Archive for the ‘שימוש בחשמל בשבת’ Category

שימוש בחשמל בשבת

אפריל 24, 2010

בספר חזון איש כתב שבסגירת מעגל חשמלי בשבת יש משום מלאכת בונה או מכה בפטיש. ובספר מנחת שלמה מהגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ז"ל האריך בזה בדברים ישרים וניסה להבין דברי החזון איש וליישבם ולא עלה בידו, והמעיין ביושר יראה שדברי החזון איש אינם מיושבים מהשגותיו. וכן הסכמת כל הפוסקים שראיתי, ורבים דנו בזה ולא מצאתי מי שמיישב דברי החזון איש בזה.

נראה שהבנת החזון איש בעיקר העניין, שחיבור מכשיר חשמלי לחשמל אינה דומה להגברת או החלשת עוצמת הקול, אלא כשאינו מחובר אין כאן כלי שלם וגמור אלא רק חומר לעשות ממנו כלי, וכשמחברו לחשמל נעשה ממתכת מתה לכלי שלם שעושה את פעולתו. לכן לא אכפת לנו שעומד לזה והדרך בכך, שאם יש כאן יצירה חדשה של השלמת הכלי יש כאן בכל פעם מכה בפטיש חדש.

לפי זה לכאורה גם בתנור שיש בו שטח מחרס או מתכת שעליו האפיה ותחתיו אש שמחממת את השטח, אם מבעיר בו אש הופך את השטח של האפיה לכלי. או אם פותח מים להפעיל ריחיים שמסתובבים על ידי מים, או אם מסובב אבני ריחיים, יהיה בזה מכה בפטיש על הכלי של הריחיים, מלבד ההבערה והטחינה, שכשאינם מסתובבים אינם כלי הראוי לטחון ורק כשמסובבם מחדש שיהיו כלי הראוי לטחון, וזה בוודאי היה מוזכר בגמרא או בפוסקים אם היה בזה ממש.

אם יחמם גחלת של מתכת על ידי אש עד שתוכל להאיר או לבשל וכיו"ב, האם נאמר שעשה כלי מהמתכת, שהיא כעת מתכת שיש בה חום ואור וקודם היתה מתכת מתה?

יש כמובן לחלק שבחשמל אין זה כמו אותו כלי עצמו רק שנתחדש בו חום או תנועה, אלא כאילו נתחדש מציאות חדשה, שנשתנה עיקר מהות הכלי ונעשה לא רק מתכת עם כח בה, אלא דבר חדש שהוא כח חשמל הפועל והמתכת רק משמשת אותו וטפלה אליו. ולא כמו מתכת שנתחדש בה כח חום או תנועה, אלא כדבר שעיקרו חדש ביחס למה שהיה לפני שחובר לחשמל, וכשהיה כבוי היה רק כמו חומר לאותו דבר שהתחדש. ואם הוא חידוש כזה במהות הדבר אינו דומה לדלת העשויה לסגור או לפתוח, אלא כל פעם שמחבר יש יצירה חדשה וכמו אוהל שעומד לבנות ולסתור שחייב כל פעם ולא כמו דלת שעומדת לסגור ולפתוח. ויש בודאי מקום לזה בסברא, אבל נראה לעניות דעתי ברור שזהו גדר חדש של מתקן כלי שגם אם אפשר שנכון בסברא אבל אינו נכלל בגדרי המלאכה שנאמרה בתורה, אלא רק דומה להם אבל לא דמיון שיש בו די כדי שנאמר שנכלל בהם. שסוף סוף אפילו שיש לחלק שאינו דומה למתכת שנתחממה ויש בו חידוש של יצירת דבר אחר ממה שהיה לפני החיבור לחשמל, יותר ממה שיש חידוש בחימום מתכת ביחס למה שהיתה כשהיתה קרה, מכל מקום עדיין אין זה כמו חידוש בשינוי קבוע של צורת החומר עצמו או חיזוקו באופן קבוע שיהיה ראוי לשימוש, כמו האופנים של גדרי המלאכה המבוארים בגמרא, ולכן אין להכלילו בגדרי המלאכה.

וסיוע לדברי מכך שלא נמצא בשום פוסק או משיב או מפרש שיעלה על דעתו לדון האם כלי שפועל רק כשהוא חם כמו תנור יהיה בחימומו משום תיקון כלי, ואפילו כסברא דחויה לא עלה זה על דעת אדם מעולם.

ומגדרי מלאכת תיקון כלי שבגמרא וכמו שביאר במנחת שלמה שם נראה שלפי גדרי המלאכה יש לדון בחיבור כלי לחשמל שהוא כמו כלי שעומד בשלמותו גם כשאינו מחובר לחשמל והחיבור לחשמל הוא רק שימוש בו ולא השלמת תיקונו, וכמו מיטה של פרקים ופותח וסוגר דלת, שאין זו יצירת כלי חדש מתחילתו כל פעם שמחברו לחשמל כיוון שאין שינוי גשמי בו.

וכבר האריכו בפרטי הסוגיא ואין צורך להאריך כאן.

[אחרי שנכתבו דברים אלה עיינתי שוב וחזרתי בי וכתבתי:

"לאחר העיון, נראה לעניות דעתי שהנה צדקו דברי החזון אי"ש שיש במה שמתעורר הגשם על ידי שנתחדש בו זרם חשמלי יצירה חדשה כעין עשיית מלאכה. רק שהחזון איש כתב שמשום כך יש לכלול דבר זה בתולדת בונה כלי או מכה בפטיש, וזה קשה לקבל שאין זה בגדר מלאכות אלה שעניינן בניית דבר חדש בגשם הכלי.
אבל אחרי העיון נראה שאם באנו לומר שייאסר משום תולדת מבעיר קשה יותר לדחות את סברת החזון איש.
בהבערת אש היצירה החדשה שבמלאכה אינה גוף חדש, אלא כח חדש המוכן לשימוש האדם בו. שאין האיסור משום עצם הגוף של השלהבת שאין בה ממש וקיום, אלא במה שנתחדש על ידי מציאות השלהבת כח פועל שמוכן להשתמש בו. ופעולת חשמל בסגירת מעגל חשמלי לחוד בלא חוט להט, אינה אש, אלא כח אחר, שאינו עומד כגוף בפני עצמו אלא מציאותו שוכנת בגוף אחר, וכעין שלהבת השוכנת בגחלת. או הלהט השוכן בגוף המתכת בגחלת של מתכת. ואין לנו ידיעה מוחלטת שכח אחר מלבד אש לא ייאסר משום תולדת אש, אם הוא דומה לאש בהיותו כח מוכן לשימוש שצריך לחדש את מציאותו שתהיה שוכנת בגוף המוכן לו כדי שיעמוד הכח מוכן להשתמש בו.
על ידי חיבור מעגל חשמלי מתחדש כח מוכן לשימוש, כמו שעל ידי הבערת אש מתחדש כח מוכן לשימוש. ואי אפשר להחליט שדווקא בכח אש אסרה תורה ולא בכח אחר. ולפי זה גם שינוי עוצמה של מעגל חשמלי שכבר היה מחובר לפני השבת ייאסר כמו ליבוי אש שכבר בוערת. עדיין זהו דבר מחודש ואי אפשר להחליט לאסור, אבל גם לעניות דעתי אי אפשר להחליט להיתר, ואני חוזר ממה שכתבתי להיתר, וצריך עוד עיון".

אחר כך חזרתי ועיינתי היטב בפעם השלישית בעניין חמור זה, ונראה לי להסיק להיתר. מאוד קשה להתיר והלב ממאן בזה, כיוון שבאמת סגירת מעגל חשמלי היא יצירת דבר חדש כמו מלאכות שבת שנאסרו, ואינה פחות מלאכה מהבערת אש, אבל מה נעשה שמלאכה זו לא כתובה בתורה ולא היתה במשכן ואין לנו מקור לאסרה. אם היה כתוב בגמרא שהיא תולדת אש כמו שכתבתי היה קל להבין שאכן זה כך. אבל מכיוון שאינו כתוב, אי אפשר על דעת עצמנו לחדש שזו תולדת אש. כיוון שמלאכת מבעיר נאמרה דווקא על כח של אש ולא על כח אחר. ואין יצירה זו יכולה להכנס לגדר שום מלאכה מהמלאכות שנאמרו. לכן אי אפשר אלא להסיק שהאמת שאין בזה איסור]

.

(אני מצרף כאן מכתב בעניין זה:

יש כאן דבר מעניין, במבט ראשון נראה שכשאין אש מהיכי תיתי לאסור ופשוט שיהיה מותר. ויש שמתירים מכח הסתכלות זו.
אמנם לעניות דעתי במבט שני זה מתהפך ונראה שהתמיהה  היא מהיכי תיתי להתיר.

הבערת אש אינה משום יצירת החפץ שלהבת, וגם חימום מתכת שתהיה אדומה הוא מבעיר, אלא היו כאן עצים סתם או ברזל סתם, ועשית שכעת יש כאן עצים "חיים" שיש בהם מציאות אנרגיה שעומדת לשימוש. זו המלאכה.
ואם כן כשהכנסת מכשיר חשמלי לשקע הפכת אותו מברזלים סתם לברזלים "חיים", שיש בהם אנרגיה שעומדת לשימוש.
לכן אנשים אומרים "תדליק את המזגן" אפילו שאין בו שום דבר שמזכיר אש. שזה נתפס כמו הדלקת אש שחידשת שתהיה כאן מציאות אנרגיה פועלת ולא רק חומר מת.
כשמתבוננים בזה היטב באמת זה נראה מלאכה גמורה. כך לעניות דעתי וכך גם סבר החזון איש. הוא דיבר על לתת חיים בגשם מת. הבעייה רק שלא היתה במשכן.
וכאן מתחילה הבעייה הגדולה, האם דבר שבמהותו זהה לגמרי להגדרת "מלאכה" רק לא היה במשכן יכול להיות מותר. הרי לשם כך לכאורה יש תולדות להכליל כל דבר שהוא "מלאכה" בגדרי מלאכות המשכן שהן אמורות להיות אבות לכל מה שהוא בגדר מלאכה וממילא אם דבר הוא בגדר מלאכה עליו למצוא את מקומו בתוך תולדותיהן.

המשכן הוא צמצום של העולם, דגם מוקטן. הכל מונח בו בסמלים מוקטנים ומוכללים. בשבת נאמר לא תעשה כל מלאכה, ביום השביעי תשבות. והפשטות היא שכל "מלאכה" אסורה ולא רק מקצת המלאכות שהיו במשכן והאחרות מותרות. רק שמה שהיה במשכן הוא השרשים הכלליים וכל מלאכה בעולם היא פרט של אחד השורשים האלה על ידי שהוא תולדה.
זו הבנה הרבה יותר מסתברת מלומר שהכוונה לא תעשה כל מלאכה ותשבות היא לאו דווקא, ויש גזירת הכתוב לחלק ללא שום טעם שרק מלאכות המשכן יאסרו ומלאכות גמורות אחרות מותרות.
וזה מכריח שהפעלת חשמל הוא תולדה של איזו מלאכה, ואם אנו לא מוצאים בגדרי מלאכת בונה שיכללו חשמל אולי אין הגדרים שאנו מכירים מהגמרא סוף דבר, ואולי יש גדרים נוספים במלאכה שעדיין לא למדנו וגילינו. ומכך שחשמל במהותו הוא מלאכה מוכרח שגדרים אלה נמצאים שם וצריך לגלות אותם. לכן ראה החזון איש מקום לחדש קצת בגדרי מלאכת בונה שיכללו גם הפעלת חשמל. ולא מתוך לחפש להחמיר ולאנוס את ההלכה, אלא רק מקו האמת.
וזה לעניות דעתי צד מאוד חזק לאסור. ובני אדם תופשים כך מליבם גם בלי ניתוח הלכתי ולכן כולם נוהגים איסור כדבר מובן מאליו, שהלב ממאן שייתכן שתהיה מלאכה ממש שמותרת.

ההכרעה מסברא בלבד נגד זה, בלי ראייה, להקל באיסור כרת של חילול שבת, ובהכרה בכך שזו מלאכה ממש ובלי שיהיה לי תירוץ אם כן כיצד ייתכן שתהיה מותרת שהרי אמור להיות שכל המלאכות הן תולדות של מלאכת משכן, להכריע נגד כל זה היה מאוד מאוד קשה וכבדה והדיר שינה רבה מעיני. גם לולא החזון איש היה מאוד קשה להכריע, ואחרי שיש כאן הכרעה שלו שהוא חוליה בעמוד השדרה של פסיקת ההלכה עם הגר"א והחפץ חיים, בוודאי קשה הרבה יותר. ויש הרבה יותר מקום לתקוף אותי על חוצפה זו מאשר על ההיתר של הוצאת זרע ששם רק הצגתי מקורות מפורשים ולא סברות ופרשנויות והכרעות שלי)

.

– – –

.

בספר בית יצחק חידש לומר שיש בהפעלת חשמל בשבת משום איסור מוליד מדרבנן וכמו מוליד ריח בבגדים. עיין שו"ת ציץ אליעזר חלק א' סימן כ' פרק י' שהביא בשם חתנו של הבית יצחק לחלוק על זה, והסכים הציץ אליעזר איתו חיזק דבריו. וכן ראיתי בכמה פוסקים שדחו סברא זו והקשו עליה, שלא מצאנו שאסרו לחמם בגד אלא דוקא להוליד ריח, ועוד שהמכשיר החשמלי עשוי לכך לחבר ולנתק ועוד קושיות רבות, ודין מוליד ריח הוא דין פרטי ואין להוסיף על דברי חז"ל אלא אם הדמיון קרוב וברור מאוד, וכאן אינו דומה כלל. ונראה פשוט שלהלכה אין לחשוש לזה.

.

על פי רוב כשמחבר מעגל חשמלי נוצר ניצוץ בעת ההתחברות. גם משום כך אין לחשוש כלל מכמה טעמים.
בפרי מגדים סימן תק"ב כתב שלהוציא ניצוץ על ידי הקשת ברזל על אבן אינו מלאכת מבעיר מהתורה ויש כמה טעמים לדבריו ואין כאן המקום להאריך. ועיין עוד בשו"ת רב פעלים חלק ב' אורח חיים סימן נ"ג שיש מי שמחמיר אבל העיקר כדברי הפרי מגדים. מכל מקום גם אם נאמר שהעושה בכוונה להוציא ניצוץ הוא מבעיר מהתורה, אע"פ שאין הלכה כן, באופן כזה שסוגר מעגל חשמלי וממילא יוצא ניצוץ בוודאי אין בו איסור.
עיין שולחן ערוך אורח חיים סימן של"ו סעיף ג' שמותר ללכת על גבי עשבים אע"פ שאפשר שיעקור. וגם בניצוץ אינו פסיק רישא.
ועיין שם בביאור הלכה שהביא דברי המהרש"ל שגם בפסיק רישא מותר באופן זה כיוון שאינו מלאכת מחשבת. והתמיהה עליו היא רק בפירוש הגמרא בעירובין, אבל יסוד דבריו פשוט. שמשום כך מותר ללכת על עפר אע"פ שכל צעד עושה גומא, שאין לזה חשיבות מלאכה כלל ואינו כתלישת עשבים או דריכה על נמלים ומותר גם אם הוא פסיק רישא [ומה שכתב במשנה ברורה סימן ש"ח סעיף קטן קנ"ח הוא דווקא במשחקים ולא בהולכים כדרכם ואין כאן מקום להאריך]. לכן פשוט שגם בניצוץ כאן מותר מטעם זה גם אם היה אסור מהתורה, וכל שכן שלהלכה אין בו מלאכה מהתורה כהפרי מגדים ובדרבנן פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר.

ושמעתי מתלמיד חכם נאמן שהיה מקורב לרב מבריסק ז"ל, ששמע מהרב מבריסק שרבי שמחה זעליג שהיה מורה הוראה בבית דינו של הגאון רבי חיים הלוי סולובייצ'יק ז"ל מבריסק והגר"ח סמך על הוראותיו, נשאל שכשחותכים את הסוכר בסכין פעמים שיוצא ניצוץ מהסכין, והשיב שאין לחשוש לזה מכח הפרי מגדים ובדרבנן כל שלא ניחא ליה מותר. וכמדומני שראיתי דבר זה מובא בכתובים ואיני זוכר כעת היכן.

במנורה שיש בה חוט להט, או בתנור חימום שמתלהט חוט, וכן בטוסטר וכיו"ב, פשוט שהתלהטות החוט נחשב אש גמור והוא איסור מהתורה של מבעיר אש. וכל שכן שמצינו כיוצא בזה בגחלת של מתכת והוא פשוט מסברא ומה שהיו שרצו לחלק חילוקים בזה לומר שאינו כמו אש אין בדבריהם ממש וכך הכרעת רבינו בעל האחיעזר ז"ל ודעת כל הפוסקים.

לגבי מנורות פלואורוסנט ומנורות חדשות הנקראות לד, איני יודע כיצד לדון. הדין אינו תלוי כלל באופן המדעי של פעולתן, ואין שום צורך להכיר כיצד הן פועלות, שהדין תלוי רק האם צורת הדבר היא כמו אש. ויש בהן צורה כמו של אש והן משמשות למאור כמו אש, רק שיש להסתפק שמא משום שאין בהם התחממות כלל אינן כצורת אש. והוא עניין התלוי בהכרעת סברא, ונראה יותר כהסברא להקל אבל יראתי להחליט בזה.

אמנם כל דבר שאין בו חוט המתלהט, או מנורת פלואורוסנט וכיו"ב, אין בו שום חשש ומותר להפעילו לכתחילה ואין שום צד להחמיר בזה. ואף אם יש בו מנוע וכגון מעלית וכל כיו"ב. ומותר גם להפעיל מזגן לחימום שאינו מחמם על ידי אש. וכן מיקרוגל מותר להפעילו משום שאין זו אש, ונראה שמותר גם לבשל במיקרוגל כיוון שזה כמבשל בחמה עצמה ולא בתולדת חמה. וכן מכשיר טלפון וכל כיו"ב אין בו שום חשש ושום צד להחמיר.

גזירה שמא יתקן כלי לא שייכת בזה כלל, ואם היתה שייכת היה אסור גם להשאיר מאור וכירה של שבת מלפני השבת ולהשתמש בשעון שבת.
גם עובדין דחול לא שייך לחדש בזה שאין לנו אלא מה שגזרו חז"ל.

יש שכתבו שיש לאסור משום אווירה של שבת וקדושת השבת. אמנם לדעתי אסור לגלות פנים בתורה שלא כהלכה מטעמים כאלה. שמה שנאמר למשה מסיני שאסור הוא אסור, ומה שנאמר שמותר הוא מותר, ואין אנו בעלים על ההלכה לעשות בה כחפצנו. ואלה עניינים שתלויים בלב וברצון, ומי שרוצה יכול לחשוב בעסקיו ולקרוא פוליטיקה בעיתון גם לאור הנר, ומי שרוצה לעבוד את הקב"ה וללמוד תורה ולהתפלל ולשבח לבוראו יכול לעשות כן גם אם מפעיל חשמל. ומה שמפעילים מבעוד יום או על ידי שעון שבת אינו מבטל אווירת שבת וקדושת שבת כיוון שהוא מותר, ואם מותר גם להפעיל מדוע שיהיה חילוק.
גם לא כל מה שמותר הוא חובה, ומי שרוצה שלא להפעיל חשמל כיוון שמרגיש כך אווירה של שבת הרשות בידו. ואסור בתכלית לאסור מה שהתיר הקב"ה משום כך.

יש גם שכתבו שאם נתיר יבואו להתיר גם באופן שמבעיר אש. וזה לעניות דעתי תמוה, שהרי לא קשה להבחין בין אש כגון מנורה או תנור לבין דבר שאין בו אש ולא צריך ידיעות מיוחדות לשם כך. ואי אפשר לשמור שבת בלי ללמוד מה מותר ומה אסור. וכמו שלומדים שמותר לברור אוכל מתוך פסולת ואסור פסולת מתוך אוכל, ולא אוסרים לברור אוכל מתוך פסולת שמא יבואו להתיר גם פסולת מתוך אוכל, וכל הלכות שבת כך הן שיש חילוקים בין האסור למותר ולפעמים הם דקים, ואין משום כך לאסור את המותר אלא רק היכן שגזרו חז"ל בפירוש.

ולעניות דעתי אדרבא, מי שמחמיר היכן שאין מחלוקת ואין מקום להחמיר מסלף דברי אלוהים חיים ומצער עצמו ללא צורך ונקרא חוטא. והוא כמו מה שכתבו הקדמונים על מי שאינו רוצה להשאיר אש דלוקה מערב שבת, ויושב בחושך ואוכל מאכלו קר. והוא ממש מאותו טעם של הממאנים בהיתר החשמל בשבת, שאומרים שרוצים לשמור על "רוח הדברים" וכוונת התורה, ולהתחכם יותר מההלכה המסורה למשה מסיני.  ובאמת אינם דבקים בתורה ובנותנה, אלא הולכים בשרירות ליבם ובודים דת זרה וכתבו עליהם בראשונים דברים חמורים.

– – –

לגבי כתיבה במחשב בשבת, וכן בטלפון כשמקיש את הספרות הן נכתבות על גבי הצג.
הנה המנורות שבמסך המחשב פשוט שאינן דומות לאש, שאין בהם חום כלל ואין אורן מלהט. ואינו צורת בעירה כלל.
אמנם יש לדון בזה מצד כותב. ונראה פשוט שאין בזה שום חשש גם לא מדרבנן.

הטעם העיקרי שאין כאן שום כתיבה של ממש, שלא נצבע או נרשם או מוטבע שום דבר על גבי שום דבר. וקל יותר מכותב בדבר שאין בו ממש, שכאן אינו כותב כלל שלא יוצר צורה הרשומה על דבר.
מלבד זאת בכל אות שכותב הרי זזות האותיות האחרות, וכשהן זזות אין אלה אותן אותיות שזזות אלא אלה נמחקות ואלה נכתבות מחדש וכך הוא דרך פעולתו ואין כאן מלאכה מתקיימת כלל.
עיין בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א' סימן קל"ה שלפי מה שכתב שם כל שכן שיש להתיר כתיבה על ידי מחשב.
וכן הסכמת הפוסקים להתיר כתב שעל חודי הדפים של ספר שכשפותח את הספר מוחקו וכשסוגר את הספר כותבו, והמשנה ברורה סימן ש"מ סעיף קטן י"ז כתב שראוי להחמיר רק אם יש לו ספר אחר. ובאין לו ספר אחר אין להחמיר וכל שכן כאן שאין רשומות האותיות ברושם של ממש על דבר שאין בזה בית מחוש.
לכן נראה פשוט שלא רק שמותר להפעיל מחשב בשבת, אלא גם מותר הלכה למעשה לכתוב בו, ואין כאן צד להחמיר.

.

– – –

אחר כך קיבלתי מכתב בנוגע לתשובה זו, השואל האם לפי זה גם תהיה מותרת הרכבת הקלה ההולכת ונבנית בירושלים, וכן אם תהיינה מכוניות המונעות בכח החשמל, ויתבטל בזה כל צביון השבת.

איני יודע להשיב על הרכבת ועל מכוניות המונעות בחשמל כיוון שאיני מכיר דרך פעולתם, ומן הסתם בוודאי יש בהם מנורות ואולי גם שאר דברים שהם אש.
אמנם לו יצוייר שאין בהם מנורות והדלקת אש בשום אופן, ורק המנוע פועל מכח החשמל, עיין בשו"ת רב פעלים מבעל הבן איש חי חלק א' אורח חיים סימן כ"ה לגבי קרון הנוסע על ידי אופניים הנהוג בהודו, שכתב שבעיר שיש בה עירוב מותר לכתחילה ואין בו משום עובדין דחול וזלזול בכבוד השבת ויום טוב ואין מקום לחשוש שמא יבוא לתיקון כלי, ומותר אף אם הולך לטיול ולא לצורך מצווה. ודבריו שם ברורים ונכונים ופשוטים למעיין ביושר [בסוף הדברים העתקתי את כל התשובה. אמנם במה שפירש שם דברי הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות שבת לגבי שופך מים לביב שכתב שעל ידי כוחו אינו מלאכה מהתורה לעניות דעתי יש לפרש דברי הרמב"ם באופן אחר ואין להקל משום כך, אבל אין זה נוגע לדין עיר שיש בה עירוב]. ועיין שם שכתב שאין לחשוש שמתוך זה יבואו להתיר גם בעניינים אחרים שאין להוסיף על מה שגזרו חז"ל. ולפי זה כל שכן שמותר באופניים הנהוגים היום.
ועיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן ש"ה סעיף י"ח ובמשנה ברורה שרכיבה על סוס בשבת נאסרה רק משום שמא יחתוך זמורה, וישיבה בקרון שמושכת אותו בהמה נאסרה רק משום מחמר ושמא יחתוך זמורה, ואין בזה משום עובדין דחול וזלזול בכבוד השבת וחשש שמא יתקן כלי.

וכמו שכתבתי לעיל, יש הלכות הנוגעות לכבוד שבת ועונג שבת וכל שמקיים אותן מקיים כבוד ועונג בשבת מצד ההלכה. ויש עוד חובת הלבבות לעבוד את השם במצוות שבת, וזה תלוי בלב מה מרגיש ומהרהר, ואם היחיד מרגיש שעבודת השם שלו בשבת תהיה נכונה יותר אם לא ישתמש בחשמל בוודאי יכול לעשות כך, אבל אין משום כך לאסור את המותר מצד הדין.

מתוך דברי הכותב נשמע שיש בו כעס כלפי הדברים כאילו יש כאן כוונה לפגוע חס וחלילה בקיום הדת באיזו דרך.

הנה מצויים רבים שרואים בעצמם יהודים יראי שמיים מקיימי תורה ומצוות ומאמינים בתורה. ואם תשאל אותם מהם עיקרי היהדות, ישיבו שהעיקר הגדול הוא להדליק נר בקברי צדיקים מלומדים בניסים, וכן גם לשחוט כבש במירון בל"ג בעומר, ולשתות מים מבורכים וקדושים ולסוך בשמן קדוש, ולעשות סעודות לכבוד הצדיק ולהשתמש במיני קמיעות וסגולות משונים, ולתת ממון למקובל הצדיק שעושה ניסים, ולקרוא בספר הזוהר, ולעשות מנהג כפרות ביום כיפור ותשליך בראש השנה ולומר קדיש על המת ועוד כיו"ב.
ואם תשאל אותם האם הם מכינים נייר חתוך מערב שבת כדי לא לחתוך מהגליל שהוא חילול שבת מהתורה, או כל שאר מלאכות שבת מלבד נסיעה במכונית והדלקת אש ואור, או האם מקפידים על טבילה במקווה ובדיקה וספירת נקיים, או שסכך סוכתם יהיה בו עומד מרובה על הפרוץ או שהלולב יהיה בו ד' טפחים, או קריאת שמע בזמנה, וכל שאר עניינים שהם מעיקרי המצוות החמורות ויסודות היהדות, יהיה כל זה בעיניהם כדקדוקים של הבל, ואף אם תראה להם שכך כתוב בשולחן ערוך ובגמרא ובפסוקי התורה לא ירצו לשמוע.
הטעם שכך הוא, שהנה האדם נולד עייר פרא ועבודתו לזכך מידותיו וטבעיו וליישרם. והיא עבודה קשה של שבירת הטבע לשבור גאוותו להיות מתלמד ולכוף אזנו להקשיב לדברי חכמים ולהמית עצמו באהלה של תורה.
ובטבע האדם שיש בכוחות נפשו כח של אמונה. וכח זה בצורתו הטבעית ללא עבודת העמל בתורה ובמצוות היא צורה של עבודה זרה. וממנו באות כל אמונות ההבל והשקר הממלאות את העולם. ואם האדם רוצה להיות יהודי ולהיות מאמין באמונת התורה המסורה למשה מסיני, עליו לשבור טבע כח האמונה הטבוע בו מלידתו וליישרו להיות אמונה ישרה וזכה כפי המסור לנו בתורה, ואם אינו מקבל עליו עול זה, הדרך שיש לו לפטור את עצמו מהעול היא לבדות מדעתו מה היא יהדות ומה היא התורה באופן שיתאים לטבעו ולהתעקש על טעותו.

בימינו גם באהלי תורה רבה העזובה. אמנם נתרבו לומדי תורה, אבל הם בגדר בעלי משנה ולא בגדר בעלי גמרא, כיוון שרק יודעים מה כתוב ולחבר המילים, אבל אינם מבינים מה שלומדים לראות צורתא דשמעתתא מלבד מועטים יחידי סגולה שאין קולם נשמע ברבים. וגם אבדה היכולת להכיר מהם בעלי משנה ומהם בעלי גמרא, וכל מי שמרים קולו ואומר רב אני שומעים לו אם רק יודע לחזור על הכתוב בספר. וגם באהלי תורה רוב העם חיים לפי מושג בדוי מהי התורה המסורה לנו ואינם קשובים ללמוד ולשמוע מה באמת נאמר. לכן בזמן כזה אסור להקשיב לקול ה"רגש הדתי" שחזקתו שלא ממקור טהור הוא בא, ואסור לקבוע על פיו מה נאמר למשה מסיני, אלא ללמוד את ההלכה ולקבל מה שהיא אומרת. לעניות דעתי גם אותו כעס שנשמע בדברים לגבי מה שכתבתי מקורו משם, והוא יכול להחשב ריתחא דאורייתא רק אם יש טענה תורנית הלכתית של ממש ומכח היותו סבור שהטענה צודקת מאוד מתעורר בו רתחא דאורייתא. אבל אם אין שום טענה הלכתית, רתחא סתם ללא טעם אינו ריתחא דאורייתא ואינו הדרך ללבן סוגיא.

.

אווירת השבת אצלנו והאווירה בכל הימים, אינה דומה ולו במעט לאווירה בסורא ופומפדיתא, או לאווירה בעיירות בהן שכנו תלמידי הבעל שם טוב הקדוש, או בבית מדרשו של הבן איש חי, או בוילנא של הגאון, או בראדין אצל החפץ חיים. ואפילו לא לאווירה שהיתה בסביבתם של החזון איש או הרב מבריסק או האדמו"ר הקודם מבעלז ועוד כיו"ב מלפני דור ושניים. ואין שום טעם לנסות באמצעים מלאכותיים חיצוניים לנסות להשליט באילוץ אווירה כזו, ואין לזה אפשרות להצליח באמת. אווירה שאינה נובעת מעצמה כמו שאור נובע מנר, מכח יראת השמיים והעדינות והאמונה ועבודת השם שיש בלבבות היחידים המרכיבים את הציבור, רב מאוד נזקה מתועלתה. תורה ו"מסגרת" הם תרתי דסתרי. כל עניינה של התורה הוא חרות ומחשבה ובחירה וחיי נפש פנימיים. ועיין מה שכתבתי עוד בעניין זה בתשובה שנקראת "בעניין צורת חיי התורה הציבוריים בזמננו".

.

– – –

.

[תשובת רב פעלים חלק א' אורח חיים סימן כ"ה:
"בענין הקרון שקורין באי"י סכ"ל [Bicycle אופניים], דרוכבים בו בשבת.

שאלה. נשאלתי מאת היקר המשכיל סי' מאיר צאלח נר"ו בעיר במביי, נמצא קרון שקורין גאר"י שקבוע בו שני גלגלים, ואינם מושכין אותו בהמות ולא בני אדם, אלא הוא מהלך מאליו על ידי אדם היושב בו, שדוחה את הגלגלים ברגליו, ורצינו לדעת אם מותר לרכוב בזה הגאר"י בשבת ויו"ט או לאו, יורינו המורה, ושכמ"ה.

תשובה. מרן ז"ל פסק בשולחנו הטהור בהלכות יום טוב סי' תקכ"ב ס"ב, אין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה, ואיש שהיו רבים צריכין לו מותר, ע"ש. והיינו טעמא דאיסורא משום זלותא דיו"ט, דמחזי עובדין דחול. והנה דין זה אתמר בביצה דף כ"ה גבי יו"ט, והרי"ף והרמב"ם והרא"ש הביאוהו בהלכות יו"ט, והטור הביאו ג"כ בהלכות שבת סי' ש"א.
וכתב מרן בב"י על הטור משמע מדבריו דאפילו להוציאו לרשות הרבים שרי כשרבים צריכין לו, והרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו דין זה גבי שבת, משום דס"ל דדוקא ביו"ט דלא מיתסר הוצאה בכה"ג אלא מדרבנן, משום זילותא דיו"ט, היכא דרבים צריכין לו לא גזרו רבנן, אבל בשבת לרה"ר ודאי אסור, ואפילו לכרמלית אסור אטו רה"ר דקי"ל כרבא וכו', ואפשר דמשמע ליה, דכיון דקי"ל בשבת דף צ"ד דחי נושא את עצמו לא מתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן, ובמקום שרבים צריכין לו לא גזרו עכ"ל ע"ש. ואין להתקשות בדברי מרן אלו, נהי דמטעם החי נושא את עצמו לא נתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן, מ"מ הלא הם נושאין את הכסא ג"כ ברה"ר, דאין זו קושיא, דידוע דכסא בטל לגבי אדם ואין חייבין עליו, וכמ"ש את החי במטה המטה טפילה לו. והגאון דרישה ז"ל תירץ להערת מרן ז"ל, דהטור מיירי בהיכא שמוצאין אותו למבוי שיש בו עירוב, ואין כאן איסור הוצאה ורק משום עובדין דחול נגעו בה. והגאון מג"א סי' ש"א ס"ק כ"ז תירץ נמי בהכי, דהטור מיירי במקום שיש עירוב, דליכא איסור הוצאה כי אם משום זילותא דשבת דמחזי עובדין דחול, ולהכי התיר כשרבים צריכין לו, ובספר אליה רבה הביא דבריו וסיים וצ"ע יע"ש.

והנה אע"פ דמרן ז"ל הסביר לנו בכונת הטור, דמתיר בשבת בהיכא דרבים צריכין לו, מטעם דהחי נושא את עצמו ואין בזה אלא איסור דרבנן, אפ"ה השמיט דין זה בשולחנו הטהור בהלכות שבת משום דלא ס"ל כהטור ז"ל בזה, דסבר מר דוקא ביו"ט דליכא אלא רק משום עובדין דחול התירו ברבים צריכין לו, אבל בשבת דאיכא איסור הוצאה אע"ג דהאיסור הוא מדרבנן, מטעם דהחי הוא נושא את עצמו, עכ"ז מאחר שהוא גדר מלאכה אין להתיר אפילו למי שרבים לו, וכ"כ הגאון מש"ז בסי' ש"א ס"ק י"ב, דמטעם זה השמיט מרן דין זה בה"ש בש"ע, וכתב שגם רמ"א שהשמיט דין זה בהגה"ה משמע דס"ל דאין להתיר בכך בשבת כלל וסיים הגאון מש"ז שם וז"ל, ומיהו למאן דמתיר שבות דשבות במקום מצוה, י"ל רבים ומיהו לת"ח שרי דהחי נושא את עצמו, ואף ברה"ר שרי ע"י גוי בכה"ג, אבל הב"ח כתב דבשבת נמי שרי דהוה דרבנן, ומה שנוהגין בקצת מקומות להושיב הסנדקית עם תינוק בכסא, ולשאת אותם לבית הכנסת, בשבת על ידי ישראל ודאי אסור אף בכרמלית, דאין התינוק טפלה לסנדקית וחייב עליו חטאת ברה"ר, עכ"ל.

וראיתי להגאון הצל"ח ז"ל במסכת ביצה דף כ"ה בד"ה ת"ר וז"ל, הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הביאו דינים אלו ביו"ט ולא הזכירו מזה בשבת, ונראה מזה שדעתן משום הוצאה נגעו בזה וחוץ לעירוב מיירי וקמ"ל דאסור אי משום דלא מחשב צורך קצת, שאפילו אם זה יש לו צורך שאינו רוצה להטריח ברגליו, מ"מ אלו הנושאין אותו אין להם צורך יו"ט בזה, והמה מוציאין ביו"ט שלא לצורך, אבל ברשות היחיד או בחצר המעורבת אין כאן איסור כלל, ולכך לא הוצרכו להזכיר דבר מזה, שהרי בשבת אסורה ההוצאה חוץ לעירוב בכל גווני עכ"ל, וכונתו הוא שביו"ט לא הותרה ההוצאה בעיר שאינה מעורבת, אלא דוקא לצורך אבל שלא לצורך אסור להוציא, וכמ"ש בסי' תקי"ח, וס"ל דדין זה נזכר ביו"ט על עיר שאינה מעורבת, וכיון דאין לנושאין צורך בזה לכך אסור באין רבים צריכין לו, אבל בעיר שיש בה עירוב מותר ביו"ט לכל אדם, דהוי כרה"י דמותר אפילו שלא לצורך, ולכן לא הזכירו דין זה בשבת, יען כי בשבת ההוצאה בעיר שאינה מעורבת אסורה בין לצורך בין שלא לצורך. ועיין להגאון הנז' בספרו נו"ב מ"ק א"ח סי' י"א, דמתיר לישא כפו"ט שעז"א בעיר שיש בה עירוב אפילו למי שאין רבים צריכין לו, דס"ל לא אתמר דין זה ביו"ט לאסור באין רבים צריכין לו אלא דוקא בעיר דליכא עירוב, והאיסור משום זלזול יו"ט דמחזי עובדין דחול, אבל בעיר דאיכא עירוב ליכא חשש משום עובדין דחול, ולכן בזה בין בשבת בין ביו"ט מותר, וכ"כ בספרו נו"ב תניינא א"ח סי' כ"ח יע"ש.

גם הגאון שואל ומשיב תנינא בחלק ג' סי' ע"ד הביא דברי נו"ב הנז', וכתב דשפיר דייק יע"ש, וטעם הגאונים הנז' הוא פשוט כיון דאיכא עירוב הו"ל כל העיר כרשות היחיד, וכמו דתוך רשות היחיד ליכא איסור הוצאה וטלטול, וליכא זלזול בטלטולו ומשאו של אדם מחדר לחדר ומזוית לזוית, כן הוא ברחובות העיר שיש בה עירוב, דליכא זלזול בהכי.

גם הגאון מחב"ר סי' תקכ"ב, הביא לנו דברי הרשב"א בספר עבודת הקודש, וכתב וז"ל עין רואה פום ממלל רברבן הרשב"א שכתב בהדיה, דדין זה הוא לרה"ר, ומדברי מהרש"ל מוכח דבשבת במקום שיש עירוב מותר, וכן מוכח קצת ממ"ש הרב אליה רבא סי' ש"א ס"ק ל"ו עכ"ל. מיהו הרדב"ז חלק ה' סי' ב' אלפים קס"ג, אסר בשבת בחצר המעורבת משום עובדין דחול, והביא דבריו בברכ"י ובמחב"ר, והוא לא ראה דברי הרשב"א הנז', דמפרש דין זה דוקא לרה"ר, ואי הוה חזי ליה הוה הדר ביה בודאי.

הנה כי כן נראה דיש להתיר לרכוב בגאר"י זה הנזכר בשאלה, שהולך על ידי האדם עצמו היושב בו, בין בשבת בין ביו"ט בתוך העיר שיש בה עירוב, דליכא בזה זלזול משום עובדין דחול, כיון שהוא בתוך העיר שיש בה עירוב, דכל העיר נחשבת כרה"י, דיש לסמוך על המתירים בזה בפירוש.

ואמינא מילתא חדתא בנידון דידן, כ"ע יודו להתיר בעיר שיש בה עירוב, כיון דהיושב הוא רק דוחה ברגליו, והוא מהלך מאיליו, שאני טובא מדין הכסא דנושאין אותו בני אדם להדיה, וכן נמי שאני טובא מדין המקל שתופסו בידו ומעלה ומוריד בו, משא"כ זה שהוא הולך מאיליו על ידי דחייתו ברגליו כלאחר יד, ולכן נ"ל דיש להתיר בשופי בנ"ד בין בשבת בין ביו"ט, בעיר שיש בה עירוב אפילו הולך לטייל, וכ"ש שהולך לדבר מצוה.

ועוד איכא סניף טעמא בנ"ד, דלא מחזי כעובדין דחול משום שבזה הגאר"י הנזכר בשאלה על הרוב אינו עשוי לרכוב בו אלא רק אדם אחד לבדו, ולכן אינו נראה כהולך למקום רחוק, דאין דרך לילך למקום רחוק אדם יחידי.

ודע דאין לנו לגזור בנ"ד שמא יבואו ללמוד היתר לרכוב בקרון, שמושכין אותו בהמות או בני אדם, חדא דלא אתו למטעי, כי עין רואה שיש הפרש גדול בין זה לזה, ועוד אין לגזור גזירות חדשות מדעתינו, ודי שיעמדו אנשי הדורות האלה להזהר בגזירות המפורשים להדיא בדברי חכמים, על כן יש להתיר בשופי בין בשבת בין ביו"ט, בעיר שיש בה עירוב אפילו הולך לטייל.

והנה נודע שיש בגאר"י זה הנזכר בשאלה סביבות הגלגל עור אחד עשוי לאסתי"ג, והוא מקיף חודו של הגלגל, וזה העור מכניסין בו רוח על ידי כלי אחד המוכן לכך, כדי שיהיה בו נפח, שזה העור הוא הנוגע בפני הקרקע בהליכת הגלגלים, וצריך ליזהר שלא יעשה הכנסת הרוח בזה העור בשבת או יו"ט, משום דהוי מתקן מנא, אלא יזהר לעשות דבר זה מע"ש או ערב יו"ט שיהיה נפוח ועומד מבעוד יום ואע"פ שהעור מתחכך בסלעים ונגרר ממנו לית לן בה, דדבר שאינו מתכוין דלאו פסיק רישא מותר.

ברם בעיר שאין בה עירוב ורחובותיה הם כרמלית, דההוצאה שם איסור, אין להתיר אלא רק למי שרבים צריכין לו, ולאו דוקא רבים צריכין לו לשמוע חכמתו, או שהוא הולך לפקח על עסקי רבים, וכמ"ש בש"ע להגאון ר"ז ז"ל, אלא ה"ה אם הוא שליח צבור, ואין מי שיכול לקרות הפרשה זולתו, גם זה חשיב רבים צריכין לו, ולא עוד אלא דיש להתיר נמי בהולך לדבר מצוה, כגון לבה"כ לשמוע קדיש וקדושה, שהיא מ"ע לדעת זוה"ק, והדרך רחוק, והוא חלוש מאד מחמת חולי או זקנה, שאינו יכול לילך ברגליו, גם בזה יש להתיר כדין מי שרבים צריכין לו. והגם שמצינו בענין לעבור בספינה העשויה כעין גשר, כדי להתפלל, דיש מתירים ויש אוסרים, כנז' בברכ"י סי' של"ט ובמחב"ר ס"ס רמ"ח ובתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' י"ג, התם שאני דאין לנו לחדש היתר באיסור דרבנן מדעתינו, משום מצוה לדמות מילתא למילתא, דאיכא למימר אפשר בדבר זה התירו, ובדבר זה העמידו דבריהם לאסור בכל גוונא אפילו בדאיכא מצוה, וכמ"ש הגאון חוות יאיר ז"ל, ברם בנ"ד דמצינו שהתירו להדיא למי שרבים צריכין לו, יש לנו להתיר ג"כ לצורך מצוה גדולה, ואין זה חידוש.

וכל זה בכרמלית, אבל בעיר שרחובות שלה רחבים ט"ז אמה כעיר במביי וכיוצא, אין להתיר אפילו למי שרבים צריכין לו והולך למצוה גדולה, יען דידוע כמה רבוותא ס"ל דאיכא דין רה"ר בזה"ז, בהיכא דהרחובות רחבים ט"ז אמה, אע"פ שאין ס' ריבוא בוקעים בו בכל יום, ויש כמה מן האחרונים דס"ל בדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו דהכי ס"ל. ועיין מ"ש בזה בסה"ק רב ברכות דף קנ"א וקנ"ב, ואע"ג דאיכא דס"ל דאין להחליט דעת מרן בהכי, ועיין שיורי ברכה סי' תקפ"ט, הנה אנא עבדא כתבתי בס"ד בתשובה אחרת, דהעיקר נראה בדעת מרן הוא דס"ל יש דין רה"ר בזה"ז, דהעיקר נראה איכא פלוגתא בזה באיסור תורה, דצריך למיזל לחומרא, וזה ההולך בקרון הנזכר בשאלה אע"פ דאפשר שיוציאו מרשות לרשות ע"י גוי, הא עכ"פ כשהולך בו ברחוב העיר הוא מעבירו ד' אמות ברה"ר, לדעת מאן דאמר יש רה"ר בזה"ז, על כן אין להתיר לרכוב בקרון זה בעיר במביי אפילו מי שרבים צריכין לו והולך למצוה גדולה. ושמעתי שהרב החסיד ראשון לציון מהר"א גאגין ז"ל, התיר לאנשי במביי לרכוב בפ' אלכ"י שנושאין אותו בני אדם ביו"ט דוקא, אבל בשבת לא התיר להם.

דע כי מצאתי עוד היתר לקרון זה הנזכר בשאלה מטעם אחר, ע"פ שלשה תנאים אשר אבאר, והוא דראיתי להרב ים יששכר שכתב בענין קושית מרן ז"ל בדברי הטור ז"ל, נ"ל לתרץ דבסי' שמ"ה סעיף ו' כתב כלי שיש בו ד' על ד' וגבוה עשרה הוי רה"י, ואיתא בגמרא דשבת דף ח' ע"א זרק כוורת לרה"ר, אם הוא גבוה עשרה ורחב ארבעה פטור, דהוי רשות לעצמו דהיינו רה"י, וכל פטורי שבת הם פטור אבל אסור, ולפ"ז בכסא דידן דהיינו פארי"ט דשע"ס הנז"ל, מן הסתם הוא גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, ומדאורייתא מותר להוציא לרשות הרבים ככוורת, ורק מדרבנן אסור, וחי נושא את עצמו, וליכא נמי רק איסור דרבנן, ולפ"ז הוי כאן כמו שבות דשבות, חדא מדאורייתא מותר והוי כמוציא את רה"י לרשות הרבים, ובודאי מותר נמי להוציא עם הרשות כל מה שבתוכו ורק מדרבנן אסור, ובלא"ה נמי ליכא אלא איסור דרבנן אם אינו רחב ארבעה, דהחי נושא את עצמו והכסא טפלה לו כמו חי במטה, לכך התיר במקום שרבים צריכין לו. ולפ"ז אף דכל הפוסקים השמיטוהו, מ"מ נ"ל על ידי גוי ודאי מותר אם רבים צריכין לו, ולא מבעיא ברה"ר דידן דהוי כרמלית, אלא אפילו ברה"ר גמור נמי מותר, עכ"ל.

והנה מה שהעלה הרב ז"ל דאם הכסא רחב ד' על ד' וגבוה עשרה, דחשיב רשות בפ"ע דהיינו רה"י ומותר להוציאו מן התורה לרה"ר גמורה ורק איסור דרבנן איכא, דבר זה הוא אמת, וכן מצאתי להגאון מג"א סי' רס"ו סוף ס"ק ז' בד"ה ודע וכו', שכתב מיהו בגובה עשרה לא מחייב, כדאיתא בשבת דף ח' לענין כוורת ע"כ, ועיין תוספת שבת סוף ס"ק י"ד מה שביאר בדברי המג"א הנז', וכן ביאר הגאון אשל אברהם ז"ל, ומה שטען הרב מחצית השקל יש להשיב, והעיקר הוא כמ"ש תוספת שבת ואשל אברהם, וכמו שהעלה הרב ים יששכר הנז'. וכן ראיתי דבר זה מפורש בדברי רבינו המאירי ז"ל בשיטתו לשבת דף ח' יע"ש. מיהו מה שהוסיף הרב ים יששכר להתיר מן התורה להוציא עם הרשות כל מה שיש בתוכו, יש לפקפק בזה, די"ל דוקא הוצאת הרשות עצמו מותר מן התורה, וכן מוכח מדברי המג"א, וכן מפורש להדיא בדברי הרב תוספת שבת.

על כן זה הגאר"י הנזכר בשאלה, יש להתירו גם בעיר במביי להולך בשביל מצוה גדולה או שרבים צריכין לו, ע"פ שלשה תנאים אלו, הא', שיהיה המוליך הקרון הזה שהוא הדוחה את הגלגלים ברגליו הוא גוי, ששמענו שיש בזה הגאר"י מין שירכבו שנים האחד אינו עושה כלום, והב' הוא לבדו עוסק בגלגלים והוא המוליך את הקרון. ותנאי הב', שיהיה זה הגאר"י גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, ואם לא יש בו רחב ד' על ד' אפשר לקבוע בו לוח אחד רחב ד' על ד' יוצא מאחוריו, דאז בזה יהיה הגאר"י דין רה"י בפ"ע. ותנאי הג', שלא ישא הישראל היושב בו שום חפץ כלל. וע"פ שלשה תנאים אלו יש להתיר אפילו ברחובות שיש להם דין רה"ר, אך כל זה דוקא למי שרבים צריכין לו או הולך בשביל מצוה גדולה, אבל להולך בשביל טיול אסור. וכבר כתבתי לעיל דהכנסת הרוח בעור הסובב ומקיף על הגלגלים מבע"י, דאסור לתקן זה בשבת ויו"ט. מיהו היתר זה שהוא עפ"י שלשה תנאים הנז' קשה מציאותו, כי רוב אלו הגאר"י אין יכולין לישב בהם אלא אדם אחד, ואיך יוכל לעשות זה ע"י גוי, גם רחבו ארבעה על ארבעה קשה מציאותו.

ודע דאין לעשות טעם היתר בנ"ד, לומר כיון דדוחהו ברגליו הו"ל כלאחר יד, וכמ"ש בסי' של"ו סעיף ט' בדין הצינור, דאם ממעכן ברגליו הוי כלאחר יד, דזה אינו, כי בנ"ד אורחיה בהכי גם בימות החול שמהלך זה הגאר"י על ידי דחייתו ברגליו, וכיון דאורחיה בהכי אין זה כלאחר יד.

אמנם מצאתי בס"ד פתח היתר להעברת זה הגאר"י מטעם אחר, והוא ע"פ מ"ש הרמב"ם ז"ל בה"ש פרק ט"ו גבי ביב ששופכין לתוכו מים, דכוחו ברה"ר אסרו חכמים, וכוחו בכרמלית לא אסרו, אבל כח כוחו מותר לכתחילה אפילו ברה"ר, יע"ש. ובתשובה אחרת שכתבתי בס"ד בענין המקוה שמימיו באין ע"י המוכנ"י, הבאתי דין זה האמור גבי הוצאה, דכוחו מותר מן התורה ורק אסור מדברי סופרים ולכך לא נאסר אלא ברה"ר אבל בכרמלית מותר, והקשתי על זה מדין שבת עצמו, דנופח בשבת חייב משום מבעיר, הרי כוחו חשיב כגופו מן התורה, ואיך גבי הוצאה לא אסרו בכוחו אלא מדרבנן. ותרצתי, דקי"ל כל מלאכת שבת גמרינן ממשכן, וכל מידי דלא הוה במשכן אינו חייב עליו מן התורה, על כן בשלמא נופח הוה במשכן, דודאי היו נופחין להבעיר באש כשהיו צריכים למלאכתם, אבל הוצאה כה"ג שהוא כוחו דוקא ששופך המים ויוצא לחוץ ודאי לא הוה זה במשכן, דההוצאה והכנסה שהיתה במשכן הוה מה שהיו נוטלין בידם מן הקרקע שהוא רה"ר והניחום בידם בעגלות שהוא רה"י, או אפכא, כמ"ש בלבוש ז"ל סי' שע"ז וכל הוצאתם והכנסתם היתה על ידי גופם להדיא, ולא כוחם בלבד, וכיון דלא הוה כה"ג במשכן בהוצאה והכנסה, לא אסיר כוחו בהוצאה והכנסה מן התורה, ורק רבנן גזרו בכוחו גבי הוצאה. ואע"ג דזורק מן רה"י לרה"ר חייב מן התורה, היינו משום דהוה זריקה במשכן, והזריקה אינה בכלל כוחו, דזו הוצאה להדיא, כיון דלא נח בקרקע רה"י, ואח"כ יצאה לרה"ר. ויש אריכות בענין זה, ואין כאן מקומו.

והנה שם בדין המקוה הבאתי שם הוכחות על כח כח, דאינו חשוב כלום, והבאתי מדין יין נסך דסי' קכ"ה ס"ב, דאתמר שם כח כוחו כגופו דמי ואסור, ואם הוא כח כח כוחו, כגון קורת הגת שגלגלה הגוי ע"י הגלגל, שיש שם שלשה כוחות, שהגוי מגלגל הגלגל, והגלגל מפיל הקורה על הדפים המונחים על הענבים, ונסחטין הענבים ע"י הדפים, דהוי כח כח כוחו, שהוא הגלגל והקורה והדפים, מותר בדיעבד אפילו בשתיה, וכתבו דלכתחילה אסור אפילו בעשרה כוחות ויותר. ונתקשיתי בזה, ואמרתי דיין נסך שהוא משום סרך ע"ז שאני, דאחמירו ביה טפי, דהא חזינן ביה חומרות אחרים שלא נמצאו בשאר איסורים.

אשר על כן בנ"ד דהוי כח כוחו יש להתיר, יען דהיושב בזה הגאר"י אינו דוחה הגלגלים עצמן ברגליו, אלא הוא דורס בשתי חתיכות המחוברים בזה הגאר"י, שנקראים בשם יאי"י וזה היאי"י דוחה את הגלגלים, והגלגלים מושכין ומהלכין לזה הגאר"י שהאדם יושב בו. ומה שתופס זה היושב בידו את העמודים של ברזל, שהם מגופו של זה הגאר"י אין תפיסתו בהם עושה פעולה בעיקר ההילוך והעברה של זה הגאר"י, כי אם רק כדי להטותו אל המסלה שרוצה לדרוך בה, אבל פועל ההילוך כולו נעשה ע"י הגלגלים, והרי זה נעשה בכח כוחו, דקי"ל בדיני הוצאה וטלטול מרשות לרשות בשבת, דמותר לכתחילה בכח כוחו גם ברשות הרבים.

ואם תאמר נהי דהגאר"י עצמו הוא הולך בכח כוחו, עכ"ז מהלך הגלגלים הוא בכוחו, וקי"ל כוחו ברה"ר אסור מד"ס, זה אינו, דעל מהלך הגלגלים אין לנו לחוש, דהם בטלי לגבי הגאר"י, שהם עשויים למהלך של הגאר"י ובטלי לגביה, וכמ"ש את החי במטה המטה טפלה לו, וכן האוכף בטל לגבי האדם, ומאחר דהעברת זה הגאר"י היא נעשית בכח כוחו, אין בזה איסור מעביר אפילו מד"ס.

ולכן גם אם זה הגאר"י אינו גבוה עשרה ורחב ארבעה, אין כאן איסור הוצאה, ורק צריך שיזהר זה היושב בו שיהיה יושב בו בעודו ברה"י ויצא בו לרה"ר, כדי שתהיה היציאה מרשות לרשות בכח כוחו, וה"ה כשיכנס מרה"ר לרה"י יכנס בעודו יושב בו, כדי שתהיה כניסתו בכח כוחו, אבל לא ירד ברה"ר סמוך לפתח ויגררנו בידו ויכניסנו לרה"ר, דנמצא בזה הוא מכניסו ומטלטלו בידו מרשות לרשות. וגם יזהר זה היושב בו שלא יוציא ולא ישא שום דבר ושום חפץ עמו כלל ועיקר. וגם יזהר בתיקון זה העור של לאסתי"ג, שהוא סביב חודן של הגלגלים להכניס בו הרוח ע"י כלי הידוע כדי שיהיה בו נפח לעשות זה קודם שבת ויו"ט, דבשבת ויו"ט אסור לתקן זה, וכאשר כתבתי לעיל.

מיהו כל זה אין להתיר אלא למי שרבים צריכין לו, או שהולך לעשות מצוה גדולה, כאשר כתבתי לעיל, אבל להלוך דרך טיול או אפילו לדבר מצוה, ואין לו הכרח שילך בזה הגאר"י, אלא הוא יכול לילך ברגליו, לא ירכוב בזה הגאר"י אפילו בעיר שרחובות שלה הם כרמלית, אבל בעיר שיש בה עירוב מותר לרכוב בזה הגאר"י אפילו לטייל בין בשבת בין ביו"ט. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר]

.

.

חלק מהתגובות לא הובאו כאן מחמת האריכות וניתן למצאם ב http://tshuvotarchiv.wordpress.com

מודעות פרסומת