מלא שלה.
הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו. זו עובדה פשוטה וברורה שיש הרבה דברים בהלכה שפשוט אין מציאות שיהיה אפשר לקיים. וממילא אין שום חיוב לקיים. הרי לא יתכן שיהיה חיוב על דבר שאי אפשר.
מה שאי אפשר לקיים מבחינה נפשית זו מניעה גמורה כמו מה שאי אפשר לקיים מבחינה גופנית. כבר דיברנו שיש נטייה לאנשים לא לראות ולא להחשיב את המציאות הנפשית ולתת לה משקל כמו למציאות הגשמית. הורים עושים לילדיהם מעשים שבכל יום דברים שמבחינה נפשית הם כמו לקטוע איברים מהגוף, ולא שמים לב ולא מתייחסים וכאילו זה אינו.
רבי ירוחם אמר שיש משנה שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. והיה קשה לו להבין את המשנה, האם באמת בני אדם לולא המלכות היו יכולים ממש להכניס לפה אדם אחר חי וללעוס ולשמוע את הצעקות והפרפורים ולהמשיך לנגוס בו ולא יהיה להם מעצור ואכפתיות מצד עצמם?
ואמר שהוא ראה אמא שהולכת עם הבת שלה, ובדרך פגשה שכנה שלה, והאמא התחילה לספר לשכנה על ענייני צער גידול בנים שיש לה עם הבת, וכאילו הבת לא נמצאת שם, והוא ראה איך הצבע מתחלף בפנים של הבת והאמא ממשיכה לדבר עליה עם השכנה בלי לשים לב. ואמר שאז הוא הבין איך המשנה נכונה ומדוייקת כפשוטה.
באותה מידה אם מישהו חולה רציני ולא יכול לצום כולם מבינים ומכבדים שמותר לו לאכול ביום כיפור ולא עולה על דעתם ללחוץ עליו להחמיר. בצעירותי היה מקרה של אשה לפני לידה שהיתה במצב נפשי מתוח ושביר מאוד, וכבר היה לה אחרי הלידה הקודמת משבר נפשי רציני שהגיע למצב פסיכוטי, ולדעתי היה חשש משמעותי שהיא תכנס שוב למשבר נפשי, והרגשתי שבשבילה הצום יכול ליצור לחץ נפשי שיסכן את היציבות הנפשית שלה. פניתי לרבנים לשאול להתיר לה לא לצום ביום כיפור, מכיוון שראיתי בזה שאלה של פיקוח נפש פניתי לרב אחרי רב גם כשענו בשלילה, ופשוט צעקו עלי ו"זרקו" אותי כאילו שאלתי דבר מופרך וכפרני ולא הבינו בכלל מה עולה בדעתי.

זו בעיני אותה בעיה, שלא מכירים במציאות הנפשית שהיא מציאות ממשית כמו זו הגופנית, ויש דברים שתלויים בכח הרצון, ויש דברים שאע"פ שהם מגבלה נפשית ולא גופנית אינם תלויים בכח הרצון אלא הם פשוט נבצרים לגמרי מיכולתנו.
מי שרתוק למיטה ומחובר לצינורות וחולה במחלות גוף קשות וחמורות והוא חלש מאוד מבחינה גופנית, אך אחד לא ילחץ עליו בעניין קיום הלכות שקשות לו. כולם יאמרו לו תודה על מה שהוא מצליח לקיים ויהיה להם פשוט לגמרי שמה שאין בכוחו זה בסדר גמור ומותר לכתחילה ואין שום לחץ ובעיה.
מבחינה נפשית אנשים פשוט לא רואים את המציאות בעין פקוחה. הם חושבים שהכל תלוי רק בכח רצון ואם באמת רוצים אפשר לעשות הכל. אשה יכולה ללדת שתים עשרה ילדים ולגדל אותם בעוני נורא ולעבוד כמו שפחה כל היום ולא לקבל שום יחס מבעלה, ואין בחיים שלה שום הנאה ומנוחה ובידור ושעשוע, וחושבים שהיא יכולה וזה רק שאלה של כח רצון. היתה תקופה שהרב וולבה ז"ל ביקש ממני לעסוק בבעיות של חיי משפחה אצל בני תורה. והתגלה לי כמה התאבדויות מושתקות יש, כמה נשים חיות רק מכח שהם מסממות את עצמן בכדורים פסיכיאטריים, כמה נשים יש שהן מתות לגמרי מבחינה נפשית, והמצב הנפשי שלהן הוא כמו של עבדים קוטפי כותנה או האנשים שחיו בגטו. עיניים כבויות לגמרי וקומה שפופה שמביעה יאוש מוחלט. מי המציא שזה לא נחשב פיקוח נפש?
בצבא אומרים "אין לא יכול, יש רק לא רוצה". זה אולי מתאים לצבא שנמצאים שם גברים קשוחים לפרק זמן מוגבל, אבל כדרך חיים זה עיוורון מוחלט ואכזריות נוראה.

זה נובע גם ממה שאיבדנו את היחס להלכה כאל קשר חי של אהבה מול אלוהים חיים שרואה ומבין ומרגיש ואוהב ויש לו לב. ונעשה כאילו עומדים מול מלך נוקשה וקפוא, או אפילו מערכת מכאנית של חוקים שמקיים מתוך פחד ורגשי אשמה. ואין שום מקום לומר "קשה לי", "תבין אותי", "כבד עלי", וכל כיו"ב. כאילו אנחנו עובדים לפסל כמו המולך שמלא אש וצעקות ילדים חנוקות.

כל המצוות שגם בדורות קודמים לא יכלו לקיים, לדוגמה לענות אמן כהלכתה (כל דיני אמן קטופה ויתומה, לשמוע את ההברה האחרונה ואז לענות מייד ודיני כוונה בעניית אמן ועוד סעיפים שאנשים כלל לא מכירים), ואע"פ שחוסר היכולת לגבי זה היא מניעה נפשית ולא מניעה של קושי גופני, נארזו בחבילה והושמו בצד. מסתכלים על זה כחומרא או פרומקייט ודבר שאנשים נורמליים מהישוב לא לוחצים את עצמם עליו ועדיין נחשבים צדיקים וכשרים לגמרי וגם גדולי תורה וראשי ישיבות לא מקפידים על זה. ולא עושים על זה תשובה. כשלומדים רואים שמבחינה הלכתית זו חמור שבחמורות. זה יותר חמור מלהתפלל בציבור. ובספרי קבלה ומוסר וכו' יש חומרות נוראות בעניין הזה ובעונשים הנוראים עליו. וכמובן גם כל דיני הזכרת השם בכל הברכות ועוד דוגמאות לאין מספר. עדיף לא להתפלל בבית כנסת מאשר להתפלל ולא לקיים דיני אמן שהם סעיפים ממצוות אמונה שהיא החמורה והיסודית ביותר, ועדיף לא להתפלל כלל מאשר לא לקיים דיני הזכרת השם.  ובכל זאת צדקו מה שלא ביטלו את בית הכנסת לגמרי, כי רק אם אני יכול לקיים דיני אמן והזכרת השם אז זו עבירה ואז באמת עדיף לא ללכת לבית הכנסת ואל להתפלל כלל מאשר לעבור על איסורים חמורים כל כך. אבל מכיוון שהמצב הנפשי שלי כזה שלא מאפשר לי ריכוז כדי לקיים דינים אלה, ממילא אין עלי שום חיוב וזה היתר גמור, ואני יכול להתפלל ולעבור כי זו לא עבירה כלל. כי מה שאני לא יכול אני לא מחוייב. בתשובה על השחתת זרע הבאתי יסודות חזקים לפי עניות דעתי על זה מסוגיות ופוסקים. וכמו שמבואר שלהסתכל בנשים כשהן כובסות אין זו עבירה מדין אנוס רחמנא פטריה, ושם הארכתי בגדרים ההלכתיים של אנוס ובגדרי "וחי בהם".

כאמור כל המצוות האלה הושמו בחבילה והונחו בבוידעם כי כך נהגו גם בדורות הקודמים, וכל מה שהיה כח לדורות הקודמים לעשות, או שהוא רק כתוב ואין עליו "מסורת" שיש להניחו בבוידעם, לוחצים על כל אדם לקיים כאילו מובן מאליו שהוא יכול, ואם הוא לא מצליח אומרים שאין לו מספיק רצון. זה עיוות נורא לדעתי של התורה, זה מקלקל לגמרי את האפשרות לראות בתורה ובהלכה דבר חי ותורת אלוהים חיים שרואה ומבין ואוהב, ומכריח אותנו בכח להתייחס לקב"ה כאל מישהו אכזר ונוקשה ומפחיד. זה עקירת כל הנשמה של התורה והפיכה שלה לעבודה זרה חשוכה וריקה.
לדעתי זו חובה קדושה שאדם יעריך נכון את כוחותיו הנפשיים [ובדרך כלל האמת היא שצריך אחרי ההערכה להוריד תשעים אחוז ממה שנדמה לו שהוא יכול, כדי לאזן את השפעת רגשי האשמה והחינוך וההרגל שלנו לא להיות מודעים לנפש], כי כך הקב"ה רואה אותו, כל הצפונות גלויות לו, כל הקשיים, הכאבים, הבדידות, הפחד, הפצעים הנפשיים, התחושה של להיות נטוש כמו ילד קטן לבד בחושך, הריקנות, חולשת העצבים, כמה הם רופפים ומתוחים ושבורים, כל החסר בחום ואהבה שחסרים עוד מילדות, כל הרעב לליטוף וחום ובטחון ושלווה, וכל המחשבות המכוערות והמבישות והקטנוניות, שאדם מסתיר ונבוך אפילו כלפי עצמו. הקב"ה רואה את הכל הכל ועוד יותר ממה שאנחנו בעצמנו יכולים לראות, במבט אוהב ומבין וחומל. הוא בעצמו שם אותנו במצב כזה. הרי לפניו גלוי שבאמת האדם לא יכול. הוא לא טיפש ואטום ומאשים ובא בטרוניא כמו חלק מהרבנים והמחנכים שחינכו אותנו ועיצבו את תמונת התורה והקב"ה שבנו. ואחרי שאדם יעריך את כוחותיו נכון, וכל מה שמכבה את חיוניותו ומכביד עליו, וגם אם יחליט עליו בכנות שיפסיק הוא יודע כבר מראש שבראש השנה הבא הוא יבוא שוב עם אותו הדבר, פשוט צריך להיות בר דעת ולא עדר של המון מפוחד ונבער ועובד עבודה זרה, ולדעת שבדברים האלה אין שום חיוב והם היתר גמור.
יש הבדל גדול בין זה לבין גישה של אני אעשה רק מה שבא לי ומה שכיף לי ומתחשק לי באותו רגע.
אם למשל אדם מתחתן, הוא מקבל על עצמו אחריות ומחוייבות, והוא יעבוד קשה לפרנס ויקום בלילה להרגיע תינוק וכו' וכו'. הוא לא נכנס למערכת של אעשה רק מה שיש לי חשק ומוצא חן בעיני וגורם לי הנאה באותו רגע. אבל מצד שני הוא יודע מה כוחו ויכולתו ואשתו גם יודעת ואין ציפיה ממנו לעשות מה שהוא לא יכול וגם לא מה שמכבה אותו ומכביד עליו וממית את נפשו. והוא נכנס למערכת של מחוייבות ואחריות ועשייה של דברים קשים ורבה יגיעה, אבל הוא רוצה את זה ובוחר בזה ועם כל הקושי בזה הוא מוצא אושר ושמחה וחיים. ואשתו מראש רוצה שהוא יעשה רק עד כמה שזה מוסיף לו אושר וחיים ושמחה ורעננות.
נניח שאשה נישאת כדי לחיות ברמת החיים שהורגלה בבית אביה, וזה באמת חיוב כתובה של הבעל. נניח שהוא לא חזק ובריא ומוצלח כמו אבא שלה, והוא עובד ומרויח הרבה פחות. היא יכולה לדרוש שיקיים את חיוב הכתובה ומה שהבטיח בנישואין ושיעבוד בשתי משרות לשם כך. אבל אם היא אוהבת אותו היא תעדיף לחיות ברמה יותר נמוכה ולא לגרום לו להיות לחוץ וכבוי ועצוב.
אם אני אומר שגם ההלכה כך, ועל זה יש דיני אנוס רחמנא פטריה ודינים של "וחי בהם", שאם הדרישה היא להרויח כך וכך והוא מצליח להרויח רק חצי הוא לא חייב לעבוד בשתי משרות ולהרוס את עצמו, זה לא אומר שאני טוען שצריך לחיות רק לפי מה שנוח ומתחשק בלי אחריות ומחוייבות ומהלך ארוך טווח ומחייב של בנייה והשקעה, וכל הלכה שבאותו רגע כבדה עלי לא אקיים. זה מסור ללב ולרצינות ולאמיתיות של האדם למצוא איפה הקו שמבדיל בין לקיים את ההלכה רק לפי כוחותיו לבין גישה של לעשות רק מה שמתחשק באותו רגע.

לא צריך לעשות תשובה על דברים שאנחנו לא יכולים להימנע מהם. ואם קיבלנו בשנה שעברה בכנות להימנע והשנה אנחנו חוזרים עם אותם דברים שוב, זו ההוכחה שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם ואין בהם שום איסור לגבינו. זה מה שהתכוונתי שכבר כתבת את התשובה לשאלתך. כתבת שאתה לא יכול. זו התשובה. מה שאתה לא יכול אתה לא יכול. נקודה. אף אחד לא יכעס ויאשים אותך על דבר שאתה לא יכול, ואין שום מקום לעשות תשובה על זה. צריך רק לא לגשת עם פחד ורגשי אשמה ואז זה ברור ופשוט לגמרי.
.
– – –
.
לגבי הוידוי.
בכלל בגישה למצוות, המצווה הראשונה ברמב"ם היא מצוות אמונה שהיא מצוות עשה וחיוב הלכתי. וכבר הקשו איך שייך לצוות להאמין, מי שמאמין כבר מאמין ומי שלא אין מה לצוות עליו. הארכתי בזה בכמה מקומות, שמצווה אינה ציווי וחוק במובן של פקודה. אלא זה תיאור מציאות. כמו שאמרו במדרש, ורבי ירוחם הדגיש זאת כיסוד המרכזי של ההבנה בתורה, שהתורה היא תיאור מציאות כמו שאמרו במדרש שהיא כמו תכנית אדריכלית של העולם והאדם.
זה כמו שמישהו יתן לך צמח ויאמר לך שההגדרה שלו היא שהוא דבר שצריך להיות נטוע באדמה ולקבל מים ואור. ואם לא תתן לו אדמה ומים ואור הוא ימות. זה לא פקודה אלא תיאור מציאות. גם במורה נבוכים מבאר שהמצוות הן עצות, וגם בזוהר יש סוגיא על זה. ורבי ירוחם האריך בזה בשיחותיו.
ילד מאמין בהורים שלו. תינוק בוכה כשהוא רעב. הוא מאמין באמא. בדיוק באותו כח נפש של האמונה באל. כשהוא גדל הוא מאמין שיש משהו שהוא מעבר למציאות הגלויה ומעליה והוא וודאי ואמת מוצקה אפילו יותר ממנה.  משהו שמאחד בני אדם. לכן גם אתאיסט מאמין בקדושת החיים, בחשיבות של להציל בני אדם, לעשות שיהיה בית חולים ולא להשליך למוות את החולים, בערך של אהבה וטוב ומשפחה. בשלילה של רצח וגנבה ואלימות. בשויון וחירות ושלילת גזענות ועבדות וכו'. אלה הכל אמונה במשהו כללי ונעלה וטוב שמאחד בין בני אדם ואין לו שום ביסוס מדעי ורציונלי והוא נובע ממקום טמיר ועליון והוא נחשב וודאי יותר מכל הוכחה מדעית. זו אמונה.
המצווה רק מגדירה, שאדם הוא יצור מאמין. ואם תקח את זה ממנו הוא יהיה חסר וכבוי. כמו שתיקח מצמח את אור השמש. יש במצווה צד של שכר ועונש. כמו שחקלאי אומר לך שאם לא תשקה את הצמח הוא יבול. כך התורה אומרת שאם לא תקיים תיבול. זו הגדרה של היותך יצור חי ולא "פקודה" מגבוה כמו פקודה של מפקד בצבא.

יש מצוות שהן על מעשה מסויים, כמו לולב ושופר. ויש מצוות כמו אמונה ואהבה ויראה. מצוות אלה אינן רק חובת הלבבות על הדעה והמחשבה. יש להן צד מעשי לגמרי. עניית אמן וזהירות בהזכרת השם זה פרטים מעשיים של מצוות אמונה. גם החלטה האם לעבוד קשה מדי ולהרוס את עצמי בשביל שיהיה לי הרבה מאוד כסף וארגיש בטחון כלכלי וקיומי מוצק, זה גם קיום מעשי של מצוות עשה של אמונה.

מצוות כמו אמונה אהבה ויראה מדברות על הגדרה כללית באדם וחייו, כמו ההגדרה שאדם הוא בעל חיים שנושם וזקוק לאויר, ויש בזה שכ רועונש שאם ניתן לו אויר הוא יחיה ואם נשלול ממנו הוא ימות, כך יש הגדרה שאדם הוא בעל חיים שאוהב וזקוק לאהבה. ומהכלל נפרטים הרבה פרטים עד המעשה. חלק פרטים קבועים על ידי חז"ל כמו עניית אמן, וחלק פרטים שקורים בשטף החיים כמו השאלה על פרנסה.

מצוות אמונה ואהבה ויראה הן מהכלליות ביותר, ומצוות כיסוי הדם היא מהפרטיות ביותר. בין שני הקצוות יש הרבה מדרגות ביניים. כדי לקיים מצווה חשוב מאוד להבין איפה היא עומדת בין שני הקצוות האלה. יש מצוות כמו תפילה, תלמוד תורה, פריה ורביה, צדקה, וגם תשובה ביניהן, שעיקרן הוא הגדרה כללית על החיים כמו אמונה ואהבה ויראה. והפרטים המעשיים המוגדרים שלהם הם רק ביטויים של המצווה הכללית, וחלקם, כמו בתפילה למשל שקבעו נוסח קבוע וזמנים קבועים, הוא קביעות של חז"ל שקבעו מסגרת מוגדרת כי ראו שאם הדבר יישאר לגמרי כללי וחופשי עם ירידת הדורות הוא יכול להתמסמס.
וידוי ביסודו הוא חלק טבעי מעניין תשובה. אם מישהו שאתה אוהב ובוטח בו פגע בך קשה ובגד בך ושבר לך את הלב, ועכשיו הוא בא לחזור אליך. כדי שתוכל לפתוח דף חדש ובאמת לסלוח יש לך צורך לשמוע שהוא אומר אני יודע שעשיתי לך כך וכך ואני מבין שזה פוגע ואני מבטיח שכעת אני מרגיש שלא אעשה כך יותר. אם הוא לא יאמר את זה יהיה לך חסר משהו, וזה יפריע למחוק את המשקעים.

לפעמים מספיק מבט או נימת קול או כל ביטוי טבעי, ולא במקום דווקא אמירה של נוסח קבוע. כבני אדם חל בנו שינוי גדול מאז התקופה שנוסח התפילה והוידוי נקבע באופן קבוע ומחייב. מכיוון שהנוסח הקבוע אינו עצם קיום המצווה אלא רק מסגרת שחז"ל קבעו, מותר לנו להרגיש שהמסגרת הזו לא מתאימה לרגשות החיים שלנו. כתבתי על זה בתשובה בדיני תפילה. הפתרון שאני מצאתי לעצמי הוא פשוט כשאני לא מרגיש שנוסח התפילה מתאים לתפילה האמיתית שיש לי בלב, או שהאו ארוך מדי, אני פשוט אומר אותו מהר מהשפה ולחוץ כדי לסיים, ורק אם הוא מחייב מעיקר הדין ורק אם יש לי כח לזה, ואם לא אז אני מדלג. ואת התפילה האמיתית אני מקיים כעיקר דין המצווה מהתורה שהוא חפשי. כי כשחז"ל קבעו את הנוסח הם התכוונו רק לעזור לקיום עיקר המצווה מהתורה. הם לא התכוונו לעקור אותו על יד הפיכת התפילה לדבר שלא נובע חי מהלב. ואם אני לא מצליח שהנוסח הקבוע יהיה עבודה שבלב אני לא סבור שחז"ל חייבו אותי לעקור את מהות המצווה, וגם דין הלכתי בה, שתהיה עבודה שבלב, רק כדי שאומר את כל הנוסח הקבוע. ואותו דבר גם לגבי נוסח הוידוי. באופן אישי גם לפני שמצבי הרפואי מנע ממני, לא הלכתי לבית הכנסת בימים הנוראים ואמרתי רק את חלקי התפילה שמחייבים מעיקר דין הגמרא. וידוי מעיקר הדין לא חייב להיות לפי אל"ף בית ובאריכות כזו. מספיק ללחוש בלי קול פעם אחת בכאב חטאתי. כי האווירה בבית הכנסת הטילה עלי פחד וקדרות ולחץ, ולפעמים מרוב אריכות גם שממון, וראיתי בזה סתירה לקיום מצוות היום ומבחינה זו זה עבירה דאורייתא, והעדפתי לוותר על קיום מצוות שהן מכח מנהג בעלמא ולא לעבור על דאורייתא.

הארכתי בכל זה כי תשובה זו לא "פקודה", שמישהו ציווה עלי לעמוד ולהגיד אשמתי בגדתי. זו הגדרה מה היא מהות האדם. הביולוגיה מגדירה את האדם כבעל חיים שחושב, הומו ספיאנס. אם תיקח ממנו את המחשבה פגעת בקיומו וחייו. התורה מוסיפה עוד הגדרה שאדם הוא בעל חיים ששב למקורו, למהותו האמיתית, לנביעה שבתוכו. הוא בעל חיים שיכול להתרחק ממה שהוא באמת, והגדרה לגבי מהות החיים שלו היא שביסודם מונח לחזור למה שהוא באמת, למה שהחיים שלו באמת. מבחינה גופנית זה אותו כח של הגוף להבריא מעצמו. המחלה או הפציעה עקרו אותו מאיך שהוא באמת, מאיך שחייו באמת. מהשמחה והבריאות וחדוות החיים והוורוד בלחיים וכח החיים שצומח ופורח. ויש כח בגוף שגורם להבריא. להחזיר את הגוף מהמצב העקור והשבור והרחוק ממה שהוא באמת, אל המצב האמיתי שלו, החי. ואותו כח עצמו קיים גם בנפש. והתורה רק הגדירה את הכח הזה וקראה לו תשובה. אם מבינים שזו המצווה זה מעמיד את העמידה בבית כנסת צפוף ואמירת הנוסח של אשמנו בגדנו בפרופורציה. אני לא מזלזל כלל בשום פרט הלכתי מדרבנן וגם לא במנהג. רק צריך לשמור על ראיית הפרופורציות. מה עיקר ומה פחות עיקר. מה המשקל והמקום של כל דבר ומה נדחה מפני מה. מה הוא עורק חיוני שהחיים תלויים בו ומה הוא פרט חשוב אבל רק פרט כמו אצבע קטנה ולא איבר שהנשמה תלויה בו. היום עושים ממנהגים ופרטים שהם כמו אצבע קטנה את העיקר המחייב, ומקריבים בשבילם את הלב והמוח והריאות.

.

.

– – –

.

.

עוד דברים בעניין זה:

שלום,

דבריך חשובים מאוד ומן הראוי להאריך בזה ולהביא מקורות העוסקים בזה. לצערי אני יכול כעת רק לכתוב בקיצור נמרץ את תמצית המהלך לפענ"ד.

העניין של לחזור בתשובה, מהלשון משמע שחוזרים למקום שהיו בו מתחילה, ששבים לנקודת מוצא.

עניין התשובה כולל גם לבדוק באילו פרטי הלכות אני נכשל ולתקן את זה, אבל לא די בזה.

להיות חי, יש לו מובן בכמה מישורים לפי חלקי קומת האדם. יש חיי הגוף הגשמיים. יש חיים של הנפש הבהמית, שיש לה צרכים בעניין של לא להיות לבד, דברים המרחיבים דעתו של אדם, דברים שהיא צריכה כדי לשמוח, הנאות, מנוחה, הכל לפי המידה הישרה הממוצעת שדרושה לחיות הבריאה.

יש חיים של הלב, אהבה, חסד, נתינה, אמונה, דבקות, תפילה וכיו"ב. ויש חיים של הרוח, השגת חכמה ואור הקב"ה דרך לימוד תורתו הקדושה.

התורה היא עץ החיים, הקב"ה הוא אלוהים חיים, הוא מלך חפץ בחיים, ואנו מבקשים להיכתב בספר החיים למענו כי הוא אלוהים חיים וחפץ בחיים. הציווי היסודי הוא ובחרת בחיים. התורה אומרת וחי בהם ולא שימות בהם, זה מתייחס לכל המישורים של חיים, וזה הציווי העליון שלך התורה וכל שאר המצוות הן רק פרטים של החיים, לכן הכל נדחה מפני פיקוח נפש משום שכתוב וחי בהם. ומה שג' עבירות החמורות לא נדחה מפני פיקוח נפש כתבו בקדמונים שזהו משום שהעובר עליהם אינו חי, הוא כמו מת מהלך, ועל דרך שנאמר רשעים בחייהם קרויים מתים.

חיי הגוף הגשמיים הם רק הבסיס, לא בזה סוף הגדר הקובע  או מת. וכמו שאמרו צדיקים במיתם קרויים חיים, ורשעים בחייהם קרויים מתים, והרי שחיי הגוף הגשמיים אינם מה שקובע האם האדם חי או מת.

יש אנשים שלמשל יאמרו שאם הם נוסעים במכונית ספורט מהירה אז הם מרגישים שהם באמת חיים. אחרים יאמרו שהם באמת מרגישים חיים כשהם זוללים מטעמים, וכל כיו"ב.

האדם מחוייב בבירור מתמיד כל רגע ורגע, מה היא התפישה שלו לגבי החוויה של להיות באמת חי.

יש אופן נכון וישר ואמיתי ובריא של חוויה של להיות באמת חי, האדם נברא כשזה פשוט לו, זו הנקודה הראשונה של חיותו, עומדת על הנקודה האמיתית המקורית מה זה להיות באמת חי.

ויש בזה חילוקים בין אדם לאדם כל אחד לפי מה שהוא. יש אדם שכשהוא עומד על הנקודה האמיתית שבו אז ההרגשה שהוא חי באמת אצלו עיקרה הוא כשהוא שקוע בלימדו התורה. וכל אחד יש דרך של לימוד ומקצועות של לימוד שדווקא הם מחיים אותו, וכמו שאמרו אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ.  ואחר ייתכן שעיקר חיותו הוא דווקא בחסד ואהבה, ואחר ייתכן שירגיש שהוא בעיקר חיותו כשהוא עמל לפרנסתו באמונה ויושר ומפרנס את משפחתו ומחזיק תורה, ועל דרך זה כל אחד יש לו את שורש חיותו המיוחד לו.

עיקר העניין של לחזור בתשובה הוא שאדם חוזר לנקודה האמיתית של חיותו, למקורו ושרשו כמו שברא אותו בוראו,  וחי באמת. חיים אמיתיים ממילא הם גם לימוד וקיום של התורה שהיא מקום חיותנו כמו המים לדגים, והיא תורת חיים ועץ חיים וסם חיים וכו'. וכל אדם חי בתורה לפי דרכו ומהותו ושורש נשמתו.

העניין של תוכחה, לשון תוכחה הוא מלשון נוכח. עניין נוכח בתורה, נקרא בספרי פנימיות פנים אל פנים. זה עניין מיוחד של יחס חי.

למשל אם מספרים לאדם שפלוני נמצא בצער, הוא ינסה לעזור כפי יכולתו. אבל אם הוא ממש עומד פנים אל פנים מול אותו פלוני, מסתכל לו ישר לתוך העיניים במבט מבין ומרגיש, במבט של הלב, הוא חווה את צערו באופן שהאדם נוכח מולו פנים אל פנים, ואז ההשתתפות היא באופן אחר לגמרי וממילא הוא גם יעזור לו באופן אחר. בספר עלי שור חלק ב' מהגאון רבי שלמה וולבה ז"ל האריך בעניין "נוכח" בדברים נפלאים, יעויין שם.

אם למשל אדם מרגיש שעיקר חיותו היא בזלילת מעדנים, ואומרים לו שזו טעות, והוא לא באמת מרגיש חיות אלא הרגשה מזוייפת וריקנית שמתדמה לה ומטעה אותו. וכמו שכתב המסילת ישרים בעניין הזהירות שהעולם הזה נדמה ללילה ולפעמים עמוד נראה אדם ואדם נראה עמוד. יתכן שיבין ויקבל ויתכן שלא.

אבל לפעמים האדם נוכח בטעותו באופן של להיות נוכח מה הם חיים באמת ומה היא טעותו. למשל אם בנו פתאום מתנדנד בין חיים למוות, ייתכן שאז משהו ייפתח בתוכו והוא יהיה נוכח בהבל ובטפלות של מה שראה עד אז שהוא עיקר. וכעין מעשה ברבי אלעזר בן דורדיא במסכת עבודה זרה.

הוכח תוכיח את עמיתך הוא על דרך שאדם שכבר חזר בתשובה בעצמו, והוא חי באמת בעצמו, עמוד ביחס של פנים אל פנים, יחס של נוכח, מול חברו האהוב עליו.

למשל אם איש אוהב אשה באהבה גדולה ועזה, והיא נעלבה ממנו וחדלה מלהאמין באהבתו והיא בדרכה לעזוב אותו. וכל ההסברים לא מועילים. הוא בסערת ליבו נעמד מולה, פנים אל פנים, מסתכל לה לתוך העיניים, ופשוט גורם לה להיות נוכחת פנים אל פנים מול אהבתו.

אם למשל בנו של מישהו חולה באופן קשה ומסוכן וסובל יסורים ושוכב בבית חולים. ואביו לא מבין מה העיקר של החיים ובמקום לבוא להיות ליד מיטת בנו הוא עסוק בהנאות של הבל שנדמות לו יותר עיקריות. ויש לאביו ידיד נפש שאוהב אותו, ומנסה להסביר לו וההסברים נופלים על אזניים ערלות. הוא נעמד מולו, מסתכל ישר בעיניו, גורם לו לחוות באופן ישר את המיית ליבו. לב נוגע בלב באופן ישר.

זה העניין של להוכיח.

להוכיח זה ההיפך מלשכנע. לשכנע פירושו להפעיל אמצעי שכנוע כדי להטות את רצונו של האדם לכיוון שהמשנע מעוניין שייטה לשם. אפשר לשכנע על ידי נימוקים שכלים כמו עורכי דין בבית משפט. אפשר על ידי השפעה על כח הדמיון כמו שעושים בפרומות מסחריות. אפשר על ידי אמצעים רגשיים, להפחיד, לזעזע, ליצור ריגוש, לעורר חשק, להבטיח דברים.

אין שום עניין לשכנע אדם לשמור תורה. כל אדם הוא בנו יחידו של הקב"ה, הוא נברא יחיד, הוא עומד יחיד מול הקב"ה, יש בינו לבין הקב"ה יחסים שרק שניהם המצאים בהם. רחמנא ליבא בעי. הקב"ה רוצה את ליבו, רוצה שיעשה באמת מתוך עצמו, מרצונו הכי עצמי ואמיתי. אם הוא עושה מכח השפעה של מישהו אחר אין לזה ערך.

להוכיח, להחזיר בתשובה, הוא לגרום לאדם להתחבר באמת עם רצונו העצמי. זה יכול להעשות רק אם המוכיח הוא בעצמו חזר בתשובה וחי באמת, והוא מעמיד את עצמו ביחס של נוכח מול הטועה, ובמגע של הלב עם הלב הטועה חוזר בתשובה. מבין בעצמו מה רצונו שלו האמיתי, מה הנקודה האמיתית של שורש חיותו. לענ"ד לזה כוונת הזוהר (שמן הראוי לרדוף אחרי הרשעים להחזירם בתשובה) ולזה הכוונה במה שנאמר על נח (שהיה לו להוכיח את בני דורו).

על זה אמרו קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. ואמרו אין בינינו מי שיודע להוכיח. כיוון שזה מצריך מדרגה כזו.

עיין עוד בעניין זה בתשובה

בעניין לשמה, תשובה, מהות ההלכה.

מודעות פרסומת