בקדושת דברי חז"ל (ביאור בעניין שכל עיוני ושכל דברי)

כתב המהר"ל בנתיבות עולם נתיב הצניעות פרק ג':
"ואמר ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה, בא לומר כי כאשר מחזיר על לשון נקיה מורה זה שהוא מסולק מן הפחיתות לגמרי, וכמו כאשר יוציא דבר מגונה מפיו הוא הוראה על פחיתותו, כך הפך זה כאשר יחזיר על לשון נקיה מורה זה על שהוא שכלי. ולא בתורה שהוא שכל אלהי לבד, אלא אף בדברי חכמים שהוא שכל אנושי בדברים אלהיים ולא זה בלבד אלא אף בדברים דעלמא.
וכבר בארנו בנתיב לשון הרע ובשאר מקום כי הנולד והיוצא מן האדם הוא נקרא פרי וניב, וכמו שהפרי היוצא מן האילן מורה הפרי על עצם האילן כך מורה הדבור היוצא מן האדם על עצם האדם מה שהוא, וזהו בחינה גמורה כמו שבארנו. ועוד כי הדבור באדם גם כן הוא שכל ונקרא שכל הדברי, ובמה שהוא שכל דברי צריך שיהיה נקי כמו שראוי לשכל במה שהוא שכל, ולפיכך אמר אפילו דברים בעלמא צריך שיהיו דבריו בנקיות כמו שראוי אל השכל. והנה יש כאן ג' מדריגות, האחד הוא שכל התורה שהוא שכל הפשוט לגמרי, והשני שכל עיוני הוא שכל חכמים, השלישי שכל הדברי שהוא שכל אדם בעולם וכולם ראוי להם שהיו מסולקים מן הפחיתות".

"שכל עיוני" הוא מלשון עין. הוא רואה מציאות כמו עין. הדוגמה שאנו מכירים היא חכמת החשבון. אנו אומרים שתיים ועוד שתיים שווים ארבע. יש דברים בחכמת החשבון שאי אפשר לעמוד על אמיתותם מהנסיון בעולם הגשמי. למשל שהיקף המעגל לחלק לפאי שווה קוטר, ופאי הוא מספר עשרוני שיש בו סדרת מספרים כנראה עד אין סוף ואין לזה בחינה מהמציאות. ובאמת גם שתיים ועוד שתיים הם ארבע אנו ידועים שכך הוא לא משום שבמציאות אנו לוקחים תפוח ועוד תפוח ורואים כמה יוצא אלא הוא ראייה שכלית של צפיית השכל במושכלות שכך הוא, ואנו יודעים שמיליארד ועוד מיליארד הם שני מיליארד גם אם מעולם לא היה אדם שלקח חפצים וספר אחד אחד וראה בעין גשמית כמה יוצא.

מה שאומרים ששכל עיוני צופה במושכלות כמו עין, המשל שהנה אם אדם יאמר שמיליארד ועוד מיליארד הם שלושה מיליארד, ואנו לא יכולים להראות לו ולעצמנו בעיניים הגשמיות את טעותו, לא נאמר שאנו מכבדים את דעתו, ולכל אדם יש זכות לדעה משלו. אלא נסתכל עליו כעל מי שאומר בצהריים שכעת לילה, שהוא שקרן או שוטה. והטעם כי אנו חווים את הידיעה הזו לא כ"דעה" שכל אדם מבטא דעה משלו, אלא כראייה בעיניים. כי השכל שמשיג אותה הוא שכל עיוני שדרך פעולתו כמו ראיית העיניים, רק שהוא רואה מושכלות ולא דברים גשמיים.

החשבון עוסק בצורות מופשטות שהן "חלולות" וסכמטיות ללא "בשר" ותוכן רב, ולכן כל אדם יכול בקלות לצפות בהן בעין שכלו העיוני ולהגיע לבהירות בדברים הפשוטים. כמובן שיש דברים פחות פשוטים שיש בהם מחלוקות ואין הראייה ברורה. הלוגיקה כבר מכילה יותר תוכן ברובד הצורות שהיא צופה בהן. כאן כבר אדם יכול להעמיד מבנה לוגי שהוא חווה אותו כמו ראייה בעין, וכמו משפטי החשבון, ולמשל הטרקטט הלוגי פילוסופי של ויטגנשטיין, ואין זה ברור כל כך שזה תקף כמו משפטי חשבון או שזו רק הבעת דעה אישית.
גם פיזיקה תיאורטית היא על הגבול בין ראיית מושכלות להבעת דעות, כיוון שיש מקצת יכולת ראייה בצורות שהיא עוסקת בהן, אבל לא באופן ברור ופשוט כמו יסודות החשבון.
יש דברים שגם אם צופים בהם בשכל עיוני טהור שרואה בבהירות גמורה, עדיין ייתכנו בהם מחלוקות. זהו משום שהדבר שבו צופים הוא רב פנים ובחינות ובעצמותו אינו רק או כך או כך, אלא מהותו שהוא יכול להיות יותר מאשר בפן אחד ותפישה אחת. הוא קיים ברובד שבו כלי הצפייה האנושיים יכולתם מוגבלת והם לא יכולים להקיף את מה שהם רואים מכל בחינותיו וזוויותיו. יש קצת דוגמה לזה מהפיזיקה התיאורטית החדשה, שהכלים המתימטיים האנושיים מגיעים לדברים שאי אפשר להכיל אותם במלוא היקף תופעותיהם בכלים האלה, וכל נסיון להכיל הוא חלקי, ויש שדעתו לראות מזווית זו ויש שדעתו לראות מזוית זו.

שכל דברי הוא מלשון דיבור, שהוא ביטוי של חווית האדם ומהותו. כאן אין ראייה של מושכלות בדרך של עין צופה. כיוון שכל אדם יש לו זכות להיות מה שהוא, הוא יכול להביע דיבורים, שכל דברי, לבטא את מה שהוא, וכאן לכל אדם יש זכות לדעה ויש לכבד כל דעה כמו שמכבדים כל אדם.

יש רבדים רבים בעולם הצורות, שיש ביכולת אנוש לצפות בהם בשכל העיוני, ולהשיג אותם באותו אופן כמו שמשיגים ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. או שאם הם עמוקים ורבי פנים אפשר לצפות לפחות בפן אחד שלהם ולראותו ברור כמו שתיים ועוד שתיים. רק שהיכולת הזו תלויה עד כמה הצליח האדם לשמור על שכלו העיוני מקלקול.
יש דברים בטבע האנושי שמקלקלים את יכולת הצפייה הנטועה בשכל העיוני, וכגון השוחד יעוור עיני חכמים, וזה גורם שרוב בני האדם יכולת השימוש שלהם בשכל הזה היא פחותה בהרבה מהיכולת שנטע בו הקב"ה כשברא אותו.

תלמידי חכמים משתבחים יותר מכל ב"סברא ישרה". יושר הסברא פירושו שהם מצליחים לצפות בדבר שבו הם מעיינים באופן שמגיע לראייה של צפייה בשכל העיוני, ואז העניין נעשה בהיר ופשוט וגם אחרים רואים שניכרים דברי אמת וכך האמת ואי אפשר לחלוק על זה.

למשל אם שואלים מישהו האם 14 ועוד 17 ועוד 5 ועוד 39 ועוד 2 ועוד 24 הם יותר ממאה או פחות.
אם האדם מתקשה בחשבון ועצל לעיין בזה, הוא יכול לומר יש לי הרגשה שזה יוצא יותר ממאה, לכן דעתי היא שזה יותר. ואחר יאמר שיש לו הרגשה שזה פחות ממאה ולכן כך דעתו. בשלב הזה נכבד דעתו של כל אחד מהם. כי כעת הם משתמשים בשכל הדברי. האדם כאדם יש לו חוויה סובייקטיבית של פגישה עם המספרים האלה. תחושה. הם כעת מבטאים את התחושה שלהם כאדם שרואה את המספרים כמו תמונה בתערוכה. זה דיבור וזה שימוש בשכל דברי.
כעת יבוא אדם שיש לו סברא ישרה, ויאמר הרי 14 ועוד 17 הם 31, וכן הלאה, ויראה שכשמתבוננים היטב רואים שזה עולה למאה ואחת בדיוק וזה יותר ממאה. וכאן כולם יאמרו הארת את עינינו ומה שהיה עמום נעשה בהיר ופשוט, ואנו מכירים שכך האמת ומי שיחלוק הוא שוטה או שקרן.

האלוהים ברא את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים. אפילו לגבי שתיים ועוד שתיים יש שייכות בין השכל העיוני לכוחות הנפש. מצוי שמוכר [בזמן שהיה מסכם את החשבון עם עיפרון] טועה בחשבון לטובתו יותר מאשר לרעתו, גם כשאין לו כלל כוונה מודעת לגזול. כשמדובר בצורות ברמה פחות "חלולה" מהמספרים, הצפייה בהן בשכל עיוני היא חוויה שמטלטלת ומשפיעה על כל כוחות האדם. אריסטו דיבר על הפילוסוף שאוהב חכמה יותר מכל וחווה רגשות של התפעלות עזה וסערת רגשות ועונג כמעט גשמי כשהוא מגלה דבר חכמה עמוק וברור. לכן גם יש בכל כוחות הנפש שייכות לעוור את השכל.
דבר שאדם צופה בו בשכל עיוני נקי משוחד ועיוות ו"אגו" וכל כיו"ב, הוא דבר תורה אמיתי ממש כמו שנאמר בסיני. נכון יהיה לומר ששתיים ועוד שתיים הם ארבע נאמר למשה מסיני. התורה אינה אלא ציור אדריכלי של העולם. הסתכל בתורה וברא את העולם. אם בעולם נכון בבהירות ששתיים ועוד שתיים הם ארבע, זה גם נכון בתורה. על דרך זו לעניות דעתי יש להבין מה שאמרו שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני. זוהי כוונת המהר"ל ששכל עיוני הוא "שכל אנושי בדברים אלוהיים".

אדם בכוחות עצמו לא יכול להיות בטוח ששכלו העיוני יהיה תמיד זך וצלול. אם הוא מתייגע במסירות נפש עצומה על זה, הקב"ה מסייע לו שיעלה בידו. זוהי רוח הקודש של חז"ל, ובכחה הם מוסמכים לקבוע את התורה שבעל פה, וכל דבריהם הם מתוך צפייה נקייה בשכל עיוני וממיאל החולק עליהם זה כמו לחלוק על מי שיודע ששתים ועוד שתיים הם ארבע.
הרבה מהדברים שחז"ל אומרים, אין לנו יכולת לצייר שיהיו מושגים בשכל עיוני. לנו אין שום יכולת להתקרב לזה ולהעלות בדמיון כיצד זה ייתכן. לנו יש יכולת לעסוק בדברים כאלה רק בדרך של שכל דברי. אנו נפגשים כבני אדם עם הדברים, וחווים את ההרגשה איך זה להיות בקרבתם ומביעים אותה. כמו שאדם יאמר לפי חוויתי והרגשתי ותחושותי המספרים עולים ליותר ממאה או פחות.

מי שלא מבין את זה רואה בדברי חז"ל הבעת דעות, רעיונות, ערכים, הגות, מטען תרבותי יצירה או כל כיו"ב. כי הדרך שלנו להתייחס לנושאים שדיברו בהם חז"ל היא כזו, וממילא פשוט לו שגם אצלם היה כך. יש כאלה שרואים כך ועדיין רוצים להיות מאמינים בתורה שבעל פה ומיישבים שהקב"ה מסמכותו תוקף דתי להגותם.

יש הלכות שכחלק מהן, לצד גדריהן הדיניים, נאמרו גם טעמים "ערכיים", "רעיוניים". וכגון שגנב משלם כפל ולא גזלן כי הוא בא בסתר. או תשלומי ארבעה וחמישה, כמו שכתב ברש"י שמות כ"א ל"ז :"חמשה בקר וגו'" – אמר ר' יוחנן בן זכאי חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו משלם ה', שה שנשאו על כתפו משלם ד' הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו ה', שה שלא בטלו ממלאכתו ד'".

אבל יש הלכות שאין להן מסר רעיוני. כמו לפטור מזיק בגרמא, שראה כלי של חבירו נופל על כרים וכסתות והלך וסילק את הכרים בכוונה כדי שיישבר. שהוא פטור כי לא עשה מעשה בגוף הכלי. ואין כאן מסר ערכי רעיוני שהוא פחות רשע מהשובר בידיים.

יש מגמה שלאחרונה הולכת וגדלה לחפש בכל הלכה מסר רעיוני, והיא מבוססת על המחשבה שאם חכם אמר הלכה או הכרעה הרי דעתו שזה צריך להיות כך. ולמה דעתו כך, בהכרח כי יש לו איזה רעיון או ערך או דעה כלשהי שבגללה קבע את ההלכה כך ולא אחרת. הרי הוא לא המציא את זה באופן שרירותי על ידי הטלת מטבע.
לכן שומה עלינו לנסות להבין מה הערך או השקפת העולם או הרעיון שגרם לחכם לקבוע כך הלכה. או לומר מאמר אגדתא מסויים או דרשה מסויימת. אם הוא דרש דבר בגנות גרים, כנראה השקפת עולמו הערכית רעיונית היא לא חיובית כלפי גרים. אחרת למה שידרוש כך, הרי היה יכול להסכים עם מי שדורש אחרת. והדבר נעשה מתוך כוונה טובה לרצות להבין דברי תורה. אבל למרות שאין מדרכי למחות, על זה אני מרגיש שאי אפשר לי שלא למחות, כי זה הרס של כל יסוד התורה ומהותה מבלי שיהיה ההרס ניכר מבחוץ. אם אדם צועק דברי כפירה אין לי רגש למחות בו, כל אחד ישמע ויפלס דרכו ויבחר לעצמו כפי מה שהוא. אבל כאן לא ניכר כלפי חוץ עד כמה זו סתירת כל האמונה והתורה, וגם האומרים כך בעצמם הרבה מהם יראי שמיים ומאמינים בלב טהור ושלם.
דעה אנושית שמובעת בשכל דברי אינה יכולה להיות תורה למשה מסיני. היא בהכרח חוויה של האדם עצמו לפי מי שהוא. והוא מוגבל ולא מושלם. ובדבריו יכולים להיות דברים שיש בהם מן האמת והעומק והלב ויש להם חשיבות רבה, אבל רק כצד חלקי, כסיבה לעורר את המחשבה, כמגע בין בני אדם, זה לא מדוייק וצלול ברמה של שתיים ועוד שתיים.
רק דבר שנאמר מכח צפייה בשכל עיוני ישר ונקי לגמרי יכול להיות נכון כמו שתיים ועוד שתיים ולהיות תורה מסיני. ויש דברים שהשכל צופה ופשוט רואה אותם ואומר מה שהוא רואה. אם אני רואה ששתיים ועוד שתים הם ארבע אני אומר כך בלי שתהיה לי שום סיבה ערכית תרבותית רעיונית לומר כן. שום השקפת עולם ועמדה חברתית וכל כיו"ב.
וייתכן שחכם מקיים בדביקות שלימה ואהבת את הגר בלב חם ולוהט וכל עבודת השם שלו במצווה זו ונשא גיורת בעצמו, והוא צופה במושכלות ורואה שם דרשה שיש בה אמירה שלילית לגבי גרים, והוא אומר מה שראה כמו אסטרונום שמדווח מה הוא ראה. ואם רואה הלכה הוא אומר מה שראה, ואם אין בהלכה שום מסר רעיוני, וכמו שבשתים ועוד שתיים אין מסר רעיוני, אלא זו בריאה שברא הקב"ה לגלות יופי ואת כבודו, וכמו התכלת בשמיים שיש בה יופי וגילוי כבודו אבל לא מסר רעיוני ערכי חברתי פילוסופי וכו', כך היא גם ההלכה והחכם אומר אותה רק כי ראה שהיא כך ולא כי יש לו עמדה רעיונית ערכית כלשהי.

חכמים הם אנשים שעוסקים בדביקות בקב"ה על ידי לימוד תורה שהיא צפייה במושכלות שהוא האציל שיש בהן זיו אורו וכבודו. והצפייה הזו הופכת אותם לצדיקים וטובים, וצדקתם גורמת שיראו עוד אור בהיר. חכמים אינם מנהיגים חברתיים או הוגי דעות חברתיות או מוסריות או פילוסופיות, ואינם אנשי ציבור ואנשי חינוך. גם מי שהיה נשיא זה היה כמו להיות כהן, או ראש ישיבה. הוא לא היה מנהיג ציבור במובן המודרני אלא כלי לשאת את כבוד התורה וכמו כהן שהוא כלי לשאת את כבוד גילוי השם. ורובם לא היו נשיאים וראשי ישיבה אלא פחמי ונפח וסנדלר שישבו בצניעות בסתר המדרגה  בד' אמות של הלכה, ולא הגו דעות לתקנת החברה והאדם אלא המיתו עצמם על הוויות אביי ורבא אם שינוי החוזר לברייתו קונה ואם קבוע כמחצה על מחצה דמי וכיו"ב, ועשו כן לדבוק בבוראם שבהוויות אביי ורבא גנוז האור הפשוט שהאציל מזיו פניו, ולא הטיפו וחינכו וכתבו ופירסמו והנהיגו והובילו, ובוודאי לא היה להם שייכות לפוליטיקה וכיו"ב, אלא תלמידיהם באו לשתות בצמא את דברי תורתם בקרן זוית שהיו מונחים בה, ונשארו עמם בד' אמות של הלכה. ואור התורה מילא אותם וממילא בלי שעשו מאומה זרח מהם והאיר את העולם ומילא אותו אור וטהרה וקדושה וריח גן עדן, ורק על דרך זו הנהיגו את הציבור.
אסור לנו להקיש מהמציאות שאנו מכירים מזמננו למציאות שלהם. הנטייה לעשות כך נובעת מחוסר הבנה במהותם ומעלתם, ולכן גם חוסר יכולת להבין עד כמה ירדו הדורות מאז זמנם.