Archive for the ‘בעניין צורת חיי התורה הציבוריים בזמננו’ Category

בעניין צורת חיי התורה הציבוריים בזמננו

אפריל 28, 2010

הדברים נכתבו בתחילה כמענה למגיב שכתב תגובה על התשובה בעניין הוצאת זרע לבטלה, ובגלל האריכות והחשיבות נתתי להם מקום בפני עצמו.

יש הכרח לכתוב דברים קשים מדם הלב הנוגעים לסכנה שלעניות דעתי היא החמורה ביותר לקיום תורתנו הקדושה מאז שניתנה מסיני. ברצוני להקדים שאינני מכיר את הכותב, ואני מניח שהוא מן הסתם אדם טוב ויקר וכוונותיו טהורות. אני לא מתכוון חלילה לפגוע בו או לומר שום דבר עליו באופן פרטי ומסויים. רק יש בדבריו דוגמה לעניין חמור ביותר שלא הוא גרם לו ולא הוא אחראי לו.

מדרש תנחומא בפרשת נח:
"יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שבחר בישראל משבעים אומות, כמו שכתוב "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבעל פה וגלה אותם לישראל.
ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבע"פ פרטות, ותורה שבע"פ הרבה ותורה שבכתב מעט, ועל שבעל פה, נאמר "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".
וכתיב "ולא תמצא בארץ החיים", ומאי לא תמצא בארץ החיים, וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל". וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל.
לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". ואמרו חז"ל לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא "על פי הדברים" וזו היא תורה שבע"פ.
שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהוא משולה לחשך שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"

"ולפיכך קבע הקב"ה שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה ומביאין ראיה ומן המקרא ומן המשנה ומן התלמיד כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה, שנאמר "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול", "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל ולא שלט בהן לא יון ולא אדום והוציאן הקדוש ברוך הוא י"ב שנה קודם חרבן ירושלים בתורתן ובתלמודן שכך כתיב "והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר ולא נשאר זולת דלת עם הארץ", וכי מה גבורה יש בבני אדם ההולכים בגולה, אלא אלו גבורי תורה שכך נאמר בה "על כן יאמר בספר מלחמות ה'".
ומתוכן החרש והמסגר, חרש שבשעה שאחד מהן מדבר נעשו הכל כחרשין, מסגר כיון שאחד מהן סוגר דברי טומאה וטהרה או איסור והתר אין בעולם שיכול לפתוח לטהר ולהתיר. לקיים מה שנאמר ונתתי מפתח בית דוד על שכמו ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח".

"וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד, ואף לימות המשיח אין חבלי של משיח רואין שנאמר הוי ציון המלטי, מאדום ומיון מגזרותיהן, וכתיב חולי וגחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה, ושכנתי כתיב בשדה שאע"פ שאדם גולה בשדה שכינתי לא זזה ממך, ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף איביך (שם) שם ללמדך שמשם מתחלת הגאולה משם עולין לירושלים שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו' אותה שעה והיתה לה' המלוכה, וכן יהי רצון".

.

מסכת סוטה מ"ט א'-ב:
"רבי אליעזר הגדול אומר מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא [התחילו החכמים להיות כסופרים], וספריא כחזניא ]כחזנים], וחזניא כעמא דארעא [כעם הארץ], ועמא דארעא אזלא ודלדלה. ואין שואל ואין מבקש. על מי יש להשען על אבינו שבשמים.
בעקבות משיחא חוצפא יסגא [יגדל], ויוקר יאמיר הגפן תתן פריה והיין ביוקר ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת.
בית וועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו.
וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת.
נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים. בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו.
פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים".

מספרים בעניין סגירת ישיבת ואלאז'ין, שהיתה הישיבה המרכזית בעולם הישיבות בזמנה, והוכרחה להיסגר על ידי השלטונות הרוסיים שכפו להכניס בה לימודי חול. הנצי"ב שהיה ראש הישיבה ראה בסגירתה אבדן של הלב והמרכז של לימוד התורה, ואחרי סגירתה נשבר ליבו ונראה זקן בשנים רבות, ומספרים שהיה הולך בלילות מושלגים לבכות על דלתותיה הסגורות. לפי הסיפור הציעו לו להעביר את הישיבה למרחק קטן לתוך הגבול הפולני ושם יוכל לנהלה כחפצו. הוא סרב באמרו שהוא קיבל את הישיבה מקודמיו כמות שהיא ואינו יכול להתחיל בעצמו ישיבה חדשה. הציעו לו לפרק את הבניין ולבנותו מאותן אבנים ועם אותם ספסלים בדיוק כמו שהוא ויהיו בו אותם אנשים. והוא הצביע על קורי העכביש בפינות הכתלים ושאל, האם גם את אלה תוכלו להעביר?
הוא הביא את הגמרא במסכת תענית כ"ט א' האומרת:
"תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: רבונו של עולם הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך. וזרקום כלפי מעלה ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם. והם קפצו ונפלו לתוך האור.
ועליהן קונן ישעיהו הנביא: (ישעיהו כב, א) "משא גיא חזיון מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה". אף בהקב"ה נאמר: (ישעיהו כב, ה) "מקרקר קיר ושוע אל ההר"".
ואמר שמסירת המפתחות באה לומר שהאחריות על המשכיות קיום התורה והעבודה היא על נותנה, ואנו מופקדים רק לשמור על התורה כמו שקיבלנו אותה בטהרתה, ואם אין אנו יכולים אין אנו בעלים עליה ומוטל עלינו להחזיר את המפתחות ולומר לנותן התורה שמעתה הא זה שידאג להמשך קיומה. ופיסת היד שיצאה היתה אות משמיים שהסכימו איתם. ולכן אע"פ שנראה לו שסגירת הישיבה היא מכת מוות להמשכיות מסירת התורה, אין בכך כדי להצדיק לפגוע בנאמנות המסירה ואם אין אנו יכולים עלינו להחזיר את המפתחות למי שהתורה שלו והכל בידו.

התורה יש לה נשמה וחיים. לפעמים כשעוקרים צמח ממקום אחד למקום אחר הוא מת בלי סיבה ידועה. ואם במקום החדש לא תשרה אותה נשמה שהפיחו בה מייסדי הישיבה שוב אין זו התורה האמיתית שקיבלנו ואין לנו רשות לעשות כן גם אם נראה שיש סכנה לעיקר המשכיות מסירת התורה.

המלחמה הנוראה גדעה את המשכיות חיי התורה באירופה, והעלייה לארץ אחרי הקמת מדינת ישראל גדעה את המשכיות חיי התורה בארצות כמו בבל אלג'יר מרוקו תימן ועוד.

אמנם היו בארץ ישראל גדולים עצומים אשר רוח בהם, שייסדו ישיבות והעמידו תלמידים, אבל לא אסתייע שרוחם תשרה על קהילה וציבור אלא רק על יחידים. דבר זה שמעתי באזני מהמשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין ז"ל ומהרב ש"ך ז"ל שהיתה להם ידיעה מה נקרא תורה חיה לאמיתה ממרכזי התורה שהיו לפני המלחמה, והוא ידוע למקורבים אליהם שאמרו כן פעמים רבות, אם כי לא בציבור.

זכורני כשהיו הדיבורים הראשונים לגבי הקמת תנועת "ערכים", היו חששות וספקות גדולים אצל זקני גדולי הדור האם לתמוך בזה. לעניות דעתי היום ניתן לראות שצד החשש היה מוצדק.
מכיוון שנשאר חלל ריק בין גחלת נשמת חיי התורה שאצל התלמידי חכמים הגדולים לבין חיי התורה של הציבור, הדרשנים שבתחילה נועדו רק "להחזיר בתשובה" נעשו המובילים ונותני ההשראה והאופי והצורה של חיי התורה.
צורת התורה שבעל פה היא של המיסתורין של הקב"ה. צורת התורה היא עמל עצום ומתמסר, צנוע ועדין ונסתר ועמוק מיני עמוק, של נפשות רכות הנכספות לשמוע מתוך הדממה הדקה את הקול של האהבה וההתאחדות שנאמר בהר סיני ובוקע כמו מעיין סתרים מעומקי סוגיות התורה שבעל פה.
מי ששמע את רבי ירוחם אומר דרשה לתלמידי הישיבה מספר שהיה מבטו מושפל וקולו כמעט בלתי נשמע ולא היה מגביה קול או משנה את נימת הדיבור אף פעם, ודבריו עמוקים מיני עמוק ונשמעים ומובנים רק למי שמסר את כולו להקשבה והתבוננות.
"למכור" את התורה בנאומי כיכרות ואיצטדיונים, בסיסמאות קולניות והשפעות רגשיות חריפות ושטחיות וזולות, באמצעים של דמגוגיה ורטוריקה וריגוש של המונים, זה ההיפך הגמור מנשמתה של התורה וצורתה ואופייה, ריחה וטעמה.
והיום כבר אבד לגמרי הגבול בין דרשנים לרבנים. לדוגמה תגובה כמו זו שאני מתייחס אליה. הרי כדי להביע דעה כלשהי מטוב ועד רע בענין תורני יש לעמול בעמל העיון היטב בסוגיות הגמרא המפרשים והפוסקים ונוגעות לעניין. וכדי להיות מסוגל לעמול בזה צריך קודם לקנות ידיעה כללית בתורה וחשוב מזה דרך לימוד נכונה ושימוש תלמידי חכמים והוא עמל גדול של שנים ארוכות. ואם היה בדברי הכותב דעה שמיוסדת על עמל תורה הייתי מקבל בכבוד כל השגה, חריפה ככל שתהיה, ומנסה להבין וללמוד ואם היה נראה לי שדבריו צודקים אני מקווה שהיתה בי היכולת גם להודות שטעיתי.
אבל לא רק שאין בדברים פרי של עמל אמיתי בתורה, אלא אפילו אין הכותב יודע שיש דבר כזה עמל תורה ושיש צורך בעמל תורה כדי שתוכל להיות דעה כלשהי על מה שכתוב בתורה. וסבור שעלונים וחוברות וסיסמאות ודרשות ושיעורי תורה הם המקורות הנכונים לקבל ידיעה בתורה, ושאותם אנשים עם כשרון לעמוד על במה מול קהל וכושר דיבור ושכנוע הם הנקראים רבנים והם היודעים אמיתה של תורה.
והדברים גם נכנסים כמגפת מוות רוחני להיכלי הישיבות הקדושות, ונזדעזעתי לראות שבמקום משגיח תלמיד חכם אמיתי קורה שמביאים דרשן המוני וזול לדרוש לפני בחורים עמלים ומתייגעים בתורה. ושנשות בני תורה במקום להיות מוארות על ידי עמל התורה של בעליהן שומעות קלטות של אותם דרשנים ועל פי זה נקבעת צורת התורה בבית של תורה.

"שיעורי  תורה" הם דבר מבורך ללמד אנשים שלא זכו לעמול בתורה הלכות בסיסיות שלא יכשלו באיסורים. אבל אינם מביאים לידיעת התורה, שלזה אין תחליף וקיצור דרך ומוכרחים למסור את הנפש שנים רבות להמית עצמו באהלה של תורה, ביגיעה עצומה ומסירות נפש והקשבה ושימוש תלמידי חכמים.

אם זאב תולה על עצמו שלט שהוא כבש, הוא לא נעשה על ידי זה כבש. הדבר לא תלוי במילה זו או אחרת שמכנים את הדבר אלא במהותו. אם אדם צועק תורת ישראל ואלוהי ישראל ומצטט פסוקים, אין השם בלבד מספיק כדי שאכן תהיה לו שייכות לתורת ישראל ולאלוהי ישראל. מה שקובע היא צורת הדבר ומהותו.
יש בעולם הרבה קיצונים דתיים. אלה באים מתרבות פראית ואלימה והם אוחזים בטרור ורצח, ויש שבאים מארצות תרבותיות ונימוסיות, ואינם רצחניים כמו אלה, אבל צורת הדברים הרוחנית דומה. סיסמאות ללא עומק, ריגושים המוניים וזולים ושטחיים, בערות ובורות ואטימות וחוסר מחשבה ביקורתית ומעמיקה, וחוסר בחיי נפש עמוקים של היחיד באופן פרטי. הכל בנוי על קבוצה ומנהיג שיודע לסחוף המונים והשתעבדות חיי הנפש הפנימיים האמיתיים לסיסמאות של הקבוצה שנצעקות שוב ושוב כדי להחניק כל קול עמוק יותר שבא מתוכיות נפש היחיד.
היחיד נוהג באלימות כלפי הנפש שלו, שמחניק את חיותה האמיתית העמוקה, את צרכיה וראיית העולם שלה ורגשותיה העדינים, כאבה ובכייה ובדידותה וגעגועיה והאור והחום העדינים הגנוזים בה, כדי להשליט על עצמו את הסיסמאות הריקות של הקבוצה, ומזה הוא נעשה אלים גם כלפי אחרים. בתגובה המובאת כאן לדוגמה בולטת הצורה של צעקת סיסמאות ואלימות, שטחיות ובורות. ובאמת העולם מלא מזה עד שכבר נשכח עד כמה זה ההיפך מתורה וגם מאנושיות פשוטה, שהיא היסוד לתורה.
ומכח השתלטות הדרשנים על עולם התורה צומחת כאן דת שצורתה היא כמו של הכתות הקיצוניות הפונדמנטליסטיות בנצרות או באיסלם הקיצוניים. חשכה, בערות, אלימות, סיסמאות, טוטליות של הקבוצה והחנקת חיי הנפש הפרטיים והחשיבה העצמאית והבחירה האישית. ולא מועיל כלום שהזאב הזה תולה על עצמו שלט שהוא כבש וקורא לעצמו "יהדות" ו"תורה". ולמרבה הצער נפשות עדינות המחפשות אמת ואור נלכדות בדרשות אלה ונפעל בנפשם מה שקורה למי שנופל ברשת של כת, שנעלם ומוכחש העולם הנפשי האישי האמיתי ואת מקומו תופש רובד שטחי של האידיאולגיה הקבוצתית, והאדם משוכנע בכח, ומשכנע את עצמו בכח, שהוא "מאושר" וחייו "אמיתיים", ותוצאות ההרס יוצאות אל פני השטח רק שנים אחר כך אם בכלל.

.

– – –

.

אני מעתיק כאן עוד דברים ששייכים לזה:

.

לא שייך ללמוד סוגיא להלכה באופן פשרני, כיוון שהלימוד מוכרח להיות בתכלית התמימות ויושר הלב ובקשת האמת ומבלי שום נטייה מוקדמת לגבי המסקנא. אם לא כך אז אין שום ערך ללימוד, ואם יש רצון מוקדם דווקא "להקל" ולא לעשות כפי הדין, אפשר פשוט לעשות מה שרוצים ולומר בגלוי שלא רוצים לעשות כפי ההלכה. ואם באמת רוצים לעשות כפי ההלכה הרי מוכרחים לנסות להגיע לחקר אמיתתה כמו שנאמרה בהר סיני, ולהקשיב למה שעולה מהסוגיא בלי לנסות להטות לשום צד.

גם אם רב מסויים פסק דבר שלדעת אחרים נראה שהוא קולא יותר מהדין, אפשר שאותו רב עצמו בסוגיא אחרת יפסוק יותר לחומרא מאחרים, אם הוא הולך ביושר ולומד ללא נטייה מוקדמת (ואם אין זה כך הרי אינו רב כלל). ואז אין כאן שאלה של קו "פשרני" או "מחמיר", אלא רק נדון באותו דין מסויים.

לדעתי הרצון למצוא דרך "פשרנית" בהלכה אינו קשור לפרטים מסויימים של פסיקה, אלא לגישה כללית לתורה ולהלכה.

בסוף הלכות נדה להרמב"ן כתב: "ומדיני החציצה לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר הקל, כי אם כן אין לדבר סוף, אלא אחר שחפפה ראשה וסרקה במסרק וחפפה ורחצה כל גופה בחמין ונזהרה לבלתי תגע בשום דבר חוצץ ותעשה טבילתה בפשיטות איבריה וכל גופה, לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להן קץ וסוף, כגון עצמה עיניה ביותר קרצה שפתותיה ביותר ומשאר הספיקות, כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר ובין לא עצמה ביותר".
זה נשמע כמו בדיחה, אבל שמעתי זאת בעצמי מבעל המעשה, שהיה אברך שהיה חושש מאוד, וכמה פעמים שלח את אשתו לטבול שוב בגלל איזה חשש שנתעורר לו. והגרי"ש אלישיב הפנה אותו לדברי הרמב"ן האלה. ואותו אברך אמר לי שכעת נוסף עליו עוד יותר לחץ, שמלבד החשש לצאת ידי כל פרטי הדינים כעת הוא גם צריך להזהר שלא לעבור על דברי הרמב"ן האלה…

נאמר במדרש שבמכות מצריים ישראל ומצרי היו שותים שניהם מספל אחד, הישראל שתה מים והמצרי דם. וכן בחושך שניהם היו בחדר אחד, לזה היה אור ולזה חושך. ואם נשאל מה היה בספל מצד עצמו, בלי שישראל או מצרי שתו. התשובה שלא היה שם לא מים ולא דם. כי האמיתיות העמוקה של המציאות מתגלתה בניסי מצריים, שאין מציאות שקיימת באופן מסויים מצד עצמה, בצורה אובייקטיבית. קיום כזה של מציאות הוא סתירה לכך שאין עוד מלבדו. הרמב"ן מבאר שכל המציאות היא ניסים נסתרים. אם אחד זרע שדה, וכבר יש את כל הנתונים האובייקטיביים לצמיחת התבואה, אם יפריש ממנה לעניים תתברך השדה, ואם לא יפריש לא תתברך. ולכאורה מצד עצמה האם היא שדה בריאה וטובה או חולה ושדופה. אלא אין מציאות עצמית לשדה מלבד מה שהיא דיבור של הקב"ה איתנו. בעשרה מאמרות נברא העולם ונאמר לעולם ה' דברך ניצב בשמיים. העולם אינו אלא דיבור בינינו לקב"ה, ואין לו מציאות "אובייקטיבית".

כשיש מצוות כגון חמץ בפסח, או חציצה בטבילה וכל כיו"ב, הקפידא אינה האם במציאות ה"אובייקטיבית" "באמת" נכנס לפה גרגר חמץ כלשהו או האם "באמת" נשאר דבוק משהו לגוף בטבילה. המצווה היא דיבור של הקב"ה איתנו, והקיום שלנו הוא דיבור שלנו איתו. אם עשינו פעולה להימנע מחמץ או חציצה הרי אמרנו בזה לקב"ה מה שרצינו לומר, ומעתה כבר לא חשוב אם באמת חמק מעינינו גרגר כלשהו שלא ראינו.
השאלה באיזו נימה והלך נפש אנחנו מנהלים את הדו שיח עם הבורא.

מסופר על הרב מבריסק שהחמיר מאוד באפיית המצה. ושאל אותו תלמיד חכם שהיה עמו, האם באמת יש להחמיר עד כדי כך. והרב מבריסק השיב, כשאתה מחתן את הבן שלך אתה מהדר בחליפה יפה ויקרה או לובש חליפה פשוטה איזו שתהיה. בשבילי המצווה היא החליפה שלי.
הרב מבריסק לא החמיר משום פחד שמא באמת יפול גרגר חמץ כלשהו. אלא הוא היה בקרבה כזו לקב"ה שכך היה הדו שיח שלו איתו. זה כמו מי שאשתו מבקשת ממנו להכין לה כוס קפה, אחד פשוט יכין קפה, ואחר ידקדק בזה וירוץ לקנות קפה טרי ויטחן בעצמו שיהיה בדיוק במידה ויצרף קצת שוקולד מובחר ויניח ורד על מגש יפה וכיו"ב. מי שהיחסים שלו לא באמת כאלה, זה ייראה מאולץ ומיותר ומכביד, ויעורר שאלה האם זה מתוך רגשי אשמה על משהו…
מי שמבועת ואחוז חרדה מהגיהנום שמא נדבק לגוף משהו בשעת טבילה או נפל גרגר חמץ בפסח, לא מנהל דו שיח. הוא תופש את הדברים כאילו זה חוק פיזיקלי. כמו שהיה במלחמת המפרץ שבהתחלה היו שחששו שבאמת יש גז מרעיל ברחוב, וכל ההגנה שלך ומשפחתך מהגז הוא על ידי נייר דבק, וחששו לכל סדק וחריץ האם הוא מודבק ואטום היטב. מי שמתייחס כך לחשש חמץ או חציצה או נקודה על האתרוג וכל כיו"ב, לא עובד את הקב"ה. שהוא מתייחס כאילו יש כאן מציאות אובייקטיבית. ואם יחדור טיפת גז דרך נייר הדבק יהיה אסון.
מציאות אובייקטיבית היא ההיפך מדו שיח. היא הסתר פנים. יש לה מקום בעולם החומרי של הסתר הפנים, ולא בעולם המצוות ועבודת השם. זה לעניות דעתי עומק כוונת הרמב"ן ולכן כתב שזה מדיני החציצה. שלכאורה היה לו רק לומר שאי אפשר להעלות ספיקות עוד ועוד כי אין לדבר סוף, אבל למה שזה יהיה מדיני החציצה עצמם. אלא הכוונה שבדיני חציצה עצמם נאמר, כמו בכל התורה, שהם דו שיח של אהבה בינינו לבורא. הוא אמר לנו דבר אהבה וקרבה וידידות, ואנו במעשנו שמקיימים את המצווה אומרים לו דבר אהבה וקרבה וידידות. זה עצם מהות דיני חציצה. כוונת הרמב"ן שמדיני חציצה הוא שאין להבינם כ"נהלים" כמו תקנות הגנה אזרחית איך להתגונן מפני הגז.

שמעתי פעם בדרשה של "מחזיר בתשובה" שאם נשים ילד במרכז הטילים וניתן לו ללחוץ על הכפתורים הוא יחשוב שהוא סתם משתעשע, אבל באמת יש לדברים השלכות מאוד חמורות, והילד ישמע פיצוצים ולא יידע שיש קשר בין שעשועיו לזה. והתורה היא כמו מדריך ההפעלה והוראות השימוש ואסור ללחוץ סתם על כפתורים בלי זה.
לעניות דעתי זה סילוף גמור של מהות התורה. אוי ואבוי אם נרגיש שהתורה היא "הוראות הפעלה" טכניות, כדי להביא תועלת ולמנוע אסונות. זו בדיוק הגישה של עבודה זרה, שיש לפייס אל מפחיד ומנוכר במעשים שרירותיים שיגרמו לו להציל אותנו מאסון ולהביא לנו רווח. זה מוחק את העיקר מהתורה שהוא רחמנא ליבא בעי [הקב"ה רוצה את הלב]. ועל זה צעקו הנביאים למה לי רוב זבחיכם, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי.
על זה נאמר במדרש (תנחומא שמיני ח'): "וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות". אין כאן הוראות הפעלה טכניות. לקב"ה עצמו לא אכפת אם אכלת גרגר חמץ או שהיה דבוק חציצה לגוף. התוצאות ההרסניות מעבירה אינן משום שבמציאות האובייקטיבית נלחץ הכפתור הלא נכון, ואם בדקת חמץ מתוך יחס רציני ומכבד ולא בזלזול ועצלות ואמרת בזה לקב"ה שאתה מכבד ואוהב, לא אכפת לו ולא יקרה כלום אם נשאר גרגר שלא ראית. הכל הוא רק דו שיח אישי בינינו לקב"ה. ואם בדו שיח הזה אנו יורקים בפניו ושונאים אותו ואוטמים אזנינו לדבריו, האסונות שקורים הם חלק מהדו שיח. שלפעמים לא נשארת דרך אחרת להביע את הכאב ולעורר את הלב לשמוע. כך שלהכנס למירוץ של "להתחזק" בעוד ועוד חומרות מתוך לחץ ופחד מאסונות, או ציפייה להתגשמות משאלות, במקום לפנות פנים אל פנים ולפתוח את הלב ולהתקרב מבפנים באמת, יכול להביא חלילה רק לתוצאה הפוכה. ובלי שייכות לתוצאה, זה היפך רצון נותן התורה.

קיום הלכה שנעשה בשמחה ושלווה והכרה ולב, כמו שאוחזים ביד של אבא אהוב והולכים איתו ביחד, בלי לחץ ופחד וכובד, ובלי לחזר אחרי חומרות שאינן מעיקר הדין (אלא אם כן זה באמת מאהבה וכמו אצל הרב מבריסק, שהיא מדריגה שלא שייכת לעניות דעתי לאדם רגיל בזמננו), אינו קיום "פשרני", אלא להיפך, הוא הקיום האמיתי. והעיקר תלוי בגישה ולא בפרט מסויים כזה או אחר אם הוא דווקא יותר לקולא או יותר לחומרא מהמקובל.

לגבי ההלכות עצמן כאמור אי אפשר לנקוט בהן גישה פשרנית, אבל נתגבבו על גבי ההלכות חומרות שאינן מעיקר הדין ואין טעם לנהוג בהן לאדם מהשורה, ויש כאלה שלא למדו כפי הצורך ואינם מבחינים מה הדין ומה חומרא ומרשים לעצמם גם בלא לימוד לומר לאחרים מה לעשות. אין לזה פתרון אלא ללמוד הלכה עד כמה שאפשר, ולשאול כשצריך, עד שיתברר מהו עיקר הדין ומהו חומרא שאינה מחייבת על פי ההלכה. אי אפשר לקיים הלכה בלי ללמוד הלכה. כמובן לא כל אחד יכול ללמוד בעיון מהמקורות ולהכריע בעצמו, אבל גם אם לומדים מקיצורים שמסבירים קצת ולא רק כותבים פסקים, ומבינים מה שמבינים, זה נותן בסיס לבוא בשאלה לרב או למישהו שיודע יותר ולברר איתו את העניין המסויים שמטריד. כשלא לומדים כלל לא יודעים מה לשאול ולא מבינים את התשובה.

.

– – –

.

תוספת דברים בעניין ששייך לזה:

.

נפוצה בעולם אופנה המכונה "ניו אייג'" ויש שקוראים לה "רוחניות" וכיו"ב. אחד המאפיינים הבולטים של עניין זה הוא ההנחה שכל מה שכל אדם אומר מן הסתם יש להאמין לו כל זמן שלא הוכח אחרת, ולא אכפת עד כמה הדבר מופרך.
הנחה זו מוגבלת רק לענייני "רוחניות", למשל אם אדם טוען שהוא מתקשר עם חייזרים או נשמות אינדיאנים עתיקות או עם נשמת הרבי מלובביץ' וכל כיו"ב יוצאים מהנחה שמן הסתם זו אמת ולא רואים צורך לברר היטב. אבל אם אדם יפנה אליהם ויאמר שיתנו בידיו ממון רב כי הוא יכול לזרוע אותו ולקטוף יבולים של מטבעות כסף לא יתנו בידיו ממון, או אם אדם היה טוען שיבנה להם בניין גבוה שעומד על יסודות "אנרגטיים" בלי צורך בברזל ובטון לא היו מוכנים להכנס לגור בבניין כזה וכל כיו"ב. אם הסיבה לפריחת אופנה זו היתה טפשות בלבד זה לא היה אמור להיות מוגבל לענייני רוחניות בלבד.
הטעם האמיתי מבחינת כוחות הנפש לעניין זה, ניתן להבין על ידי משל. אם אדם מרגיש בדידות וריקנות וקור ורוצה להיות בקשר עם בן או בת זוג, יש בזה דרך ארוכה ודרך קצרה. הדרך הארוכה היא לחפש בן או בת זוג לכל החיים, שיהיה איתו קשר נפשי מאוד עמוק ובנייה של משפחה. דבר זה מחייב חיפוש עמוק בתוך הנפש של עצמו והיכרות עמוקה עם בן או בת הזוג, עד שיתאמת באופן מאוד עמוק ופנימי שזה בן הזוג המתאים. ואחר כך יש דרך ארוכה של היכרות עמוקה, ועבודה ומאמץ גדולים של להיפתח, להתקרב, ללמוד, לתת, לוותר, להתכופף, להתמסר, להתפתח, לצמוח, להתאחד.
ויש דרך קצרה, להכנס למסיבה שיש בה הרבה בני אדם שקיבלו עליהם שדי ברמז קל כדי לקיים אישות מייד עם כל מי שהראה התעניינות.
הדרך להגיע לאמונה האמיתית היא כמו הדרך למצוא את בן או בת הזוג הנכונים. לא על ידי מחקר מדעי פילוסופי, לא על ידי בדיקת כל האפשרויות, אלא על ידי עבודת חיפוש מאוד פנימית ועמוקה בתוך הלב עד שיתאמת בכוחות הנפש העמוקים ביותר.
וכמו במשל, יש פיתוי גדול להכנס למסיבה כזו שבה הכל מזומן מייד. הניו-אייג' הוא מעין מסיבה כזו מבחינת אמונה, ומעיקרי המסיבה שהכל מותר ושום דבר לא צריך להתאמת.

התורה מיוסדת על "אמונה". אמונה היא היכן שכלה כח ההשגה השכלית, ומשם והלאה מאמינים אע"פ שאין השגה שכלית מוכחת. אמונה היא וודאות יותר גדולה מכל השגה שכלית, ודורשת עבודה של אימות יותר מכל מחקר מדעי או פילוסופי.
כל דבר שמושתת על השגה שכלית הנסיון הוכיח שהוא יכול להשתנות. חוקי ניוטון שנחשבו תכלית האימות השכלי השתנו, גם במתימטיקה ובלוגיקה חלו שינויים עם התפתחות המדע. תורות פילוסופיות ששלטו ללא עוררין הוחלפו על ידי תורות אחרות.
אמונה זהו כמו שהתאמת אצל אדם שהוא אוהב את אשתו ומאמין בה. שזה בא אחרי עבודה ארוכה ועמוקה של התקרבות ופתיחת לב והתמסרות הדדית והתאחדות, עד שנעשים מאוחדים כל כך שהוא מאמין בה שהיא האדם שהוא אוהב ושמשלים אותו ומאמין לכל דבריה. ואין לו שום הוכחה שכלית או מדעית על זה, וזו וודאות גדולה יותר מכל וודאות שכלית. ויכול לקרות שגם אחרי שנבנתה אמונה שלמה פתאום נתגלה שבן או בת הזוג בגד, ובאמת אינו כמו שהיה נדמה. וזו פגיעה מהגדולות ביותר שיכולות להיות, כיוון שאמונה היא הדבר שהוא תשתית חיי הנפש, וכשהוא נשבר זה שבר עצום לאדם. מיסודות האמונה שמאומתת בלב שאמונה באל חי אם מגיעים לאמיתה אין בה אפשרות של בגידה, ואם נראה שיש אכזבה ושבר באמונה זה לא מוכיח על האמונה עצמה אלא רק מוכיח שעדיין לא מצאנו את האמונה האמיתית ויש להמשיך לחפש עם בירור עוד יותר עמוק בכוחות הנפש במה באמת הוא מאמין בעומק נפשו וליבו.
אותה תופעה שמדובר בה, הופכת את האמונה לדבר שהוא הקצה הכי רחוק מאמונה אמיתית. בעוד שאמונה היא עבודת הבירור והאימות הנוקבת והמעמיקה והממושכת והמייגעת ביותר שאפשר, הם הופכים את המושג אמונה כאילו הוא היפך של אימות ובירור, בבחינת פתי מאמין לכל דבר.
באהלי התורה שלומדים כראוי על פי המסור בידינו ב"ה כמעט שאין נגיעה לגישה זו, אבל יש הרבה אנשים שלא גדלו באהלי תורה והם מתעניינים בתורה ולא יודעים מימינם ומשמאלם, ואליהם פונים שרלטנים רבים המציגים את עצמם כרבנים ומספרים בשם התורה גיבובי הבלים מופרכים, ומי שאין לו הכנה של לימוד תורה כראוי נופל ברשתם וילכו אחרי ההבל ויהבלו, ואוי מעלבונה של תורה שההבל הזה נאמר בשמה.
אפילו הוכחות מדעיות ולוגיות ופילוסופיות אינן דרכה של תורה כלל, כמו שלא בוחרים בת זוג בכלים כאלה. אבל להביא דברים ממישהו שמת מוות קליני ודימה שחזה איזה דמיון, או כי מישהו העלה מישהו בסיאנס ודימה שאמר לו משהו, או כי מפגרים הקלידו על אותיות משהו, או כל שאר מיני הבלים נוראים ללא כל יסוד, אין קץ למילים עד כמה זה ההיפך הגמור של התורה ודרכה. זה רחוק מהתורה והפוך לה לא פחות מכל ראש שבט אפריקאי שעוסק בכשפים וסילוק רוחות וכיו"ב.
ושגורים בפיהם סיפורים מופרכים על מעשים שכביכול קרו, שפלוני עשה כך ואירע לו כך, בין לטובה ובין לרעה. ומיסודות התורה שגם אם המעשה באמת אירע כמו שסופר אסור ללמוד ממנו מאומה. נניח שראינו בעינינו אדם שכיבד את הוריו ומייד אחר כך מת. האם נלמד מזה שהתורה שקר כי כתוב כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, אלא ודאי כל מי שהאמונה התאמתה אצלו כראוי, מבין שזה לא מוכיח מאומה, וזה רק מחייב להבין את הפסוק יותר עמוק או להבין את מה שראינו יותר עמוק, או להישאר בקושיא. יש הרבה דברים בתורה שנשארים בקושיא, מתוך אמונה שמי שחכם יותר יבוא ויתרץ, ולא מסיקים מהם לעקור דברים שהתאמתו אצלנו באמונה אמיתית. וכמו שאסור ללמוד מאומה מסיפורים שסותרים את התורה, באותה מידה אסור ללמוד מאומה מסיפורים שמסייעים לתורה.
נניח שאדם חי עם אשה חמישים שנה באחדות לבבות גמורה, ויום אחד מישהו סיפר לו שהיא הלכה לחנות מתנות ביום הולדתו. כעת הוא מאמין בה כיוון שמוכח מהסיפור שהיא אוהבת אותו ורוצה לקנות לו מתנה. אחר כך סיפרו לו שהיא נישקה את המוכר בחנות ונסעה איתו לביתו בלי להודיע לבעלה. כעת הוא לא מאמין בה יותר מכח הסיפור. אחר כך סיפרו לו שאותו אדם הוא אח שלה שלא ידעה היכן הוא ופתאום פגשה בו. וכעת הוא שב להאמין בה, וכן הלאה. האם כך ראויה להיות האהבה שלו אליה ואמונתו בה?
ספרי הקבלה משמשים בידי אותם שרלטנים מאגר בלתי נדלה להבליהם, כיוון שאינם מוכרים לציבור ויש בהם דברים התופסים את הדמיון. ספרי קבלה נכתבו רק ליחידי סגולה שאחרי עמל עצום בתורה ובמדרגות השלמות הנפשית יש לה כלים להבין מה כתוב, ורק אליהם נכתבו הדברים. ובכל ספרי הקבלה נאמרו אזהרות חמורות שהדברים לא נכתבו כפשוטם, לכן הם נקראים ספרי סוד, אלא הם דברים מאוד מאוד עמוקים ודורשים עמל גדול בהרבה מסוגיות הגמרא החמורות ביותר כדי להתחיל להבין מה בכלל כתוב, ונועדו להיות מוצנעים מהציבור הרחב, ומי שקורא אותם באופן פשוט מובטח לו שיטעה לגמרי בכוונת הדברים. כל האזהרות למי שעושה כך וכך שיקרה לו כך וכך הן משלים עמוקים, ונאמרו רק לבעלי מדרגה גבוהה מאוד, ואין לדברים שום שייכות לציבור הרחב.

אם מדובר ברופאי אליל שמרפאים עם אבקת עטלפים וקלפים ואבני בדולח יש דרכים ברורות להבחין. לרופא אמיתי יש תואר והוא נמצא בקופת חולים או בית חולים, ואינו לובש צעיפים צבעוניים בחדר אפל ומלא עשן באזורים מפוקפקים.
כשמדובר ב"רבנים", בשנים האחרונות נעשה שמי שלא בא מחינוך בישיבה קשה לו מאוד להבחין. השרלטנים לבושים כמו רבנים ונקראים רבנים ומדברים בבית כנסת ויש להם "מוסדות תורה" ומקימים "רשת ישיבות" ו"שיעורי תורה" וחלקם מצליחים להשיג הסכמות מגדולים וידם רב להם בקירוב רחוקים. הבעיה רק שהם מקרבים את הרחוקים למיסטיקה וניו-אייג', לכשפים והבלים ושרלטנות, ולא לתורה. רק שהם מכנים את אותה מיסטיקה בכינוי תורה ומזה יוצא לכאורה שהם מקרבים לתורה וכמו שעשיו הצליח לרמות את יצחק לחשוב שהוא ירא שמיים כך חלקם מצליחים לרמות גדולי תורה כאילו יש בהם יראת שמיים וכוונתם להגדיל תורה. לכן מכיוון שאין סימנים חיצוניים הסימנים צריכים להיות מתוכן הדברים. כל "רב" שמגבב סיפורים חסרי בסיס, מעשיות והפחדות מספרי קבלה וכל ענייני "ניסים ונפלאות", גילגולים ומוות קליני וחזיונות ומופתים למיניהם וכל כיו"ב, בהכרח שהוא מאותם שרלטנים וכל מי שמבקש יהדות ואמת עליו לשמור נפשו ממנו.

.

– – –

.

דברים מתוך התכתבות אישית:

אם לשים את האצבע על נקודת ההבדל בין התפישה הנבערת, הרעה, הפרימיטיבית, של מהי דת, לבית התפישה האמיתית, שהתפישה הנבערת היא שהדת היא דרך, ספר עם אמירות מה עלי לעשות, מה עלי לחשוב, ואני צריך לקיים מה שכתוב בו. ללכת בדרך שכתובה בספר.

והאמת אינה כן, שהרי נאמר (הושע י"ד י') כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

התורה לא מראה את הדרך לאדם. האדם צריך למצוא את דרכו בעצמו מתוך עצמו. לבד. מתוך אנושיותו בלבד. כמו אברהם אבינו. מהבחינה הזו התורה וההומניזם הצרוף אומרים דבר אחד.

כל מה שנאמר שהתורה מראה את הדרך לאדם ומיישרת אותו ומביאה אותו אל דרכי חיים וכל כיו"ב, הוא רק אחר כך. רק אחרי שלאדם יש דרך שהגיע אליה בעצמו הוא מוצא את אותה דרך עצמה משתקפת לו בספר תורת האלוהים כמו הד, כמו מראה. ודרך ההד הזה דרכו מעמיקה מולו והוא רואה אותה כמו שלא היה יכול לראות לולא השתקפה לו במראה. ואם דרכו ישרה הוא מתיישר יותר, ואם דרכו רעה הוא נעשה רע יותר. וכך הוא בכל פרט ובכל צעד וכל יום מחדש.

והרי מעשים שבכל יום כך, שיש הרבה קבוצות אנשים שדרכם מתנגדת תכלית ההתנגדות זו לזו, וכולם מביאים ראייה לדבריהם מהתורה, וברור להם שדרכם כתובה בתורה באופן המפורש והברור ביותר. ובהכרח שהכל לפי מה שהוא אדם ואם הוא צדיק הוא יראה בכל פסוק במפורש דרכי צדיקות, ואם הוא פושע הוא יראה מפורש בכל פסוק דרכי פשע. ובעל כרחך הדרך נקבעת על ידי האדם לבד לפי מה שהוא אדם, והתורה אחר כך מוליכה אותו בדרך שהוא ברר לעצמו.

ומי שסבור מתוך בערותו שהתורה היא זו שקובעת את הדרך, אינו מודע לכך שהוא עצמו קובע את הדרך, וממילא משתלטות עליו בלי שהוא יודע כל מידותיו הרעות כיוון שהוא ישן להם ואינו בורר ומחפש דרכיו, ואחר כך הוא ממילא רואה שכך כתוב בתורה, ונדמה לו שהתורה מובילה אותו, והוא הולך בדרכיה, ובאמת מידותיו הרעות כתבו את עצמן בספר התורה שלו והן מובילות אותו בלי שהוא יודע. וכלפי זה צדקו אלה האומרים שמקור רוב הרעות בעולם הוא משום הדת, ושהדת היא בריחה מאחריות והתמודדות, והמציאות מוכיחה כדבריהם.

.

וזה המבואר בסוגיא במסכת יומא ע"ב א':

מבית ומחוץ תצפנו אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם.

אביי ואיתימא רבה בר עולא נקרא נתעב, שנאמר (איוב טו, טז) אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מאי דכתיב (משלי יז, טז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים.

מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד.[רש"י: שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים]

אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תירתון תרתי גיהנם.

אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם משה",  זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה.

והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמא דמותא.

אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן רמי כתיב (תהלים יט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב" וכתיב (תהלים יח, לא) "אמרת ה' צרופה זכה משמחתו" לא זכה צורפתו.

ריש לקיש אמר מגופיה דקרא נפקא זכה צורפתו לחיים לא זכה צורפתו למיתה".

יראת שמיים היא עניין של ראייה, שהאדם עצמו רואה בעיניים העצמיות שלו את מה שמעבר לשטחי, מה שנסתר ועמוק, זה הכוונה ב"שמיים", ומתנהג לפי מה שהוא עצמו רואה. והתורה נצרכת ליראת שמיים לפני העיסוק בה, וכל העיסוק בה אינו אלא כדי להכנס ליראת שמיים.

תוכו כברו הכוונה תוכו זהו האדם עצמו, וברו הוא מה שהוא מתנהג ככתוב בתורה שהוא השתקפות של פנים עצמיותו. שלפי מה שהוא כך כתוב לו בספר התורה שלו.

וזהו שאמר שמשה רק שם את התורה לפני בני ישראל והם לוקחים לעצמם לפי מה שהם. ומי שזכה היא לו סם חיים ומי שלא להיפך. וזכה פירושו הזדכך.

וכל זה הוא ההיפך הגמור מסברת ההמון שאדם יכול פשוט כמו שהוא בלי שחיפש והגיע מתוך עצמיותו לראיית האמת שלו [וכמובן זו עבודה המתחדשת יום יום], להכנס למקום בו יש איזה דרשן או רב, או לפתוח ספר כלשהו, ולציית לו כמו חייל עיוור וכך יהיה נחשב איש "דתי".

 

עיין עוד בעניין זה בתשובה בעניין לשמה, תשובה, מהות ההלכה.

 

מודעות פרסומת