כנראה מכיוון שמעט כתבתי ב"תלמוד מוסבר" בכמה מקומות בביאור דברי אגדה לגבי עניינים הקשורים לתורת הסוד, הגיעו כמה שאלות המבקשות ביאור בפרטים או מושגים בעניינים אלה. וגם היו כמה תגובות שם שביקשו תוספת ביאור במה שכתבתי בנושאים אלה.
כמעט על הכל איני יכול להשיב כיוון שאיני יודע.
המעט מאוד שנדמה לי שיש לי בו אבק ידיעה כלשהו, איני יכול לכתוב אותו אלא רק לאמרו בעל פה למי שאני מכיר וכפי מה שהוא.
שאלה אחת היתה לגבי דבר מחודש שכתב הרב אשלג בעניין למדני שאינו בתורת הסוד, ושאלה אחרת האם כדאי ללמוד בכתביו.
אינני במדרגה שתהיה לי דעה משלי בעניין כזה, אבל רבותי אמרו לי שלא ללמוד בכתבי הרב אשלג ולא שאלתי טעם לזה ואיני יודע למה אמרו כך. היה ניכר שזה נאמר בכבוד גדול ולא מתוך מחלוקת או חוסר כבוד. לכן מכיוון שמימי לא למדתי בכתביו, איני מכיר את שיטתו ולשונו ואיני יכול לפרש כוונתו אף שדיבר בעניין שאינו בסתרי תורה.
אני כותב את כל זה כדי לא לפגוע בכבוד השואלים להניחם בלא שום מענה ומתנצל בזה על שאיני משיב.
לפי מה שלימדו אותי, מי שאין ליבו אונסו לזה, טוב לו שיניח לזה מכל וכל. ויזכה לכל המובטח לתלמידי חכמים ולכל המעלות שאפשרי להגיע אליהן בדורנו גם בלי זה, ולא יחסר לו מאומה, ורק ינצל מהרבה בלבולים וסכנות רוחניות ונפשיות. וישתמש בזמן ובכח הזה לקנות קנייני תורה בש"ס ופוסקים שיועילו לו יותר בזה ובבא.
וכל מה שכתוב בספרי מקובלים על מעלת הלימוד הזה ועל כך שראוי ללמדו, לא נאמר לגבי בני דורנו.
מי שאינו יכול להניח לזה בשום פנים, בהכרח מקודם שיעמול היטב על סוגיות הגמרא עד שירגיש שיש לו דרך עצמאית בלימוד למדני והבנה עמוקה.
ואחר כך יעמול היטב בדעת תבונות לרמח"ל, ולא יניח שום דף בלא שיראה איך דבריו מחזיקים יותר ממה שנדמה שיש בהם בהשקפה ראשונה. ושאין מאמר אחד שלאחר העיון היטב לא מתגלה בו דבר חדש ונפלא. אחר כך גם בדרך השם ובפרט במסילת ישרים היטב, שאחרי העמל בדעת תבונות יתפרש לו המסלת ישרים בדרך חדשה ויש בו יסודות בפנימיות התורה שאי אפשר להכנס בשעריה בלעדיהם. ולא יניח מהם שום תיבה עד שתהיה ברורה לו היטב ויראה שיש בה חידוש.
גם הספרים העמוקים מאוד נפש החיים ותומר דבורה מועילים הרבה.
ואחר כך יש לעמול היטב בכתבי מהר"ל הרבה עד שיראה שהוא יכול להבין את יסודות וכללי דבריו מבעד לאריכות פרטי הסוגיא המסויימת שעוסק בה.
סגולת ספריו של המהר"ל, שאם עמלים בהם הרבה מאוד ומתרגלים לדרכם ומתדבקים בהם בתמימות ובכל לב, אפשר לנשום הבל פה שבהם ויש בהם סגולה ליישר את הדעת ולפקוח עינים כאילו למד מפי רב חי ולא מספר. שזה הכרחי, ולכן אסור לדלג על הלימוד בהם. ואחרי שילמד במהר"ל, יראה שהדעת תבונות יובן לו בדרך חדשה ומאירה הרבה יותר.
לימוד היטב במהר"ל הוא מפתח להבין לעומקם את חובת הלבבות בעיקר, וגם הכוזרי והלכות דעות ברמב"ם, שמשוקעים בעמקם הרבה יסודות ומפתחות ומבואות בתורת הנסתר בדרך המאירה עיניים ומצילה משגיאות.
ומשם תחילת בואו אל הקודש ספרי קבלה כמו שהיא, יש ללמוד בתחילה תולדות יעקב יוסף וקדושת לוי, שנוצץ בהם אורו של הבעל שם טוב יותר בגלוי ובמפורש ובפנים מסבירות משאר כתבי תלמידיו, ומסוגל לפתוח לב ולהאיר עיניים לראות את האור שבדברים, ורק אחרי שיש קניין בהם והם מאירים לו, אפשר לנסות לראות אור כלשהו בספרי קבלה כמו קל"ח פתחי חכמה מהרמח"ל, או ליקוטי מוהר"ן, או ספרי מקובלים קדמונים כמו ספר שערי אורה ופרדס רימונים. שדבריהם הם רמזים חתומים וסתומים ללא ביאור כלל, ויהיה בהם איזה מובן רק למי שכבר יש לו ידיעה נכונה בזה מקודם, כיוון שנכתבו רק למי שכבר בא אל הקודש בלימוד מפי רבו בעל פה. וכתבי האריז"ל בהכרח יהיו כספר החתום לגמרי וכדברי תימה בלי מובן כלל, אם לא קנה קודם קניין היטב בפרדס רימונים ומבין פשר דבריו.
ספר הזוהר יש טעם ללמוד בו רק אם למד מה שמבאר דבריו בפרדס רימונים. ואחר כך כשיראה איך מבאר דבריו בכתבי האריז"ל יוכל ללמוד בו בהבנה אחרת. ואם לא לפי דרכם ופירושם אי אפשר שיהיה שום מפתח ומבוא לספר הזוהר שהוא חתום עד מאוד.
כתבי רבי יצחק אייזיק חבר סתומים ומכוסים במיוחד. כמו דברי רבו הגר"א שדבריו בעניניים אלה סתומים יותר אפילו מדברי האריז"ל.
לכן עדיף לעמול קודם בפרדס רימונים וכתבי האריז"ל, שיוכל לראות בהם אור יותר בנקל מאשר בכתבי הגר"א ורבי יצחק אייזיק חבר. אע"פ שהם יותר מסודרים.
רק אם זכה להבנה בכתבי האריז"ל יש טעם לנסות ללמוד בכתבי הגר"א ורבי י"א חבר.
גם בלשם שבו ואחלמה יש טעם ללמוד רק אחרי האריז"ל. שהוא מיוסד על דברי האריז"ל והגר"א, אבל יובן רק אחריהם ולא כהקדמה להם.
לי הועילו הכי הרבה בעניין זה דברי רבי ירוחם הלוי ממיר שנאמרו בסוד תלמידים מקשיבים ונכתבו על ידי השומעים. ממה שמצאתי הם היותר מאירים את עומק הדברים הסתומים. שיחות רבי ירוחם הלוי היה ידוע לתלמידיו הקרובים שהן תרגום סדר הלימוד שלו בנסתר לשפה שבני הישיבה יוכלו להבין, ושכל שבוע אמר בשיחה תוכן מה שעסק בו בלימודו בנסתר באותו שבוע. וככל שעמל להסתתר ידעו עליו גדולי תלמידיו וגדולי הדור שהוא ארי במסתרים, ואין יותר מהן לקרב פנימיות התורה אל השכל והלב. וגם לדרך לימוד בסוגיות הגמרא הם מועילים מאוד.
כדי שיהיה מבוא ומפתחות לגשת לדבריו לעמקם יש ללמוד גם את כתבי הסבא מקלם וגם ספר שיעורי דעת מהגריי"ל בלוך מטלז. סגולתו של השיעורי דעת הוא בבהירות הסברתו, שהיא הכי מובנת וברורה מכל הספרים העוסקים בפנימיות התורה שראיתי. וטוב הוא מאוד להתחיל ממנו כדי לקבל יסודות פוקחי עיניים בפנימיות התורה שיהיו מובנים עד כמה שאפשר גם למתחילים.
זה מה ששמעתי, ואני רק כחמור נושא ספרים כותב למי ששואל לדעתי, שלא למנוע טוב מבעליו. וכמובן שזו רק הצעה לפי הנסיון הצר שלי למי שסבור שיקבל תועלת, ואין בזה כדי לשלול שום דרכים אחרות וספרים אחרים. ופשוט שאין רק דרך אחת נכונה בזה.
מכל הדרכים אני יכול לומר שלדעתי יש לשלול רק דרך שמתיימרת להיות דרך קצרה. יש דרך ארוכה שהיא קצרה, ודרך קצרה שהיא ארוכה. ובעיני נדמה שאי אפשר לחשוב להכנס בלימוד הזה, בכל דרך שתהיה, אם לא בנכונות למסירת נפש שנים רבות, וגם שמחשבה להכנס לזה בקוצר זמן וחוסר סבלנות ונכונות לעמול ולהתיגע הרבה מאוד יש בה משום חוסר כבוד ומוכיחה שאין התלמיד יודע במה הוא עוסק ומה הוא מבקש. ואם מישהו אומר לו שהוא יכול ללמוד בלי עמל גדול במשך שנים, לעניות דעתי בהכרח אין זו דרכה של תורה ושומר נפשו ירחק ויחפש לו מורה אחר.
גם הדרך שדיברתי בה היא דרך קצרה מאוד מאוד ביחס למה שכתבו גדולי המקובלים והזהירו בחומרה רבה שמחוייב להכין עצמו בהכנות ולימודים ושלמות המידות וזכות ויושר הנפש. שאם היינו מנסים למלא דבריהם גם אלף שנים לא היו מספיקות לנו. והכל נאמר אחרי כל הקולות שנאמרו שבימינו הותר גם לקטנים להתקרב, ושמי שמלאו ליבו שלא לחשוש לכל התנאים והאזהרות החמורות שכתבו מחברי הספרים, יש בימינו תקווה לו שאולי לא ייפגע ויינזק כמו שאמרו.
היסוד לזה שאנו כמו תינוק קטן, שגם אם מושך בזקנו של המלך ומטנף, סולח לו המלך ומחבב אותו.
מגודל חביבותו איני יכול להימנע מלהביא כאן דבר נפלא מאוד ששמעתי בעצמי מפי מרן הרב ש"ך זצ"ל יותר מפעם אחת, והיה רגיל לאמרו לגבי כמה עניינים, והלוואי שהיה כח לשננו כל יום. וגם לנדון דידן הוא היסוד הכי חשוב.
במגילה ל"א ב' נאמר: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, אם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה, סתור ואל תבנה. מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה.
ושאל על זה הרב ש"ך, מובן שסתירת זקנים בניין. הזקנים יודעים מה שהם עושים.
אבל בניין נערים למה הוא סתירה?
והבנתי קושייתו, שגם אם אין להם די חכמה ואולי לא יצליחו, אז רק לא יצליחו בבניינם, אבל למה זה נחשב מעשה היזק והרס מה שהם מנסים לבנות.
ותירץ בקיצור: כי אין להם סבלנות.
.
.
– – –
.
.
מתוך מכתב:
יש בלימוד התורה כמה גישות ודרכים, וכל אחד צריך ללמוד במקום שליבו חפץ.
הדרך שקרובה לליבי היא מה שנקרא הדרך הישיבתית ורבותי לזה הם בעיקר חידושי הגר"ח סולובייצ'יק והברכת שמואל ושיחות המשגיח רבי ירוחם הלוי ממיר. זה כמובן רק תיאור מה שנגע בליבי ואין בזה אמירה לגבי מה הדרך שאדם אחר צריך ללכת בה.
אנסה לתאר מה שהבנתי מדרכם, ושוב כמובן יש דרכים אחרות וכל אחד יכול לבחור במה שמתאים לו.
הם חינכו בלימוד הסוגיות ההלכתיות בגמרא לנסות להבין את גדרי הדינים ולא לעסוק בטעם למה הדין הוגדר דווקא כך. ידועה האימרה בשם רבי חיים שיש לעמול להבין "מה כתוב" ולא "למה כתוב".
מה שעומד מאחרי זה לעניות דעתי הוא, שוודאי התכלית והשתוקקות הלב זהו לזכות לגעת ולטעום בטעמי תורה כטיפה מן הים. אמנם התורה יש בה כמה רבדים. נאמר בחז"ל שמאחד מעשרה שנכנסים למקרא אחד יוצא למשנה, ומעשרה שנכנסים למשנה אחד יוצא לגמרא. וגמרא נקראת בפי חז"ל "טעמי תורה". ואמרו שיש בתורה פשט רמז דרש וסוד. ולכל חלק מאלה יש את דרך הלימוד והעיון המיוחדת לו.
יש בתורה צד שאמור להיות מובן בפשטות לכל אדם מהשוק באופן ברור.
אבל יש בה גם צד שפותח פתח לדרך של ראייה והתבוננות עמוקים יותר. זה לא מיועד לכל אדם. לפי המדרש רק אחד ממאה שנכנס ללימוד תורה יכול להגיע לנסות לגעת ב"תלמוד", ולא רק במקרא או משנה. את התלמוד הכתוב אפשר ללמוד בדרך של "משנה" ואפשר ללמוד בדרך של "תלמוד", דהיינו טעמי תורה.
כדי להגיע להבנה עמוקה בטעמי התורה, צריך ללמוד דרך חדשה לגמרי של ראייה מחשבה, לקבל כלים אחרים של מחשבה, להיות אדם אחר. זה דרך אחרת לגמרי של הסתכלות ומחשבה מאשר זו של האדם בשוק.
מקובל לומר בישיבות שמה שאתה לא יכול להסביר לאדם בשוק סימן שלא הבנת כראוי. זה נאמר על גדרי הדינים, לא על טעמיהם, ובא להיות מבחן כיוון שכשמנסים להכנס לעיון עמוק אפשר ללכת לאיבוד ולאבד את השכל הישר וקו האמת.
העניין הוא שאם אני רואה לפני דבר שכתוב בתורה ולכאורה אין בו טעם מובן. אני יכול עם הכלים שלי ודרך המחשבה שלי לנסות לתת בו טעם. זה בסדר גמור כשלומדים בדרך של מקרא או משנה.
כשרוצים להכנס פנימה אל הקודש לדרך לימוד של "תלמוד", לקבל את דרך החשיבה עצמה מהתורה, נתינת טעם בדרך כזו נחשבת כאילו אני "מלביש" על התורה טעם שבא מהשכל שלי.
הדרך היא דרך מאוד ארוכה שדורשת שנים רבות של עמל גדול באורך רוח, ונאמר על זה העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, שלפני שרואים אור צריך ללכת בחושך הרבה ולהיות מסוגלים לשאת את זה.
ההליכה בחושך היא לנסות לברר מאוד לעומק את גדרי הדינים, ולהיות מסוגלים להתאפק לגבי הרצון של להבין את הטעם. ולקבל ששום דבר לא מובן עד הסוף ובמלואו, והכל הוא רק אחיזה בקצה של דבר שאת ההמשך שלו אנחנו לא רואים.
כמו ילד שמנסה להבין דעה של זקן, מתוך כבוד, שהוא שותה בצמא כל פירור, ויודע שהוא לא יכול להבין את הכל כיוון שאין לו כלים לרדת לסוף דעתו של מי שדעתו רחבה ממנו, והכל הוא רק ככלב שלוקק מן הים, ובוודאי הטעות שולטת מאוד כי אם נוגעים רק בחלק ואין תמונה שלמה בוודאי אפשר בקלות לטעות.
אחרי שנים רבות של עמל גדול בבירור גדרי הדינים בדרך עמוקה ויסודית, וכל פעם הסתכלות מזווית חדשה על אותם דברים, שאין לשום דבר רק הסבר אחד פשוט ומלא אלא כמה זוויות וצדדים, אמור להיות שאם מקשיבים היטב לכל הידע שהצטבר, לכל הפירורים שנלקטו בעמל עם השנים, הקשבה מתוך כפיפת אוזן, בהכנעה וענווה, כלומר לא שאני בעצמי אתן טעם והסבר, אלא רק אתאמץ מאוד להקשיב להסבר שעולה מעצמו מתוך הדברים, אז זוכים לקבל מעט גם מההבנה של הטעמים. ובאופן שנותן לאדם נגיעה בצד הלא גלוי ולא פשוט של העולם, בצד הפנימי והנסתר.
כתוב כתת עצמך על דברי תורה, זה כמו זיתים שמכתתים אותם עד שיוצא שמן. הכתיתה היא על ידי ההשלמה והרכנת הראש שאפשר לזכות רק לפירורים, ושהתחלת הכניסה היא בעסק בגדרי הדינים בלבד, לחרוש ולחרוש בגדרי הדינים, כל פעם מצד אחר, ושוב ושוב, וההבנה בטעמים היא הפרי שמבשיל ועולה אחר כך מתוך הזריעה, ועד שהוא לא מגיע מקיימים הזורעים בדמעה. וכשמתחילים להגיע נבטי הבנה, מגיעה איתם גם דרך מחשבה אחרת שמתאימה להם ובאה איתם, והיא לא אותה דרך מחשבה שטבעית לאדם כמו שהוא כאדם מן השוק. בפוסקים הובא שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה. זו לא התנשאות שלבעלי בתים אין חכמה ושכל. זה שכל שיכול להיות חכם מאוד, הוא רק במהלך אחר. עם דעת בעלי בתים אפשר להיות גאונים עצומים במדעים ופילוסופיה ואמנות וכל מיני חכמה, ולהבין בזה יותר ממי שלומד תורה. התורה שבעל פה נקראת מיסטורין של הקב"ה, ואין מי שלומד אותה אלא אם כן אוהב את הקב"ה בכל ליבו ובכל מאודו. היא כניסה לחדר פנימי של הקב"ה, הביאני המלך חדריו. ושם בחדרי חדרים שלו הפנימיים יש שיח אוהבים שקט שיש לו את השפה שלו ואת הראייה שלו ונדרש לימוד תורה לשמה באהבה ויגיעה מתוך ציפייה של אוהב שלומד באהבה ורעב כל מילה שיוצאת מפי אהובו גם אם הוא לא מבין. כמו אוהב שיושב מבחוץ על שער בית אהובו זמנים רבים בשלג ובגשם ולא יודע ומבין מאומה. עד שזוכה להיכנס פנימה.
מטבעה הבנה כזו היא דבר שקשה מאוד להסביר אותו ברור. זה דבר שקט ופנימי ועמוק. זה כמו למשל שמישהו מבוגר מנסה להסביר לילד בן שמונה מה זה אבל ושכול וגלות, מה זו אהבה והתאחדות, מה זה עמל ויגיעה. קשה למצוא מילים, וגם אם מוצאים ומסבירים זה לא מועיל לשום דבר, ואדרבא יכול רק להזיק. כך גם העמל רב השנים בנסיון להבין את גדרי הדינים גורם שאדם זוכה להתפתח מבחינת ההשגה והראייה ולקבל מהתורה דרך ראייה מפותחת יותר, ואז כבר קשה לו להסביר ברור. לכן משה רבינו היה כבד פה וכבד לשון. לכן מה שיש למצוא בספרים מוסבר הוא רק החלק של בירור גדרי הדינים, והשאר בא ברמיזה בלבד כראשי פרקים לחכם המבין מדעתו, ועם הזמן והעמל מבינים אותו יותר ויותר. לגבי חלק הנסתר שבתורה, תורת הסוד, אמרו בפירוש שאי אפשר לאמרו אלא רק בראשי פרקים לחכם המבין מדעתו. וחלק הנסתר שבתורה נקרא "טעמי תורה". וגם ההבנה לעומקה בטעמי הסוגיות ההלכתיות שבתלמוד נקרא "טעמי תורה" והם עולים למקום אחד ובשניהם שייך מה שאמרו שכל מה שכתוב ונאמר הוא רק ראשי פרקים לחכם המבין מדעתו.
Tshuvot 