אלא לדעתי ההגדרה היא שאלה מצוות שנוגעות באופן כללי לניהול החיים, ומתחיל מעיקר צורת האדם ומהותו ובלב ובדעת ונמשך להנהגה כללית בחיים ומגיע עד פרטים מעשיים.יש מצוות כמו כיסוי הדם או נטילת לולב וכיו"ב שכמובן יש להם משמעות על צורת האדם והחיים באופן כללי אבל גדר המצווה הוא על מעשה מוגדר ומסויים בזמן מסויים.המצות שהן דין כללי איך האדם בכלליותו ראוי שיהיה ואיך חייו באופן כללי אמורים להתנהל, עיקר קיומן הוא בקבלת העניין כעקרון, כשורש, והפרטים הנובעים מהשורש הזה צומחים ממנו באופן חפשי וטבעי בהתנהלות החיים הטבעית. נראה לי שבהכרח צריך לראות אותן כך, כי אלה מצוות שנוגעות לכל תחומי החיים ולכל רגע מהם, ויש סתירה בין לחיות לבין לבצע דברים באופן של למלא הוראות כתובות. ואם מקיימים את המצות האלה בדרך של מילוי הוראות כתובות בספר ככתבן וכלשונן אם כן מכיוון שהן כוללות את כל האדם וכל החיים וכל הזמנים, לא נשאר שום מקום להתנהלות של חיים צומחים וזורמים וטבעים וחופשיים במובן האנושי הפשוט, כמו שבעלי חיים וצמחים חיים, ויסוד פשוט שהתורה לא באה להכרית חיים כאלה מבני האדם אלא להיפך. לכן המצוות האלה מוגדרות כ"חובות הלבבות" ולא כמצוות מעשיות על הגוף. אע"פ שהן מדברות גם על מעשי הגוף. כי הדרך לקיימן אינה כמו דרך הקיום של מעשי הגוף כמו נטילת לולב שיש גדרים כתובים בספר ומבצעים אותם ככתבם. אלא הדרך לקיימן היא בעבודת הלב, ומשם זה מגיע לצדדים המעשיים ממילא כמו שכל דבר שיש בלב מגיע ממילא לביטוי במעשה בדרך החיים הטבעית החופשית.לדעתי מצוות מצד אחד כמו אמונה ואהבה ויראה, ומצד שני כיסוי הדם או נטילת לולב, הן שני קצוות של סולם, ויש ביניהן מדרגות מדרגות. וכדי לקיים מצווה צריך לדעת היכן היא עומדת בסולם הזה.למשל לגבי מצוות פרו ורבו, אם לומדים שהיא כמו מצוות לולב, אם כן כל פעם שאין פטור ברור משום אונס, והגיע לגיל עשרים, מחוייב לקיים אותה, בלי להתחשב בבשלות הנפשית וברצון הפנימי והאם זה מתאים לו מבחינת כמה זה משתלב במהלך הטבעי של החיים. [אם השיקולים האלה אינם ממש מכבים את החיות ומקלקלים אותה שאז הם וודאי נכנסים לגדר אונס]
אדם חילוני [נניח מקרה מעבדה של אדם תקין מכל בחינה] גם רוצה לקיים פרו ורבו, רק שהוא עושה זאת כחלק מהמהלך הטבעי של החיים ווהקצב שלהם וסדרי העדיפויות הטבעיים שלהם.
אם מסתכלים על פרו ורבו כמו על נטילת לולב אם כן מי שמקיים את המצווה יעסוק בפריה ורביה יותר מאשר אם היה חילוני. כי הוא מחוייב כל פעם שאינו אנוס. וחילוני לא מחוייב אלא עושה זאת רק כשזה צומח לו טבעי בתוך החיים.
אבל אם מסתכלים על פרו ורבו כעל חובת הלבבות, שהיא גדר איך לגשת לחיים, שאומר לגשת בגישה חיובית של אהבת חיים ורצון להרבות חיים מתוך אהבתם, ולא להיות שונא חיים ורואה שחורות וכבוי וכו', והקיום הוא לחיות בגישה כזו, והמעשה בפועל הוא ביטוי חופשי של חובת הלב ולא מעשה מצווה שעומד בפני עצמו, ממילא הקיום אמור להראות כמו אצל חילוני תקין, שזה נעשה בהתאמה למהלך החיים הטבעי, וכשזה מכביד על החיים מכל בחינה באופן שזה לא צומח באופן טבעי ממהלך החיים אז אין חובה להביא ילדים.
כתבתי בתשובה בעניין הזה להביא ראיות מהשולחן ערוך ורמב"ם לכיוון הצד השני.גם מצוות תפילה אפשר לראות אותה כמו מצוות נטילת לולב שחייבים לעמוד שלוש פעמים ביום ולומר נוסח מסיים. ומצוות תשובה אפשר לראות אותה שחייבים ביום כיפור לעמוד ולקרוא נוסח ולאנוס את עצמך להרגיש חרטה. ואם רואים אותה כחובת הלבבות הגדרים המעשיים מתפרשים אחרת.מצד שני למרות שלדעתי כל התורה צריכה להיות מקויימת רק לפי היכולת והכוחות ובאופן טבעי ושמח וחי, אני לא יכול לגשת למצוות נטילת לולב, לומר שיש כאן גישה לחיים להודות לקב"ה על היבול, ואז הרגשת הלב הזו תתבטא באופן חופשי ואם ארגיש שזה בא מהלב באופן טבעי אז אטול ארבעה מיני צמחים ואנענע אותם כלפי הקב"ה. או שאחיה מתוך עקרון של הכרת טובה, ואז כשיגיע זמן יציאת מצריים הרגשת הלב הזו תתבטא באופן חופשי וטבעי שאוכל דברים שמזכירים את טובת הקב"ה ביציאת מצריים או אשב בסוכה. במדרגה גבוהה זה צריך להתנהל כך, אבל כל זמן שלא הגעתי לאותה מדרגה אני לא יכול לנהל את קיום המצוות האלה באופן כזה. כי יש גם צד של "אחרי המעשים הולכים הלבבות". וכמו שכתבו שאם מישהו יעשה הרבה פעמים מעשה חסד רק בתור חובה, זה ישפיע עליו בסוף גם על הלב, וכן אם יעשה הרבה מעשי אכזריות בתור חובה זה בסוף ישפיע גם על ליבו.
העניין של אחרי המעשים הולכים הלבבות להתחיל מלעשות וזה יבנה גם חיים בלב, הוא צד בקיום התורה, אבל כמובן הוא מוכרח להישאר כצד אחד מול צד אחר ובאופן מוגבל, אחרת האדם יהפוך לרובוט. ומוכרח שיהיה קיום גם לצד השני שהמעשים הם ביטוי חופשי של מה שקורה בלב.לדעתי בתורה קיימים שני הצדדים. יש מצוות שמתחילות ממעשה מוגדר של הגוף שעושים בהתחלה בתורת חובה ורק עם הזמן הלב הולך ומתחבר עם זה, כמו אכילת מצה וישיבה בסוכה וכו', ויש מצוות להיפך, שמתחילות מלדבר אל הלב והם עבודה שבלב, ואחרי שהלב מרגיש זה נובע באופן חופשי וטבעי אל המעשה. וכמו אמונה ואהבה ויראה.הרב וולבה כתב על צמיחה ובניין בחינוך. צמח צריך חופש לצמוח באופן טבעי בקצב שלו מתוך עצמו בלי שום לחץ והתערבות מבחוץ על צמיחתו, ואי אפשר לתת לו פקודות כמה ואיך ובאיזה קצב לצמוח. וזה לא כמו כשבונים בניין.
וביחד עם הצד הזה יש גם צד של בניין, שהוא לא צומח לבד כמו צמח, אלא צריך להניח אבן על אבן בדייקנות לפי תוכנית.
וצריך לדייק מאוד מאוד באיזון הנכון בין שני הצדדים האלה. זה כמו שקושרים צמח או נותנים לו לגדול לתוך תבנית מסויימת. אם לוחצים עליו יותר מדי הוא ימות, ומצד שני אם מניחים לו לגדול פרא לגמרי גם זה לא טוב.
לכן גם חשוב מאוד לדעת איפה מצווה עומדת במדרגות שבין מצוות שהן בדרך צמיחה כמו חובות הלבבות לבין אלה שהן בדרך בניין כמו חובות הגופים.
לגבי מצווות יישוב ארץ ישראל, גם רבנים מחמירים מאוד שלא מתירים לעצמם קולות משום עייפות ואונס נהגו לנסוע לחו"ל לנופש, או להתפלל על קברי צדיקים ולבקר קברי אבות וכיו"ב. נראה מזה שכיוון שהיא מצווה תמידית יש בה צד של מצווה שאמורה להשתלב במהלך החיים ולא להיות מקויימת כמעשה מוגדר בדייקנות כמו נטילת לולב. אני לא יודע עד כמה חופש אפשר לתת בזה.
הגדרים ההלכתיים המדוייקים של המצווה הזו לא התבררו באופן חד בשולחן ערוך, וצריך לעשות בעצמנו את העבודה לעיין במקורות בסוגיות ובקדמונים, במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, ויש כמה פירושים בדבריהם, וקשה להכריע ביניהם.
באופן שטחי לגמרי לפום ריהטא כיוון שדברי הרמב"ן ברורים שגם בימינו יש מצווה מהתורה, ודברי הרמב"ם לא מפורשים שהוא רק השמיט את המצווה ממניין המצוות, ויש הרבה אפשרויות לפרש מדוע, אם כן הרמב"ן רב מאוד משקלו בהכרעת ההלכה וקשה לנטות מדעתו אם אין מישהו ששקול אליו שחולק עליו באופן מפורש. ולפי זה בשטחיות כאמור, לכאורה לפום ריהטא יש לחשוש שהיא מצווה מהתורה גם בזמן הזה.
מצד שני הרי לפנינו שבכל הדורות לא היה שום מאמץ מצד כמעט כל גדולי העולם ויראי השמיים לנסות לעלות לארץ ישראל. ורק מעטים עד מאוד ניסו כמו אור החיים הקדוש ועוד. וזה היה יותר על דרך תיקונים עליונים מאשר על דרך קיום הלכתי פשוט של הלכה. ולמה הש"ך והט"ז והמגן אברהם והסמ"ע והב"ח והפרישה והחלקת מחוקק והבית שמואל והפרי מגדים והקצות והנתיבות והתומים ורבי עקיבא איגר וכו' וכו' וכו' אלפי גדולי האחרונים שהם המורים דרך התורה לנו לא ניסו מעולם לעלות לארץ ישראל. הרי לא תמיד היתה סכנה ופיקוח נפש, שהרי אור החיים עלה לארץ. וצדיקים כמותם וודאי לא היו נרתעים לטרוח הרבה לקיים מצווה מדאורייתא ולא לעבור על ביטול מצוות עשה. והם לא דיברו על זה ולא טרחו לברר ואולי אם יעלו הרבה ביחד יהיה אפשרי וכו'.
וכל הדיבור והעסק והמחלוקות התורניות בזה הכל התחיל רק כהיגררות אחרי שההתעוררות הראשונה היתה מסיבות של התעוררות התנועה הלאומית, ותקוות על גאולה ולא מתוך התעוררות הלכתית טהורה.
מעשה רב קובע יותר מכל פלפול הלכתי, ובפרט של כל הרבנים. לכן לעניות דעתי מוכח מזה גם בלי לעיין במקורות ובסוגיות ובקדמונים שראו במצווה הזו גם כן כמו מצוות פריה ורביה וכמו מצוות צדקה שדיברנו וכיו"ב, מצווה שהקיום שלה אינו גדר חד ומחייב כמו נטילת לולב, אלא דבר שקיומו הוא באופן שהוא חלק מההתנהלות הטבעית של החיים ובכפוף לזה. וכיוון שלעזוב את המקום שרגיל בו ושם משפחתו ומכריו ותלמידיו וכו' סותר להתנהלות הטבעית של החיים לא העלו דבר זה בדעתם כלל. ואלה שכן עסקו בזה הוא מלהט של חסידות והשתוקקות לקדושה וקרבת ה' ולא כקיום הלכתי גרידא.
אמנם יש הבדל, שמי שגדל בחו"ל בתקופתם וכאן הוא יהיה נכרי ובודד בלי ידיעת השפה ובלי קהילתו ותלמידיו ופרנסתו וכו', זה וודאי נגד מהלך החיים. אבל אם מישהו כבר גדל כאן ומרגיש כאן בבית, אז צריך לשקול עד כמה רצונו לגור בחו"ל שייך באופן משמעותי למהלך חייו. ללמוד תורה ודאי מותר, ומן הסתם יש לזה הגדרה רחבה. שהרי מותר לצאת לחו"ל ללמוד תורה אע"פ שיכול ללמוד גם בארץ, ואע"פ שיש בארץ ממי ללמוד. מכל מקום יש לו הרגשה שיגדל בתורה יותר אם ילמד בחו"ל, אע"פ שאין ודאות שלהרגשה הזו יש יסוד. וכן לשאת אשה מותר, והרי יש נשים גם בארץ, רק ליבו נוטה לאשה משם או שנראה לו ששם יהיה יותר קל למצוא. כך שאם אדם מרגיש שצמיחתו הנפשית והרוחנית יקבלו תועלת מיציאה חו"ל ייתכן שזה נכלל בהיתר של ללמוד תורה. וכאמור אני סתם כותב הרהורי דברים לפני העמל בסוגיא.
.
לגבי תפילין במשנה ברורה בביאור הלכה תחילת סימן ל"ז כתב:
"עיין בפמ"ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום, ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי, ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א' כלל לתפילין ביטל מ"ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה, אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו' עיין שם.
ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.
ועיין בספר א"ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א"ע ממצות תפילין כל היום. ופשוט דכונתו אם יודע שיוכל ליזהר א"ע ג"כ מהיסח הדעת דהיינו עכ"פ משחוק וקלות ראש כמו שכתבנו לעיל בכלל כ"ח עי"ש. ועיין בספר מעשה רב שכתב דאם חושש ליוהרא בפני הבריות מותר בשל יד לבד. ומ"מ טוב לעשות של ראש קטן והרצועות יהיה ג"כ מכוסות מלילך בשל יד לבד עכ"ד ואשרי המקיים כדינו כמשאחז"ל במגילה כ"ח שאלו תלמידיו את ר"א במה הארכת ימים א"ל וכו' ולא הלכתי ד"א בלא תורה ובלא תפילין".
לפי הפרי מגדים המצווה מהתורה להניח לפחות רגע אחד ביום. ואם כן בפשטות זו מצווה מעשית לעשות מעשה מסויים, ורק אם יש ממש אונס משום גוף נקי או אונס אחר פטור.
ולפי הישועות יעקב החיוב הוא תמידי, וממילא זו לא מצווה מעשית לגמרי אלא מצווה שמורה דרך חיים ויש בקיום הפרטי שלה מידת חופש. שהרי לפי הישועות יעקב אם זו מצווה מעשית אני צריך כל רגע ורגע לבחון האם אני כעת אנוס, ואם אגלה שהרגע יש לי יכולת לא להסיח דעת להיות בגוף נקי אני חייב מהתורה מייד להניח, שהרי החיוב תמיד חוץ מזמני אונס. וכשאתעייף מלא להסיח דעת או לשמור על גוף נקי עד רמה של פטור משום אונס אוכל להסיר את התפילין, ואהיה חייב לשים לב מתי נחתי די ומייד כשיתחדש לי הכח והיכולת לשמור על גוף נקי אני מחוייב להניח שוב אפילו מאה פעמים ביום. והרי שום אדם מעולם לא נהג כך מכח חיוב הלכתי, וגם מי שמניח כל היום זה רק משאיפה למעלות של קדושה יתירה. אלא בהכרח לשיטת הישועות יעקב הוא לפי היסוד שכתבתי שכיוון שהיא מצווה תמידית אינה לגמרי כמו מצוות הגוף המעשיות, אלא יש בה בחינה מסויימת של חובות הלבבות, שאדם רוצה להניח תפילין כל היום, ולמעשה הוא מתנהג באופן טבעי לפי מהלך החיים, ובזמנינו שקשה לשמור לא להסיח דעת ועל גוף נקי מניח בתפילה ודיו ואינו חושש יותר שכך נובע ממהלך החיים הטבעי והקיום הוא כפוף למהלך הזה כיוון שאינה מצווה של מעשה אחד מוגדר אלא מצווה תמידית.
וגם מוכח כן ממה שמתיר להניח של יד לחוד משום יוהרא, אם הוא מצווה מעשית להניח כל היום ושל ראש הם מצווה בפני עצמה צ"ע כיצד יתכן לפטור משום יוהרא. וכי במקום שאנשים לא נוהגים לטול לולב משום אונס עניות ורק הוא עשיר האם נאמר שלא יטול לולב משום יוהרא. אלא בהכרח מצווה תמידית כפופה למהלך החיים וחלק מזה הוא לחיות מעורב בין הבריות ולא להיבדל במעשי יוהרא.
לגבי דעת הויואל משה אני לא זוכר ברור אבל כמדומני שמה שאסר הוא לעלות בחומה כציבור, ולא על ישיבת יחידים באופן פרטי.
.
.
– – –
.
.
לגבי שבת, בשולחן ערוך או"ח רפ"ח ב' כתב:
י"א שאדם שמזיק לו האכילה, דאז עונג הוא שלא לאכול, לא יאכל. הגה: וכן מי שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת (אגור בשם שבולי לקט).
ובמשנ"ב:
כתב הט"ז היינו דוקא אם מחמת רוב דביקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות שכן מצינו ברע"ק בזוהר חדש שהיה בוכה מאד באמרו שיר השירים באשר שידע היכן הדברים מגיעים וכ"ה מצוי במתפללים בכונה אבל סתם לבכות כדי שיצא הצער מלבו לא ע"ש. אבל בא"ר ותו"ש התירו כיון שע"י בכיתו ירוח לו".
לשון המשנ"ב שכתב "אבל" לפני דעת האליהו רבה, ולא כתב והאליהו רבה כתב וכו', מורה שהוא מכריע כהאליהו רבה שמותר כדי שירווח לו מהצער.
לגבי בקשת צרכים שם בשו"ע התיר רק במי שיש בו סכנה. ואם יש מישהו מתייסר במחלה מאוד ואין בו סכנה אסור. ולכאורה צ"ב למה לא התירו כמו בכייה כדי שירווח לו מהצער.
וכן בתענית התירו משום שנוח לו בכך יותר שכתב שם סעיף ג' "אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת (פי' דבר קבוע), י"א שראו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה, וכן אמרו שכך היה עושה הר"י החסיד ז"ל".
ואח"כ כתב לגבי תענית, "אין מתענין על שום צרה מהצרות כלל". וגם זה קשה כיוון שאם ע"י תענית ירווח לו וירגיש רגוע יותר ונוח לו יותר מאשר אם לא יתענה, למה לא מותר כמו שהתיר משום שינוי ווסת משום שכך נוח לו יותר.
ונראה כי מה שיש לו צורך נפשי לבכות מסערת נפשו אינו סתירה לעניין שבת, ומה שרגיל להתענות ונוח לו כך וודאי אינו סתירה לעניין שבת.
אבל להתפלל על חולה או להתענות על צרה, זה סתירה גמורה לעניין שבת. שביום חול אנחנו יותר כמו זוג עם הקב"ה שהיחס הדדי, וצריך לבקש ולתת אהבה כדי לעורר אהבה ולקבל התעוררות כלפינו בחזרה. ולכן גם מה שראוי לנו לקבל לא נקבל בלי תפילה.
אבל שבת כל עניינה הוא הצד שהקב"ה דואג לנו כמו לתינוק ולא צריך לתת מצידנו מאומה ולא צריך לעורר מאומה והכל ניתן ממנו, ולא צריך לבקש ממנו כדי שיעשה, אלא הוא עושה בשלמות הכל מצידו לבד וכמו שכתוב שבשבת הוא רק התערותא דלעילא, ואין צורך בהתערותא דלתתא, וההתערותא דלתתא של שבת הוא דווקא בלהימנע מלעשות כלום ומלבקש. ודווקא לדעת שאין צריך לבקש כי הכל פתוח והכל ניתן במלוא השפע ממילא, שהשבת היא מקור הברכה המלאה השופעת בלי צורך לבקש, זה אמור להרגיע יותר מאשר לבקש.
ובחולה מסוכן התירו, אע"פ שהקב"ה יכול לרפא אותו גם בלי תפילה ובקשה, ואם אין מקום לבקשה בשבת ממילא הבקשה לא תועיל לעשות שהקב"ה ירפא יותר ממה שהיה מרפא בלי הבקשה, וממילא אין כאן היתר פיקוח נפש.
ונראה שיש בזה עניין מיוחד, שחנה התפללה לבן, והזכירה צבאות ואמרו בגמרא שאמרה מכל צבאי צבאות שבראת אין לך בן אחד בשבילי. ופירשו בזה שהתכנית מבריאת העולם עד התיקון הסופי וכל המהלכים היתה באופן שהטוב השלם יהיה דווקא על ידי שלא יהיה בן לחנה. ובתפילתה היא גרמה שיחזור לנקודת של ההתחלה הכי ראשונה של מחשבת בריאת העולם, וישנה את כל הסדר והתכנית עד סוף הדורות באופן שיגיע התיקון גם באופן שכן יהיה לה בן.
ולכאורה התכנית הראשונה של הקב"ה היא הטוב מכל העולמות האפשריים, ובגללה הוא עשה תכנית פחות טובה לכל העולם בכל הדורות וממילא גם תכלית השלמות הסופית תהיה פחות. וזה כח התפילה שהקב"ה יש לו לב רך עד כדי כך שאינו יכול לסרב לתפילה גם אם הוא יודע שצריך לסרב. וכמו אמא שנכנעת לבכי של הבן שמתחנן לסוכריה שתקלקל לו את השיניים. וכתבו שגם בזמנינו זה כך אם היא תפילה מעומק ואמת כמו של חנה רק יש הסתר פנים שלא מייד רואים ואחר כך יתגלה שהתפילה נענתה בדרך שלא הבנו ולא ראינו.
ומכיוון שאפשר "לכופף" את הקב"ה ע"י תפילה גם במקום שהוא יודע שיותר טוב לנו שלא יהיה כך, לכן אפילו שבשבת הוא עושה מה שהכי טוב בשבילנו גם בלי צורך בתפילה, ע"י תפילה אפשר לגרום לו לרפא את החולה אפילו אם לדעתו עדיף שלא ירפא. ולכן כשזה פיקוח נפש התירו כי בלי תפילה החולה לא היה מתרפא.
כשמתבוננים בזה כמה הלב של הקב"ה רך אלינו עד שבידנו לאנוס אותו נגד רצונו, זה יכול להפוך לגמרי את היחס לקב"ה ולחיים בכלל.
כתוב ואויבינו פלילים, ויש משמעות בתפילה של מאבק, שזה כמו ילד שנאבק בכח דמעותיו לקבל מהוריו דבר שלדעתם יותר טוב לו לא לקבל. והורים עם לב פתוח לרוב בסוף נכנעים. גם כשהתפללו על הרוגי מלכות הקב"ה אמר שעוד מילה הוא מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. כי הוא לא יכול לסרב, ואם יכריחו אותו הוא יהיה מוכרח לבטל את העולם כי תכנית העולם תלויה בעניין של הרוגי מלכות. זה מה שנאמר שתפילה בכוחה לשדד מערכות.
לכאורה אם הקב"ה סובר שלחנה ולכל העולם לנצח יהיה יותר טוב בלי בן, או שסובר שיותר טוב לחולה הזה ולכל העולם שלא יתרפא, למה לא נחשוב שהוא יותר חכם ויודע ועדיף להקשיב לו ולא להיות כמו ילד קטן שצועק על סוכריה שתקלקל לו את השיניים.
רואים מזה שהוא העמיד אותנו מולו כשקולים לו. הוא פוסק בתנורו של עכנאי ואנחנו חולקים עליו. לו יש את הראייה שלו ואת התוכניות שלו, ולנו יש את הראיה שלנו ואת התוכניות שלנו. ואנחנו איתו כמו זוג שחי ביחד שיש בזה טעם רק אם כל אחד יש לו את הראיה שלו ואת הדעה שלו ויש ויכוח.
מצידי שיתהפך העולם ולא שהבן שלי ימות ואני צריך להרגיש כך ולהאבק על זה. לפעמים להיות אובייקטיבי ורציונלי ורואה את הטובה הכללית זה להיות חסר לב.
.
.
– – –
.
.
נראה לי שיש בזה דבר נכון ועמוק, שכלפי הלחץ לעבוד עבודת הלבבות אפשר להסיר את הלחץ מכח שאם אני מנהל אורח חיים של מעשים חיוביים ממילא הם ישפיעו מעצמם על הלב להתפתח בכיוון טוב, שאחרי המעשים הולכים הלבבות. ורבי ירוחם האריך עד כמה מה שקובע את המהות של דבר זה דווקא המציאות הגשמית שלו.
ומצד שני אם אני מרגיש שאני לחוץ בלקיים מעשים מדוייקים וזה תופש אצלי מקום על חשבון החיות הנפשית הפנימית החופשית, אני יכול להסיר את הלחץ מכח שהמעשים נובעים מהלב ומבטאים אותו ונגררים אחרי כוונת הלב, ורחמנא ליבא בעי, ואם יש לי לב טוב ממילא המעשים ינבעו ממנו ויהיו טובים בלי שאצטרך להילחץ לגביהם.
יש בחז"ל שהכל הולך אחר האשה ומצד שני מביאים מעשה סותר באשה שהיתה נשואה לחבר והיתה קושרת לו קשר תפילין, ואחר כך מת ונישאה למוכס והיתה קושרת לו קשר מוכסין. זה אותו עניין.
יש בזה דבר מאוד עמוק, כי כשמסתכלים על צד אחד לבד הוא נראה אמיתי לגמרי בפני עצמו ולכאורה לא משאיר מקום לצד השני.
אם יש מישהו שליבו מלא כוונות טובות, אבל אשתו ובניו נטושים ואומללים ושכניו סובלים ממנו ושדהו שומם, אפשר לומר שאין ערך לכוונותיו הטובות ורגשותיו הטהורים כל זמן ששום דבר מזה לא מגיע למעשה. וצריך שיעזוב את העסק ברגשות הלב וישגיח על המעשים.
מצד שני אם אדם עושה כל הזמן מעשים טובים באופן מושלם אבל ליבו יבש וקר ואטום לגמרי והכל הוא כמו מכונה, אפשר לומר שאין לזה ערך כי הכל תלוי בכוונת הלב שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים ורחמנא ליבא בעי. וצריך שיעזוב את המעשים וישגיח על ליבו.
יש דברים שהם סתירה וכך הם נכונים, כסתירה. כמו אם אין דרך ארץ אין תורה ואם אין תורה אין דרך ארץ.
יש בזה נקודת אמצע ואיזון של האיחוד בין הקצוות, שהיא מחברת אותם וגורמת שישפיעו חיים זה על זה וכל צד ממילא ישגיח על השני ויאזן אותו, ושם יש מנוחה ושלום. כשנמצאים שם אז זה כמו המשל של המגיד מדובנא לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, שאם יגעת זה סימן שלא אני הוא למי שאתה עובד, שעבודת השם היא הדבר הכי קל ונוח ואין בה שום כובד ויגיעה.
והיא נסתרת ואי אפשר לאמרה ולהסבירה, וכל פעם נעלמת מחדש וצריך לחפש מחדש, ולכן בסופו של דבר במציאות החיים לא עד כדי כך קלים ונוחים, והיא סוד, וזה מוטל על כל אדם למצוא את זה לבד.
לגבי תפילין זה כך בהרבה מצוות. הבסיס מתחיל מכך שההלכות בהירות. גם מי שגדל בישיבה, הוא זוכר מה הוא עשה ומה כולם עשו, אבל לגבי הדינים המדוייקים יכול שתהיה חוסר בהירות וזה גורם ללחץ. ותמיד אם מסתכלים בספר מגלים פרטים שחשבתי שהם כך וכך וטעיתי, וחבל לטרוח לקיים הלכות ולגלות שבסוף לא קיימתי, או שהקפדתי על דברים מיותרים. אם יש קיצור הלכות כלשהו שנוח אפשר לבחור בו רק כי הוא נוח. מצד ההלכה גם אם התקבל משנה ברורה יותר מקיצור שולחן ערוך, או אצל האשכנזים יותר מבן איש חי, אם משתמשים באופן שיטתי בספר אחד כי הוא יותר קריא זה בסדר גמור. היום אין "רב קהילה" שמחייב מבחינה הלכתית לעשות דווקא כדעתו, וכל דעה שמובאת בקיצור מקובל היא מספיק מיוסדת על מי שמוסכם מספיק שאפשר לסמוך עליו. יש קיצורים טובים ומודרניים שמקריאת שני עמודים בהירים אפשר לקבל בחצי שעה תמונה ברורה ומדוייקת על ההלכות שנוגעות למעשה היומיומי, ולא מוכרחים לשאת את הכובד של ללמוד באופן יבש סימן במשנה ברורה. המשנה ברורה הולך אחרי השו"ע שהולך אחרי הטור והתלמוד, ולא "תופר" את המידע לפי מה שבאמת נוגע לנו לחיים היומיומיים. ולכן הרבה דברים שאנו נתקלים כל יום לא מבוארים שם, ויש הרבה מאוד דברים שיש שם אריכות מייגעת ואנחנו לא נפגשים איתם בחיים כלל. אם לומדים רק כדי לדייק בקיום היומיומי יש יתרון עצום מבחינת יעילות הלימוד לקיצור מודרני אם הוא ערוך היטב.
ואחרי שיודעים צריך למצוא את האמצע הנכון בין לא לזלזל ולעבור על הלכות לבין להילחץ ולפחד ולשכוח שזה לא "מפרט טכני" אלא דבר שנאמר לאנשים רגילים שעושים באופן רגיל.
.
לגבי לאומנות אני לא מעורה במה שקורה היום אצל החרדים, אבל אני זוכר שגם בזמן הרב ש"ך היתה על זה מלחמה גדולה, מול לחץ חזק מהרחוב ומהחסידים. הרב ש"ך נלחם על זה כארי לא בגלל שהיה חשוב לו לחנך להשקפה פוליטית, אלא כי הוא ראה שיש כח נפשי מגנטי בין תורה ללאומנות, והוא סבר שאם לא תהיה מלחמה חינוכית נחרצת להפריד זה יתחבר, והבעיה היא לא שיהיו טועים מבחינה פוליטית אלא שזה מחריב לגמרי את התורה משורשה וגורם לכל ענפיה למות. במקום לחבר את האדם לקב"ה ולאנושיות ולאור, היא מחברת אותו לרגשות של לאומנות שהם שנאה וחושך, וזה גורם מבחינת חיי הפרט האישיים שהעסק בתורה יוביל את האדם למקום שהפוך במאה שמונים מעלות מהמקום שזה היה אמור להוביל אותו.
מי שלומד תורה ונגוע בלאומנות אז התפילין שלו יהיו בכוונת הלב של אני יהודי גאה שנושא בגאווה את הסמל לכך שאני העם הנבחר ולא כמו הערבים הטמאים הבהמיים. ולא תהיה לו כוונה של הכנעה ורטט ענווה לקיים שימני כחותם על ליבך כחותם על זרועך כי עזה כמוות אהבה. וכך בכל המצוות. ובביתו הוא יתנהג בכוחנות ורודנות פטריארכלית ושוביניסטית כי הוא "יהודי גאה", וכך ראוי ליהודי גאה שכשהוא בא הביתה שולחנו מוכרח להיות ערוך ואשתו שוטפת לו את הכלים. וכשילמד לא ילמד בענווה וכפיפת אוזן להקשיב באימה ויראה ורטט וזיע, אלא כמביא הוכחות לחכמתו ועליונותו על כל העמים ולבעלותו על הארץ ועל כל ערכי הטוב והמוסר שהוא זה שהמציא אותם ושימש מודל לחיקוי לכל הגויים. וככל שילמד יתרחק מהענווה במקום לקנות אותה.
על זה הרב ש"ך דיבר ודאג והתריע. הדמות שלו קשורה עם דימוי של עיסוק בפוליטיקה, אבל כוונתו היתה הפוכה.
מצד המניע של לנסות למנוע מלחמה ולא להתגרות בגויים ולהצביע בכנסת בכיוון אחראי ושפוי וכו' הוא היה אומר מה שאומר לחכי"ם שלו בשקט ולא היה מדבר על זה בציבור ולא עושה מזה עניין. הוא לא חשב שבאמת יש בכוחנו להשפיע על זה. יש מצווה לעשות מה שאחראי ושקול לפי הערך של פיקוח נפש. אבל זו רק מצווה ומוטלת רק על מי שמנהיג, או רגע אחד בקלפי. מה שבסוף באמת קורה זה רק בידי שמיים ואין טעם לעסוק בזה, ומה שיש ליחיד לתרום גם בשאלה אם תהיה מלחמה או לא הוא רק לעסוק בלתקן את עצמו בד' אמותיו, ולא את המדינה או הכנסת וכו'. גם מבחינת מה שגורם לסייעתא דשמיא עסק אישי בתורה ומצוות מועיל יותר מעסק ציבורי בפוליטיקה, וגם מצד דרך הטבע, אף אחד לא יכול לשנות מישהו אחר. אם כל אחד היה מנסה לשנות את עצמו לטובה ממילא כל הציבור היה משתנה לטובה ומזה היה קורה שגם בבחירות היה נבחר מתוך דעת מי שפועל יותר נכון והיה לו שלטון יציב. שלטון שמושג רק על ידי פעילות פוליטית של תעמולה לא יכול לפעול הרבה טובה, כי הוא משתנה עם כל גחמה או מקרה, וממילא גם שיקוליו הם לפי לרכוש דעת קהל לזמן קצר ולפי המכנה המשותף הרחב והנמוך.
.
.
– – –
.
.
שאלה:
שלום לכבוד הרב,
הרבה מדברים על גאונותם של חז"ל וחכמתם הרבה. אני שואל את עצמי, היכן
בדיוק ניכרת אותה חכמה של חז"ל? הרי חז"ל לא הפגינו לכאורה (עפ"י הנראה
מדבריהם) חכמה כה רבה… הדברים שהם אומרים הם דברים פשוטים למדיי וכן
אופן תירוצי הקושיות שלהם מאוד פשוט. וכן הדיונים הם על פניו לא נראים
מלאים בסברות הגיוניות מפוצצות.
מכאן אני פונה אל הרב, אם הרב מסכים איתי אשמח לשמוע. אם הרב חולק עליי
אשמח לשמוע מדוע, ולקבל דוגמאות וראיות לטעות שלי.
ומכאן אני פונה לשאלה נוספת,
הרבה מדברים על החכמה שהגמרא מעניקה ללומדיה. ובכן אני מסכים. אמנם אין
זה מפאת הסברות המופיעות ששם. הדברים הללו יכלו להעלות על הכתב או בע"פ
גם מאות ואלפי שנים אחרי כן ע"י סתם אינשי דלא מעלי מהרחוב… מה שכן
נותן חכמה והתפתחות שכלית זה הדרך שבה הגמרא בנויה. הגמרא מסתעפת המון
וצריך להישאר ממוקד בשאלה הראשונית ולעקוב אחרי ההסתעפויות, הדבר קשה
מאוד ופרט בנוסף לעבודה שאנו עמלים בד בבד לפצח שפה שלא מוכרת לנו, דברים
אלו ועוד הם הם שנותנים לנו את ההתפתחות השכלית ולאו דווקא הסברות
המופיעות בתלמוד.
שוב, אשמח לשמוע אם הרב חולק עליי או לא ולשמוע פירוט בנושא.
.
.
מענה:
בשאלות כאלה לא שייך לחלוק או להסכים, אלא יותר להחליף חוויות.
צריך להגדיר מה נחשב חכמה. יש דברים שמכונים חכמה והם בעצם רק יכולת, כמו כח שרירים רב. למשל אדם שמצטיין בשחמט או מתימטיקה.
יש דברים שצריך לקבל כלים לראות את החכמה שיש בהם. למשל אצלי מוזיקה קלאסית הרבה שנים היתה דבר חדגוני ומשעמם, ואיכשהו קרה שששמעתי יותר ונכנסתי לזה ולימדתי את עצמי להקשיב וכעת נראה בעיני שיש יצירות שיש בהן חכמה עצומה באיך הן מולחנות ובנויות.
לפני כמה שנים שמעתי בחדשות שהיה מקרה בבנק ישראל, שהשאירו בטעות חבילות של שטרות כסף מיעדות לגריסה במקום לא מאובטח, ונכנסה לשם פועלת נקיון אחרי שכולם הלכו, והיא טילפנה לאחראים שיבואו לסדר את זה ולא לקחה כלום. שאלו אותה אחר כך שהיא היתה יכולה לשים אצלה כמה חבילות ולא לומר כלום ולמחרת אף אחד לא היה סופר ולא היו מרגישים, והיא אמרה אבל זה לא שלי.
אני עד היום מתפעל מזה, לא יודע אם אני הייתי עומד בנסיון כזה, זו בעיני חכמה עצומה, חכמה הרבה יותר עמוקה ואמיתית ומרגשת מכל מתימטיקאי או פילוסוף הכי מתוחכם ועמוק. ואפילו שמצד ההלכה אולי יש היתר ואף אחד לא היה נפגע מזה ואנשים מהרחוב יכולים לחשוב שהיא טיפשה ותמימה, דווקא בגלל זה זו בעיני חכמה במדרגה עוד יותר גבוהה, במדרגת חכמה של חסידים שעושים לפנים משורת הדין. הרבה חשבתי על זה, מאיפה זה בא לה. מאיפה היא למדה דבר כזה, כיצד היא הגיעה להשגה כזו, איזה כח בכוחות האדם בא לה ממנו הבנה כזו. מישהי שעובדת קשה על כל שקל בעולם לא צודק ומנצל. היא היתה יכולה לומר שהמשכורת והתנאים שלה לא הוגנים, שבחיים הרבה התנהגו אליה לא ביושר, וכעת זה התור שלה להרויח משהו.
יש הרבה מאוד גילויי חכמה כאלה, למשל אם יש סבתא מאוד זקנה וחולה סופנית ומתייסרת והרופאים משכנעים שאולי כדאי להעלות לה את המורפיום ולקצר את הסבל חסר התוחלת, ומישהו מתעקש, אבל זה רצח ואני לא אסכים. מאיפה הוא יודע את זה נגד דברי הרופאים החכמים?
ויש גם מקרים הרבה פחות דרמטים שקורים הרבה ולא יודעים לראות כמה חכמה עמוקה ומופלאה מתגלה בזה. למשל ילד שלא מצליח להרכיב את הפאזל שמיועד לילדים יותר קטנים והוא בוכה, ואחד ההורים רוצה לגעור בו או ללמד אותו או לנחם אותו, וההורה השני אומר תניח לו להתמודד לבד. מאיפה אנשים יודעים דברים כאלה עמוקים וגאוניים?
יש גם דברים שהם גאוניים בגלל החשיבות שלהם, למשל אם נתקעים עם רכב באמצע המדבר כי צינור מסיים במנוע נקרע, ומישהו אומר יש כאן עצים אולי נחתוך ענף ונעשה אותו חלול ונשתמש בו, או כל רעיון כזה.
או אם יש מנתח שאומרים לו שאפשר להכניס שתלי תמיכה לחלל הבטן מצד אחר ואז יהיה פחות חשש לזיהום הוא לא נרגע מהגאונות למרות שבעיני מישהו אחר זה לא מדהים במיוחד, לא בגלל שאין לו כלים להבין כמו במוזיקה אלא שהוא פשוט לא בתוך העניין.
יש גם דברים חשובים ומעניינים לא בגלל חכמה שיש בהם, אם בין בני זוג אחד רוצה לומר לשני דברים על ההרגשות שלו לגבי הקשר שלהם, זה יכול להיות מאוד מעניין ולגרום להקשבה מאוד מעמיקה למרות שאין בזה חכמה גדולה.
בקיצור אני יכול לראות שני דברים שיכולים להיות הערה וחומר למחשבה, ולא כחולק על דבריך, האחד, מה היא ההגדרה של חכמה, אולי אדם הגדיר לעצמו מראש הגדרה צרה של מה שהוא קורא לו חכמה, ובעצם הוא הגדיר לעצמו סוג מאוד מסויים של פעילות בחלק מאוד מסויים של כוחות ההכרה והמחשבה, ובעיניו דווקא החלק הזה הוא זה שמרתק אותו, כמו שמתימטיקאי מרותק לחכמה שבזה, ומוזיקאי לחכמה שבמוזיקה ופילוסוף או לוגיקן לחכמה שבמקצוע שלו, או ילד למשחק מחשב שמעניין אותו. החיים והאדם יש בהם הרבה יותר מזה ואולי יש אפשרות להיפתח ולהרחיב את האופקים.
מהנסיון האישי שלי, היה זמן בצעירותי שלא ראיתי חכמה מיוחדת בסוגיות הגמרא, ורק אחרי ש"הכניסו" אותי לעניינים הרגשתי שאני כן רואה חכמה. ההרגשה שלי לגבי עצמי היתה שזה כמו נער מהרחוב ששומע וריאציות לפסנתר של באך וזה נשמע לו סתם צלילים חדגוניים ומשעממים, ואם מישהו שאוהב את זה ומבין בזה יקח את הנער וישפיע עליו מהאהבה שלו וילמד אותו איך מקשיבים ויפקח את עיניו פתאום הוא יראה בכל תו חכמה מרתקת ומדהימה וגם בעלת משמעות עמוקה לדברים היסודיים בחיים.
עברתי מרב לרב עד שמצאתי מי שמצאתי עניין וחיות בלימוד שלו, ואחר כך גם יכולתי להעזר בספרים. במקרה האישי שלי אלה היו ספרים של רבי ירוחם, שהוא משגיח אבל אני קיבלתי ממנו גם ראייה חדשה על הסוגיות ההלכתיות, ובתקופות מסויימות גם חידושי רבי נפתלי ושערי יושר, וגם רבי חיים וחזון איש ובמיוחד הברכת שמואל, שהוא ספר קשה אבל ריתק אותי והתאמצתי הרבה מאוד לנסות להבין מה הוא רוצה, וממנו קיבלתי דרך אחרת שלא יכולתי לשער מקודם שהיא קיימת, להסתכל על דברים שהגמרא אומרת. כמובן שזה רק דוגמה וזה לגמרי אישי ולכל אחד יש את מה שמתאים לטעמו ורוחו.
למשל אפלטון ואריסטו מקובלים בעולם הפילוסופיה והלוגיקה והמדע הכלליים כגאונים העצומים ביותר שהיו, רוב האנשים שיפתחו ספר שלהם היום יחשבו שאלה דברים או פשוטים שכל אחד היה יכול לומר או תמוהים, ובכל מקרה לא מתוחכמים ומופלאים. ורק אחרי שנכנסים לעניין ורוכשים כלים אפשר לראות למה הם התקבלו כפסגת החכמה האנושית.
אבל זה הכל תלוי עד כמה מתעניינים וכמה מתחברים לזה. לא כל אחד מוכרח לעסוק בגמרא, כתוב שמעשרה שנכנסים למקרא אחד יוצא למשנה, ומעשרה שנכנסים למשנה אחד יוצא לגמרא. כך שחז"ל אמרו שרק אחד ממאה מתאים לו להתחבר ללימוד גמרא. וממילא נאמר כאן שתשעים ותשע אחוז מהאנשים לא יתחברו לזה ולא ימצאו בזה עניין ואין שום חסרון או פחיתות חלילה באותם אנשים. וממילא נאמר כאן שיש הרבה דרכים אחרות להיות חכם וטוב ולהתפתח וללמוד תורה גם בלי לימוד גמרא.
החזון איש היתה לו תקופה של בסביבות עשרים שנה שהוא כמעט לא למד כי כל הזמן באו אליו אנשים והוא ישב עם כל אחד ודאג לו וניחם אותו, והיה משוחח שעות עם נשים מבוגרות ובודדות שאין להן עם מי לדבר והיו באות אליו פשוט כדי לפטפט עם מישהו, וכששאלו אותו על ביטול תורה הוא אמר שמהדברים האלה הלב מתרחב ונכנסת בו יותר חכמה.
בלי שום השוואה אבל מנסיוני מחמת מחלתי היו כשבע שנים שלא יכולתי לקרוא או לחשוב על מילה אחת, ורק שמעתי מוזיקה ונחתי וכיו"ב, ואח"כ בע"ה הרגשתי יותר טוב והתחלתי ללמוד שוב, והרגשתי שאני מבין ויודע יותר כאילו למדתי הרבה מאוד בשנים האלה. כי גם יסורים מכניסים חכמה בלב. זה מראה שלימוד גמרא הוא לא הדרך היחידה לקנות חכמה. העיקר הוא שאדם יעשה את הדברים שגורמים לו להרגיש שהוא באמת חי במובן הכי עמוק ואמיתי ושלם שהוא יכול להשיג. אם להיות סוחר יגרום לו להרגיש כך, או פילוסוף מבריק, או רופא, או כל פעילות אחרת, זה מה שהוא צריך לעשות ובמסגרת הזו הוא ימצא גם את סוג החכמה ודרכי קניינה שמתאימים לו.
רבי שלמה אבן גבירול לא עסק בלימוד גמרא וגם לא היה עיקר עיסוקו בלימוד תורה כלל, אלא בפילוסופיה כללית והוא כתב ספר פילוסופיה עצום וארוך ועמוק מאוד שהוא יצירת חיים ונקרא "מקור חיים", והוא תורגם ללטינית ובעולם הנוצרי בעיני חכמי הכנסייה הוא נחשב לאחד מספרי הפילוסופיה החשובים ביותר בתחום הפילוסופיה הניאו-אפלטונית והם עסקו בו רבות, ועסק הרבה בכתיבת שירה שחלק גדול ממנה היה שירת חול. מכיוון שמפיוטיו נכנסו לסידור התפילה, וכתר מלכות הוא מהפיוטים הנשגבים והחשובים בתפילה, אין שום ספק שלא היה לאף אחד שום צל של פקפוק בטוהר יראת השמיים שלו וצדקתו וחסידותו וקדושתו ועוצם מדריגת הקרבה שלו לקב"ה עד מדרגת המלאכים, שלא מכניסים לסידור סתם כל פיוט יפה אלא רק מה שראוי להיות תפילה בפי הכלל ישראל שתכניס בזכות קדושת כותבה את תפילת האומר אותה לפני ולפנים, ואם כך אפשר לשאול למה הוא בחר להשתמש בכשרונותיו שאין דומה להם להקדיש את חייו לכתוב ספר פילוסופיה חילוני שיעסקו בו רק חכמי כנסייה ולכתוב שירי חול נפלאים, וכמעט אין ממנו יצירות תורנית. ואם היה לומד תורה בוודאי היה יכול ליצור יצירות תורנית כמו כתביהם של גדולי הראשונים מתקופתו שהם הרבצת תורה והעמדתה על תילה ויושרה לכל הכלל ישראל במשך דורות רבים. וכי הוא לא ידע כל מה שכתוב על שכר לומדי תורה ומעלתם וחשיבותם וצורך העולם בהם?
הרמב"ם הקדיש את רוב שעות יומו לעסק ברפואה ובהנהגת הציבור, וכתב הרבה חיבורים גדולים ברפואה אע"פ שלזה וודאי לא היה אנוס ולא עשה כן לשם פרנסה.
אלא בהכרח גם על זה שייך אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ, ורצון הבורא שאדם יעשה לפי מה שבליבו, ולפי מה שהוא מרגיש שחייו שלמים ושמחים וצומחים, ויש מקום וצורך בעולם גם בפילוסופיה ניאו אפלטונית, וכל מה שנאמר במעלת לומדי תורה זה רק על מי שליבו נמשך לזה, אבל אם ליבו נמשך לפילוסופיה מוכח מרבי שלמה אבן גבירול שעליו לעסוק בפילוסופיה וזה רצון הבורא ממנו, שהרי הבורא עצמו כך נטע בטבעו שתהיה חיותו נמשכת מהעיסוק בפילוסופיה ולא בתורה.
הקב"ה ברא את העולם שיש בו מקום וצורך להרבה דברים וכולם חשובים ומלאים חכמה וחיים, והכל נשפט ומקבל ערך לפי טוהר הלב ושלמות החיים שבו, וזה לגמרי לא נכון לחשוב שרק מי שלומד גמרא יש למעשיו ערך ומקום וכל האחרים הם סתם תפאורה מיותרת.
וכמה הפליגו חז"ל בגדולת המלאכה, ונאמר בברכות דף י"ז עמוד א':
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה [מורגל בפיהם של רבותינו שביבנה]: אני בריה [בנו. של הקב"ה] וחברי [עם הארץ] בריה [בנו]. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה [כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו. רש"י]. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי [מתגדל לתפוש אומנותי. רש"י], כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט [ושמא תאמר הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי, שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי, והיה ממעיט ואין לו שכר. רש"י], שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".
.
דברי השואל:
אמנם אני לא מדבר על דברים שתלויים בכישרון… אני מדבר על חכמת חז"ל,
וכשאני מדבר על חכמת חז"ל אני מדבר על רמת הIQ שלהם. איך מודדים דבר כזה?
מכוח טענות של אדם בזמן ויכוח ותשובות שלו ודברים שהוא אומר, ניתן להבין
אם בן אדם טוען דברים שיש בהם טעם או לא ובהתאם לכך אם הוא חכם או לא. יש
לי חבר שמתווכח עם אנשים בנושאים מסויימים וכאשר הוא מתווכח רואים כיצד
הוא נכנס לעומק הדברים (גם שאינו בקי בהם) בבחינה של הסתכלות על הדברים
בשכל הישר עפ"י סברה, ואומר את מה שנראה לו וכולם מתלהבים מחכמתו ועמקותו
ואין ספק כי הבן אדם הזה פשוט חכם ונבון. זו השאלה שלי על חז"ל איפה
רואים את זה אצל חז"ל… הרבה מרבים לדבר שהם כאלה, אבל לא ראיתי מהיכן
הדברים נשאבים…
לגבי המשך הדברים שאמרת אין לי עדיין דעה מוצקה בנושא, כך שאני לא יכול
להתווכח על כך. מה שאמרת לגבי רבי שלמה איבן גבירול מאוד תמוה בעיני
כיוון שאדם מצווה ללמוד תורה, אם ליבו חושק בתורה או לא דומה בעיני לאותו
אדם שליבו לא מרגיש אהבה כלפי האלוקים או אותו אדם שמרגיש את תאוות
החמדה… התורה מצווה על דברים שכאלה, כך שלא בשמיים היא…
לגבי הסיפא של דבריך יתכן ונכונים הם… שוב, אין לי דעה מוצקה בנושא
כיוון שלא אין לי את מירב ומיטב הידיעות בנושא כדי שאוכל להביע דעת תורה
לגבי זה… אני מכבד את דעתך בכל מקרה.
.
מענה:
בעיני ההרגשה של: אין לי דעה מוצקה ומספיק ידיעות ואני עדיין בודק ומהרהר ולומד, זה עצמו היסוד האמיתי של להיות חכם. אני מתפלל לזכות לזה.
מה שהתכוונתי זה שאם נניח שאתה קורא ספר משלי או משלי איזופוס או כתבי אפלטון או טרגדיה יונית או מחזה של שייקספיר או את הקומדיה האלוהית של דאנטה ועוד הרבה כאלה, ואתה מניח את כולם מול אותו חבר שהזכרת, בשיחה איתו ייתכן שתרגיש יותר את החכמה מאשר בהם. אני מאוד בעד להעמיד את המוסכמות לבחינה מחדש ולבדוק איך אני אישית עומד מול זה, אבל אחרי שכל כך הרבה אנשים קיבלו את כל הנ"ל כגדולי החכמים בכל הדורות, הסברא נותנת שזה לא באמת שהחבר חכם יותר מכל אלה אלא או שאין לי מספיק כלים כדי לראות את חכמתם, או שזה עניין של טעם אישי. מדרך העולם שגם לגבי אותו חבר שהזכרת יהיה מי שיאמר שבעיניו הוא לא נשמע כל כך חכם. וגם בעיניך מן הסתם קיימת אפשרות שיש מישהו שאנשים אחרים מתפעלים מדבריו כמדברי חכמה ובעיניך נראה שהם מתפעלים מברק חיצוני ואין שם חכמה גדולה. ברוב הישיבות יש מחלוקות בין התלמידים שחלק אומרים שראש ישיבה או מגיד שיעור פלוני מבריק וחכם וחלק אחר אוחזים מראש ישיבה אחר שהוא באמת חכם ולא מזה. ומן הסתם אין הכרעה חותכת "אובייקטיבית" בזה אלא באמת זה נתון לבחירה לפי הטעם והחיבור של כל אחד.
אני מאוד מעריך את השאלה הזו שלך, כי גם אם נניח שמוכח אובייקטיבית מכח העובדה שהרבה חכמים בהרבה דורות אחזו שמישהו הוא עמוד החכמה, עדיין הרי אין טעם שאומר שהוא חכם כשאני בעצמי לא רואה את זה. זה רק לדקלם כמו תוכי ומה זה נותן.
יותר מזה, נניח נניח תיאורטית שתמצא חיבור אחד של חז"ל שמדבר על אסטרונומיה או פילוסופיה או כל נושא אחר ופתאום תראה בו חכמה גדולה מאוד ברורה ומשכנעת שאתה יכול לראות אותה בעצמך. ואז תדע מתוך הראייה העצמית שלך שהם חכמים מאוד. ועדיין כשאתה יושב ולומד גמרא אתה מרגיש שבדף שאתה עכשיו לומד אתה לא רואה חכמה. אז מה הועיל לך שאתה יודע שהם חכמים. עדיין אתה עוסק בפעילות "יבשה" וחסרת טעם וחיים וממילא אין בה תועלת עבורך ולא מקדמת אותך לשום מקום. זו לא השאלה האם הם בעצמם היו חכמים, אלא השאלה איך ואיפה אתה כפי שאתה יכול למצוא את הצינור בו אתה יכול לשתות את החכמה ולהתחבר ולהיות במצב שאתה באמת קונה חכמה ומתפתח וצומח ומתקרב באמת לקב"ה. כל זמן שזה לא קורה אין נפקא מינא לחיים שלך לגבי השאלה האובייקטיבית אם באמת הם היו חכמים. ולגבי השאלה האובייקטיבית, לדעתי לכולנו אין מספיק כלים כדי באמת להתמודד איתה.
במקרה כזה צריך לבחור, או להחליט שאני מתעניין למה אומרים על מישהו שהוא חכם, ואז לחפש לקנות כלים ושמישהו ידריך אותי ויישב וילמד אותי שלב שלב ויכניס אותי לעניין ויראה לי "בשטח" את החכמה ואתמיד ואתייגע ולא אוותר עד שארגיש שאני מתחבר ורואה בעצמי [או עד שיעבור מספיק זמן ועמל כדי שאשתכנע שאין פרי למאמצים]. ואם בישיבה שאתה נמצא או בשיעור שאתה שומע זה לא קורה, אז צריך לחפש איך לעשות שזה כן יקרה, יש הרבה אפשרויות ממי ללמוד ובאיזו דרך, ומי שלא רוצה להעביר את הזמן באופן סתמי אלא באמת שואף לצמוח ולהתפתח ולגדול מוכרח לחפש ולחפש במסירות נפש עד שימצא.
האפשרות השנייה היא שאני מחליט שזה לא מושך אותי ואני לא אשקיע לנסות לפצח את העניין על ידי קניית כלים והתמדה וחיפוש מי שיראה לי איך להכנס לזה, ואעסוק בדברים אחרים שבהם אני יכול לראות את הטעם. אני טוען שהדרך להתקרב לקב"ה היא לא רק דרך אחת לכולם, וגדרי הדין של מצוות תלמוד תורה אינם מחייבים שכל אחד דווקא ילמד גמרא, אבל אתה צודק שזה עצמו צריך בירור.
לדעתי באמת אדם חושב כמוך טוב והכרחי ששואל את השאלות האלה.
למשל מישהו היום יאמר שהוא באמת רואה חכמה עצמוה ביצירות של באך, וזה כי הוא למד מוזיקה עשר שנים וכעת קיבל כלים לראות את זה. אם הוא היה לומד עשר שנים על שייקספיר היה מקבל כלים לראות את החכמה שלו. לפני שהוא התחיל ללמוד לפי מה הוא בחר אם ללמוד את זה או את זה. אז לא היו לו כלים להבין כלום.
זה בעיני כמו השאלה, הרי כדי לדעת אם בת זוג מתאימה לי ובאמת מוצאת חן בעיני אני צריך להכיר אותה היטב. רושם חיצוני של רגע לא אומר כלום. לפני שהכרתי מישהי אני הרי לא מכיר אף אחת, ואני לא יכול להכיר את כולן כדי לדעת ולבחור מי מתאימה ומוצאת חן, אני מוכרח לבחור מישהי אחת בלי להכיר ובלי לדעת עליה כלום, ואז לנסות להכיר אותה יותר. לפי מה אעשה את הבחירה הזו אם אני לא יודע על אף אחת כלום. נניח שלא היתה שדכנית לעזור לי בזה.
יש איזה קול פנימי עמום שמדריך בדברים כאלה. משהו כאילו מהבטן מכוון להימשך לנסות להכיר היטב דווקא בכיוון אחד ולא בשני.
מי שמרגיש כך לגבי תחום מסויים ישקיע כדי לקנות את הכלים להכנס לעניין ולמצוא מישהו שילמד אותו לראות מה שיש לראות בזה. אי אפשר לעשות החלטות כאלה מהשכל.
עוד הערה, כשלומדים סוגיא, אם לומדים היטב אתה יכול לומר לי איך הסוגיא לפי רש"י ואיך לפי תוספות ואיך לפי הרשב"א. ולהסביר לי מה כל אחד מהם חשב כאן. ואם אשאל אותך איך הסוגיא בלי אף ראשון, היא לבדה, מה היא חושבת, אחרי לימדו ישיבתי אין לזה תשובה. אף אחד לא לומד את הגמרא לבד מה היא אומרת. כולם לומדים רק את שיטת ראשון זה או אחר בסוגיא ומה הוא אומר. והלימוד בגמרא הוא רק שתהיה הקדמה להבין את אותו ראשון.
יש הרבה שבעצם לומדים רבי חיים, והעיון בסוגיא וברמב"ם הוא רק כדי להבין את רבי חיים. וזה לא אומר שלומדים את הגמרא והרמב"ם שטחי. אפשר לטחון עד דק כל חשבון בסוגיא, ולשאול כל שאלה שעולה ממנה, וזה רק כחומר רקע להגיע לרבי חיים ואז על סמך היגיעה המוקדמת להבין היטב מה היה קשה לו ומה הוא תירץ. וה"חשמל" והעניין ומה שמרתק ואיפה שמרגישים את החוויה והחכמה זה רק כשמגיעים לרבי חיים ומבינים אותו, וכל השאר זה בעצם עבודת הכנה. יש כאלה שעושים כך עם ספר החזון איש או עם שיעורי רבי שמואל או שערי יושר וכו' כל אחד לפי טעמו.
לדעתי זו דרך נכונה מאוד.
הרי אנחנו לא יכולים ללמוד חומש בלי מפרשים ולמצוא בו הבנה וטעם. אנחנו צריכים את התיווך של חז"ל שהם ילמדו את החומש ויפרשו ואנחנו נלמד חומש כדי שנוכל להבין אותם, אבל את ההבנה מקבלים מהם ולא מהחומש.
גם ללמוד משנה ותוספתא או ספרא וספרי בלי מפרשים לא נמצא בזה שום טעם. אנחנו מוכרחים את האמוראים לתווך לנו, שהם ילמדו ויסבירו לנו, ונלמד את המשנה רק כדי שנוכל להבין את האמוראים ומהם נקבל את החוויה של פגישה עם החכמה ואת ההבנה. ולא מהמשנה.
כך גם אנחנו חייבים את רש"י תוספות והראשונים. ללמדו גמרא בלי שום פירוש אי אפש רלמצוא בזה טעם והבנה. אנחנו בעצם לא לומדים גמרא אלא לומדים ראשונים, ומעיינים בגמרא רק כדי להבין אותם, ובהם אנו נפגשים עם חוויית ההבנה.
אותו דבר יכול להיות גם לגבי אחרונים. אין שום סיבה שלא. באחרונים אפשר יותר בקלות לראות את החכמה. בנודע ביהודה וכיו"ב קשה יותר, אבל באחרונים יותר מאוחרים כמו ראשי הישיבות או חזון איש אפשר יותר בקלות.
אני לא מתכוון ללמוד בשטחיות את הגמרא ומייד לפלפל הרבה באחרונים. זה בדרך כלל גורם לפלפולי הבל. אבל אפשר לעמול היטב היטב בפשט ובסוגיא, ואחר כך להגיע לאותו אחרון ששם מעניין לי ואני רואה חכמה, וללמוד היטב היטב סימן אחד שלו ולעמול היטב מה היה קשה לו ומה הוא תירץ ועל סמך מה ולמה הוא חשב כך ולא אחרת וכו'. בלי בהכרח לעשות סקירה על כל הדעות של כל האחרונים וראשי הישיבות בנושא, ודווקא אצל האחרון לקטוף את הפרי של כל מה שעמלתי שאצלו אני מוצא את החכמה גלויה ומעניינת. בשביל זה אחרונים קיימים. ודבריהם גם הם תורה. התורה נמסרת מחדש כל דור לפי הכלים של הדור. הרי הרשב"א והרמב"ם צודקים יותר מראשי הישיבות, אז בשביל מה שיהיו ספרים של ראשי הישיבות.
אנחנו לא מוכרחים לראות לבד את החכמה בגמרא, וכנראה באמת גם לא יכולים כמו שאתה אומר ביושר ובאומץ. כמו שאנחנו לא רואים את החכמה בפסוקי החומש או במשניות. הם פשוט מקוצרים מדי מכדי שנוכל לראות לבד מה טמון בהם, ואנחנו צריכים מישהו שיפתח את הקיפולים ויוציא לנו החוצה את החכמה, ובדורנו זה האחרונים שקרובים לתקופתנו ולרוחנו.
.
.
– – –
.
.
במצבים של אבל מאוד קשה, מחלה קשה, וכיו"ב, השבח הכי עמוק וגדול שאומרים זה אתה חזק. אם אמא מצליחה, או אפילו מצליחה חלקית, לגדל לבד ילדים מול קשיים עצומים, כשהם גדלים הם אומרים לה היית חזקה. לא ויתרת, לא נסוגת, לא נשברת. או נשברת והתגברת. וזו ההערכה הכי גדולה. יש בזה מקום עיון, למה "חזק" נתפש כשבח יותר מטוב לב וכיו"ב, הרי בסולם הערכים שלנו יש ערכים רבים שעומדים במקום גבוה יותר מלהיות חזק.
לדעתי טמון בזה עניין עמוק. במדרש נאמר שרבי עקיבא אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. ובן עזאי אומר ויברא אלוהים את האדם בצלמו זה כלל גדול הימנו.
יש כמה מקומות שמפרשים שהעניין של אדם נברא בצלם אלוהים מתייחס לבחירה החופשית. בחירה חופשית לגמרי ואחריות מלאה עליה אלה דברים שאמורים להיות שייכים לאל בלבד. לתת דבר כזה לאדם זה לברוא אותו כאילו הוא גם אל. זה להעמיד את האדם כעומד מול האל בדיאלוג של שווה מול שווה, בעמדה שיכול להיות דיאלוג אמיתי, ויכוח, זוגיות. לעמוד כך מבחינת כוחות הנפש זו עמדה של כח ותוקף ובטחון עצמי.
חובת הבחינה במסילת ישרים היא לפשפש במעשיו כל הזמן, אבל להשאיר את עצמו כשופט הבלעדי בבחינה הזו. האדם עצמו בודק, ושוקל, והוא עצמו מחליט לבד מה טוב ומה רע, מה אמת ומה לא. חובת הבחינה אינה לחשוב אולי אחרים צודקים למרות שלדעתי לא נראה כך. צריך לקבל כאפשרות שהם צודקים כדי להיות פתוח לראות דברים שלא ראיתי מקודם. אבל אחרי ההקשבה לאחרים והלימוד מהם, מי שמחליט האם לקבל את דעתם זה רק אני. אני אלוהים ומלך יחיד. חובת הבחינה לא כוללת מחשבה אולי הם צודקים למרות שאחרי ששקלתי את דבריהם לא הסכמתי איתם. זה סתירה לבחירה החופשית ולאחריות עליה.
כשאדם הראשון נשאל למה אכל מפרי העץ הוא משיב שהאשה אמרה לו. ורבי ירוחם שואל שזה נשמע תירוץ טפשי של ילד קטן, אמרו לי אז עשיתי. ומבאר שה' אמר לאברהם לשמוע בקול שרה. שמע בקולה, אפילו שהוא לא רצה לגרש את ישמעאל, כי הוא טפל לה ברוח הקודש. אברהם ושרה היו שני חצאים של אותה נשמה ושניהם הגיעו לתכלית המדרגה, אבל סגולה באשה שהיא שלמה יותר ומכוונת לאמת יותר. ומכח זה אדם שמע לחוה אפילו שהוא לא סבר כן.
ומעתה הקושיא להיפך, שאדם ענה תירוץ נכון ולמה נענש. ויש בזה דבר נורא ונוקב מאוד, שהדין הוא לגמרי לבד. אין בכלל מקום לתירוץ "מישהו אמר לי", אפילו לא רוח הקודש של אשתי שזה כמו לומר שאלוהים אמר לי. כמו שחלקו על רבי אליעזר בתנורו של עכנאי, גם אם אלוהים בעצמו אמר לך אתה יכול וחייב לחלוק עליו אם כך דעתך, וממילא זה לא תירוץ בדין לומר אלוהים אמר לי. אתה נושא באחריות מלאה לבד לגמרי. ואין אחריות בלי סמכות. אם האחריות היא שלך לגמרי ממילא גם הסמכות להחליט. לכן עם כל גודל המקום שיש ללהיות קשוב לאחרים וללמוד מהם ולנסות להבין אותם ככל הניתן, מכל מקום אין מקום כלל להרגשה אולי הייתי צריך לשמוע בקולם למרות שלמסקנה לא סברתי כמוהם.
יש בלשון העם מושג של "להיות גבר". זה שייך גם אצל נשים לפי דרכן. וזה הערך הגדול ביותר שמייחסים לאדם מבחינה חברתית. כל דבר יש לו אופן של הוצאתו לחיצוניות ורע. כמו למשל כשאהבה יוצאת לחיצוניות זה נעשה זימה. הכח הגדול של זימה נובע מהכח הגדול של אהבה, כי שתיהן אותו כח רק שזימה הוא באופן שיצא לחיצוניות. כך גם המושג הגס והשטחי של "להיות גבר" במובן של להיות אלים ותוקפני ועושה עוול ולא לחשוש לפגיעה באחרים ולא לרדוף שלום ואהבה וכל כיו"ב, הוא הוצאה לחיצוניות של העניין של להיות בצלם אלוהים.
מי שעומד על דעתו מול כל דבר בלי להתערער, ואפילו מול אלוהים, זו תקיפות של "להיות גבר". אומץ וגבורה. זה לא ש"אין לי ברירה אלא לפעול כפי דעתי", אע"פ שאולי הם צודקים ואני טועה, אלא פשיטא שאני פועל לפי דעתי ובכל התוקף והעוצמה והבטחון ובלי שום ערעור. אם אני כאן הכל כאן, ואם אין אני כאן מי כאן. זה לקיים בצלם אלוהים ברא את האדם וזה הכלל הכי גדול בתורה. יהודה ניגש אל פרעה ורקע ברגלו וכל מצרים הזדעזעה.
אם אין מי שיכול לערער על היותי צודק כל זמן שלא יוכיח לי שאכיר בעצמי בצדקתו, אז שום מאורע בעולם לא יכול לערער את בטחוני ועמידתי. ואני לא צריך תמיכה מאף אחד. סמכות מוסרית קשורה לפחד. אם אדם בטוח שהוא צודק הוא לא מפחד, אנשים שהיו בטוחים לגמרי בדרכם מבחינה מוסרית הסתערו מול אש בלי פחד. פחד זו בחירה איך להתייחס למאורע, המאורע לא מאלץ את זה. ואז ככל שיש הרבה בעיות, אם ניגשים להן אחת אחת בקור רוח ומטפלים בהן ביעילות, מה שמצליחים מצליחים, ומה שלא מצליחים זה בגדר הדברים שקורים בלא שליטתנו, שאז הם מעשה הקב"ה וסימן שכך צריך להיות ומקבלים את זה כנתון.
יש סיפור על מישהו שנקטעה לו יד ובאו לנחמו, והוא שאל את המנחם האם אתה מתייסר מכך שאין לך שלוש ידיים והיית יכול לעשות הרבה יותר. כך אני עם היד האחת. כמובן שזה אידיאלי ולא מעשי, וגם צורת האדם בטבע היא עם שתי ידיים ולכן אי אפשר להתחמק מההרגשה שאם יש רק אחת חסר משהו. אבל הגישה היא שמה שהוא נתון ונעשה בלי אפשרות בחירה ושליטה הוא נתון שמוכרחים לקבל ולהשלים איתו, והוא מעשה הקב"ה וצריך להאמין שהכל לטובה. וממילא אין מה לחשוש ממה שלא אצליח לפתור חלק מהבעיות כי כל מה שלא פתרתי נכנס לגדר הזה. גם אם זה יהיה כרוך בכאב. חלק מלהיות כמו אלוהים זה גם לא להיות תלוי ברצונות שלא מתגשמים. יכולת העמידה מול אפשרות של כאב עז גם היא קשורה לבטחון העצמי המוסרי.
.
אני חושב שבחיים רואים את זה הרבה וזה ברור ומובן, שאם אדם תקיף ובוטח מכניע את עצמו ומודה שאחר צודק יותר ממנו מתוך הכרה מלאה ויושר, או מודה שהוא תלוי באחר ומכיר לו טובה ונכנע ומתכופף לפניו, יש לזה הרבה יותר ערך ויש בזה יותר אמת מאשר אם אדם שאינו תקיף ובוטח מודה ונכנע.
גם בזוגיות, קשר שמגיע אחרי "אילוף הסוררת" יש בו יותר חיים וערך ולהט מקשר עם מי שאינו צריך "אילוף הסוררת". והוא גם ברית יציבה כיוון שאחרי קושי העורף באה הכניעה והרוך והקשר מתוך הכרה אמיתית לא במהרה זה ישתנה. מה שאין כן אם אין קשי עורף ביסוד כמו שהכניעה באה בקלות ובטבע כך גם יכולה לבוא כניעה לדברים אחרים. במסעות בני ישראל במדבר היה מהיסוד הזה.
אשה כמובן רוצה שהגבר שלה יהיה רך ורגיש וקשוב וחם ומתייחס ועניו וכו', אבל היא רוצה שמישהו תקיף וחזק יהפוך להיות כזה כלפיה מכח שהוא אוהב אותה, ולא מישהו שממילא מתנהג כך לכולם מטבעו.
גם כשמלמדים, אם מצליחים להסביר דבר לתלמיד שיש לו בטחון וכח להקשות ולחלוק יש בזה יותר ערך וסיפוק מאשר להסביר דבר לתלמיד שיש בו הכנעה מראש ותמיד נוטה להסכים ולקבל.
מלך יותר שמח שאביר גיבור וחזק ותקיף מוסר לו את חרבו ומקבל עליו את מלכותו מאשר מישהו רך וחלש.
יש מעשה על הסבא מסלובודקה שביקר אצל עשיר גדול שהיה נדיב באופן יוצא מהכלל, וכשדיברו ביחד ניגש עני מהרחוב לבקש חצי קופיקה והנדיב מיאן לתת לו. והסבא אמר שאז הכיר את מעלתו באמת, שהוא נותן מתוך הכרה ושיקול ולא משום שטבעו נדיב.
הקב"ה בחר בישראל לקבל תורה כי הם עזים שבאומות, וכשעזים כאלה מכירים ומבינים ומסכימים מיושר לקבל תורה ולהכנע ולהיות עני ביחס לקב"ה יש בזה ערך וחיים וזה יציב וחקוק בסלע, כמו בסנפירינון שעליו נחקקו הלוחות שהיה האבן הכי קשה. ועל זה נאמר אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, שכיוון שהם עזים אחרי שהגיעו להכרה שהם נכנעים לא יזוזו מזה, ואם הם רכים ביסודם וטבעם להכנע להשפעה חיצונית אם אחר כך תבוא השפעה אחרת יכנעו גם לה ועל זה נאמר ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז.
לכן יצחק רצה לבחור בעשיו דווקא, ויעקב היה צריך להוכיח שגם אצלו יש הידיים ידי עשיו, ומה שעשיו לא נבחר כיוון שמטבע מי שתקיף הוא לא להיות ישר מול ההכרה שעליו להכנע ולהיות מודה ורך ועני. להסתיר את חולשותיו ולכחש בהן. וככל שרבה התקיפות קשה יותר להיות ישר ומודה על האמת. ולכן היה צריך גם לצרף את קול יעקב להיות אמיתי וישר לגמרי ולא לכחש בכניעה ובצד שמולו האדם חלש ותלוי.
כל אדם יש בו את הכח והתקיפות שניתנו לו עם בריאתו. כמובן אי אפשר להחליט להשתנות בעניין הזה באופן מלאכותי. רק יש עלינו מערכת כבדה מאוד של חינוך מגיל צעיר מאוד ומוסכמות ותרבות שבאים לקלקל את זה. זה גם יצר הרע שטבוע ביסוד כוחות הנפש להמית ולהחליש את החיים ואת צלם אלוהים שבאדם, ומכוחו נוצרה התרבות והמוסכמות והם מסייעים לו מאוד. כמו שניטשה דיבר על רגשי אשמה ומוסר של חלשים, שמעמיד את החולשה כערך ואת החוזק כאשמה. והמוסר הזה הוא נשק קטלני ומנצח כיוון שיש לו בן ברית בתוך עומק טבע כוחות הנפש, ולכן יש בכוחו לסדוק את לב החזק. העבודה בזה היא לא לנסות "להיות חזק" בכח, כי זה לא עובד, אלא לנסות על ידי הכרה ברורה בעניין להשתחרר מעומס מה שרובץ עלינו נגד זה ולתת לחוזק שממילא נמצא לזקוף קומה.
למאן ב"מוסר של חלשים" זה לא מוביל בהכרח ללהיות נאצים או דרויניסטים או גאוותנים ויהירים ולנהוג כמו חיות שכל דאלים גבר. זה מסוכן כי זה נותן מקום ואפשרות וכח לבחור במהלך כזה. זה מעמיד בחירה כזו על השולחן כאפשרות פתוחה. אבל זה נתון לבחירה, ואם בוחרים להיות טובים זה יכול להוביל למוסר של להיות טובים ונותנים ושפל ברך וענוותן, שבא מהכרה אמיתית ובחירה אמיתית ולא מסירוס וחוסר דם וכח, ואז הטוב הוא טוב אמיתי ועמוק ועומד במבחן ולא רק מילים יפות. הסכנה בבחירה היא מעצם מה שיש בחירה, ואין לנסות להקטין את הסכנה על ידי שממעיטים באפשרויות הבחירה, אלא צריך לקבל את הסיכון ולבחור נכון, זו תכלית הבריאה.
אפשר לחנך ילד שאסור להרביץ על ידי הפחדה וסירוס כח הנפש הזה בו. כשזה הגנה עצמית אז אדרבא הקם להרגך השכם להרגו, וזו מצווה ולמה לא לקיים גם את זה בחיות ומכל הלב ולא רק מהשפה ולחוץ ולחנך לזה. בספר החינוך כתב שהקם להרגך זה גם במכות ובדברים פוגעים ובכל דבר.
יש חשש שאם יחנכו לזה אז הילדים ירביצו וישתמשו בכח גם כשזה לא מוצדק. אבל זה לא מצדיק לגדוע את הכח ולסרס אותו, אלא מחייב להשקיע הרבה יותר בלחנך וללמד שהיכן שלהכות זה לא מוצדק זה אסור בתכלית, וזה מצריך גם לתת הרבה יותר אהבה וחום ותשומת לב כדי שהחינוך לאי-אלימות יקלט בהכרה של נער שלא מפחד להשתמש בכח. לסרס אותו זו דרך הרבה יותר קלה ובטוחה.
זו אותה גישה חינוכית של לעקר ולהחליש את כח המחשבה כי מחשבה עצמאית וחריפה מדי יכולה להביא לנזקים גדולים. ברור שאם כל אחד יחשוב בדרך עצמאית ובחריפות יהיו הרבה יותר התנגשויות בין אדם לאדם ובין אדם לעצמו ומשפחתו ובין אדם לחברה. אבל הדרך לפתור היא לא בלהחליש ולסרס ולהמית, אלא להשקיע הרבה יותר בללמד כדי לנסות להמעיט את הטעויות.
ברור שבמבחן התוצאה חינוך של לסרס את הכח המנטלי ואת כח המחשבה נותן תוצאות הרבה יותר טובות מבחינת השתלבות בעולם, אי-אלימות, חשיבה שלא מגיעה למקומות קיצוניים ומסוכנים ומרדניים וכו' אלא הולכת בתלם. זו הסיבה העיקרית שבשנים שעבדתי בישיבות היו רבנים חשובים שמאוד התנגדו לי. אבל לדעתי המטרה לא מקדשת את האמצעי הזה ועדיף להתמודד עם מרדנות ואלימות מאשר להפוך נערים לחסרי חוט שדרה וחסרי דם וכח.
מכיוון שאין לנו חינוך שאינו מסרס ומחליש את כוחות הנפש הטבעיים יש לנו מצד אחד אנשים שלא התכנכו כלל והם דומים לעשיו, ומצד שני אנשים יושבי אוהל שיש להם קול יעקב אבל לא ידי עשיו. ומי שנפשו בוחלת בדוגמה של עשיו נדמה לו שהדרך היחידה שבפניו היא להיות קול יעקב עם ידי יעקב עדינות וחלשות וכוחות חיים חיוורים ודהויים. אין לנו דוגמה חיה לדרך שיש בה איחוד של שניהם. כי צריך לזה חינוך אישי ברמה מאוד גבוהה והשקעה מאוד גבוהה, ופסי הייצור החינוכיים שיש לא מתאימים לזה, ולהורים אין זמן וכח וגישה וידע לחנך בעצמם.
מה שאולי אפשר לעשות זה בגיל מבוגר לנסות למפרע להקטין את הנזק ככל הניתן.
נדמה לי שהדמויות של חכמי הגמרא מראות את השילוב בין תקיפות הדעת עצומה וחיוניות חזקה ובריאה, לבין התנהגות של חסידות וצדיקות ורוך וענווה ושלום. לפעמים לומדים את הסוגיות ולא מסתכלים על ציור הדמויות. יש חכם שבגיל זקן מאוד אשתו עברה לפניו וגרמה לו לחשוב שהיא זונה ופתאום קיבל און ותבע אותה, או רב עמרם חסידא שלקח סולם שצריך עשרה אנשים להרים כדי להגיע לעליה עם השבויות, ויש הרבה מחלוקות ומאבקים של קפידא וכבוד כמו בבבא בתרא כ"ב א', או של רבי יוחנן וריש לקיש בבבא מציעא פ"ד, שהסתיימו באסון, והרבה ביטויים חריפים של תקיפות בויכוח, וכמו המאבק מי יהיה נשיא בין רבן גמליאל לרבי יהושע בברכות כ"ז ב', ובכתובות ק"ג ב', ובבא קמא קי"ז א' במעשה לגבי רב ורב כהנא ורבי יוחנן [כדאי לעיין שם לדוגמה ולנסות מתוך המעשה לצייר את הדמויות], ובבבא מציעא נ"ט ב', והרבה מעשים מעין זה, ומצד שני יש לגבי אותם אנשים עצמם הרבה מעשים מופלאים של חסד וחמלה ודקויות של רגש וכו'. ואותו רבן גמליאל שהיה כל כך תקיף מול רבי יהושע מסופר עליו שנידון להיות מעשרת הרוגי מלכות כי פעם אחת נכשל שאשה צעקה לפניו לדין והוא סיים לשתות את הכוס ואז פנה אליה ולא הניח את הכוס באמצע השתייה ופנה אליה מייד. כמה רוך לב ורגישות והקשבה וענווה יש באדם שבשבילו לא להיות מרגיש עד כדי כך את לב האשה הצועקת זה כשלון כל כך נורא. איפה שמענו שרב או דיין לא יכול לשאת שמישהו שבא עם כאב יחכה אפילו שתי שניות, וכמה הקרבה יש בזה מצד מי שעוסק עם ציבור. כששמים את זה ביחד עם ההתנהגות שלו עם רבי יהושע, שהעמיד אותו ולא נתן לו רשות לשבת וכיו"ב, לנו נראה שיש סתירה. וזה רק מראה כמה אנחנו לא מבינים, וכמה אנחנו נגועים במוסר של חלשים.
גם בתנ"ך יש בציור הדמויות יסוד חזק מאוד באופן נשגב ואצילי, וחיוניות ודם סוער, והרבה כשלונות וחטאים ומאבקים פנימיים, ויחד עם זה הרבה חסד ורוך. הדמות של דוד בתנ"ך יש בה כל כך הרבה מאבקי כח ושלטון ומלחמות ויצרים, בת שבע ואביגיל, וגם גאווה. ומצד שני התנ"ך לא רואה סתירה בין זה לבין הזכות הענוגה והרגישות וההכנעה והחסידות של התהילים. ויש מעשים עדינים ונקיים כמו שחתך את כנף בגד שאול והקשר עם יהונתן וכו'. הרוך מקבל את היופי והשגב והערך והנצחיות דווקא מהרקע של הכח והתקיפות.
.
ממכתב אחר באותו עניין:
אם ילד מגורש מביתו באכזריות בלי שום הצדקה, ההתנהגות הטבעית היא להישאר ברחוב מול הבית, לרעוב ולישון על המדרכה בגשם, להראות למי שבפנים כמה הוא סובל, אולי הסבל שלו יהיה כמו לדפוק על הדלת, לנסות לעורר איזה סדק של ראייה והבנה. זה דבר שאי אפשר להשלים איתו ולעבור הלאה. הנטישה, טריקת הדלת בפרצוף, הפניית העורף, הבגידה, שבירת הלב, העוול.
מנסיוני גם אנשים מבוגרים ואפילו זקנים, בלי לשים לב נשארים שם ליד הדלת הנעולה, בלי שהם מבחינים בזה, דופקים על הדלת, אומרים אבא תפתח אולי, אני פצוע כאן. פצעת אותי. תשים לב, תתייחס, אל תמשיך כאילו לא קרה כלום.
מאוד מאוד קשה שילד שנזרק ככה יקום על רגליו, וילך משם, וישאיר את זה מאחוריו, ויתחיל מחדש כמבוגר. זה דורש אומץ ובגרות עצומים ומעטים מאוד מצליחים לבחור את הבחירה הזו מבפנים.
אדם לא יכול לומר לעצמו פתאום להשתנות, ולא לעשות משהו שפתאום ישנה אותו. אם הפנים שלך מופנות לכיוון הנכון הזמן כבר ייקח אותך לשם כמו סירה שנסחפת על נהר. העיקר זה לבחור באופן ברור לאן אתה רוצה שהחיים יקחו אותך. השאר אינו בידינו וכבר קורה מעצמו.
אתה צריך רק לבחור בכיוון ולשמור על סבלנות ואמונה. השינוי לטובה יקרה מעצמו עם הזמן והתנהלות החיים. לבחור זה כמו לקנות כרטיס רכבת. אם ברורה לך הדרך ואתה בוחר זה כמו שקנית כרטיס לרכבת למקום הזה, וזרימת החיים והזמן יסיעו אותך לשם.
.
.
– – –
.
.
אם נניח הייתי יכול להחליט שאני מניח את הכל מאחור ומתחיל מחדש ונניח שהייתי יכול והייתי מבריא, והייתי יכול לבנות מחדש חיים ולנסות לחיות אותם לפי איך שנראה בעיני נכון, אני לא מרגיש שאני באמת בוחר בזה.
העולם החרדי כמו שהוא היום בפועל, יש בו הרבה מאוד דברים שנראים לי נוראים ואיומים, והם דברים מאוד יסודיים בצורת החיים ובגישה לתורה. אבל אני לא יכול לומר שיש לי אלטרנטיבה באופן יותר נכון ממה שהחרדים עושים.
כששמואל הורה הלכה בפני רבו והתחייב מיתה, עלי אמר לחנה ששמואל ימות והיא תקבל ילד אחר יותר טוב. ואם שמואל היה חייב מיתה זה לא עונש טכני חיצוני, אלא זה משום שמשהו בתוכו היה פגום עד כדי כך שההתגלות של הפגם בפועל היה דווקא על ידי שימות. וחנה אמרה אל הנער הזה התפללתי. דווקא הוא.
כשישראל חטאו במדבר הקב"ה אמר למשה שיניח לו לכלותם והוא יקים ממשה עם חדש יותר טוב. ואם הקב"ה רצה לכלותם זה אומר שבאמת היה בעצמיות שלהם קלקול שהצדיק את זה. ומשה אמר לו אם כסא בעל שלוש רגליים לא החזיק מעמד איך כסא בעל רגל אחת יחזיק. שיש להם זכות שלושה אבות ואם היא לא עמדה איך תעמוד זכות של משה לבד.
יש קרע גדול מאוד בין איך לדעתי היה ראוי שיהיה עולם התורה ואיך הוא כעת בפועל. אבל אני לא מרגיש שהפתרון לזה הוא לנסות לחיות ולהבין את התורה איך שלדעתי אמת ונכון. מה שקיים יש לו זכות אבות. הוא מקולקל אבל הוא הנער אליו התפללתי ולא למשהו אחר.
אני כמובן קשור נפשית למשפחה ולמי שקיבלתי ממנו ולמי שהייתי קשור אליו ולמי שלימדתי, ולחלקים גדולים בעבר הפנימי שלי, אבל אם זה היה רק מצד זה היה אפשר להישאר אוהב וקשור ועדיין לבחור ללכת בדרך חדשה אחרת.
אם אני מצייר בחורי ישיבה שיושבים ועמלים עם הסטנדרים ביד, אני מצד אחד יודע כמה קלקול ורוע והשחתה והיפך חיים יש בחיים שלהם, ומראית העדינות והרוחניות והיופי הפנימי שיש בזה היא לא כמו שזה נראה כלפי חוץ ומבפנים זה רקוב ורוחש תולעים. ומצד שני במקביל אני מרגיש שזה דווקא הד' אמות שיש לקב"ה בעולמו ואין בלתו, וזה הדבר הכי יפה בעולם ולא הייתי רוצה להיות שום דבר אחר מלבד זה כמו שזה.
אני מצד אחד לא יכול להיות כך, ניסיתי הרבה שנים להישאר חלק מזה. הביקורת שלי היתה חריפה מדי מכדי להישאר בפנים ולחיות כחלק מזה ולנסות למצוא בתוך זה את הפינה שלי. עולם התורה פלט אותי ומבחינתו בצדק, ואני פלטתי מתוכי את השייכות אליו, וגם זה בצדק מצד איך שאני רואה את הדברים. ומצד שני אני גם לא רוצה להיות משהו אחר. אני חי את הקרע.
כשאני כותב לפעמים זה נשמע כמו ליטאי אדוק ולפעמים כמו שמאלני "מתקדם".
אני לא באמת בוחר לנסות לחפש דרך חיים שבה זה מתחבר, כי אני לא באמת בוחר לנסות למצוא דרך אחרת וחדשה. אולי אני יכול לעזור לספק חומר למחשבה למישהו שמחפש דרך כזו, אבל אני כשלעצמי מדי מאמין שהדבר הקיים בעולם התורה הוא הדבר ואין בלתו, ואם הוא מקולקל אני חי את הקלקול איתו. למרות שאני גם מלא כעס עצום עליו בגלל כל הזוועות שקורות שם ושבאות מעצם טבע החיים שנוצרו שם, והן לא חולאים שניתן לתקן בלי לשנות את הכל לגמרי מהיסוד. שזה דבר שאני גם רוצה בכל מאודי וגם לא רוצה אפילו במחיר חיי וחיי כל מי שנחנק שם.
יכול להיות שזה הגורם לכך שאני חולה. הרי גם אם לא הייתי חולה לא הייתי יכול לעשות דבר אחר מאשר להתנתק מהעולם לגמרי ולא לצאת מהבית ולא להיות בקשר עם שום אדם. כי אני לא בוחר לחיות כחרדי אבל גם לא כחילוני וגם לא ככל דבר אחר שהוא לא להיות חרדי. בעצם המסקנא שהגעתי אליה מבחינתי שזה מצב של גלות מאוד קשה שלא תלוי בי ואני יכול רק לצפות לישועה מלמעלה. כל מה שאני כותב אני מרגיש שהוא רק ביטוי של המצב כמו שהוא, נסיון לראות את החושך שקיים ולהגדיר אותו על ידי נסיון להבין מה היה אמור להיות לולא החושך, אבל בעצם זה לא נסיון אמיתי ומעשי לחפש דרך חדשה לצאת מהחושך.
הייתי יכול לחשוב שאולי יש דרך שכעת אינני רואה, איך לצאת מהמצב התקוע הזה, ואם אבחר לנסות לחפש אולי אזכה לגלות כיוון חדש שיגלה לי דברים שלא ידעתי איך להמשיך מכאן באופן חי. ואם כך יש אולי יש טעם לנסות לחפש להבריא ולחפש דרך ולדפוק על הדלתות.
אבל אני לא מרגיש שאני לא רואה דרך לצאת מהמצב הזה, אלא אני מרגיש שאני כן רואה שזה מה שיש וזו האמת וכך זה מחייב לחיות. גלות מעצם טבעה היא מצב שלא מאפשר חיים מבחינה מעשית אלא היא מצב של חולי וגסיסה שמאפשר רק חיים בעולם פנימי בלי שיהיה לזה ביטוי חיצוני. ואע"פ שעיקר החיוב של אדם בעולם והמצווה היסודית של התורה זה לחיות ולהיות נאמן רק לחיים ולבחור בחיים ובצמיחה והתחדשות, במצב של גלות החיים הם לקבל את הגלות בהשלמה ולנסות לחיות את העבודת השם שיש בקבלה הזו. גלות היא עונש מוות, ואם הדיין הוא הקב"ה אז אין רצון להתקומם נגד זה אלא למצוא מה יש בתוך זה בפנים. היתה ברית עם כלל שקיבל את התורה והוא נושא אותה וחי אותה, וכעת הכלל הזה שבור והרוס ומפורר לגרגרים פזורים ברוח ואין בו חיים ואין בו תורה. אני לא רואה את עצמי יכול לחיות באופן עצמאי ממנו, ועם זה להשאר כלול בתוך אותה ברית שנכרתה עם הכלל. כל מה שאני יכול לעשות זה רק לקונן. כמובן אני לא מתכוון חלילה שכך דעתי לגבי מישהו אחר שצריך להרגיש כך ולא לחפש לחיות. זו רק ראיה שלי מהזווית שלי לגבי עצמי בלבד.
.
.
.
– – –
.
.
.
לאחרונה הזדמן לי לחשוב קצת על השאלה איפה עומד הגבול הנכון בין לבטוח בקב"ה ולתת לו לנהל כי הכל רק ממנו ואנחנו רק צריכים לבטוח בו, לבין לקחת אחריות ולהיות עצמאיים כי הבחירה חופשית לגמרי ואנחנו אחראים לגמרי עליה ועל תוצאותיה.
כשלעצמי לא הוטרדתי מזה והתנהלתי בטבעיות ולא הרגשתי בעייה, אבל עוררו על זה, לפי מה יודעים את המידה הנכונה.
ומתוך מחשבה על זה ראיתי שבאמת יש כאן סתירה שאין לה שום פתרון. יש צד שבו אין עוד מלבדו, כמו בפסוק שמע ישראל. ולפי זה אין בחירה חופשית ואין רע ואין חטא ואין שום טעם בלנסות לעשות משהו בכוחות עצמנו. ואין בכלל מציאות עצמאית שלנו. ואין אפשרות שיהיה משהו שאינו לפי רצונו יתברך בלי שייכות למה אנו נעשה ונחשוב. כי להיות יש זה רק מכח רצונו שכך יהיה. ויש מדרגה שרבי צדוק מדבר עליה הרבה של להיות כגרזן ביד החוצב בו כלפי הקב"ה.
ויש צד שיש מציאות שלנו, כמו שכתבו בבראשית שנבראנו, ויש בחירה חופשית לגמרי ויש טוב ורע, ואנחנו מרויחים את הטוב בזכות ולא בחסד, כמו שמדברים על נהמא דכיסופא. ולפי זה אנחנו עצמאיים לגמרי והכל תלוי רק בנו ובבחירתנו ובמעשינו העצמאיים.
בדרך כלל כשיש שני צדדים סותרים, אנחנו מייד חושבים שכל אחד מהצדדים הוא לא האמת השלמה והמוחלטת והגמורה. הוא רק בחינה, רק זווית, רק צד אחד במטבע בן שני צדדים. הוא לא עד הסוף לגמרי ככה. כי אז הוא יתנגש עם הצד השני ויכחיש אותו. לכן בהכרח כל צד הוא רק עד מידה מסויימת כך, ורק מבחינה מסויימת, רק מזווית ראייה מסויימת, ולא עד הסוף לגמרי כך.
נניח שיש בית, ואחד אומר שהוא לבן והשני שהוא שחור. אנחנו מייד חושבים שהוא ראה צד אחד שלו והצד ההוא לבן, והשני ראה צד אחר שלו והצד ההוא שחור. אנחנו לא יכולים להכיל ששניהם צודקים והוא לבן מכל הצדדים לגמרי וגם שחור מכל הצדדים לגמרי.
אבל בסתירה הזו זה לא ככה. כל אחד מהצדדים הוא אמת מוחלטת ומלאה עד הסוף לגמרי בלי שום הגבלה. אין שום הגבלה בזה שהקב"ה אין עוד מלבדו. זה נכון עד הסוף לגמרי מכל בחינה שלא תהא ומכל הצדדים לגמרי.
וגם הצד השני הוא נכון לגמרי בלי שום הגבלה ומכל הצדדים לגמרי עד הסוף בלי אבל ובלי תנאי כלל.
התורה דורשת מאיתנו להיות מספיק רחבי דעת כדי להכיל את הסתירה אע"פ שהיא סתירה קיימת ואין לה שום תירוץ. אין כאן יישוב, אמצע, פשרה, אין שום דרך לראות שזה לא סותר לזה. זה כן סותר. וכך היא האמת שזה סותר והיא סתירה קיימת. העובדה שיש סתירה אמתית וחזיתית והכי חריפה שיכולה להיות היא לא פירכא. היא לא ממוטטת את המבנה, היא לא הופכת את אחד הצדדים לפחות אמיתי. הסתירה היא סתירה אבל היא לא בלתי אפשרית, היא לא אבסורד. פשוט צריך להגדיל את כלי הקיבול שלנו שיהיה בו מקום להכיל גם סתירה בלי שיהיה צפוף ובלתי אפשרי ולא מתקבל על הדעת. צריך דעת רחבה שכן תוכל לקבל את זה.
והסתירה היסודית הזו מתפרטת לסתירות בלי סוף על כל פרט ופרט. למשל אין לתת צדקה יותר מחומש, ושלו קודם לשל אחרים כי כתוב אפס כי לא יהיה בך אביון ראה לעשות ולהיזהר שלא תהיה אביון. ומצד שני כתוב שכל המרבה בצדקה מעשיר ומלח ממון חסר. וכתוב שהפרנסה לא באה מהחריצות ורוב העמל אלא מהקב"ה, ומצד שני כתבו יגיע כפיך כי תאכל, ויד חרוצים היא תעשיר, וכו'. וכתוב אהוב את אשתך יותר מגופך וכתוב שיהיה אכזרי על בניו כעורב, וכתבו על שפל ברך וענוותן ומצד שני יש הרבה מעשים על האמוראים כיצד הקפידו על כבודם כחוט השערה ולא מחלו עד שהגיע למיתה. ויש בלי סוף סתירות על כל דבר. וכולן נגזרות מאותה סתירה יסודית.
ובכל הסתירת אנחנו חושבים שכל צד הוא חצי אמת, וצריך רק קצת ממנו אבל לא יותר מדי כי הוא לא אמת מלאה וגמורה עד הסוף כי הרי יש גם את הצד השני. ולכן אנחנו מחפשים את האיזון הנכון. את דרך האמצע הנכונה.
התפישה שלנו לגבי האיזון הנכון ודרך האמצע היא שאם נניח צד אחד הוא ארבעים אחוז מהאמת, והשני הוא שישים אחוז, אז יש קו שעובר במקום הזה, ואם אכניס לתוכי ולהנהגתי ארבעים אחוז מהצד הזה ושישים אחוז מהצד הזה, אז אהיה במקום הנכון והמדוייק ושם אני צריך תמיד להיות ולא לזוז ממנו.
אבל אם אני מבין שהצד הזה הוא מאה אחוז אמת, והצד השני הוא גם מאה אחוז אמת. ויש רק מאה אחוזים, אין מאתיים. אז אני אבוד, כבר אין לי מקום מסויים וברור ששם עוברת דרך האמצע ושם המינון הנכון. הכל נהיה כאוטי. אני יכול להיזרק לקיצוניות אחת כי היא מאה אחוז נכונה, וגם להיזרק לקיצוניות השנייה כי היא גם מאה אחוז נכונה, וכיצד אדע את דרכי ואיך לנהוג ולחשוב.
אם לומדים להכיל את הסתירה יוצאים למקום אחר לגמרי של חיים, גבוה יותר. קו האמצע מפסיק להיות קו אחד מצומצם וקטן שאני חייב לדרוך דווקא עליו כמו מי שהולך על חבל שמתוח מעל תהום. אני כל הזמן בקו האמצע כי אני כל הזמן מאה אחוז עם הצד הזה וגם מאה אחוז עם הצד השני. אני כל הזמן חופשי לחלוטין ועצמאי לחלוטין במאה אחוז לגמרי, וכל הזמן דבק בקב"ה ומציית ומתבטל אליו לגמרי במאה אחוז. אני כל הזמן הכי חזק וזקוף ובוטח בקיצוניות הכי המלאה, וכל הזמן שפל ברך וענוותן ורך כקנה וכנוע וירא ועבד בקיצוניות הכי מלאה. הנפילה מדרך האמצע היא כשאני נעשה קטן וכבר לא יכול להכיל שני צדדים סותרים בת אחת. זה סוד המידה השלישית שמכריעה בין שתי המידות. ועל זה אמרו שנתן תורה תליתאית ביום תליתאי לעם תליתאי וכו', שזה כל עיקר התורה.
סתירה היא פירכא וקושיא רק בחלק ההלכה של התורה, בחלק הנגלה. שעליו אמרו בחומר ובלבנים זה קל וחומר וגזירה שווה. הוא בבחינת דלאי חספא ואשכח מרגניתא תותיה. הרים חרס ומצא את המרגנית מתחתיו. שרבי ירוחם אומר שזה עניין צורתא דשמעתתא, שיש חיצוניות החומרית של הסוגיא והפנימיות, הצורה. באגדתא וחלק הנסתר סתירה אינה פירכא. שם לא לומדים בדרך של קושיות ותירוצים. הכל שם הוא סתירות קיימות. כך גם בחיים, בחלק הנגלה החיצוני והחומרי יש בעיה עם סתירות. בצד הפנימי הסתירות הן אבן השתייה. מי שלא חי על בסיס סתירות קיימות אין לו חיים פנימיים ועולם פנימי, הוא יבש וקטן ומת.
נזכרתי בכל זה, כי כתבת על כל מיני דרכים וכיווני ראייה, וקשה לך לבחור ולמצוא את דרכך כי כשאתה חושב על דרך זו אתה רוצה בה, אבל קשה לך לוותר על האחרות. יש מישהו שלא יודע מה הוא רוצה, הוא לא מחובר לכלום ולא מתנגד לכלום. כלום לא מובן לו ולא מעורר בו תחושה של מצאתי ואני יודע ברור שזו דרכי וזה מה שאני בוחר כי זה מה שאני. הוא מבולבל. כי הוא עוד לא עמד על דעתו ולא נפתחה בו הדעת להבחין. אצלך זה לא נשמע ככה. זה נשמע שיש לך דעת להבחין זה אני וזה מה שאני בוחר. רק הדעת שלך אומרת את זה על כמה דברים שנראים שהם לא הולכים ביחד זה עם זה, נראה כלפי חוץ שצריך לאחוז רק באחת בו זמנית ובאותו זמן לוותר על הדרכים האחרות כי לא מתקבל על הדעת שבאותו זמן אפשר גם ללכת בזו וגם בזו. לכן מה שכתבת עורר בי את המחשבה הזו, שאולי אין זה באמת כך שאי אפשר ללכת בכל הדרכים בו זמנית.
הדרך של להתבטל לגמרי כלפי הקב"ה כי אין עוד מלבדו, היא דרך להגיע אליו. הדרך של להיות עצמאי לגמרי וחופשי לגמרי ואחראי לגמרי על עצמך היא גם דרך להגיע אליו. בגלל זה זו סתירה שיכולה להיות קיימת ואפשר והכרחי ללכת בשתי הדרכים כל אחת במאה אחוז לגמרי ומה שהן סותרות לא מבטל את האפשרות הזו.
זה לא כמו שאדם יאמר אני אהיה גם צדיק וגם רוצח וגנב כי אפשר ללכת בשתי דרכים סותרות בו בזמן. כי אלה שתי דרכים שלא מובילות לאותו כיוון.
כך גם כל הדרכים שתיארת מובילות לאותו כיוון. לכן אולי אפשר לנסות להשתחרר מההנחה המוקדמת שזה או זו או זו. אולי ההנחה הזו היא רק קטנות ואפשר לגדול. אולי אפשר להכיל את הכל בו זמנית בלי להיות מוטרדים ומבולבלים ובלי להרגיש שיש בעיה של סתירה. זה יכול ליצור תחושת בלבול ואבדן דרך, אבל אולי אפשר לגשת אחרת ואז זה גם יכול ליצור תחושה של באמת להיות חי. להיות במלואו מה שאתה, ולא רק ללכת בדרך חלקית מוגדרת מראש שמישהו כבר הלך בה ושהיא מצמצמת אותך החד-פעמי ומטילה צללים ומשאירה מקומות חסרים ומעצורים. גם אם ר' פלוני מצידו לא יהיה שלם עם דרך ר' אלמוני ולהיפך, זה רק הם. לך יש את הראייה שלך והבחירה שלך והדעת שלך, ואתה לבד מחליט מה אתה מכניס לסל הסתירות שלך ומה לא. גם להם יש סל סתירות משלהם. מי שהולך בדרך לגמרי קוהורנטית הוא מוכרח להיות מצומצם וקטן מבחינת כמה הוא חי. אני חושב שהרבה מצהירים שהם הולכים בדרך כזו, אבל בבדיקה מפוכחת אני לא חושב שיש מישהו שאצלו זה באמת כך. זה רק סיסמאות. זה לא ייתכן ולא אנושי, העולם והחיים ובני האדם לא בנויים כמו מכונה.
כמה שאדם גדול יותר הוא יכול להכניס יותר דברים לסל הסתירות שלו, ודברים שיותר נראה שיש ניגוד ביניהם בהסתכלות של שכל יותר קטן. אם מסתכלים על הרמב"ם של היד החזקה, הרמב"ם של המורה נבוכים, הרמב"ם הפילוסוף והרמב"ם הרופא הגדול שכתב את ספרי הרפואה היסודיים בדורו, והרמב"ם איש החצר של מלך מצריים והרמב"ם המנהיג הפוליטי החזק ושדעתו מעורבת עם הבריות, והרמב"ם מחלק מהמכתבים שכותב שהוא היה רך מכדי לסרב לכל בקשה טפשית של איש חצר טפש ורואה את עצמו קטן וחסר חכמה. זה אנשים שונים לגמרי. נדמה לי שמישהו רציני בדורות קודמים טען ברצינות שאת המורה לא כתב הרמב"ם כי לא ייתכן לפי השפה והתוכן שזה אותו מחבר של היד החזקה. ההתרשמות שלי ממך שיש לך כלי קיבול גדול, ואולי זו רק מוסכמה ודעה קדומה כלשהי שגורמת לך להרגיש שאתה צריך לבחור בין דברים ולא להכיל את כולם ביחד ובגלל זה אתה מרגיש נבוך.
.
.
עוד דברים באותו עניין:
Tshuvot 