בעניין תורה ומדע

כתבו לי שיש מחקר מדעי האומר שבימי יוסף עוד לא בייתו גמלים ולא השתמשו בהם, ושזו סתירה להאמור בתורה לגבי יוסף שמוזכרת שם אורחת גמלים.

לגבי עצם ההתייחסות למחקר, ארכיאולוגיה היא מקצוע הדורש ידע רב. אם הייתי רוצה להיות יכול להתייחס למחקר הייתי צריך מקודם לעשות תואר אקדמי רציני בארכיאולוגיה, לקבל כלים למחקר וניתוח, ואחר כך ללמוד את הסוגיא המסויימת של ביות גמלים לעומק מבחינה ארכיאולוגית ובלי דעה קדומה לגבי המסקנא. ואחר כך להביא את ממצאי לפני פרופסור ותיק ומוכר שיבחן אם יש ממש בדברי.

יש העוסקים בשאלות של דת ומדע, ומשתמשים בידיעות מדעיות ששאובות מספרים פופולריים וכיו"ב. אם מישהו היה מביע דעה בסוגיא הלכתית בגמרא על סמך קריאה על רגל אחת של ספר פופולרי כלשהו או מאמר כלשהו, בלי שנים של יגיעה באהלה של תורה, לא הייתי רואה מקום להתייחס לדבריו. וכך גם לגבי מי שמשתעשע בסברות מדעיות בלי שיש לו כלים להבין על מה הוא מדבר.

יש דרשנים זולים שמתייחסים לדעות מדעיות בנימה של זלזול. כמובן יש מחקרים טפשיים, אבל יש גם דברי תורה טפשיים. לו חלילה היה אותו אדם במצב רפואי מסובך והיה נעשה מחקר על דרכי טיפול, פתאום המדע לא היה כל כך מזולזל בעיניו.

מסופר על החזון איש שאמר שכל סברא בלימוד סוגיא הוא מתייחס אליה באותה מידת רצינות כמו הייתה זו שאלה למעשה אם להתיר אשת איש. אם עוסקים בשאלות של מדע ותורה, בין ליישב סתירות ובין להסביר דברי תורה על פי ידיעות מדעיות, צריך לזה רצינות ומהצד המדעי זה כרוך בהכשרה מתאימה. כמו שלא הייתי רוצה שיאמרו לי איך לנהוג בשאלה רפואית מסובכת על סמך קריאה שטחית של מאמר בעיתון על הנושא, כך גם כשעוסקים בשאלות מופשטות אין להביע דעות שזה כל יסודן.

יש מקומות רבים שיש סוגיות בגמרא הנראות סותרות זו לזו, ובחלקן הניחו המפרשים את הקושיא בצריך עיון כי לא מצאו יישוב.  יש גם למשל קושיות על תורת היחסות בפיזיקה שלא מצאו להן יישוב ונשארו בצריך עיון.
העוסקים בפיזיקה לא ימחקו משום כך את כל תורת היחסות ויתחילו מחדש. כי הם יודעים שיכולת השכל להשיג מוגבלת, ולעולם אינו יכול להיות בטוח שהוא נקי מטעות. ודברים שהיו ברורים לצד אחד אחר כך באו אחרים והוכיחו להיפך, וקושיות שהיו ללא פתרון דורות רבים באו אחרים ומצאו להן פתרון.
לכן גם בגמרא כשנשארו בצריך עיון על סתירה בין סוגיות לא החליטו משום כך שהגמרא אינה דברי אמת.

לו הייתי עמל כל הצורך כדי לעסוק בסוגיא הארכיאולוגית של ביות גמלים ומגיע למסקנא שנראה מוכח שאכן לא בייתו גמלים בימי יוסף, היה אז מקום לעסוק בשאלה מצד פרשנות התורה ולחפש לזה יישוב פרשני. ואם הייתי מגיע למסקנה שאי אפשר לפרש באופן שיתיישב, היה הדבר נשאר בצריך עיון כמו כשיש שתי סוגיות הלכתיות סותרות, או שני מחקרים מדעיים סותרים. ואין שום סיבה להיות מוטרד מזה כי ברור שבמסקנא שלנו בשום תחום אינה סופית ומוחלטת ויכול לבוא מי שחכם יותר ולראות את הדברים אחרת.
אני עוסק בגמרא כי זה מעניין ומשמח אותי ומחייה את נפשי, ולכן אם יש סתירה בין שתי סוגיות אני עוסק בה בעמל רב. לא בגלל שזה מטריד אותי מבחינת השאלה האם דברי הגמרא אמיתיים. אדם למד במקום שליבו חפץ ומי שעסק בארכיאולוגיה מעניין ומשמח אותו יכול לעסוק בשאלה ממתי בייתו גמלים. וגם זה לא שייך כלל לשאלה לגבי אמיתות התורה.

הפיזיקה מתיימרת להיות אמת אבסולוטית וקוהרנטית בדיוק כמו התורה. מה שהמדע של הפיזיקה סבור שידיעותיו אינן סופיות ואבסולוטיות הוא משום שבני האדם מצד מוגבלותם לא הגיעו לתכלית חקר העולם, ולא משום שהעולם בעצמו מצד עצמו אינו אמיתי ביחס לעצמו.
כך גם כשאני עוסק בתורה אני מניח שהתורה מצד עצמה אמיתית בהחלט ובאופן אבסולוטי, אבל זה לא אומר שמה שאני יודע כאדם הלומד תורה הן ידיעות אבסולוטיות ומוחלטות, כי כאדם מוגבל אני לא הגעתי לסוף חקר התורה ושכלי מוגבל ומצויה בו הטעות והיום יכול להיות לי ודאי שכתוב בתורה כך ומחר אראה שבאותו מקום כתוב להיפך. ומה שיש רבנים גדולים לא מועיל כי מי יתקע לידי שהבנתי באמת את כוונתם.

לגבי עצם ההנחה שהתורה מצד עצמה אמיתית, אפשר לשאול את זה גם לגבי הפיזיקאים, מניין הם מניחים שהעולם בכלל יכול להיות מובן ומוסבר אם הם ימשיכו לעמול על מחקרם כל הצורך. אולי אין בכלל אמת מדעית כלשהי שמחכה להם בהמשך דרכם. אולי החושים משקרים ומטעים ואולי השכל משקר ומטעה, ואולי אין בכלל מציאות עומדת ומסויימת שאפשר לחקור אותה. אולי מחר נתעורר ויתברר שכל מה שנדמה לנו היום כמציאות הוא חלום שווא ושגעון. כל זה הוא שאלה של אמונה פנימית והיא לא ניתנת להוכחה או הפרכה בכלים מדעיים או רציונליים כלשהם.
אצל הפיזיקאים האמונה שיש אמת זו עמדה שנובעת מאמונה בדיוק באותו מובן כמו אצל האיש הדתי שמאמין באלוהיו. גם מבחינת המקור בכוחות הנפש מקורה מאותו מקום ואם לא מתייחסים להבדל בשימוש המילים זו במהות אותה אמונה עצמה [כוונתי לאמונה אמיתית שבאה מהכרה פנימית ולא למה שמכונה אמונה בפי ההמון שמתכוונים לביטול הדעת העצמית ולבריחה מאחריות וליהפך לחייל עיוור וטיפש של מישהו וכיו"ב].
אחרי שנוקטים בשאלות אמונה אלה כפי שנוקטים, ממקור שאינו מדעי רציונלי, מעתה מכיוון שברור ששכל רציונלי מדעי הוא מוגבל ומועד לטעות ועם הזמן מתגלים דברים חדשים, כעקרון הוא אינו יכול להעמיד קושיא על העמדה שנקטה בה האמונה.

אם יש תצפיות ומשוואות ומחקר שמעמידים קושייא שאין עליה יישוב על תורת היחסות, לכאורה היה צריך לומר שהיושר האינטלקטואלי מחייב להודות שתורת היחסות היא שקר. ומה שיש דברים שמוכיחים אותה נאמר שאנחנו לא יודעים להסבירם. הרי אם יש תיאוריה להסביר דברים היא צריכה להיות הגיונית, ואם אינה הגיונית עלינו לומר שהדברים הם נטולי הסבר ולא להסביר אותם באופן לא הגיוני.
אם תורת היחסות ביחד עם הקושיות עליה אינן מתיישבות בשכל ביחד, הרי שתיהן כשהן מצורפות כאחת אינן הסבר הגיוני. ואם כן כעת צריך לומר שלכל התופעות שמוסברות על ידי תורת היחסות, וגם לתופעות שניצפו שהן קושיא עליה, לכולן ביחד אין שום תיאוריה שמסבירה אותן.

כאמור ההוכחות התצפיתיות והמתימטיות של תורת היחסות אינן מכריחות להאמין באמיתותה. שהרי אפשר להסביר את כל ההוכחות שלה בכך שיש שד כלשהו שעושה שנראה את התצפיות האלה ונדמה שכל המשוואות נכונות. אי אפשר לומר שתיאוריית השד לא הגיונית, כי מבחינה לוגית טהורה אין לה שום פירכא או סתירה. לא לוגית וגם לא מדעית אמפירית. מדע תצפיתי לא יכול לשלול את תיאוריית השד כי היא מסבירה את כל התופעות ואינה מחייבת שנוכל לצפות בשד עצמו.
אדרבא, מבחינת המתודה המדעית עלינו לבחור בהסבר השד, כי הוא מסביר את כל התופעות בדרך שמבחינה לוגית אין לה פירכא. ואילו תורת היחסות במצורף עם המחקר שסותר אותה סותרים זה לזה ואינם עומדים בביקורת של הלוגיקה.
(מה שתיאוריית השד אינה בת הפרכה אינו חסרון בה, כי היא מבחינה לוגית מראש לא יכולה להיות מופרכת. ומה שאומרים שתיאוריה מדעית טובה יותר כשיש לה אפשרויות הפרכה הוא רק אם מבחינה לוגית יש אפשרות שהיא תופרך).

ההסבר הנכון בזה לדעתי הוא שהמדענים מאמינים שתורת היחסות יש בה מן האמת. ואמונתם מורה להם שמה שיש מחקרים שמעמידים קושיות עליה זה בגלל שההשגה שלנו בה אינה שלמה וצריכה תיקונים והרחבות, אבל לא בגלל שכולה שקר גמור. ותיאוריית השד אינה מתקבלת על האמונה שלהם. האמונה המדעית הזו היא תחושת התאמתות פנימית שמקורה עמוק יותר מהשכל הרציונלי לוגי השטחי. אותה תחושה עצמה שמכוחה מאמין מי שמאמין באל אחד.
מדען כן ורציני יאמר אני כאדם לא יכול להאמין בתיאורית השד, אם הייתי רק מדען, מכונה שפועלת מכח הלוגיקה הטהורה והמתודה המדעית הנקייה הייתי מקבל את זה, אבל כאדם שפוי ובר דעת האנושיות שבי מכריחה אותי לא לקבל את תיאוריית השד. ומאותה אמונה אני גם לא מקבל למחוק את תורת היחסות לגמרי ולומר שאין הסבר לכלום אלא מניח שמחר נבין יותר ונראה שהקושיות מתיישבות.
לעניות דעתי רואים מכאן שאין חילוק כלל בין החשיבה המדעית לבין האמונה הדתית. הן אותה אמונה ובאות מאותו מקום. האמונה היא שם נרדף לכח הכרת האמת שהוא עמוק יותר מהלוגיקה. שמכוחה נוצרו האכסיומות הלוגיות והתקבלו כאקסיומות.

המדען מאמין שיש אמת אובייקטיבית שהיא העולם, ושהיא ניתנת להכרה בכוחות ההכרה האנושיים, שעוד לא הגיעו לסוף ההכרה בה אבל עם הזמן הם ילכו ויתקדמו. המדען מאמין שיש תאימות בסיסית בין העולם מצד עצמו לבין הלוגיקה וההכרה ותחושת האמת האנושיים. ללא ההנחה שיש תאימות כזו אין שום יסוד להתחלה של כל מחקר מדעי וחזרנו לתיאוריית השד. תאימות כזו היא חידה גדולה. היא סתירה גדולה לתחושה השטחית של מי שנוטה לחשיבה המדעית. אם התפתחנו במקרה מוחלט ממולקולה והתקדמנו על ידי אבולוציה, כיצד זה שיש לנו כח להכיר את חידות כל המציאות בשכל שלנו. כיצד יש התאמה כזו בין מבנה המציאות לכוחות ההכרה שלנו שתאפשר חקירה מדעית בכל שאלה הנוגעת למציאות בכל מקום ובכל מישור. כיצד הלוגיקה שהתפתחה בנו באופן אימננטי במקרה ממולקולת פחמן אחת חובקת את כל המציאות ומסבירה ומכילה את כל חוקי הטבע וכל המציאות מהחלקיק הכי קטן עד הגלקסיות. מדען מטבעו אמור לכפור באפשרות שתהיה התאמה כזו, ואז ממילא הוא מבטל את כל המדע מיסודו. מדענים קיצוניים באמת רצו מכח זה לטעון שאין בכלל מציאות אובייקטיבית והכל הוא רק תפישה אנושית ואין מחוצה לה מאומה. ובאמת אין מי שלא מתייחס לזה כאל תרגיל ושעשוע מחשבתי ומאמין בזה באמת. הרי אותו מדען עצמו התחתן ומגדל ילדים והולך לרופא כשהוא חולה ומנסה להתפרנס ונזהר לסטות הצידה כדי לא להתנגש בעמוד, וכו' וכו'. לפי אמונתו אין מקום לכל זה. הליכה בנתיב זה בעקביות מביאה לשגעון ועקירת האנושיות לגמרי.

המאמין הדתי מאמין שהתאימות בין מציאות העולם להכרה האנושית נובעת מכך ששתיהן הן השתקפות של מידע שקיים במימד אחר ומשם הוא בא לעולם וגם למבנה הכרה האנושית.

זה בסך הכל עוד צעד באותה אמונה שגם המדען מאמין בה שיש תאימות בין העולם לבין מבנה ההכרה האנושי וקטיגוריות ההכרה האנושיות והלוגיקה האנושית. אמנם זה חידתי ויש צד בשכל האנושי שנוטה למאן בזה, אבל גם לומר שיש תאימות בין העולם להכרה בלי להסביר שיש מקור משותף זה חידתי באותה מידה. אפשר להאמין כך או כך, זה תלוי בחוש הכרת האמת הפנימי של האדם, אבל זה נמצא על אותו מישור.
זו מחלוקת בין אנשים רציניים והגיוניים לפי חוש הכרת האמת הפנימי שלהם, אבל אינה מעמידה אותם בשני מחנות מנוגדים והשקפות עולם שבסיסן סותר מעיקרו כמו שיש הסוברים.
האמונה הבסיסית של המדענים בתאימות בין ההכרה האנושית לבין העולם אינה מכריחה את האמונה בתורת היחסות דווקא. גם האמונה באל אחד אינה מכריחה את האמונה בתורת משה דווקא. אמנם האמונה המסויימת בתורת היחסות דווקא היא פרט שבא מאותו מקום אנושי שממנו באה האמונה הכללית באותה תאימות. וכך בעיני מי שמאמין בתורת משה האמונה בספר זה דווקא באה מאותו מקום אנושי.

כדי להבהיר יותר את דברי כאן אני רואה צורך להעתיק כאן דבר יסודי שכתבתי במקום אחר שהוא עניין יסודי בהגדרה מהי אמונה דתית, כי יש דבר שנקרא בפי האנשים אמונה דתית שכלפיו אני מסכים לדעת המדענים שהוא עומד בסתירה בסיסית עם תחושת ההתאמתות האנושית הבסיסית שיש למדענים, ולא אליו אני מתכוון:

"אם לשים את האצבע על נקודת ההבדל בין התפישה הנבערת, הרעה, הפרימיטיבית, של מהי דת, לבית התפישה האמיתית, שהתפישה הנבערת היא שהדת היא דרך, ספר עם אמירות מה עלי לעשות, מה עלי לחשוב, ואני צריך לקיים מה שכתוב בו. ללכת בדרך שכתובה בספר.

והאמת אינה כן, שהרי נאמר (הושע י"ד י') כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

התורה לא מראה את הדרך לאדם. האדם צריך למצוא את דרכו בעצמו מתוך עצמו. לבד. מתוך אנושיותו בלבד. כמו אברהם אבינו. מהבחינה הזו התורה וההומניזם הצרוף אומרים דבר אחד.

כל מה שנאמר שהתורה מראה את הדרך לאדם ומיישרת אותו ומביאה אותו אל דרכי חיים וכל כיו"ב, הוא רק אחר כך. רק אחרי שלאדם יש דרך שהגיע אליה בעצמו הוא מוצא את אותה דרך עצמה משתקפת לו בספר תורת האלוהים כמו הד, כמו מראה. ודרך ההד הזה דרכו מעמיקה מולו והוא רואה אותה כמו שלא היה יכול לראות לולא השתקפה לו במראה. ואם דרכו ישרה הוא מתיישר יותר, ואם דרכו רעה הוא נעשה רע יותר. וכך הוא בכל פרט ובכל צעד וכל יום מחדש.

והרי מעשים שבכל יום כך, שיש הרבה קבוצות אנשים שדרכם מתנגדת תכלית ההתנגדות זו לזו, וכולם מביאים ראייה לדבריהם מהתורה, וברור להם שדרכם כתובה בתורה באופן המפורש והברור ביותר. ובהכרח שהכל לפי מה שהוא אדם ואם הוא צדיק הוא יראה בכל פסוק במפורש דרכי צדיקות, ואם הוא פושע הוא יראה מפורש בכל פסוק דרכי פשע. ובעל כרחך הדרך נקבעת על ידי האדם לבד לפי מה שהוא אדם, והתורה אחר כך מוליכה אותו בדרך שהוא ברר לעצמו.

ומי שסבור מתוך בערותו שהתורה היא זו שקובעת את הדרך, אינו מודע לכך שהוא עצמו קובע את הדרך, וממילא משתלטות עליו בלי שהוא יודע כל מידותיו הרעות כיוון שהוא ישן להם ואינו בורר ומחפש דרכיו, ואחר כך הוא ממילא רואה שכך כתוב בתורה, ונדמה לו שהתורה מובילה אותו, והוא הולך בדרכיה, ובאמת מידותיו הרעות כתבו את עצמן בספר התורה שלו והן מובילות אותו בלי שהוא יודע. וכלפי זה צדקו אלה האומרים שמקור רוב הרעות בעולם הוא משום הדת, ושהדת היא בריחה מאחריות והתמודדות, והמציאות מוכיחה כדבריהם.

.

וזה המבואר בסוגיא במסכת יומא ע"ב א':

מבית ומחוץ תצפנו אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם.

אביי ואיתימא רבה בר עולא נקרא נתעב, שנאמר (איוב טו, טז) אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מאי דכתיב (משלי יז, טז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים.

מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד.[רש"י: שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים]

אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תירתון תרתי גיהנם.

אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם משה",  זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה.

והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמא דמותא.

אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן רמי כתיב (תהלים יט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב" וכתיב (תהלים יח, לא) "אמרת ה' צרופה זכה משמחתו" לא זכה צורפתו.

ריש לקיש אמר מגופיה דקרא נפקא זכה צורפתו לחיים לא זכה צורפתו למיתה".

יראת שמיים היא עניין של ראייה, שהאדם עצמו רואה בעיניים העצמיות שלו את מה שמעבר לשטחי, מה שנסתר ועמוק, זה הכוונה ב"שמיים", ומתנהג לפי מה שהוא עצמו רואה. והתורה נצרכת ליראת שמיים לפני העיסוק בה, וכל העיסוק בה אינו אלא כדי להכנס ליראת שמיים.

תוכו כברו הכוונה תוכו זהו האדם עצמו, וברו הוא מה שהוא מתנהג ככתוב בתורה שהוא השתקפות של פנים עצמיותו. שלפי מה שהוא כך כתוב לו בספר התורה שלו.

וזהו שאמר שמשה רק שם את התורה לפני בני ישראל והם לוקחים לעצמם לפי מה שהם. ומי שזכה היא לו סם חיים ומי שלא להיפך. וזכה פירושו הזדכך.

וכל זה הוא ההיפך הגמור מסברת ההמון שאדם יכול פשוט כמו שהוא בלי שחיפש והגיע מתוך עצמיותו לראיית האמת שלו [וכמובן זו עבודה המתחדשת יום יום], להכנס למקום בו יש איזה דרשן או רב, או לפתוח ספר כלשהו, ולציית לו כמו חייל עיוור וכך יהיה נחשב איש "דתי"".

.

– – –

.

אני כותב כאן מענה לתגובה של שוקי כיוון שיש בו דברים יסודיים הכנסתי לגוף הדברים:

שלום,

אני מסכים איתך. פשוט הלכתי עם השואל לפי מה שהוא בחר להאמין.
אני מאמין שהאל גילה את עצמו בשלמות כל מה שרצה לגלות, בכל מה שקיים בעולם, ובאנושיות שבאדם, וכל מי שהשיג מהגילוי הזה וכתב על זה, או הלחין, או חי לפי זה, אז גם בספרו וביצירתו ובחייו הדבר מתגלה ועוזר לראות את זה בעולם ובתוכנו שזו התכלית. ואין לשום אדם בעולם, ולשום תרבות או ספר מונופול על זה.
זה לא סותר במאומה עמדה של חרדי אורתודוקס קיצוני כמוני לפי איך שאני מבין את התורה שבחרתי באופן אישי להאמין בה.

לפי איך שאני מבין, נאמר בתורה עצמה שהתורה והעולם והאדם הם שלושה העתקים של אותו דבר. נאמר במדרש רבה בראשית שהתורה היא כמו תוכנית של אדריכל ביחס לעולם. והאדם הוא עולם קטן בפני עצמו. ונאמר שהיא לא קשורה בשום דרך לאומה מסויימת במובן של לאומיות או גנטיקה או תרבות או היסטוריה, אלא ניתנה ושייכת לכל מי שהוא אדם שבחר באמת ובטוב במובן האנושי הכללי. וכמו שאמרו במדרש ""מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו"". ולא נאמר שהם צריכים דווקא לללמוד את התורה של משה רבינו אלא הכל לפי מעשיו לפי דרכו שלו. ובעבודה זרה י"ז א' הביאו מעשה ברבי אלעזר בן דורדיא שכל ימיו לא למד תורה כלל ורק רדף אחרי זונות, וביום אחד הרגיש שחסר לו ממשות בחייו כאדם ובכה עד שיצאה נשמתו, ואמרו שהוא זכה להשגה בתורה ולעולם הבא כמו רבי יהודה הנשיא ונקרא "רבי" שזה התואר לשלמות בהשגת התורה. והוא למד את זה מהבכיה ומהזונה ולא מספר תורת משה.
ואם אלה שלושה העתקים של אותו דבר ממילא התורה גם לא אומרת שום דבר נוסף חוץ מלהיות העתק של העולם עצמו כמו שהוא. או העתק של האנושיות כמו שהיא. וממילא היא לא יכולה להיות בסתירה לכל דבר שמישהו ראה בעולם או בעצמו, וגם לא מוסיפה על זה שום דבר חדש ואחר, אלא רק העתק. אבל העתק גם הוא תורם לראייה, כמו למשל שלראות ציור של נוף נותן משהו בנוסף על ההסתכלות באותו נוף במציאות, אע"פ שזה העתק מדוייק. ואני אישית מרגיש שהציור המסויים הזה שנקרא תורת משה מועיל לי להתקרב ולראות יותר טוב. אבל זו לא דרך יחידה ולא מחייבת ולא בהכרח הכי טובה לכל אחד. זה גם לא נותן לי עמדה של מישהו שרואה את התמונה יותר בשלמות או בוודאות אבסולוטית יותר כיוון שאני לא יכול להשיג את התורה באופן מלא וודאי כמו שאת העולם והאדם אני לא יכול.

אם אדם התבונן בעולם היטב וכתב מה שראה, לפי עמדת התורה הוא אמור לכתוב העתק של התורה. ואם הוא ראה ראייה חלקית, הוא אמור לחפוף חלקים מהתורה. ואם תקרא כמה ספרים שחופפים חלקית אתה יכול להגיע לקרוא דרכם ביחד את כל התורה בלי לפתוח מימיך חומש או משנה או גמרא. התורה רק שוללת שתהיה נבואה משמים בנוסף לתורת משה, אבל השגת התורה על דרך אברהם אבינו מהתבוננות ולא מנבואה יכולה וצריכה לחזור על עצמה פעמים רבות. היה ראוי שכל אדם יכתוב מחדש לבד את כל התורה בשפה האישית שלו. וזה יכול להראות שונה, כמו שני ציירים שציירו אותו נוף ושניהם העתיקו במדוייק ובכל זאת לכל ציור יש את הייחודיות שלו. בנקודה הזו התורה אומרת שהיא הצייר היותר גדול מבחינה זו שאם יעמיקו בה יהיה אפשר למצוא גם את התוכן הפנימי של הצייר האחר. אבל ייתכן שדרכו ניתן להגיע לזה עם פחות התעמקות ועמל. כך שגם לפי עמדת התורה אם אתה קורא בכל ספר אחר, אם יש בו ראייה ישרה ועמוקה של העולם והאדם, ממילא הוא ספר תורה באותה מידה. והוא יכול להאיר הרבה דברים שמהתורה לבד אין בכוחנו לגלות כי היא דורשת עמל שאינו בכוחנו על הרבה חלקים שבה.

יש לי בעיה לומר שהתורה נכתבה בידי אדם חכם כמו כל שאר הספרים שאומרים אותו דבר ולפעמים מגלים לנו עומק והבנה באותם נושאים יותר ממה שאנחנו מוצאים בתורה. כי אם האדם הזה מעיד על עצמו שהוא אלוהים וטוען שהוא מגלה את הדברים יותר נכון ומדוייק ושלם מכל מי שכתב לפניו או יכתוב אחריו, ואם יעמלו מספיק יכולים תיאורטית לגלות בתוך דבריו גם את כל מה שמישהו אחר כתב או יכתוב, יש לי בעיה עם האדם הזה. הוא מגלומן. ולא מסתדר לי שמצד אחד הוא מגלומן באופן כל כך בוטה, ומצד שני כל כך נוח לי ומאיר לי עם מה שהוא כותב.
גם יש לי חוויה פנימית מול הכתבים האלה שמעוררת הרגשה שיש בהם עומק לפנים מעומק ושגב והוד בדרך כזו שגורמת לי לחוות שגנוז בהם משהו שמעל יכולת אדם להכניס למילים. הכתבים האלה גם מעוררים אצלי תנועה נפשית של רגש שנוגע במקום שטמון בלב אדם הרגש כלפי אלוהיו. כמו שיש צד בלב של אהבה לאשה, ויש צד של אהבה לילדים, וכו', ויש צד ששמור לאהבת האמת ולכיסופים אליה ולרצון לדעת ולהבין ויש צד לאהבת היושר והטוב, אבל להרגשתי יש עוד צד מיוחד ששמור לאהבה כלפי החידה הסתומה שבעומק כל ההוייה שהיא כמו שורש או מעיין של החיים כדבר כללי ומאחד בעולם. שקשורה לחוויות הדתיות של בני אדם. וכשאני במגע עם הכתבים האלה זה נוגע לי דווקא שם, וזה גורם לי להאמין למה שהתורה מעידה על עצמה שהיא ניתנה ממקור עליון.

לפי זה יוצא שאם התורה היא ציור שמקורו במי שיצר את הנוף המצוייר, והוא לא אנושי, אמור להיות שהוא מדוייק לגמרי, ואם לגבי ביות הגמלים בימי יוסף יש פרט לא מדוייק יש בזה שאלה. כמובן אפשר לומר שהסיפור בא להעביר תוכן עמוק ולא לתאר את הריאליה של התקופה, אבל זה כבר יישוב פרשני לקושיא ולא כמו שהצעת לומר שאפשר לומר שאין קושיא בכלל כי מה בכך אם נאמר שיש טעות.

זו חוויה אישית שלי ולא מחייבת אף אחד. לשאלה אם התורה מאלוהים או נכתבה בידי אדם יש פחות נפקא מינה ממה שרגילים לחשוב. זה לא מבטל ערך של שום דבר, כי גם לפי היומרה של התורה שהכל גנוז בה, הרי לא הכל בכוחי להוציא החוצה ולגלות, ואם באך התבונן לתוך נפשו והגיע משם לדברים, או לפעמים נדמה לי ששרתה עליו השראה ורוח הקודש, ואני מקבל אותם דרך האזנה לו, ומהתורה לא הייתי יכול להגיע לזה כי נדרש לזה עמל וכשרונות שאין ביכולתי אלפית מהם, אז האמונה שלי בתורה לא מבטלת את ההיזקקות שלי להקשיב לבאך בלי קשר לזה שזה מיסה נוצרית, או לקרוא שייקספיר וכל כיו"ב, או להתבונן לתוך עצמי או על העולם וכו' וכו' כמו שיש צורך בזה לכל אחד שאינו דתי ואינו יהודי. התורה כלל לא הופכת את זה למיותר. יש דברים שיותר קל לראות בעזרתה ויש דברים שלאנשים כמונו אי אפשר לראות בעזרתה ויש צורך להשתמש בהתבוננות אחרת כמו כל אדם שלא לומד תורה.
גם אם אני מרגיש שמשהו שקראתי בספר כלשהו נוגע לליבי ומאיר לי ומתאמת לי יותר ממה שכתוב על זה בתורה, התורה עצמה אומרת לי להשתמש רק בכלי ההשגה ובירור האמת  שלי ולא לקבל שום דבר באופן עיוור, ואני מאמין למה שקראתי באותו ספר ומניח שמה שקראתי על זה בתורה עדיין לא הגעתי להבין נכון.
ובוודאי ברור לי שיש חכמים בכל דת או תרבות כלשהי שיודעים יותר הרבה ויותר נכון ועמוק ממני על האל והעולם והאדם והאמת והיושר, כי הם יכולים בעומק שכלם וליבם לראות מהתבוננותם בעולם ובאדם הרבה יותר רחב ועמוק וישר ממה שבכוחותי להבין גם אם אני נעזר בלימוד התורה.
השאלה המעשית למה ללמוד גמרא כל היום ולא להיפתח לדברים אחרים, זה כמו לשאול מישהו למה כל היום לשמוע מוזיקה ולא לקרוא ספרות או להתבונן בציורים או ללמוד פילוסופיה או לחקור דתות מזרחיות או לצאת למסע לראות את העולם או להתבונן בטבע וכו' וכו'. כל אחד לפי מה שמושך אותו ומה שהוא מורגל בו. פשוט אי אפשר להספיק הכל.
המוגבלות שלנו להבין את התורה גורמת שמי שמבין דברים לא דרכה, אם זה יותר מתאים לו, לא מפסיד שום דבר.
נניח שהתורה שלי מתיימרת להיות יותר רחבה ומקיפה, נניח שהיא לגבי ספרים אחרים כמו תורת המיתרים בפיזיקה לעומת תורת היחסות. שתיהן ציור מדוייק של העולם כמו שהוא רק שזו יותר מקיפה ועמוקה לפי מה שהיא טוענת שהיא משמיים. הרי לא את זה ולא את זה אף אחד לא מבין עד הסוף וגם לא עד אחד ממאה. ואם מישהו מתאים לו ומדבר אליו יותר לעסוק בתורת היחסות, יש לו שם כר נרחב לגלות ולהשיג ואם הוא יגיע להבנה במקום של אחד ממאה מההבנה שלה נניח לחמש ממאה, יכול להיות שהרויח יותר מאשר אם היה עוסק בתורת המיתרים ומגיע במקום לאחד ממאה לאחד ורבע ממאה. כך שגם לשיטתי אין מעלה דווקא לעסוק בזה יותר מבזה וכל אחד צריך לעסוק במקום שליבו חפץ.

.

יש שאלה, אם הייתי נולד כנוצרי או בודהיסט סביר שהייתי היום בדת ההיא וטוען שהיא האמת הכי שלמה ומלאה וכו' והיא זו שניתנה משמיים. וכיצד אני יכול לומר כך בבטחון על מה שחונכתי עליו.

אם נניח איש ואשה חיים באהבה גדולה והוא אומר לה שהיא האחת והיחידה בשבילו ומכל העולם הוא בוחר רק בה.  היא יכולה לשאול, אם היית נולד בעיר אחרת ולא היינו מכירים היית מתחתן עם מישהי אחרת ואוהב אותה. והרי לא בדקת את כל האפשרויות ואולי יש מישהי בקצה העולם שאותה תאהב יותר.

קשה לענות על שאלה כזו. בדרך כלל בעל יענה טוב לנו ביחד אז למה לחשוב על דברים כאלה. ואפשר שזו לא התחמקות בעלמא, נראה לי שהיא לא שאלה שנכון לעסוק בה והיא לא מפריכה את מה שהוא אומר לה. אולי במישור הזה אין להסתכל על הצד של הרשות נתונה ובחירה חופשית, אלא על הצד של הכל צפוי והכל כתוב מראש ואם קרה שאנחנו ביחד סימן שכך היה אמור לקרות עוד כשהקב"ה חשב לברוא את העולם, ובאמת נועדנו זה לזה מששת ימי בראשית.

טבע העולם רומז שיש דבר לא נכון בשאלה הזו, כי הטבע הוא שבאמת עם אשתו השלמות היא להרגיש שהם כמו אדם וחווה בגן עדן ונועדו זה לזה וכל אחד הוא "האחד" עבור השני. ואם יש תוקף לשאלה הזו הרי לעולם לא יהיה כך, ולעולם לא יוכלו איש ואשה להיות ביחד כי תמיד יהיה מקום לחשוב אולי אם אחפש עוד אמצא דבר יותר נכון.

וכך גם מוזיקאי יצטרך ללמוד ציור או חקלאות לוודא אולי הם מתאימים ונכונים לו יותר ושום אדם לא יוכל לפעול וליצור מאומה.

.

ברור לי שהעמדה המקובלת כלפי התורה אינה כמו שאני אומר. גם אצל דתיים וגם אצל חילוניים. גם אדם נבון הרבה יותר ממני שקורא בעיון היטב ולומד ברצינות ובכנות יגיע למסקנה שאני ממציא דברים שאין להם ולכתוב שום שייכות. ואדרבה נראה לכל מי שיקרא בתורה שיש בלי סוף הוכחות שלא כדברי. שאם כן מה פירוש החוקים התמוהים ותרי"ג מצוות מדאורייתא ורבבות סייגים מדרבנן על כל הינע יד ורגל, והעונשים הנוראים סקילה וחנק וכרת וערירי, וקללות נוראות ואיומים והפחדות אם לא נשמור מצוות, והשקאת סוטה מים המאררים, וטומאת נידה וקרבנות במקדש, ומחיית עמלק על נשיהם וטפם, וכיבוש כנען והריגתם לפי חרב, ולמה אכלה בהם האש של חרון האף במדבר, ומה זה גיהנום, ומה שייך פלפולים בהלכות שור שנגח את הפרה ופיל שבלע כפיפה מצרית לחיים ולאדם ולאהבה, ולמה הגמרא מדברת על קמיעות ושדים ושצריך להפיל כופרים לבור ולא לחלל שבת על הצלת גוי, ומה זה אתה בחרתנו, ולמה קהילת שומרי התורה נראים ומתנהגים ככה, ולמה לייחס קדושה לחפצים גשמיים ולנשק מזוזות וכו' וכו' וכו' קושיות עצומות לאין מספר. מדי פעם אני מנסה להתמודד בקושי ובאריכות דברים מייגעת עם אחת מהן, אבל לעולם לא אספיק לעסוק אפילו במקצתן.

ביני לבין עצמי יש לי יישוב לכל הקושיות מהסוג הזה. יש הרבה דברים שאני לא מבין אבל סוג כזה של קושיות לא קשות לי. נניח שפילוסוף סיני מלפני אלפיים שנה יגיע בדרך פלא לניו יורק של ימינו. והוא פתאום יפול לתוך מסיבת ריקודים רגילה של צוות סטודנטים משכילים שמתנדבים במרכז עזרה לנזקקים, צעירים נחמדים ועדינים ונבונים. הוא יהיה בטוח שהגיע לסדום ועמורה של חולי נפש גמורים. לתופת כאוטית של זימה ורשע ואווילות ושגעון ושכרות ותנועות של פולחן מטורף של קניבלים לצלילים מטמטמי נפש. ומישהו יסביר לו שאלה אנשים טובים ומוסריים ובעלי ערכים יפים של נתינה ואהבה ורוחניות ושוויון וזכויות אדם וכו', והם בעלי תרבות גבוהה ומפותחת וחכמה אפילו יותר משלו, והם בעקרון מאמינים באותם ערכים שהוא מאמין בהם. ותהיינה לו קושיות עצומות ללא גבול, אם יש להם שייכות לרוחניות כיצד ייתכן שהם מתלבשים ומתקשטים בדרך כזו של זימה בוטה ופרועה, אם הם עדינים איך הם סובלים מוזיקה כזו וריקודים כאלה של פראי יער, למה הם כל כך חומרניים, עונדים זהב ויהלומים ונוסעים במכוניות כאלה, מה זו הזלילה הנהנתנית של בשר בכמויות כאלה. למה אין כאן שיחות חכמה עיוניות אלא צחוק רם וסיפורי בדיחות והבאי וזימה ותו לא. איך פתאום שני שיכורים מכים זה את זה והשאר מחייכים. הוא יראה יותר ברור מהשמש שהצדק איתו ולא יוכל להאמין בשום אופן למה שמסבירים לו. אם מנסים להסביר כל שאלה בפני עצמה זה ידרוש הרבה מאוד עמל ולא יהיה סוף לשאלות.
אחרי שהוא ילמד את התרבות המערבית, הספרות, הפילוסופיה, השירה והאמנות, וההיסטוריה, והמוסר, וכו', וכו', ויכיר את האנשים מקרוב, הוא יראה הכל אחרת וכל הקושיות יתבטלו מאליהן בבת אחת. רק כמובן שלבי התחלה שלו ללמוד ידרשו מאמץ עצום, כי אין לו שום הקדמות והנחות יסוד בסיסיות והכל זר ומוזר. אם הוא יפתח ספר של סופר אמריקאי מודרני וינסה לעמוד ממנו על תרבותם וערכיהם הוא לא יבין מהספר מאומה. אם הוא יקשיב למוזיקה שלהם הוא לא מכיר בכלל את היסודות והסולמות ומה הם מביעים וזה לא יאמר לו כלום. ואם אין לו מדריך ואינו יודע מהיכן להתחיל ומה הקדמה ומה פרק שני, והוא רק צופה בהם דרך זכוכית ולא יכול לדבר עם אף אחד מהם ויצטרך ללמוד לגמרי לבד, הוא יצטרך לעמול שנים רבות עד שיתחיל להגיע ליסודות הכי ראשונים. ורק אחר כך הוא יוכל להתקדם יותר מהר. ואחרי כן כל הקושיות הראשונות יתבטלו מעצמן. אבל לפני שעבר את התהליך הזה לא היה אפשר להסביר לו כי לא היה מספיק רקע משותף.
פחות או יותר זה מתאר את ההרגשה שלי כלפי ההבדל איך הדברים נראים לפני העמל הדרוש ואחריו. שינוי בזווית ממנה מסתכלים גורם שבבת אחת הכל נראה אחרת לגמרי, וכדי להסביר למי שרואה מזווית אחרת צריך לקחת כל פרט לחוד ולנסות לסובב אותו כלפי הזווית שלו, ואי אפשר כך להציג תמונה שלמה.

כלפי התורה יש שני פערים כאלה, האחד זה הפער שנוצר מהרקע התרבותי שאנחנו בו, החילונים והחרדים כאחד, לבין הרקע התרבותי הנדרש להבנת התורה ודברי חז"ל שהוא שונה מהרקע החרדי כמו שהוא שונה מזה החילוני. החרדים מדברים בשפת חז"ל ואמונים על כתביהם, אבל לא קשה לראות שמדובר בתרבות ומערך כוחות נפש וצורת אדם אחרים לגמרי. ואני לא מתכוון לשלילה או ביקורת. פשוט שוני. רוב הדורות היהודים היו מעורים בתרבות הכללית מבחינת האווירה והמנטליות והשפה ואורחות החיים וחיי הרגש ואופי הדרך ארץ וכו'. ומה שלאחרונה החליטו על דבקות במסורת אבותינו זה אומר להישאר שייכים לתרבות הכללית אבל להזיז את השעון אחורה לזו שהייתה לפני כך וכך עשורים, וזה רק לגבי סממנים חיצוניים.
וכמובן אין צורך לומר על הפער לגבי המקרא. התורה היא נצחית ומכוונת לכל הדורות וכל בני האדם. אבל היא נאמרה בשפה אחת מסויימת של אלה שקיבלו אותה, והאחרים צריכים ללמוד את השפה. שפה זה לא רק מילים ופירושן במילון. תוכן של מילה הוא הרבה מעבר להגדרה המילונית שלה. "מחנה ריכוז", ו"בסיס קליטה ומיון", ו"מעברה", יש להם אותה הגדרה מילונית.
ותרבות ומנטליות וארחות חיים וכל המערכת של השקפות עולם ומוסכמות חברתיות וכו' וכו' הכל הם חלק מהשפה. וכיוון שהתורה ניתנה בשפה של אלה שקיבלו אותה דווקא וההולנדים צריכים ללמוד עברית כדי להבין אותה, גם דוברי עברית צריכים ללמוד את שפת התורה. ומאחר שידיעת שפה כראוי מצריכה ידיעת התרבות שהשפה היא חלק ממנה ובתוכה, ברור שההבדל בין העברית ושפת התורה בגלל פערי התרבות הוא הרבה יותר גדול מאשר בין עברית להולנדית ומצריך לימוד יותר גדול כדי להבין את השפה. ואדרבא, הולנדים יודעים שאינם מבינים את השפה, ודוברי עברית אינם מבחינים בזה וקוראים את הכל לא כפי כוונתו והרבה פעמים להיפך לגמרי. וכמו שאם נקרא בסיפור מלפני מאה וחמישים שנה שנסעו למחנה ריכוז ביער בגרמניה, לא נבין שנסעו לקייטנה במחנה ריכוז לנופשים שלנים שם בחיק הטבע ויוצאים משם לטיולים. ואם אין שום מדריך ומורה נהיה בטוחים שאנו מבינים נכון. ואפילו אם יסבירו לנו לא נוכל בקלות להרגיש את האווירה שהמחבר התכוון להעביר. כשתימני בתימן לפני מאה שנה אמר את המילה "אשה", ויושב בתי קפה בתל אביב של היום אומר אותה, היא אותה שפה ואותה הגדרה, אבל הצליל והציור והצבעים והרגש והיחס הערכי והמנטלי לגבי התוכן שלה שונה לגמרי. או המילה "חובה" שנאמרה על ידי יהודי בגרמניה לפני מאה וחמישים שנה היה לה תוכן אחר לגמרי, ורוב  רובן של המילים הן כך. וכמה יכול להיות הפער אחרי שלושת אלפים שנה.

ויש מלבד זה פער בין זוית ראיית העולם האנושית באשר היא, לבין זוית הראייה שהתורה מנסה להקנות. וזה לא סותר למה שאמרתי מקודם שהכל אחד. במשל שהבאתי אותו חכם סיני והסטודנטים יש להם אותם ערכים והשקפות יסוד. כולם יסכימו על קדושת החיים והערכת הרוחניות והטוב וערכים כמו אהבה ונתינה ואהבת היופי ושלילת אלימות וערך נישואין ומשפחה וכו' וכו', ובמישור הזה אולי לא יחלקו במאומה ואפשר שגם לא בהגדרת האמונה הדתית. ועדיין צריך הרבה מאוד עמל כדי לגרום להם לראות שהכל אחד, ועם זאת שביסוד הכל אחד בכל זאת עדיין יש גם הבדל באיך רואים את אותו אחד.

.

בתורה עצמה נאמר שהיא לא יכולה להיות מובנת בקריאה רגילה, וכדי להתחיל להבין מה כתוב היא דורשת עמל ויגיעה עצומים להמית עצמו באהלה של תורה עד שיקיא חלב שינק משדי אימו שנים ארוכות במסירות נפש והשתוקקות הנפש ולא כדי לבנות קריירה תורנית או שום מטרה כזו אלא מתוך חיפוש פנימי, וגם דורשת מסורת עמוקה וצנועה שנמסרת בעל פה איש מאיש. אני מתיימר שלפי כוחותי קיימתי תנאים אלה, ובעיני מה שאני כותב בא מתוך יושר וכנות וראיית הדברים בתוך מה שכתוב כמו שהוא כתוב לפי פשוטו ויושרו, ולא נסיון לייפות או לעשות רפורמה להתאים את התורה לטעם מודרני וכיו"ב.

.

אולי כוונת השאלה שלך שגישה נאורה מתיישבת יותר עם ראיית הספר כמקור מיני רבים שאפשר לשאוב ממנו דברים יפים, אבל לא מתחברת עם אמונה אבסולוטית ו"פאנאטית" שדווקא אלה הם דברים שנאמרו כל מילה בדיוק מתוך האש בהר סיני. כי אז ממילא לא מעבירים את הדברים דרך מסנן של מחשבה וביקורת ואנושיות ולוקחים הכל על קרבו וכרעיו כפשוטו כולל את הצדדים ה"פאנאטיים" של חרון אף וגיהנום לכופרים ולא לתלוש נייר טואלט בשבת וכו'. לפי מה שכתבתי אין לי אפשרות להסביר את זה. באותה מידה גם אין לי איך להסביר לאלה שהם חרדיים אדוקים, ולא מובן להם איך בן ישיבה מאמין וחרדי יכול לכתוב דברי כפירה "נאורים" ומודרניים כאלה ועוד לתלות אותם בגמרא ובתורה.

אני לא יכול לקצר את הדרך שהעמל הזה מצריך. כשהתחלתי לכתוב את האתר חשבתי רק על החלק של סוגיות הגמרא ורק לתועלת עצמי, כיוון שאני רתוק למיטה ולא יכול ללמוד עם חברותא ותלמידים, וקשה ללמוד לבד. מכיוון ששלחו שאלות והתעניינו, כיוון שזמני פנוי ואין לי הזדמנויות אחרות לבוא בדברים עם בני אדם, כתבתי מה שהיה לי לומר, אבל אני יודע ומקבל שתמיד יהיו בדברים סתירות פנימיות בעיני הקורא והם יישארו תמוהים לו בהרבה עניינים.

.

– – –

.

שאלה ממרדכי:

מי שמאמין שהעולם נברא לפני ששת אלפים שנה חייב לאטום את עצמו לתשעים אחוז מהמדע המודרני. בפיזיקה בגיאולוגיה באבולוציה ועוד הרבה.
המדע יוצא מהנחה שצריך להסביר את העולם בהנחה שהכל לפי חוקי הטבע ומי שמאמין מסביר את הכל לפי ספר קדמון שמספר על ניסים ובריאה ואין לזה שום קשר עם המדע המודרני.
לא נראה לי רציני לנסות לשלב בין העמדות כאילו הם יכולים ללכת ביחד.

.

– – –

.

מענה:

שלום,
אין לי מטרה לנסות לשלב בין העמדות. כשלעצמי הנושא כלל לא מעסיק אותי, ואני לא רואה שיש מתח בין שתי עמדות שצריך להעמיד אותן בעימות או לגרום לנסיון לשלב ביניהן.

אני יכול לומר בכנות מלאה שגם אם המדע היה אומר שהעולם היה נברא לפני ששת אלפי שנים והיו שואלים אותי מה עמדת התורה לגבי הנושא, הייתי גם כן אומר שלא כתוב בתורה מאומה לגבי השאלה הזו.

המניין המקובל לבריאת העולם לא היה בימי חז"ל, ונתחדש רק אחר כך. הסיבה למניין היא צורך שימושי עבור הסדר החברתי, וקיבלו אותו כללי שימושי ולא מובאת בו שום עמדה לגבי השאלה מתי נברא העולם. לא חקרתי את הנושא, אבל כמדומני שהמניין הוא לבריאת האדם ולא לבריאת העולם, שהרי ראש השנה הוא יום בריאת האדם.

כתבתי באריכות בכמה מקומות על הנושא של חומר וצורה שהוא כלי חשיבה יסודי אצל חז"ל ואינו מוכר למחשבה המודרנית והוא דרכי מחשבה פי שנוסחו אצל אפלטון ואריסטו. לפי זה כשמדברים על מספרים אין הכוונה למנות מניין של דברים כמה יש, אלא הכוונה לומר על הצורה של הדברים. כיצד היא מציאותם בעולם הצורות. מספרים הם צורות ולא כלי שימושי למנות מספר עצמים או שנים או ימים וכיו"ב.

כל צורה מתלבשת בחומר. בדברים הפשוטים יש התאמה פשוטה ומובנת ומדוייקת בין הצורה המופשטת לאופן בו היא מתלבשת בחומר. כגון אם יש לפנינו שני תפוחים, צורת העיגול, הצבע הירוק, והמספר שתיים, הם צורות מופשטות שמתלבשות בחומר בצורה שיש בה התאמה מובנת ופשוטה לצורות כמו שהן.

כשמגיעים לדברים יותר מורכבים, ההתאמה בין הצורה המופשטת לאופן שבו היא מתלבשת בחומר נעשית הרבה יותר עמוקה ונסתרת. במדע הביולוגיה האריסטוטלי יש שאלות עיוניות קשות כיצד משתקפת צורת מינים וסוגים מהאידיאה הטהורה שלהם למה שאנו רואים בטבע, ונוצרות שאלות כבדות לאיזה סוג או מין לשייך פרטים מסויימות.

או למשל שכל צורות בעלי החיים כלולות בצורת האדם, ועוד כיו"ב דוגמאות לאין מספר.

לפי חז"ל אותה צורה היא זו שמתלבשת באדם, בעולם, בתורה, ובצורת המשכן. כאן כבר מאוד קשה לראות את זה באופן פשוט ושטחי, וכל עמל לימוד התורה הוא לנסות לראות טיפה מן הים מזה, וזו נחשבת תכלית השגת כל החוכמה שיכול אדם להגיע אליה ורק בודדים על פני כל הדורות זכו להתקרב לזה.

כשהתורה מדברת על מספר של דבר הכוונה היא לצורה המופשטת שלו. לכל מספר יש גם תוכן. וחלק גדול מתורת הסוד עוסקת בפירוש תוכן המסתרים. חלק גדול מתורת עשר ספירות רואה בספירות מספרים ועוסקת ארוכות בהבנתן ככאלה.

אם אומרים מספר על דבר, זו אמירה שכך היא הצורה המופשטת שהוא התלבשות שלה. לפעמים ההתלבשות היא על ידי שהחומר לובש אותו המספר כמניין חשבוני, ולפעמים ההתלבשות היא בדרך אחרת. וכמו שאמרו חז"ל שבמצרים ילדה אשה שישים ריבוא בכרס אחת. ואמרו שבכוונה למשה רבינו ששקול כנגד שישים ריבוא. זה אופן שהמספר שישים ריבוא שבא לומר דבר על צורתו הרוחנית של משה רבינו, לא התלבש בחומר בדרך של אותו המספר מבחינת מניין החשבון.

למשל האמירה שיש שנים עשר מזלות בשמיים, אין לה שום נפקא מינה לגבי חשבון ומניין של עצמים שאפשר לספור אותם. היה אפשר לחלק את אלפי הכוכבים הנראים לעשר או עשרים מזלות באותה מידה. זו אמירה שמתייחסת רק להתבוננות בצורה המופשטת שמלובשת בחומר של כוכבי השמיים. מי שקצת קרוב לשפה ודרך המחשבה של חז"ל והתורה יודע בבירור שכל האמירות לגבי מספרים הן תמיד רק על דרך זו.

וכמו למשל לומר שיש שבועות של שבעה ימים. אין זו אמירה על כמה ימים יש, אלא על צורה מופשטת המשתקפת דרך חילופי היום והלילה.

אותה צורה עצמה יכולה להתלבש באות ב' שהיא צורת העולם, או במשכן, או בטבע שאנו רואים. אותה צורה המלובשת בכסא הכבוד מלובשת גם בצבע הכחול שבים. ככל שמדובר בצורה גבוהה יותר כך דרכי התלבשותה יכולות להיות שונות זו מזו ורחוקות מדמיון ברור לצורה כמו שהיא בעולם הצורות המופשט.

לכן כשקראתי את סיפור הבריאה ביני לבין עצמי כדי ללמוד תורה, בלי מחשבה על מדע כלל, לא עלה על דעתי לפרש שמדובר דווקא במניין של ימים באופן המוכר מחיי היומיום. בתלמוד תורה לתינוקות זה מתפרש כך ממילא כיוון שאי אפשר להם להבין יותר. אבל אם גדול ניגש כך לקריאת דברי תורה זו גישה של עם ארצות גמורה ובורות.

וזה מפורש ברש"י על פסוק בראשית ברא:
בראשית ברא – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו. ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו, (דברים יח ד) ראשית דגנך, אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו', כמו בראשית ברוא. ודומה לו (הושע א ב) תחלת דבר ה' בהושע, כלומר תחלת דבורו של הקב"ה בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'. ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו (איוב ג י) כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיה ח ד) ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) אם יחרוש בבקרים, ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו (ישעיה מו י) מגיד מראשית אחרית, ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר. אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום ".

בישיבות רגילים לומר ש"פשט" הוא הכשר שבלימודים וכולו קודש, אבל "פשוט" הוא טריפה. הגישה המקובלת לחשוב שמדובר כאן על הזמנים מבריאת העולם במובן של חשבון מניין ימים ושנים היא גרועה יותר מפשוט. היא מתעלמת לגמרי מהכתוב, ואין שום אדם שעלה דבר כזה על דעתו. ומסתבר לי שמקור המחשבה שב"בייבל" כתוב שהעולם נברא לפני ששת אלפים שנה מקורה בנצרות שלא פירשו לפי רש"י ומשם חילחלה דרך המון העם.

בחז"ל יש מעט אמירות שבשטחיות אפשר לשמוע מהן משמעות כזו. אבל ודאי אין כוונתם למניין חשבוני פשוט, ודברי חז"ל באגדתא הם אמירות עמוקות מאוד על המימד הרוחני המופשט של המציאות, שהרבה פעמים מתלבש במציאות החומרית בדרכים שאין להם התאמה פשוטה עם ההסתכלות על הצורה.
אני לא בא לומר שדברי חז"ל אינם כפי פשוטם. הם תמיד נאמרים בשפה ברורה ומדוייקת המתפרשת בדיוק לפי פשוטה. אבל הם אמרו על צפייתם בצורה, ולא על המציאות החומרית. והצורה עצמה לפעמים מתלבשת במציאות החומרית לא כפי פשוטה.

לדוגמה אם אני מסתכל על מפה של פני שטח, אני יכול לומר שיש דרך ישרה מכאן לכאן. מי שילך בשטח יכול לומר שיש שם קוצים ובניינים וכו' שלא מאפשרים ללכת. מכיוון שהסתכלתי על המפה ולא על השטח, ואמרתי מה כתוב במפה, האמירה שלי פשוטה ומדוייקת. חוסר הדיוק נובע מכך שהמציאות החומרית לא תמיד מדוייקת להיות כמו המפה.

אם אומרים כל הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו ולהיפך. זו צורה מופשטת של דברים ומי שמתבונן בצורה כשלעצמה רואה שכך הדבר פשוט ומדוייק לפי פשט הלשון. אמנם כשמתבוננים במציאות עצמה הדברים הרבה יותר מורכבים וצריך עומק ולפרש לא כפי פשטות הלשון באופן פשוט.

הרגל המחשבה שלנו בא מעולם החשיבה המטריאליסטי שטבוע ביסוד התרבות שאנו בה. לכן כל אמירה מתפרשת לפי פשוטה על המציאות המטריאלית, וכל פירוש אחר מתקבל מייד כפירוש שמוציא את הדברים מפשוטם. אבל חז"ל היה ברור להם שהשומע מבין שהנושא עליו מדובר היא המציאות של צורות הדברים, המציאות האידיאלית. ופשוטם של דברים מדבר בזה. וההתאמה למציאות המטריאלית היא לעולם לא הנושא עליו דובר, שזה כבר שייך לקיום התורה ולא ללימודה,  את זה עושים ולא על זה מדברים, וזה תחום שבו לעולם הדברים אינם כפשוטם. ואין זה אומר שהם לא נאמרו בלשון פשוטה, כיוון שלא נאמרו על המציאות המטריאלית.

למשל על עשיו נאמר שהלכו עמו ארבע מאות איש. ארבע מאות היא בחינת מוות. ת' היא האות האחרונה בא"ב, ארבע היא צורה של ארבעה כיוונים, פנים אחרו ימין ושמאל, וההבדל בינה לבין חמש שבחמש יש הסתכלות גם על נקודת האמצע, שהיא הפנים והמחבר של ד' הרוחות. ובלא נקודת האמצע שהיא כנשמה יש מוות. וארבע מאות היא אופן של צורת ארבע.

כשהתורה אומרת וילכו ארבע מאות איש עמו, פשט הכתוב מדבר על תיאור מהותם של אותם אנשים. וכמו כשאומר שהיה איש יודע ציד כך אומר על האנשים שעמו שהם בבחינת ארבע מאות. זה לא דרש או "מהר"ל", אלא זה הרובד הפשוט והמילולי ביותר של הכתוב בפסוק.

במציאות שבה החומר זך לחלוטין ואין שום עכירות, ממילא תתלבש צורת ה"ארבע מאות" במספר חשבוני של ארבע מאות אנשים. אם יש עכירות בחומר מלקבל את הצורה, ונניח שהיה אחד חולה ואחד טרוד בפרנסתו ולמעשה היו שם רק שלוש מאות אנשים, פשט הכתוב אומר על אנשים אלה שהם בבחינת ארבע מאות. ומה שלמעשה היה אפשר למנות שם מניין אחר הכתוב לא מדבר בזה כלל.

זה כמו שהכתוב יאמר שצורת אדם היא שתי רגליים. ונקשה שהרי מצאנו פלוני שחסרה לו רגל. וכדי לתרץ את פלוני לא נצטרך לומר שהכתוב אינו כפי פשוטו, אלא דברי הפסוק ברור ופשוט מיללו, רק שהוא לא דיבר על פלוני אלא על צורת אדם.

לכן רוב מנייני התורה לגבי מניין שנים ובני אדם הם מספרים שלמים בלא פרטים.

בהגדה של פסח מוכרת לכל האריכות במניין מכות מצריים, שאומרים במצרים לקו ארבעים ועל הים מאתיים, ויש מי שאומר במצריים חמישים ועל הים מאתיים חמישים, ורוב האנשים מתייגעים מהמימרות האלה, כי אנו נמצאים בתרבות שגורמת לנו באופן אוטומטי לחשוב שמדובר כאן על מניין חשבוני, ואם כן מה אכפת הרי מה שהיה היה ומה לי אם אומר שהיו חמישים או מאה או מאתיים  וכו'.

ובאמת פשט הכתוב לא מדבר כלל במניין החשבוני של כמות המכות, אלא הפשט הפשוט ביותר עצמו, הקריאה שכל ילד בזמנם היה קורא כקריאה ראשונה בתלמוד תורה,  מדבר על בחינת המכות, האם היו מבחינת ארבע או חמש, ומה בחינת הגילוי האלוהי שהיתה על הים ביחס לבחינת הגילוי במצרים.  וגם אם לא כל ילד מבין את הבחינות האלה, היה פשוט אצלם שכל דיבור על מספרים מדבר כפי פשוטו רק בזה ומי שלא מבין ידע לכל הפחות שזה הנושא. התפישה שהדבר היותר ממשי, והדבר שהוא תחילת הפגישה של הכרת האדם עם העולם, הוא הצורות המופשטות ולא החומר היתה אצלם יסוד שינקו מחלב אמם וכל שיגם ושיחם מוכרח להתפרש אחרי ידיעת יסוד זה.

לכן גם בסיפור הבריאה בתורה, וגם במאמרי חז"ל הנוגעים לזה, היה ברור לי תמיד שהפשט עצמו עוסק רק באידיאות (לא רק במובן של ערכים ומוסר אלא גם במובן של צפייה במושכלות על דרך ההתבוננות בעולם האידאות שמתוארת אצל אפלטון ואריסטו. במישור חומרי יותר גם פיזיקאי תיאורטי שעוסק בכתיבת משוואות עם גיר על לוח עוסק באידיאות ולא במציאות החומרית עצמה. ואם הוא יצביע על שורת משוואות ויאמר שזה תיאור של כוכב בשמיים, יהיה אפשר ללגלג עליו שידוע שכוכב צורתו עיגול ולא שורה של ספרות וסימנים, ולומר על הסברו שהוא מוציא את הדברים מידי פשוטם), וההתאמה של המציאות החומרית לאידיאות בעניינים כאלה שלא נוגעים לעשייה וקיום אינה מעניינת ולא דובר עליה ואין שום טעם לעסוק בה מול כתובים שלא דיברו עליה מטוב ועד רע. וזה כמו שאקרא שלאדם יש שתי ידיים ולא יעניין אותי שהיו אז בעולם נניח מאה אנשם ורק מאה ותשעים ידיים כי היו עשרה קיטעים. כי הצורה לא התלבשה בחומר כפי שהיא בעולם הצורות מחמת עכירות החומר.

ואם אמרו על משה שעליו נאמר ילדה אשה במצריים שישים ריבוא בכרס אחת, הרי יש כאן מרחק גדול בין הצורה להתלבשותה בחומר. ואותו מרחק יכול להיות בין "יום" לבין מליארד ושלוש מאות ואחת עשרה שנה. ומה שאני בא לומר אינו שניתן לפרש את הפסוקים שלא כפי פשוטם, אלא שכך הוא פשוטם. ולדעתי המחשבה שפשוטם הוא יום במובן החומרי אין לה שום מקור בחז"ל והיא עם ארצות גמורה ומקורה ברחוב ההמוני. והראיה לזה שהרי רש"י כותב שלפי פשוטם של מקראות הסיפור לא מתחיל מתחילת הבריאה אלא רק מתחילת בריאת שמים וארץ שהיא באמצע מעשה הבריאה, והרי מי שסובר שפשוטם של הדברים שהעולם נברא השישה ימים אפילו לא למד את רש"י. ובעל כרחך שהוא מדברי עמי הארצות ובורים.

זה כואב לי לא בגלל השאלה האם יש בזה סתירה למדע, אלא בגלל השתלטות הבורות על לימוד התורה בכל התחומים והעניינים. ומה שעל ידי גישה זו נעשים כקבוצת חשוכה של בורים ביחס לכל אדם חושב, בגלל שעוצמים עיניים בעיוורון ופאנאטיות מול דברים ברורים המתגלים בחקירה המדעית זה רק פן אחד קטן של בעיה כללית הרבה יותר.

שמעתי אדם שאמר שבאופן כללי דת פירושה קבוצה של אנשים שמשננים מספר דוגמות מנוסחות וקבועות מראש, אוטמים שכלם לכל דבר מלבדן, ומשקיעים את רוב ימיהם בנסיון לשכנע אחרים להאמין באותן דוגמות. ולצערי הוא צודק, וגם היהדות לובשת בעשרות השנים האחרונות צורה כזו, ועל זה כואב לי מאוד, כיוון שבאמת עד לא לפני זמן רב היהדות לא היה בה מאומה מעניין זה, וכמעט לא נשאר מי שיזכור ויידע.

ומפרשים מה שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, שאין הכוונה לשלום אמיתי ופנימי עם מי שסובר אחרת, ועם עצמך מול העובדה שיש מי שסובר אחרת, מתוך הבנה עמוקה שאין כאן ביטול הדדי אלא השלמה הדדית, אלא מפרשים כאילו יש כאן ציווי לשכנע אחרים בדרכי איש מכירות חייכן וחלקלק במקום בדרכי אינקויזיציה.

.

לגבי השאלה שמוכרחת להיות סתירה יסודית ראיית המציאות בין השקפת העולם המדעית לזו התורנית כי המדע מתחיל מעמדה יסודית של כפירה ומניח כהנחת יסוד שאין בעולם התערבות אלוהית.

לפי התורה הקב"ה ברא את הטבע, ואת חוקי הטבע, ואת השכל המדעי שבאדם, ואלה הכלים בהם רצה שהאדם ישיג את ידיעותיו על הצד החומרי של המציאות. ונתן את התורה ואת כלי ההשגה שמתאימים לה כדי להשיג את הצד של הצורות המופשטות שהמציאות החומרית היא ההתלבשות שלהן. ואלה שתי דרכים ללמוד ולהשיג את אותו דבר עצמו רק במישור שונה. וממש כמו שיש דרך לימוד הפשט ויש דרך הדרש ודרך הרמז ודרך הסוד, שכל אחת מהן עוסקת ברובד מסויים בעולם הצורות ומשתמשת בכשרונות שיש באדם שמתאימים לעיסוק הזה, כך המדע הוא עוד רובד באותו דבר עצמו. ואמת הוא לומר שיש בתורה חמישה רבדים, מדע, פשט, דרש, רמז, וסוד. רק שהכלים שנזקקים למדע כבר נמצאים לאדם גם ללא ספר התורה ואינו צריך לספר התורה עבורם. וזה אותו עניין כמו שדרך ארץ קדמה לתורה.

להיות אנושי, להיות טוב, להאמין בקדושת החיים, להחשיב את האהבה, החופש, השוויון, הנתינה והעזרה לזולת וחלשים, ההגינות, היושר והאמת והצדק וכו', אין צריך ספר תורה לזה. גם אין צורך בשביל זה להעמיד מושג של אל כמושג מובחן בפני עצמו שיש לכנות אותו בשם מסויים ואעפ"כ ברור שאין עמדות אלה עומדות בסתירה לעמדות של תורה. כי מה שכתוב בתורה על זה הוא אותו דבר עצמו שמתגלה לאדם גם ללא תורה וללא העמדת מושג של אל כמושג מובחן.

אם אדם "חילוני" ו"כופר" ו"מדען" מאמין שיש להיות טוב לאחרים, ומחשיב טוב לב יותר מרוע לב, הרי ממילא מונח בזה תפישה שיש משהו שהוא מעל למטריאלי ומעל לקיום הפרטי האגואיסטי של האדם כבעל חיים בעולם דרויניסטי של לטרוף ולהישרד ותו לא.

אפילו העולם של בעלי החיים, השאיפה לחיות ולא למות, השאיפה להעמיד צאצאים, יש בהם הכרה בערך החיים על פני הקיום כדומם. וגם זו כבר תפישה שיש בה מעבר למטריאלי. וכי למה ראויים החיים להתייגע ולהתייסר עבורם. מה זה בכלל חיים? למה הם ערך יסוד? כשמדען אומר "קדושת החיים" מה זו קדושה. כשהוא אומר "משהו בתוכי אומר לי", מה המשהו הזה ולמה לשמוע בקולו. כשהוא אומר "ערכים אנושיים שהאדם קובע", לפי מה האדם יודע לקבוע דווקא את אלה, ולמה בכלל שיקבע ערכים כלשהם, ומה מחייב לשמוע להם. אין שום הבדל מהותי בין גישה זו לגישה דתית, זה רק הבדל בכינוי של מה שמאמינים בו אם לקרוא לו פלוני או אלמוני, אדם או אל. אין שום הבדל בתוכן. במדרש נאמר אני ישנה וליבי ער זהו הקב"ה שהוא ליבן של ישראל. אם אדם שומע בקול ליבו או בקול אלוהיו זה היינו הך לגמרי. זה רק שמות נרדפים לאותו הדבר. "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך", הקב"ה אומר את הדברים והאדם אומר את הדברים. זה אחד.

התורה היא תיאור סכמטי של צורות במובן האריסטוטלי, כמו שמשוואה של פיזיקאי היא תיאור של חורים שחורים. ובתיאור מתימטי נותנים אות עבור מושג מהמציאות. אומרים ש M פירושו מאסה. האם כל מי שלא יודע את זה לא יודע מהי מאסה?

כך גם המושג "אלוהים" בתורה הוא נתינת שם למושג כדי לתאר אותו באופן של צורות ושמות.  מי שרואה את המושג מהנסיון של החיים, ומאמין שיש חיים, שיש ערך לחיים. וברובד גבוה יותר כקדושת החיים והערכה של טוב וכו', כל הזדהות אנושית בנוייה על התפישה שיש חיבור בין חיים של כל אדם כפרט למישור כללי יותר שממנו נובעות האהבה והנתינה שמאחדות בין בני אדם. מי שמאמין בזה גם אם מכנה את עצמו אתאיסט הוא כמו מי שיודע שיש לדברים מאסה רק לא יודע שבספרי הפיזיקה מכנים את זה M. או שבספרים שלו הוא בוחר לכנות את זה N.

לפיזיקאי נוח לתת לזה שם כדי לחקור את זה מבחינה של צורות מופשטות. מי שעוסק בזה ברובד המעשי יותר, אינו נזקק לשם הזה כלל, והוא יכול רק להפריע לו.

.

לגבי השאלה המסויימת של גיל העולם, יש בזה עוד חוסר הבנה יסודי של דרך התורה.
בהלכה נאמר שכינים נוצרות מזיעה ולא מפריה ורבייה ולכן מותר להרגן בשבת. ואין בזה שאלה כלל כי ההלכה מתייחסת תמיד לאיך הדברים נתפשים בהשגת סתם אדם פשוט ותמים ולא חוקר מדעי. ובכינים כך היא צורת הדברים לאדם פשוט שמסתכל במציאות רק עם הכלים האנושיים הבסיסיים ביותר שלו ללא חקירה מדעית. לכן גם עבור סתם אדם פשוט התחלת העולם היא הזכרון ההיסטורי הקיבוצי ממתי מתחילה ההיסטוריה. וכן ראייתו שהשמש סובבת סביב הארץ, ואין לזה שום קשר לשאלות המדעיות.

העניין בזה הוא שמציאות העולם והתורה, הם דיאלוג בין האדם לבורא. עין מה שכתבתי על זה באריכות בחלק החידושים ושם במדור מושגים על נושא "ברירה" שעל פי ההלכה אין מציאות אובייקטיבית לעולם אלא רק כמו שהוא בעיני המסתכל.

הדיאלוג הוא בחלק גדול ממנו בדרך של ציור. כמו שצייר מבטא את עצמו דרך ציורו. וכמו שאמרו אל תקרי אין צור כאלוהינו אלא אין צייר כאלוהינו. ואמרו תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. ומיעוט מהדיאלוג הוא על ידי מילים ושכל, וחלקו בשירה ורובו בציור. והדיאלוג הוא עם אדם תמים ופשוט ובעל לב, שזו צורת האדם שהקב"ה ברא ואיווה לו כבת זוג כדי לאהוב, ולא עם מלומד הספון במעבדות מחקר. וכשהקב"ה מזריח את החמה הוא אומר בזה לאהובו שהוא מאיר לו ברחמים ואהבה. ורצונו שהאדם ירגיש את האהבה ויענה בשירה המאיר לעולם כולו בטובו. ומבחינה זו מה שאדם פשוט רואה שהשמש זורחת ושוקעת, מבחינת הדיאלוג זו האמת.
זה כמו צייר שעשה ציור נפלא של תכלת הים וכל מי שרואה נרגש מאוד. ובא מדען וחקר וגילה שהחומרים הכימיים שבצבע מורכבים מחומרים שאינם כחולים ורק על ידי צירופם נוצרת אשליה שיש כאן צבע כחול. והוא יאמר שהנה גילה שכל האנשים שהתרגשו מהגוון הכחול של הציור טעו והוא גילה טעותם. ועכשיו יתפתח פולמוס ומחלוקת, ואוהבי השלום יחפשו תירוצים שונים.