בעניין פאה נכרית

נשאלתי בעניין פאה נכרית, שיש משיער טבעי וכאלה שאי אפשר להבחין שאינן בגילוי שער, והאשה נראית כפנויה. האם יש להחמיר בזה.

מצד ההלכה אין כאן הרבה מקום לדון לעניות דעתי. שבוודאי פשוט שדין כיסוי ראש מדאורייתא וגם מדת יהודית נאמר רק על שיער מחובר. שאם היה נאמר גם על תלוש היה נאסר לגלות שיער תלוש גם כשאינו על ראש האשה.
אלא בוודאי שיער תלוש דינו כבגד. וממילא נחשב כיסוי לשיער המחובר.

ראיתי מי שרוצה להחמיר מצד "כוונת התורה" וטעם הדין לכסות שיער, שבאופן זה לא מתקיים טעמו.
אמנם לעניות דעתי פשוט מאוד שלהלכה אסור לדון לפי טעם המצווה, אלא רק לפי גדריה ההלכתיים.

ראיתי מובא בשם הרב יוסף משאש [לא ראיתי דבריו בפנים, רק שהביאו בשמו, ואפשר שהוא עצמו לא התכוון לזה] שפריעת ראש האשה נחשבת ניוול. והיום הוא להיפך, שנחשב נוי וכבוד, ולכן רצה להתיר לנשים ללכת היום בגילוי ראש.
אם הולכים לפי הטעמים של המצוות כל ההלכה נהרסת לגמרי. שהרי יש שאומרים, לא מבני תורה, שכיוון שכוונת התורה ששבת תהיה מנוחה, ובימיהם היה טורח להדליק אש, ולא היה מפריע למהלך החיים אם לא מדליקים, שרק לבישול וחימום אפשר להדליק לפני שבת, לכן אין לאסור בימינו חשמל ונסיעה במכונית וכיו"ב, שאין טרחה להדליק, וחסרונם מפריע למהלך החיים וזה היפך ממנוחה אלא עול והכבדה, ואין זו כוונת התורה לאסור באופן זה.
יש כאלה שחושבים שמכירת חמץ, או שעון שבת, או היתר עסקה בריבית, או היתר מכירה בשביעית למי שסובר שהוא על פי הדין, או עירוב תחומין, הם לעקוף את כוונת התורה. ויש כמובן עוד כיוצא באלה הרבה.

בתלמוד מוסבר במאמרים כתבתי מאמר באריכות בעניין טעמי המצוות מה עניינם ואיך להבין אותם.
אני מביא חלק מהדברים:
"בכל המצוות, טעם המצווה הוא ענין נוסף על המצווה עצמה ונפרד ממנה ולעולם אינו כולל את כל חלקי המצווה ופרטיה.

לדוגמה הלכות מזוזה.
כתב הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה י"ג:
חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכול תמיד.  וכל עת שייכנס וייצא יפגע בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ויזכור אהבתו, וייעור משינתו ושגייתו בהבלי הזמן. ויידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים.  אמרו חכמים, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו מוחזק לו שלא יחטא.  שהרי יש לו מזכירים רבים. והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

זהו הטעם של מצוות מזוזה. החלק המובן, ההבנה מה טובה ותועלתה של המצווה לאדם המקיים אותה.

אמנם יש הלכות במזוזה כגון:

הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל, וכותבין במקום השיער. ושיהיו כותבין התפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר. ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס, וכותבין במקום השיער.  וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסל. (שם פרק א הלכה ח)

אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמרה למשה מסיני שיהיו כותבין בדיו. למעט שאר מיני צבעונים, כגון האדום והירוק וכיוצא בהן.  שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין. (שם פרק א הלכה ה)

שמונה הלכות יש במעשה התפילין, כולן הלכה למשה מסיני לפיכך כולן מעכבות, ואם שינה באחת מהן, פסל.  ואלו הן:  שיהיו מרובעות, וכן תפירתן בריבוע, ואלכסונן בריבוע, עד שיהיה להם ארבע זווייות שוות. ושיהיה בעור של ראש צורת שין מימין ומשמאל. ושיכרוך הפרשיות במטלית. ושיכרוך אותן בשיער על המטלית ואחר כך מכניסן בבתיהן. ושיהיו תופרין אותם בגידין. ושעושין להן מעברת מעור החיפוי שתיכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תובר שלה. ושיהיו הרצועות שחורות. ושיהיה קשר שלהן קשר ידוע כצורת דאל. (שם פרק ג הלכה א)

פרטי הלכות אלה ועוד כיוצא בהם אינם מוסברים כלל על ידי הטעם שהביא הרמב"ם, ואין בהם שום טעם והבנה כלל, מלבד לבעלי מדרגות גבוהות הבקיאים ברזי הצורות העליונות. וגם אצלם ההבנה היא רק כטיפה מן הים, ואל הבנה מקיפה ושלמה. שהמצוות כולן נאצלו מהבורא יתברך והן גילוי שלו, ואין שום אדם בעולם, אף לא משה רבינו, שיכול להקיף בשכלו ולרדת לסוף עניינן של המצוות. שהן באות ממי שהוא אינסוף, ואדם והבנתו הם מוגבלים.

העניין הוא שגוף המצווה עומד בפני עצמו באופן נפרד מהטעם, ועניינו לכוון את החומר לפי סדרי צורות עליונות.
מלבד זה יש גם טעם כללי שלא מסביר את כל חלקי המצווה.

כדרך זה הוא בכל מצוות התורה וגם במצוות המשפטים". עד כאן מהמאמר.

בחנוכה מכיוון שכוונת המצווה היא לפרסם את הנס, במקום נר נוכל להדליק זרקורים ולשים שלטים גדולים ומנגינות בראש חוצות.

במקום מזוזה נוכל לשים על המשקוף מדבקה יפה שתזכיר לנו את ייחוד הבורא, וכך כמעט בכל עניין.

אין צורך להאריך בדוגמאות עד כמה ההליכה אחרי מה שנדמה לנו שאנחנו מבינים את כוונת התורה היא שכחת התורה גמורה.

במקום להחליט שאנו מבינים את כוונת התורה ולנהוג לפי זה, יש לנו להקשיב לתורה כיצד היא אומרת לנו לנהוג.

יש בתורה הלכות ויש חובות הלבבות, וגם חלק חובות הלבבות יש ללמוד אותו בעיון גדול כמו את חלק ההלכה, ולהקשיב גם בו מה כתוב ומה אומרים לנו. גם בחלק חובות הלבבות נדרש עמל התורה ככל גדריו ולפי דרכי הלימוד שהורו גדולי מוסרי התורה שבכל דור, וכפיפת אוזן והתלמדות, וגם בו אסור להחליט מה שנראה לפי דעתנו העצמית.

גם נבל ברשות התורה הוא עניין שיש ללמוד. יש מצוות קדושים תהיו, שבאה להורות על דברים שלא תמיד נכללים בפרטי הדין. וגם מצווה זו טעונה לימוד ועיון ועמל התורה ככל מצווה אחרת. וגם בה אסור ללכת לפי ההרגש הטבעי והדעה העצמית כמו בכל מצווה אחרת. ומה שאמרו שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה, נאמר גם על זה.

לפי עניות דעתי אחרי שבחלק מהקהילות נהגו גדולי הדור בפאה נוכרית ואף נשותיהם שלהם עצמם, גם בדור הקודם וגם בדור שלנו שהפאות כבר היו דומות מאוד לשיער אמיתי, אין לנו הקטנים כלל לדון בשאלה אם זה נגד כוונת התורה או דרכי הצניעות או קדושים תהיו  וכל כיו"ב.

אם יש קהילות שלפי מנהגם והרגלם או החינוך שחינכו רבותיהם, זה מורגש כדבר זר ולא צנוע, זהו עניין למי שרוצה להיות חלק מאותה קהילה מבחינה חברתית, ואינו עניין תורני כלל, ולא שייך להשיב על זה בתשובה הלכתית.

זה דומה למי שחושב להניח על ראשו כיפה מצויירת בצבעים, בקהילה שכולם נוהגים בכיפה שחורה. שמבחינת הרגשת הקהילה זה מורגש כעניין שנוגע לתורה, אבל באמת אינו עניין תורני משום צד, גם לא מדיני מנהג. אלא רק חברתי. וכמו ללבוש שטריימל בשבת, או מעיל שחור או פסים וכיו"ב. שאמנם יש בתורה ובהלכה "מנהג", וכמו שיש דינים מהתורה ומדרבנן יש גם מנהגים, ובמקום גזירה יהרג ובל יעבור גם על ערקתא דמסאנא. אבל לא כל דבר שקהילה נוהגת בו שייך ל"מנהג" במובן שנזכר בספרי פוסקים. גם לא כל מנהג לבוש נכלל בערקתא דמסאנא שגם בו יש גדרים הלכתיים מה הוא. ואפילו אם שייך לעניין צניעות כמו מעיל ארוך לגברים או גילוח ראש לנשים או גרבים אטומות או לפנויות שיער אסוף או פזור וכל כיו"ב.

לעניות דעתי הרבה ממה שמקפידים בבית יעקב וכיו"ב על "צניעות", נובע מרצון להרחיק את הבנות מה"רחוב". בשם מטרה זו מציגים מנהגים וחומרות כדיני צניעות ומנהגי צניעות. אמנם גם לצורך מטרה כזו אסור לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, ויש להפריד בין החינוך להתרחק מהרחוב לבין דיני הצניעות התורניים. שאת דיני ומנהגי התורה בענייני צניעות יש ללמוד וללמד כפי שהם באופן מדוייק. ואת החינוך להתרחק מהרחוב לעשות בלי לבדות ולזייף ולעוות הלכות ומנהגים.

כהערה, לעניות דעתי כמי שהתנסה שנים רבות בחינוך צעירים, לא על ידי הפחדה וכח וכפיית גדרי לבוש יותר ממה שהדין והמנהג מחייבים, מגיעים אל המטרה הרצוייה.

עוד טענה ראיתי, שזה גורם לחשוב שהיא פנויה. ולעניות דעתי איני רואה כאן טענה, שמה בכך, אם ירצו לשאת אותה הרי אינה מתקדשת אלא לדעתה, ואונס אסור גם בפנויה, ואם ישאלו תוכל לומר שאינה פנויה.

מה שזה יכול לגרום הרהור, הארכתי בתלמוד מוסבר על ברכות כ"ד א' שיש אופנים שהאשה מחוייבת לא להיות במקום שיש מי שיכול להתעורר בו הרהור בגללה, ולא לצאת לרשות הרבים באופן שיכולה לגרום להרהור. ויש אופנים שמותר לה לצאת ועל הגבר מוטל להימנע מללכת במקום שהיא שם. יעויין שם באריכות. ולפי מה שכתבתי שם בוודאי בפאה מותר לה לצאת, ואם זה גורם הרהור, על הגבר מוטל שלא להסתכל או לא לעבור במקום שהיא שם.

להלכה בוודאי אין זה מהדברים שגבר מחוייב שלא להסתכל משום הרהור ושיער באשה ערווה, אלא רק אם יודע בעצמו שזה יגרום לו הרהור מחוייב שלא להסתכל. ועיין בברכות שם בענייני טפח באשה ושיער וקול באשה.