Archive for the ‘בעניין פילגש’ Category

בעניין פילגש

אפריל 30, 2010

נשאלתי לאחרונה מספר פעמים האם יש להתיר אישות בלי קידושין באופן ששומרים הלכות נדה והיא מיוחדת לו.

וידוע לי שיש לא מעט בחורי ישיבות שנוהגים כך בסתר, ששמעו מפי השמועה שאין בזה איסור הלכתי, ורוצים לשמוע מי שיתיר להם בפירוש.

לעניות דעתי יש בזה איסור חמור מהתורה ואין לנהוג בו היתר.

הנה מדיני איסורי ביאה, עיין שולחן ערוך אבן העזר סימן כ"ו סעיף א' שהרמ"א מביא מחלוקת הראב"ד והרמב"ם בזה האם יש איסור משום "לא תהיה קדשה  מבנות ישראל" באופן שטובלת ומיוחדת לו, ופוסק לאיסור, שכידוע הלכה כיש אומרים. והבית שמואל והחלקת מחוקק והפרישה באות ה' מצדדים להיתר. ובביאור הגר"א שם אות ז' מצדד לאיסור.

ומצד הדין הנכון הוא להחמיר בזה כיוון שיש צד שהוא איסור תורה והשולחן ערוך בהג"ה הכריע כהאוסרים, ואע"פ שהנושאי כלים הבית שמואל חלקת מחוקק והפרישה מצדדים להיתר, הגר"א סובר כהשולחן ערוך. וכדאי הוא הגר"א להעמיד פסק השולחן ערוך על מכונו ועלה הדין לחומרא.

.

אמנם מצד דין קדשה קשה למחות ביד מי שרוצה להקל, שהרמב"ן ועוד מגדולי הראשונים ותשובות קדמונים פשוט להם להיתר, ויש המפרשים גם בדעת הרמב"ם שאסר רק כשאינה מיוחדת לאחד ומשמע כך מלשונו, וגם מהסוברים שהרמב"ם אסר גם במיוחדת יש סוברים שאינו איסור מדאורייתא. והשאילת יעב"ץ העלה להיתר וכבר האריכו בזה.

בשו"ת שאילת יעבץ חלק ב' סימן ט"ו האריך מאוד לברר דברי הראשונים והפוסקים והמשיבים בזה והעלה להיתר ברור מצד דין קדשה, ובסוף דבריו כתב דברים שיש בהם כמה יסודות גדולים וחשובים בענייני קיום התורה באופן כללי: "דכבר נתבאר לעיל דפילגש לא נאסרה כלל במנין ולא נודע שקבלוה לאיסור. אדרבא רבו המתירין והיחיד שנמשך אחר דעת הרמב"ם בטלו דבריו מחמת שאין להם על מה להשען. ומה שנמנעו במדינות הללו מפילגש מעצמם ומאליהם נמנעו בחשבם שיש בו איסור. ומנהג בטעות אינו מנהג ומתירין אותו בפניהם אם נהגו מחמת שהיו סבורים שהוא אסור. ובאמת הוא מותר ולסייג לא קבלוהו מעולם (אע"פ שנטה לדעת זו מאן דמחמיר בה אעפ"כ לא נתקבלה בהסכמה כלל) רק מחסרון ידיעה בלבד עשו כן או שהמורה לאסור אף הוא טעה, ואמנם האיסור אין בו משום סייג כמו שכתבתי לעיל. אדרבא ההפך הוא סייג לתורה אי משום להרחיק מן העברה ההפקר והזנות ולמעט בזמה דנשג"ז [נדה שפחה גויה זונה] להוצאת שכבת זרע לבטלה מן הבלתי נשואים. וגם הנשואים בעת שאין נשותיהם מצויות להם ואם כדי לסייע בקיום מצות עשה הגדולה דפריה ורביה שנמנעת פעמים הרבה אף מן הנשואים בסבת התקשרם באשה אחת בלבד לכן אין אומה ראויה להרבות בנשים אלא האומה הקדושה. לפיכך התירה התורה אותן לאיש הישראלי מפני שאסרה לו הזנות והנאוף. וגם אשתו אסורה לו בימים רבים של נדה וזבה ולידה למען יוכל עמוד בהן לפיכך לא לחנם התירתן תורה. וגם כדי להרבות זרע ישראל ובדין שיאסרו האומות עליהן יותר מאחת שבלאו הכי הם רבים ואין צריכים אלא לישוב המדינה ומהראוי היה למנוע מלאסור ליהודי שתי נשים משום איסור דבחוקותיהם לא תלכו, רק משום שהוא בשב ואל תעשה וגם מחמת הסכנה ליהודים השוכנים בין הערלים. כשנושאים שתי נשים הוצרך רבינו גרשם מאור הגולה לגזור איסור זה שלא מן הדין. וכו'

והשלישית לאסור דבר המותר לאותם שאינם בני תורה כבני בשכר ובני גבלא ודכוותייהו שאני הנהו דלא הוו שכיחי רבנן גבייהו משא"כ האידנא אע"ג דלא אכשור דרי, מ"מ בני תורה הם במקומות הללו שנתפשט בהן התלמוד וספרי הוראה וכל דבריהם עושים על פיהם אין כאן בית מיחוש בלי ספק וכענין שכתבתי בכיוצא בה במו"ק א"ח סתנ"ג. וכו'

לכן לדעתי הוא דבר מצוה רבה לפרסם ההיתר. ביחוד בדורנו זה שהכנעני אז בארץ שאהב את הזמה ובפרטות אחר שנתערבו בישראל המופקרים כת ש"ץ שר"י שר הנואפים הרוצים שיכלו הנשמות עם הגופות למען הביא משיח לפי טומאו עם שפחות חרופות מלבד שאר כתות דבהפקרא ניחא להו דטבא עבדינן להו כי היכי דלשבקו איסורא וליכלו היתרא. לא לגעו באיסורי דאורייתא כרת ומיתת בית דין. ואע"פ שמובטח אני שלא תצא תקלה מתחת ידי. כמזכה את הרבים שאין חטא בא על ידו. ותודה לאל זכו רבים על ידי בכמה גופי תורה ושמירות וסייגות לתורה ע"י חיבוריי. שכל מגמתי בהם לזכות את ישראל ולשפות שלום ביניהם לאביהם שבשמים. וביחוד מסרתי נפשי והפקרתי חיי וממוני בשביל טובתם ותקנתם ותועלתם האמתית בזה ובבא. וזולת זה כבר אבדה האמונה מפיהם. לולי ד' שהיה לנו. והציגני למשול עמים ולשום רסן על לחייהם. והסכים על ידינו לתת כבוד לשמו. וחשף את זרוע קדשו לעיני העמים למען לא תאבד תורה מישראל חלילה.
מכל מקום איני רוצה שיסמוך אדם על ידי בזה כי אם על פי הסכמת גדולי הדור. ואם ייטבו דברי אלה בעיניהם. יהי חלקי עמהם הריני נמנה ונלוה אליהם לדבר מצוה וסניף לאריות כי קטן יעקב ודל. מכונה יעבץ.

עוד אני מעיד במי שרוצה לסמוך על הוראתי זאת עכ"פ לא יעשה כזאת עד שימלך ברב ומורה צדק לעדתו. שיסדר לו ההתר ע"פ יחוד גמור בטוח ממכשול דהיינו לייחד לה חדר בביתו ולהזהירה מיחוד כל שאר אדם. ושבאם תמצא שעברה ולא נזהרה ישלחנה מיד מביתו. וכן יצוונה שתטבול בזמנה ויודיענה שאין בזה בושה כלל. ולבאר לה ג"כ שהבנים שתלד ממנו כשרים כשאר מיוחסים שבישראל כשתשמור בריתה ותהא נאמנת לאיש הזה. משא"כ אם תזנה עליו אזי בניה בני זנונים וחייבים עליה משום קדשה על כל ביאה וביאה בין איש זה בין אחרים. ובאופן זה אם ישמעו ויעשו ככל האמור אזי אין אחריות מכשול עון כל שהו בדבר זה ולמצוה יחשב להרים המכשלות את הרשעים. וגם ת"ח צריכים לכך ביותר שכל הגדול מחברו יצרו גדול וראוי להיות לו פת בסלו ולקיים זרע אם אינו זוכה לו מאשתו שנפלו בגורלו והכל הולך אחר כוונת הלב. בלבד שיכוין אדם דעתו לשמים. רחמנא לבא בעי. רגלי חסידיו ישמור. ושמר רגליהם מלכד ואל תהי צדיק הרבה למען לא תרשע הרבה כמו שהוכיח הנסיון גם בבני אדם גם בבני איש. ודי בזה. וכבר הארכתי יותר מדי למבין ומשכיל על דבר. שהוא משום עת לעשות וגו'".

.

כנגד דברי היעב"ץ עומדים דברי מרן רשכבה"ג בעל האחיעזר שנתקבלו הוראותיו שכתב בחלק ג' סימן כ"ג:

"ובכלל בפילגש דהתירא נחלקו גדולי עולם והחמיר בזה הריב"ש, והיא פירצה גדולה בקדושת האישות ובפרט בימינו אלה שתמלא הארץ זמה". מדבריו משמע כמו שנתבאר שאינו מוחלט מצד הדין לאיסור אבל ההכרעה היא שיש להחמיר מצד הדין. ואם היה מוחלט אצלו הדין לא היה צריך להוסיף שהוא פירצה גדולה. ומבואר גם שאינו סובר כהיעב"ץ בעניין זה שהוא תקנה ואדרבא מציל מהחטא.

.

ידועה גדולתו של היעב"ץ שהיה משכמו ומעלה, ודבריו ישרים. ודברי אינם באים לחלוק על דבריו, אלא שהוא אמר דבריו לפי עניין זמנו וביאר טעמו, ובזמננו העניין אחר, ולא על זה כיוון היעב"ץ.

הנה כבר הרבה מאוד דורות הרגישו כל העם בדבר זה כדבר אסור ומכוער.
בדור האחרון שרבתה שכחת התורה והעזובה יש הרבה דברים שהציבור נוהג ומרגיש שאינם על פי התורה. אבל בעניין הפילגש הוא מנהג ורגש של קהילות ישראל מהרבה דורות לפנינו ובמקומות תורה ומלבד היעב"ץ מעולם לא כתבו נגד הרגש הזה. ועל כעין זה נאמר אם לא נביאים הם בני נביאים הם, ואין להקל ראש בזה.

בטור אבן העזר סימן כ"ו כתב:
"וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה: פנויה המשרתת בבית ראובן ויצא קלא דלא פסיק [קול שאינו נפסק] שמתייחד עמה, לא מיבעיא שבני משפחתה יכולין למחות בידו שהוא פגם להם שתהיה פלגשו, אלא בית דין כופין אותו להוציאה מביתו שדבר ידוע שהיא בושה לטבול ונמצא שבועל נדה".
ומבואר שהם שני עניינים, האחד שבית דין כופים והוא משום חשש איסור נידה, והדבר השני הוא שבני משפחתה יכולים למחות בידו שהוא פגם להם שתהיה פילגשו. ונתקשו הפוסקים בכוונת דבר זה מה פגם יש בזה מלבד חשש איסור נדה. ולעניות דעתי פשוט שכוונתו לרגש שיש בלב בני אדם כשרים שדבר זה מכוער ואינו ראוי, וסובר שרגש זה צודק אע"פ שאינו מסיבה הלכתית. והראיה שאין לזה יסוד הלכתי היא מכך שכדי שיוכל בית דין לכוף הוצרך לומר משום חשש נדה, שמשום רגש לבד אין בית דין כופין. אבל אם בני משפחתה מוחים הם עושים כראוי, ואינם עוברים על מצוות שלום בין הבריות.

ועיין בביאור הגר"א שם באות ד' שפירש דברי הרא"ש שהוא משום שיש בו בושה, והביא ממדרש רבה שדרכו של מלך כשהוא הולך אצל פילגשו הולך במטמוניות, שיש בושה בעצמיות הדבר, ומשום שיש בושה בדבר עצמו חוששים גם שתהיה בושה מלטבול. ונראה כוונתו שאם לא היתה בושה בעצמיות הדבר היינו אומרים לה שאדרבא תטבול ולא תחוש מפני המלעיגים, שבדבר מצווה אין לחוש למלעיגים כמו שכתב בתחילת השולחן ערוך. אלא כאן בושתה צודקת שיש בדבר עצמו סיבה בושה.

הנה חרם דרבינו גרשם שלא לישא יותר מאשה אחת לא נתפרש טעמו, והוא נתקבל קרוב לחומרת איסור תורה ברוב הקהילות. ובוודאי הקבלה אינה רק מכוחו של רבינו גרשם אלא מרגש העם עצמו שכך ראוי. שרבינו גרשם לא תיקן אלא עד סוף האלף החמישי ולא לכל הקהילות.

הטעם לזה נראה ברור לעניות דעתי, שהנה החיים מצד עצמם הם עיקר הקדושה עצמה. שהקב"ה עצם מהות גילויו בעולם נגלה כחיים. והוא נקרא אלוהים חיים. ומה שהעולם חי, החיים עצמם הם הדבר הקרוב ביותר שיש ביד נברא לומר על אלוהיו שזהו האלוהים עצמו. והתורה נקראת עץ החיים. ונאמר בה "וחי בהם", ומשום וחי בהם ולא שימות בהם מותרות כל עבירות שבתורה חוץ מג' החמורות, שהעבירה עליהן ממיתה את הנפש עד שמה שנשאר אינו אלא כגוף חלול ללא חיי נפש ובחייהם נקראים מתים.
ואנו מתפללים זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים.
וכל שלב לו מכיר מעצמו בערך קדושת החיים שאין מעליו כלום. ואם באים גויים על עיר ואומרים מסרו לנו אחד מכם או שנהרוג את כולכם ייהרגו כולם. שערך החיים אינו יכול להימדד במספרים ובכמות שאין שום דבר מעל ערך חיי אדם אחד.

וחיים באמת אינם חיי הגוף לבדו. ומשום כך בגילוי עריות ועבודה זרה יהרג ואל יעבור. וצדיקים במותם נקראים חיים ורשעים בחיים קרויים מתים.

טעות מה שחושבים שחיים כדי ללמוד תורה או כדי לקיים מצוות וגמילות חסד. אלא להיפך, לומדים תורה ומקיימים מצוות וגומלים חסד כדי לחיות. וכמו שאוכלים כדי לחיות ולא חיים כדי לאכול. שהתכלית האחרונה היא החיים מצד עצמם והחיים עצמם אינם תכלית לשום דבר אחר. וזהו עומק עניין ללמוד תורה לשמה. שהוא לשם החיים. שהתורה היא כמו אוכל ומשקה ואויר לנשימה, ולומדה כדי לחיות כמו שאוכל כדי לחיות. והרבה חושך יש במחשבה שחי כדי ללמוד תורה והרבה מוות רוחני נולד ממנה.

.

נישואין הם עיקר היות האדם חי. אדם שהגיע לזמן שהבשילה נפשו לשאת אשה ואינו נושא הוא כמת מבחינה נפשית. וכך הוא הרגש הפנימי בכל אדם שלב לו, שמתאמץ להקים משפחה יותר ממה שמתאמץ על כל דבר אחר בחייו. וכתוב "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" ופירשו חז"ל גם על התורה וגם על אשתו ממש, שהם אותו עניין ושקולים הם.
ואמרו האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו, ואמרו שהנפרד מאשת נעוריו מזבח מזיל עליו דמעות ועוד כיו"ב הרבה.

קידושין ע' א': "אמר רבה בר רב אדא אמר רב כל הנושא אשה לשום ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנים שנאמר: (הושע ה, ז) "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו"". והובאה גמרא זו בשולחן ערוך אבן העזר סימן ב' סעיף א', ועיין שם היטב בחלקת מחוקק סעיף קטן א' ובביאור הגר"א סעיף קטן ו', שהביאור שרק אם היה נושאה גם בלא הממון ורוצים משפחתה לתת לו ממון ברצון טוב מותר ליקח, אבל אם לא היה נושאה בלא הממון נקרא נושא אשה לשם ממון אף אם אינה פסולה לו. וגם דברי רש"י ניתן ליישב על דרך זה.

והטעם בזה משום שהחיים הם עצמיות הקדושה ואסור להשתמש בקדושה לשום תכלית מלבד לתכלית הקדושה לשמה. ונישואין הם עצמיות החיים. וכמו שעץ  גדל ופורח ונותן פרי זהו עצם היותו חי כך גם אדם מה שמתאחד עם אשה ועושה פרי זהו עצם היותו חי. וכמו שאסור לישא לשם ממון כך אסור לישא לשם שום תכלית אחרת, וגם לא לתכלית פורקן היצר ולהימנע מהוצאת זרע לבטלה. אלא רק מכח שבתוכיותו מרגיש שהחיים שבו קוראים לו להינשא לאשה זו דווקא ולאהבה באמת. וכמו שיש זמן שהחיים קוראים לאיש ולאשה להביא ילדים לעולם ומי שלא זוכה לזה אחרי שהבשילו החיים שבו לצמוח לזה מתייסר בייסורים המשולים למיתה כל יום ויום וכידוע. ומי שלא הבשילה נפשו לנישואין מבחינה זו אסור לו להינשא בשום פנים, שאין אלה חיים וכמו שאין חיים של אילן לתת פרי כשעדיין הוא נטיעה רכה, וממילא זו השחתה של עיקר החיים. וכמו כן ללדת לפני שהלב מרגיש בתוכיותו שהחיים שבו נזקקים לזה וחפצים בזה באמת. ואסור לנהוג בזה כיבוד הורים וכל שכן לשמוע לקול אחרים.
וזה מה שנאמר על זה בפסוק "בה' בגדו", שלישא לשם ממון הוא בגידה בשם עצמו, שבוגד בחיים עצמם. ונובע מזה שהבנים זרים. שכיוון שמת העץ ויבש גזעו ואין בו לחלוחית חיים, גם פירותיו יבשים ורעים.

עניין זה לא האריכו בו חז"ל והפוסקים כל צרכו, כיוון שהיה להם פשוט לגמרי שאין זה צריך תלמוד אלא דבר שכולם יודעים אותו. וגם משום שכל עניין ששייך ללב פנימה העדיפו חז"ל למעט בדיבור בו שלא יצא לחיצוניות על ידי רוב מילים.

וכבר הרבה דורות שהאופי והכח הנפשי נשתנה ממה שהיה בימים קדמונים ואין בכוחנו הנפשי להתאחד עם יותר מאשה אחת איחוד שלם ועמוק באהבה גמורה עד והיו לבשר אחד וכמו נפש אחת, וכמו שכתבו בספרי קבלה שאיש ואשה הם שני חצאי נשמה שמנוסרת ובאיחודם חוזרת להיות אחת. וכתבו בספרי מוסר על פי תורת האר"י ז"ל שאדם לא יכול לזכות לאהבת התורה אם לא אהב מקודם אשה.

ונראה פשוט שמטעם זה הרגישו העם מעצמם שיש להימנע מלשאת יותר מאשה אחת ונהגו בזה איסור חמור מאוד. וגם בקהילות שרבותיהם כתבו בפירוש שלא קיבלו חרם דרבינו גרשם בדורות מאוחרים כמעט לא בנמצא שישאו יותר מאשה אחת.  והחמירו בו עד מאוד וכופין ומנדים על זה, ובכל קהילה היו עבריינים בכל מיני עניינים אבל לא נמצא כמעט מי שעבר על זה, וכמו שלא נמצא כמעט מי שלא מל, עיין שולחן ערוך אבן העזר סימן א' סעיף ז' ובמפרשים. וכל זה מכח רגש העם שקיבל מתוך ליבו שהרי רבינו גרשם תיקן רק עד סוף אלף חמישי, ומצד ההלכה אחרי האלף החמישי הוא היתר גמור ופשוט.

ועניין פילגש דומה לזה. שאם אוהב את האשה בכל ליבו ומאודו וחפץ להתאחד כראוי, יש לו לקדשה ולנושאה כראוי. ואם אינו אוהבה כך, עניין זה של איחוד איש ואשה אסור שיתקיים לשם פורקן היצר והנאה סתם ושעשוע וכיו"ב. והוא בגידה בה' יותר מנושא לשם ממון. ואם אנוס הוא על פורקן היצר ואינו יכול להימנע מותר לו להוציא זרע לבטלה וכמו שכתבתי בתשובה אחרת, אבל לחלל ענין חיבור איש ואשה לעשותו לשם הנאה ושעשוע הוא בגידה בחיים עצמם והוא חמור לא פחות מהלכה מפורשת ובצד מסויים אפשר שחמור יותר. וכעין שנהגו חומרא יתירה כמו באיסור תורה מהחמורות ביותר בחרם דרבינו גרשם.

האופן היחיד שלעניות דעתי אפשר להתיר הוא באופן שהאיש והאשה אוהבים זה את זה וחפצים בלב שלם להינשא כדין ולחיות כנשואים, ורק יש איזו סיבה שמונעת מהם את האפשרות להינשא ואינם יכולים להינשא בשום פנים ואופן. ואז אם הברירה היחידה היא לחיות ללא קידושין או להיפרד, לעניות דעתי נכון יותר שיחיו ללא קידושין ויסמכו על המתירים מאשר שיפרדו. ומייד כשיוכלו ינשאו.

.

– – –

.

זכורני שבדרשת שבת חתן לפני שנים רבות אמר רב אחד בדרשתו שהאיש נברא כדי ללמוד תורה והאשה נבראה כדי לסייע לו ללמוד וזהו הבית היהודי השלם בטהרתו וזהו ייעודו.
ואחר כך כיבדוני לומר דברים ושאלתי מדוע לא נבראה האשה בדמות פועל חזק ובעל שרירים או בדמות שור וחמור, שאז היתה יכולה לסייע לבעלה ללמוד תורה כראוי שהיה כוחה רב וצרכיה מועטים.
וכעת שנבראה רכה ורגישה וצריכה זמן לשיחה וענייני חמימות ואהבה וכיו"ב, וצריכה מלבושים נאים ותכשיטים ומיני תפנוקים וממתקים, ואם אין בעלה משמחה ואם חסרים צרכיה נוטה לשקוע בעצבות, וקל עלבונה, ואינה מסוגלת לפרנסה כמו איש, הרי כביכול אינה כמו כל הנבראים שנבראו באופן המתאים ביותר לייעודם ותכליתם. ולו היתה אוכלת רק חציר ושמחה תמיד בחלקה וחזקה תמיד הרי היה קל יותר לאברך ללמוד.
ומהו שנאמר במסכת כתובות אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לתכשיטי אשה?

וחלק מהנוכחים היה ניכר שאין הדברים נוחים להם לשמוע [החתן היה תלמידי וידעתי שנוח לו בזה], וזו היא שכחה נוראה של העיקר הכי גדול ויסודי בתורה, שהיא תורת חיים וניתנה לאדם כדי שיהיה יותר חי ויותר אדם ויותר אנושי ויותר בעל לב ויותר אוהב ומרגיש ממה שהיה לולא היתה ניתנת לו. ורבי ירוחם המשגיח ז"ל אמר שהתורה אינה אלא גפרורים להצית נשמת האדם, ואינה אלא טרמוס להחזיק את החום של התייחדות האהבה שהיתה בהר סיני. ולפני שנעקרו קהילות התורה ממקומן במלחמה הנוראה ובעליית בני בבל ומרוקו ואלג'יר ותימן ועוד לארץ ישראל, לא היה כלל וכלל אף לא שמץ מחשיכה כזו אצל בני התורה ולא עלתה כזו על דעת אדם מעולם. ועל זה אמר המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין שהיטלר לא הרג רק ששה מליון אלא הרג את הכלל ישראל, את נשמת חיי התורה שעברה כמו נר מנר מדור לדור.

ובזה יובן שאין דברי חולקים עם דברי היעב"ץ, שהוא דיבר באנשים שמרוב גודל כח החיים שבהם לא די להם באשה אחת. ואם נמצאת אשה שרוצה ובוחרת בזה וטוב הוא לה מאיזה טעם, אע"פ שפשוט שלסתם אשה הוא רע, כתב להתיר. ולכן גם לא היתה רוחו נוחה מחרם דרבינו גרשם. עיין בפנים שלא הבאתי כל דבריו הנוגעים לחרם דרבינו גרשם. ולכן כתב שמצווה להתיר להם, ובפרט לתלמידי חכמים שיש בהם יותר כח חיים.
ואילו השואלים בזמננו אין בהם כח חיים, והיות "איש", אפילו כדי אשה אחת אחת. והם מאחרים להבשיל מבחינה נפשית עד גיל מאוחר וסובלים מבדידות ומחוסר חום ופורקן ליצר, ואינם בוגרים דיים להינשא, ומתוך מצוקה זו רוצים קשר של בוסר וילדות שאינו אהבה של ממש ובלי העומק והמסירות והנתינה והמחוייבות של אהבה של ממש. וחלק מהבגרות והיות "איש" הוא היכולת להימנע מקשרי בוסר וילדות שטחיים ולהבין ולהרגיש את החילול של עניין האישות שיש בהם, ולא שייך בזה כלל המצווה להתיר שכתב היעב"ץ. והוא אסור כי מי שבעל לב אמור להרגיש שליבו ממאן בזה כי הוא בגידה בהיותו חי, ובחרת בחיים היא יסוד התורה.

.

– – –

.

אני מביא כאן תשובה נוספת שיש בה צד אחר של העניין:

תודה רבה על תשובתך הפרקטית ,,  אכן הרגשתי שיש בתשובתך מעין אוזן קשבת מציאותית המאפשרת לקיים יחסי זוגיות מתוך שיקול דעת ולא מתוך הימור..
כפי שהבנת ממכתבי אני גרוש (אחרי 25 שנות נישואין) מזה 3 שנים ומנסה לבנות פרק ב' בחיי ולצורך כך הולך לכל מיני מפגשים – דתיים כמובן – ולצערי זה ממש לא פשוט , כל אחד ואחת עם הרגליהם השונים אנשים נכוו והמשקעים רבים וכל אחד ואחת נזהרין בצוננין ועל פי הבנתי בעניין , הצורך בקיום יחסי זוגיות כדי לבדוק כל אחד את הצד השני הוא פשוט בלתי נמנע..
הייתי שמח לקרוא את את תשובתך המפורטת בנושא פילגש.. וכן מבקש לדעת מי הם הפוסקים והמקורות השונים שניתן לסמוך עליהם .. ובכך לאפשר גם לאחרים לעיין בתשובתך ובכך לשחרר את הנפש המתנגשת ממצוקתה היומיומית באמונתה ..
להבנתי, במילים אחרות , בדרך מסויימת יש פתרון ואני ממש שמח על כך.   יישר כוח.
.
– – –
.
שלום,
אני מצרף קישור לתשובה.
(כאן בא קישור לתשובה שכאן לעיל) 

מה שכתבתי שם לא מכוון למצב שלך. השאלה שנשאלתי היתה לגבי בחורים צעירים לפני גיל נישואין, שיש מהם שנפגשים עם צעירות בסתר, ותוהים אולי במקום לעשות בסתר ובאיסור יש מקום לתת מסגרת הלכתית לקשר שמקובל אצל חילונים כ"חבר וחברה". וכיוון שיש הרבה פוסקים שסוברים שאין איסור הלכתי בקשר כזה ויש מקום לסמוך עליהם, אולי אם ההלכה מתירה אין סיבה להימנע.

לגבי השאלה הזו הארכתי שמלבד האיסור ההלכתי בעניין לא תהיה קדשה בבנות ישראל, שכאמור הרבה סוברים שהוא נאמר רק למי שמופקרת לכל ולא למי שמיוחדת לאחד, יש כאן בעיה אחרת, הרבה יותר חמורה ומרכזית, שקשורה למקום הרציני בחיים ובנפש שאמור לתפוס קשר זוגי.

בהתחלה הבאתי בקיצור את הדעות העיקריות בפוסקים לגבי האיסור ההלכתי של לא תהיה קדשה, וכל האריכות בהמשך היא על עצם הבנת מהות קשר הנישואין, שמכוון לצעירים, ולאור ניסיונך לא נראה לי שזה יחדש לך משהו.

אני מבין בהחלט את המצב שאתה מתאר. כשמתחתנים בשידוך בגיל תשע עשרה מכיוון ששניהם ילדים רכים וחסרי מושג על עצמם, יש סיכוי שכשיתבגרו ביחד במשך הזמן יתקרבו וילמדו לאהוב ולהתחבר. אבל בפרק שני כשלאדם יש כבר אישיות מגובשת ומפותחת, ומצד שני יש בוודאי הרבה צלקות וכאב, בהחלט אי אפשר לקפוץ מייד לחתונה, ומוכרחים שתהיה אפשרות הדרגתית של התקרבות והיכרות רצינית ובניית אמון וכו'.
מצב כזה הוא הפוך לגמרי מה שהתייחסתי אליו בתשובה. שם היה מדובר על נסיון לקיים קשר אישות מתוך חוסר רצינות, כבילוי ופורקן ליצר.  וכאן זה בדיוק הפוך, שמתוך הבנה של גודל הרצינות והמשקל של הנישואין לא יכולים להכנס אליהם בקפיצה עיוורת ומוכרחים לעשות את זה בהדרגה מתוך למידה והתבוננות. לכן אדרבא, לדעתי זו לא קולא ופשרה ביראת שמיים, אלא להיפך, זו החמרה וגישה של יראת שמיים להתייחס לנישואין בכובד ראש, ולגשת אליהם כדבר שמצריך תהליך רציני ועמוק של היכרות ולמידה כלפי בת הזוג וגם כלפי הנפש של עצמך.
אם יש בהלכה היתר של חיים ללא קידושין, זהו משום שיש מצבים בהם זה נדרש. וכמו שהתורה נתנה מצוות גירושין, לא שזה מצווה לכתחילה לכולם וכך הדרך שיש ללכת בה, אבל יש מצבים מיוחדים ששם זו מצווה גדולה ועבורם היא ניתנה, ואז רצון התורה שכך ייעשה.  ולדעתי במצב כמו שאתה מתאר גם כן רצון התורה שאז ייעשה השימוש בהיתר של חיים ביחד ללא קידושין.

כל טוב ובהצלחה ומועדים לשמחה.

(כמובן ההיתר לחיות עם אשה ללא קידושין מותנה בשמירת הלכות נדה. יש לפעמים בעיות מעשיות בשמירת הלכות נדה לאשה פנויה, וצריך להתמודד בחכמה עם דעת הבריות והבושה. בחלק אחר של ההתכתבות כתבתי על זה אבל הוא עניין אישי שמשתנה מאדם לאדם. אם קשה מחמת הבושה לטבול במקווה, יש אפשרות גם לטבול בים, אבל צריך ללמוד היטב את כל הלכות נדה וחציצה לפני שעושים כך, ואחרי שלומדים עדיין רצוי להתייעץ עם מורה הוראה על כל הפרטים, כי בנקל אפשר להכשל).

.

.

חלק מהתגובות לא הובאו כאן מחמת האריכות וניתן למצאם ב http://tshuvotarchiv.wordpress.com

מודעות פרסומת