Archive for the ‘האם מותר למסור שטחי ארץ ישראל לנכרים’ Category

האם מותר למסור שטחי ארץ ישראל לנכרים

אפריל 24, 2010

נשאלתי לגבי מסירת שטחים מארץ ישראל לידי נכרים, מה דעת ההלכה בזה.

ראשית, לפני הדיון ההלכתי, עלי להעיר לגבי כוחות הנפש הפועלים סביב עניין זה.
כל כוחות הנפש שבאדם, יש לכל כח צד טוב וצד רע. לדוגמה יש כח בנפש לאהוב אשה ולהתאחד איתה. זהו כח שיכול להיות שרש החיים והאור והנתינה והצמיחה וכולו טוב. ובצידו הרע אותו כח עצמו הוא הכח המושך אדם לזנות וערווה.
הכח החושק בממון יכול להיות חלק מכח החיים, שעני חשוב כמת, ובספר בראשית מבואר כמה החשיבו האבות הקדושים את ממונם והתורה מאריכה לומר כמה גמלים וחמורים היו להם, וצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם. ואותו כח עצמו בצד הרע הוא הכח של תאוות בצע.
וכן כח השאיפה להיות משפיע ולצאת אל הפועל באופן הרע נעשה רדיפת כבוד ושררה.
וכן הרבה כיוצא בזה. ואבחנה זו היא עד הפרט הכי קטן בכל הרגש נפשי.
ויסוד עבודת המידות אינו לנסות להחניק ולבטל את המידות הרעות, שזה כמו שכתב הרב דסלר במכתב מאליהו כמו ללחוץ על קפיץ שככל שלוחצים עליו כך בסוף הוא יחזור בכח רב יותר. אלא ללמוד ליישר את הכוחות שיפעלו בדרך הישרה והטובה.
ושתיים רעות יש בעקמימות המידות, מלבד עצם הכח הרע שיוצא אל הפועל, גם אותו כח באופן הטוב שלו חדל מלהתקיים, כיוון שהוא יוצא כבר אל הפועל בדרך הרעה לא נשאר כח חיוני למידה הטובה. וכמו אדם שנמשך אחרי זנות מלבד עצם הרע שבזה גם לא נשאר בו כח לבנות משפחה וחיים של אהבה וצמיחה עם אשתו. ועיין בתלמוד מוסבר במאמר על "עולם הפוך ראיתי" שכתבתי בעניין הזה יותר בעומק.

באדם יש כח נפש טוב של השתייכות אל משפחתו וידידיו, והוא יוצא לפועל בדרך הרעה בהשתייכות לקבוצות שאין בהן ממש באופנים שונים של מושב לצים.

הכח המהותי ביותר בשורש החיות הנפשית הוא ההשתייכות אל הבורא שהוא מקור החיים, ואל האחרים שמשתייכים אליו. שכששני אנשים משתייכים אל הבורא הם נעשים בזה שייכים זה לזה, שנפשם נובע בה מעיין חיים מאותו המקור, וליבו של האחד יודע את אשר בעומק ליבו של השני ועל ידי זה נעשים אחים.

האופן הרע של כח נפש זה נקרא בלשון התורה עבודה זרה, שמוציא לפועל את כח האמונה כלפי דבר שהוא הבל ואין בו ממש. ומנסה לינוק חיים מבורות נשברים ונעשה ריק כמותם. יש פנים רבות ליציאה אל הפועל בדרך הרעה של כח האמונה והדבקות במקור. במאה וחמישים השנה האחרונות  אחד האופנים העיקריים שלו הוא מה שמכונה "לאומיות".
עניין הלאומיות הוא להעמיד "ערך" שהוא גבוה וחשוב יותר מחיי היחיד, והיחיד מרגיש שחייו נעלים יותר מהקיום הפרטי המצומצם על ידי שהוא משתייך למהות רוחנית כללית שבה יש אמת ושגב ואצילות וחשיבות ונצחיות וכלליות המחברת איתו אנשים אחרים לאותו מקור רוחני, ובהשתייכותו אל עניין זה הערך נאצל גם לחייו.
ונעשה מקודש ונאצל למסור נפשו לההרג ולהרוג עבור ערך זה. והיחס הנפשי של המאמינים בזה הוא דומה מבחינת איכותו הנפשית ליחס של מאמין באלוהיו.
רק שאותו ערך כשבוחנים מה יש בו, אינו אלא ציור מסויים של דגל, צבע, כיתוב על שטרות כסף ובולי דואר. לרוב נלווים אליו סיפורי מעשיות שרובם בדייה על מסירות נפש של גיבורים עבור אותו ערך.
השייכות של המאמינים באותו ערך ביסודה הוא צבע עור דומה, שפה משותפת, יחסי שכנות, הרפתקאות משותפות שעברו עליהם כיוון שהיו שכנים ובני אותו עם. נהיה משותפת אחרי מנהיגים שיודעים לדבר ולעשות רושם, וכל כיו"ב.
כדי לפרנס את תחליף הדת הזה בודים סמלים שממלאים תפקיד נפשי דומה לבית המקדש ולכלי הקודש שבמקדש. וקוראים להם "סמלי לאום" ונוהגים בהם קדושה. אע"פ שאינם כלום. יש מאמץ גם ליצור "תרבות" יצירות ספרות ואמנות ומעשיות גבורה וגיבורים שיצרו תוכן שיהיה אפשר לזהות אותו עם הלאום ולהתקבץ סביבו.
מה שנוהגים קדושה בכל זה ומוסרים נפש עבורו והורגים אחרים עבורו, ממלא את הצורך הנפשי באמונה והשתייכות לבורא העולם בדרך הרעה. וכמו כל דבר רע מתקבצים סביב זה גם רגשות של שנאה לשמה לכל מי שאינו כמונו, מה שמכונה היום גזענות, פשיזם וכל כיו"ב.
אופן זה של עבודה זרה היה נפוץ מאוד בעולם בתקופה שנוסדה הציונות, והיא אחת מהרבה קבוצות כאלה שהיו דומות מאוד זו לזו מבחינת פעולת כוחות הנפש הפנימיים של האנשים השייכים אליהם.
השאלה עד כמה הצליחו מעשי הציונות, וכמה חיים היא הצילה, וכמה בניינים וכבישים והצלחה כלכלית ובטחון מפני אויבים וכיו"ב הצליחה לעשות, ואפילו כמה מוסרית הנהגתה ביחס לשאר תנועות לאומיות אחרות, אינה נוגעת כלל לשאלה על איכות מהותה הרוחנית בעיני אמונה. שגם אם נסכים שכל מעשיה היו מעשי הצלה חיוניים וברוכים והכרחיים ונבונים, אין זה נוגע כלל לשאלה על טיבו הרוחני של רגש האמונה בציונות, שגם אם לא נקרא בשם אמונה דתית הוא מבחינת הכוחות שבנפש משתמש בכח המוטבע באדם להאמין במהות כללית עליונה ונעלה.
השאלה נבחנת במה שקורה בעומק הלב של כל יחיד, שאמונה של אמת בכוחה למלא את ליבו אור וחיים נפשיים רוחניים זכים וטהורים של טוב וקדושה ואהבה. ואמונה מזוייפת פועלת להיפך. אין כאן שום נדון על הכרחיותם וצדקתם של המעשים שנעשו מכח תנועת הציונות, שזה עניין לחקירה מדעית היסטורית ואינו שייך לדעת התורה בעניין. שאין כל מניעה שמעשים צודקים וחשובים ייעשו שלא מנקודה פנימית של אמונה נכונה.

מספרים שהרב מבריסק שח למקורביו, שכשהיה נכנס אליו עסקן להתייעץ על ענייני הכלל, אם היה שומע בתחילת השיחה את המילים אהבת ישראל, היה ברור לו שבעומק ליבו אותו עסקן שונא בתכלית השנאה את עם ישראל ותורת ישראל ואלוהי ישראל. הטעם בזה שאם הכח הנפשי של האמונה יוצא אל הפועל בלאומיות, לא נשאר מקום בעומק הלב לאהבה אמיתית, והדיבורים על זה הופכים לסיסמאות שנאמרות בצליל ומהות של סיסמאות ודיבורים חיצוניים ולא באופן אישי עמוק הבא מבפנים שמטבעו הוא צנוע ונאמר כפי ההרגש הפנימי ולא בנוסחאות קבועות.

– – –

רש"י בתחילת פירושו לתורה כתב:
"בראשית. אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב ב) מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח ב"בראשית", משום (תהלים קיא ו) "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
ומבואר שיש אפשרות שיהיה ברצונו נתנה להם, ואכן כך היה מתחילה שרצונו היה לתת להם. ואחר כך רצה לתת לנו.
ומפני חטאינו גלינו מארצנו, ושוב חזר שברצונו נתנה להם. וכמו שכשרצה לתת לנו לא היינו גזלנים, כך כשחזר ורצה לתת להם אינם גזלנים. שהארץ לא שלנו ולא שלהם, אלא של בורא עולם, והוא נותן לזה ולוקח מזה כרצונו. וכשגלינו נאמר ממנו יתברך במפורש שכעת רצונו שלא תהיה הארץ שלנו.
והקב"ה הבטיח שיגאלנו מהגלות ויחזירנו לארצנו. ואז שוב יתן לנו הוא את הארץ שהיא שלו ומכיוון שנשוב אליו ונחזור להיות עושי רצונו יתן לנו את הארץ. וזה יהיה בגאולה העתידה שישיב לבנו אליו וישלח משיחנו ויתגלה אלינו ויחזירנו לארצנו.

זה פשוט לגמרי ומבואר בהרבה מקומות שהיציאה מהגלות תלויה במה שהקב"ה יתגלה ויגאלנו, ואינו דבר שביכולתנו לעשות לבדנו ובוודאי שאיננו מצווים לעשותו לבדנו. מתי יגאלנו וכיצד רק הוא יודע ואין בכחנו לדעת זאת.
אמנם כמה פעמים עמדו מגדולי החכמים, ואמרו שמהאופן שמתגלגלים ענייני העולם נראה להם שהוא מהלך של הכנה קרובה לתחילת הגאולה. זה היה בימי עזרא ונחמיה, בימי חזקיהו המלך, בימי בר כוכבא, בזמן גלות ספרד, בימי מלחמת נפוליון על ידי כמה מתלמידי הבעל שם טוב הקדוש, ועוד.

כתב הרמח"ל במסילת ישרים פרק ג':
"כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש, והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם. והוא מה שאמרו ז"ל (בבא מציעא פג): ""תשת חושך ויהי לילה" (תהלים קד), זה העולם הזה, שדומה ללילה".
והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד. כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות: האחת אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה. והוא מה שאמר הכתוב (משלי ד): "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו", ואומר (שם כב): "ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו", ואומר (שם יד): "וכסיל מתעבר ובוטח, כי לבם בריא להם כאולם", ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל.
והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות, וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן וגו'", וכל זה מפני היותם תחת החושך וכבושים המה תחת ממשלת יצרם. אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמיתו ויכולים ליעץ שאר בני אדם עליו".

בשיחות המשגיח רבי ירוחם הלוי ממיר ז"ל דיבר כמה פעמים על הפסוק ארץ ניתנה ביד רשע, שיש רשות לשטן להטעות אותנו. העניין עמוק ומקיף מאוד, אבל לענייננו ניקח רק עניין אחד, שטבע בני אדם להסיק ממאורעות שקורים מה רצונו של הבורא וכוונתו. ואומרים שאם דבר מסויים לא מצליח "סימן" שהקב"ה אינו חפץ בו. אבל הרי יתכן שהקב"ה חפץ בו ומעמידנו בנסיון אם לא נוותר ונמסור נפשנו עליו. או שאם עניין מצליח "סימן" שהקב"ה חפץ בו, ויתכן להיפך שדרך רשעים צלחה כדי להעמידנו בנסיון אם נמשך אחריהם.
לכן בשום אופן אסור בתכלית להתחשב בשום סימנים ורמזים ומאורעות להסיק מהם מה כוונת הבורא ורצונו ותוכניתו. אלא רק להקשיב ליושר הלב, שללא יושר וזכות הלב הטהורה הפנימית גם דברי התורה לא יועילו, שישרים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ובנקל לסלף דברי התורה בלי להרגיש. אלא העיקר הוא רק טהרת הלב הפנימית, ועל ידי טהרת הלב אפשר להבין בתורה לאמיתה, ורק על פי זה לנהוג, ולא על פי שום סימן ואות מהמאורעות שקורים, שהכל הוא נסיון.
כל זה הוא בחיים הפרטיים, ועל אחת כמה וכמה בעניינים הנוגעים לכלל ולהנהגת האומות והגאולה.

אמנם יש צדיקי עליון מועטים הדומים למלאכים שיצאו מאסר היצר לגמרי ומעלתם קרובה למעלת הנבואה ואין לנו להרהר אחריהם, ואם הם אומרים שנראה להם על פי המאורעות להבין מה כוונת הבורא אין לנו להרהר אחריהם.
אבל נראה שגם הם עצמם אומרים כן רק בדרך אפשר, שזה מפורש בכמה מקומות שאין ידיעה לשום נברא מתי ואיך תהיה הגאולה העתידה, ולא יכולה שתהיה ידיעה. אלא הוא רק בדרך אומדנא והשערה. שהרי הזמן הוכיח עד עתה שכולם טעו ואף שהיו ביניהם מגדולי הצדיקים והחסידים.

בדורות האחרונים אמר הרב קוק שנראה בעיניו שהתקומה הגשמית של מדינת ישראל היא הכנה והתחלה לתקומה רוחנית שהיא שלב ההתחלה של הגאולה העתידה המובטחת. ומכח זה ראה שיש מקום לתמוך ולהשתתף בתקומה הגשמית שנעשתה על ידי הציונות ולא להתנגד לה כמו דעת רוב גדולי הדור האחרים.
הרב קוק אמר שהצינות מצד עצמה כשלעצמה אם רואים אותה כמו שהיא, בוודאי היא סתירה לאמונה. רק הוא סבר שהגאולה מתחילה מבניין גשמי, וממנו יהיה המשך לתקומה רוחנית של האמונה. ומכיוון שמעשי הציונות ודרכה, וממילא גם כוחות הנפש המפעילים אותה, הם בניין הגוף שבו תשרה הנשמה, והם התחלה לגאולה, לכן חובה לחפש בעומקם את השרשים הטובים ונקודות הטוב והאמת שמשוקעים וגנוזים בהם.
ועל דרך משל אם אדם היה שונא את כל האנשים והיה יושב בדד בביתו, וכעת התחיל להתחבר עם אנשים לא טובים, אפשר לראות בזה טוב שכבר אינו כולו קור ושנאה והתחיל להתעורר בו כח הנפש של לבקש חברת בני אדם ומזה יהיה אפשר להטותו לבקש חברת בני אדם טובים, וכיו"ב. ומנקודת מבט כזו לשבח את מעשיו ולעודד אותו ולהסכים ולסייע.

לעניות דעתי מאחר שרוב הגדולים שחלקו על הרב קוק לא חלקו על גדולתו אלא רק על תוכן דבריו, אין לנו הקטנים שום יכולת להכריע מדעת עצמנו במחלוקת זו. ואין ביכולתנו לומר על גדולי אותו דור המפורסמים זה גדול מזה.

אמנם גדולי אותו הדור אינם עמנו כעת. והמציאות אינה מתפתחת באופן גלוי וברור כמו שכתב הרב קוק שכהמשך ישיר לתקומה הגשמית ובתולדה ממנה תהיה צמיחת התעוררות תקומה רוחנית.
לפרש את האירועים ועל פיהם להחליט מה כוונת הבורא אינה "דרך" שאפשר ללמוד מהרב קוק. זהו דבר שאסור בתכלית על כל אדם וגם על גדולי התלמידי חכמים והצדיקים. ורק מועטים מאוד במשך הדורות עשו כך ומה שאמרו אמרו, ואין לנו אלא דבריהם. והיום שאין נביא בקרבנו אין לנו אלא לעשות את העבודה הפרטית המצווה על כל יחיד להשתלם בתורה ובמצוות ובמידות טובות, ובענייני הכלל לנהוג על פי חובת ההשתדלות הפשוטה, וזו היא לבדה הפעולה הנכונה והמועילה לקרב את הגאולה על פי דרך התורה.
אין חולק על זה שהארץ אינה שייכת לנו כל זמן שלא הגיעה הגאולה המובטחת והקב"ה עדיין לא נתנה לנו. היא רק מובטחת לנו, וההבטחה תתקיים רק כשניגאל. ועד אז אינה שייכת לנו. הרב קוק גם הוא סבר שאין זו דרך התורה לנסות לפעול את הגאולה לבדנו בכוחנו. רק סבר שלא בחינם אירע שיש מי שאינם מאמינים וטועים מכח הרגש הלאומי לנסות לפעול לבדם את הגאולה, והם כלי בתוכנית אלוהית עליונה ולכן אין להתנגד להם אע"פ שאינם עושים כפי התורה אלא אדרבא לסייע להם. אמנם כעת כשהמפעל הציוני הגיע לתכליתו לבנות מדינה בארץ ישראל, וכעת הוא זמנו של השלב של בניית התקומה הרוחנית על יסוד התקומה הגשמית, אין כבר את ההוראה שלו לסייע למפעל של התקומה הגשמית אלא כעת יש לפעול לתקומה הרוחנית וזה על ידי עבודת כל אדם להשלים את עצמו בתורה ומעשים טובים ומידות טובות. ורק ריבוי אור התורה והמצוות ועבודת השם כאמיתתם הם המועילים לבנות את התקומה הרוחנית הכללית שמכוחה תבוא הגאולה העתידה עם ביאת המשיח וככל המובטח. וממילא המחלוקת שהיתה בינו לחכמים אחרים כבר לא שייכת לזמננו.

כל השאלות המדיניות והבטחוניות והכלכליות של הציבור, מנוהלות כעת בעיקר על פי שיקולים הנובעים מהרגש הלאומי, ובד בבד גם משיקולים של בעלי מקצוע. לדברינו שהרגש הלאומי הוא רגש פסול ויש לנקות את הנפש ממנו וכל שכן שלא לפעול על פיו, נשאר שיש לנהל עניינים אלה כפי דעת בעלי המקצוע להגיע לתועלת הגדולה האפשרית.
מבחינה הלכתית תורנית אין שום מניעה להחזיר לאוייבים שטחים מארץ ישראל או את ירושלים או את כל הארץ. כיוון שעדיין לא הגיע הגאולה שום דבר מזה אינו "שלנו". הבעלות על מקומות אלה אין בה שום מצווה ושום קירוב של הגאולה. וכשתגיע הגאולה כבר תהיה הנהגת הבורא בגילוי לא תקצר ידו מלעשות מה שבחפצו ולתת מה שבחפצו למי שבחפצו.
גם אם יש מצוות מסויימות שאפשר לקיים רק כששטחים מארץ ישראל בבעלותנו, הרי בוודאי אין זה שיקול, שאם נניח שיש תפילין המוחזקים אצל נכרים ולנו אין תפילין, אין מצווה להתגרות איתם מלחמה ולכבוש בכח את התפילין כדי שנוכל לקיים מצוות הנחת תפילין. אלא כל שאין בידינו לקנות תפילין בדרך הרגילה אנו פטורים מהמצווה משום אונס.

לכן כשמגיעה שאלה על שטחים מסויימים אם לוותר על הבעלות עליהם או לא, יש שיטענו שהם ישתמשו בהם לירות משם פצצות ולאגור כלי נשק ויראו בזה סימן של חולשה ויתגרו מלחמה ביותר. ויש שיאמרו שזה יפייס אותם ויחזק כת המתונים שבהם, ויגרום שהמעצמות יתמכו בנו וילחצו עליהם ויעזור למנוע מלחמה ולהציל חיים.
ובאמת בשאלה זו אין לאדם מן השורה שום יכולת שתהיה לו דעה שיש בה ממש. כי אין לו שום אפשרות שתהיינה לו הידיעות הנחוצות לזה. שצריך לדעת מה משקלם של מחנה המתונים אצלם ומה משקלם של מחנה הקיצונים. ומה כוונותיהם והמחלוקות בתוכם. וכמה העם שלהם ישמע בקולם. והאם רוב העם שלהם רוצה בשלום ורק מעטים במלחמה או להיפך, וכמה כח העם להשפיע על המנהיגים וכמה כח המנהיגים להשפיע על העם. וצריך לדעת מה יעשו שאר אומות העולם והאם הם יכולים כתוצאה מכך למנוע מאתנו את עזרתם והאם זה יסכן אותנו. ומה כוונת המדינות האחרות השכנות וכיצד כל פעולה בעניין זה תגרום למעשים מצידן ומה כוחן להשפיע על מה שיקרה. וכמה זה יחזק מדינות כמו איראן וההשפעה שלהן כאן או יחליש. וזהו רק לדוגמה על דרך משל ויש בזה עוד הרבה שיקולים ועניינים. והכל מגיע לעניינים רבים הקשורים זה בזה, זה גם שייך למחלוקות פנימיות בין מפלגות וסיעות בארצות הברית שמשיקולים שלהם יגיבו כך או אחרת, ויצביעו כך או אחרת בעיניינים שאולי חיוניים לנו, וליחסים בין ארצות הברית לרוסיה, ועוד עניינים רבים שהדיוט אינו יכול אפילו להעלות על דעתו את קיומם. וגם רוב הידיעות הנוגעות לזה ידועות רק לעוסקים בזה ונשמרות בסוד. והרבה מהידיעות שמתפרסמות לציבור מזוייפות ומוטות בכוונה.
וזה דומה למי שאולי צריך ניתוח מסובך ויש צדדים וסכנות מכאן ומכאן. שלא שייך כלל שהדיוט יחליט על דעת עצמו האם יש לנתח או לא. אלא ההדיוט עליו לבחור ברופא שיצא טיבו כמומחה ומרגיש שסומך עליו, ומכאן עליו רק לשמוע בקולו.ואף שכמובן הרופא יכול לטעות, מכל מקום מי שאינו רופא אינו יכול אפילו לטעות אלא הוא ככסיל בחושך הולך והוא כמי שאינו יודע לשאול ואינו יודע מה יש להחליט ומה הצדדים.
וזוהי שאלה כמו בעיית חוסר המים או בעיית חוסר המקום בבתי החולים או בעיית תאונות הדרכים וכל כיו"ב שהן שאלות הכרוכות בפיקוח נפש וברור לכל בר דעת שהן מסורות רק לאנשי המקצוע, וצריכות מחקר ונסיון וידיעות רבות, וכל מה שיאמר הדיוט לגבי זה הוא דברי הבל.

כך שלמסקנא לעניות דעתי פשוט שמנקודת מבט של תורה והלכה כל הבעיה של אסור או מותר למסור שטחים או את ירושלים היא אך ורק מצד רגש של לאומיות. שירושלים היא סמל לאומי, והלאומיות יש בה רגש התנצחות וגאווה ושנאה ומלחמה, ולכן מורה הרגש ש"אסור" לוותר על "שלנו" לעם אחר. והרי גם הסורים "אסור" להם לוותר  על הגולן, ולכל אומות הערבים "אסור" לוותר על אף שעל אדמה "קדושה", ולרוסים "אסור" לוותר על שעל מאדמת אמא רוסיה הקדושה, ובעיני הערבים אוי למי שידרוך על אדמת הר הבית המקודש להם, ומי שעיניו בראשו יראה שמבחינת כוחות הנפש אין שום חילוק בין זה לזה, רק ש"אנחנו" צודקים כי זה "אנחנו", והם טועים כי זה "הם". ואצלם גם הוא כך בדיוק, רק שנתחלפו ה"אנחנו" וה"הם". וממילא פשוט שאין זו שאלה ששייכת לתורה כלל. וכל מה שקושרים אותה הוא משום שאת התורה עצמה הפכו לסמל לאום. ובאותו אופן ממש שהלאומיים הערבים הפכו את הקוראן לסמל לאום ולדגל בלי שייכות כלל למה שכתוב בו. ואף את הבורא עצמו הפכו לסמל לאום, ועל דרך שאוהדים של קבוצת כדורגל בטוחים שהקב"ה חפץ בנצחון קבוצתם וכשהם מצליחים הם קוראים לו קריאות שבח וכשאינם מצליחים הם קוראים קריאות של מלחמת מצווה כנגד האחרים על דרך ג'יהאד או מלחמה על הקרקע של הלאומיים היהודים. ואין אני רואה חילוק בין זה לזה מנקודת המבט של פעולת כוחות הנפש הפנימיים.
ואם לא הולכים אחר כל אלה, נשארת שאלה מעשית שאינה שייכת לתורה כלל. כמו שאם יש מחלוקת בין רופאים אם יש לנתח כך או כך או שלא לנתח כלל, או מחלוקת בין סוללי כביש האם תהיינה פחות תאונות אם יסללו כך או כך, אין לתורה דעה בזה, אלא רק לעשות כהאופן היותר מועיל שזו חובת ההשתדלות. ולו יצוייר שהמומחים יסכימו שיש ללכת לארץ אחרת או להיות תחת שלטון עם אחר, ויסכימו שאין בזה חשש וסכנה ומובטח להם שלא יהיה שם כמו שהיה בגרמניה שעדיין פחד אותה מלחמה עלינו, אלא תהיה תועלת מצד בטחון ופרנסה וכיו"ב, כך יש לעשות, שכשתגיע הגאולה לא תקצר יד הקב"ה להביאנו משם. וכל מה שהרגש ממאן בזה הוא רק מכח הנפשי של לאומיות.

הקב"ה שואג כארי בכל משמר ומשמר של הלילה ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם. ובת קול מנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות, וכשאומרים יהא שמו הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. ומי שלב לו ירגיש ויכאב ויכסוף לשוב אל שולחן אביו. אבל אלה כיסופים בעומק הלב, ומי שבעל נפש וירא שמים קם בלילה לבכות עם השכינה ולשוב בתשובה ולהתקרב אל בוראו, וכתבו על זה שירי כיסופים רבי יהודה הלוי ועוד צדיקים. ויש שמכח זה עלו לארץ ישראל לחונן את עפרה ולהשתטח על האבנים ולבכות ולשוב בתשובה במקומות בהם פעם שרתה שמחה והיינו עושי רצונו והיינו עם אבינו בגילוי ובשמחה ודבקות ואהבה.
אבל זהו רגש פנימי עמוק של אמונה והוא פרטי ועמוק בלב כל יחיד, ומכוחו הוא לומד תורה ושב בתשובה ביתר שאת, ולא עלתה על דעת אותם צדיקים מכח זה להניח עסקם בתורה ומצוות ותשובה ולעסוק בתגרות ומלחמות כדי לכבוש בעלות על אותן אבנים, שעד שלא ניגאל רק הד של זכרון נשמע מהן ודמעות כיסופין ספוגות בהן, אבל אין הן ביתנו, אלא רק הריסותיו. וגם אם נבנה מהן בית, מה בצע בבית ריק שאין אדונו דר בו. ואם נתפלל ונעסוק בתורה ומצוות יבוא אדון הבית בעצמו, וכבר יוכל הוא לבנות בנקל את הבית השלם.

– – –

הערה:
באותו עניין יש להעיר על עניין שהוא פשוט לכל אחד ואעפ"כ הרבה נכשלים בו, והוא מהדברים שצריכים חיזוק.
ידועים דבריו של המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין ז"ל, שהביא מהרמב"ם דבר שהוא פשוט מאוד, ואעפ"כ הוא נוטה להשכח. שייתכן שאדם כל ימיו יעבוד להשם אלוקי ישראל, ויקיים כל ההלכות, וכשיגיע לעולם הבא יהיה נדון כעובד עבודה זרה לאל אחר. שהשאלה למי הוא עובד אינה תלויה בשם שהוא מכנה למי שהוא עובד אותו אלא במהות העבודה.
שאם בפיו הוא אומר שהוא עובד להשם אלוהי ישראל שנתן תורה בסיני למשה עבדו, אבל בכוחות הנפש מצטייר בעומק נפשו שאלוהיו הוא כח סתום מטיל מורא שאינו מבין ללבו ואוהב אותו וקרוב אליו אלא דורש ממנו דרישות קשות שעומדות בסתירה לחיותו הנפשית ולשמחתו, ומאיים עליו מגבוה שאם לא יעשה את המוטל עליו ייענש, הרי שבאמת זהו אל זר ולא אלוהי ישראל. ואין נפקא מינה באיזה שם קורא לו. וכשיגיע לעולם הבא יהיה נדון כעובד עבודה זרה.
וכמו כן פשוט שהוא גם להיפך, שאם אדם ליבו טהור ועדין ומאיר וישר וטוב, וכל ימיו עושה כפי הוראת ליבו את הטוב והישר ושמח בזה ומאמין בזה. הרי גם אם הוא מכנה את אמונתו בכל שם שלא יהיה, הוא עובד להשם אלוקי ישראל ובעולם הבא יימנה בין הצדיקים. ואם אינו יודע מה היא הלכה ואינו מקיים הלכות התורה, הכל ייחשב לו רק כשגגה אחת ואל יההי מניעה מלהחשיבו בין הצדיקים עובדי השם באמת.
ידועים דבריו של החפץ חיים שבזמן מלחמת העולם הראשונה פגש בחור קומוניסט שהיה עסוק בלדאוג לנצרכים בכל ליבו ובמסירות אמיתית. ואמר לו שכתוב בפסוק ועץ החיים בתוך הגן. וחז"ל אמרו שעץ החיים הוא התורה. ואמר לו שהטעם שהוא בתוך הגן הוא משום שאם היה בצד הגן היה אפשר לומר שיש דרך אחת להגיע אליו, ללכת לכיוון אותו הצד. אבל מכיוון שהוא באמצע, מי שבצפונו ילך לדרום, ומי שבדרומו ילך לצפון, וכך דרכים שנראות הפוכות וסותרות כולן יכולות להגיע אל עץ החיים. ואין נפקא מינה אם מכנה את אמונתו בשם קומוניסט או כל שם אחר. שאין זה תלוי בשם אלא במה שבאמת עושה. וכן אמר החפץ חיים כששאלו אותו על חסידים וליטאים, ששכתוב שכשאדם מגיע לעולם הבא שואלים אותו אם נשאת ונתת באמונה וכו' ולא מצאנו כתוב האם שואלים אותו אם היית חסיד או ליטאי.
שבאמת אין שום נפקא מינה אצל הקב"ה מה צבע הבגדים שלבש וסוג הכיפה והמפלגה שמצביע וכל כיו"ב. שהוא רואה ללבב.
אותו כח נפש שכתבתי שפועל בעניין הלאומיות, פועל ביתר שאת בעניין השתייכות דתית. שיש קבוצה שהיא "אנ"ש" ו"היימישע", ו"משלנו", ויש "דתי" ויש "חילוני", ומי שלובש בגדים כמו הקבוצה ומשתייך אליה ומתנהג לפי המוסכמות שבה, מכח זה לבד כבר נחשב בחזקת כשר, וגם אם יש מה לתקן הרי ביסודו הוא כבר משלומי אמוני ישראל. ומי שאינו לבוש כאנשי הקבוצה ואינו חלק ממנה, כבר הוא מה"אחרים" ובחזקת כופר וחוטא. וגם אם רואים בו שהוא אדם טוב אומרים שמצוי גם אפיקורסים בעלי לב טוב ואין בכך כדי להצילם מהגהנום.
וגם אם הקבוצה מיוסדת על הליכה אחרי רב גדול וצדיק וכולם תלמידיו ושומעי לקחו, הרי פשוט שאין זה שכל הצדקות והיושר תלויים רק ברב אחד ואין בלתו. וגם פשוט שאע"פ שמעלה גדולה היא "עשה לך רב", אין בכך כדי לפסול מראש כל מי שעובד את השם על פי יושר וטהרת ליבו ללא הדרכה של רב.
ההרגשה הנפשית שעבודת השם תלויה בהשתייכות לקבוצה מלבד שהיא שנאת חינם כלפי כל מי שלא שייך לקבוצה, היא גם מרוקנת את המרגישים כך מכל רגש עמוק ואמיתי של עבודת השם אמיתית, שאם מוציאים לפועל את הכח הנפשי של אמונה בתחליף מזוייף ורע של השתייכות לקבוצה, לא נותר הכח כדי שיפעל בדרך האמיתית הטובה.
כמה פעמים בחבורות של לימוד מוסר שאלתי בני תורה האם הם מאמינים שהקב"ה רואה לכיפה ולזקן או שרואה ללב. וענו שפשוט להם שרואה ללב. ואחרי כן שאלתי שאם יעלו לשמים יהודי עם כיפה וציצית ומעיל ארוך וזקן ארוך ולבן, ולידו צעיר ללא כיפה ובבגדים קצרים צבעוניים, האם מתקבל על ליבם שהקב"ה יאמץ אליו את הצעיר ויאמר לו בני אתה העובד אותי, ואת בעל הכיפה ירחיק, ואמרו שאין זה מתקבל על הרגש. ורואים מזה כמה עמוק וקשה חטא העבודה זרה הזה לתלות את עבודת השם בהשתייכות לקבוצה ובבגדים וכיו"ב.
נאמר בתורה זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המוות, ונאמר ישרים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ואמרו שהתורה היא כמו גשם שמצמיח את הזרעים, ואם ליבו זרע קוצים לענה ורוש זה מה שהתורה תצמיח ממנו, וירשע ביתר שאת. ואמרו כל הלומד תורה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא בא לעולם. הרי שאין זה מובטח שהמאור שבה יחזירו למוטב ואין זה מובטח שאם לומד תורה ומקיים מצוות אינו רשע והכל הולך אחר טהרת הלב. ואף יתכן שירשע יותר מאשר אם לא היה לומד.
ומי שאינו "דתי" באמת אפשר שייחשב יודע תורה יותר מגדול חכמי הדור, וכמבואר במעשה ברבי אלעזר בן דורדיא שנקרא "רבי", וכתבתי בזה במאמר בתלמוד מוסבר. וייתכן גם שייחשב ירא שמים. שיראת שמיים אין עניינה פחד, אלא לראות שיש שמיים מעל הקיום הארצי.
וגם אין זה נכון לומר שאכן ייתכן שיהיה צדיק ותלמיד חכם וירא שמיים, אך קשה מאוד שיהיה כזה וחזקתו שאינו כך, ואם שייך לקבוצה הדתית ייקל עליו וחזקתו שיצליח. שאדרבה, אם אינו שייך לקבוצה כל מה שעושה הוא מתוך עצמו ובאמת, ועומד בנסיונות. וזו תכלית האדם לעמוד בנסיונות ולעשות את הטוב מבחירה. לפעמים אצל מי שדתי מרוב חינוך והגנה מפני נסיונות כבר אינו יכול לדעת מה באמת בא מעצמו ומלבו ומבחירתו, ומה אמיתי והיה עומד בנסיונות ומה מצוות אנשים מלומדה ולא היה עומד בנסיון.
וכתב הסבא מקלם ומובא בכתביו המלוקטים, ורבי ירוחם הלוי היה חוזר על זה הרבה, שמוטב לאדם לעשות כפי הוראת שכלו ולשגות, מאשר לעשות כדברי אחרים וללכת בדרך הנכונה. שאדם שאינו בוחר אינו מוציא לפועל את מה שבתוכו ואינו אדם כלל אלא כבהמה. והביא משל שביום אחד התרנגול קלקל את העוגה ולא נענש. ולמחרת הילד קלקל את העוגה ונענש. ואעפ"כ לא יאמר הילד שמוטב לו להיות תרנגול. וכן החזון איש כתב ששכלו העצמי של האדם הוא המלאך המקשר אותו עם האלוהים. וללא שישתמש בו ויקשיב לו אין לו שייכות עם האלוהים כלל, וזה גרוע ממי שחושב ובוחר ואע"פ שיטעה.
כל אדם שנברא הוא בן יחיד, הוא עולם מלא וכאילו הוא אדם הראשון ואין עוד אחרים. והקב"ה בראו כדי שתהיה בינו לבין אותו אדם אהבה. וזהו נוקב עד התהום ושרשי הנפש והלב. והוא כמו שאיש ואשה מחפשים את הדרך לאהבה אמיתית עמוקה, ומרגישים את הכיסופים לאיחוד השלם ואת הכאב על מה שמרחיק, וזה כל עניינם בחייהם ואין זר איתם. אם נער שמתחנך בחינוך דתי עושה כל מה שאומרים לו ו"הולך בתלם" ועושה כמו כל חבריו ושייך למסגרת כפי הנדרש, והוא וכל חבריו כאילו הם אותו אדם כפול מאה, ואין פרץ ואין צווחה. טעות לראות בזה הצלחה חינוכית, אלא הוא להיפך. שנשללה מאותו נער האפשרות להיות אדם שעובד את אלוהיו, ונשלל ממנו השייכות לעולם הבא שאינו בא אלא רק מכח בחירה עצמית, שכל מה שלא בא מבחירתו אינו נזקף לזכותו.
והטעם שעושים חינוך כזה הוא משום שהכוונה העמוקה של המחנכים היא רק ש"לא ייצא לרחוב", שיישאר כמונו, חסיד ולא ליטאי, או ליטאי ולא חסיד, שיישאר שייך לקבוצה ויחבוש את המגבעת הנכונה. ועבודת השם ויראתו ואהבתו הם רק סיסמאות בפיהם ואינם בליבם פנימה. ואם משום כך יש להעלותו למולך להחניק ולסרס את נפשו וכח מחשבתו ובחירתו, אז כך עושים.

מודעות פרסומת