נשאלתי כמה שאלות לגבי עצות בדרך הלימוד.
מי שיש לו טעם וסיפוק בלימודו וודאי שימשיך ללמוד כפי שרגיל ולא ישנה מאומה.
בתשובה אחרת כתבתי שהעיקר בלימוד הוא שילמד במקום שלבו חפץ, ואם ליבו חפץ במה שלומד, אין לו צורך בשום עצות ודרכים. כי אין בזה דרך אחת יותר נכונה מאחרת, והכל לפי מה שהוא.
דברי מכוונים רק למי שאין ליבו עמו בלימודו, ומחפש לעשות שינוי בהרגלו ואין לו הרגשה מה מושך אותו ומה יגרום לו שליבו יחפץ יותר.
אני כותב על סמך נסיוני במשך שנים רבות ללמד בישיבות. אלה רק הצעות ולא דברים מוחלטים, ולא מתאימים לכל אחד. רק אם מישהו מרגיש בעצמו שיכול לקבל מזה תועלת, יש מקום שינסה ויראה אם זה מועיל לו.
רבי ירוחם הלוי אמר פעמים רבות, שעיקר תפקיד הרב הוא למדוד את דבריו לפי הכלים של התלמיד. ולהשפיע עליו בדיוק לפי כמה שנצרך לו. לא פחות ולא יותר.
היסוד הראשון הוא, ש"הבנה" בלימוד הוא מה שמבין בעצמו ולא מה שאומר דברי אחרים מה הם הבינו.
דברי אחרים יש בהם תועלת רק "לפתוח" את העניין. לפעמים לומד קורא את הסוגיא והיא כספר החתום, ואינו יודע מה לשאול ומהיכן להתחיל לחשוב.
דברי אחרים יכולים להועיל לו להעלות את מה שיש לדון ולשאול, שיוכל להתחיל בעצמו לחשוב.
לדעתי אחד הקילקולים הגדולים בלימוד, הוא שלומדים את שיטות הראשונים.
בוודאי אין ביכולתנו לנסות להבין סוגיא בגמרא רק מלשון הגמרא. ומי שמנסה לא יעלה בידו אלא שיבושים והבלים. מוכרח לנו לפרשה לפי דרכו של אחד הראשונים.
אבל העמל להבין את הסוגיא היטב לעומקה לפי דרך של ראשון אחד הוא כל כך גדול, שאם רוצים להבין לפי עוד שיטות נעשה העמל ארוך וכבד מכפי יכולת לומד רגיל, ומראש כבר הוא בקוצר רוח ובבלבול.
לכן יש לבחור רק ראשון אחד וללמוד רק איתו. מי שיכול שיהיה זה רק רש"י, עדיף. אמנם רש"י מצריך דקדוק גדול, שדבריו מאוד בקיצור. ומי שאינו רואה ברש"י דרך ברורה, יכול לבחור לו בנוסף לרש"י ראשון ברור יותר.
שיטות ראשונים יש ללמוד כשלומדים הלכה. לימוד הלכה לעצמו כדי שלא יכשל, הנכון ללמוד משנה ברורה או כל פוסק אחר שנוהג על פיו. כי אם ילמד עם סוגיות הגמרא, או שיבלה שנה או שנתיים בלימוד נושא אחד ובינתיים לא ידע מה לנהוג למעשה בנושאים אחרים, או שילמד בלי עיון מדוייק ועמוק היטב וישתבש ולא יהיה לו טעם בלימוד.
אם נשאו לבו ללמוד הלכה כדי שתהיה לו ידיעת תורה במדרגה גבוהה, וזה המקום בתורה שלבו חפץ, אז כמובן יש ללבן היטב את כל שיטות הראשונים שמובאות בבית יוסף ובגדולי הפוסקים.
אבל אם לומד גמרא, מה תועלת יש לו מלדעת עוד שיטה ועוד שיטה.
הרי לא רק הראשונים ידעו ללמוד, וגם באחרונים ובתשובות יש מהלכים נפלאים ומאירי עיניים בסוגיא. ובמדרגתנו אין הבדל בין הראשונים לגדולי האחרונים. כמו שאין בראייתנו הבדל בין כוכב גבוה יותר או פחות.
אין סוף לכמה שיטות יכולות להיות בסוגיא. אחרי שילמד רי"ף, רמב"ם, תוספות, ורא"ש, ומרדכי, ורמב"ן, ורשב"א, וריטב"א, ור"ן, ונימוקי יוסף, ומאירי, ולמה לא גם סמ"ג ואור זרוע וכיו"ב, יגלה שגם למבי"ט יש מהלך בזה, וגם למהרי"ט צהלון, ולמהריק"ש, ולמהר"ם פדואה, וכל הפוסקים והאחרונים יש לכל אחד מהם הבנה משלו המיוחדת לו, ואולי למו"צ בקראקא מלפני מאה שנה יש גם מהלך אמיתי ומקורי משלו בסוגיא, ולא יכלו מלהמנות. וכולם דברי אלוהים חיים.
ואם יהיה נדמה לו שמבין דרך הרשב"א בסוגיא, יגלה בנודע ביהודה שיש לו דרך אחרת להבין את הרשב"א, ושהחתם סופר מבין את אותו רשב"א בדרך משלו, וימצא לפעמים גם כמה שיטות איך להבין דברי החתם סופר, ואם ילמד ספר עמוק כמו פרי מגדים יגלה עוד דברים בזה שלא ידע. בלי גוזמה יש דפים בש"ס שיוכל ללמוד אותם שנה או יותר ולסכם עשרות רבות של מהלכים ובני מהלכים.
ומה זה נותן למי שעדיין אינו רב גדול מלבד בלבול?
הרי אי אפשר ללמוד כל מה שאמרו על הדף ואי אפשר "להחזיק" את זה בראש, ולראות הכל בתוך לשון הגמרא עצמה, ולזכור משהו מזה לאורך שנים.
התכלית היא לא לדעת "הכל". גם ממילא לא יידע הכל, כי לא יספיקו חיי אנוש לסיים את כל הש"ס בלימוד כזה.
התכלית היא להידבק באור תורה שבעל פה שיאיר לו. אם ילמד שיטה אחת ויעמול היטב בכל כוחו להבין, ומכיוון שיודע שלומד רק שיטה אחת, יהיה לו יותר כח לתת את כל ליבו ונפשו להיתדפק על דלתיה עד שתאיר לו, אז יזכה לאור באורה של הסוגיא. ומי שלומד גמרא זוהי תכלית לימודו.
כך גם יזכור מה שלומד, ויוסיף סוגיא על סוגיא עם הזמן ויגדל בתורה, ועם הזמן יגדל כוחו ויוכל להקיף עוד שיטות.
לפי הסתכלות זו, דברי תוספות הכרחיים רק כשהם מקשים על רש"י, שעל ידי קושיותיהם מתלבנת שיטתו. או במקומות שהם מדברים בדברים יסודיים בסוגיא. אבל במקום שהם מביאים שיטות נוספות על רש"י, או דברים המסתעפים שאינם נוגעים ישירות להבנת הסוגיא, אין שום סיבה לאלץ עצמו לעמול בהם. באותו זמן יכול ללמדו עוד דף ויהיה לו קניין יותר חשוב.
אין זה נכון שמי שלומד מסכת עם רשב"א, מבין אותה יותר טוב ממי שלומד אותה רק עם רש"י. מי שלמד עם רש"י מבין את הסוגיות לשיטת רש"י ברמת הבנה מסויימת. אם הוא כעת ילמד רשב"א על המסכת, במקרה הטוב הוא יבין את הסוגיות לשיטת רש"י באותה רמת הבנה, ויבין גם את שיטת רשב"א באותה רמת הבנה. הרי שלמד יותר בכמות, אבל לא הוסיף באיכות ובהבנה. ואם להרבות כמות, טוב לו שישתמש בזמן הזה ללמוד עוד דפים, במקום ללמוד עוד שיטות על אותו דף.
לפעמים הרשב"א אכן מאיר דבר שמועיל להבין יותר טוב את שיטת רש"י.
כדי ששיטת הרשב"א תאיר על הבנת שיטת רש"י, צריך להיות לומד מאוד מעמיק ויסודי, שמגיע לשרשי הדברים הנאמרים, ויכול ללמוד מזה על זה.
למי שאינו בדרגה הזו, הרשב"א יועיל להבין את רש"י רק במקומות מועטים, כשמתייחס ישירות לדבריו או לעניין שדן בו. אם מרגיש שצריך עזרה בהבנת רש"י, יכול ללמוד רק את המקומות המועטים האלה, ובשביל זה יש מורים ומשיבים בישיבה שידריכו. ולא להסיח דעתו ולהתבלבל בלימוד דברים שכמעט כולם אינם עוסקים בהבנת הסוגיא לשיטת רש"י, אלא לעניינים אחרים לגמרי.
ברשב"א למשל יש הרבה עסק בשיטות של גאונים וראב"ד ובבירור גרסאות כתבי יד שונות. שהם דברי תורה נשגבים מצד עצמם, אבל ללומד צעיר הם רק מסיחים את הדעת ומבלבלים.איפה כתוב שמצווה עליו לעמול בזה?
אמנם לפי דעת בעלי בתים כאילו זה נמסר מהר סיני שמי שלומד מסכת עם רשב"א, הוא למדן גדול לאין שיעור למי שלומד רק גמרא ורש"י.
אם במסכת קידושין ב' ב' יש סוגיא העוסקת בדינים עמוקים בהלכות נטע רבעי וספיחי שביעית, הרי אי אפשר להבין בזה דבר וחצי דבר בלי להיות בעניין ולהיות מצוי בעומק עניינים אלה. האם נאמין שהקב"ה לא ישמח בו, אם יחליט שיניח עניינים אלה לזמן שבו יקדיש עצמו ללמוד הלכות נטע רבעי באופן מסודר, וכעת כשלומד קידושין ידלג ויעסוק בענייני קידושין?
מה גורם לבחור לאנוס עצמו להכנס לסוגיות נטע רבעי וספיחי שביעית שזרות לו, רק בגלל שיש תוספות עליהן בדף שלומד בו? עצם הרגש של "חובה" ו"ללכת בתלם" הוא זה שטעון בדיקה. אי אפשר לשמוח בלימוד ולהרגיש בו טעם אם אין בו חופש ללב לבחור את דרכו.
עניין נוסף שיש לדבר בו הוא חידושי ראשי הישיבות.
לפני השואה היתה נדרשת מסירות נפש יוצאת מהכלל כדי ללמוד בישיבה.
מתוך יהדות שמנתה באירופה לפני השואה סביב לשנים עשר מליון נפש, היו כמדומני פחות מחמשת אלפים לומדים בישיבות עיוניות.
ראשי הישיבות למדו עם מעט תלמידים יחידי סגולה שהיו מאוד גדולים בתורה, וליבנו איתם את חידושיהם בחבורה בעמל עצום ונורא. הרבה מהם היו בחורים כבני שלושים וארבעים. כיוון שכמעט לא היה בנמצא מי שימסור נפשו להשתדך עם בן ישיבה.
מי שנשאו ליבו וחפץ בזה, יכול לעמול על חידוש אחד במשך זמן ארוך עד שבאמת יראה בעצמו ברור וכמו חי מה היה קשה, ולמה אי אפשר לחיות בלי החידוש הזה, ובלעדיו הוא מרגיש "העם ההולכים בחושך", ולראות איך הוא צומח מגוף תיבות הגמרא ומוציא לגילוי את היושר והאמת והאור הגדול של כוונת האמוראים האמיתית כשאמרו את דבריהם. עד שכשיקרא את לשון האמוראים ישמע איך ממש הם אומרים בפירוש את דברי ראש הישיבה. ודברי ראש הישיבה נעלמו ואינם, כי כעת זה הפשט הפשוט בלשון הסוגיא עצמה.
כל זמן שאין זה כך, הרי שאצלו, בשכל ובהבנה העצמיים שלו, יש שני דברים, הלשון הפשוט של הסוגיא, ומהלך השיעור ה"מבריק" של ראש הישיבה. ואם הם שניים ולא אחד, מי מהם נאמר בסיני ומי לא? וזה מוכיח שלא ירד כלל לסוף דעתו של אותו שיעור או חידוש, כי ראש הישיבה ראה את דבריו שהם כתובים בלשון האמוראים הפשוטה, ומוכרחים לגמרי מלב הסוגיא. אחרת לא היה אומרם.
ללמוד לחזור על דברים, כשמבין רק את קישור המילים והמשפטים ולא רואה את תוכנם העמוק האמיתי, ולא מרגיש שאין הסוגיא מניחה לו לישון בלילה כי חסר לו בה ההבנה והאור שנאמרו על ידי אותו ראש ישיבה, הרי זה כמו שאפשר לכבות מדורה אם שופכים עליה הרבה נפט בבת אחת. ואין הרבה דברים שיכולים להחשיך ללומד את לימודו יותר מזה.
במקום לקבל מזה דרך איך לפתוח עיניים ולב, וגישה לעמקות בלימוד, יקבל מזה הרגל לבדות דברים ולומר דברים בלי שום הכרח ואמת ויושר ואור.
כמה פעמים ישבתי ליד נער בן שש עשרה שעמל ב"קצות". שאלתי מה כתוב בקצות, והוא ידע לחזור יפה על הדברים במילים שלו.
אחר כך הסתכלתי איתו בסוגיא עצמה, ושאלתי כמה שאלות יסודיות במה שכתוב סוגיא עצמה. אחרי קצת מחשבה ביחד, התחיל להתברר שהיסודות של העניינים שהקצות דן בהם לא ברורים ולא מדוייקים, ובעצם אין לו מושג כלל מה כאב ל"קצות", מה הכריח אותו לומר מה שאמר, וכיצד רואה הקצות את יסודות הסוגיא.
לפעמים במקרים כאלה, רמזתי בעדינות, שאולי טוב לו לחכות עוד זמן עד שיהיה מוכן ללימוד קצות, ושיקדיש את הזמן המוגבל שיש לו לפני שיעברו בישיבה לדף הבא, לברר את יסודות הסוגיא באופן יותר יסודי ועמוק. והצעתי ספרים ודרכים שיעזרו בזה.
ללא יוצא מהכלל נתקלתי בסירוב מוחלט ועקשני. עד שגם אם אליהו היה נגלה לאותו בחור לא היה יכול להשפיע עליו. כי בעיניו זה מוכיח שאינו מוצלח וחשוב, ואינו ממלא מה שמצופה ממנו. ומאכזב את הוריו ורבותיו, ושם עצמו ללעג בעיני חבריו. שלומד לימוד של חדר כשהוא כבר בישיבה גדולה.
אם מדברים על זה, הוא יהיה מוכן להודות שמבחינת הלכות תלמוד תורה אין חיוב ללמוד דווקא "קצות" ולא רש"י. ושהקב"ה לא יתאכזב ממנו אם ילמד מה שמבין ומה שבאמת מצד עצמו ליבו חפץ. ושבעיני הקב"ה אין פחיתות וחוסר חביבות בלימוד רש"י ביחס ללימוד "קצות".
אבל יותר מכל מה שראיתי, צדקו על זה דברי רבי יוחנן בן זכאי, הלוואי שיהיה עליכם מורא שמיים כמורא בשר ודם.
אין אני ראוי להוכיח ולא יודע להוכיח. אבל ממה שראיתי, לפי מה ששכלי ולבי אורמים לי, רוב ראשי הישיבות היום, חוטאים מאוד בנפש הנערים. שלא נזהרים למדוד להם את השפע לפי גודל הכלים האמיתי שלהם. ועל ידי זה נשברים הכלים.
ובאמת אין זה תלוי באופן פשוט בראשי הישיבות. כי ראש ישיבה שאצלו אין "הישגים", לא יבואו ללמוד בישיבה שלו. ולכן גם בעלי הבית של הישיבה לא ירצו שהוא יהיה ראש ישיבה בה.
מה נקרא "הישגים" בלימוד, נקבע לפי דעת בעלי בתים של האבות והאמהות והדודות, שמתמוגגים באושר כשהילד בגיל שלוש עשרה יודע לומר "והפני יהושע שואל", "והרבי עקיבא אייגר מתרץ", "המחנה אפריים אומר", ולא מבינים שהילד מואבס בזה כמו אווז לפיטום, ושהם ממיתים בו את הסקרנות והרעב הטבעי ללימוד. שהוא בטבע כמו רעב לאוכל. ומאבדים אותו כשמואבסים בכל יותר מכלי הקיבול, כמו שקורה עם אוכל ממש. ורוצחים בו את היכולת להבחין בין מה שהוא באמת מבין בדעתו ולבו העצמיים, לבין מה שיודע רק לחזור ולהוציא מהפה ולחוץ. ויכולת זו אחרי שאבדה כמעט אי אפשר לה שתחזור.
כתבתי לשון חריפה, וזה לא רק בגלל רתחא, כיוון שזה צלם אלוהים שבאדם וכל חיותו הרוחנית תלויה בזה. ורק זה מה שמבדיל בין אדם לבהמה. והילד חסר אונים ואינו יודע, ומה שעושים לו מנסיוני הורג בו את היכולת להבחין מה הוא באמת מבין בשכל ובלב המיוחדים שלו שנתן בוראו רק לו.
בוודאי אינו מבין את רבי עקיבא אייגר באמת בדעתו העצמית אם הוא בן שלוש עשרה או שש עשרה. אלא אם כן זכינו בגאון מוילנא חדש.
וחושבים על יוקרה ועל שידוך. והם שקובעים לאיזו ישיבה לשלוח. וככל שמדקלמים יותר אחרונים ומפרשים וראשי ישיבות, ולומדים יותר שיטות, כך נראה להם שהוא מקום יותר טוב לשלוח אליו את הילד.
ואם הישיבה לא תהיה כפי דעתם הם לא ישלחו, ותיסגר הישיבה. והתורמים גם הם בעלי בתים, וכן המנהלים, ואם אין הישגים לפי דעתם לא יתרמו והישיבה תיסגר. ולכן ראשי הישיבות משועבדים להם, ומלמדים ילדים צאן אדם שלא ידעו מימינם ומשמאלם, כאילו היו עשרים שנה מבוגרים מגילם וכאילו הם בני חבורתם של רבי ברוך בער ורבי שמעון שקאפ. ומבחינה רוחנית זה גיא ההריגה ממש. ויש מזה השלכות חמורות על הרבה דברים גם מחוץ לכתלי בית המדרש.
מה שאני כותב "תלמוד מוסבר", נראה על פניו כמיועד רק למי שלא הורגל בלימוד כלל. כיוון שיש בו תרגום הארמית. ואכן גם לאלה הוא מיועד. אבל גם הוא מיועד לעזור לבני ישיבה שרוצים ללכת בדרך זו. והשתדלתי לפתוח עניינים שמתחילים משאלות פשוטות ומובנות הנוגעות רק לפשט שנאמר בפירוש בסוגיא, ובעיקרי הדברים שהסוגיא דנה, ולהראות איך משאלה פשוטה והתבוננות פשוטה אפשר להגיע להבנה שיש בה אור ועומק, בלי להפליג לשיטות ולדברים רחוקים ומסובכים שאינם עוסקים בעיקר דברי הגמרא ורש"י.
Tshuvot 