גם הקב"ה בעצמו בהר סיני לא באמת דיבר "מלמעלה" אלא בגובה העיניים. זה בולט יותר בדיאלוגים שלו עם האבות ומשה רבינו באופן אישי. הוא כמובן עומד על ההבחנה בין אלוה לאדם ומכיר בעליונות שלו, ועם כל זה בסך הכל הגישה לדיאלוג עצמו היא של דיאלוג בגובה שווה. גם עם ילד קטן אני יכול לנהל שיחה בגובה העיניים כאדם אל אדם. יש בחינה מסויימת שבה אני מפותח יותר ממנו, אבל יש גרעין בפנים שבו אנחנו שווים, יש לו לב כמו שלי יש, וגם חכמת לב כמו שלי. רק באינטלקט הוא פחות מפותח. ואני יכול לנהל איתו שיחה מהמקום הזה, מלב אל לב ולא דרך האינטלקט ברמה שלי. נדיר שהורים ומחנכים עושים את זה בכנות גמורה ורצינות גמורה ולא כהצגה, וזה נזק גדול והחמצה גדולה בחינוך לדעתי. הקב"ה גם כן יכול להתיחס אלינו כך כמו מבוגר לתינוק אבל בדיאלוג בגובה העיניים, כי יש גרעין פנימי של צלם אלוהים שמשותף לנו ויכול להיות בסיס לדיאלוג שויוני באמת. הוא מתחנן מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים וכיו"ב. במקום שבו אתה מוצא את גדולתו שם אתה מוצא את ענוותנותו. הוא עניו.
ואם הוא עצמו ככה מתייחס לבני אדם, קל וחומר שאדם בשר ודם לא רשאי לדבר אל אף אחד מלמעלה בפטרונות ומעמדה של סמכות. זה חטא הגאווה שהוא מהמשוקצים וחמורים ביותר.
יש סמכות שנובעת מלהט של בטחון ואמונה כנה במה שאדם אומר. מי שאומר כך טבעי שרוצים לשמוע לו. אם אנשים נקלעים למצב קשה ומסוכן ולא יודעים איך להינצל, ומישהו מאמין בלהט ובטחון שהם יינצלו ויש לו רעיונות טובים איך, זה יתן לו סמכות טבעית והם ירצו שהוא יורה להם מה לעשות ויכעסו על אחד מהם שלא מציית. גם הרבנים האמיתיים סמכותם נבעה באופן כזה. זה עדיין משאיר אותו "בגובה העיניים" ולא כרם מעל האחרים או עומד על קתדרה או בימה משום בחינה. במכולת הוא יעמוד בתור עם כולם. אם הוא יטעה אף אחד לא יהסס לצעוק שהוא טועה. היחס של השומעים לו הוא מפוכח וביקורתי ועצמאי. הם שמעו לו כי הוא שיכנע אותם. אם לא יהיו משוכנעים יותר הם לא יהססו להוריד אותו מכסאו מייד. הוא לא דם כחול. הוא אחד מאיתנו וכמו כולנו. גם במשה חשדו מנשותיהם ורצו לראות את הכיסים שלו אחרי שיצא מהמשכן. מישהו יחטט בכיס של האדמו"ר אחרי שהוא פתח את הכספת במשרד. וכשהוא פרש מהאשה לא אמרו האדמו"ר יודע מה הוא עושה ושיח לו עם שרפי קודש ואנחנו לא מבינים. אלא תקפו אותו בלי היסוס. וכשחשבו שהוא מוליך אותך לאבדון במדבר למות ברעב הם צעקו עליו והתקוטטו. ולא כתבו על "דעת תורה על ימין שהוא שמאל וכו'". אז לא היה כמו היום שלתלמיד אסור להיות בעל דעה משלו והוא חייב להיות כצאן אחרי רועה.
זה לא שאני לא מקבל את כל מה שנאמר לגבי כבוד תלמידי חכמים והשמיעה בקולם. רק יש בזה שתי הגבלות, האחד שיש דרך נכונה לעשות את זה גם לגדול אמיתי, והשני שזה שייך רק למי שראוי שיעשו כלפיו כך. בסעיף שכתוב כמה חשוב לכבד דיינים כתוב שמצווה לבזות דיינים שהתמנו בעבור ממון. ושלכבד אותם זה אלוהי כסף וזהב לא תעשו לכם.
.
.
– – –
.
.
למשל נצייר אדם שהוא לגמרי מלא מעצמו עד המקסימום שאפשר. ההנחה המוקדמת הכי פשוטה אצלו שהוא יודע הכל ושהוא תכלית השלמות והוא עצמו הסרגל למדוד מה נכון ומה טוב ומה ישר, ואין לו יכולת לצייר בדמיון שמישהו יכול לחדש לו משהו, והקשבה אפילו כחוט השערה, או מודעות עצמית או ביקורת עצמית זה לא קיים במילון המחשבה שלו בכלל. והוא עקום לגמרי וטועה לגמרי.
נניח גם שהאדם הזה יקר לך, בן שלך או אשתך באופן שאתה אחראי עליו ולא יכול לוותר עליו ולומר שיחיה לו בעולמו כמו שהוא.
ונניח גם שהוא מתייחס אליך כסמכות מאוד גבוהה.
אם אתה הגעת לנקודה שאתה מרגיש שאין לך שום דרך להגיע אליו אתה מוכרח לומר לו ביקורת כואבת. אבל אם תאמר לו שהוא כולו טעות ויצר הרע ובלי עזרה מבחוץ הוא לא יוכל לצאת מזה הוא לא יוכל לשמוע אותך. כי עולה מזה שהוא יותר גרוע מהאחרים וזה לעולם לא ייכנס באוזניו.
לכן באופן טבעי ופשוט מה שהיית אומר לו, ראה, כל האנשים כולם טעות, כך המצב האנושי, אדם לבדו לא יכול לדעת מה אמיתי וישר והוא מוכרח לקבל שמשהו מבחוץ יאמר לו מה ישר. כולנו כך וגם אני. וכו' וכו'. אני גם לפעמים דיברתי בסגנון כזה עם תלמידים צעירים שהיה צורך לנסות לפתוח אותם להקשיב. אבל אני לא באמת סובר כך. לא הרגשתי ששיקרתי, באותו מקום ולאותו אדם זה היה הנכון לומר. אני גם רואה שבאמת יש גם בחינה כזו. אבל אם יש תלמיד טוב ועניו ומוכשר וחסר לו בטחון בעצמאות המחשבה שלו אני אגיד לו בדיוק להיפך. שרק בחשיבה עצמאית שבאה מתוכו הוא יכול להגיע לאמת ויושר, ושהוא צריך להאמין רק לעצמו ולא לבטל דעתו לאף אחד גם לא למשה רבינו ומשה עצמו לא ביטל דעתו לקב"ה והתווכח איתו.
כל פעם שקם מישהו גדול ועמוק ומחדש דברים עמוקים מאוד ומאירים באור חדש וגדול, גם אצל גדולי האדמורים, גם אצל בריסק ורבי שמעון וגם אצל גדולי המוסר, כל דרך שלא תהא, מצטופפים סביבו בעלי כשרון גדול לשמוע וללמוד ממנו. הוא לא בוחר אותם, מי שרוצה בא ושומע. מטבע הדברים חלק מהם האישיות שלהם היא כמו שתיארתי מקודם שהם מלאים מעצמם לגמרי. פשוט כי יש אחוז מסויים של אנשים שהם כאלה כמו שרואים בעולם. ואצל בעלי כשרון גדול זה הרבה יותר שכיח שיפלו למצב כזה, ולכן תמיד קורה שאחוז גדול של תלמידי הרב הגדול הם כאלה.והרב על פי רוב ענוותן ולא עולה על דעתו לסלק מהשיעור שלו מי שנראה לו כזה. בגלל שהם בעלי כשרון גדולים מאוד וחריפים ומפולפלים הם תופשים את הטכניקה של הרב ושיטת עיונו ואת הצלצול של דבריו, ובגלל שכל הציבור צמאים לתורתו החדשה של הרב הגדול אותם תלמידים מתקבלים מראש בכבוד גדול כי הם למדו אצל הרב הגדול בעצמו מפיו, והם חריפים ובעלי כשרון ודבריהם חדשים ומרשימים. סוג כזה של תלמידים פורחים במצב כזה, יש להם מה למכור ויש קהל שצמא לזה. הרב עצמו ענוותן וספון בד' אמות של תורה והוא לא יודע ולא מוחה. ואם מישהו אחר מוחה אומרים שהוא לא מבין כי הוא לא ראה את האור החדש והוא מההולכים בדרך הישנה. ואותם תלמידים יודעים למצוא חן בעיני הציבור כי זה כל חפצם ויודעים לעשות לעצמם יחסי ציבור ולהראות שהם צדיקים וגדולים ולהרשים והם הופכים למנהיגים וגדולים ורבנים. ובכל דבר הם אומרים כך אמר הרב ואני שמעתי מפי הרב בעצמי ואני התלמיד המוסמך שלו והם לוקחים לעצמם את סמכותו וכוחו. והם לא עמלים ויגעים בתורה בהקשבה וענווה אלא אומרים מה שעולה על דעתם בדרך מרשימה רק כדי להרשים ולהתגדל. זה קורה סביב כל גדול אמיתי ובכל שיטה.
ככל שדרכו של הרב יותר עמוקה כך יש יותר מקום לתלמידים כאלה. כי בדרך עמוקה יותר קל לומר דברים מרשימים בלי עמל והקשבה למה שכתוב. אם דרך הרב היא חשבון הפשט בסוגיות, אז או שאתה באמת מתייגע או שאתה מתבלבל בחשבון. אתה לא יכול לפטפט ושזה ירשים. אם הרב צולל למעמקים ואומר דברים מאוד מופשטים וגבוהים הרבה יותר קל להרשים ולצלצל ולהבריק רק מכח הכשרון ובלי להתייגע ולהקשיב באמת.
גם אצל תלמיד חזון איש, במיוחד הקיצוניים, יש תלמידים כאלה ומהלך כזה רק ששם זה נעשה בדרך קצת אחרת.
החזון איש כתב שכמעט אין בארץ בני תורה אמיתיים ואולי יש עשרה. והוא לא ויתר על אף אחד וראה בכל אחד כמו הבן שלו ומסר נפשו ליישר אותו. כשהוא דיבר עם תלמידים מהסוג הזה, בין אם זה משיטת המוסר או הדרך הישיבתית, הוא דיבר איתם בסגנון כזה שכל אדם מועד לטעות וכולו יצר הרע וכו'. זה היה רק שיחה כדי להשפיע על אדם להקשיב לך. לא עלה על דעתו כלל שמישהו ינסה לראות בזה שיטה מחשבתית. אם הוא היה מדבר עם מישהו אחר ומנסה להשפיע עליו לכיוון אחר הוא היה אומר דברים אחרים שהיה אפשר להסיק מהם על שיטה מחשבתית לגמרי אחרת. כשהוא דיבר על הלימוד של רבי שמואל רוזובסקי שזה הכי "ישיבתי", או על השיחות של רבי יחזקאל לוינשטיין, הוא עודד מאוד ללמוד אצל רבי שמואל ולשמוע אצל רבי יחזקאל. כי הם לא מסוג התלמידים שתיארתי אלא הם גדולים אמיתיים שעמלים באמת והענווה, ולכן החזון איש אחז מהם מאוד מאוד בלי שום הסתייגות.
בכלל אין דבר כזה "שיטה". רבי עקיבא איגר אמר שהתלמוד נקרא ים התלמוד כי הוא כמו ים שכל ספינה מפלסת נתיב מחדש כאילו לא עבר שם אדם מקודם מעולם.
לא כל חידוש הוא מתקבל מבחינת התורה. זה כמו עץ תפוחים. כל ענף חדש מתקבל בברכה, וכמה שהוא יותר חדש ויותר שונה מהענפים שקדמו לו מכל בחינה כך יותר טוב. אבל זה בתנאי שהוא מחובר לגזע ויונק ממנו והוא ענף של עץ תפוח. אם הוא לא מחובר לגזע ויונק ממנו את חיותו והוא ענף של עץ שזיף הוא לא יתקבל כחלק של התורה, גם אם הוא לא שקר ולא כפירה ואין בו רע. התורה נקראת עץ חיים, היא ממש כמו עץ במובן הזה ומה שצומח מתוך העץ מוכרח שיהיה מקורי וחדש וחופשי לגמרי ואין להטיל עליו שום שיטה וכו'. ולא ידוע לי על שום גדול אמיתי שבאיזשהי דרך ניסה לצמצם מישהו לשיטה מסויימת ואני לא סבור שהחזון איש היה כך. כמובן שאצל רבנים מדרג שני ומטה זה מצוי מאוד וכל החברה החרדית והחינוך החרדי בכל המישורים בנויים רק על שיטות בנויות מראש ותבניות מן המוכן בכל תחום ושלילה עקרונית של חופש מחשבה. וגם לגדולים מתייחסים לפי קיטלוג של שיטות ודרכים ומשבצות וכיו"ב. ככה הורגים את הקשר איתם ויוצרים מצב שאין לגדולים האמתיים שום השפעה וקשר לציבור ושום אמירה אליו והם נעשים דגל ריק מתוכן.
למה שחסיד ישמע לרב ש"ך, הוא ליטויקער. וחזון-אישניק לא ישמע לו כי הוא ישיבישער. וחברונר לא ישמע לו כי ברור הרי הוא פונוביצ'ר וככה פונוביצ'רים אוחזים אבל אנחנו חברונערס. וגם פונוביצ'ר לא שומע לו. כי אצל הפונוביצ'ר הרב ש"ך הוא שיטה. במקרה השיטה שלנו. אבל הרב ש"ך בעצמו באמת הוא לא שיטה כלל ולא שייך בכלל לאותה שיטה שהבחורים בפונוביץ' חושבים שזו שיטתו. וכל מה שהוא אומר הם מכניסים לתבניות של השיטה שהם יצרו וקראו לה שיטת הרב ש"ך וכל מה שלא נכנס לתבניות הם קוצצים וזורקים. ושיטת הרב ש"ך שהבחורים בנו היא בעצם שיטה של הבחורים, של הרחוב הגולמי. הם השתמשו בוורטים של הרב ש"ך באופן סלקטיבי כחומר גלם וכסיסמאות לבניית השיטה שלהם. ועכשיו השיטה מקודשת כי הרב ש"ך מקודש. והוא עצמו לא יכול לחלוק עליה כי אז יאמרו הרי הוא לא באמת התכוון לומר משהו נגד שיטת עצמו, אז את המשפט הזה לא הבנו ונשכח אותו. ככה יוצא שאין לרב ש"ך שום אמירה והשפעה גם לא על בחורי פונוביץ'. רק על יחידים מועטים מאוד שבאמת מנסים להקשיב ואז שומעים דברים שברחוב אף אחד לא יאמין. ואם מי מהם יאמר לתלמידיו שהרב ש"ך באמת חושב אחרת הם לא יקבלו. הרי אנחנו יודעים את שיטת הרב ש"ך. זה מפורסם ופשוט לכל בר בי רב כשמש בצהרים. מי לא יודע מה דעת הרב ש"ך. הרי כל יום אנחנו שומעים את שיחותיו ודבריו וקוראים ביתד. חייב להיות או שאותו תלמיד לא הבין נכון או שאנחנו לא הבנו נכון אותו. זה חושך מוצק וגמור כמו במכות מצריים. זה שלטון מוחלט של הרחוב כמו באיסלם של הרחוב וכל כיו"ב.
כאמור אני בא לומר שמה שהיום הכל מחולק לשיטות זה הרחוב וזה היפך מהגדולים האמיתיים והחזון איש לא היה כזה ולא חשב כלל לפי שיטות ודרכים ותבניות ושום משנה סדורה. וכל מ השאמר בזה הוא רק כתגובה מותאמת למצב נתון בלי שיעבוד שיהיו תואמים לדבריו בתגובות אחרות למצבים אחרים. החזון איש היה לוחץ על בחורים לשמוע את רבי יחזקאל ואמר שיש לו אמונה בידיים והוא מעיין של אמונה וצריך לשאוב ממנו. ורבי יחזקאל היה בעל מוסר גמור ואופייני וסמל לשיטת המוסר. זה לדעתי מראה שהחזון איש לא התנגד כלל למוסר אלא רק לתוצאות הלוואי השליליות שצמחו סביביו. וכמו כן יש הרבה מראשי הישיבות הכי "ישיבתיים" שהיו להם יחסים כאלה עם החזון איש. וכל מי שמכיר יודע בכמה הערצה בלא סייג התייחס החזון איש לתורת הרב מבריסק.
התורה רחבה מאוד מאוד ויש בה שישים ריבוא פנים, ולכל אחד השורש שלו, וכשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינן שוות. וכל אחד צריך ללכת לפי מה שהוא. והחזון איש לגמרי אחז כך וידע את זה וגם הרב מבריסק ולדעתי כך כל הגדולים ולא עלה על דעתם לצמצם מישהו לשיטה מסויימת דווקא.
אגב האמונה בידיים של רבי יחזקאל (אני לא בטוח שאני זוכר מדוייק, אולי גדול אחר אמר את זה. בכל אופן זה ודאי שהחזון איש זירז בחורים לשמוע את רבי יחזקאל והחזיק ממנו מאוד). החזון איש בעצמו חיפש בסוגיות את הסברא והעומק. הוא כותב באיגרת שאחרי העמל הגדול בחשבון הפשט על דרך המהרש"א אז מתגלה אור גדול. כלומר חשבון הפשט הדקדקני וה"יבש" הוא לא התכלית. בזה הוא שותף לישיבתיים שהתכלית היא הסברא העמוקה, ה"צורתא דשמעתתא". גם בספרים שלו יש הרבה מאוד סברות בסגנון ישיבתי רק בשפה המיוחדת המקורית שלו.
רק היה חשוב לו שקודם כל ולפני הכל אדם יזיע על החרישה והחציבה בסוגיא היטב. שילכלך את הידיים, ילבש מגפיים ויתלכלך בבוץ וידיו יהיו מיובלות. שיזיע כמו חקלאי שעודר בשדה. בחומר ובלבנים, זה קל וחומר וגזירה שווה. ורק מתוך זה תצמח ההבנה והסברא באופן בריא. רואים איך הוא מחשבן והופך והופך וטוחן לקמח ומזיע היטב, ורק אז הוא ניגש בקיצור נמרץ לסברא. הוא אוחז מלהתפרנס ככה בסברות. להרויח את הלחם ביגיע כפיים כמו פועל פשוט. לא להיות כמו ביזנס-מן או עורך דין שמזיע מעט ומרויח הרבה.
וכל מי שניגש כך היה טוב בעיניו. רבי יחזקאל ניגש ככה למוסר, רבי שמואל לעיון ישיבתי. קודם כל הפשוט, החשבון, הטחינה לקמח במאמץ כמעט הגופני של הדברים הכי פשוטים ויבשים, והזיעה, ורק בסוף הסברא והעונג והדקות. ובאמת יותר מבמקומות אחרים במוסר ובישיבתיות היו רבים שלא ניגשו כך אלא נגעו בקיצור וברפרוף באצבעות עדינות של מי שבוחל במעדר בפשט ובחשבון ובמה שיבש ודורש יגיעת בשר וזיעה שזה גם השבירת מידות האמיתית, שבזיעת אפיך תאכל לחם זה לא עונש אלא התיקון לחטא, ומייד ניגשו לסברות להבנה העמוקה ולדבש. והחזון איש ראה בזה השחתה וזה קומם אותו מאוד וגרם לו ללשון מאוד חריפה ולעגנית כמו שכתבת. לא נראה לי ייתכן שהחזון איש יכתוב בלעג על אנשים שעמלים בתום לב ובמאמץ וביראת שמיים וענווה רק בגלל שהוא לא אוחז משיטת הלימוד שלהם. הוא היה ענוותן באמת עם זה שהכיר בדיוק בערך עצמו, ואוהב אנשים ומכבד אותם. גם אם הוא סובר ששיטתם היא טעות מוחלטת ותוביל אותם לשיבוש ולגיהנום הוא לא ילעג עליהם ויזלזל בהם כך. רק יסביר בחריפות אבל באהבה וכבוד ועם רוך. זה אומר לי שהביקורת היא לא על השיטה העקרונית כשיטה, אלא על האנשים מצד ההשחתה שלהם בגאווה וחוסר יראת שמיים. והביקורת על השיטה היא רק כי היא בנויה כך שהיא מאפשרת לאנשים כאלה להסתופף בצילה ולא מספיק מחנכת ושמה דגש על היגיעה הפשוטה והקשה, שבכלל זה יסוד בריא ונובע מיראת שמיים וענווה וגם זה לא נותן מקום לשרלטנים. וממילא אין להסיק מזה את דעתו על השיטה כשלעצמה. ולדעתי כאמור הוא בכלל לא נתן דעתו להתייחס כך או אחרת לשיטה כשלעצמה. מה זה חשוב. שכל אחד יעשה כטעמו. העיקר שיהיה ביושר ויגיעה וענווה ואהבת תורה ויראת שמיים. לא צריך יותר.
אומרים שיחסו של החזון איש לרב קוק היה באמת הערצה אמיתית וכנה ושלמה ולא רק מתוך נימוס וכבוד. כי כנראה הוא ראה ברב קוק עצמו אדם אמיתי שלא משועבד ומזוהה עם שום שיטה. אני כלשעצמי לא הרגשתי נוח עם הכתבים של הרב קוק. זה נשמע באזני מדי "גדול" ובהיקף של מבט מגבוה ומקיף על כל השטח ומתיימר להבין את כל ההיסטוריה. אני מעדיף מבט כמו של רבי ירוחם או רבי יחזקאל. שמסתכל רק על הכי קטן ורק על כאן ועכשיו. על עצמו ועל המלחמות הקטנות והחיפושים האישיים שלו בתוך עצמו, ולא בהדר וגובה כמו של מצביא שמשקיף על כל ההיסטוריה מראש ההר ויודע הכל על הכל.
גם הרב מבריסק אחז ממבט כזה. הוא אמר שאם מישהו נכנס אליו ומדבר על אהבת ישראל, או עם ישראל, הוא מייד יודע שהאיש הזה שונא את עם ישראל, את תורתו ואת הקב"ה בתכלית השנאה. הוא לא הסביר אבל אני אומר כי מי שאוהב באמת הוא אוהב את שמואל מהבית כנסת ואת שמעון מהמכולת ואת אשתו ואת הילד שלו ואת השכן שלו. הוא לא אוהב את "עם ישראל". אין בכוחות הנפש רגש כזה של לאהוב את העם. אהבה קיימת רק לפרטים. רק כאן ועכשיו ברגע הזה לאדם הזה. אין דבר כזה לחיות מתוך עקרון של אהבה תמידית לכולם. אלא יש רגש של לאומנות שמתחפש לזה ומסווה את עצמו כאהבה לעם והוא באמת ראש נחש של שנאה ורוע. ואני בקטני דימיתי לשמוע אצל הרב קוק את הצליל הגדול והכללי הזה של אהבה כללית לאומה ולתורה. לטעמי אין דבר כזה לאהוב תורה במבט מקיף ורחב. אני לומד סוגיא בבבא קמא ועכשיו אוהב את מה שאני עושה. אם אלמד קיצור שולחן ערוך על הסדר אסבול ואשנא את זה. וכי הקיצשו"ע הוא לא תורה? אבל אני לא אוהב כללית כל מה שנקרא תורה. רק את הפרט המסויים הזה ורק עכשיו ורק בדרך הלימוד המסויימת שאני אוהב. גם ללמוד בבא קמא בדרך לימוד שאני לא אוהב אבל היא מקובלת וטובה כשלעצמה והיא בהחלט "תורה", אני אשנא את זה.
וגם החזון איש במהותו ניגש לדעתי במבט קטן ומצומצם. אם כי הוא יצא מגדרו ואילץ את עצמו לקחת אחריות על הציבור ולהופיע כמנהיג ומצביא. בעיני הוא ראה בזה עונש כמו שמשה רבינו לא רצה בזה.
.
.
.
לגבי מה שהחזון איש כתב על תאוות האכילה.
קראתי על הרב גוסטמן שהיה אומר שיעור של חמש שעות בלי הפסקה, ובחור אחד עישן. והוא אמר לו אתה עייף? קשה לך? כשלקחו מול העיניים שלי את האשה וכל הילדים אל המשרפות הסתכלתי ולא הייתי צריך לעשן. ואתה צריך לעשן כי אתה שומע שיעור?
אני מאוד אוחז מהרב גוסטמן. אבל על זה חרה לי מאוד. מסכן הבחור. מותר לו שיהיה לו קשה להתרכז בשיעור כזה עמוק חמש שעות רצוף. אין בזה שום דבר רע. לא מגיע לו לשמוע דבר כזה. מה הוא אשם ששרפו לו את המשפחה ומה זה בכלל קשור. זה עיוורון מוחלט כלפי הבחור ועוול נורא כלפיו. זו עבירה מדאורייתא מהכי חמורות שיש לומר לו דבר כזה, ויותר גרוע, זה לא אנושי בכלל. זו אכזריות.
זה אופייני מאוד לאותו דור. לא רק לניצולי שואה. ראיתי הרבה מזה גם אצל גדולי תורה וגם אצל שאינם. אחד מהתלמידי חכמים שהכרתי שהיה מבאי ביתו של החזון איש והיה איש יקר מאוד, עברתי איתו תוך שיחה בבתי וורשא, והיה שם לחם בשקית ליד האשפה. והוא ממש התרתח מה קורה לצעירים היום. מה הפינוק הנורא הזה וההשחתה האיומה הזו. לזרוק לחם. מי שמע דבר כזה. איזה זלזול ונהנתנות ובזבזנות והשחתת המידות ויריקה בפרצוף של הקב"ה שנתן לחם ושל התורמים לכולל שנתנו את הכסף מפיתם כדי להחזיק תורה והם זורקים לזבל. וכל האישיות מושחתת וכו' וכו'. וחשבתי מה הם אשמים, הם לא במדרגה שלו ולא גדלו כמוהו ולמה הם צריכים לאכול לחם ישן עבש כדי לחסוך חמישה שקלים.
החזון איש בעצמו היה חזון איש. מה לו ולתאוות אכילה. לא מתוך התנזרות או שיטת מחשבה ביחס לגוף. ככה הוא חי וככה הוא היה.
אצל החזון איש אכילה של אוכל טעים והנאה ממנו עוררה אצלו רגש שזה אבי אבות הטומאה. זה נשמע תמוה, הרי הוא היה בשר ודם כמו כולם. למשל סבתא שלי גדלה בירושלים, היא לא ממשפחה של תורה ולא שייכת למדרגות של תורה. כל היום היא ישבה על כסא בלי משענת. כשניסיתי לשכנע אותה לשבת על כסא עם משענת, פשוט, לא כורסא חלילה, היא נרתעה מהרעיון המושחת רק כי זו נהנתנות והשחתה. בלי שום קשר לתורה או לעמדה מחשבתית כלשהי. היא אכלה רק לחם עם גבינה. כשהצעתי לה לאכול משהו נוסף הדבר היה נתעב בעיניה, היא לא כזו מפונקת. להם בקושי היתה חצי פרוסת לחם פעם ביומיים ואם זכו בזית פעם בחודש או ברבע בצל זה היה חג. אז אם יש לה שתי פרוסות בכל ארוחה ועוד עם גבינה זה מספיק לה די והותר. זה כמו שיציעו לך לנסוע במכונית כמו של מלך אנגליה ולאכול כמוהו וללבוש מה שהוא לובש ושירכבו לפניך משמר עם סוסים. אתה יכול להרתע מזה ולומר אני אדם פשוט ורוצה להיות כזה ואני מרגיש שזה ישחית לי את הנפש.
החזון איש היה כזה גם לולא היה גדול בתורה. העוני שהם גדלו בו אין לנו בכלל מושג בו. רוב התינוקות שנולדו אז מתו בגלל קור ורעב. ואם מצרפים לזה את הגדלות בתורה והעונג בה ועוצמת השקיעות בלימוד שבאמת היא מעל ומעבר למה שאנחנו יכולים לשער, לדעתי מובן שהוא ראה באכילת תענוגים דבר שלילי ולא טבעי ומושחת בלי קשר לשיטה מחשבתית.
סבתא שלי סיפרה לי שליולדת היו עשוים מגבית מכל השכונה וקונים לשתי יולדות ביצה אחת פעם בשבוע. ועכשיו היא רואה אותי זורק למחבת חמש ביצים ואוכל חלק וזורק את השאר כח כבר שבעתי מהגבינה צהובה. מה היא כבר יכולה לחשוב על זה. והוא לא היה יכול לצאת מהראיה הזו שלו ולראות שאצל צעירים זה לא כך, וכמו הדוגמאות שהבאתי.
.
.
– – –
.
.
לגבי הפילוסופיה והדת, אולי אפשר לתת בזה איזשהי הבחנה לא מדוייקת אבל אולי קצת מועילה בכל זאת.
אם אדם עושה טיפול פסיכולוגי, שבדרך מסויימת (לא בהכרח באופן הרפואי והמקובל ומה שלומדים באוניברסיטה ובספרים וקוראים לזה פסיכולוגיה, שעם זה יש לי הרבה מחלוקות) אני כן מאמין שהוא מאוד מועיל וחיוני. כיצד מתנהל טיפול פסיכולוגי. יש דברים שקיימים בחלק האינטואיטיבי, הלא מילולי של ההכרה. בעומקים שונים וברמות שונות של חוסר מילוליות ושכבות רגש שונות. הטיפול הוא להשתמש בשכל הרציונלי האנליטי המודע לעצמו והמילולי, הרפלקסיבי, ולנסות שהשכל הזה יראה עד כמה שיותר ברור מה קיים בשכבות האינטואיטיביות והרגשיות. האיחוד הזה של ההכרה הרציונלית עם מה שלא רציונלי, גורם לאדם להשתחרר. הוא הופך מנשלט על ידי דברים שאינו מודע להם לשליט עליהם. הוא מאפשר לדברים פגועים ופגומים ומקובעים להחלים ולהשתנות ולהיפך לצומחים וגמישים. הוא שופך אור ויכול לעשות ביקורת חיונית ולתקן מה שטעון תיקון.
באותו אופן יכולה להיות תועלת מהסתכלות שכלית אנליטית והתנסחויות מילוליות על דברים תמימים ואינטואיטיביים כמו דברי התורה. זה פותח ומשחרר ועושה ביקורת חיובית ומרפא ומיישר ומחבר ושופך אור וכו'.
באופן כזה כלים כמו כלי הפילוסופיה, או דיסציפלינה מדעית כלשהי כגון מדעי החינוך, או הפסיכולוגיה, אם הם עוסקים בדברי תורה הם יכולים לשחרר מדברים, מטעויות מקובעות, לחבר ולהאיר ולאפשר ביקורת.
אבל גישה מדעית בתחומים האלה יכולה גם לסגור. למשל בטיפול פסיכולוגי, מטפל טוב מנסה להבין ולהגדיר ולחקור בשכל. אבל הוא חוקר כל רגש כלפי אותו הרגש. מגיב עם השכל לכל משהו מבפנים שצף. השכל מנהל דיאלוג עם הנפש. היא מעלה אל פני השטח איזה רגש או טראומה וכו', והשכל מסתכל ואומר מה הוא רואה פה ואיך הוא מפרש את זה.
אבל אם המטפל בונה תזה לגבי מה קורה בתוך הנפש, וכעת רוצה שהתזה תהיה קוהורנטית ותהיה משנה סדורה ותסביר את הכל כמו שהפיזיקאים רוצים תורה שתסביר את כל התופעות. אז המטפל סוגר את הנפש בתוך הכלא של התיאוריה שלו, וככל שהתיאוריה מתפתחת, ונעשית קוהורנטית, היא פחות נוגעת בנפש במגע אוהב ומבריא ויותר נעשית כח מנוכר לנפש שחוסם אותה וכולא ומחשיך והורס.
טבעה של תיאוריה כזו שאם היא לא רק פרגמנטים אלא מנסה להיות משנה סדורה, שהיא מקבלת אנרגיה משל עצמה. למטפל כבר יש מוטיבציה לבנות את התיאוריה, לשכלל אותה, לעשות אותה יפה ושלמה וקוהרנטית. הוא שמח כשהיא מצליחה להסביר עוד תופעה, כי הנה הוא יצר כלי יפה ומשוכלל ושמח להניח עוד אבן על המבנה שהוא יוצר. למצוא עוד הוכחה לתיאוריה היפה והחכמה שלאט לאט הופכת להיות מטרה בפני עצמה ולא רק אוזן להקשיב ויד לגעת. ואז התיאוריה שיש לה כבר חיים משלה כיצירה שעומדת לעצמה, נעשית הרס לנפש, ואינה משקפת אותה אלא כופה את עצמה עליה ורומסת אותה (זו עיקר הביקורת שלי על הרבה מהפסיכולוגים שלא זהירים בזה. לכן בעיני יש עדיפות למישהו לא מקצועי כמו חבר וכו', אם זה מתאפשר ולמרות שלזה יש מגבלות גדולות אחרות. גם כשזה לא אצל בעל מקצוע זה לרוב יותר שהאדם עושה את זה לעצמו ורק נעזר באוזן מקשיבה וחום תומך. ולא שמישהו אחר חופר בו ומנסה לגלות משהו).
על דרך זו הפילוסופיה או בכלל גישה מדעית כלשהי יכולות להיות בעייתיות לגבי מחקר היהדות ודברי התורה שהם דברים תמימים שנובעים מחויית אמונה וחיים חיה ותמימה. עיקר המקום של דת הוא באמת בכוחות הנפש, לא בתיאולוגיה.
תיאולוגיה היא חלק בריא מהדת רק ככלי שימושי לצרכים שבאים ממקום עמוק יותר בנפש. למשל אם אני אוהב אשה, אני יכול לומר אמירות ניתוחיות ומגדירות לגבי האופי שלה והאישיות שלה, אבל זה לא באמת שאני חי ועוסק באמירות האלה. הן רק כלי לביטוי האהבה כמו חיבור וכו'. אם הן הופכות להיות המישור שמערכת היחסים מתקיימת בו זו כבר לא מערכת יחסים בכלל אלא סתם התפלספות חלולה וסתמית.
בגלל זה כל כך חששו מהמורה נבוכים ומספרי קבלה. אני לא צריך להיות מדען על האישיות של אבא שלי כדי לאהוב אותו להיות בן שלו. זה רק הורס. לכן גם באהלי התורה החרדיים לא מתקבלים ספרים מהסוג של ספרי הרב סולובייצ'יק מאמריקה בעל איש ההלכה וכל כיו"ב. לא בגלל תוכנם אלא בגלל השימוש בכלים פילוסופיים ומדעיים.
לסיכום לדעתי הפילוסופיה וכל גישה מדעית יכולות להיות ברוכות בנוגע לדת, אבל רק אם משתמשים בהן מתוך זהירות לנקודה הזו. יותר באופן פרגמנטרי כדיאלוג חופשי שמגיב לדברים באופן נקודתי ולא כתיאוריה סדורה וכוללנית שרוצה להסביר הכל ושנעשית יצירה ובניין שיש לו חיים משלו ושיש לחוקר מוטיבציות לגביו. זה קשה כמובן לחוקר, הוא רוצה להיות יוצר ובנאי של תיאוריות ולא רק מקשיב ומתבונן ומבין.
מנקודה זו אולי גם יובן יותר למה אני לא מסתדר עם המושג של "שיטות" לגבי דת, לפי הפירוש שלי כמובן למושג דת שהוא בערך מקביל לחיי נפש, עולם פנימי וכיו"ב, שבאלה מקובל לומר שהם לא עניין לשיטות.
.
.
– – –
.
.
נאמר ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו. לאלוהים אין צלם. אלא הוא צימצם את עצמו לצלם. מה שמעבר לצלם זה, מה שמכונה אצל המקובלים אינסוף, אין לנו שיג ושיח איתו כלל, אין בו שום השגה, וגם לא הגשה על דרך השלילה לומר שאינו גוף ואינו שנים וכיו"ב. היחס אליו הוא שתיקה בלבד. ליבא לפומא לא גליא. הוא שייך רק לתחושה האנושית הבסיסית של ענווה וסופיות, ולכך שאין מידה וגבול לעומק של מקור קדושה והיופי. שאינם משיגים אותו רק מושפעים מכך שיש משהו בקצה האחרון של השגת האדם שאינו יכול להיות מושג עד תומו.
כל מה שאדם דתי מתייחס אליו בתור אלוהות הוא הצלם. וכמו שכתבו המקובלים שכל דיבור הוא רק מאדם קדמון למטה. וכמו שאמר חז"ל שאין שום דיבור ואל שום רשות להציץ שמה מעל ומה מתחת ומה לפני וכו'.
במדרש נאמר שהמלאכים לא ידעו אם לומר קדוש קדוש קדוש לאל או לאדם. הם לא הבחינו ביניהם. כי האדם וצלם אלוהים הם דבר אחד. האדם הוא לא רק העתקה של הצלם אלא האצלה שלו והוא צימצום הצלם עצמו. ועל זה נאמר מבשרי אחזה אלוה. רבי ירוחם שם את המאמר מבשרי אחזה אלוה במרכז. הוא אמר שזו הדרך היחידה של כל השגה בתורה ובכלל של כל השגה דתית, וכל פעילות דתית מתחילה ונגמרת בזה. כל פעם כשאני מנסה לומר משהו על היחס בין הקב"ה לאדם אני נזקק למשל על יחס בין הורים לילדים, בין גבר לאשה. וזה לא רק משל, זה הדבר עצמו. זה חינוך מבית מדרשו של רבי ירוחם.
הוא דיבר באריכות על מה שאומרים בתחילת שמונה עשרה אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. שאין שום משמעות לומר האל הגדול לפני שאמרנו אלוהי אברהם. התפילה היא התחלת היחס אל האל והכרתו. והיא מתחילה באלוהי אברהם. בלי אברהם "אל" הוא מילה ריקה שאין לה שום תוכן. רק על ידי שמכירים את אברהם יודעים מה הוא אל ומה הוא האל הגדול. התוכן של האל הגדול הוא רק אברהם כאדם. ותו לא מידי.
וכן הוא הדגיש כמרכזי את המדרש על שיר השירים "אני ישנה וליבי ער", זהו הקב"ה שהוא ליבן של ישראל. וכן את המאמר מהקבלה שיש לקב"ה שלושה שמות, "אני", "אתה", ו"הוא". וההתחלה והיסוד עד הסוף הוא "אני". תחילת הפגישה של האדם במושג האלוהות הוא דרך הפגישה עם עצמו. ומה שהוא מוצא בתוך עצמו כ"אני" זה האל, וכל ההמשך הוא נגזר ונובע מזה ונשאר במסגרת של זה.
ואמרו "ה' צילך". אלוהיו של אדם הוא צל של העצמיות שלו. היא זו שקובעת לאדם מה הוא אלוהיו.
אני לא מביא כאן ביסוס וראיות אלא רק מנסה להסביר את הנקודה. לעניות דעתי כל התורה מלאה ראיות למכביר לזה ואי אפשר כלל לקרוא אותה אחרת אלא אם כן מתרשמים בשטחיות בדרך "דעת בעלי בתים" שהיא היפך דעת תורה.
האל המקראי מתואר כאדם. יש לו מערכת רגשית זהה לגמרי לשל אדם. כשהאדם נשגב וגדול ומקורי. אם תכלית הבריאה היו ציפורים והם היו הבן זוג לדיאלוג שרצה האלוהים להעמיד עם ברואיו ולשם כך צימצם את עצמו כדי להיות כמוהם, והיה נותן תורתו לציפורים, צלם האלוהים היה של ציפור גדולה. ואפשר שיש צימצום כזה של האלוהות שנועד לציפורים והאל שלהם הוא ציפור גדולה ואין זו סתירה כלל. כמו שאין לנו השגה כלל איך אל אינסופי צימצם את עצמו להיות אדם כך אולי הוא יכול לצמצם את עצמו ליותר מדבר אחד בו זמנית והוא צימצם את עצמו גם להיות ציפור והציפורים משיגות אותו כך.
כל אל שלא נתפש כך ביסודו הוא עבודה זרה. לא יהיה בך אל זר. יחס לא כזה לאלוהות הוא עבודה זרה. אל שאינו אדם הוא אל זר. הוא פיקציה שהיא ביטוי מעוות וחיצוני ושקרי של הרגש הדתי הטבוע בטבע האנושי כמו שזימה היא עיוות של האהבה. וזו מלחמתו של אברהם באלילים ומלחמתה של תורת משה בתורות העמים שמסביב.
הציפיה של אנשים שאלוהים לא יתן לסבל נורא לקרות, והמסקנה שלו שאם הוא נתן לזה לקרות ושתק אז אי אפשר לראות בו יותר אב המרחם על בניו, זהו בעיני ביטוי לתפישה גסה ופרימיטיבית וחיצונית של הדת והאמונה. זהו ביטוי לגישה של עבודה זרה כלפי האמונה. שהאל הוא מכשיר לשימוש האינטרסים הקיומיים של בני האדם. מקריבים לו מה שהוא רוצה, מאכילים אותו ומשחדים אותו ועושים איתו עסקאות, ואז הוא נותן לנו יבול והגנה מאוייבינו ומפגעי הטבע. כמו שאני מאכיל את השור שלי והוא חורש לי. וכשהשור היה אמור לחרוש ולא חרש אני נוטש אותו ככלי אין חפץ בו. לפי תפישה זו אין כאן דיאלוג עם אל חי. אם יש דיאלוג עם אל חי, הוא לפעמים גואל ומציל, ולפעמים לא. וכשהוא כן מציל זו אמירה וכשהוא לא גם זו אמירה. מותר להתקומם ולכעוס ולא להבין ולא לקבל. כשהשור שלך לא חורש לך אתה זורק אותו. כשאשתך או הבן או האבא ואמא שלך לא עזרו לך כשהיית צריך אותם, הם אומרים לך משהו בזה. בהנחה שהם מרגישים ואוהבים בתכלית וישרים ועמוקים, יש כאן אמירה נוקבת וכואבת ועמוקה דווקא של קרבה. עד כדי כך חשוב להם לומר לך מה שהם אומרים בהפניית הגב ובשתיקה שלהם נוכח הייסורים שלך עד כדי כך שהם מניחים לך לחוות צרה כזו גדולה שכואבת להם לא פחות מלך. התורה אומרת בכל צרתם לו צר. הוא יצא איתם לגלות. שכינה מה היא אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. ייתכן מצב שלאדם יש אמא אוהבת בתכלית ומבינה בתכלית, שתמיד עמדה לצידו במסירות מוחלטת. והיא רואה אותו מפרפר בנהר כמעט טובע ונושם מים וחושקת שפתיה ואוטמת את המעתה ולא מושיטה לו יד. בן שיודע ומכיר את אמו ויודע שאמהותה לא מוטלת בספק והיא ללא תנאי, שומע כאן דבר נוקב וחזק ונורא. שמחייב שידוד מערכות עמוק מאוד. וגם אם הוא לא הבין עדיין למה היא עשתה כך, הוא לא משליך אותה כמו שור שחלה ולא חורש יותר, אלא חי עם זה, ישן עם זה, אוכל עם זה. זה מעצים את הדיאלוג. אחרי השואה כולנו המומים עדיין ועוד לא עיכלנו חוויה כזו בעוצמה שלא שיערנו שיכולה להיות. אצל חז"ל תשעה באב בעומקו הוא יום מועד, הוא יום שבו נולד המשיח ולעתיד לבוא יהיה יום הגבוה ביותר. גם פורים, שהוא יותר מיום הכיפורים, יסודו בחוויה כזו כשנגזרה הגזרה ונחתמה בבית דין של מעלה. כי זה מעצים את הדיאלוג ומביא אותו למקומות העמוקים ביותר.
לכאורה אין מובן לומר שהאדם בדיאלוג עם עצמו. לדיאלוג צריך שני צדדים. אחרת זה מונולוג בלי כתובת.
בשפת הרחוב לפעמים אנשים אומרים למישהו אתה לא בן אדם. הגיע הזמן שתהיה בן אדם. הרי מדעית הוא אדם ולא חתול או כלב. מה התוכן של אמירה כזו. מה העשייה שאליה מתכוונים, איך אני יכול לפעול שמעכשיו אתחיל להיות "בן אדם". אין כאן כוונה לעמוד במערכת ערכים מוגדרת ומסויימת. אלא להיות אנושי. לכאורה מדעית אם הוא אדם ולא חתול ממילא כל מה שהוא עושה זה אנושי בהגדרה.
האמירה אתה לא בן אדם מקבילה פחות או יותר לאמירה אין לך לב.
לדעתי יש כאן הכרה אינטואיטיבית בכך שבאדם יש שני יסודות. האחד הוא הלב. האנושיות. אני ישנה וליבי ער זה הקב"ה שהוא ליבן של ישראל. ה"בן אדם", הצורה. לפעמים בשפת הרחוב אומרים אין לך צורה כמקבילה של אתה לא בן אדם.
זה הצלם אלוהים. זה האלוהים עצמו. ויש אפשרות בחירה להשאיר את זה כפוטנציאל לא ממומש, להתנכר לזה, לבגוד בזה, לא לתת לזה להתממש ולהתגלם במחשבה וברגש ובמעשים. ויש אפשרות לתת לזה לנבוע כמים ממעיין דרך המחשבה והרגש והמעשים. ואם יש בחירה על זה יש כאן בהכרח מי שחופשי לבחור. מי שבוחר. איזשהו אני אנושי שהוא הבוחר. שהוא האדם עצמו. החילוני, האדם עצמו לפני שבחר אם להיות דתי או לא. לא האל שבתוכו. אלא האדם שניתנה לו בחירה חופשית לגמרי. בין נאמנות לאל שבתוך ליבו לבין ההתנכרות אליו. והאדם הזה יכול להיות בדיאלוג עם הלב שלו, עם האנושיות שבו, עם האני ישנה וליבי ער זה הקב"ה שהוא ליבן של ישראל שנמצא בתוכו. עם האל בהתגלותו בשמו שנקרא "אני". והדיאלוג הזה לדעתי הוא מה שהתכוון אליו אותו הוגה כשאמר שהתפילה היא מהאדם אל האדם. זו תפילה של האדם אל הלב שלו, אל האנושיות שבו, אל הצורת אדם במובן האפלטוני שהוא כיחיד נגזרת שלה. וגם במסורת כך היא התפילה. בחנה נאמר "והיא מדברת על ליבה". התפילה היא תפילת לחש. פנימה. לא אל כתובת חיצונית. התפילה היא של האני האנושי הבוחר אל היסוד האלוהי שבלב שלו. זו בשום אופן לא תפילה בלי כתובת. תפילה בקול רם היא מנהג של עובדי עבודה זרה. הם פונים החוצה. לאל הבדוי שאמור לחרוש בשבילם את השדה כמו שור. אם כבר זו היא תפילה בלי כתובת. זו כתובת בדויה ומנוכרת ורדודה וחסרת משמעות ותוכן ועומק. מילה בלי כיסוי. שלא עונה כשצריכים אותה כמו שלא ענתה בשואה. האל שלא ענה בשואה הוא לא אותו אל שהתורה מדברת בו. הם קראו לבעל ולאשרה וכועסים שהקב"ה לא הופיע כתגובה לזה כדאוס אקס מכינה כמו שמצופה מבעל ואשרה וכמו שדרכם לפי מה שהם. את האל הזה בלבד נטש מי שנטש בשואה. כי רק עד שם מגיעה השגתו בעניין מהו אלוה, ורק לאליל הוא קרא ואליל אינו עונה. הוא לא נטש את האל שאליו התפללה חנה, הוא לא השיג אותו מעיקרא, הוא לא התפלל פנימה אלא החוצה.
.
.
– – –
.
.
יש חקירה, האם המציאות כולה נמצאת רק בתוך התודעה של הסובייקט, או שיש מציאות ממשית, אובייקטיבית, כשלעצמה.
זה כביכול נוגע לשאלת התפילה והאמונה, האם האדם מתייחס לאל שקיים בממשות מצד עצמו, או שהאל הוא דבר שקיים רק בתודעה הסובייקטיבית של האדם. בובר במובאה הנזכרת תולה בזה את השאלה האם היחס הדתי הוא דיאלוג או מונולוג.
לעניות דעתי החקירה הזו היא כמו חקירה ישיבתית גרועה משתי בחינות. האחת שהיא כמו הבדיחה של החסידים על הלמדנות של הליטאים שחוקרים האם הכיפה נמצאת על הבחור או שהבחור נמצא מתחת לכיפה, כלומר שני הצדדים הם אותו הדבר רק במילים אחרות.
והבחינה השנייה היא שלפני התחלת החקירה מעמידים שני צדדים ואז מעיינים איזה מהם הנכון. מעמידים מראש שני צדדים, האם יש אפשרות להכיר במציאות ממשית אובייקטיבית כשלעצמה, האם יש בכלל דבר כזה, או שאין דבר כזה או לכל הפחות אי אפשר להכיר אותו או להוכיח את קיומו. בחקירות מהסוג הזה לרוב הטעות היא שאין זה נכון שיש רק שני צדדים אלה, ולרוב הטעות גדולה יותר כי לא צד זה ולא צד זה יש להם איזשהי שייכות כלשהי לסוגיא. לדעתי אין זו גישה נכונה למחשבה להניח מראש צדדים אפשריים ולחקור מי מהם הנכון, אלא צריך קודם להקשיב בלי צדדים כלל ואז לתת לדברים לעלות בעצמם מתוך ההקשבה והעמל.
לדעתי אין בכלל חלוקה כזו אובייקט וסובייקט, וממילא אין חקירה האם המציאות היא בתוך תודעת הסובייקט או בעולם הישים הממשיים האובייקטיביים. מה שיש זה חיים. חיים הם אחדות של גוף ונפש. אחדות גמורה, לא רק חיבור ופעולה מתואמת, אלא אחד ממש. המושג הפילוסופי של "קיום אובייקטיבי" נולד מהאינטואיציה הבסיסית הקדם-פילוסופית, של ילד או של בני האדם בעת העתיקה, שבה נתפש הקיום של הגוף. הנפש לעומת זאת אינטואיטיבית נתפשת כסובייקט. ההעמדה הפילוסופית של שני צדדים, אובייקט וסובייקט, נולדה באופן לא ביקורתי מאינטואיציות בסיסיות ילדותיות אלה. החוכמה והעיון של הפילוסופיה מתחילים רק בעיסוק בשאלה אילו משני הצדדים הוא הנכון, אבל עצם ההנחה שבכלל יש כאן שני צדדים לא נצרפה בכור המצרף של המחשבה הביקורתית המעמיקה אלא נקלטה מהאויר בלי ביקורת והיא אינה יותר מאינטואיציה ילדותית שטחית. והיא מחטיאה את האמת העמוקה יותר שהגוף והנפש אינם שני דברים כלל.
הפילוסופיה כבר מאות רבות של שנים עוסקת בשאלה הפסיכו-פיזית. אם אני רוצה שהיד שלי תזוז והיא זזה זה בעצם טלקינזיס. זה אותו הדבר כמו שאני רוצה שהמזלג יזוז והוא יזוז. הביולוגיה מסבירה רק את המנגנון של התנועה מתהליך כימי במוח עד לזרמים שעוברים בעצבים ועל ידי תהליכים כימיים מפעילים את השרירים. אבל אחרי כל זה עדיין המחשבה מתחילה תהליך חומרי כלשהו במקום חומרי כלשהו. וזה חידה כמו טלקינזיס. החיים הם חידה. האחדות של גוף ונפש היא חידה. חידה לשכל הרציונלי. האפשרות לתודעה להיפגש עם זה אינה על ידי הבנה אלא על ידי חוויה בלבד. אין מציאות אובייקטיבית או סובייקטיבית. יש רק חיים. והחיים הם רק חוויה, לא הבנה. זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים.
החוויה של החיים נתפשת כנביעה ממקור. כהתפרטות מכוליות. כהוויה של ענף היונק מגזע. יש בה סתירה קיימת, הנובע, הפרט, קיים בפני עצמו, ובה בעת הוא גם אחד עם מקורו. זו חוויה של אהבה, שהיא פירוד ואחדות בעת ובעונה אחת. האחדות גורמת לגעגוע ולקשר, והפירוד גורם שהגעגוע והקשר יחיו ולא יתבטלו בכך שכבר אין כאן שניים. האחדות הגמורה והפירוד בעת ובעונה אחת הם סתירה והיא מוציאה את העניין הזה מהשדה של היכולת להתפלסף על זה.
הדיאלוג בעת ובעונה אחת הוא גם מונולוג. אם אין שניים לא תיתכן שיחה, אבל אם אינם אחד גם לא תיתכן שיחה. בלי שהם אחד לא תהיה ביניהם הבנה ושפה משותפת והתעניינות ומוטיבציה לקיים דיאלוג. מנהלים דיאלוג כי רוצים להתקרב, להתחבר. מבינים זה את זה רק כי ביסוד מונחת אחדות.
העולם, המציאות, היש, האדם, האל, המשיג, המושג, הכל זה רק חיים. זה מחוץ לתחום שהמחשבה הפילוסופית יכולה לעסוק בו. הכלים הבסיסיים שלה, ההנחות היסודיות ביותר שלה, לא תופסים לגבי זה. אם היא כופה אותם על זה היא הורגת את החיים.
מה אכפת לי ומה נפקא מינא יש אם האוכל שאני אוכל קיים במציאות האובייקטיבית או רק בתודעה הסובייקטיבית שלי. מה אכפת לי אם הכל רק חלום ולא אמת ממשית. זה סמנטיקה בלבד. אז תקרא לחלום הזה בשם "אמת ממשית" והכל יהיה בסדר. אתה יכול לקרוא לו ראובן או שמעון. זו חוויית החיים שלי. ובה הנפקא מינא היחידה היא רק אם האוכל טעים או לא, לא אם הוא קיים כלשעצמו אובייקטיבית או רק בתודעה הסובייקטיבית או רק כחלום וכל כיו"ב. שאלות כאלה לגבי האוכל רק מוציאות את הטעם מהארוחה. כמדומני שרוב האנושות כבר השאירה אותן עם הכבוד הראוי להן מאחריה אי שם בסוף המאה התשע עשרה או מחצית המאה העשרים.
אם אגיע למסקנה פילוסופית שכל המציאות היא רק בתודעה הסובייקטיבית, או אפילו שהיא רק חלום. האם זה יתיר לי לרצוח מישהו כי אין לו מציאות אובייקטיבית ממשית. כי הוא רק חלום בדמיון שלי. לדעתי שום אדם לא יטען שיש לזה קשר. דקארט וקאנט למיעוט ידיעותי לא תלו את זה בזה. חלילה לומר כך. אין לזה שום קשר כי בכל אופן החווייה שלי תהיה של רציחה, והאיסור של רציחה נובע מהחוויה שיש בזה. מה ההבדל בין אני חושב משמע אני קיים לבין אני אוכל משמע אני קיים. שניהם רק חווייה. במובן הזה אהבה היא רק חווייה ואמונה ותפילה ודיאלוג הם רק חווייה ותו לא, וכמו איסור רציחה אין להם ולא מאומה עם החקירה האם יש מציאות אוביקטיבית והאם האל קיים כיש אוביקטיבי או לא. וכמו כן כל דבר בחיים שיש לו איזשהי משמעות ונפקא מינא לא שייך כלל לחקירה הזו. חווייה כשמה היא, לחיות. החוויה היא ורק היא ה"אמת". ההגדרות של אובייקטיביות וסובייקטיביות אין להם ולא מאומה עם אמת. זו אולי ההגדרה של תמימות כערך דתי יסודי. התפישה בחיים, ההעמדה של החוויה כדרך היחידה של הכרת האמת, היא תפישה תמימה. התמימות היא תנאי מוכרח ללהיות חי. התורה היא עץ חיים ותורת חיים ודברי אלוהים חיים כי היא תורת תמימה. אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'.
השכל האנליטי רציונלי אינטלקטואלי הוא מרכיב חיוני בכוחות ההכרה של האדם, כי בלעדיו שאר כוחות ההכרה יהיו פתאים. לא תהיה יכולת לעשות ביקורת, ובלי ביקורת הכל אבוד. אבל אם הוא מאבד את האחדות שלו איתם, עם הלב, ועם מה שנקרא כוחות הגוף, תחושת הבטן, האינטואיציה, כוחות ההכרה המשותפים לאדם מבוגר ולילד ולבעלי חיים, והוא פועל מתוך ניכור אל כל שאר כוחות התודעה שבקומת האדם, הוא עוקר את האדם מהתמימות, מההיכללות הפשוטה בתוך חוויית החיים, הניכור של השכל מהגוף מנכר את האדם מחויית החיים, והחיוניות של האדם מתמעטת. חקירות מהסוג הנ"ל יכולות לצמוח רק מניכור כזה.
מה שאין שום אדם שהשכל הישר שלו יאמר שאם פילוסוף קם משולחן העבודה במסקנה שאין מציאות אובייקטיבית זה לא יתיר לו לרצוח את ראובן כי למסקנתו ראובן אינו קיים באמת, זו ראיה חזקה מאוד לעניות דעתי שהשכל הישר ממאן להתייחס ברצינות לפילוסופיה מסוג כזה וממאן להכיר בכך שיש לה שייכות לאמת או לחיים.
.
.
– – –
.
.
לגבי ההגדרה של ההיתר של אנוס רחמנא פטריה כהיתר של שעת חירום, לדעתי הניסוח הוא החמצה של העניין העיקרי שרציתי לומר בתשובה הזו. אולי כתבתי על זה רק בתגובות, אני לא זוכר כעת, אבל כבר הארכתי שלעניות דעתי זה להיפך. לכתחילה התורה ניתנה לאדם לפי מידותיו ויכולותיו כפי טבעו, האישי או של הדור, ולפי מצבו. למשל אם יש לי ילד, כשהוא נולד ואני צריך לכתוב מה הייתי רוצה, אכתוב מה שאכתוב. למעשה כשאני מגדל אותו הוא גדל ומתבגר, הוא לא תמיד כמו שכתבתי. אם אני אבא טוב אני יודע שהוא לא מקיים את כל מה שכתבתי כשהוא נולד, ולא מממש את כל הפוטנציאל שלו, ויש לו הרבה חסרונות. ואני לגמרי אוהב אותו כמו שהוא, ומקבל אותו לגמרי לכתחילה שיהיה כך כמו שהוא. וחס וחלילה אם ארצה להלחיץ אותו בלחץ הכי קטן להתמודד עם מה שכתבתי כשהוא נולד אהיה אבא רשע והרסני ומנוכר ולא אוהב. זה לא אומר שהציפיות אינן מחייבות ושאין צורך להקשיב להן ולציית להן. זה רק אומר שהחיוב הוא רק לפי מה שהוא אדם ואין סד אחיד של מיטת סדום שווה לכל.
המקובל הוא להסתכל על מה שנכתב בשעת הלידה, דהיינו השולחן ערוך, כציפייה המחייבת ופחות מזה לא עומד בציפייה. זה הופך את התורה לגמרי מאור לחושך. את הקב"ה מאב אוהב וטוב לאב רשע ומנוכר ואכזר. לאל של עבודה זרה. זה יסוד שהופך על פניה לגמרי את הגישה לתורה מיסודה. וזה הביאור לעניות דעתי בהלכה של וחי בהם ושל אנוס רחמנא פטריה. בדיוק הפוך מ"היתר של שעת חירום". זה כל היסוד שרציתי לומר. הנושא של מיניות וזרע הוא רק מקרה דוגמה.
לדעתי בכל אדם מטבעו יש יסוד דתי, בכל הדתות וגם אם זה נקרא פשיזם או קומוניזם או הומניזם או לאהוד קבוצת כדורגל וכו'. והיסוד הדתי יכול לצאת אל הפועל בדרך רעה, של ניכור ואכזריות, לעצמו וממילא גם לאחרים, ויכול לצאת אל הפועל בדרך שמוציאה את הטוב שבבני אדם. כמו כל כח טבעי. למשל המיניות יכול להיות הדבר הכי יפה וקדוש בחיי אדם ויכולה להיות דבר הכי מכוער והרסני כמו אונס וזנות וכו'. היסוד הזה איך לראות את הציפיות של התורה הוא מהעניינים הבסיסיים שנוגעים לחילוק בין הדרך הטובה והדרך הרעה של מימוש היצר הדתי. לכן בעיני הנושא חורג בהרבה מהדיון על הנושא ההלכתי המסויים.
לגבי המושג אנוס, תמיד יש פערים בין ציפיות למציאות. אם ילד התנהג רע לחבר שלו או גנב משהו יש כאן פער בין הציפיות של האב למציאות. אבל יש אבא שבמצב כזה אומר אני לא יכול להשלים שהבן שלי גנב, אני כועס עליך. ויש אבא שמסתכל למה זה קרה לעומק. אולי עמדה מאחרי זה בדידות או מצוקה נפשית אחרת, אולי סתם עדיין דעתו לא בשלה והוא טעה מסיבה זו ולא מרוע לב ממש. אולי כי ילד לא רואה למרחק והוא לא ראה איך זה משפיע על הנגנב ומה רע בזה. אני אתאמץ לראות מה באמת קורה איתו מתוך אהבה וקירבה. ואם ארגיש שהוא באמת צריך לימוד וחינוך אעשה את זה מתוך לראות אותו לעומק לא מגבוה ולא כמחנך ומטיף ונוזף ואחראי למוסריות שלו אלא כאדם אל אדם שיש אהבה ביניהם ואם אחד רואה שאהובו טועה ומזיק לעצמו האהבה מניעה אותו לדבר איתו על זה. ואם ארגיש שזה ממצוקה ובדידות וכו', אחבק אותו ואנסה להשלים מה שחסר לו ולדבר איתו על זה ולא אכעס עליו בכלל.
הכוונה שאמנם יש לי ציפיות שהו אלא יגנוב והוא לא עמד בזה, אבל זה יכול להיות מצב של איום ופחד וניכור והרגשה שיש מעליו שוטר ומפקח ומלחיץ, וזה יכול להיות לא כך.
לגבי הלשון "אנוס". לדעתי השפה שבה אנחנו מדברים אינה השפה של המקורות. היא שפה חדשה מודרנית שאין לה שום שייכות אליהם. רק ההגדרות המילוניות ברובן לקוחות מהמקורות. אבל הגדרות מילוניות אינן הפירוש של המילים. לדעתי מילים כמו רע טוב אשם חוטא יראה כניעה עבדות אחד אמונה גאולה תפילה בחירה ועוד בלי סוף השפה שלנו ושפת המקורות רק דומות בהגדרה המילונית, אבל פירוש המילים אחר מאוד מאוד. כמו שיש חילוק אם מתפללים לה' או לאללה או למולך או לזאוס אע"פ שבמילון פירושם שווה. ויותר קל למי שלא דובר עברית להבין את שפת המקורות כי הוא לומד אותה מתוך המקורות ומגלה את משמעות המילים לפי שימושן במקורות. ואילו אנו באים עם המטען שלנו עמוס במילים ומשליכים אותו על לשון המקורות.
להבנתי לא ראיתי שכהגדרה הלכתית אנוס יש לה פירוש אחר מאשר שאין הדבר תלוי בבחירתו. והרי כתוב שהקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו וזו סברא פשוטה ומוכרחת שהוא לא מצווה עליך לבחור דבר שהוא לא תלוי בבחירתך. לא מסתבר שהוא יצווה עלי לעוף כמו ציפור. ולראייתי הלשון אנוס מתאימה אם אני אומר אני אנוס על זה שאני לא עף כמו ציפור, ולכן ברור לי שהקב"ה לא מצווה עלי את זה ואני פטור מהמצווה הזו. ואז ישאלו למה זה כתוב ואצטרך לומר שכנראה בעולם אידיאלי אנשים יכלו לעוף.
אין בזה שום שיפוט שלילי בשום מובן אם אני אומר שאני אנוס לא לעוף כמו ציפור ולכן פטור מהמצווה הזו. או שאם אני קטוע רגליים אני פטרו מעלייה לרגל. ככה אני ואני בשמחה מה שאני ואין לי שום בעייתיות עם ההלכה והקב"ה בכך שאני פטור על זה וחלילה לחשוב שהקב"ה כועס עלי אפילו מעט או לא מרוצה כי אין לי כנפיים או רגליים או מערכת כוחות מיניים שמאורגנת בצורה מסויימת. זה ענין קל ושמח ונקי לגמרי מתחושה שמשהו כאן לא עומד בציפיות או לא לכתחילא או אשמה מכל סוג וכו'.
העניין של וחי בהם, לדעתי אסור לפרש אותו כאליו לכתחילה היה יותר נאצל ודתי ורצוי ונכון שתמות ולא תחלל שבת, רק אני מוותר לך כי אתה חלש וצריך פשרות. אז אני מתפשר איתך. אלא לדעתי פשוט לגמרי שהכוונה כאן שהחיים הם המצווה הכי יקרה וחשובה. זה כמו שילד שלי אמרתי לו לקנות לו סוודר כי קר. אז הוא רץ דרך כביש סואן לקנות לו סוודר ונדרס. ואני אומר לו וחי בהם ולא שימות בהם. ולדעתי חיים נפשיים הם לא פחות שאלה של חי או מת מחיים פיזיים. אם הורים יקטעו יד לילד שלהם מייד כולם יזעקו ויזמינו משטרה. אבל הורים כל יום עושים נזקים נפשיים ששקולים לזה ולא אכפת לאף אחד. כי הנפש שקופה ואנחנו מגושמים ולא מתייחסים אליה. לכן רק על סכנה לחיי הגוף פשוט לנו שזה וחי בהם. לדעתי חיי הנפש הם לא פחות חיים. ניסיתי גם להביא ראיות לזה. ואם כן לא לקיים הלכות אם הקיום שלהן ממית את הנפש, זה כמו הילד שיבוא לאב אויגיד הלכתי לקנות סוודר אבל היה בדרך כביש ראשי סואן וידעתי שאם אחצה אותו אדרס אז לא קניתי. והאבא ינשק אותו ויגיד לו אתה חכם וזה בדיוק מה שרציתי שתעשה ואני שמח בזה. וגם זה נקרא אנוס רחמנא פטריה. הילד היה אנוס לא לקנות ספר ולכן הוא פטור ממה שאב אאמר לעשות את זה. ואין כאן שום דיעבד ושום "היתר" ושום פשרה אלא להיפך, זה הלכתחילה הגמור ואוי ואבוי אם זה לא היה כך. אם הילד היה אומר חציתי את הכביש ונדרסתי כי אני לא רוצה לסמוך על היתרים ועל דיעבד ואני רוצה במסירות לעשות רצון אבי, האבא יגיד לא אכפת לי כלל מהסוודר, רק רציתי שיהיה לך חם ולא תצטנן ועכשיו בגלל זה נדרסת. עשית בדיוק הפוך. עשית ממני מפלצת ולא אבא אוהב.
.
.
.
אם למשל אתה ואני מדברים בינינו, כמו שכעת, זה יכול להיות שיח של אנשים שלא באמת רוצים להקשיב וללמוד ושיתחדש להם משהו שלא ידעו קודם וישתנה אצלם משהו, אלא רק לומר את דעתם ותו לא. זה לא שחור לבן, ויש בזה הרבה מדרגות. ואין מי שלא נגוע בזה בכלל והשאלה היא רק עד כמה.
ואם אנחנו מדברים אני יכול שתהיה בי מידה כזו או אחרת של רצון אמיתי ללמוד ממך דבר שלא ידעתי מקודם, להשתנות, שזו תהיה שיחה מפרה. לפני שאני יכול ללמוד ממך משהו אני מוכרח קודם להקשיב ולנסות בכנות מלאה לעמוד על הדעה שלך, ובאותו רגע לנטרל את הדעה שלי, וגם את ההנחות המוקדמות שלי, ואת הפילטרים שלי שדרכם אני שומע דברים וצובע אותם ומבין אותם, ולנסות לקלוט את הפירוש שלך למושגים ומילים והנחות הבסיס שעליהן דבריך מיוסדים ולפיהן הם מתפרשים. ולנסות להבין את דבריך עד כמה שאפשר כמו שאתה התכוונת ולפי ההקשר שלך והעולם שלך וכו'. רק כך זו הקשבה ורק כך זה פורה ומאפשר ללמוד משהו חדש.
גם אם אעשה את מיטב מאמצי להקשיב בצורה כזו, ברור שאני מקשיב באזניים שלי. שהן תלויות במי שאני ובדעות שלי וביחס שלי אל דבריך ובערכים שלי ובאופי שלי וכו'.
אם הייתי אדם אחר או מרקע אחר וכו', ברור שאם היו שואלים אותי מה הבנתי מדבריך ולמה בדיוק התכוונת הייתי אומר דבר אחר לגמרי. זה שההקשבה תלויה במי שאני, ואם הייתי אחר הייתי שמוע משהו אחר לגמרי, זה לא אומר שאני לא מקשיב לך ולא מבין אותך. אני כן מקשיב וכן מבין. רק מקשיב ומבין לפי מי שאני. זה לא אומר שאני מוחק אותך ומכניס לתיאור שלי לומר מה היא דעתך רק את עצמי. אני כן מכניס אותך אם בכנות ומאמץ הקשבתי. רק אותך כפי שזה באוזניים שלי ולא של מישהו אחר שיכול להיות שימסור דיווח אחר על מה שאמרת וגם הוא הקשיב בכנות וגם בדבריו יש זוית אמיתית ממה שאתה מצידך התכוונת.
אין דבר כזה הקשבה נקייה, אובייקטיבית, שהיא אספקלריה צלולה של כוונת האומר. רק למשה רבינו היתה הקשבה כזו. לכן רק תורתו היא התורה וזה מי"ג עיקרים שלא היה ולא יהיה עוד מי שיכול להקשיב לגמרי צלול בלי לצבוע בצבע שלו את מה שהוא שמע. אבל גם הקשבה לא צלולה היא הקשבה ויש בה זוית מסויימת מכוונת האומר אם היא כנה וביושר לב וענווה אמיתית. ולכן אם שניים מקשיבים לאותו הדבר תמיד הם ימסרו דיווח אחר על מה הם שמעו, לפי מה שהם והרקע שלהם וכו'.
מבחינתי יש דברי תורה ויש דברים שהם דעה אישית שלי. ההבדל הוא שדברי תורה הם פרי מאמץ שלי להקשיב לקב"ה שמדבר איתי בדיוק כמו שאתה מדבר איתי. הרי אנחנו לא מדברים בקול אלא בכתיבה. זה בדיוק אותו דבר. יש מישהו שכתב לי מכתב ואני מנסה להקשיב מה הוא רוצה לומר לי. כל זמן שזה הקשבה לתורה בכנות הכי גדולה שאני יכול, שהיא וודאי לא גמורה כמובן, אין שום הבדל אם זה נשמע דיון הלכתי "פורמלי" או דיון ערכי או מחשבתי.
כמו שאתה ואני מדברים לא בכל דבר אני מסכים איתך. יש הרבה דברים בתורה שאני לא מסכים איתם, בכל מיני רבדים ומכל מיני סיבות. אני מתמודד עם זה. אני נמצא בדיאלוג, בשאלות, בדיון, בעבודה, בויכוח, בייסורים, בחושך. זה מותר. אני לא משווה כמובן אבל אברהם התווכח על סדום, ומשה התווכח בענין להיות המנהיג שיגאל ובעניין ואם אין מחני נא מספרך ועוד, ורחל צעקה הבה לי בנים, וחנה בשילה התווכחה קשות עם הקב"ה למה הוא לא נותן לה בן, ואיוב התווכח ועוד הרבה. זה בסדר. גם קורח התווכח וגם המן התווכחו. לפעמים אתה צודק בויכוח כמו אברהם בסדום או משה שאמר ואם אין מחני נא מספרך, ולפעמים אתה כמו קורח וכיו"ב. ככה זה.
אני מאמין שאני עושה הפרדה בין הדעות שלי לדעה שאני שומע שהיא דעת הקב"ה מתוך כתביו. כמובן שקורא חיצוני יכול לומר שאני רוצה לחשוב כך ובאמת אינו כך, וכמובן יש צד שהוא צודק. אני יודע שיש דברים שאני מתווכח, בעיני זה אומר לי שאני לפעמים מסוגל להבחין שיש לקב"ה דעה אחרת משלי גם במקום שאני לא מסכים איתו. לכן אני מקווה שאני לא תמיד שם את דעותי שלי בפיו בלי הבחנה. כשאני כותב דברי תורה אני לא מציג את הצד שלי במקרה שאני סבור לא כך. למה שזה יעניין מישהו שאני לא חלק מחייו. זה אישי ושייך רק לי ולידידי.
אני כותב תחת הכותרת של דברי תורה, שזה כל מה שבאתר, רק את מה ששמעתי מתוך כתביו של הקב"ה שזו הדעה שלו לפי מיטב כוחי להקשיב בכנות ולהיות פתוח לקלוט גם דעה אחרת משלי. בהלכה יש דרך לימוד של הלכה, ובאגדתא (או מחשבה כמו שזה נקרא היום) יש דרך לימוד משלה. זה כמו שיש הבדל בין לימוד גמרא ללימוד שולחן ערוך. זה רק הבדל בדרך איך מקשיבים. בכל מקרה גם דברי ההלכה וגם הדברים בנושאי מחשבה וערכים וכל כיו"ב זה נסיון להקשבה ולכן הם מתיימרים במידה שווה להיות דברי תורה. אין דבר כזה דיון "פורמלי". אני לא יכול להקשיב למה שאתה כאדם באמת מתכוון ורוצה כשאתה כותב לי משהו בדרך "פורמלית" או שאינה פורמלית. תמיד אני מקשיב רק כאדם שיש לו אזניים משלו שמנסה לעמוד על כוונתך. אין משהו אחר. כך אין בעיני הבדל בין דיון בנושא של מחשבה או ערכים לדיון בנושא הלכתי. זו רק טכניקת קריאה אחרת כי הכתיבה היא במתודה אחרת ופונה לכוחות הכרה ורבדי תודעה שונים.
זה העניין של כוף אזנך. ומקנייני תורה שהיא בכפיפת אוזן. והיא תלויה בענווה והיא הולכת למקום נמוך. וזה מה שמבדיל בין דברי תורה לדברים של אדם פרטי. שאני לא מזלזל בהם כלל. במסורת הליטאית הנושא הזה מרכזי וחינכו לזה בתוקף. לדעתי זה התמסמס ונשאר נחלת מעטים אבל לפחות יש שרידים של החינוך הזה. זה גם נוגע לשאלה האם כשאדם לומד תורה באמת פשוט וחי ומוחשי כשמש בצהריים אצלו שהוא כעת עומד תחת הר סיני ורואה את כל הרקיעים נפתחים וקולות וברקים וקול דממה דקה וההר מעליו עשן והוא שומע את הקב"ה מדבר אליו פה אל פה. אם זו החויה בכל עיסוק בתורה יש יותר סיכוי שיהיה נסיון להקשבה כנה ומתוך ענווה ורצון ללמוד ולשמוע משהו שלא ידעתי מקודם. גם הנושא הזה יותר חינכו לו במסורת הליטאית.
לפי מה שנדמה לי שאני רואה, אין באמת הבדל היום בין בני ישיבה חרדיים או מישיבות ציוניות בנושא הזה. וגם לא בין הרבנים. ההבדל האמיתי לדעתי הוא רק בין יחידים בלא שייכות לחינוך שלהם, כל אחד בפני עצמו כיחיד לפי מידת יושרו ותום ליבו ואמונתו בתורה. יש הבדל בין חרדים לציונות הדתית בעניינים אלה בשפה, בצורת ההתנסחות. אצל הליטאים זה ערך מקובל, ולכן כך מדברים. זה לא אומר שבאמת יותר מקשיבים או באמת יותר יראי שמיים. כמו שאם החרדים משתמשים יותר בביטוי לעניות דעתי זה לא אומר שבאמת הם יותר סוברים שדעתם ענייה, זה רק מוסכמות של ניסוח ותרבות של שפה. בשני המחנות העניין של רבנות ולהיות "גדול" היום נעשה תלוי בחלק הגדול ביחסי ציבור וביכולת לרכוש את אהדת ההמון על ידי התאמת עצמך לו, ובחלק הנותר בקשרים ופוליטיקה ומרפקים וחנופה וכיו"ב. לא צריך ידיעה בתורה יותר משל כל אברך ממוצע ובטח לא הקשבה. לכן כמו שאני מחשיב דעה של פוליטיקאים מקצועיים פחות מדעה של סתם אדם מהשורה אני מחשיב פחות דעות של רבנים של היום מדעות של מי שאינם רבנים.
.
.
.
בעניין האם המצוות הן תיאור של מציאות או ציווי בדרך של פקודות
השואל הביא את דברי חובות הלבבות:
ראיתי בחובות הלבבות שער הפרישות פ"ז שכתב "אבל ההפרש שבין קדמונינו ובינינו בפרישות הוא, שהקדמונים כמו חנוך ונח ואברהם ויצחק ויעקב ואיוב ורעיו היה שכלם זך ויצרם חלש, ונפשותם היו נמשכות אחר שכלם, והמעט מן המצוות היה מספיק להם בהשלמת עבודת האלהים עם אמונת לבם לאלהים, כמ"ש באברהם: ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ולא היו צריכים אל הפרישות היוצאת מהדרך השוה התוריה. וכאשר ירדו בניהם אל מצרים וגרו בה בימי יוסף כשבעים שנה בשלוה, וחזקה תאותם וגדלה תשוקתם וגבר יצרם על שכלם, נצטרכו מן הפרישות אל מה שיהיה הפך תאותם ויעמוד כנגד יצרם. והוסיף להם הבורא מן המצוות השמעיות מה שעמד להם במקום הפרישות הראויה להם, כפי תכלית יכלתם ופחות ממנה. וכאשר כבשו ארץ כנען ונכנסו בה והתנעמו בטובה, בקשו המזון והסמוך לו ממותרי מאכל ומשתה והמשגל והבנין. וכל אשר נוספה הארץ ישוב, נוסף השכל חרבן, כמ"ש פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו' ובקרך וצאנך ירביון וגו' ורם לבבך וגו'. וכל אשר נוספו התאוות ונתחזקו, נחלש השכל והתאחר מהשיג העצה הנכונה והצטרכו אל פרישות חזקה, יעמדו בה כנגד תאוותיהם כדרך הנזיר ומנהג בני הנביאים, אשר זכרנו במה שעבר לנו בספר הזה".
מענה:
שלום,
מה שמגיעים אליו לבד הוא הסתכלות על המציאות העמוקה, ויוצא שהציווי היה לעשות בהתאמה למציאות. זה דומה למשל שאם הרופא אומר למישהו בגלל מחלה פלונית אתה צריך לאכול מאכל פלוני. כשהרופא אומר את זה זה לגמרי תיאור של מציאות, והאדם בוחר לבד לעשות כך כי הוא רוצה לחיות. אבל אם האדם מזלזל בדברי הרופא ולא עושה כך, יכול להיות שאבא שלו יצעק עליו לקיים את דברי הרופא. אחרי שאבא שלו ציווה עליו, זה מצד אחד פקודה, ומצד שני זה לא סתם פקודה לקיים את דבריו כי הוא משועבד לו וצריך לבטל את דעתו ובחירתו ורצונו לפני מי שיותר גבוה ממנו, אלא זו פקודה לעשות כמו שהמציאות מחייבת מכח שכך היא המציאות.
גם בימינו אם מישהו נרצח המשפחה שלו מאוד חשוב להם שהרוצח ייתפס ויקבל עונש מתאים, ויש מקרים שהרוצח יוצא עם עונש קל והם מרגישים שזה כמו לעבור שוב אסון דומה. וכעין זה באונס וכיו"ב.
אם עוברים על פשע ועוול ופגיעה כזו כאילו לא קרה כלום, זה שולל מהאדם את האנושיות, את ההרגשה שהוא קיים, את היכולת להתקדם הלאה, לצמוח, לחיות. אם הוא לא מספיק חשוב שיעמדו על כך שנעשה לו עוול ויעשו מזה עניין גדול ויאשימו את הפוגע, אז הוא כלום, הוא לא מרגיש בן אדם. זה קובר אותו.
זה לא בהכרח בדווקא נקמה, זה מתחיל מעצם ההכרה שנעשה עוול. לניצולי השואה היה חשוב שיהיה יד ושם, שיהיה משפט אייכמן, שיגידו אני מאשים, שיאשימו, שיכירו בכך שהיה פשע נורא ויתנו לו כבוד, זיכרון, ציון, אפילו שאי אפשר להבין ולעכל אותו. בלי הכרה כזו נשלל מהם הסיכוי לחזור לחיים, להמשיך הלאה.
ממה שראיתי טיפול פסיכולוגי ברוב הפעמים מועיל מאוד במבט לטווח ארוך. גם אם בטווח הקצר לא רואים תועלת לאחר זמן כן רואים. ורוב המקומות שלא היתה תועלת כי המטפל ממש חיבל בזה ביחס גרוע או תיאוריות לא לעניין. והרבה זמן לא הבנתי איך זה מועיל. ההכשרה שלהם לא שווה שום דבר, רובם לא גאונים גדולים, הם לא באמת מסוגלים להבין את המטופל ואת מה שעבר עליו. הם לרוב לא באמת יכולים לתת רגש של אהדה אמיתית. במקרה הטוב הם סתם מקשיבים.
דיברתי פעם עם פסיכיאטר על השאלה למה מאשפזים, והוא אמר שבאמת אין שום הסבר למה אישפוז גורם להטבה, אבל מהנסיון רואים שברוב המקרים עצם האישפוז גורם להטבה בלי קשר לטיפול שנעשה במסגרת שלו ואפילו אם לא טיפלו בכלל ורק פשוט הוא עבר לישון במחלקה במקום בבית. אני מתכוון לא למחלות נפש של ממש שזה נושא לגמרי אחר, אלא למצבים של אנשים בריאים שעוברים משבר קשה קיצוני וכיו"ב שמתאשפזים במחלקה פתוחה לכמה שבועות והאישפוז עוזר להם להרגע ולהיות מסוגלים לצאת מהסבך ולהתקדם הלאה.בתוך האדם יש חלק שהוא האני שלי בתור ילד קטן, ויש את החכמה והשכל וכו'. ויש ביניהם יחסים כמו של הורה וילד. אם לילד מרביצים בגן, הוא בוכה והולך "להגיד אותו" לגננת, והיא אומרת פויה למי שהרביץ ונותנת נשיקה ומרחמת עליו ואז הילד נרגע. גם אם הוא נתקל בכסא ומקבל מכה צריך להגיד פויה לכסא ולתת נשיקה. ואם הוא לא עובר את התהליך הזה הוא ממשיך לבכות ולא יכול להתקדם הלאה. התינוק שבי מבקש מהחלק הבוגר שבי שיתן לו את התגובה הזו. בלי זה הוא ממשיך לבכות ולא יכול להרגע ולהמשיך הלאה. הוא עוצר את החיים ומחכה לזה. והחלק הבוגר מתאמץ לא להתייחס לבקשה הדומעת הזו, לא להקשיב לה בכלל.
נראה לי שללכת לטיפול, או לאישפוז, עצם האקט של הפנייה לשם הוא הכרה בכך שהיתה כאן פגיעה שדורשת התייחסות. להאשים את הפוגע ולרחם על הנפגע. זה כמו ילד שמספר לגננת שמישהו הרביץ לו. זה הכרה בכך שפגעו בי, ושאני הצד הצודק והם הצד הרע והפוגע, ומגיע להם האשמה, ולי מגיעה הזדהות עם הפגיעה ומגיעה לי הזכות לרחמים. זה עושה שהפגיעה לא עוברת ככה סתם כאילו לא קרה כלום. זה התעקשות לבקש הכרה, זה סוג של עשיית צדק, להגיד אני פגוע, מגיע לי התייחסות לזה, ומגיע לי הכרה בזה והאשמה כלפי מי שפגע בי.
חלק מלהיות קרבן זה לאבד את ההרגשה שיש לי זכות להאשים, זכות להגיד שלא מגיע לי מה שעשו לי ואני דורש צדק. נוצר בי מחסום מפני הרעיון שמותר לי לרחם על עצמי או לקבל רחמים ממישהו. מכופפים אותי ואני פשוט מקבל את זה כעובדה שאני כפוף וחי עם זה ככה. ובגלל שאני ויתרתי על הזכות שלי לומר שזה לא בסדר, שאני לא אמור להיות כפוף, שעשו לי עוול וגזלו ממני את הזקיפות ואני נלחם נגד זה וצועק שזה עוול ורוצה גאולת דם על זה, אני מאבד את היכולת לחיות לשמוח, לצמוח, להתקדם מכאן והלאה. כי הויתור הזה הוא לא מרצון ובחירה, אלא הוא עצמו חלק מהרמיסה, מהעוול, מהפגיעה. הוא חלק הרבה יותר חשוב מהפציעה והכאב עצמם. וכוחות החיים לא נכבים, ואם הם נעצרים בגלל שאין את הגאולת דם, הם מבעבעים בפנים כמו חומצה רותחת. במקרה הטוב. יותר גרוע אם זה עומד בפנים כמו גוש רעל דומם ולא מורגש. ויש תהליך של שינוי שאדם אומר לא, יש לי זכות להיות זקוף. אני צועק חמס נגד מה שעשו לי. אני דורש צדק, הכרה בכך שהם הפוגעים ואני הקרבן. גאולת דם. לשון גאולה זה יציאה מעבדות לחרות, מחשכה לאורה. העוול מכניס אותי לשעבוד, אני עבד של זה, אני בחושך, כי חוץ מהפגיעה והפצע עצמם יש עוד משהו, יש את העובדה שהם קבעו שמגיע לי יחס כזה, שאין לי זכות שלא יפגעו בי ככה, שאני לא בן אדם, בזה הם הושיבו אותי בחושך ושללו את הזכות שלי לצאת אל האור והחופש והחיים. ואם אני מפנים את זה ומקבל את זה אני בשעבוד וחושך ותקוע ולא יכול לצמוח הלאה. אם אני בן אדם אסור להתייחס אלי ככה ומי שהתייחס מגיע לו עונש או לפחות האשמה.
אם אני חושב שמה שעשו לי זה רק שיש לי חוסר בחום והערכה ויחס וכו', שיש לי זכרונות כואבים, אז המחשבה איך לצאת מזה ולהיות מסוגל להשאיר את זה בעבר ולהתקדם מכאן הלאה, מצטמצמת למילוי החסכים שחסרים, לחוויה מתקנת, משלימה. אם לא חיבקו אותי אז אולי אם אקבל עכשיו חיבוק טוב זה ימלא את החלל ואוכל לשים את העבר בעבר ולהתקדם עם החיים.
אבל יש הבדל בין פגיעה שקרתה במקרה לבין פגיעה שמישהו עשה לי אישית. רצח יותר מזעזע ממוות מהתקף לב. כשהפגיעה היא ממישהו שעשה לי את זה, אז גם אם עכשיו אקבל הרבה מאוד חום ורוך וחיבוקים והערכה ותשומת לב וחוויות מתקנות ומשלימות ומפצות ולא יהיה לי כבר חסר חום ויחס טוב והערכה וכו', עדיין לא אוכל להתקדם הלאה ולחיות. עדיין אהיה תקוע. ולפעמים כשאדם רואה שהוא נשאר תקוע הוא ממשיך לחפש עוד מילוי וחוויות מתקנות ומחפש עוד ועוד חיבוק והערכה וכו'. כי יש עניין של צדק. מה שתוקע הוא גם העניין של לבקש צדק על העוול שנעשה. השלום הוא הסיסמה של הרוצח והפוגע והגזלן והחזק, הוא אומר תשכח מהכל, נפתח דף חדש, מה שהיה היה, נלך קדימה ונחיה בשלום. והצד הנפגע לא יכול להמשיך הלאה, הוא צריך עשיית צדק, גאולת דם. לפחות הכרה בכך והטלת אשמה על הפוגע, ושחרור וגאולה של עצמו מלהיות קרבן שותק ומפנים ומחוק ואילם. גם אם רק בתוך עצמו. בלי זה אין לחוויות המתקנות כלי קיבול למלא אותו. אם אין את העניין של צדק, אז הצורך בחוויות מתקנות, בקבלת חום והערכה, הוא ממקום של לבקש משהו בלי ההכרה שיש לי זכות מלאה לקבל אותו, בלי להרגיש שמותר לי למלא משבצת מלאה בחברת בני האדם, לתפוס מקום, להרעיש, להיות קיים ונוכח בגלוי ובזכות, ומגיע לי בזכות יחס חיובי כמו שמגיע לכולם. אני מבקש אותו כחסד. ובגלל שזה בא כבקשת נדבה, ובגלל שחסרה ההכרה בעוול ועשיית הצדק, זה יכול להיגרר למצב של בור בלי תחתית וזה בשלב מסויים מוביל לא למקום טוב.
זו הכרה שמי שנפגע צריך מתישהו להגיע אליה. יש אנשים שצריכים את האקט של הליכה לפסיכולוג כדי שעל ידי זה הם יכריזו שהם לא מקבלים יותר את הקביעה שהיה מותר לפגוע בהם כמו שפגעו. שהם כעת מתקוממים ואומרים שזה לא בסדר, ומישהו צריך לשמוע על זה, צריך לשים את זה על השולחן, לדפוק על השולחן, להגיד אני קרבן, פגעו בי, אני צריך טיפול, מגיע לי טיפול, לקרוא לדברים בשמם. לעשות סדר בדברים, לשים אותם בפרופורציה הנכונה. וחשוב שיהיה מישהו שיסכים עם הנפגע על זה. אם ההורים שלו קבעו שמותר להתנהג אלי לא כמו אל בן אדם, קשה לבד לעמוד נגד זה ולהיות בטוח שהם לא צודקים ושאני כן בן אדם שמגיע לו כבוד של בן אדם ומגיע לו טיפול ושיקום בזכות וכחובה, וזה לא פינוק או חסד. אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. קשה לבד להביא את ההורים שלך אל הצדק, לדרוש מהם צדק, שוב זה לא חייב להיות ממש איתם וזה יכול להיות גם תהליך פנימי בתוך עצמי, להיות הבית משפט עליהם. סתם כך בדרך כלל עדיף להיות כמה שפחות שיפוטי, אבל יש מצבים שמוכרחים שמישהו יהיה בית דין ששופט. עוזר שיהיה מישהו מבחוץ שיגיד לי נכון אתה צודק, באמת נורא מה שעשו לך, יש לך זכות שיגידו שאתה פגוע ושמגיע לך טיפול, והם אשמים על זה ואי אפשר לקבל את זה בלי מחאה. לא בהכרח מחאה בפניהם ובידיעתם, אלא בתוך עצמי. זה כמובן לא חייב להיות כרוך בפסיכולוג, רק שההבנה מה קורה אצל פסיכולוג יכולה לעזור גם לעבור תהליך כזה לבד.
.
חלק מהתגובות עסקו בכך שהיום אין לנו גישה לדעת תורה ויש עסקנים שמזייפים אותה וכו'.
ברצוני לבטא דעה אחרת מדעת הכותב לגבי איך צריכה להיות ההסתכלות על הנושא לכתחילה בלי התייחסות למצב הדיעבד שקיים היום.
כמשל אצייר שתי דרכים איך אני כאבא יכול להתייחס לילד שלי.
הראשונה זה לתת בידו מגיל שלוש עשרה ספר שיש בו הוראות ופקודות שהא חייב לקיים אותן ככתבן וכלשונן (כמו שיש דרשנים שמכנים זאת "ספר הוראות היצרן"), זהה לספר שנתתי לכל אחיו. וכשתגיע שעתו להיפרד מהעולם אציין "וי" על כל פקודה שמולאה בהצלחה וקו אדום מתחת לכל שגיאה בקיום הפקודות, ולפי זה הוא יקבל ציון ויקבל בהתאם לזה פרס או עונש.
דרך שניה זה שאוהב את מי שהוא באמת, את האישיות העצמית המיוחדת והחד-פעמית שיש רק לו, את הלב שלו באמת, מבפנים, ואדע שכל חייו הם מסע להכיר מי הוא באמת, להצמיח ולפתח ולטפח וליישר את זה, ולהגשים את עצמו ככל יכולתו לפי מי שהוא. וזה מסע שמלווה בהכרח בבילבולים וחיפושי דרך ונפילות וטעויות וכאבים. וכאבא שלו מה שאני רוצה זה לתמוך בו במסע הזה שלו, לחבק ולהדריך וללמד ולטפח, אבל לא לרמוס ולהחניק ולהכריח אותו להיות מה שהוא לא. כאבא אוהב אני אזהר לא להפיל עליו את הרצונות שלי, אלא רק לעזור לו לגלות את החלומות האמתיים שלו, שבאים ממנו, ולהגשים אותם בדרך הבריאה והטובה. כשהוא כואב ובודד וטועה ונופל וניזוק ומבעט, אני אחבק אותו ואתן לו חום ועצה איך לצאת מזה ולהתפתח מזה אל מה שהוא, בכיוון שלו, בקצב שלו, לפי פנימיות ועומק ליבו שלו ולפי שכלו והכרתו. אני אהיה קשוב ומבין לנפש המיוחדת שלו, לבדידות המיוחדת שלו, לגעגועים שלו, לכאב שלו, לצרכים הנפשיים שמיוחדים רק לו, לחלומות שלו, לשאלות שלו, למה שמשמח אותו. ולעולם לא אשלול את זה וכל שכן שלא ארצה להחניק את זה, אלא רק אבין ואתמוך ואנסה לתת לו כח ותמיכה לעבוד עם כל זה כדי להגיע למקום הטוב והנכון האישי שלו שמיוחד לו. שיוציא את הפרח והפרי שלו. ואם הוא עץ אפרסק ארצה שיוציא אפרסקים ולא תפוזים. ואם הוא שיח קטן ונמוך ארצה שיוצא גרגרי שיח קטנים בלבד. חנוך לנער על פי דרכו. באשר הוא שם.
וממילא את הספר שכתבתי לא ארצה שהוא ישתמש בו כספר פקודות כמו הוראות שימוש במכונה או פקודות של חייל בצבא. באופן זהה לאחיו. אלא ארצה שהוא יחפש את עצמו בספר, ישתמש בו כמו ראי ישר שישקף לו את עצמו עם הארה ועצה שנכונה לו, שיסתכל איפה הוא נמצא, ומה במצבו ולפי מי שהוא עכשיו ואיפה שהוא עכשיו הוא יכול למצוא בעיון מעמיק ועצמי ואישי בספר את העצה שנכונה לו ולמצבו ולליבו. לא ארצה שהוא יעשה מהספר סיסמאות ששוות לכל נפש.
תורת ישראל שאני מכיר היא על הדרך השנייה שציירתי במשל. לדעתי הדרך הראשונה שציירתי היא דרך זרה ותורה זרה. בתורה שלנו כתוב לא יהיה בך אל זר, הזרות היא עצם היצר הרע. כתוב אני ישנה וליבי ער, ובמדרש נאמר זה הקב"ה שהוא ליבן של ישראל. היא תורה שמחזיקה את ידי והולכת איתי בדרכי כמו ידיד אישי, כמו שאמרו יבא ידיד בן ידיד וכו', ואנחנו קוראים לקב"ה ידיד נפש אב הרחמן, וכל אחד הוא בן יחיד והוא אהובו היחיד של הקב"ה. וכל זוג הם כמו אם וחוה בגן עדן שהיו יחידים. ולכל אחד יש את החלק שלו בתורה ואת שורש נשמתו שלו ואת עבודת השם שלו. זה לא סותר להקשבה לגדולים ולימוד מהם וקבלת תוכחה וביקורת, ולענווה וכבוד מולם, אבל מצד שני שמיעה לגדולים לא אמורה לבטל את העובדה שהקב"ה ברא אותי כיחיד כדי לאהוב אותי כבן יחיד או כבת זוגו, ונתן לי בחירה חופשית ושכל ולב ונפש משלי, וכביכול צימצם את עצמו ואינסופיותו כדי לתת מקום שיהיה לו לאהוב מישהו שעומד בפני עצמו ויש לו דעת ולב ונפש משלו, שרק כך יכולה להתקיים אהבה שהיא בין שניים שעומדים זה מול זה ולכל אחד מה יש את העצמיות האישית שלו, וכל חיי הם מערכת יחסים של אהבה אישית עם בוראי כיחיד העומד מולו לבדו, וממילא גם של חיפוש דרך עצמאי ולבטים ושאלות וגם ביעוט ונפילות.
לדעתי ההסתכלות על התורה כאילו היא הוראות שוות לכל הפועלים ממפקח עבודה במפעל היא עיוות גמור של המהות היסודית של התורה. אדם שמפחד להסתכל ימינה ושמאלה, ובעיקר מפחד להסתכל פנימה, ומקיים את התורה כמו חייל צייתן ואילם, או כמו מפעיל מכונה שכל ימיו זהים זה לזה וכל מעשיו זהים לכל מפעיל מכונה אחר, אדם כזה עוד לא נכנס בכלל להתחלת לימוד התורה וקיומה ואולי בכלל לא לגדר אדם בר דעת. ודרך כזו מובילה לחורבן נפשי פנימי, לאטימות כלפי עצמו וכתולדה מזה כלפי אחרים. מי שלא אוהב את עצמו לא יכול לאהוב אחרים. ולדעתי זה לא יכול להיות רצון הקב"ה שהוא אבינו אל חי ונתן תורת חיים, ואדרבא הוא בוכה על זה, וזה נקרא עורלת לב וזו כניעה ליצר הרע בקרב העיקרי נגדו. ולצערי הגדול יש היום מגמות חזקות בחינוך החרדי שמחנכות דווקא לכיוון הזה, ואני רואה בברכה ושמחה את הנסיון לשאול על זה שאלות, לא כתגובה על ירידת הדורות או "משבר מנהיגות" וכיו"ב, אלא כחיזוק יסודי התורה וכדרך הנכונה לכתחילה לגשת אל התורה והמצוות.
.
.
תגובה על הדברים מיוסי איתן:
.
מכיוון שאינך מסייג את דבריך ומציב להם גבולות, דבריך הם מסוכנים ועלולים לקחת את השומע למקומות רחוקים מדי לטעמי. והרשה לי לומר, שאני בעד כל מה שאתה אומר, אבל עם סייג אחד חשוב מאוד, שלצערי לאורך כל תגובתך לא הזכרת זאת, והגבול הוא ההלכה. בתוך ההלכה כל אחד צריך למצוא את הנטייה הטבעית שלו ולפתח את כשרונותיו ולשאול את כל השאלות הנוקבות, אכן כן. אבל חלילה, לא לצאת מהגבולות של ההלכה. אין אנו באים לערער על ההלכה. לא זאת מטרת העיתון כלל וכלל. אדרבה, ככל שניתן היינו רוצים לחזק את ההולכים לפי ההלכה.ועלינו לזכור שיש בתוכנו יצה"ר, ערמומי ומתוחכם, והתרמית העצמית היא הבעיה הגדולה שלנו בעולם הזה, ורק ע"י לימוד התורה וההתמודדות עם ההלכה אנו רוכשים כלים לזהות את קליפות התרמית והעצמית. וככל שאנו מקלפים את הקליפות אנו רואים ברבדים יותר עמוקים כיצד אנו מרמים את עצמנו.
וכל העולם הזה הוא גשר דק מאוד, וקל מאוד ליפול, בין אם לימין בין לשמאל, וכל העניין זה למצוא את האיזון הנכון ושביל הזהב, למצוא את היחודיות שלי השונה בתוך גבולות ההלכה שלא משתנים.
.
.
תגובתי על דבריו:
.
העיתון בא לעסוק בהוויה של החיים החברתיים ולא בשאלות עיוניות באמונה, אבל לדעתי יש קשר בין הדברים, והאופי של רשות הרבים והחינוך במידה רבה משקף את התפישה בשאלות יסודיות באמונה ויסודי התורה.
בכל הדורות לומדי התורה עסקו בשאלות היכן עובר הגבול בין פריקת עול או רפורמה לבין פירוש וחידוש והעמקה וסברא ישרה ו"אובנתא דליבא" [הבנת הלב] ושיקול דעת ומידה ואיזונים, ולפעמים גם פשרות והתחשבות באילוצים, בהתאם למצב ולאדם. לא תמיד התשובות היו חד משמעיות, לא מעט פעמים מה שנראה נכון לגדול אחד הוקע כפריקת עול ורפורמיות על ידי גדול אחר.
לדעתי המציאות היא שכל שומרי ההלכה מכל הזרמים עומדים כל יום במצבים שהם מתחבטים בעצמם, בלי לשאול רב, מול שאלות של "פשרות" ו"גמישויות" והתחשבות באילוצים, בחייהם האישיים. האם כל אחד מקיים בשלמות גופי הלכות כגון לא להחמיץ אף פעם עניית אמן כהלכתה, ושלא תהיה חטופה או קטופה, דיבור חול בביהכ"נ, כוונה כהלכה בהזכרת השם בכל ברכה ועוד לאין מספר כיו"ב. האם אדם לא שאל את עצמו בינו לבין עצמו בלי להיוועץ ברב למה בדיוק הוא מרשה לעצמו לא תמיד להיזהר בשלמות בכל זה. ומה עם בין אדם לחבירו שהם דאורייתא חמורות שבחמורות בכל מילה ומבט והתנהגות. מישהו שואל רב מה בדיוק מותר לו להגיד לאשתו או בנו, ואיך להגיד, ואיך להתנהג איתם על כל מבט ומילה ומעשה. האם כל מעשיו בזה הם לפי כל דקדוקי ההלכות שבין אדם לחבירו על כל סעיפיהן הרבים. וביטול תורה, האם מישהו לא הרשה לעצמו קצת לפטפט מאחרי הגמרא בכולל, או לשבת בתור לרופא ולא להרהר דווקא בסוגיא שלו. מה התשובות שלו לזה? אלה עיקרי דינים חמורים, למה באלה הוא מרשה לעצמו פחות להתאמץ להיזהר ובאחרים הוא יותר נזהר. מי התיר לו להיות סלקטיבי בהלכות? אבל האם ברצינות הוא יכול לאורך כל חייו תמיד להיות לא סלקטיבי בכלל? האם מה שהוא מרשה לעצמו לא להתאמץ בקיום כל סעיפי ההלכה לדקדוקיהם בעקביות שלמה בכל תחומי ההלכה עושה אותו רפורמי ומורד בתורה? ואם הוא לא רפורמי מכח זה אז מה הוא כן? ולמה? אם הוא אומר אני עושה עד כמה שאני יכול כי אחרי הכל אני בסך הכל בן אדם, מה עמדת ההלכה כלפי אמירה כזו, ואיפה הגבולות של זה ולפי מה קובעים אותם? אם זה מתיר לא תמיד לענות אמן כהלכה האם זה יתיר גם לא להקפיד על שמירת עיניים שהיא לא פחות קשה למי שהוא "בסך הכל בן אדם",
אומרים שחוזר בתשובה נעשה חרדי "אמיתי" מהרגע שהוא מתחיל לדבר בבית הכנסת. זה אומר שחרדי אמיתי מבין שיש הלכה ויש בן אדם ויש ביניהם התייחסות לא פשוטה ולא חד-מימדית, ולבן אדם יש נפש וכוחות שצריך לשמור לטווח ארוך, ויש שגעון ויש שפיות. זה לא דברים שאנשים הולכים לרב לשאול האם מותר לי לדבר בבית כנסת או לא לענות אמן לכל ברכה בכוונה וכהלכה המדוייקת. למה יש "מצווה" לפחד מללמוד על זה ולחשוב על זה ולדבר על זה ולהתייעץ עם רב מה דרך התורה בזה, למה יש "מצווה" להשאיר את ההחלטות האלה לאינטואיציות מחתרתיות לא מעובדות, בלי התבוננות ופיקוח על מעשיו כמו שדורש המסילת ישרים.
אני שואל האם מחשבה ולימוד על איפה הקו בין מרחב של שיקול דעת הלכתי לבין פריקת עול ורפורמיות, כמו שהגדולים עוסקים בהם בענייני ציבור ולגבי גיור למשל, באמת אסורים לחלוטין על אדם קטן מהשורה לגבי המרחב הפרטי שלו, או שכמו שהוא גם מחוייב בהלכה ולא רק הרב שלו, כך השאלות האלה הן חלק הכרחי מעצם החיים על פי ההלכה והן מוטלות בהכרח גם עליו לפי מידתו בעניינים שנוגעים לו ולחייו באופן פרטי (כל זמן שהוא לא הגיע למדרגת הוראה לאחרים).אני בסך הכל עוסק במצב קיים של התחבטויות כאלה אצל כל שומר תורה, ושואל האם זה מובן מאליו שההסתכלות על זה צריכה להיות בעיניים של כשלון מתסכל ועמוס פחד ורגשי אשמה מול חומה של הלכה נוקשה חסרת הבנה וקרבה וקבלה וחום וחיות, או אולי פשוט התעלמות והכחשה כמו שנהוג. אולי כבר הצטברו על השאלות האלה יותר מדי אבק והתאבנות ופחדים ואין איסור לנער מזה את האבק ואין ממה לפחד. למה מי שמאמין בתורה ורוצה לשמור הלכה יגיע מחשיבה כעין זו לפריקת עול, אולי להיפך. ואולי הפחד שזה יוביל לפריקת עול אומר משהו עד כמה הפחד והחשש ממורא בשר ודם ממלאים תפקיד בשמירת ההלכה שלנו. ואולי כמו כל סוגיא שנוגעת להתנהגות שלי בעולם אני צריך גם בסוגיא הזו להתייעץ עם ההלכה ועם כל מקצועות התורה וללמוד כראוי ובעיון וגם בשאלת והדרכת רב את ההלכות העוסקות ביחס בין האנושיות העצמית שלי כמו שאני לבין חובותי הלכתיות. השאלות שלי לא באות להתריס או סתם להציק או להטיף מוסר או לנער, הן באות לפתוח סוגיא כמו שלומדים כל סוגיא, שתמיד נפתחת בקושיות, והקושיות אמורות להוביל לעיון ועמל ולימוד ומחשבה ובסוף לבירור והגדרת גדרי הדינים באותו עניין. החשוב בעיני זה רק לפתוח את הסוגיא, אבל יש לה המשך, וזה כבר מסור לכל אחד לפי דעתו ודעת רבותיו ובזה איני בא לומר קבלו דעתי. אם אדם מרגיש שזה לא למידותיו להתמודד עם שאלות כאלה והסכנה רבה מדי, למה שלא יציג אותן לרבו ויתעקש על תשובות שבאמת יספקו אותו. גם אם אינו יכול להיכנס לרב אלישיב או לרב עובדיה האם אין שום תלמיד חכם גדול ממנו שהוא יכול להתייעץ איתו בשאלות פרטיות. ואם באמת אין, אז במקום שאין אנשים אתה מוכרח להיות איש ולא בת יענה.
וכל זה זה קובע גם על הנושאים שהעיתון עוסק בהם, כמה חיות רוחנית תורנית ואהבה ופתיחות לב ואנושיות ושכל ישר יש ברשות הרבים של החיים הציבוריים שלנו. המציאות הציבורית נובעת מהשאלות הפנימיות האלה ואי אפשר לשנות אותה בלי לעסוק בהן. התנהגות של אדם נקבעת קודם לכל באיך הוא מתנהג כלפי עצמו ואלוהיו וההלכה שלו, ואחר כך זה קובע על התנהגותו עם בני ביתו, ורק אחר כך זה קובע את התנהגותו במרחב הציבורי החברתי והחינוכי.
כמובן אתה צודק מאוד שאלה שאלות מסוכנת מאוד ומורכבות מאוד ויש בהן פתח גדול מאוד להטעיית היצר הרע. לעבור את העולם הזה החשוך שבו עמוד נראה כאדם ואדם נראה כעמוד, ולעמוד בנסיונות ובמלחמת היצר, זה דבר מסוכן ומורכב מאוד. אבל זו חובתו של האדם בעולמו, אני לא חושב שחובתו לנסות להתחמק מזה ואני לא חושב שהוא באמת יכול, ולעשות את זה במחתרת ובהכחשה לא מועיל לשום דבר. הקב"ה רצה לשים כל אחד מאיתנו בעולם חשוך ומסוכן כזה כדי שלחמנו לא יהיה נהמא דכיסופא, כדי שמה שנשיג יבוא מאיתנו ויהיה שלנו. בלי בחירה חופשית והתמודדות עצמית אין מערכת יחסים עם הקב"ה ואין שכר ועונש. וחיזוק ההלכה הוא לראות בה חלק עיקרי ומהותי שעומד בלב מערכת היחסים הזו ולא רק מסגרת נוקשה לה.
אם ההלכה היא רק מסגרת חיצונית נוקשה ואחידה זה אומר שיש מרחב בתוך גבולות המסגרת ששם החיים האישיים השוטפים בכל רגע באמת מתנהלים, ואם כן הם מתנהלים במנותק מההלכה וזה החלשת ההלכה לדעתי. ההלכה היא המגע של חיינו ועצמיותנו וגופנו עם התורה והקב"ה בכל רגע של החיים, ואין ניע קטן ומילה קטנה ומחשבה קטנה שאין עליהם דין בהלכה. גם אהבת ה' ויראתו ואמונה, ואהבת אשתו וחברו, וכל כיו"ב כל חלקי העולם הפנימי הם הלכות בשו"ע וברמב"ם ויש להן הרבה מאוד סעיפים וגדרי דינים כמו לכל הלכה, אין מרחב של עולם פנימי אישי שחופשי מההלכה. מה שאדם עושה וחושב בחדרי חדרים ועל משכבו בלילות ובחדרי ליבו, בעולם הבא יתגלה לעין כל. והקב"ה מסתכל עליו גם שם והדין הוא גם על שם (ומסתמא בעיקר על שם) ועל הכל יש הלכות. אם רואים בהלכה מסגרת נוקשה ואחידה זה אומר שכל ניע הכי קטן רגשי או מחשבתי או נפשי או מעשי או מילולי של החיים שלי, וגם מה שביני לבין הכרית רגע לפני שאני נרדם, הכל חייב להיות מקובע בתבנית אחידה ונוקשה עשוייה בטון יצוק, ואם אני לא חי כך זה מעיד שאני לא מעמיק בלימוד ההלכה ולא רואה איך מכל סעיף כתוב נגזרים תתי סעיפים קטנים על כל דבר ובכל מצב ואני מתעלם מחלקים שלמים של ההלכה. ומזה מגיע מציאות שאדם חכם לא מודע לכך שהוא נזהר מתולעים ואוכל גמלים, והיו דברים מעולם. להפלות בסמינר בנות על רקע מוצא, זה רמיסת ההלכה בשאט נפש וגובל בשפיכות דמים, ואותו שופך דמים יחמיר לא לאכול שרויה בפסח ולקנות אתרוג באלף זוז ולזמר בטיש בדביקות עצומה. וזה לא רק בנות בסמינר, יש הרבה מאוד הלכות לא פחות חמורות שאפילו קשה יותר לתרץ מגזענות ואין צורך להאריך בפרטים. וההכחשה אצלו חמורה עד כדי כך שהוא לא מודע בכלל לגודל הסתירה ולא יכול לקבל תוכחה. כי אם הוא יהיה מודע שיש אצלו סתירות כאלה הוא יהיה מוכרח לשעבד כל ניע מחייו למסגרת הלכה נוקשה וזה שום אדם לא יכול לעשות, והפתרון היחיד שהוא מכיר וחונך אליו הוא לשכוח חלק מההלכות ולהכחיש בכח רב גם בתוך עצמו את ההתעלמות והסלקטיביות. אני בסך הכל מציע דרך התמודדות אחרת, למה זה החלשת ההלכה?
אני רוצה לחזק את ההלכה, לומר שהיא עצם מעצמותם של חיי האדם בכל רגע. והיא דיבור חי מאבא שרואה אותי עכשיו עד מעמקי הצפונות וחי איתי במגע אוהב צמוד ורצף, הוא רואה את חולשותי ואת רגשי האשמה שלי והחוסרים והפצעים הנפשיים והבדידות שלי ואת כל הקשיים שלי ואת כל עמקי נפשי עד תומם, ואמירת ההלכה מפיו היא על רקע כל זה ובהתחשבות אוהבת בכל זה, וזה רק מחזק את האמירה שלה, וזה מאפשר לי לחיות עם ההלכה בשלמות ומלאות בלי להמית את נפשי ובלי הכרח להתעלם מחלקים נרחבים ממנה, כי כך היא לא ממיתה וכובלת. אדם שחי כך גם רואה אם הוא מפלה בנות בסמינר ואיך הוא מתייחס לאשתו ואיך הוא מרשה לעצמו להתבטא נגד אנשים שחולקים עליו וכל כיו"ב הרבה לאין מספר. מה שאני אומר זה לשני הכיוונים, בהחלט לא רק לקולא, נובע מזה גם הרבה מאוד לחומרא. רק לא מחשיבים את זה כגישה מחמירה בגלל שאת החומרות האלה כבר מדורות קודמים התרגלו לשכוח ולדוש בעקבים ומעשה אבותינו בידינו ואין להרהר אחריהם. אבל הרי בזמן אבותינו הגדולים של אז הרבו להוכיח אותם על זה וכתבו בספר את תוכחתם החריפה על כל אלה, והאם עלינו לאחוז בדרכי אבותינו החוטאים או בדרכי רבותיהם של אבותינו שהוכיחו אותם.
מקובל לומר בשם גדולים שההלכה זה לא הסעיף הכתוב בספר אלא היישום הנכון של הסעיף הכתוב על המציאות החיה עם כל מורכבותה, ולכן מי שפוסק את ההלכה חייב להיות רב חי ולא כל אחד רשאי לפסוק מהספר ככתבו וכלשונו אלא חייב לשאול רב חי. מצד אחד זה אומר לא לפסוק עצמאית מהספר ולהתבטל לפני רב חי ולהקשיב לו, אבל יש לזה גם צד שני, שיש דברים אישיים פרטיים שמתחדשים כל רגע, ושם האדם מוכרח להיות הרב החי של עצמו, ואסור לו לפסוק הלכה מהספר ככתבו וכלשונו אלא הוא חייב בעל כרחו לעיין ולחשוב ולחפש בשיקול הדעת איך היישום הנכון של הכתוב על המציאות המורכבת.
יש בהלכה דברים שנאמר עליהם שהם דברים שמסורים ללב, שנאמר עליהם ויראת מאלוהיך. בכל עניין הלכתי מעורב גם צד כזה. אי אפשר שהכל יהיה רק כפוי מבחוץ ומוגדר חד משמעית מבחוץ. אי אפשר לעקוף את השאלה כמה באמת יש בלבך יראת שמיים כנה ועצמית אם אתה בא לרצות לשמור הלכה. אני חושב שיש עיוות במחשבה שיראת שמיים זה מדרגה בעבודת השם וזה עניין אישי שלא כל אחד מושלם בו ואולי אפילו לא כל אחד מחוייב לעסוק בו, הרי יראת שמיים היא הלכה מעשית מחייבת ברמב"ם ובטור ושולחן ערוך ומהראשונות והיסודיות ושייכת להלכות יסודי התורה, זה לא רק נושא בספרי מוסר לבעלי מדרגה. ואת זה משאירים כעניין פרטי של כל אחד, אבל חושבים ששמירת שאר ההלכות מנותקת מזה והיא כן מחייבת כל אחד בשלמות בלי שייכות לכמה יראת שמיים יש בו. וכן לגבי ההלכות של אמונה ואהבת השם שגם הן גופי הלכות מחייבות ומעשיות ברמב"ם וממניין תרי"ג, ולא רק נושא של מוסר או חסידות. שמירת הלכה היא הצד המעשי של היראת שמיים והאהבה והאמונה, זה פנים של אותו מטובע עצמו, זה לחיות את היראת שמיים, ואם יש בעיות ביראת שמיים אי אפשר שלא יהיו בעיות בשמירת ההלכה המעשית. אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים לדלג על ההלכות הראשונות האלה ולהתחיל את השולחן ערוך רק מסימן ב' ואת הרמב"ם רק מהספר השני ולהגדיר שרק משם זה הלכה ומה שמקודם זה רק מוסר או חסידות. אי אפשר ליישר קו באלימות חברתית וחינוכית שאת שמירת ההלכה מפרק שני ברמב"ם והלאה כולם יקיימו בשלמות, ויראת השמיים והאמונה והאהבה וכל הלכות יסודי התורה ישארו עניין פרטי שמקובל שלא כל אחד ששומר הלכה צריך וחייב לעסוק בזה. יראת שמיים ואהבה ואמונה לא יכולים להיות מושגים רק על ידי כפיה וחינוך חיצוני, חייב להיות לזה גם התחלת שורש חי ואמיתי בלב. ואם שם, בלב, החזית ההלכתית שלנו פרוצה והשדה שלנו מלא קמשונים, זו המציאות האמיתית שלנו, וליישר בכח חיצוני את הקו מבחוץ למראית העין לא פותר את הבעיה. יש כמובן עניין של אחרי המעשים הולכים הלבבות, והגדר ההלכתי כמובן מחייב את המעשה הגופני בלי קשר למידת השתתפות הלב בקיום ההלכה, ומצוות אין צריכות כוונה, ויש גם עניין של חיי קהילה מלבד החיים הפרטיים וזה מחייב התנהגות לפי דרכי הקהילה גם בנפרד מהנאמנות ללב של עצמו. אבל עדיין אחרי כל זה המצב של מה באמת קורה בתוך הלב תמיד ישתקף בהכרח ברמת ושלמות הקיום ההלכתי המעשי, וזה גלוי מאוד אם לא מתרגלים להתעלם מחלקים שלמים בהלכה המעשית, ואי אפשר שלא להתמודד עם העובדה הזו. אי אפשר שלא למסור חלק מהאחריות של שמירת ההלכה המעשית ליראת השמיים העצמית האישית של כל אחד ושיהיה מסור לליבו. נסיון כזה פשוט לא עובד, וזה גם הופך את הציבוריות למשהו שיש בו קורטוב אבק של קולקטיב סטליניסטי ולדעתי אבק כזה אוסר גם בכלשהו כמו חמץ.
שמעתי לאחרונה רב שמכריז בגאווה שגידלנו בחינוך הטהור לפי ישראל סבא דור לתפארת טהור ומושלם שהולך בדיוק לפי התורה בדרכי אבותינו. התורה מחנכת למבט מעמיק ולמדני שחודר פנימה ומקיף הכל ומדקדק בכל פרט ולא עושה ויתורים. במבט כזה לדעתי התמונה היא אחרת לגמרי ממה שהוא מציג. הדור לא מושלם, ולא כולם הולכים באותה הדרך ועומדים באותה מדרגה ובעלי אותו צביון וגוון וברוך השם שזה כך, ובכלל זה לא רק "דור" אלא גם ובעיקר אנשים יחידים שכל אחד הוא עולם בפני עצמו. מה שאני מעלה הוא נסיון להפנות מבט כזה על כל התחומים התורניים בכל המישורים ובכלל זה ההלכה שהיא לדעתי לב החיים התורניים ומשם מתחיל הכל ובה תלוי הכל ואי אפשר לדלג על הסתכלות גם בה. זה עצמו שורש המאבק שאני מזהה בעיתון הזה, זה אותו עניין גם בציבוריות וגם בעבודה האישית, הלוז של המאבק זה רק באיזה סוג מבט להסתכל על הדברים, שטחי או מעמיק. מסונוור או מפוכח. סיסמאות ותבניות או הסתכלות ישרה על המציאות עם כל מורכבותה. בגסות או בעדינות, החוצה או פנימה. סוג המבט הופך את הכל, זה ההבדל בין דעת תורה לדעת בעלי בתים, אומרים שפשט זה קודש אבל פשוט זה טרף. זה ההבדל בין המורים הלכה מתוך משנתם שהם מבלי עולם לבין בעלי תלמוד שמעיינים בסברת טעמי המשניות. אחרי שמסתכלים במבט כזה לי כבר אין נפקא מינא אם יקבלו את דעתי או יחלקו עלי. כל דעה אהובה ומכובדת בעיני אם יסודה במבט כזה, ומה שאכפת לי לעורר עליו הוא רק על סוג המבט עצמו.
אני לא מדבר במטרה להחטיא או לקנתר, אלא להיפך, לקרב ולחזק, ולכן לא רואה סיבה למנוע משומרי תורה לשמוע את הדברים גם אם יש מקום גדול מאוד לחלוק עליהם מקצה לקצה.
אני מסתכל על זה כעת ממקום של מישהו שמסתכל מהצד ולא נשחק יומיומית בחיי המעשה בבעיות השוטפות, אז קל לי לכתוב על דברים במבט רחב ועם למדנות. מישהו אחר ששקוע בחיים המעשיים היומיומיים אצלו אותם דברים "גדולים" יכולים להתבטא במשהו קטן ומעשי, וזה לא פחות גדול ואמיתי. אם כל מה שמעסיק אותו זה רק הלחץ איפה עכשיו לרשום את הילדה שלו שלא התקבלה, והוא רוצה רק שיפתחו בית ספר שיתאים לו ויקבל אותו, והוא לא מתעניין עכשיו בכלל ישראל וקודשא בריך הוא ושכינתיה וכו', מה שהוא עושה ומרגיש וחושב זה לא פחות גדול וחשוב ועמוק ומתקן את המצב הכללי. הקב"ה נמצא בפרטים הקטנים. גם אדם כזה עוסק בדברים הגדולים והעמוקים. הוא דואג לבת שלו, זה אהבת ישראל הכי שלמה ועמוקה וגדולה שיש. הוא מתקומם על מנהלת פלונית למה היא מתנשאת וסגורת לב, זה התקוממות נגד אטימות לב ושכחת התורה ועזיבת הקב"ה ושלטון היצר הרע, כל פרט קטן קובע לא פחות מהדבר הכללי הגדול, וכל פרט קטן ומעשי מכיל בתוכו את כל העניינים הגדולים ושם בתוך הפרט הקטן הם באמת נקבעים ונעשים. לכן אם מישהו כותב שהתפקיד שלנו כעת זה לא לתקן את עולם התורה ולהביא את המשיח אלא רק למצוא פתרונות מעשיים מקומיים, אני לגמרי איתו.פעם הרב מבריסק אמר שאם מישהו נכנס אלי ומדבר על "אהבת ישראל" אני מייד יודע שהוא שונא בתכלית השנאה את ישראל התורה והקב"ה.
כי אין דבר כזה "אהבת ישראל", יש לאהוב את הילדה שלי ואת אשתי, ואת השכן ואת האיש מהמכולת ואת החברותא ואת מוט'ל מהבית כנסת. "אהבת ישראל" זו מילה גדולה שאין מאחריה מישהו אנושי מסויים פרטי, וזה הופך אותה לסיסמה ריקה, ומי שעוסק בססמאות ריקות זה בריחה מלגעת באמת במקום ששם קורה האהבת ישראל בפועל, באשתו וילדיו ושכניו וכו'. גם מנהל בית ספר שמפלה בגזענות מדבר בלי בעיות על "אהבת ישראל". זה קל.
גם אין דבר כזה לתקן את עולם התורה, אם כל אחד יתקן כל פעם מעט את עצמו ואת סביבתו הקרובה ומה שהוא נתקל בו בחיים המעשיים שלו זה כל עבודת התיקון.
רק אומרים שבכל עיר צריך שיהיו גם עשרה בטלנים, אני בתור בטלן שלא עוסק בחיים הממשיים יכול לבוא מהצד ולתת את הזוית של הסיסמאות הגדולות והמילים הגדולות, וגם את זה צריך. זה יכול אולי לשפוך עוד איזשהי זוית ראייה או קרן אור או השראה כלשהי על הדברים הפרטיים הקטנים. אבל זה בעצם תפקיד של "עייצעס געבער" (נותן עצות. אם מישהו עושה משהו יש כאלה שבאים ונעמדים להסתכל מהצד עם ידיים בכיסים ונותנים עצות). האנשים שכותבים על הבעיות המעשיות ה"קטנות" שכואבות להם אישית הם בעצם הדבר האמיתי, שם הקב"ה באמת נמצא, והם העובדי השם האמיתיים והם אלה שעושים את השינוי. בגלל זה לא הרגשתי רצון להתווכח עם מי שהגיב מהמקום הזה. כשכתבתי הדברים היו מופנים יותר אליך ואל אנשים כמוך מאשר אל הקהל הרחב, כי אתה כבר עומד במקום יותר כללי, וחשבתי שאז אולי יש תועלת וחיזוק גם בהסתכלות יותר כללית.שאלת מה דעתי לגבי הרב קוק, לא הזדמן לי להכיר את הכתבים שלו כמעט. מהמעט מאוד שהצצתי התרשמתי כמובן שהוא אדם גדול מאוד ובוודאי אני לא יכול לשפוט את דבריו. יש דברים כמו מה שהוא כותב על הצורך לכלול מחדש בעבודת השם את חיי הגוף, היופי, הטבע, וכו', או היכולת הרחבה העמוקה שלו לראות מעבר לגבולות של מי לובש איזו כיפה בדיוק, שאני מזדהה איתם מאוד. אבל לפי החינוך שלי קצת צרם לי שיש נימה בדבריו של הסתכלות רחבה של מי שעומד בנקודת תצפית גבוהה ומביט במבט רחב על האופקים של "העם" וההיסטוריה והכלליות. החינוך שלי מבעלי המוסר הוא לעסוק דווקא ביחיד, בקטן ובאישי ובפרטי ובמה שבתוך עצמי ובחדרי חדרים וביחסים בתוך המשפחה וכו'. בגוונים הכי דקים של כוחות הנפש הנסתרים הפרטיים ברגע אחד מסויים. במה שכתבתי גם כתבתי על כלליות ולכן עכשיו הסתייגתי מזה. מה שהבאתי מהרב מבריסק לא נאמר על הרב קוק עצמו חלילה, אבל זה שייך יותר למקצת אנשים שמושפעים בשטחיות ממקצת מקומות בכתביו ונכנסים להלך נפש של מחשבה על דברים גדולים כמו "עם ישראל" ו"אהבת ישראל" וכו'. זו כמובן מחלה ששייכת לא פחות גם בין חרדים שמתנגדים לרב קוק, רק שלכל אחד יש סגנון משלו לדברים האלה.
אם ראש ישיבה ליטאי אומר שבעולמו יש רק "תורה" ו"הרבצת תורה" זה סגנון אחר של אותה בעיה. כי אין דבר כזה "תורה". יש את הבחור שמעון שלומד וקשה לו והוא מסתבך עם הסוגיא ולא מתאים לו השיעור, ויש את שלמה שיש לו את הלימוד שלו ואת הבעיות שלו. וצריך שבעולמו של הראש ישיבה יהיה את הבחור שלו שמעון עם כל מה שיש בו וכל בעיותיו ומעלותיו וכו', ולא באופן כללי "תורה". תורה זה רק שמעון ושלמה וגרשון וכו' וכו', אין מלבדם משהו אחר, תורה זה נשמה ערטילאית בלי גוף, המציאות החיה שלה היא רק בחור זה ובחור זה. זה גורם ששמעון הבחור הרך והרגיש שיש בו רצון ללמוד תורה ועוד רצונות אחרים ונפתולי נפש וכו' וכו' נרמס ומוזנח. כי הוא עובר מתחת לרדאר של הראש ישיבה שאין לו בעולמו אלא "תוירה". או של הראש ישיבה החסידי שיש לו בעולמו ציור כללי של בחור חמד חסידי טהור ולא את בחור פלוני עם כל מה שיש בו.
מבחינה זו כתבתי שבאמת אני מרגיש שמה שחשוב ומציאותי זה לא תיקון עולם התורה באופן כללי וכו' אלא רק הילדה המסויימת הזו שמנהלת מסויימת זו התייחסה אליה כך וכך וצריך לחפש לה פתרון כזה וכזה. יש רק את הילדה הזו. ואת הילדה השנייה. ואת האבא הזה, ואת האמא הזו. הכלל הוא רק האנשים האלה כל אחד באופן פרטי. ואם מישהו מקשיב לילדה ולהורים שלה ומחפש לה פתרון הוא זה שעושה את העבודת השם ותיקון עולם התורה במעשה המסויים הזה שלו. ואם אני מבלבל לו את המוח במילים נמלצות גבוהות וגדולות והוא מרגיש שזה רק מפריע לו הוא לגמרי צודק.
יש גם את הנקודה של הרגשות הלאומיים, שהוא ראה בהם התחברות אל נשמת האומה שהיא קודש וראה בזה דבר שיש בו מן הקודש ואמר שחילוני מתחבר אל הקדושה דרך רגשותיו הלאומיים, וממילא גם אצל בני תורה יש מקום לטפח אותם. בעקרון יש וודאי אמת בדבריו, אבל למעשה מה שקורה בשטח אני מרגיש יותר קרבה להסתכלות של הרב ש"ך על זה, שבפועל זה כמעט תמיד מתחבר גם לכוחות הנפש של "אנחנו" ו"הם", של שנאת הזר והתנשאות עליו. וכוחות הנפש האלה הם היפך התורה, לא חשוב למי הם מופנים ומתי, עצם פעולתם בתוך הנפש, הצבע והנימה והטון וקצב התנועה של הכוחות האלה, זה סתירה גסה לכוחות הנפש של שפל ברך וענוותן וסבלנות והרכנת ראש וקבלת יסורים באהבה ושפה רכה ורודף שלום ובוטח בקב"ה כגמול עלי אמו וכיו"ב.
למשל הרגש כלפי המשפחה, הוא רגש טהור וקדוש ונפלא מאוד, אבל אצל משפחות פשע הוא הופך מבחינת כוחות הנפש לרגש מאוד סותר למה שטוב. הרגש כלפי הלאום שלי הוא קצת דומה לרגש אל משפחה, ואצלנו מאוד מאוד בקלות הוא הופך לצורה השלילית של זה. של לא רק לאהוב את העם שלי אלא לשנוא את מי שמחוץ לעם שלי רק מהסיבה שהוא לא שייך לעם שלי, וגם אם הוא בעצמו אישית לא שונא יהודים ולא רודף אותם אני צריך לשנוא אותו כי הוא "גוי" ו"ערבי".
אני זוכר שפעם ראיתי בחורי ישיבה משוחחים בידידות עם צעיר ערבי מהמכולת, הוא נשמע תמים ונחמד וידידותי וסיפר על המשפחה שלו וכו' והם שוחחו איתו יפה ובידידות והיה נראה שהם בכנות מחבבים אותו. אחרי שהוא עזב הוא חצה כביש ומישהו סינן הלוואי שידרס. והם ציחקקו כאילו זו מצווה והרגישו שעכשיו הם מתקנים את החטא של רגש ידידותי לערבי. זה בעיני מכוער ונורא.
יש הרבה כוחות נפש שסותרים לתורה והם קיימים בנו באופן טבעי, ואנחנו לא נקיים מהם, רק הבעיה שרגש הלאומיות מערבבים אותו עם התורה כאילו הוא מצווה יסודית. וזה נכון רק כשהוא טהור ויש בו רק אהבה, וכמו שאני צריך לאהוב את אשתי יותר ואת בני יותר, אבל לא בגלל זה לשנוא את הבחורים האחרים בישיבה של בני או את הנשים האחרות בבניין, כך באמת יש מצווה יסודית בתורה לאהוב את העם שלי יותר. אבל אין מצוהו לשנוא את מי שלא בעם שלי אם הוא אישית בעצמו לא שונא אותי. ועושים כאילו כתוב בתורה שיש מצווה על שנאה כזו וזה כבר לא בעיה רק של רגש שלילי שאולי כאדם לא מושלם ייתכן שיהיה לי, אלא של הלהבת הרגשות הרעים בכח התורה וזיוף שלה.
.
.
– – –
.
.
המייל הקודם הזכיר לי ועד מוסרי שאמרתי מזמן לכמה אברכים, שאלתי אם קיבוצניק שמאלני אוכל שפנים אבל טוב לב עולה לבית דין של מעלה, ולידו נדון גם חרדי ירא שמיים לומד תורה ומקפיד בהלכה שגם הוא אדם טוב לב בדיוק כמו הקיבוצניק. מי מהם ישב במקום יותר גבוה.
ואחרי הדיון עלה שמצד עבירות לקיבוצניק יש פחות עבירות, כי תינוק שנשבה יש לו רק לאו אחד בשוגג, ואין חרדי שאין לו יותר איסורים מזה לכה"פ בשוגג.
מצד מצוות, לשניהם יש הרבה מאוד מצוות. לקיבוצניק יש שפע מצוות של בין אדם לחבירו שהן לא פחות חשובות וקדושות, והן בכל רגע, כמו שאמרו גדול המלבין שיניים לחבירו ממשקהו כוס חלב, ואדם טוב ומאיר פנים עושה את זה אלפי פעמים ביום בכל מילה ומבט וחיוך וטפיחה על שכם. ואלפי פעמים ביום הוא מקיים מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך וכיו"ב. ואם בכלליות הוא אוהב בני אדם מכח שהם בצלם אדם, ומתאמץ להמנע מרע, הוא מקיים מצוות אהבת הבורא ויראת שמיים (ואם יש לו אמונה באנושיות, בטוב, בקדושת החיים, או ביטויים מעין אלה, במקרים מסויימים אם הוא תופש את זה נכון ומספיק עמוק זה מחשיב אותו כמאמין בקב"ה. הרי לתינוק שנשבה אין דין לומר דווקא את השמות הלא נמחקים וכיו"ב כדי שלא יהיה נדון כאפיקורס, וזה כדי לצאת גם לפי שיטת רבי חיים שגם לאפיקורס שוגג יש דין אפיקורס), וכמובן גם לחרדי יש שפע מצוות מכל הסוגים.
אז אם בכמות אצל שניהם יש הרבה מאוד, נבדוק את האיכות. רוב מה שהקבוצניק עשה בא באמת מתוך עצמיות ליבו מרצונו והכרתו שלו (נניח שהוא כזה שלא עושה בשביל הכבוד וההתפארות).
אצל החרדי אם נבוא לנכות מה שנעשה מתוך הרגל ושגרה וחיקוי של מה שעושים כולם ומה שהרגילו אותו לעשות מילדותו, וההרגל והחובה לעשות אוטומטית רק כי ככה כתוב בספר בלי שנשאר מקום שזה יבוא באמת מפנים מתוך עצמו ורצונו, מה יישאר לו?
(פעם הבת שלי בגיל ההתבגרות שאלה שאלה "חוטאת" של התעניינות בחילונים, האם גם אצלם יש מצוות חסד? ואמרתי לה שבוודאי והרבה מאוד. והיא התפלאה איך זה יכול להיות, הרי לדעתם הם לא חייבים אז למה הם עושים אם לא צריך. והזדעזעתי מהלך המחשבה שהיא ספגה בבית הספר, שחסד עושים רק כי כתוב וחייבים וזו "מצווה".
(מקור מפורש לזה יש בחובת הלבבות בשער העבודה שם הוא כותב שעבודה מתוך הערה שכלית, כלומר שעושה מהשגת שכלו שלו כמו אברהם אבינו, ולא בגלל שכתוב בספר התורה, היא עבודה במעלה גבוהה ושלמה יותר מעבודה בגלל שכך כתוב בתורה. והעבודה מכח ההערה השכלית היא העבודה האמיתית והעיקרית והעבודה מכח שכך כתוב היא רק כמו סולם להגיע אליה. ואנחנו הפכנו את הסולם הזה ועשינו ממנו את התכלית עצמה))
כל זה חשבון פשוט והגיוני, לא את זה באתי לומר, אלא לחקור למה בדיוק הרגש שלנו מסרב לקבל אפשרות כזו שהקיבוצניק ייצא כשידו על העליונה?
למה אנחנו מרגישים תעודת ביטוח כזו שאם אנחנו מוגדרים "חרדים" והולכים במסלול של כולם ולובשים נכון ומשתייכים חברתית למקום הנכון אז אנחנו בטוח בסדר, אנחנו בצד של הטובים, אנחנו בטוח יוצאים ידי חובה. הקיבוצניק הוא "בצד של הרעים" אז לא ייתכן שהוא יהיה יותר חשוב מאיתנו בעולם הבא.
אם אני ליטאי אז מסודר לי מראש מה יהיה בעולם הבא, לומד בפונוביץ' יישב הכי גבוה, אחריו לומד בקול תורה ואחריו לומד בחברון, והרבה אחריהם החסידים, והרבה אחריהם הסרוגים, והרבה אחריהם החילונים והחבדניקים. ואם אני חסידי אז אם אני בעלז ברור לי שבעולם הבא בעלז יישבו הכי גבוה ואחריהם ויז'ניץ (כי הוא שווער של הרבי), והרבה מתחת גור (כי הם בכלל הולכים עם ספודיק או מגבעת לבד ובנו בימ"ד יותר גדול משלנו ברוב חוצפה) והרבה אחריהם הליטויקעס הקרים והטמאים וכו'.
מאיפה בא הבטחון הזה ש"אנחנו" בסדר ו"אנחנו" זה מחנה של צודקים אוטומטית וטובים אוטומטית, והבטחון הזה ש"הם" לא כך. האם אני מאמין שהקב"ה באמת מחשיב ומסתכל על שם הישיבה שבה למדתי ועל הלבוש שלי והמפלגה שלי וההיימישקייט שלי והכיפה הגדולה והפאות הארוכות. איפה בתוכי באמת האמונה ויראת שמיים ואהבת השם ועבודת השם והתורה שיש לי כקניין עצמי שלי, שעבדתי עליו ובניתי אותו והוא שלי פרטי ואישי בתוך הלב שלי והוא חלק מאוחד לגמרי עם הלב שלי עצמו.
האם אני לא מחליף את המקום בעולם הפנימי שצריך לתת לאמונה ויראת שמיים במקום של ההשתייכות החברתית. אם אני מחליף בין המקום של הדברים אני בעצם עושה מההשתייכות החברתית שלי עבודה זרה, היא מחליפה את האמונה ובאה במקומה, ההשתייכות הקבוצתית יושבת במקום של האמונה באותה משבצת של כוחות הנפש. אני חושב שזה אחד השורשים של הבעיות שהעיתון ויהי אור עוסק בהם.
היה מוסכם אז בוועדים האלה ששיחות כאלה נשמרות בסוד. אם זה היה דולף זה היה מוקע כהסתה לחילוניות או כדעות של הרב קוק שגם נחשבות אצלם לכפירה והסתה לחילוניות, והיה מסבך את האברכים ומסכן להם שידוכים וקבלה למוסדות ושלום בית וכו'. על זה אני מאוד מעריך את הרב קוק. בעצמי קיבלתי את ההסתכלות הזו מהשיחות של רבי ירוחם, המשגיח של ישיבת מיר לפני מלחמת העולם, ומתלמידו הרב וולבה, אבל חוץ מהם מצאתי דברים ברוח כזו כמעט רק אצל הרב קוק.
רק שהוא לא השאיר את זה רק במישור האישי אלא חיבר את זה לעניין ההסתכלות על המפעל הציוני והלאומיות במבט של הסתכלות על אתחלתא דגאולה וכו'. ובזה אני מרגיש מסוייג, לא נוח לי עם כוחות הנפש שגורמים לאדם לרצות להתעניין בדברים כמו אתחלתא דגאולה. אמונה בעיני זה רגש של צאן שהולך בתמימות והתמסרות אחרי הרועה, ואין לו שום התעניינות להסתכל מאחרי הכתף של הרועה לנסות להבין לאן הוא מוביל אותנו ובאיזו דרך ומתי כבר נגיע. הקב"ה הפקיד בידינו להיות חושבים ומחליטים ועצמאיים ובוחרים ומובילים רק בתחום מוגדר מאוד של לתקן את עצמנו כאן ועכשיו, ולכל היותר לסייע קצת לקרובים אלינו עד כמה שאפשר (וכמה שאדם יותר גדול הוא מרגיש אל יותר אנשים כאל בני משפחתו וידידיו והקרובים אליו), ורק בעניינים שהוא ציווה על בני האדם לתקן את עצמם בעולמם האנושי המצומצם, והוא לא מסר בידינו את האחריות על התחום של להבין ולנהל את מהלכי הגאולה והתגלגלות ההיסטוריה וכו'. שם זה השטח שלו והוא יודע איך לנהל את זה לבדו, והוא לא הפקיד את זה בידי בני האדם ולכן מסתבר שאין להם כלים להבין את זה, ואם אני בוטח בו בתמימות שלמה כמו תינוק למה זה אמור בכלל לעניין אותי. כמו שתינוק לא אמור להתעניין איך אבא מפרנס את המשפחה וכיו"ב. הרועה אמר שכל קיום של התורה בכל דבר מביא באופן כללי להתקרבות הגאולה והקלת חבלי משיח, ודי לי בזה, ולמה שאתעניין איך זה בדיוק עובד מהבחינה הכללית בשמיים ובהיסטוריה ובאיזה שלב אנחנו ומתי נראה את התוצאות.
.
.
– – –
.
.
אמר להון: אלין למאן [אלה למי]?
אמרו לו: אלין דידך [אלה שלך].
אמר להון: כל אלין דאבהו [כל אלה של אבהו]? ואני אמרתי לריק יגעתי וגו', אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי".
מדברי רבי אבהו שומעים את הצליל של הענווה, הוא תמה והתפלא והכיר טובה "כל אלה לאבהו?", הוא לא ראה בזה דבר מובן מאליו. הוא לא חי כל ימיו בבטחון שהוא ראוי לזה והיה נרגש ומודה ומתפלא על כך שזכה.
הנדון שרציתי להעלות הוא התחושה הפנימית הזו, האם אנחנו מרגישים כמו רבי אבהו. לא באתי לדון בעצם הסוגיא מי באמת יזכה, בזה ודאי קטונתי מלהביע דעה ואני לא מתיימר לדעת מי יזכה יותר ומי פחות.
התורה מצווה אותנו להיות שפל ברך וענוותן, וטוב לב ועין טובה ורחמן ועדין וכו'. זה היסוד של להיות יהודי שומר תורה, ולהבנתי ההגדרה של חרדי הוא מי ששומר תורה באמונה שלמה חסרת פשרות וביראת שמיים וחום, ולכן מי שרוצה להיות חרדי עליו ביתר שאת לבדוק את עצמו היטב היטב האם אלה היסודות שעולמו הפנימי בנוי עליהם. אני לא מכיר אותך, אבל במילים כמו למשל "ומי שיכנס זה רק אם ימצא לו תקן מועיל כגון מלצרים וספונג'ידורים", גם אם באמת בסוגיא עצמה הצדק איתך שהם לא יזכו, בצליל של הסגנון חסר לי שמיעת הצליל של לב רחום ושפל ברך וענוותן על כל בריה בעולמו של הקב"ה, וכל שכן על תינוקות יהודים שנשבו. הרי לא כולם אויבי התורה ונלחמים נגדה.
להשוואה אני מביא את צליל הדיבור הענוותני של חז"ל כשדיברו על החילונים של ימיהם:
"מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה [מורגל בפיהם של רבותינו שביבנה]: אני בריה [בנו. של הקב"ה] וחברי [עם הארץ] בריה [בנו]. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה [כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו. רש"י]. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי [מתגדל לתפוש אומנותי. רש"י], כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט [ושמא תאמר הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי, שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי, והיה ממעיט ואין לו שכר. רש"י], שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים"". (ברכות דף י"ז עמוד א')
יש בגמרא גם אמירות חריפות כלפי עמי הארצות, הן נאמרו דווקא באותם ששונאים את תלמידי החכמים ורודפים אותם, אבל במי שעוסק בתמימות במלאכתו, ועל זה היה הנדון כאן, בגמרא הזו שומעים את הרגש שמתוכו דיברו חכמים אודותם. לדעתי אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו היטב האם גם בליבנו שולט רגש כזה או לא. מה אכפת לנו אם החילונים יזכו לעוה"ב או לא, אנחנו חרדים מבחירה ואהבה כי אנחנו רוצים להיות חרדים ומה לנו להסתכל בצלחתם של אחרים, השאלה היא רק לתוך עצמנו פנימה, לתוך ליבנו, אילו מידות שולטות בנו.
חז"ל מביאים את דמא בן נתינה כמופת לשלמות במצוות כיבוד הורים, וכתבו גם שעשיו הצטיין בזה. וזה לא במקרה שהם גויים, וכתבו שזה קשור לזה שכגויים התפישה שלהם באמונה היא של עבודה זרה.
כח הנפש של אמונה, שהוא כח נפש כמו כל שאר כוחות הנפש שבטבע האדם, מתפתח אצל ילד ברגש שלו כלפי ההורים. הם בשבילו ממלאים את הצורך הנפשי המוטבע של לחיות בעולם שיש בו אל. הם הגרעין המרכזי של תחושת הזהות וה"אני", הם יודעים הכל ומורים את הדרך ושומרים ומשגיחים ואכפת להם ואוהבים ויוצרים את התחושה שיש בית ומשפחה והאדם לא תלוש ובודד בעולם וכו'.
כשאדם מתבגר, אמונת התורה הקדושה פוקחת את עיניו שיש אלוה מעל ההורים, שאין לו גוף והוא גדול יותר והחיבור איתו הוא באמצעות לימוד תורתו הקדושה. לכן מצוות כיבוד הורים חשובה במיוחד, כי היא שורש הכח הנפשי של אמונה, ומצד שני יש בה דין מיוחד מכל שאר המצוות עשה שהיא לא דוחה שום איסור, גם לא מדרבנן או מנהג, כי אתה ואביך שניכם חייבים בכבודי. כדי שהאדם לא יישאר עם צורת האמונה הטבעית הגולמית והילדותית של האמונה באדם, ויתעלה מעל זה לחבר את אותו כח נפש לאל האמיתי העליון.
בכל הדתות והתרבויות בעולם יש אנשי דת וקדושים וכמרים וגורואים למיניהם, שהם עושים מופתים ונחשבים רוחניים וקדושים ובעלי כוחות על אנושיים, והמאמינים תולים בהם את הצורך הנפשי הטבעי של אמונה.
אין נפקא מינא כלל אם היכולת לעשות מופתים היא אמיתית או שהם אחיזת עיניים. חרטומי מצריים יכלו לעשות מופתים. הסיבה שאנחנו מאמינים במשה רבינו ולא בהם היא לא רק בגלל שהוא ניצח אותם בעשיית המופתים והמקל שלו הפך לתנין שבלע את שלהם. אין שום מניעה לחשוב שהם בעלי מופתים גדולים ויכולים לעשות מופתים לא פחות ממשה רבינו ואין לזה שום שייכות כלל ועיקר לקדושתם ואמיתותם וכמה חכמה אמיתית יש בהם.
בעווה"ר ירדה קרן התורה, ובני אדם נמשכים לצורה הילדותית הטבעית של אמונה בבני אדם, ככל הגויים שסביבנו, ולכן מעסיק אותם אם פלוני עשה מופת כזה או אחר.
אנחנו מאמינים אך ורק בקב"ה ובתורתו הקדושה. מי שלמד את התורה יותר מאחרים יכול לעזור לנו להבין את התורה הקדושה יותר נכון וישר ועמוק. בזה מתחיל ומסתיים תפקידו ומקומו של אדם כלשהו באמונת התורה הקדושה.
אם נניח תלמיד חכם עושה מופת ומשתבחים בזה, כמו שמצוי בגמרא, זהו רק על דרך להראות את כח חכמת תורתנו שהיא גורמת לאדם לדעת כל מיני חכמות, כמו שהיא יכולה לגרום לאדם להיות בקי במהלכי גרמי השמיים או בנפתולי נפש האדם או בכל חכמה שבעולם, כי כולן רוקחות וטבחות לחכמת התורה.
אם מישהו שלא למד תורה יודע היטב את מהלכי גרמי השמיים, אין לזה שום ערך דתי, ובאותה מידה בדיוק גם אם מישהו שלא למד תורה יודע לעשות מופתים אין לזה שום משמעות, בין אם הוא כומר או שייח או גורו או עוטה אצטלא דרבנן שהיא רק מכח מופתיו ולא מכח ההכרה בגדולתו בלימוד התורה. הכל אחד. ואם יוכח שזה לא אחיזת עיניים זה אומר שיש בטבע מישור שהוא עמוק יותר ממה שמוכר היום למדע ויש אנשים שיכולים לפעול בו דברים. זה כמו שאם בתקופה קדומה מישהו היה מראה להם טלפון נייד הם היו רואים בזה מופת על טבעי. אין לזה שום משמעות דתית ואמונית כלל ועיקר.
אם נניח רב מכח שקנה הרבה מחכמת התורה היה יודע משהו ברפואה כמו שמספרים על החזון איש, או במהלך גרמי השמיים, זה לא היה גורם להאמין בו כאילו כל דבריו בנבואה והוא קדוש וכו' ולא היו עושים מזה עניין כל כך גדול. רב שעשה מופת זה בדיוק אותו הדבר. אין שום ספק שבעולם וזה כתוב במקומות לאין מספר שכל אדם מועד לטעות וטועה הרבה ובכלל זה כל הרבנים בכל הדורות וגם משה רבינו נתעלמה ממנו הלכה והוא טעה בעניין הוצאת מים מהסלע ועוד.
המחשבה שרב לא יכול לטעות, וההתעניינות המופרזת בענייני מופתים ורוח הקודש וסייעתא דשמיא שמעל הטבע, שורשם בכח הנפש הטבעי של אמונה שמתעקש להישאר בצורתו הילדותית הטבעית כמו אצל עשיו ולדבוק באמונה בבן אדם חי ולא באל עליון אינסופי שאין לו גוף. וזה צורה של עבודה זרה. אסור שיהיה בשום חברה וקהילה שמאמינה בתורת ישראל שום מקום לדבר כזה ושום סלחנות אליו, וצריך לבער את זה כמו שאנו מצווים לבער עבודה זרה ממחנינו.
Tshuvot 