מתוך התכתבות:
מה שעלה בי היא יכולת להכיל את הסתירה בין האמונה שלי לאורח חיים שהוא לא בשום מסגרת דתית כרגע, כלפי חוץ מה שנקרא חילוני (כשהייתי חרדי שמי היה יצחק שטרן, בלידה קראו לי גם בשם ניר, הורי לא היו חרדים, וכעת אני משתמש בו).
אני כעת עובד בטיפול בקשישים. אני מרגיש הרבה יותר טוב ומנסה לגשש את דרכי בעולם שהוא חדש ולא מוכר עבורי.
שלום,
לאחרונה הפנו אותי לפורום הזה, רציתי לנסות להבהיר כמה עניינים שנדונו כאן בנוגע לדברי.
לגבי השאלה של אנוס רחמנא פטריה מסיבות נפשיות,
ראיתי שהעירו מההלכה של נתן עיניו באשה ואמרו שימות ואל ידבר איתה מאחרי הגדר.
הכוונה שלי לא היתה כלל לומר שכל דבר שהוא קשה הוא כבר נחשב אונס. חלילה לומר כן, והרי מעשה של יוסף ואשת פוטיפר הוא היסוד בעבודת השם.
בריאות הנפש הבהמית ודרכי בריאותה דומים מאוד לאלה של הגוף. להעמיס על הגוף עומס רב מכוחותיו באופן תמידי כדרך חיים קבועה, לא התעמלות או עבודה בריאה אלא לחץ כבד שוחק ומזיק, לא לתת לו מנוחה ומזון בריא ובמידה הנכונה, לסגור אותו בצינוק ללא אויר וטיול תחת שמיים פתוחים וכו' וכו', זה מזיק לבריאותו ומכבה את חיוניותו. וכעין זה בנפש.
לעומת זאת מאמץ חזק מאוד מדי פעם וודאי אינו פוגע בבריאות, ואדרבא אם מצליח זה ממלא תעצומות. לבוא על אשה שאינה אשתו זה לא צורך טבעי של בריאות וחיוניות נפשית אלא להיפך, זה רעל לנפש, ובוודאי לעשות מאמץ גדול להציל עצמו מנשיכת נחש זה מדרכי הבריאות. (אני לא נכנס כעת לדון בחילוק שבערווה הדין הוא יהרג ואל יעבור ולא נאמר בה "וחי בהם", ואני ייסדתי את דברי בעיקר על הבנת ההלכה של "וחי בהם")
ההלכה היא הדיבור החי של הבורא עם נבראיו. אם היסוד הוא שיש כאן אבא אוהב שמדבר עם בנו אהובו, וזה לא משהו מתוחכם ומפולפל אלא דבר שהנפש יכולה להרגיש באופן חי באמונה חושית תמימה ופשוטה ברמה של כל אדם פשוט וכשר, אם כן מוכרח שההלכה אומרת לי דברים שאני יכול לזהות בהם באופן תמים פשוט ורגשי נימת דברים של אבא אוהב.
אם אני מתייחס להלכה כאל מערכת חוקים נוקשה שלא מתחשבת בי באופן אישי ובחיי ובמה בריא ושמח לי כדרך חיים קבועה (לא כנסיון קשה חד פעמי), אני לא יכול להתייחס באמונה חושית תמימה ופשוטה שאלה דברים של אבא אוהב שמתייחס אלי כאל בנו.
לפעמים אבא אומר לבנו קפוץ לתוך נהר שוטף, כי האבא רואה שיש לידו עקרב מסוכן ורק כך אפשר להימלט. לפעמים האבא אומר לבנו אל תאכל ממתקים יותר מדי וכיו"ב. אבל אם האבא מצווה על דרך חיים שבאופן שוטף וקבוע חונקת את נפש בנו וגורמת לו לעצבות ולחץ וכיבוי שמחת החיים הטבעית, זה כבר לא יכול להיות נתפס באופן חי ותמים כדיבור של אבא לבנו.
אומרים בשם הח"ח שכפרי בא לעיר וראה חייט גוזר בד יפה, ואמר לחייט למה אתה משחית את הבד?
זה הסבר למה לפעמים קורים דברים כמו השואה וכיו"ב גם בחיים הפרטיים וגם לפעמים בהתמודדויות מול איסור הלכתי. אלה רגעים של הסתר פנים שהם נסיון, רגעים שקורים בעולם החומרי. אבל ההלכה עצמה היא לא הסתר פנים, היא עץ החיים, האור, היא הציור של העולם המתוקן המושלם כפי שעלה במחשבה להיברא. היא הציור של אהבת הבורא לבניו בלי הסתר החומריות של עולם השקר החומרי והנסיונות. ההלכה היא לא נסיון של הסתר פנים וחושך אלא היא הגילוי הבהיר של האמת, שהיא אהבת הבורא לנבראיו.
האמת המגולה צריכה להיות בדרך של אמונה חושית תמימה, שכל יהודי פשוט יכול לחיות אותה באופן נפשי. פלפולים כמו: כעת אתה לא רואה שזה לטובתך אבל בעולם הבא תראה את זה, או אתה לא רואה שזה לטובתך אבל הרמב"ם ראה את זה ואתה צריך לקבל בהכנעה שאם תגיע למדרגתו תבין גם. דיבורים כאלה לא מאפשרים ליהודי פשוט תמים וכשר לחיות את קיום ההלכה באופן של קשר בריא וחי וטוב וטבעי ופשוט ונעים ושמח ומאיר עם אביו שבשמיים, והרי ההלכה נועדה בדיוק לשם כך. לא ייתכן שכל הדיבור של הבורא איתנו דרכה, אינו יכול להישמע באזנינו לאמיתו בגלל שאנחנו לא במדרגת הרמב"ם.
אם מסתכלים על ההלכה כעל מערכת חוקים נוקשה שאני מחוייב לקיימה בלי שום קשר ליכולותי וכוחותי הנפשיים, וגם אם היא מכניסה אותי למצב של חיי נפש עצובים לחוצים בודדים מחניקים ולא בריאים, חיים ששום אבא אוהב לא היה רוצה שבנו יחיה כך, הרי בהכרח החוויה הנפשית הפשוטה התמימה החושית שלי (במובן של אמונה "חושית" שכל הגדולים דיברו שהיא העיקרית) לא תהיה שההלכה היא קשר עם אבא אוהב, אלא עמידה בחוקים של מישהו זר ומנוכר. שום הסבר שכלי מלומד לא ישנה את החוויה הרגשית הפשוטה הזו.
מבחינת החוויה נפשית הפשוטה אם אשאל למה אני בעצם מקיים חוקים אלה, התשובה תהיה בהכרח כי אני מפחד ממנו או רוצה להרויח את השכר שהוא מבטיח. זו כבר עמדה נפשית של עבודה זרה, יחס של זרות בין העובד לאל. מפגש של אינטרסים סותרים ולא חיבור פנימי של איחוד ואהבה. החוויה הפשוטה הנפשית החושית התמימה היא היא ראשית ותכלית האמונה והקשר עם הבורא והיא היסוד של הכל, אי אפשר לוותר על זה.
יש כאלה שמרגישים שיש עבודת השם שבלב, רגשית ונפשית כמו שמדובר עליה בחסידות, ויש מלבד זה גם עניין אחר של לשמור הלכה שהוא עוד נושא, ושם אין לזה קשר כלל עם הרגשות הלבבייים של עבודת השם והחיבור הרגשי אליו, אלא זה מערכת חוקים קשוחה וטכנית. על זה כבר זעק החזון איש שלימוד וקיום ההלכה הוא הוא עבודת השם העיקרית והחיבור העיקרי איתו. וכל שאר ענייני החסידות ועבודת הלב הם רק הרחבה ופיתוח של זה, אבל הבסיס עצמו של החיבור בין האדם לאלוהיו הוא קודם כל ולפני הכל ההלכה.
לגבי הדין ליטול כפות תמרים או עץ עבות, עיין סוכה ל"ב ב', שהפסוק יכול להתפרש גם כענפים גדולים של דקל לא פחות מאשר כלולב, או כהרדוף לא פחות מהדס, ומצד כללי ההלכה מוכרחים לחשוש לספק דאורייתא וליטול לחומרא גם ענפי דקל גדולים או הרדוף. אבל הגמרא מקילה בספק דאורייתא שמא לא יצאנו בלולב או הדס ונחמיר ליטול גם ענפי דקל גדולים או הרדוף. בגלל שכתוב דרכיה דרכי נועם, וענפים גדולים של דקל וכן הרדוף פוצעים את הידיים. לא חוששים כאן בספק דאורייתא, מכח שיודעים שהקב"ה הוא אבא אוהב, ואבא כזה כשמדבר אל בניו לא יאמר להם ליטול דבר שפוצע את ידיהם. אנחנו מחוייבים לקרוא את ההלכה בידיעה מראש שאלה הן אמירות של אבא אוהב לבניו, ורק לפי המבט הזה לפרש אותה ולהקשיב לה. כל פירוש להלכה שאינו על דרך אמירות של אבא אוהב למרות שהוא אפשרי כשקוראים את הפסוקים והלשונות הכתובים אין לקבל אותו ואין לחשוש לו. רבי ירוחם דיבר על כך רבות שזה יסוד כללי בתורה כולה.
המגיד מדובנא גם כותב משל על הפסוק לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, שאם המשא של תורת הבורא מייגע, זו ראיה ש"לא אותי קראת יעקב", אתה לא עובד את הקב"ה אם העבודה מייגעת אותך, אלא אתה עובד אליל אחר ורק קורא לו בכינוי של ה' אלוקי ישראל. כי אבא אוהב אומר לבניו רק דברים שהם בריאים ושמחים ונעימים וטובים, וגם אם יש בהם קושי ואתגר הוא על דרך בריאה ליישר את העקום (כגון להפריש אותו מלבוא על אשה שיצרו התאווה אליה) ולא לעקם את הישר. גם אם יש מדי פעם אתגר להתמודד במאמץ קשה מאוד עדיין זה לא יוצא מכלל דרכי נועם שהרי גם בהנהגת הגוף הטבעית לפעמים אנשים מטפסים מרצונם על הר גבוה מאוד כי אתגר קשה על דרך כזו זה לא פגיעה בחיות ובנועם אלא להיפך, מה שאין כן כשזה כל הזמן כבד ומחניק ולוחץ.
כדי שהתורה לא תתפרש חלילה בדרך של עבודה זרה, נאמר "וחי בהם", יש להקשיב ללשון הפסוק כולו: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" , זו אמירה על מה היא תכלית התורה ומה הוא שורשה וכיצד הדרך ללכת בדרכיה. התורה היא בעצמותה עץ החיים, היא דרכי חיים, היא רפואה לכל האיברים, הגשמיים והנפשיים, היא אור שמח, מתפללים כתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים, החיים זה השורש של הכל. בהלכה של וחי בהם נותן התורה הבהיר בפירוש, אני אומר לכם כאן הרבה חוקים ומשפטים, אבל כוונתי אינה להעמיס עליכם דברים כבדים חונקים ומכבים את החיים ומעציבים ומלחיצים ומייגעים, כי אני אומר לכם את זה מאהבה, כדי לחיותכם, כמו אבא אל בניו, אני רוצה רק שתחיו בשמחה ונועם עם מה שאני אומר לכם.
זה כמו שאבא נותן אוכל טוב לבנו ואומר לו תאכל כל יום מנה כזו של אוכל כדי שיהיה לך נעים וטוב ושמח. אבל זה רק לטובתך מאהבתי אותך, רק כדי שתחיה, זו מנה שמדודה לפי מצבך כשאתה בריא לגמרי. אם תהיה חולה וחלש מכדי לעכל את כל האוכל הזה, אם יהיה לך שלשול והאוכל יזיק לך, אז אל תאכל, כי אני רק רוצה שתחיה בזה, שזה יתאים לך ויהיה לך טוב, שזה יהיה מדוד לפי מצב בריאותך ויכולתך, שזה רק יועיל לך ויחייה וישמח, אם זה מזיק לך אז לא לזה התכוונתי ולא על זה ציויתי, וזה חטא לעשות באופן שמזיק כי זה נגד כוונת המצווה ומצער אותו.
לכן אני אומר לך שאם אתה מרגיש שאתה לא יכול אז אל תאכל. זה הביאור של "אנוס רחמנא פטריה", ושל "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ושל "וחי בהם".
אלה הלכות שהן היסוד והלב של ההלכה, ולא פרטים צדדיים של איזשהו ויתור בדיעבד. הרי מי שאומר שהקב"ה ותרן יוותרו מעוהי, אין ותרנות ופשרות, זה יסוד של לכתחילה ואסור להתפשר בו, ואוי למי שעובר עליו ועושה את התורה כמו הדתות האחרות של עבודה זרה. הרי אצל כל הדתות יש חוקים כאלה או אחרים. אמרו שהן דומות מבחינה חיצונית ליהדות וההבדל האמיתי הוא לא בפרטים כלשהם אלא במהות עצמה, ההבדל הוא כמו בין דמות אדם מצויירת על הכותל לבין אדם חי. כשזה מערכת חוקים מאובנת ונוקשה זה רק ציור של משהו קפוא על הכותל. אם זה חי זה מדבר אלי באופן אישי ומותאם אלי אישית לפי מי שאני באמת, דבר חי יכול לדבר לכל אחד באופן המיוחד לו לפי מי שהוא ולפי מצבו בשעה זו בדיוק, הוא לא מוכרח לדבר דיבור אחיד לכולם, רק ציור מת מוכרח להיות כך. ההלכות של אנוס רחמנא פטריה ו"וחי בהם" הן אלה שעושות את ההבדל בין דיבור חי אישי לבין דמות של דבר מצוייר שאינו חי. הן אלה שהופכות את כל ההלכה לדיבור אוהב וטוב של אבא לבניו שמותאם אל כל אחד מהם אישית לפי המצב והזמן שלו בדיוק.
רבי ירוחם אמר שכל פעם שיש סתירה בין מה שהוא קורא בתורה לבין הכלל של דרכי נועם ברור לו שהוא לא קורא נכון, והוא מחפש פעם שנייה ומוצא שבאמת הפשט הנכון הוא לא כהשקפה הראשונה. לגבי ההיתרים השנויים במחלוקת שכתבתי לגבי הוצאת ז"ל, תפילה, ועוד, באמת היה בזה צד של לסמן את החץ ואחר כך לשרטט סביבו את המטרה. היתה לי הרגשה שההלכה כאן מכניסה את האדם למצבים לא בריאים, או שמכריחה אותו להפוך את התפילה שהיא נשמת החיים של עבודת ה' למשהו כבד וחיצוני וטכני. ולא ייתכן שההלכה באמת תאמר דבר כזה וכנראה אנחנו טועים בהבנתה. אבל אחרי שזה גילה לי את הכיוון, בדקתי האם יש אמת בכיוון הזה או שהוא מוטעה, לפי כללי הפסיקה ודרך הלימוד באופן הכי חמור וישר ומדוייק האם הוא מתאים באמת למה שכתוב בפוסקים, בלי שום עיקום של המקורות ושל דרך קריאתם (במאמץ עד כמה שביכולתי, כמובן). ובמיוחד ניסיתי לבקר את עצמי בחומרא הכי גדולה ובדקדוק הכי חמור, כי נטיית הלב שלי היתה שההלכה היא דיבור אוהב ובריא ולא משא מייגע וקודר, שהיא מגלה לאדם את הבורא כאבא אוהב באופן פשוט לפי כלי התפישה האנושיים, וכשיש נטיית הלב זה שוחד שמעוור את העיניים לראות דברים באופן עקום. אסור בהחלט לפסוק הלכה לפי נטיות לב בלי ביקורת החמורה ביותר של השכל הקר הישר לראות האם זה באמת כתוב בדברי הפוסקים. אם בדרך ישרה כזו לא הייתי מגלה שיש היתר הייתי אומר שאולי יש כאן היתר אבל הוא אינו גלוי לי ולכן בוודאי אסור לנהוג בהיתר, וחייבים לקיים כמו שרואים שכתוב למרות שיש הרגשה כאילו זה לא דרכי נועם.
ברור שהחיוב הוא לנהוג לפי מה שרואים שהמקורות מתפרשים בדרך לימוד וניתוח הלכתי לפי המסורת המקובלת בהסתכלות ישרה לגמרי, בלי זה אין לנו הלכה כלל חלילה. העניין של דרכי נועם רק מורה את הכיוון היכן לחפש, אבל החיפוש עצמו האם יש אמת בכיוון הזה או שההרגשה היא דמיון כוזב, תלוי רק בלימוד הלכתי מדוייק וישר לגמרי לרדת לפשט הכתוב בדקדוק רב בלי לעקם אותו עד כמה שרק אפשר ביכולת אדם, וכך נהגתי בכל מקום שדיברתי על הלכה.
אין זה חשוב אם שגיתי בדברי הלכה בנוגע לשאלה של דין פרטי מסויים. בזה לא אכפת לי כלל אם מישהו יגלה שטעיתי בדבר הלכה. זה חשוב לי במישור האישי שכמובן אצטער ואדע שקילקלתי ואנסה לחזור בתשובה על זה ולתקן, אבל מבחינת מה שיש לי לומר לאנשים זה לא העיקר. העיקר הוא האמירה שלא יהפכו את ההלכה לדבר טכני ונוקשה ומלחיץ ומכביד ומעמיס וחונק ומעציב. זה כואב לי כי אני שומע מתוך ליבי שזה כואב לקב"ה. הוא אבא חי ואוהב שמדבר עם בניו דרך תורתו, וכואב לו שהם לא שומעים את דיבורו כמו שהוא אומר אותו אלא הופכים אותו לציור מת קפוא ונוקשה שפוצע את הנפש כמו משא אבנים. זה פגיעה הכי קשה לאבא, שאת כל אהבתו החיה החמה ביטא בתורה החיה שנתן, והוא אמר עליה יהיו כל יום בעיניך כחדשים, כמכתב חדש שאני כותב לך היום, היא דברי אלוהים חיים, בזוהר נאמר על התורה אנא נפשאי כתיבת יהיבת, ואם הופכים אותה לדיבור קר וטכני שאינו אוהב וחי, כל הקשר של האבא לבניו, שזה כל תכלית בריאת העולם והאדם ומתן התורה, הכל אובד ונחשך. לכן אני לא יכול לשתוק מזה וחוזר בכאב שוב ושוב על הדברים האלה.
– – –
לגבי השאלה שראיתי שעסקו בה האם אני חרדי ומה זה בכלל להיות חרדי.
הרמב"ם, האבן גבירול, האבן עזרא, בעל המאור, ועוד רבים מגדולי הדורות ההם, חיו בזמן שהגויים המוסלמים היו משכילים ובני תרבות, הם התלבשו כמו הגויים, התידדו איתם, למדו איתם באוניברסיטאות שלהם, שאבו מלוא הכף מחכמתם, כמ"ש הרמב"ם באגרותיו על הרקחות וטבחות וכמו שרואים במו"נ ועוד בכתבי הרבה מגדולי הדורות ההם, היו במשא ומתן איתם על פילוסופיה ושירת חול ורפואה ומדע וחכמה וגם על דת ואמונה. כמובן שהיתה גם אז מחלוקת כמה מותר להתערבב בהם, אבל גם הצד הקיצוני לקולא של הרמב"ם ורשב"ג וסייעתם שרוב לימודם ועבודתם היה בין הגויים ובעיסוק בחכמותיהם (הרמב"ם כותב כך בפירוש על עצמו), ורוב ידידיהם היו גויים, התקבל ככשר ומקובל (הפיוט כתר מלכות של אבן גבירול נקבע במחזור של יוה"כ, וכן פיוטים של האבן עזרא, וכידוע רק מה שהוא ברוה"ק טהורה לגמרי זוכה לכך). גם גדולים כמו הרמב"ן ורש"י והתוספות ועוד שהיו פחות מעורבים בנכרים היו רחוקים מאוד מההסתגרות והתבדלות באופן שהיום נקרא חרדי.
אחר כך נוצרה התבדלות, בעיקר בקהילות אשכנז, משתי סיבות עיקריות. הנוצרים היו אנטישמים ונבערים ומסוכנים ועם התנהגות גסה מאוד. ואחר כך קמו הרפורמה וההשכלה שמשכו הרבה צעירים עד שהגדולים חששו לחרבן התורה, והחת"ס ועוד הורו להיבדל ולהקים חומות.
בקהילות המזרח נשמרה במידת מה המסורת של תור הזהב בספרד, של קהילות שאינן מתבדלות בחומות סגורות, למרות שגם הם סבלו משנאת הנכרים ובערותם וגסותם, כי האיסלאם ירד מאוד ממדרגתו שהיתה בימי תור הזהב.
אני רואה מזה שההתבדלות אינה בהכרח מהיסודות העצמיים של הדת והמסורת. יש דינים של פת נכרים ויינם וכו', אבל אדרבא משמע מזה שלולא כן היו מתיידדים איתם ביותר, ומשמע שהמנהג החברתי לא היה להיבדל מהם כל כך, וכבר כתב החזו"א שכל גזירות חז"ל מדודות בפלס וכשם שאין לעבור עליהן גם אין להוסיף עליהן. גם יש בראשונים שזה היה בעיקר כלפי נכרים שעוסקים בעבודת ע"ז ולא מעצם כך שאינם יהודים.
ההוראה על התבדלות בימי החת"ס היתה הוראת שעה בדרך של הנהגת הדור לפי צורך השעה ולא כפסק הלכה נצחי. מאז לא היה מי ששקל מחדש האם החת"ס היה אומר כך גם בזמננו כשהשתנו העיתים, אלא הדברים התקדשו ואין מי שרואה רשות לעצמו להרהר אחריהם. היום ההשכלה והחילוניות הם לא דבר חדש ונוצץ עם איצטלא של חכמה מופלגת ונאורות מופלגת, עולם התורה אינו רופף וחלוש ותחת מניעות כלכליות כבדות כמו שהיה אז. וביותר המצב הנפשי והרוחני של בני התורה היום, בבחינה מעמיקה ואמיתית, הוא גרוע ומסוכן וחולה הרבה יותר ממה שהיה אז.
בזמן תחילת ימי המדינה היה חשש מצד החזו"א ועוד שלא יהיו בני ישיבה בארץ בכלל, והיה נראה שלפי דרך הטבע לא יהיה קיום לעולם הישיבות חלילה. לכן בנו כל מה שאפשר ומשכו כל מי שאפשר ללמוד תורה בלי לבדוק צדדים אחרים.
מה הם הצדדים האחרים?
כמדומני שראיתי בפורום הזה מישהו שכתב בערך: האם אתם רוצים להיות מבולבלים ומיוסרים כמוהו?
אם מישהו רואה את מטרתו בחיים בלהתקרב לקב"ה ולבקש אמת, ולפי זה מחשבותיו ואורחות חייו נקבעות, אם הוא יאמר לי שאני טועה מקצה לקצה ומה שבעיני הוא התקרבות לבורא באמת הוא התרחקות גמורה ממנו, עדיין אראה בו ידידי הקרוב ואתייחס לדבריו בכל ההקשבה והכבוד והאהבה, גם אם אחשוב שביקורתו עלי מוטעית ושהוא בעצמו טועה לחלוטין.
אבל מי שמטרתו בחיים היא לא להיות מיוסר ומבולבל, והוא לא רוצה לחשוב על דברים האם יש בהם אמת או התקרבות לבורא, רק מחמת הפחד שמא זה יכניס אותו למצב של התמודדויות, של לצאת מהמקום הבטוח והשקט והנוח, אין לי עם אדם כזה שום שפה משותפת. היו לי ידידים שרצו להחשיב את עצמם כתלמידים שלי, וראיתי שמעורב ברצונם גם רצון שאני לבדי אחשוב ואתמודד ואתבלבל ואתייסר ואחר כך אומר להם את המסקנות, ואקח על עצמי את האחריות לבחירות ולטעויות, והם יחיו בבטחון וקלות בדרך כבושה וסלולה, וגם איתם ניתקתי קשר למרות הכאב.
הכרתי הרבה חרדים שיש בהם ביקוש אמת חריף ומחשבה עצמאית, אבל עדיין בהסתכלות מעמיקה הם לא נקיים מהפחד הזה לצאת מהדרך הסלולה הבטוחה ולהתמודד. גם אני לא יכולתי להיות נקי מזה. יש משהו בכך שאתה חבר בקבוצה מתבדלת עם מדים אחידים וכללי התנהגות נוקשים שמכריח אותך שתהיה בך אבק הרגשה, במקום כלשהו, שאם אני חבר בקבוצה הזו זה לבד כבר מגדיר מי אני במהות, כבר מבטיח אותי מבחינה רוחנית רק כי אני חלק מהקבוצה, כי אני שונה מאלה שאינם חלק מהקבוצה. ההשתייכות שלי לקולקטיב נותנת לי בטחון שאני ניזון מהקבוצה ורוכב על גבה וזה בעצם פוטר אותי מהבחירה הבודדה וההתמודדות והאחריות והעבודה על עצמי בצורה הכי נוקבת. זה בהכרח סותם חלק מביקוש האמת שלי.
הרבה השתלחויות וגישה של אלימות מילולית ולוחמנות ומחלוקות נובעת מההשתייכות הנפשית הזו לקולקטיב וההישענות עליה. אם האחריות על הרוחניות שלי היא אישית עלי בלבד, למה שאלחם כל כך בחריפות נגד מחבלים או שונאים או חסידי פלוני או חסידי עיתון פלוני וכל כיו"ב. (בציבור החילוני מחלוקות מעין אלה מתונות בהרבה ואינן מעסיקות את רוב האנשים, לדעתי בגלל שלכל אדם יש את העולם הפנימי רוחני האישי שלו והוא לא חי כחלק מקולקטיב)
מלבד זה יש משהו בהתבדלות עצמה שמכריח שיהיה בנפש צד של חנק ועצבות וסגירות כלפי החיים. האדם הוא חיה חברתית, הוא איבר בגוף חי שהוא האנושות כולה, שהיא כולה חלקים משיעור קומתו של אדם הראשון שבנייתה ותיקונה על כל חלקיה הם תיקון חטא עץ הדעת והחתירה אל התכלית והגאולה. ניתוק מכל בני האדם הוא כמו חסימה במחזור הדם בגוף החי. אדם אינו יכול לחיות במנותק מבני אדם אחרים, בהפניית גב ועויינות, בלי שזה יגבה מחיר נפשי של משהו חסום ובודד ועצוב. באופן מוצהר חרדי יכול לומר שהוא מחובר לכל העולם כי תורתו ומצוותיו משפיעים טובה ואור על הכל והוא רוצה בכך. אבל בעומק כוחות הנפש הבהמית ודאי בהכרח יהיו גם התנשאות וניכור והפניית גב וקור לב כלפי מי שמחוץ לקבוצה שלי, לא רק אם הוא נכרי אלא אפילו מפלג חרדי יריב.
יש לאדם נטיה לתור אחרי עיניו, להתרשם מהמראה החיצוני השטחי החומרי בלי לראות את האמת העמוקה שדורשת התעמקות ועמל ומבט שני אחרי המבט הראשון המוטעה.
למשל אם הורים יקטעו יד של הילד שלהם כולם יזדעזעו. פעמים הורים עושים נזק נפשי לא פחות חמור מבחינת הכאב או הנכות, רק לא רואים את זה בעיניים חומריות ולכן אף אחד לא מתייחס.
אם אני רואה אנשים מחייכים ואומרים גוט שאבעס, או אפילו רוקדים לצלילי מגאפון על טנדר, העיניים רואות כאן אנשים שמחים. במבט נפשי מעמיק על מה שבאמת מתחולל במעמקי נפשם כשהם חוזרים הביתה ונמצאים לבד עם עצמם, המבט כבר אחר. כמו שאומרים ראשי הישיבות ש"פשט" זה הלימוד הכי כשר, אבל "פשוט" (במובן שטחי) זה טרף. התושבע"פ מלמדת לראות לעומק, לצורתא דשמעתתא, ולא לפי ההשקפה הראשונה.
במבט שטחי הישיבות מלאות לתפארת בבחורי חמד יר"ש בתכלית בעלי מידות טובות בתכלית ששוקדים יומם ולילה בעמל התורה. מכבדים הורים ורבנים ובכלל מתנהגים למופת. כשמסתכלים באמת לעומק, לפרטים הקטנים, למה שלא אומרים בגלוי, למה שרק מהרהרים, למה שאפילו ליבא לפומא לא גליא, בחדרי חדרים סגורים, מקבלים תמונה אחרת לגמרי. לא כל כך מפוארת. לדעתי לא באמת יותר מפוארת מאצל החילונים. שם כל הליכלוך גלוי, מונח על השולחן באופן בוטה ורעשני. שם מה שבולט לעין זה הלכלוך, הענווים והצנועים והטובים שקטים מפוזרים ומוסתרים. בישיבות זה הפוך, הרוע מוסתר היטב מתחת לשטיח והטוב מובלט החוצה. שקר וזיוף וצביעות ויוהרה יותר גרועים מגסות וכיעור ורוע גלוי.
קהילה ליטאית או חסידית נראית הרבה יותר יראת שמיים ואמיתית ורצינית מקהילה מתונה כמו שהיה פעם במסורת קהילות ארצות המזרח, גם אלה שהיו בהן גדולי תורה וישיבות חשובות. כי כולם לבושים במדים אחידים מרשימים, כולם מדקדקים בפרטי ההלכות ובחומרות ביר"ש מופגנת. כולם יושבים מול גמרא יום שלם (נניח לרגע על מה הם למעשה מדברים רוב הזמן…) או מתנדנדים מאוד בתפילה ומרימים קול וכו'. קונים ד' מינים בכסף רב אחרי בדיקות אין קץ. כשבודקים מה נעשה בחדרי חדרים אחרי כיבוי אורות, בהרהורים האישיים שלא מספרים לאף אחד, התמונה היא כבר אחרת. אני בוחר לחיות לפי המבט העמוק והאמיתי ולא לפי מה שמצטייר במראית עין חיצונית שטחית.
אם יסירו את חומות ההתבדלות וההפחדה והלחץ החברתי מן הסתם ינשרו רבים מאוד מחיי תורה. אני לא יודע כמה ערך יש לעולם תורה שבנוי ברובו על חומות ופחד מפני מה יגידו ונידוי חברתי ומשפחתי ורגשי אשמה וכיו"ב. כשזה הבסיס, כמה מהקשר האמיתי האישי בין הבנים לאבא שלהם יכול לחיות בשמחה וטבעיות?
לגבי עצמי באופן אישי הרגשתי שאני לא צריך את החומות האלה כדי להיות בחיבור עם בוראי, ושלי אישית הן רק מזיקות באופן רוחני נזק כבד, עד חוסר יכולת גמור לחיות חיי אמונה בריאים.
לא ויתרתי על שמיעה לדברי רבותינו מוסרי השמועה. לדעתי שמיעה להם מכריחה ניתוח מה הם היו אומרים על האדם הנוכחי במצב הנוכחי בזמן הנוכחי, זה דורש להבין את נקודת העומק של דבריהם, ולא להעתיק מה שהם אמרו על אנשים אחרים בזמנים אחרים במצבים אחרים באופן עיוור וחיצוני שיכול להיות לגמרי הפוך ממה שהם באמת היו אומרים על כאן ועכשיו. יש הרבה סיפורי צדיקים והנהגות צדיקים מזהירים שאולי הם היסוד לתבנית שהעולם החרדי מנסה להלביש על חניכיו ואנשיו, לדעתי אוי ואבוי אם מנסים להעתיק אותם כמו שהם בלי הבחנה באיזה אדם מדובר ובאיזה מצב מדובר, זה יכול להיות ההיפך הכי גמור מכוונתם ודעתם של אותם צדיקים. הנהגה שצדיק מסויים עשה בשעתו כי הוא באמת הגיע למדרגה מסויימת שחייבה את זה, אצל אדם אחר יכולה להיות רק מנהג יוהרה ריק וחיצוני שמנתק אותו מהאמת לגבי עצמו, וממילא מהבורא שקרוב רק לכל אשר יקראוהו באמת, וממילא גם מלהיות מבין ואנושי למשפחתו.
לא ויתרתי על הצד של סייגים וגדרים ויראת העונש. אבל גם בזה אני רוצה להיות אמיתי ולמדוד בעצמי מה שמתאים לי ולעשות מיראת הבורא עצמו, ממני אליו באופן אישי, ולא מהפחד ממה יגידו הבריות ומתוך התמודדות בלתי פוסקת עם מוסכמות חיצוניות.
פעם דיברתי עם אברכים חשובים ת"ח בחבורה מוסרית, שאלתי מה הם יעשו לו יצוייר שהכל מותר ואין שום חיוב הלכתי, ולו יצוייר שהיו מקשיבים רק לנפש הבהמית הרגשית ולא לשכל ההגיוני. הרבה אמרו בגילוי לב שהם היו עושים דברים מכוערים וגסים ורעים. היה נראה להם פשוט שזה מה שהנפש הבהמית שלהם מבקשת לו השכל והחיוב התורני לא היה שולט עליה. אחרי הרבה עבודה הם הגיעו לראות בבירור שזה לא באמת כך. ההרגשות האלה נובעות רק מכך שאנו לוחצים על הנפש יותר מדי, שהיא מרגישה כל הזמן מאויימת ומולחצת, שמחסירים ממנה דברים שחיוניים לבריאותה, שמתעלמים ממנה ולא מקשיבים לה ולא מסתכלים עליה. שיש תבניות קבועות מראש ואחידות לפי איזשהם סיפורי צדיקים אידיאליים שלא קשורים כלל למציאות של מי אני באמת, שיש כל הזמן לחץ כבד ומאיים על הנפש להתנהג בהתאם לתבניות האלה.
ההתמודדות עם איסורים אינה פנימית ונפשית אלא חיצונית וכוחנית, אם בחור נוטה להסתכל על פריצות, הרי זה רעל לנפש, הגוף מטבעו לא נוטה לאכול מה שמרעיל אותו, וכך גם הנפש, זה אל טעים לו באמת כי זה לא טבעו האמיתי. מהטבע העצמי הנפש לא מחפשת את זה, לא בצורה זולה וגסה וארעית ושטחית כזו. במקום להסתכל מה חסר לה, מה בודד ועצוב ולוחץ לה, למה היא נוטה אחרי דברים שמזיקים לה, ולטפל בה באהבה ולמלא אותה בטוב והבנה כך שלא תהיה רעבה לרע, במקום זה פשוט מפעילים כח אכזרי ואלים מבחוץ כלפי הנפש. הרב וולבה אמר שאם עובדים ככה זה כמו קפיץ, כמה שדוחסים אותו ככה נאגר בו יותר כח לדחוף לצד השני. הוא גם היה אומר שתורת המוסר היום היא נסתרת ונעלמת הרבה יותר מתורת הסוד. אין מי שיודע את היסודות הכי פשוטים שלה ואין מי שעובד באמת לפיהם.
מכל זה מצטבר בנפש לחץ וחוסר והזנחה ועצבות ובדידות וקור שמזניחים אותם ולא נותנים להם יחס, ולכן הם רוצים להתפרק באופן רע ומכוער. אם יתנהגו ככה לילד קטן בוודאי הוא יהיה ילד רע, וזה לא מוכיח כלל שילד מטבעו הוא רע.
חרדים נוטים לחשוב שכמו שהציבור החרדי יש לו אופי ודרך ככה גם הציבור החילוני יש לו אופי ודרך "חילוניים". זה לא כך, הציבור החילוני אין לו שום הגדרות ויש אנשים חילונים שרחוקים מדרכם של חילונים אחרים מכל בחינה לא פחות ממה שחרדי רחוק בדרכיו והנהגתו מחילונים.
אני מוצא כעת אנשים חילוניים שמקשיבים עמוק לתוך נפשם ומתנהגים לפי מה שהם שומעים ואין להם מחוייבות לשום איסורים וציוויים, והם רגועים מבפנים ועושים רק דברים עדינים וטובים וישרים וצנועים ובריאים. באופן טבעי ופשוט ואמיתי. יש בנפש עצמה את היכולת להבחין מה בריא וטוב, כל זמן שלא מתעללים בה ולוחצים אותה מדי.
בחודשים האחרונים הכרתי בחור בגיל 28, סטודנט, שאין לו שום שייכות וידיעה לגבי דת כלשהי, שאמר שמימיו לא היה עם אשה. הוא גם מכיר עוד ארבעה מידידיו שגם הם כך. לשאלתי הוא אמר שפשוט הוא עדיין לא מצא מישהי שירגיש איתה קשר עמוק נפשי ואמיתי, והוא סולד מלעשות את זה באופן שטחי וזול, לדבריו זה פוגע בעדינות הנפש ובאצילות הנפש והרסני לעולם הרגשי הפנימי שלו. זה להרגשתו יוצר בדידות וריקנות פנימית ובכלל דבר מאוס ומכוער כל זמן שזה לא בא ממקום נפשי אמיתי. הוא גם אמר שאפילו לו היה מעוניין בזה כנראה לא היה יכול למצוא, כיוון שכל מי שהוא מכיר מתנהג מאוד ברצינות ועמקות וצניעות בעניינים האלה ואין לו שום קשרים והיכרויות עם אנשים מסוג אחר. הכרתי הרבה בני תורה מקרוב, ולא מצאתי אפילו אחד שהגיע למדרגות כאלה של טהרה וקדושה וצניעות, שיהיו בו בעצמותו, שהוא יהיה נאמן להם מתוך עצמו ולא מכח ציווי חיצוני ולחץ ופחד. והרי רק באופן כזה המדרגה היא אמיתית. לתרץ שזה בגלל שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו לענ"ד זה שקר גלוי.
במבט שטחי על קהל ברחוב מייד רואים את מי שגס ופרוץ ואלים והמוני וכו'. וכי בציבור החרדי אין אנשים כאלה? אולי באמת הם יותר מרוסנים כלפי חוץ. את האנשים העדינים יותר לא רואים עד שלא פוגשים באופן אישי ומכירים מקרוב. ההסתכלות על כל החילונים בחדא מחתא כאילו כולם פרוצים וטפשים וכו' היא פשוט לא תואמת למציאות.
מישהו כתב בפורום שעברתי לסגנון חיים חילוני או מכח רצון להתמכר לתאוות או מכח בעיות נפשיות. לגבי תאוות כאמור ההיפך הוא הנכון, אני כעת רק מתחיל ללמוד על התגברות נכונה על התאוות ועל מדרגות טהרה שלא יכולתי להגיע אליהן כחרדי.
לגבי בעיות נפשיות, אכן כמובן יש לי בעיות נפשיות. לדעתי לרוב האנשים יש כאלה (את המיעוט שאין לו בעיות נפשיות עוד לא הזדמן לי לפגוש, אבל אני לא רוצה להביע דעה על כל האנשים בלי שהכרתי את כולם…). אני מעוניין לחיות כשהם חשופות ומדוברות באופן טבעי ופשוט ומשוחרר, בחברת אנשים שלא מתביישים בדברים כאלה ומוכנים לעסוק בזה בגלוי, וממילא כיוון שהם מכירים בכך שזה חלק מהחיים יש להם גם ידיעות והבנה ורגישות בנושאים האלה, ויכולת לעזור. הפחד השורר בציבור החרדי מלגלות דברים כאלה, מלהסתכל בכלל לכיוון שלהם, הוא לגמרי ההיפך מדרך התורה.
אם ההגדרה של להיות חרדי היא רק להשתייך חברתית לחברה מסויימת ולהיות משועבד ל"מה יגידו" שלה, אז אני לא חרדי, אני לא מתחרט על זה למרות הקושי להתרחק ממקום שיש לי בו משפחה וידידי נפש וששתיתי ממימיו הרבה והרגשתי שהוא בשבילי בית חם, ואני לא מאמין שהקב"ה מצטער על כך.
אם ההגדרה היא להיות נאמן למסורת התושבע"פ שהתקבלה אצל שלומי אמוני ישראל מדור לדור, אז ודאי אני לא חרדי מושלם, אבל אני לא רואה למה אני פחות חרדי מרוב האחרים שנקראים כך.
Tshuvot 