Archive for the ‘מה בין מיסטיקה ליהדות’ Category

מה בין מיסטיקה ליהדות

אוגוסט 23, 2010

נשאלתי על ידי צעיר שרב אמר לו על אחד מקרוביו שמכיוון שעשה מעשה מסויים הוא יתגלגל בכלב ואינו שייך יותר לברית. ואותו צעיר נעצב מזה מאוד ורוצה לדעת אם זה נכון. ראיתי לנכון לכתוב על הנושא באופן כללי.

.

נפוצה בעולם אופנה המכונה "ניו אייג'" ויש שקוראים לה "רוחניות" וכיו"ב. אחד המאפיינים הבולטים של עניין זה הוא ההנחה שכל מה שכל אדם אומר מן הסתם יש להאמין לו כל זמן שלא הוכח אחרת, ולא אכפת עד כמה הדבר מופרך.
הנחה זו מוגבלת רק לענייני "רוחניות", למשל אם אדם טוען שהוא מתקשר עם חייזרים או נשמות אינדיאנים עתיקות או עם נשמת הרבי מלובביץ' וכל כיו"ב יוצאים מהנחה שמן הסתם זו אמת ולא רואים צורך לברר היטב. אבל אם אדם יפנה אליהם ויאמר שיתנו בידיו ממון רב כי הוא יכול לזרוע אותו ולקטוף יבולים של מטבעות כסף לא יתנו בידיו ממון, או אם אדם היה טוען שיבנה להם בניין גבוה שעומד על יסודות "אנרגטיים" בלי צורך בברזל ובטון לא היו מוכנים להכנס לגור בבניין כזה וכל כיו"ב. אם הסיבה לפריחת אופנה זו היתה טפשות בלבד זה לא היה אמור להיות מוגבל לענייני רוחניות בלבד.
הטעם האמיתי מבחינת כוחות הנפש לעניין זה, ניתן להבין על ידי משל. אם אדם מרגיש בדידות וריקנות וקור ורוצה להיות בקשר עם בן או בת זוג, יש בזה דרך ארוכה ודרך קצרה. הדרך הארוכה היא לחפש בן או בת זוג לכל החיים, שיהיה איתו קשר נפשי מאוד עמוק ובנייה של משפחה. דבר זה מחייב חיפוש עמוק בתוך הנפש של עצמו והיכרות עמוקה עם בן או בת הזוג, עד שיתאמת באופן מאוד עמוק ופנימי שזה בן הזוג המתאים. ואחר כך יש דרך ארוכה של היכרות עמוקה, ועבודה ומאמץ גדולים של להיפתח, להתקרב, ללמוד, לתת, לוותר, להתכופף, להתמסר, להתפתח, לצמוח, להתאחד.
ויש דרך קצרה, להכנס למסיבה שיש בה הרבה בני אדם שקיבלו עליהם שדי ברמז קל כדי לקיים אישות מייד עם כל מי שהראה התעניינות.
הדרך להגיע לאמונה האמיתית היא כמו הדרך למצוא את בן או בת הזוג הנכונים. לא על ידי מחקר מדעי פילוסופי, לא על ידי בדיקת כל האפשרויות, אלא על ידי עבודת חיפוש מאוד פנימית ועמוקה בתוך הלב עד שיתאמת בכוחות הנפש העמוקים ביותר.
וכמו במשל, יש פיתוי גדול להכנס למסיבה כזו שבה הכל מזומן מייד. הניו-אייג' הוא מעין מסיבה כזו מבחינת אמונה, ומעיקרי המסיבה שהכל מותר ושום דבר לא צריך להתאמת.

התורה מיוסדת על "אמונה". אמונה היא היכן שכלה כח ההשגה השכלית, ומשם והלאה מאמינים אע"פ שאין השגה שכלית מוכחת. אמונה היא וודאות יותר גדולה מכל השגה שכלית, ודורשת עבודה של אימות יותר מכל מחקר מדעי או פילוסופי.
כל דבר שמושתת על השגה שכלית הנסיון הוכיח שהוא יכול להשתנות. חוקי ניוטון שנחשבו תכלית האימות השכלי השתנו, גם במתימטיקה ובלוגיקה חלו שינויים עם התפתחות המדע. תורות פילוסופיות ששלטו ללא עוררין הוחלפו על ידי תורות אחרות.
אמונה זהו כמו שהתאמת אצל אדם שהוא אוהב את אשתו ומאמין בה. שזה בא אחרי עבודה ארוכה ועמוקה של התקרבות ופתיחת לב והתמסרות הדדית והתאחדות, עד שנעשים מאוחדים כל כך שהוא מאמין בה שהיא האדם שהוא אוהב ושמשלים אותו ומאמין לכל דבריה. ואין לו שום הוכחה שכלית או מדעית על זה, וזו וודאות גדולה יותר מכל וודאות שכלית. ויכול לקרות שגם אחרי שנבנתה אמונה שלמה פתאום נתגלה שבן או בת הזוג בגד, ובאמת אינו כמו שהיה נדמה. וזו פגיעה מהגדולות ביותר שיכולות להיות, כיוון שאמונה היא הדבר שהוא תשתית חיי הנפש, וכשהוא נשבר זה שבר עצום לאדם. מיסודות האמונה שמאומתת בלב שאמונה באל חי אם מגיעים לאמיתה אין בה אפשרות של בגידה, ואם נראה שיש אכזבה ושבר באמונה זה לא מוכיח על האמונה עצמה אלא רק מוכיח שעדיין לא מצאנו את האמונה האמיתית ויש להמשיך לחפש עם בירור עוד יותר עמוק בכוחות הנפש במה באמת הוא מאמין בעומק נפשו וליבו.
אותה תופעה שמדובר בה, הופכת את האמונה לדבר שהוא הקצה ההפכי הכי רחוק מאמונה אמיתית. בעוד שאמונה היא עבודת הבירור והאימות הנוקבת והמעמיקה והממושכת והמייגעת ביותר שאפשר, הם הופכים את המושג אמונה כאילו הוא היפך של אימות ובירור, בבחינת פתי מאמין לכל דבר.
אפילו הוכחות מדעיות ולוגיות ופילוסופיות אינן דרכה של תורה כלל, כמו שלא בוחרים בת זוג בכלים כאלה. אבל להביא דברים ממישהו שמת מוות קליני ודימה שחזה איזה דמיון, או כי מישהו העלה מישהו בסיאנס ודימה שאמר לו משהו, או כי לוקים בשכלם הקלידו על אותיות משהו, או כל שאר מיני הבלים נוראים ללא כל יסוד, אין קץ למילים עד כמה זה ההיפך הגמור של התורה ודרכה. זה רחוק מהתורה והפוך לה לא פחות מכל ראש שבט אפריקאי שעוסק בכשפים וסילוק רוחות וכיו"ב.
ושגורים בפיהם סיפורים מופרכים על מעשים שכביכול קרו, שפלוני עשה כך ואירע לו כך, בין לטובה ובין לרעה. ומיסודות התורה שגם אם המעשה באמת אירע כמו שסופר אסור ללמוד ממנו מאומה. נניח שראינו בעינינו אדם שכיבד את הוריו ומייד אחר כך מת. האם נלמד מזה שהתורה שקר כי כתוב כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, אלא ודאי כל מי שהאמונה התאמתה אצלו כראוי, מבין שזה לא מוכיח מאומה, וזה רק מחייב להבין את הפסוק יותר עמוק או להבין את מה שראינו יותר עמוק, או להישאר בקושיא. יש הרבה דברים בתורה שנשארים בקושיא, מתוך אמונה שמי שחכם יותר יבוא ויתרץ, ולא מסיקים מהם לעקור דברים שהתאמתו אצלנו באמונה אמיתית. וכמו שאסור ללמוד מאומה מסיפורים שסותרים את התורה, באותה מידה אסור ללמוד מאומה מסיפורים שמסייעים לתורה.
נניח שאדם חי עם אשה חמישים שנה באחדות לבבות גמורה, ויום אחד מישהו סיפר לו שהיא הלכה לחנות מתנות ביום הולדתו. כעת הוא מאמין בה כיוון שמוכח מהסיפור שהיא אוהבת אותו ורוצה לקנות לו מתנה. אחר כך סיפרו לו שהיא נישקה את המוכר בחנות ונסעה איתו לביתו בלי להודיע לבעלה. כעת הוא לא מאמין בה יותר מכח הסיפור. אחר כך סיפרו לו שאותו אדם הוא אח שלה שלא ידעה היכן הוא ופתאום פגשה בו. וכעת הוא שב להאמין בה, וכן הלאה. ואז ילד שוטה שעשה סיאנס אמר לו ששמע שאין להאמין בה, ואחר כך מישהו אמר שהדיבוק אמר שכן יש להאמין בה. ואז מישהו שכינה עצמו "מקובל" הודיע כך או כך, וכו' וכו' וכו', האם כך ראויה להיות האהבה שלו אליה ואמונתו בה וחייו עמה?
ספרי הקבלה משמשים  מאגר בלתי נדלה להבלים אלה, כיוון שאינם מוכרים לציבור ויש בהם דברים המשפיעים על הדמיון, וכאילו מותר להאמין שעל ידם אפשר לעשות קמיעות ודברים שמעל הטבע. ספרי קבלה נכתבו רק ליחידי סגולה שאחרי עמל עצום בתורה ובמדרגות השלמות הנפשית יש לה כלים להבין מה כתוב, ורק אליהם נכתבו הדברים. וגם מהם רק אחד מרבבה יש לו שייכות לצד המעשי שבקבלה, ואין לשום אדם בדורנו שום צד שייכות לזה. ובכל ספרי הקבלה נאמרו אזהרות חמורות שהדברים לא נכתבו כפשוטם, לכן הם נקראים ספרי סוד, אלא הם דברים מאוד מאוד עמוקים ודורשים עמל גדול ונורא פי כמה וכמה יותר מסוגיות הגמרא החמורות ביותר כדי להתחיל להבין מה בכלל כתוב, ונועדו להיות מוצנעים מהציבור הרחב, ומי שקורא אותם באופן פשוט מובטח לו שיטעה לגמרי בכוונת הדברים. וכל שכן מי שמתיימר לדעת נסתרות ולפעול פלאות מכוחם אין שום ספק שבעולם שהבל גמור בידו, בין אם הוא שקרן במזיד ובין אם הוא מאמין בהבליו.

כל האזהרות בספרי הקבלה למי שעושה כך וכך שיקרה לו כך וכך הן משלים עמוקים, ונאמרו רק לבעלי מדרגה גבוהה מאוד, ואין לדברים שום שייכות לציבור הרחב.

אם מדובר ברופאי אליל שמרפאים עם אבקת עטלפים וקלפים ואבני בדולח יש דרכים ברורות להבחין. לרופא אמיתי יש תואר והוא נמצא בקופת חולים או בית חולים, ואינו לובש צעיפים צבעוניים בחדר אפל ומלא עשן באזורים מפוקפקים.
כשמדובר ב"רבנים", בשנים האחרונות נעשה קשה להבחין. נביאי השקר והמתמכרים להבל ואלילות לבושים כמו רבנים ונקראים רבנים ומדברים בבית כנסת ויש להם "מוסדות תורה" ומקימים "רשת ישיבות" ו"שיעורי תורה" וחלקם מצליחים להשיג הסכמות מגדולים ולהתקרב אליהם (ומי לנו גדול מיצחק אבינו שעשיו הצליח לרמותו שהוא צדיק), וידם רב להם בקירוב רחוקים. הבעיה רק שהם מקרבים את הרחוקים למיסטיקה וניו-אייג', לכשפים והבלים ואלילות, ולא לתורה. רק שהם מכנים את אותה מיסטיקה בכינוי "תורה" ומזה יוצא לכאורה שהם מקרבים לתורה. לכן מכיוון שאין סימנים חיצוניים הסימנים צריכים להיות מתוכן הדברים. כל "רב" שמשתמש בסיפורים בסגנון :מעשה היה באחד שעשה כך וכך ואירע לו כך וכך וכיו"ב שאין להם יסוד ואין בהם חכמה, מעשיות והפחדות מספרי קבלה וכל ענייני "ניסים ונפלאות", גילגולים ומוות קליני וחזיונות ומופתים למיניהם ודיבוקים וכל כיו"ב, מייד ניכר שהוא מאותם נביאי שקר וכל מי שמבקש שייכות והתקרבות לתורה ולאמת עליו לשמור נפשו ממנו.

וכן כל מי שסבור שמעלות רוחניות, "כוחות" וחכמה וסגולות רוחניות עוברים בירושה. כתר מלכות וכתר כהונה עוברים בירושה, אבל כתר תורה מונח לכל אדם בשווה. והרבה מהחכמים היו בני גרים ובכוונה הודיעו זאת להוציא מלב מי שסבור שגם לכתר תורה יש שייכות לירושה וייחוס. ומה שיש גם בחז"ל חשיבות לייחוס אבות זהו אך ורק אחרי שהאדם זכה לכתר תורה בזכות עצמו בלבד כמו כל אדם, אז מה שהוא בעל ייחוס גורם שכבוד אבותיו מאציל גם עליו וכבודו מוסיף לכבוד אבותיו, ושייך גם לגבי מינוי שיש בו כבוד שדומה לעניין כתר מלכות וכהונה. אבל לא חלילה שהיכולת להשיג בתורה גדולה יותר אצל מי שהוא בן גדולים וקדושים.

ולא מדובר רק על נוכלים ומתחזים, אלא גם מי שבלב שלם ותמים מאמין בדבריו ומעשיו וכוונתו רק לטובה, כיוון שהוא נמצא באווירה שבה יש משקל לסיפורים ודמיונות והבלים, מאוד קל להגיע למצב שמאבדים את היכולת להבחין בין דמיון לאמת. ומה שכתבתי שרלטנים לא אומר שבהכרח מדובר תמיד באנשים שאינם בעלי כוונות טובות ותמימות, אלא אומר רק שהדרך בה הם הולכים היא דרך שמצד מהותה היא היפך האמת. יש הרבה כתות שהחברים בהן אומרים דברים מופרכים לגמרי מתוך תמימות ולב טהור וכוונה טובה, כיוון שהדרך בה הלכו גורמת שיאבדו את יכולת ההבחנה בין תעתועי דמיון לאמת.

.

– – –

.

עוד דברים ששייכים לעניין זה:

יש הכרח לכתוב דברים קשים מדם הלב הנוגעים לסכנה שלעניות דעתי היא החמורה ביותר לקיום תורתנו הקדושה מאז שניתנה מסיני. ברצוני להקדים שאינני מכיר את הכותב, ואני מניח שהוא מן הסתם אדם טוב ויקר וכוונותיו טהורות. אני לא מתכוון חלילה לפגוע בו או לומר שום דבר עליו באופן פרטי ומסויים. רק יש בדבריו דוגמה לעניין חמור ביותר שלא הוא גרם לו ולא הוא אחראי לו.

מדרש תנחומא בפרשת נח:
"יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שבחר בישראל משבעים אומות, כמו שכתוב "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבעל פה וגלה אותם לישראל.
ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבע"פ פרטות, ותורה שבע"פ הרבה ותורה שבכתב מעט, ועל שבעל פה, נאמר "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".
וכתיב "ולא תמצא בארץ החיים", ומאי לא תמצא בארץ החיים, וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל". וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל.
לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". ואמרו חז"ל לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא "על פי הדברים" וזו היא תורה שבע"פ.
שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהוא משולה לחשך שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"

"ולפיכך קבע הקב"ה שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה ומביאין ראיה ומן המקרא ומן המשנה ומן התלמיד כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה, שנאמר "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול", "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל ולא שלט בהן לא יון ולא אדום והוציאן הקדוש ברוך הוא י"ב שנה קודם חרבן ירושלים בתורתן ובתלמודן שכך כתיב "והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר ולא נשאר זולת דלת עם הארץ", וכי מה גבורה יש בבני אדם ההולכים בגולה, אלא אלו גבורי תורה שכך נאמר בה "על כן יאמר בספר מלחמות ה'".
ומתוכן החרש והמסגר, חרש שבשעה שאחד מהן מדבר נעשו הכל כחרשין, מסגר כיון שאחד מהן סוגר דברי טומאה וטהרה או איסור והתר אין בעולם שיכול לפתוח לטהר ולהתיר. לקיים מה שנאמר ונתתי מפתח בית דוד על שכמו ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח".

"וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד, ואף לימות המשיח אין חבלי של משיח רואין שנאמר הוי ציון המלטי, מאדום ומיון מגזרותיהן, וכתיב חולי וגחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה, ושכנתי כתיב בשדה שאע"פ שאדם גולה בשדה שכינתי לא זזה ממך, ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף איביך (שם) שם ללמדך שמשם מתחלת הגאולה משם עולין לירושלים שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו' אותה שעה והיתה לה' המלוכה, וכן יהי רצון".

.

מסכת סוטה מ"ט א'-ב:
"רבי אליעזר הגדול אומר מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא [התחילו החכמים להיות כסופרים], וספריא כחזניא [כחזנים], וחזניא כעמא דארעא [כעם הארץ], ועמא דארעא אזלא ודלדלה. ואין שואל ואין מבקש. על מי יש להשען על אבינו שבשמים.
בעקבות משיחא חוצפא יסגא [יגדל], ויוקר יאמיר הגפן תתן פריה והיין ביוקר ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת.
בית וועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו.
וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת.
נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים. בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו.
פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים".

מספרים בעניין סגירת ישיבת ואלאז'ין, שהיתה הישיבה המרכזית בעולם הישיבות בזמנה, והוכרחה להיסגר על ידי השלטונות הרוסיים שכפו להכניס בה לימודי חול. הנצי"ב שהיה ראש הישיבה ראה בסגירתה אבדן של הלב והמרכז של לימוד התורה, ואחרי סגירתה נשבר ליבו ונראה זקן בשנים רבות, ומספרים שהיה הולך בלילות מושלגים לבכות על דלתותיה הסגורות. לפי הסיפור הציעו לו להעביר את הישיבה למרחק קטן לתוך הגבול הפולני ושם יוכל לנהלה כחפצו. הוא סרב באמרו שהוא קיבל את הישיבה מקודמיו כמות שהיא ואינו יכול להתחיל בעצמו ישיבה חדשה. הציעו לו לפרק את הבניין ולבנותו מאותן אבנים ועם אותם ספסלים בדיוק כמו שהוא ויהיו בו אותם אנשים. והוא הצביע על קורי העכביש בפינות הכתלים ושאל, האם גם את אלה תוכלו להעביר?
הוא הביא את הגמרא במסכת תענית כ"ט א' האומרת:
"תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: רבונו של עולם הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך. וזרקום כלפי מעלה ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם. והם קפצו ונפלו לתוך האור.
ועליהן קונן ישעיהו הנביא: (ישעיהו כב, א) "משא גיא חזיון מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה". אף בהקב"ה נאמר: (ישעיהו כב, ה) "מקרקר קיר ושוע אל ההר"".
ואמר שמסירת המפתחות באה לומר שהאחריות על המשכיות קיום התורה והעבודה היא על נותנה, ואנו מופקדים רק לשמור על התורה כמו שקיבלנו אותה בטהרתה, ואם אין אנו יכולים אין אנו בעלים עליה ומוטל עלינו להחזיר את המפתחות ולומר לנותן התורה שמעתה הא זה שידאג להמשך קיומה. ופיסת היד שיצאה היתה אות משמיים שהסכימו איתם. ולכן אע"פ שנראה לו שסגירת הישיבה היא מכת מוות להמשכיות מסירת התורה, אין בכך כדי להצדיק לפגוע בנאמנות המסירה ואם אין אנו יכולים עלינו להחזיר את המפתחות למי שהתורה שלו והכל בידו.

התורה יש לה נשמה וחיים. לפעמים כשעוקרים צמח ממקום אחד למקום אחר הוא מת בלי סיבה ידועה. ואם במקום החדש לא תשרה אותה נשמה שהפיחו בה מייסדי הישיבה שוב אין זו התורה האמיתית שקיבלנו ואין לנו רשות לעשות כן גם אם נראה שיש סכנה לעיקר המשכיות מסירת התורה.

המלחמה הנוראה גדעה את המשכיות חיי התורה באירופה, והעלייה לארץ אחרי הקמת מדינת ישראל גדעה את המשכיות חיי התורה בארצות כמו בבל אלג'יר מרוקו תימן ועוד.

אמנם היו בארץ ישראל גדולים עצומים אשר רוח בהם, שייסדו ישיבות והעמידו תלמידים, אבל לא אסתייע שרוחם תשרה על קהילה וציבור אלא רק על יחידים. דבר זה שמעתי באזני מהמשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין ז"ל ומהרב ש"ך ז"ל שהיתה להם ידיעה מה נקרא תורה חיה לאמיתה ממרכזי התורה שהיו לפני המלחמה, והוא ידוע למקורבים אליהם שאמרו כן פעמים רבות, אם כי לא בציבור.

זכורני כשהיו הדיבורים הראשונים לגבי הקמת תנועת "ערכים", היו חששות וספקות גדולים אצל זקני גדולי הדור האם לתמוך בזה. לעניות דעתי היום ניתן לראות שצד החשש היה מוצדק.
מכיוון שנשאר חלל ריק בין גחלת נשמת חיי התורה שאצל התלמידי חכמים הגדולים לבין חיי התורה של הציבור, הדרשנים שבתחילה נועדו רק "להחזיר בתשובה" נעשו המובילים ונותני ההשראה והאופי והצורה של חיי התורה.
צורת התורה שבעל פה היא של המיסתורין של הקב"ה. צורת התורה היא עמל עצום ומתמסר, צנוע ועדין ונסתר ועמוק מיני עמוק, של נפשות רכות הנכספות לשמוע מתוך הדממה הדקה את הקול של האהבה וההתאחדות שנאמר בהר סיני ובוקע כמו מעיין סתרים מעומקי סוגיות התורה שבעל פה.
מי ששמע את רבי ירוחם אומר דרשה לתלמידי הישיבה מספר שהיה מבטו מושפל וקולו כמעט בלתי נשמע ולא היה מגביה קול או משנה את נימת הדיבור אף פעם, ודבריו עמוקים מיני עמוק ונשמעים ומובנים רק למי שמסר את כולו להקשבה והתבוננות.
"למכור" את התורה בנאומי כיכרות ואיצטדיונים, בסיסמאות קולניות והשפעות רגשיות חריפות ושטחיות וזולות, באמצעים של דמגוגיה ורטוריקה וריגוש של המונים, זה ההיפך הגמור מנשמתה של התורה וצורתה ואופייה, ריחה וטעמה.
והיום כבר אבד לגמרי הגבול בין דרשנים לרבנים. לדוגמה תגובה כמו זו שאני מתייחס אליה. הרי כדי להביע דעה כלשהי מטוב ועד רע בענין תורני יש לעמול בעמל העיון היטב בסוגיות הגמרא המפרשים והפוסקים ונוגעות לעניין. וכדי להיות מסוגל לעמול בזה צריך קודם לקנות ידיעה כללית בתורה וחשוב מזה דרך לימוד נכונה ושימוש תלמידי חכמים והוא עמל גדול של שנים ארוכות. ואם היה בדברי הכותב דעה שמיוסדת על עמל תורה הייתי מקבל בכבוד כל השגה, חריפה ככל שתהיה, ומנסה להבין וללמוד ואם היה נראה לי שדבריו צודקים אני מקווה שהיתה בי היכולת גם להודות שטעיתי.
אבל לא רק שאין בדברים פרי של עמל אמיתי בתורה, אלא אפילו אין הכותב יודע שיש דבר כזה עמל תורה ושיש צורך בעמל תורה כדי שתוכל להיות דעה כלשהי על מה שכתוב בתורה. וסבור שעלונים וחוברות וסיסמאות ודרשות ושיעורי תורה הם המקורות הנכונים לקבל ידיעה בתורה, ושאותם אנשים עם כשרון לעמוד על במה מול קהל וכושר דיבור ושכנוע הם הנקראים רבנים והם היודעים אמיתה של תורה.
והדברים גם נכנסים כמגפת מוות רוחני להיכלי הישיבות הקדושות, ונזדעזעתי לראות שבמקום משגיח תלמיד חכם אמיתי קורה שמביאים דרשן המוני וזול לדרוש לפני בחורים עמלים ומתייגעים בתורה. ושנשות בני תורה במקום להיות מוארות על ידי עמל התורה של בעליהן שומעות קלטות של אותם דרשנים ועל פי זה נקבעת צורת התורה בבית של תורה.

"שיעורי  תורה" הם דבר מבורך ללמד אנשים שלא זכו לעמול בתורה הלכות בסיסיות שלא יכשלו באיסורים. אבל אינם מביאים לידיעת התורה, שלזה אין תחליף וקיצור דרך ומוכרחים למסור את הנפש שנים רבות להמית עצמו באהלה של תורה, ביגיעה עצומה ומסירות נפש והקשבה ושימוש תלמידי חכמים.

אם זאב תולה על עצמו שלט שהוא כבש, הוא לא נעשה על ידי זה כבש. הדבר לא תלוי במילה זו או אחרת שמכנים את הדבר אלא במהותו. אם אדם צועק תורת ישראל ואלוהי ישראל ומצטט פסוקים, אין השם בלבד מספיק כדי שאכן תהיה לו שייכות לתורת ישראל ולאלוהי ישראל. מה שקובע היא צורת הדבר ומהותו.
יש בעולם הרבה קיצונים דתיים. אלה באים מתרבות פראית ואלימה והם אוחזים בטרור ורצח, ויש שבאים מארצות תרבותיות ונימוסיות, ואינם רצחניים כמו אלה, אבל צורת הדברים הרוחנית דומה. סיסמאות ללא עומק, ריגושים המוניים וזולים ושטחיים, בערות ובורות ואטימות וחוסר מחשבה ביקורתית ומעמיקה, וחוסר בחיי נפש עמוקים של היחיד באופן פרטי. הכל בנוי על קבוצה ומנהיג שיודע לסחוף המונים והשתעבדות חיי הנפש הפנימיים האמיתיים לסיסמאות של הקבוצה שנצעקות שוב ושוב כדי להחניק כל קול עמוק יותר שבא מתוכיות נפש היחיד.
היחיד נוהג באלימות כלפי הנפש שלו, שמחניק את חיותה האמיתית העמוקה, את צרכיה וראיית העולם שלה ורגשותיה העדינים, כאבה ובכייה ובדידותה וגעגועיה והאור והחום העדינים הגנוזים בה, כדי להשליט על עצמו את הסיסמאות הריקות של הקבוצה, ומזה הוא נעשה אלים גם כלפי אחרים. בתגובה המובאת כאן לדוגמה בולטת הצורה של צעקת סיסמאות ואלימות, שטחיות ובורות. ובאמת העולם מלא מזה עד שכבר נשכח עד כמה זה ההיפך מתורה וגם מאנושיות פשוטה, שהיא היסוד לתורה.
ומכח השתלטות הדרשנים על עולם התורה צומחת כאן דת שצורתה היא כמו של הכתות הקיצוניות הפונדמנטליסטיות בנצרות או באיסלם הקיצוניים. חשכה, בערות, אלימות, סיסמאות, טוטליות של הקבוצה והחנקת חיי הנפש הפרטיים והחשיבה העצמאית והבחירה האישית. ולא מועיל כלום שהזאב הזה תולה על עצמו שלט שהוא כבש וקורא לעצמו "יהדות" ו"תורה". ולמרבה הצער נפשות עדינות המחפשות אמת ואור נלכדות בדרשות אלה ונפעל בנפשם מה שקורה למי שנופל ברשת של כת, שנעלם ומוכחש העולם הנפשי האישי האמיתי ואת מקומו תופש רובד שטחי של האידיאולגיה הקבוצתית, והאדם משוכנע בכח, ומשכנע את עצמו בכח, שהוא "מאושר" וחייו "אמיתיים", ותוצאות ההרס יוצאות אל פני השטח רק שנים אחר כך אם בכלל.

.

– – –

.

בסביבת כל מנזר, מקדש של גורו כלשהו, ראש שבט אפריקאי או אינדיאני, מגיד עתידות או מתקשר או בעל "כוחות" כלשהם, מרפאי אליל וכל כיו"ב, נשמעים סיפורי מופתים וניסים ללא שיעור, על ידי אנשים תמימים שניכר שאינם משקרים, והרבה מהם מסופרים שקרו להם עצמם או לקרוביהם שנאמנים עליהם.

נפש האדם עמוקה ופועלים בה כוחות רבים משולבים זה בזה שרובם אינם נגלים לאדם שאינו לומד את טיבם  בעמקות ועמל. הבדידות והפחד, התקווה, הצורך להשען ולהתחבר, החלל שנפער בנפש כשחסרה אמונה אמיתית, כשחסרה משפחה שנותנת בטחון ויציבות, שרשיהם נטועים עמוק הרבה יותר ממה שכח ההכרה מגיע, והשפעתם על כוחות ההכרה הגלויים היא כמו השפעת הגבעות על מי הנחל הזורמים, הנחל סבור שהוא שוטף למקום שהוא חפץ ואינו יודע שהגבעות הן אלה שקובעות את מסלולו.

כח הדמיון רובו נעלם מעין ההכרה, ועוצם כוחו להשפיע על הדעת וההכרה נסתרים והם חזקים הרבה יותר ממה שאפשר לשער.

חולשות אלו לבד די בהן, ומה רב השבר כשיש אנשים שיודעים כיצד לנצל אותן.

יש קוסמים שמודיעים בפירוש שאין להם שום כח שמעל הטבע וכל מעשיהם אחיזת עיניים, ואעפ"כ גם חכמים ונבונים משתוממים ואינם יודעים את נפשם למראה הפלאים שהם מציגים, ורחוק מהם מאוד להבין כיצד הם נעשים. יש אנשים שיש להם כשרון מיוחד לעניינים אלה שלא רק שהם בקיאים בתכסיסים וזריזי ידיים, אלא גם יודעים להשפיע על מה הצופים מסתכלים ומה נדמה להם שהם רואים וחושבים.

לפני שנים רבות התפרסם מעשה בסוס שידע חשבון. היו שואלים אותו כמה זה ארבע כפול שתיים, והוא היה נוקש בפרסתו כמספר הנכון. לאחר בדיקה התברר שהוא ידע לעשות כך רק כשראה אנשים שידעו את התשובה מולו. התברר שהוא הביט באנשים ונקש בפרסה, וכשהגיע למספר הנכון נעשה איזה שינוי דק ולא מורגש בהבעת פניהם ותנועת גופם והוא הרגיש אותו וידע לחדול.

יש אנשים שמוכשרים ביותר להרגשות כאלה, כשהם מדברים עם אדם הם מרגישים את מחשבותיו ורגשותיו באופן דומה וכאילו נדמה שהם יכולים לדעת באורח פלא את צפונותיו ואשר על ליבו, והם גם יכולים בדרכים אלה להשפיע עליהם.

ידוע ברפואה שתרופות לא אמיתיות משפיעות לטובה על מצב הבריאות בהרבה מקרים. ידוע גם שעצם ביקור אצל רופא אע"פ שלא עשה כלום גורם להטבה. בנוסויים רפואיים נותנים לחצי מהחולים תרופות אמיתיות ולחצי תרופות אמיתיות. ונתגלה שיש הבדל גדול בהשפעה על החולים אם מי שנתן את התרופה יודע אם היא אמיתית או לא, אע"פ שאינו מגלה לחולה, כיוון שחושי החולה קולטים בדרך נעלמת מהבעת הפנים ותנועת הגוף האם מי שנותן לו מאמין בתרופה ולפי זה גם הוא מאמין. ואפילו אם מי שחילק לנותני התרופות יודע אילו אמיתיות, והם עצמם אינם יודעים, עדיין יש הבדל במימצאים, כיוון שמי שנותן את התרופות קלט בחושיו ממי שנתן לו, והוא מעביר את זה לחולה מבלי דעת. אם אדם יש לו כשרון להכיר בתחושות דקות אלה, נדמה לכל שהוא רואה נסתרות. ויש גם דרכים להתלמד ביכולות אלה.

הרבה מאלה שכוחות שכלם לקויים כוחות כאלה חזקים אצלם יותר, ועל ידי זה נעשית אשליה כאילו לקויים בשכלם יכולים "לתקשר" וכיו"ב.

יש גם שחקני קלפים מקצועיים שיודעים בדרכים כאלה אילו קלפים יש למי שמשחק עמם. גם נוכלים שעוסקים במרמה יודעים להשפיע ולגרום לאנשים לחשוב ולהאמין כחפצם.

אין לשום אדם הבנה כיצד שינויים גשמיים במוח משפיעים על ההכרה, אבל ידוע לכל שיש חומרים שגורמים להזיות שונות ומשונות, וכמו כן גם מחלות מסויימות, שינויים באספקת הדם, מכות, גירוי חשמלי וכיו"ב. ולפעמים על ידי אמצעים מעין אלה יכולים לגרום להזיות בעלות אופי דומה ידוע מראש. לכן מי יכול להבחין ולדעת מה גורם לחזיונות בעת מוות קליני או במצב של סכנת מוות וכיו"ב.

אינני בא לומר שאין באמת עולם שמעל הטבע וממילא גם יכולת להשיג ולפעול דברים שמעל הטבע. אדרבא זהו מיסודות התורה, וגם מי שאינו שייך לתורה ויש בו חכמת לב עמוקה מבין מעצמו שהעולם אינו רק הגשמיות ולא רק מה שהעיניים רואות והשכל מבין הוא אמת. אמנם הדרך להתאמתות דברים כאלה היא קשה ועמוקה הרבה יותר, ודורשת יגיעה גדולה וחכמה גדולה וביקורת ובחינה הרבה יותר מאשר כל מדע של הטבע, ולא שיהיה להיפך שדווקא הצד הכי עמוק וקשה להשגה והתאמתות יהיה פרוץ לכל רוח מצויה ושיהיה נקל להאמין כפתי בכל דבר שהדמיון נוטה אליו.

מלבד כל זאת יש לאישיות חזקה יכולת להשפיע על המחשבה של אנשים והכרתם באופן הרבה יותר חזק ממה שנדמה, רק מעצם הצורך הנפשי של בני אדם במנהיג. דוגמה נוראה לזה היא גרמניה הנאצית. שנים לא רבות לפני המלחמה גרמניה היתה הארץ החופשית והנאורה והתרבותית ביותר. ומנהיגם הצורר ימ"ש לא היה אדם חכם או נאה או יודע לנאום היטב או מצטיין משום בחינה, ואעפ"כ הצליח להשפיע על קהל של מליונים שרובם חונכו על ברכי תרבות גבוהה רמה מדעית גבוהה, וערכי מוסר ואנושיות גבוהים, להאמין בהבלים מופרכים עד לבלי האמן.

וכעין זה גם אפשר לומר על סטאלין ימ"ש, שהיה אדם פשוט והמוני ולא בעל סגולות מיוחדות מלבד שקרנות ואכזריות, וגרם למיליוני אנשים בעלי השכלה גבוהה ותרבות גבוהה להאמין שהוא "שמש העמים" וכמו אל שלא נבצר מחכמתו מאומה ולא שייכת אצלו טעות ולא היה ולא יהיה מדען מושלם כמוהו וכיו"ב הבלים מופרכים לגמרי.

וכל זאת רק מכך שיש לאנשים צורך להאמין במנהיג. וכל מנהיג כת מנצל צורך אנושי זה, ומעצם כך שהוא מכריז על עצמו כמנהיג כבר יש לו השפעה עצומה על כוחות ההכרה והנפש של ההולכים בעקבותיו והם כחומר ביד היוצר בידו.

כל אלה והמונם הם ההיפך הגמור לא רק מתורה אלא מכל מה שאנושי וישר וטוב וחכם גם באנושות הכללית. ורק הגרועים והפחותים והטפשים שבאומות העולם הולכים אחרי ההבלים האלה והם ללעג ולקלס בעיני כל מי שאינו טיפש גמור אף אצל אומות העולם.

ואוי לנו שדווקא בקרב בני התורה שאמורים להיות "רק עם חכם ונבון" נפוצים הבלים רבים מעין אלה בדרכים רבות ושונות הרבה יותר מאשר מצוי אצל טפשי אומות העולם, ואדרבא תולים דבר זה בתורה שהיא דרך של "אמונה" ו"רוחניות", ואומרים לאור חושך ולחושך אור, והופכים דרכים של יושר וחכמה לדרכי עבודת אלילים והבל ורעות רוח, ואין מי שמוחה ומערער.

.

– – –

.

דברים שנכתבו במקום אחר בעניין הגישה לתורה שמצוייה לפעמים אצל חוזרים בתשובה:

.

.

לכאורה מאוד קל ופשוט ללמוד תורה בחמש דקות, הרי כלל התורה הוא ואהבת לרעך כמוך ואל תעשה לחברך מה ששנוא עליך, כמו שאמרו רבי עקיבא והלל הזקן. ואפשר פשוט להניח לכל הבלבולים ולדבוק ישר ובתמימות בקב"ה ולהקשיב רק לו, לאהוב אותו ולקבל את אהבתו, ולחיות איתו בקרבה והקשבה וחיבוק, ולחשוב רק מחשבות טובות ולהרגיש רק רגשות טובים ונכונים, וכך כל עמל התורה והיגיעה בה ובעבודת ה' מסתדרים בקלות ובמהירות.
ולפי זה צריך עיון המאמרים על להמית עצמו באהלה של תורה, ולהקיא חלב שינק משדי אמו, ולכתת עצמו על דברי תורה, ומסירות נפש, ודרך ארוכה שהיא קצרה וקצרה שהיא ארוכה ועוד הרבה כיו"ב.

במסילת ישרים פרק ג' כתב:
"כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש, והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם. והוא מה שאמרו ז"ל (בבא מציעא פג): תשת חושך ויהי לילה (תהלים קד), זה העולם הזה, שדומה ללילה:
והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות: האחת אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה. והוא מה שאמר הכתוב (משלי ד): דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו, ואומר (שם כב): ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו, ואומר (שם יד):
וכסיל מתעבר ובוטח, כי לבם בריא להם כאולם, ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל. והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות, וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו):
השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן וגו', וכל זה מפני היותם תחת החושך וכבושים המה תחת ממשלת יצרם".

אנחנו נבראים למצב בלתי אפשרי, אנחנו בחושך שבו טוב נדמה לרע ורע נדמה לטוב, ועמוד נראה כאדם ואדם כעמוד. לפי מה נדע? על מה נסמוך? מי אמר שמה שאנחנו מכנים הקב"ה זה הקב"ה. מי אמר שההרגשה של אור ובטחון שאנחנו מרגישים היא לא אשליה ופנטזיה ושכנוע עצמי, והכחשה וריחוף והתעלמות והפניית גב לכל מה שלא מוצא חן בעינינו. אולי זה רע שנראה בעינינו טוב. אולי זה עמוד שנראה בעינינו אדם.
והמסילת ישרים אומר שמי שעבר את הדרך והשתחרר ממאסר כלא יצרו הוא יכול לתת עצה. אבל אם אנחנו בחושך איך נדע למצוא את העצה הנכונה מתוך שלל הדברים הנאמרים בשם התורה, ולהבין אותה לאמיתה מבין שלל ההבנות שאפשר להבין דברי תורה. אנחנו אמורים לבחור בטוב ובקב"ה אבל אין לנו שום כלים לדעת מה טוב ומה הקב"ה ואיפה הוא, כי מה שבעינינו טוב יכול להיות שהוא רע, כי אנחנו בחושך שבו עמוד נראה אדם ואדם נראה עמוד. איך יוצאים מזה?
הדרך היחידה להתמודד עם מצב כזה היא של מסירות נפש עקבית ובלתי פוסקת לחתור אל האמת במשך כל החיים, ללכת עם הראש לתוך הקיר, לתוך החושך, לטעות, לקבל מכה, ולחזור לחפש מחדש, ושוב לטעות ולקבל מכה ושוב לחפש, ולא להפסיק כל הזמן לעשות ביקורת, לבדוק ולשקול בפלס ולחפור לעומק ולברר וללמוד ולחפש וכל פעם לטעות וכל פעם להתמודד עם הטעות ולנסות ללמוד ממנה ושוב ושוב ושוב, ולהמשיך את התהליך במסירות והתמדה עוד ועוד, ותמיד לחיות בהכרה שאפשר שהכל טעות, ושאפשר שאנחנו עוורים, ושום דבר לא וודאי ובטוח ופשוט, גם מה שנראה כך, וצריך עוד ועוד לברר ולברר, להעמיק ולבחון ולחפש את הזוויות שעוד לא ראינו.

זה עמלה של תורה. וכתוב כתת עצמך על דברי תורה. במשך שנים ארוכות אדם צריך לכתת את עצמו כמו שטוחנים זיתים במכתשת להוציא שמן, ולהתייסר בזה, ולדעת שהוא הולך בחושך ולשאת את היסורים של ההליכה בחושך, ולהמשיך להיות נאמן לחיפוש ולחתירה ולעמל, גם אם אין תוצאות, ורק אחרי עמל ויסורים רבים מאוד זוכים ל"העם ההולכים בחושך ראו אור גדול". זה זיכוך הבא מרוב העמל והיגיעה ומסירות הנפש ואורך הרוח והסבלנות והנכונות להתייסר בלי לראות את הסוף ומכח הנאמנות לבקשת האמת שנותנת את הכח למסע ארוך כזה. כתוב שצדיקים בעולם הבא מסתכלים אחורה על חייהם ובוכים, איך הצלחנו לעלות על הר כל כך גבוה וקשה ונראה כבלתי אפשרי?
כתת עצמך על דברי תורה. לעמול ולהתייסר בביקוש האמת ולהתנפץ אל הקיר והחושך עד שמתפוררים לחתיכות קטנות, עד שלא נשארת אבן על אבן. ואחר כך שוב לפרק ושוב לבדוק מכל צד כל אבן.
במדרש תנחומא פרשת נח: "זו היא תורה שבעל פה שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול.
וכו'.
אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, וכו'.
ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה. לפיכך מתן שכרה לעולם הבא שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד".
היסוד הראשון הוא דברי המסילת ישרים, להיות מסוגלים להכיר בכך שאנחנו בחושך ולא יודעים כלום ומועדים לטעות בכל מה שאנחנו רואים ובטוחים בו. להטיל ספק בכל. להתחיל מתהום של ספק מאכל וחושך מוחלט שאין ממנו שום שביל יציאה סלול. על זה אמרו יש דרך ארוכה שהיא קצרה ויש דרך קצרה שהיא ארוכה.
האמת והתורה היא פשוטה וברורה וקלה וקצרה ולא צריכה פלפולים ולמדנות. לפנות אל הקב"ה ולדבוק בו בתמימות. הבעיה רק שאדם יכול לחבק אויר או כרית או חבר דמיוני ולהתמכר לזה ולא יעלה על דעתו כלל שהוא לא באמת מחבק את אבא שלו.
לכן מוכרחים להטיל בהתחלה ספק בכל. וצריך הרבה מאוד פלפולים ולמדנות לברר מה אשליה ודמיון ומה מציאות. ורק אחרי דרך ארוכה מאוד של פלפולים ועמל תורה ועמל פנימי אפשר להגיע לפשטות ולתמימות ולדעת שזה הקב"ה באמת ולא חבר דמיוני. בגלל זה יש צורך בכל ספר התורה וכל ששה סדרים ורש"י ותוספות ומהרש"א, ולא די בפרק תהלים אחד פשוט.

.

המשך:

.

שלום, אני מתנצל שלא הסברתי את עצמי היטב.
בוודאי לא התכוונתי שעמל התורה מבטיח ידיעה ודאית, ולא התכוונתי חלילה לומר שיש רק דרך אחת וכל מי שלא למד ששה סדרים ומהרש"א לא יכול לזכות לתורה ולאמת ולקשר אמיתי עם הבורא.

אני מבטא רק דעה שלי ורק דבר שקשור לרגשות שלי וזוית הראיה שלי, וכמובן שאני לא יכול לבקר אף אחד ולשלול ממנו את הזכות להאמין בדרכו. ההרגשה האישית שלי, כשאני לפעמים נתקל בגישה שמכונה היום "ניו-אייג'", שיש הבדל גדול בעיני בין הגישה הזו, לגישה שאני מנסה לחיות לפיה ואני מכנה אותה לפי הראייה הצרה שלי גישה של תורה.
הבעיה היא שמאוד קשה להגדיר את ההבדל, כיוון שיש גישות שבאות מעולם הניו-אייג' ואומרות בדיוק מילה במילה כמו מה שמי שבא מעולם התורה יאמר. וכיוון שהם אומרים בדיוק אותו דבר קשה מאוד לשים את האצבע על ההבדל, שלעניות דעתי קיים. אני מצטער על האריכות, לפעמים כשלא מוצאים את המילים המדוייקות מנסים לדבר מסביב ודברים לא בהכרח מדוייקים כדי לנסות לשרטט בערך מעגל מסביב לכוונה.

אותה בעיה יש לי גם עם סמינרים של חוזרים בתשובה, לא כל הסמינרים הם אותו דבר, אני מתכוון לכאלה שאחריהם יש שנה שנתיים או שלוש, בהן בעלי התשובה חיים במדרגות רוחניות גבוהות מאוד, יש להם קשר פשוט וקרוב וחם וישיר לקב"ה, והם ממש מרגישים אותו מולם מדבר איתם ואוהב אותם. מברכים בכוונה אמיתית כל ברכה ומרגישים חסד ותודה בכל דבר שקורה וכו'. אם בודקים אחרי עשר או עשרים שנים היכן הם, לרוב מתגלה תמונה מאוד עגומה. הקסם פג והתמסמס, והדברים ידועים.
אם מדברים איתם בשנות הריחוף, הם אומרים דברי תורה מדוייקים לאמיתם. באמת המהות האמיתית של תורה לא מותנית בדווקא באותיות הקטנות של הגמרא. בוודאי שהיא מסורה לנשים ולכל אדם בעולם, וכמו המעשה של רבי אליעזר בן דורדיא. וכמובן אפשר לעמול הרבה מאוד באותיות הקטנות ולהישאר רחוק מאוד מתורה ואמת, ומעשים שבכל יום.
קשה לי להגדיר ולשים את האצבע על מה שאני מרגיש, שלי אישית יש בעיה עם הגישה שמשכנעים בסמינרים את בעלי התשובה, ושלהרגשתי היא אותה גישה שיש בעולם הניו-אייג'.
אם אני מנסה למצוא דברים מאפיינים, אולי אפשר לומר שאני מרגיש שיש מהירות רבה מדי שבה מגיעים לוודאות מוחלטת. שיש פחות מדי משקל לחיפוש, להתמודדות עם ספקות. חסרה לי ההרגשה של היישרת מבט ריאלי ומפוכח וטבעי עין בעין מול החושך והרע והריק והבלבול והחולשות האנושיות, שיש בעולם ובעיקר בתוך עצמנו. מול החלק בעולם שעומד מולנו וצועק אין אלוהים. מול ילדה בת שלוש גוססת בלוקמיה. לחלק בנפש שלנו שרחוק מרוחניות ואור, שמציץ למחשוף של אשה מזדמנת. חסרה לי הענווה שנובעת ממבט כזה.
לפי הרגשתי יש קפיצה פתאומית מדי ממצב של חרדה קיומית, בדידות וחושך וחווית עולם ריק וריקנות פנימית והרגשת אבדן דרך, שלדעתי כל אדם שעומד על דעתו מתחיל ממנו, למצב שבו הכל פתאום מואר ופשוט ווודאי ונפלא. יש לי בעיה עם מעבר פתאומי וקצר וקל מדי מהתחושה הזו לתחושה הזו. ההרגשה שלי שבאמת אדם לא יכול לעבור ממצב זה למצב זה במהירות וקלות מכח סמינר או סדנה או דברי הדרכה כלשהם. זה לדעתי אמור להיות תהליך יותר עמוק ונוקב. הוא לא מוכרח להיות דווקא בישיבה תוך לימוד גמרא, ואין לאף אחד ואף תרבות ואף עם בעלות ומונופול עליו. וכמובן לימוד גמרא ביגיעה לא מבטיח שזה יקרה. רבי אליעזר בן דורדיא עשה תהליך כזה אצל הזונה ביום אחד. הוא חזר בתשובה בסמינר של יום אחד ומייד זכה לתורה ולעולם הבא, בלי גמרא.

עבודה זרה י"ז א':
אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.
פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות.
בשעת הרגל דבר [תשמיש המיטה] הפיחה.
אמרה [הזונה] כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.
הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה".
אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה".
אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה".
אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "ונמקו כל צבא השמים".
אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו.
יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. וכו'.
בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי.

אבל כמה עומק ונוראות יש בתהליך שלו. כמה זה נוקב. יצאה נשמתו בבכייה. זה לא לשמוע כמה הרצאות ומייד לצאת במחול של דביקות מאושרת בקב"ה. הוא הפך שמיים וארץ ומת תוך בכייה. ובת קול יצאה ורבי בכה.
זה מה שלעניות דעתי חסר לי בגישות של סמינרים לתשובה או ניו אייג'. הרצינות והפקחון הנוקב. החתירה עד התהום. כדי להגיע באמת לשורש הנפש צריך לקדוח מאוד עמוק, כמו קידוח נפט של כמה קילומטרים, לעבור את כל החול ולהגיע לסלע. בהשקעה גדולה ובחוסר ודאות גדולה מה מוצאים. וזה יכול לקרות גם בפיצוץ של יום אחד. אבל אז זה נראה כמו אצל רבי אליעזר בן דורדיא, שהשמיים וכל צבאם עסקו בזה ויצתה נשמתו בבכייה. זה לא שבאים להרצאה נחמדה ומייד צפים באופוריה וורודה ומושלמת.
צריך לבנות דברים מהיסוד, מהתשתית של המציאות והנפש. וכדי להגיע לשם צריך לחפור הרבה בכל השכבות, וגם באותן שיש בהן חושך ויצרים ותאוות וקטנות.
אי אפשר פשוט להחליט אני מבטל את האגו והגאווה שלי, אני מבטל את הקטנוניות שבי, את המחשבות המכוערות והאפלות והבהמיות, את הכעס והמרירות והבדידות והפחד והיאוש והעצבות. הם לא יתבטלו באמת רק כי החלטתי שאני מעכשיו אחשוב אחרת ואבטל אותם וריכזתי על זה כח רצון. הם רק יוסתרו ויודחקו, ומתישהו יצופו בחזרה. אין שום דרך לעשות משהו כדי לבטל אותם באמת. לחשוב שאפשר על ידי החלטה וכח רצון לבטל אותם זה בעיני כמו לחשוב שאפשר על ידי החלטה וכח רצון לעשות שיהיה אור בלילה. זה פשוט לא קורה. ואם לוחצים יותר מדי שזה יעבוד מגיעים למצב של ריחוף ופנטזיה.
צריך לחשוף אותם, להכיר אותם היטב, וזה מאוד מאוד קשה ומטעה, יש מנגנונים רבים של הונאה עצמית לגבי כל מה שיש בעמקי הנפש שמביש ולא מתאים לאיך שאנחנו רוצים לראות את עצמנו. וצריך ללמוד לחיות איתם, לסבול מהם, להתנגש בהם ליפול ולנסות לקום, ההתקדמות היא על דרך שאמר רבי עקיבא אבנים שחקו מים. המים צריכים לראות את האבן, לחשוף אותה, ולבוא איתה במגע, והשינוי קורה לאט לאט. כמו שמים שוחקים אבן. זה לא דבר שאפשר פשוט לקום ולהחליט ולעשות, גם אם מאמצים את כח הרצון עד הקצה.
החלטה בסגנון סמינרים לתשובה וניו אייג' לחשוב מעכשיו מחשבות נכונות או להרגיש דברים חיוביים, לעניות דעתי זה פשוט להפנות את הגב לדברים שסותרים לזה. והם יישארו שם ויחכו לתור שלהם לצוף בחזרה.
קיצור דרך כרוך בעצימת עיניים, בבנייה מלאכותית של הסתכלות, שלאחר זמן יגיע מצב שהיא צריכה כל הזמן חיזוק בלתי פוסק ובטווח יותר ארוך מועדת לשקוע.
כשאני מדבר עם אנשים כאלה אני רואה שהם אומרים דברי אמת מדוייקים שאת רובם הם חשבו לבד, והם מאמינים בהם בכנות גמורה, וחיים אותם באופן חי ומלא ובכנות. ומלאים רגשות חיים וכנים של בטחון ואושר וקרבת אלוהים. הנטיה המיידית היא להתבטל בפניהם ולרצות לקבל מהם ולהיות כמוהם. יש לזה כח משיכה. כאילו כל החיים זחלתי והתבוססתי ופתאום מישהו אומר לי הנה, אפשר פשוט להעיז ולקום וללכת. תראה אותי, זה באמת עובד. אם אני יכול אז גם אתה.
ואז מתעוררת בי הסתכלות ספקנית על זה, אולי בגלל הגיל, כשמגיעים לגיל מסויים מתרגלים לראות דברים במבט שמסתכל על עשר או עשרים שנה בבת אחת. אני שואל את עצמי איפה האדם הזה יהיה עוד עשרים שנה. האם האש הזו עדיין תבער בו באותה רעננות? כל אחד יכול להיות במקום אחר עוד עשרים שנה, אבל משהו באופי של המדרגה הרוחנית הזו גורם לי להרגיש שמטבעה היא לא מהדברים שיכולים להחזיק עשרים שנה. בית מאבן יכול ליפול מחר, אבל טבעו שיחזיק מאות שנים. בית שבנוי מפרחים עצם טבעו שלא יחזיק שנים רבות.
וגם זה עניין של חוש ריח, אני לא קורא לאנשים כאלה "כתות", אבל האף שלי מריח ריח דק שמכיר לי ריח הרבה יותר חריף שאני מרגיש במקומות שמכונים "כתות". זה ריח הפוך ממה שאני מרגיש אצל אנשים שיכולים להיות גם חילוניים גמורים, אבל ההרגשה שלי שבינם למילה "ריחוף" אין שום קשר.

מה שכתבתי בתגובה הקודמת בא להעמיד רק ציור מאוד קיצוני וסכמטי כדוגמה להדגיש את הצדדים שלעניות דעתי מבחינים בין הגישה שבעיני [לי ולחיים שלי, ואולי אצל אחרים זה אחרת, וכתוב "איש את קדשיו לו יהיו"], נראית אמיתית, לבין הגישה שלטעמי שטחית, ושלהבנתי בחז"ל לא התכוונו אליה. העמל בתורה שבעל פה שהבאתי ציור שלו מהמקורות הוא רק דוגמה. למעשה בחיים זה יכול להתבצע בדרכים שונות זו מזו לאין מספר, וכמובן זה לא מוכרח להיות כל כך קיצוני וחריף ודרמטי כמו שהצגתי. הצגתי את הקיצוניות החריפה ביותר רק כדי להבהיר את העניין, המציאות הריאלית והחיים כמובן לא מתנהלים בקיצוניות כזו.

אני מאמין שאצל נשים התהליך שאני מדבר עליו יכול להיות יותר קל ורך וקצר כי הן נבראו יותר שלמות וקרובות ומתוקנות. אבל עדיין זו אותה גישה של "דרך ארוכה" רק פחות קשה כגידים. וגם לגביהן לעניות דעתי ביסוד הדברים קיימת ההבחנה שניסיתי להבחין ולבטא.

הזכרתי כבר שאדם הראשון כשנשאל למה חטאת ענה האשה אמרה לי. ורבי ירוחם שאל איזו תשובה היא זו, והסביר שהקב"ה אמר לאברהם לגבי גירוש הגר שמע בקולה של שרה כי אתה טפל לה ברוח הקודש, ומכח זה אדם שמע בקול חוה. והוא המשיך לשאול אם אדם עשה לפי זה למה הוא טעה. והביא ממדרש [השיחה אינה תחת ידי וראיתי אותה לפני שנים רבות ואולי איני מדייק, ואני לא זוכר בדיוק את המדרש שהביא], שהתפקיד של האיש הוא להתמרמר על עצמו. לחפש ולחקור ולעשות ביקורת נוקבת מאוד שוב ושוב. וצריך את עבודת הצוות, שמצד אחד לאשה יש יותר יכולת וקרבה להגיע להכרת האמת באופן ישר ו"אינטואיטיבי", אבל זה גם יותר מועד לטעות, ולאיש יש יותר יכולת לעסוק בביקורת נוקבת וכואבת ומפוכחת, וצריך את שניהם כעבודת צוות, ובהקשבה זה לזה ולמידה זה מזה, ואדם לא עשה כל הצורך את החלק שלו בעבודה המשותפת הזו ולכן נכשל. איש ואישה בהקשרים כאלה הכוונה לצדדים בנפש האדם, וגם בגברים יש את הצד הנפשי שמכונה "אשה", ולהיפך, וזה יכול להיות גם משא ומתן פנימי בין האדם לעצמו, בין אם הוא איש או אשה.

.

.

.

– – –

.

.

.

מתוך התכתבות, ותיקון לדברים שכתבתי (השאלה מובנת מתוך הדברים):

.
לגבי השאלה השנייה, זו שאלה גדולה. בזמן המחלוקת בין המתנגדים לחסידים היה נדון על זה

אני כמובן לא יודע מספיק כדי באמת להבין ולהסביר, אני יכול רק לשתף במה שהבנתי לעצמי לחיים שלי, וזה וודאי לא אומר שזו הבנה נכונה ובוודאי היא רחוקה מלהיות שלמה ומקיפה.

עצם עניין הצמצום הוא דבר לא מובן, איך אל אינסופי יכול לגלות את עצמו בהתגלות סופית מוגבלת שיכולה להיות מושגת על ידי בני אדם מוגבלים וסופיים.
לולא הצמצום לא היו חיים כלל ולא מציאות של נבראים, כי להיפגש עם האל כמו שהוא אינסופי בלי צמצום זה מייד התבטלות מוחלטת אליו של יציאת נשמה גמורה והיכללות גמורה במקור ונעשה מייד אין עוד מלבדו כמו שהאמת היא כך.
בהתגלות של אחרי הצמצום יש עולם האצילות והבריאה והיצירה והעשייה. וכל אחד מהם הוא צמצום שלם ומלא בפני עצמו. לכן כל אחד הוא עולם. כל אחד הוא עולם מלא ושלם ועומד לעצמו.
החיים הם דווקא קיום של הנבראים כעומדים וקיימים לעצמם. והחיים עצמם, מה שהוא החיים, התכלית של הבריאה, שיהיו קיימים ברואים שיש להם קיום והם יכולים לעמוד כנברא עצמאי שיש לו יחס עם הבורא, זה דווקא בעולם העשייה. וכנגדו חלק הפשט של התורה.
כמובן ביחד עם הלהיות קיימים לעצמם יש גם את הצד השני של דבקות והתבטלות כלפי הבורא. הצד הזה אינו נזקק דווקא לדברים יותר גבוהים מעולם העשייה, גם בחלק הפשוט של העולם ובפשט התורה יש מספיק מה שמגלה את הבחינה הזו. וצריך למצוא את שיווי המשקל, שמצד אחד החלק של ההשגה שיש אל שהוא עליון ואנחנו דבקים בו לא יהרוס את המציאות שלנו כנברא שיש לו קיום עצמאי ומחשבה עצמאית ורגשות עצמאיים. ומצד שני לא להגיע לקצה השני של כוחי ועוצם ידי, ולי יאורי ואני עשיתיני וכיו"ב. האפשרות להיות חי תלויה במציאת נקודת האמצע הנכונה ושמירה עליה, אם נוטים יותר מדי לצד ההתבטלות מול מה שגבוה ממני זה הורס את היכולת שלי להיות חי ובריא וקיים כאדם עצמאי. ואם מתרחקים נעשים כופרים עם כל מה שכרוך בזה. העומק של זה זה להרגיש באמת ויושר מה זה חיים ולבחור בחיים ולהיות נאמנים לבחירה הזו והיא זו שמורה את הדרך למצוא את האמצע הנכון. אומרים החיות רצוא ושוב, שהן עולות להשיג בזיו הקב"ה ומייד יורדות כדי לא להתכלות ולמות. ולא לעלות בכלל גם יגרום להם כליה. אז הן עולות להרף עיין ומייד יורדות, והמידה הנכונה כמה לעלות ומתי לרדת היא מתוך ההיצמדות לבחירה בחיים, ובחירה בבריאות ובנורמליות וביושר וביכולת להישאר עצמאי במחשבה וברגשות היא גם אופן של בחירה בחיים.
העסק בכל מה שהוא מעל לעולם הפשט הוא רק ליחידים ובעלי מדרגה, כי הוא גורם לקושי יותר גדול במציאת אותו אמצע. לכן מארבעה שנכנסו לפרדס רק אחד יצא שלם. זו הסכנה שבפרד"ס, לאבד את היכולת לראות את האמצע הנכון ולהישאר נאמן לו, צמוד לו בדייקנות.

כתוב בתורה ובתנ"ך במעשה שאול ובחז"ל, שיש אפשרות להעלות באוב מתים ולדבר איתם. אני מרגיש לעצמי שאם הייתי עושה סיאנס ונניח שהייתי מצליח להעלות רוח ולדבר איתה (כי מה שהם יכלו זה לא אומר שגם אנחנו יכולים), ולי אין שום יכולת להבחין בין העלאה אמיתית לבין אשליות דמיון בעלמא, אבל נניח שהייתי יכול, ברור לי שלא הייתי חוזר אחר כך להיות אדם נורמלי עם בטחון עצמי ומחשבה עצמאית ברורה ויציבה ומערכת רגשית בריאה ויציבה. הייתי נכנס לפחדים ומתיחות עצבים, ומדמה שבכל דבר יש התערבות של רוחות מתים ורמזים מהם, הייתי מרגיש שאני חי בעולם מיסתורי שאין לי מושג מה יש בו ומה מתחולל בו ומה מניע אותו, והייתי נעשה מפוחד ולא יכול להישען על עצמי וצריך מישהו עם זקן ארוך שיתן לי יד ויגיד לי מה לעשות וירגיע אותי.
אם אחר כך היה נופל כלי אצלי הייתי חושב אולי רוח של מת הפילה אותו כדי להזהיר אותי ממשהו, אם הייתי יוצא לדרך הייתי חושב אולי רוחות יגרמו לי לתאונה. בלילה איך הייתי נרדם? והייתי מחפש איך לרצות את הרוחות ולגרום להם לא לרצות להזיק לי או להתקרב אלי בכלל. בסוף הייתי שורף כנפי עטלפים וזנבות לטאה כדי להרחיק אותם.
מכיוון שאצלי זה היה מוביל לכיוון כזה, אפילו רק כחוט השערה לכיוון כזה, הבחירה שלי בחיים מורה לי להתרחק מזה.
בוודאי יש אנשים שדעתם יציבה וחזקה שיכולים לעסוק בזה ולהישאר בריאים. אבל לא אני.
כל התורה זה רק פרשת הדרכים האם לבחור בחיים ולהיות נאמן לזה או לא. זו המצווה הכי גדולה ויסודית והעבירה הכי גדולה ויסודית. ובריאות זה מילה נרדפת לחיים. זה כל התורה וכל היפך התורה. לכן מי שיכול לעשות זאת ולהישאר בריא בשכלו ונפשו, מותר לו. אבל לי זו עבירה הכי גדולה כי זה היפך הבחירה בחיים.
ולעניות דעתי זה מה שמורה את הגבול. ברור לי שאם כל היום אהיה עם תפילין ואטבול במקווה ואכוון שמות קדושים ואעסוק בסתרי תורה וספרי קבלה וכיו"ב, מאוד מהר אאבד את הבריאות הנפשית שלי והשכל הישר והבריא והנורמלי. לכן זו עבירה גמורה בשבילי לעשות כך. ולאחר שיש לו דעת יציבה ובריאה וחזקה ולא יזיק לו ויבלבל אותו, בשבילו זה מצווה גדולה.
כך שלכל אחד הגבול עובר במקום אחר. והוא יכול לדעת היכן לפי מה יעקור אותו מהיציבות הנפשית והבריאות הנפשית והחיבור והנאמנות לשכל הישר והנורמלי.
וזה עניין הצימצום, להישאר בכל מחיר עם הבריאות של השכל הישר הפשוט והנורמלי, ועם ההסתכלות על העולם כמקום נורמלי שמתאים לאדם פשוט לחיות בו ולא מקום מיסתורי אפוף סודות ורוחות שאדם רגיל ופשוט מאבד את הבטחון העצמי שלו בעצמו בעולם כזה. שמעתי מהרב וולבה ז"ל שכשבחורים אומרים לו שהם מתפללים לזכות לדעת, הוא אומר להם להתפלל לזכות לבטחון עצמי בדעת שכבר יש להם. רק כך אני חי כנברא עצמאי. וזו כל תכלית הבריאה שהנברא יהיה עצמאי ובן זוג לקב"ה ויכול לעמוד מול הקב"ה ולנהל איתו יחסים. והקב"ה מדד כמה מצומצם צריך להיות עולמו של הנברא כדי שיאפשר לו את מידת העצמאות שהקב"ה רצה לתת לו.
והמדידה הזו הוא מדד שהיא דווקא רמת עולם העשייה וחלק הפשט שבתורה. ולכן סתם אדם נברא כך שהשגתו כמו שהיא, בעולם ובתורה, היא על פי הפשט. וזה יסוד הקיום. ולכן החובה הדתית הראשונה שלי היא לשמור ששום דבר לא יהרוס את המסגרת הזו. וגם אם זה דבר שהוא בשטחיות התקרבות להבורא והשגות בהתגלות יותר מאירה וגלויה, עדיין כל שזה מקלקל את המסגרת של עולם העשייה והפשט זה עבירה והרס. כי זה הורס את הקיום שלי כעצמאי ובעל דעה עצמאית משלי ומחשבה ביקורתית וישרה ובעלת בטחון עצמי שקיימת בעולם שמובן לה וברור לה, ועומד על שתי רגליו מול הקב"ה. וכמו שכל האבות ומשה רבינו וכל עבדיו עמדו מולו יתברך והתווכחו איתו והוא כעס עליהם, ולפעמים הם עליו, וכך גם האהבה שביניהם היה בה ממש. היה מישהו שעומד על רגלי עצמו שאפשר לאהוב אותו וזו תהיה אהבה בין שניים. אם אין שניים עצמאיים אין אהבה.

מזה גם מובן ממילא השאלה הראשונה. אחרי המעשים הולכים הלבבות מדבר אם אין התעוררות פנימית למעשה ועושים אותו באופן חיצוני כי יודעים שהוא טוב אפילו שלא מרגישים. אבל זה לא מדבר בלעשות עבירות הכי יסודיות וחמורות כדי שעל ידם יצמח מעשה מצווה שאין בו כוונה. המשיכה הנפשית לעסוק בענייני דיבוק וכיו"ב אינה אסורה בסעיף מפורש בשולחן ערוך, אבל לעניות דעתי זה דווקא מרוב שזה איסור הכי יסודי והכי מובן מאליו, וכעין שגסות רוח ואטימות לב וכיו"ב אינם סעיפים בשו"ע, ולא בגלל שזה מותר.

אתה צודק שלא כתבתי נכון. כתבתי שענייני דיבוק וכל כיו"ב הם תעתועי דמיון. ואתה צודק, הם אינם בהכרח כך. מסתבר שיש דיבוקים אמיתיים, ואם יש עדויות בדברי קדמונים מוסרי התורה אז ודאי יש. ולנו אין דרך להבחין, וממילא קיימת אפשרות שבמקרה הדיבוק ההוא היה אמיתי ולא דמיון. ואני לא יכול ולא רוצה להכנס לשאלה לברר מה דיבוק אמיתי ומה תעתוע, כי אין לי יכולת להבחין וגם לא עניין לנסות. וכמו שאני מאמין שבתורה יש צד נסתר שהוא גדול ורחב ויש בכל תיבה גם נסתר, ובלי זה אינה מובנת לאמיתה, כך אני גם מאמין שהעולם יש בו הרבה נסתר ומה שאנו משיגים בו אינו אלא גירוד שטחי של השכבה החיצונית ותו לא. ובאמת הכוונה שלי היתה שזה לא חשוב אם זה דיבוק אמיתי או תעתוע, בכל מקרה הצורך הנפשי לנהות אחרי זה באופן שמשבש את בריאות הדעת הצלולה והישרה והעצמאית והנורמלית, זוהי העבירה שכלפיה רציתי למחות.
.
.
מתוך דברי הכותב אלי:
"לענ"ד הרבה אנשים נוהים אחר הנסתר דוקא בכדי לחזק את הבטחון העצמי המעורער שלהם, כי עולם המעשה הקר והשותק מביא פעמים רבות לתחושת חוסר אונים מול הכוחות העצומים שפועלים בעולם שמולם האדם כמו שקוף, והנסתר הוא מקום מפלט שיכול לספק הבנה ומשמעות".
.
ועל זה כתבתי:
אני מסכים איתך שזה המניע, וזו בריחה מהבעיה. אם מנסים לפי היכולת והכח דווקא להסתכל על הקור וחוסר המשמעות בעיניים ולהתמודד עם הפחד אפשר אולי בעזרת ה' לנסות למצוא דרך להסתכל אחרת שלא כרוכה בעצימת עיניים. בדיוק כמו שכתבת העניין של נסתר יכול להיות דרך לעצימת עיניים וטשטוש ההסתכלות ואז כאילו העולם כבר לא קר וזר, אבל זה רק בגלל שעוצמים עיניים וחולמים וזה לא התמודדות באמת. בקבוק וודקה גם פותר את הבעיה בשיטה דומה לזו. זה יכול להיות פתרון זמני לרגע קשה אבל כדרך בחיים כמובן יש דרכים יותר בריאות…

מודעות פרסומת