נשאלתי על ידי ראש כולל בארה"ב שאחד האברכים אצלו שאל אותו, שאשתו מתפרנסת משירה, והוא מקליט אותה, ובימי הנדה אסור לו לשמוע קול זמרתה ומגיע לידי הפסד האם יש מקום להתיר.
לדבריו הגר"מ פיינשטיין ז"ל שהיה רבו, הורה לחוש לדברי הפתחי תשובה שנשאר בצריך עיון לגבי עיקר הדין האם קול באשה ערווה נאמר לגבי אשתו נדה. אבל שאלתו מכיוון שהפתחי תשובה נשאר בצריך עיון, ורק מחמירים לספיקו, אולי במקום צורך והפסד יש להתיר, ואולי אם הוא דרך אומנות ומלאכה יש להתיר יותר מסתם מי ששומע לשם הנאה.
בספר פתחי תשובה, על שולחן ערוך יורה דעה סי' קצ"ה, הביא את הסוגיא בשבת דף י"ג א' שלומד היקש מפסוק, מאשת איש לנדה, שכמו שבאשת איש לשכב הוא בבגדו והיא בבגדה באותה מיטה אסור, כך אסור דבר זה גם בנדה.
ומצדד הפתחי תשובה אולי כמו כן יש ללמוד מאותו היקש כל דבר איסור הרחקה מאשת איש לאשתו נדה. חוץ מאיסור ייחוד שבפירוש התירו בנדה. וכמו שאשת איש אסור לשמוע קול זמר שלה, כך יהיה אסור לשמוע קול זמר אשתו נדה.
וכעין זה כתב בעל הקיצור שולחן ערוך בלחם ושמלה שם, ובבן איש חי ובעוד אחרונים.
אמנם לענית דעתי הוא מותר בוודאי, וכסתימת כל הפוסקים הקדמונים שלא כתבו לאסור אף על פי שהוא עניין שכיח.
כתב בשולחן ערוך יורה דעה סי' קצ"ה סעיף ז' לגבי אשתו נדה:
"לא יסתכל אפילו בעקבה ולא במקומות המכוסים שבה. הגה: אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלוים אע"פ שנהנה בראייתה (ב"י בשם הרמב"ם)".
ובאבן העזר סימן כ"א סעיף ד':
"מותר לאדם להביט באשתו, אע"פ שהיא נדה והיא ערוה לו, אע"פ שיש לו הנאה בראייתה. הואיל והיא מותרת לאחר זמן אינו בא בזה לידי מכשול. אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה".
באשת איש אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה ובכל מקום מגולה אם יש לו הנאה בראייתה. כמו שאמרו בברכות כ"ד א' ובעוד מקומות.
והרי שלעניין להסתכל במקום מגולה לשם הנאה לא לומדים איסור מאשת איש לאשתו נדה.
ברכות כ"ד א':
אמר רב ששת, למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף.
ובהלכות קטנות לרא"ש במנחות, הלכות חלה סימן ג, הביא מהירושלמי הלכה ד':
תני המסתכל בעקבה של אשה כאילו מסתכל בבית הרחם, והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה.
לא כתוב שבאשת איש אסור להסתכל לשם הנאה כי זה גדר שמא יבוא עליה.
באשת איש האיסור להסתכל לשם הנאה הוא לא גדר שמא יעבור איסור אחר אלא הוא איסור עצמי.
כשם שאסור להנות ממנה על ידי ביאה, כי היא אשת רעהו, כך אסורה גם כל הנאה אחרת ממנה בדרך הנאת אישות ותאווה. זה מה שאמרו "כאילו" מסתכל וכו' – "כאילו" מסתכל במקום התורף, ו"כאילו" בא עליה, לא "שמא" יבוא עליה.
הרמב"ן בהשגות על ספר המצוות מצוות לא תעשה שנ"ג כתב: "דכל דמתהני מאיסורא איסורא הוא, כענין בחצי שיעור ".
אמנם באשתו נדה אין שום איסור ליהנות ממנה שהרי היא אשתו. בנדה נאסרה הביאה לא בגלל שאסור לו להנות ממנה.
כל איסורי הרחקה בנדה הם רק לעניין שמא יבוא עליה, ואינם אסורים מצד עצמם בגלל שנהנה ממנה.
באשת איש יש איסורים שטעמם סייג שמא יבוא עליה, ויש איסורים שטעמם שאסור להנות ממנה באיסור עצמי ולא משום סייג. הלימוד בשבת י"ג מאשת איש לנדה, הוא רק לגבי דברים שהם גדר פן יבוא לבוא עליה. לגבי איסור להנות ממנה שלא על ידי ביאה, אין על זה היקש כי זה לא שייך בנדה כלל. עיין לשון הרמב"ם תחילת פרק כ"א מאיסורי ביאה, שכך מדוייק מלשונו.
הראשונים שאלו לגבי איסור ייחוד למה לא נלמד מאשת איש לנדה מהיקש זה. ויש בדבריהם כמה שיטות עמוקות בזה. עיין רש"י שם ובתוספות, בהשגות הרמב"ן לספר המצוות שם ובעוד ראשונים. אין כאן המקום לבאר כל השיטות, אבל אם מדקדקים היטב בדבריהם עולה שאף אחד מהם לא למד את הסוגיא בפשטות כמו הפתחי תשובה שלומדים כל דבר מאשת איש לנדה חוץ מייחוד.
אם היה כדברי הפתחי תשובה, היתה מתעוררת שאלה האם נלמד שנדה מותרת ביחוד מסוגה בשושנים, או שאסורה מההיקש. מניין לנו איזה מהלימודים הסותרים עדיף?
והתוספות אכן שאלו למה לא נלמד מההיקש לאסור ייחוד, הרי שלא היה פשוט להם שהלימוד להתיר ייחוד עדיף מהלימוד מההיקש לאסרו.
קול באשה ערווה בוודאי אינו גדר שמא יבוא עליה, אלא איסור להנות ממנה כמו מסתכל באצבע קטנה.
לכן אין מקום לאסור מכח הסוגיא ההיא, ומכיוון שלא נזכר איסור זה בדברי השולחן ערוך וכל הפוסקים שלפניו, אין לאסור.
לדמות קול באשה ערווה בנדה להיתר להסתכל לשם הנאה באשתו נדה הוא דמיון חזק מאוד, ואין בספיקו של הפתחי תשובה כדי לדחות אותו.
כתב הרמב"ם פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה ב':
"המסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה ונתכוון ליהנות, כמי שנסתכל במקום התורף. ואפילו לשמוע קול הערווה או לראות שיערה אסור".
מהלשון "אפילו" מבואר שקול חמור פחות מלהסתכל באצבע קטנה, ומבואר שקול והסתכלות באצבע קטנה שייכים לאותו גדר איסור, שאומר לכלול באותו איסור של הסתכלות באצבע קטנה, אפילו שמיעת קול (עיין בתלמוד מוסבר על ברכות כ"ד א', ב"חומר למחשבה" שהארכתי לבאר שיטת הרא"ש והרמב"ם בסוגיית קול באשה). לכן אם מותר באשתו נדה להסתכל באצבע קטנה (כמו שכתב שם הרמב"ם בהמשך: " ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נידה, ואף על פי שהיא ערווה, ואף על פי שיש לו הנאת לב בראייתה"), בוודאי גם מותר לשמוע קול.
ואם לכל הפחות לשיטת הרמב"ם מוכח בוודאי שלא שייך בזה ההיקש של הגמרא בשבת י"ג ללמוד מאשת איש לנדה, ואין שום ראשון אחר שאומר שכן שייך, אין לנו לומר בלי יסוד ששאר הראשונים חלקו על הרמב"ם וסברו שההיקש שייך גם על זה.
שוב ראיתי בספר שבת של מי על שבת י"ג א' שכתב שאין לשאול על הלימוד מאשת איש לנדה שאין היקש למחצה.
ראיתי בתשובות אחרונים שעירבבו בעניין זה מאמרי חז"ל האוסרים דבר שיביא להרהור תאווה שמא יבוא לידי הוצאת זרע לבטלה.
הנה לגבי זרע לבטלה כל דבר שמביא להרהור אסור. ואסור לעורר בעצמו היצר על ידי הרהור גם בלא שמסתכל בשום דבר. יש דברים שאמרו חז"ל שהם יכולים לעורר הרהור שיביא לזרע לבטלה, שבהם חייב להימנע בלי לבדוק בעצמו אם זה מעורר אותו להרהור או לא. ומלבדם כל דבר שיודע שיביא אותו לידי הרהור אסור, משום שאסור להרהר, ולא משום שאסור להסתכל בדברים אלה.
קול באשה אינו מהדברים שמנו חז"ל שאסורים משום גדר זרע לבטלה. אם יודע בעצמו שקול אשתו נדה יביא אותו לזה, אז אסור מדין זה. אבל מדין הרחקות נדה אין לאסור.
כעת מצאתי בשו"ת חמדת משה (פרלמוטר), מבעל יד משה, חלק יורה דעה סימן נ"ח, שכתב להתיר שהוא כמו הסתכלות באשתו נדה, ודייק כן מהפרישה ודחה דברי הפתחי תשובה, עיין שם עוד. ושמחתי שכיוונתי לדבריו.
אם רצונו לחוש לדברי רבו שהחמיר כהפתחי תשובה, ושואל רק האם רבו היה מודה שמותר משום הפסד מרובה או שעושה דרך מלאכה, קשה לי להשיב, כיוון שכדי להשיב על זה יש לשקול את חומרת האיסור. ומכיוון שלעניות דעתי ההיתר פשוט מאוד, ליבי נוטה לקולא בזה וקשה לי לשקול במאזני צדק איך לדון בזה על צד שהוא אסור. כלל גדול בהלכה שאסור שתהיה נטיית לב לקולא או לחומרא כשבאים לשקול במאזני יושר פסק הלכה. וכאן אינני יכול לעשות כן, כי ליבי נוקפני לאסור את המותר שהוא חטא שאינו קטן מלהתיר את האסור, ומה אעשה שלעניות דעתי אין דברי הגר"מ פיינשטיין ז"ל צודקים בזה.
אמנם אני יכול רק להפנותו למראה מקום, שהנה הבית יוסף, יורה דעה סי' קצ"ה, כתב לגבי נדה, שאם בעלה רופא וצריכה שימשש לה את הדופק, יש מקום לדון לאסור אפילו במקום פיקוח נפש משום אביזרייהו של גילוי עריות.
פשוט שאביזרייהו של גילוי עריות הוא בייהרג ובל יעבור רק אם יש כוונת ערווה.
הרי שסבר הבית יוסף שאפילו שהוא רופא ועוסק באומנותו, חוששים לכוונת ערווה.
וזה דווקא בבעלה, שרגיל לבוא עליה ולגעת בה דרך חיבה, ולכן בכל מגע חוששים לדרך חיבה. שהרי מתיר לרופא אחר כיוון שעוסק באומנותו ולא חוששים לכוונת ערווה.
לפי זה אין להתיר שמיעת קול אשתו נדה למי שאוסר מטעם שעוסק באומנותו, כיוון שבבעלה לא סומכים על כך שבגלל זה יימנע מלהרהר בה.
הש"ך ביורה דעה קצ"ה סעיף קטן כ', וקנ"ז סעיף קטן י', חולק על הבית יוסף, אבל אין מדבריו היתר לנדון דידן, כיוון שהוא לא חולק על מה שמחלק הבית יוסף שלגבי אשתו לא אומרים אומן באומנותו עסוק.
Tshuvot 